הרבה מה לשמוע (ופחות לראות) בשלאגר הנצחי של ורדי / צבי נתנאל

כמו מסכת לחנוכה. צילום: יוסי צבקר

"נבוקו" מאת ורדי בניצוחו של דניאל אורן – שילוב שמצעיד את האופרה הישראלית על אדמה מוצקה ובטוחה. לכאורה, גבולות הגזרה ידועים וברורים: המוזיקה המלודית, השופעת והכה מוכרת של ורדי ביחד עם הלהט התיאטרלי של אורן, שאמורים להפיק ערב אופראי עתיר ניצוצות.

ניצוצות אכן לא חסרו מצד המוזיקה. הניצוח של אורן לירי וזורם, וביצירה סוערת ועזת מבע על גבול ההיסטריה, אורן ניווט את הערב ללא התלהמויות ובלי האצות פתאומיות שנועדו להלהיט את האירועים. התמיכה בסולנים היתה מיטבית, בניית האנסמבלים והחזקתם היתה מצוינת, ומעל לכל שטפו בעונג את האוזן הצליל החם והשופע שעלה מן התזמורת, הנפח והעומק של צליל התזמורת, בניית הפראזות, והעושר והמוזיקליות שעלו מכל סקציה.

כתמיד, מביא איתו אורן גלריית זמרים משובחת, ולמרות התפקידים הווירטואוזיים והתובעניים, לא נרשמו אכזבות. התפקיד המשמעותי ביותר באופרה הוא זה של אביגייל, תפקיד דרמטי ענק הדורש מיומנות קולית עילאית ושליטה טכנית ללא עוררין. הסופרן אנה פירוצי עמדה בכבוד בכל הדרישות הטכניות, קולה יפה וחף מצרחנות, היא מסוגלת לרחף מעל האנסמבל בלי קושי ובאותה מידה מסוגלת לשירה לירית שקטה וענוגה ולמפגני קולורטורה יציבים.

אלברטו גזאלה בתפקיד נבוקו התחיל חלש מאוד. כל החלק הראשון הוא שר בקול אפור, חסר עצמה, צבע ומיקוד. לאחר ההפסקה חל שינוי עצום לטובה, וגזאלה חזר להיות הזמר הגדול שהוא: קולו נשמע היטב בכל גווניו, והאיפיון הדרמטי היה מצוין – על אחת כמה וכמה במערכה השלישית והרביעית, אז הדמות מקבלת עומק וטראגיות המצריכות נוכחות קולית ודרמטית משמעותית.

התפקיד השלישי בחשיבותו הוא של הכהן הגדול זכריה, ובתפקיד זה הופיע הבאס הפולני רפאל סיווק שלחלוטין גנב את ההצגה עם קול ענק ועתיר צבעים, שירה בטוחה במשלב הגבוה – וחשוב מכך, במשלב הנמוך הבולט מאוד בתפקיד. הערב הזה שייך כל-כולו לסיווק.

פרנצ'סקו פיטארי בתפקיד ישמעאל היה בסדר גמור, חרף גוון קולי צווחני משהו, טובה היתה גם רוקסנה קונסטנטינסקו בתפקיד פננה. גיא מנהיים בתפקיד עבדאללה הוא בזבוז משווע של משאבים קוליים מפוארים על תפקיד בטל בשישים. קרלו סטריולי, זמר קבוע בצוותים של דניאל אורן, היה מצויין כתמיד בתפקיד הכהן הבבלי.

שבחים מוזיקליים מגיעים גם למקהלת האופרה שהיתה מעולה בשירה נקייה, אחידה ומהודקת. הטקסט נשמע בבירור וההיענות לדרישות הדינמיות בוצעה כהלכה. בעידודו המופגן של אורן, המקהלה שבה ושרה את מקהלת הגולים העבריים למצהלות הקהל – שכמובן הצטרף בלהט לשירה.

הבעיה העיקרית בהפקה היא הבימוי של סטפנו מצוניס די פרלפרה. בעונה הקודמת הציג כאן את "לה בוהם" בהפקה חדשה מלאת רעיונות מקוריים, אך קשה לשכוח את הפקת "אותלו" הכעורה וחסרת החן ב-2013, וכאז כן עכשיו. הבמה אמנם ריקה רוב הזמן, אך האבזרים שממלאים אותה פשוט מגוחכים: ארגז אחסון סתמי כארון הברית במערכה הראשונה, הסוס של נבוקו צבוע בצבעים עזים נראה כאילו נעקר מקרוסלה בלונה פארק, פסלו של אל הבעל הוא גמד קטן ומוזהב המוצב על מעמד גבוה.

המערכה השניה נפתחת בארייה הגדולה של אביגייל, אך בזמן נגינת הפתיחה נבוקו משוחח/נוזף בפננה במרפסת מעל. למה? ואיך זה קשור לעניין? לקראת שירת הגולים העבריים נפרש על הקיר האחורי מסך רצועות דקות שהתנופף קלות והואר בפרוז'קטור כחול כדי לסמל את נהרות בבל, ובמרכז הבמה נפתחה ברכה רדודה שזמרי המקהלה נאלצו לבוסס בה ולהתהלך בה במשנה זהירות פן יחליקו. אולי כמחווה להפקת "ארנני" הזכורה לרע?

במערכה הרביעית, בארייה הגדולה של נבוקו הוא ישוב בתוך אפיריון כמעין תא כלא בקדמת הבמה, ובעומק הבמה אפיריון נוסף שלתוכו נכנסת אביגייל ויושבת שם במהלך כל הסצנה. למה זה נחוץ? חילופי התפאורה נעשו במסך פתוח, ואם להזכיר שני מעמדיים מגוחכים במיוחד: כשנבוקו מכריז על עצמו אל, הוא אמור לנפץ את פסל הבעל. בפועל הוא פשוט ניגש לפסל הגמד ועיקם אותו על הציר שעליו הוא עומד; במשפט הסיום של האופרה כל זמרי המקהלה שלפו מגלימותיהם חנוכיות וכשכבה האור הם הדליקו אותן. כשרון המשחק המוגבל של הסולנים לא הוסיף כבוד למתרחש על הבמה, בעיקר בכל מה שקשור לטיימינג ולתגובה גופנית בהתאם לקצב המוזיקלי. היחיד שהפגין משחק סביר היה גזאלה.

אם לסכם: מבחינה מוזיקלית, ביצוע ראוי ואף למעלה מזה. ויזואלית – עדיף ביצוע קונצרטי.

"נבוקו" (חזרה גנרלית). האופרה הישראלית. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון. מקהלת האופרה הישראלית. מנצח – דניאל אורן. נבוקו – אלברטו גזאלה; אביגייל – אנה פירוצי; זכריה – רפאל סיווק; ישמעאל – פרנצ'סקו פיטארי; פננה – רוקסנה קונסטנטינסקו; אנה – אלה וסילביצקי; כהן גדול לבעל – קרלו סטריולי; עבדאללה – גיא מנהיים. המשכן לאמנויות הבמה. 5.4.2015.