הפקת סטודנטים צנועה מוכיחה שוב שהגודל לא קובע / עמיר קדרון

יובל 150 שנה להולדת שטראוס אינו אירוע חשוב: האופרה הישראלית כבר מיצתה את המלחין בקדנציה של אשר פיש, שתחת שרביטו הוצגו הפקות מרהיבות של אריאדנה בנקסוס, רוזנקאוואליר ואפילו אלקטרה (וכן שתי הפקות אורחות של סלומה). על כן הוחלט למתוח את חגיגות ה-200 לוורדי בשנה נוספת, ולהציג עוד טראוויאטה מיותרת. את עלבונו של שטראוס תבעה דווקא הסדרה הקאמרית בשטריקר, ואילו בגזרת האופרות, הכפפה הורמה ע"י האקדמיה למוזיקה באונ' ת"א – שלמרבה הפלא התמודדה בכבוד עם האתגר שבהצגת 'אריאדנה בנקסוס'.

הישגה של האקדמיה מפתיע ומשמח, כיוון שההפקה הצולעת של "אורפאו ואאורידיצ'ה" אשתקד, עוררה ספק באשר ליכולת להעלות אופרה ארוכה, תובענית ומורכבת כאריאדנה. הסוד, מסתבר, טמון בחוסר היומרה: כיוון שאין אפשרות או צורך להרים הפקה בסדר גודל שהולם בית אופרה, הוגדרה מראש מסגרת שעולה בקנה אחד עם אמצעי האקדמיה הצנועים, וממירה את החוסר החומרי במרכיבים שלרוב נעדרים מבית האופרה הישראלית: כישרון, דימיון, יצירתיות ואינטליגנציה.

יחד עם זאת, בהערת צד מותר לציין שלו התגייסו דמויות מפתח בביה"ס בוכמן-מהטה למען המטרה, ניתן גם ניתן היה לצוות את התזמורת הסימפונית של המוסד להפקה, וכן להפנות תקציב הולם ולהתחיל לבנות את ההפקה עם תחילת שנת הלימודים ולא כפי שנעשה בפועל. מבחינה זו, ההפקה הטובה והמקצועית ביותר שהעלתה האקדמיה בשנים האחרונות היתה "האומר כן" של וייל. אבל מיזמים כגון אלו דורשים ויתור על אגו, השקעה יתרה ובעיקר צליחת מכשולים של פוליטיקה פנימית באקדמיה, וזו כנראה דרישה מוגזמת.

על כל פנים, גם בנסיבות הנתונות ראו הנפשות הפועלות ברכה בעמלן, וכך העפילה רמת הביצוע הרבה מעבר לצפוי ממה שעל פניו נראה כתרגיל סטודנטיאלי קטן, יותר מאשר הצגת אופרה של ממש. אחד האחראים לתוצאה הוא הבמאי דני ארליך, שהדרכתו המוקפדת הפיקה מהזמרים תצוגה מצוינת של משחק ותנועה, הנדמים טבעיים וספונטניים למרות נטיית הבימוי אל המסוגנן. ייתכן שהדבר קשור לכך שההפקה "נקיה" וממוקדת יותר בהשוואה לעבודות קודמות של ארליך, וזאת אף שכהרגלו, לא הותיר דבר ליד המקרה, וכן וידא שלא ייוותר רגע דל.

היבט חשוב נוסף בתרומתו של ארליך להפקה הוא פרשנותו, הנשענת על יסוד ה-"הצגה בתוך הצגה" ומעצימה אותו ואת טשטוש הגבולות המתעתע שבין מציאות, חלום ותיאטרון. כך למשל, נכנסו המשתתפים לאולם במקביל לכניסת הקהל ודימו הכנות אחרונות לקראת המופע: חימום קולי, תיקוני איפור ולבוש, שיחות וכיו"ב. לצד זה ואחרים, רגעיה הגדולים והיפים של ההפקה התרחשו תדיר כל אימת שהמסכות המרובדות נשרו והסטודנטים גילמו בכנות מלאה את דמויותיהם. לרוב נעשה הדבר בהצלחה יתרה, ומרגש להיווכח שרוב הזמרים הצעירים בורכו בכישרון לממש את ההוויה האופראית על רגשנותה הסוחפת.

כוכבת הערב היתה הסופרן ביאטה ליפסקה (צרבינטה), שעוררה התלהבות רבתי בזכות השילוב המוצלח בין שירה מסחררת לעיצוב דמות אמינה וכובשת. מירב אלדן (המלחין), על אף המאמץ הניכר, יכלה לטסיטורה הגבוהה, יצרה דמות מקסימה ברגשנותה ובלהטה, ורשמה שלל רגעים ליריים נוגעים ללב ממש. לטנור אלכסנדר לאנג נמסר תפקיד רב המשרתים, ובכך אמנם נשללה ממנו זכות השירה – אך הוא הטביע חותם אדיר במשחקו, והפליא לגלם את הייקה-פוץ המתנשא. רושם דומה יצרה הופעתו של רועי סרוק (המורה למוזיקה): תפקיד ללא אתגר מוזיקלי או עניין רב, שזכה להעצמה בזכות נוכחותו הבימתית החזקה של הזמר.

אנסמבל הנימפות היה מצוין, ובו בלטה מאד מיכל דורון (דריאד). ראוי כי יתחילו באקדמיה לקדם את הקול הנדיר הזה, ואולי לחדש עבורו, למשל, את "המדיום" שביים ארליך לפני שנים ספורות בסדנת האופרה ביפו. על הדרך אפשר להציג גם את "הטלפון", כפי שנעשה במסגרת האופרה-סטודיו בקיץ שעבר, וכך להתענג על הופעה קומית של פיליפו צ'לוצה (Celuzza) – זמר ושחקן נפלא שבאורח צפוי לחלוטין היה הצלע הדומיננטית באנסמבל הליצנים. בין עמיתיו חשוב לציין גם את יואב וייס – בריטון לירי נאה – ואת הטנור גאבור ראב (Raáb), קול עז ומסקרן בעל גוון חם.

קרלה קניז'ניק-לנגר עברה טרנספורמציה מוצלחת מנעלי הפרימדונה המשעשעת ברתחנותה בפרולוג, אל הדמות המיוסרת של אריאדנה. מבחינה קולית, היתה במיטבה במפגש עם בכחוס, בו הפגינו גם היא וגם הטנור המצוין אושר סבג שירה רגישה במיוחד, שבזכותה הצליחו להמחיש במדויק את מצבן הריגשי של הדמויות: התאהבות מתוך חששות, ספקות וייסורים של אנשים שכבר נכוו – ובכל זאת מוכנים להסתכן ומתמסרים שוב לאהבה.

אחרון אחרון חביב – הפסנתרן אי-אן שו, שליווה את הזמרים ללא ליאות במשך למעלה משעתיים, ולפרקים סחף בנגינה רבת השראה, עד כי נשכח היעדר התיזמור המרהיב של שטראוס.

נזיפה לסיום, כי תמיד יש קוץ באליה: עד כה הוצגו הפקות האופרה של האקדמיה באולם קלרמונט, ולא בטוח שההחלטה לעבור לטארג היתה נכונה. אמנם לחלל הקטן אווירה פרינג'ית שהולמת את אופי ההפקה, אך הניסיון לדחוס כמה שיותר קהל הסתכם בתחושת דוחק, כך שהאינטימיות המבוקשת כבר ממש נכפתה על הצופים. כמו כן, האופרה הוצגה בסה"כ פעמיים, ומכאן שרק מעט זכו לצפות בה. בעזרת חלוקת חלל ושימוש נבון בתאורה, ניתן היה להעתיק בקלות את ההפקה לקלרמונט מבלי לגרוע מאופייה הייחודי, ולהרוויח חשיפה גדולה יותר.

"אריאדנה בנקסוס" – הפקת ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באונ' ת"א. ניהול מוזיקלי ואמנותי – פרופ' תמר רחום. בימוי – דני ארליך. פסנתר – אי-אן שו. פרימדונה / אריאדנה – קרלה קניז'ניק לנגר. טנור / בכחוס – אושר סבג. צרבינטה – ביאטה ליפסקה. המלחין – מירב אלדן. מייצר הפיאות / הרלקין – פיליפו צ'לוצה. קצין / סקרמוצ'ו – גאבור ראב. משרת / טרופלדינו – יואב וייס. המורה למחול / בריגלה – קלייד דזאמה. המורה למוזיקה – רועי סרוק. רב המשרתים – אלכסנדר לאנג. נאיאד – ירדן זיסהולץ. דריאד – מיכל דורון. הד – מאיה עמיר. 2.7.14.