music4awhile

ראשי » Posts tagged 'IVAI'

Tag Archives: IVAI

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

זכרונותיה של ויולטה

טלי קצף מתכוננת לטבילת האש שלה כטראוויאטה / עמיר קדרון

טלי קצף, סופרן. למדה בבוכמן-מהטה ובסטודיו של האופרה הישראלית. בין תפקידיה: ג'ילדה (ריגולטו), ג'ולייטה (הקפולטים והמונטקים), אדלה (העטלף), קלורינדה (צ'נרנטולה) ודספינה (כך עושות כולן). רפרטואר קונצרטי: הרקויאם והמיסה הגדולה של מוצרט, המגניפיקט של באך, הרקויאם של פורה, הגלוריה של פולנק ועוד.

במסגרת פרויקט מיוחד של ״מיתר אופרה סטודיו״ הזדמן לך העונה לביים קטע מתמונת הסיום של ״טראוויאטה״, שהיא ממילא שוברת לב – ואת עוד הקצנת זאת. מעבר לעובדה שזה תפקיד חלומות, איזה עניין מיוחד יש לך באופרה?

טראוויאטה היא אכן תפקיד חלומות. אני בת 30 ולא חשבתי להתקרב אל התפקיד הזה עד שהנושא עלה בשנה האחרונה. זו קפיצה למים העמוקים מאוד עבורי, היות וזו אחת מהאופרות המבוצעות ביותר, עם הרבה ביצועים מפורסמים ו"קדושים", כך שפחדתי לגשת אליה.

התחלתי עם האריות הידועות: "E strano… Sempre libera" ו-"Addio del passato". בכל אחת מהן יכולתי למצוא את הזווית האישית שלי – בין תקוות לתקוות שווא, אכזבות, אומץ, ייאוש מן העולם – כל זאת תוך כדי התמודדות עם משהו שהוא גדול ממך ואין לך שליטה בו, וכל רצונך הוא רק לחיות ולאהוב אהבת אמת.

זה רק על קצה המזלג. ורדי היה גאון שהצליח להביע ה-כ-ל במוזיקה, שהיא נשגבת בעיני – אך עבורי כזמרת יידרש לא מעט זמן לנתח, להתבונן, להכיר ולהבין אותה בכדי לבצעה כראוי.

שמעתי את האופרה הזו לראשונה לפני שנים רבות, אך אני מרגישה שרק לאחרונה התחלתי להבין מי האישה שתעתה ומה קרה בחייה. זהו תהליך ארוך ומרתק, ואני נרגשת מאוד לתת את האינטרפרטציה הראשונה שלי לתפקיד. מכאן יש לאן לגדול ולהמשיך לחקור.

בואי ננסה לפרק את האתגר לגורמים, ואולי נתחיל מהמוזיקה: נהוג לומר שנדרשות שתי זמרות לתפקיד – אחת שתתמודד עם האקרובטיקה של מערכה א׳, ואחרת עם יכולת ביטוי דרמטי ליתר האופרה. כיצד את רואה את הדברים?

זה נכון, צריך גם יכולת אקרובטית וגם יכולת דרמטית גבוהה; ויש זמרות שניחנו בשתי היכולות ואלו הזמרות שביצועיהן בלתי נשכחים.

אף על פי כן, לא תמיד נתקלנו בזמרות כאלו, ומי שלא בורכה בקול הן אקרובטי והן דרמטי – האתגר עבורה גדול בהרבה וכך גם יכולת ההוכחה, ולכן נדרשת הרבה עבודה טכנית טובה כמו גם עבודה דרמטית רצינית עם דרמטורג.

יש לציין שתמיד יהיו אלו שיטילו ספק במידת התאמתה של זמרת שלא ניחנה בקול גדול, עשיר ואקרובטי לתפקיד שכזה, ועל כן – חבל. אני רוצה להאמין שיכולת הבעה דרמטית גבוהה, מלאת כנות ורגש, תכפר על קשיים טכניים. לכן כדאי לנסות למצוא את המקום הנכון לכל זמרת להתנסות בתפקיד שכזה.

בעצם, למה האפיון המוזיקלי של ויולטה משתנה אחרי מערכה א׳?

במערכה הראשונה אנו פוגשים את ויולטה הפלרטטנית, מלאת החיים, מצחקקת, ביישנית לעיתים – ועם זאת מלאת ביטחון, עם פרצי רגש עזים. כל זאת עם רמזים למחלתה, חלקם מובהקים וחלקם פחות, אך ויולטה בכל זאת בשיאה: כך אנו רוצים לזכור אותה, כפי שאנו פוגשים אותה לראשונה במסיבה אשר היא מארחת; כך גם החברה תופסת אותה וכך היא מציגה את עצמה.

צילום: שני שקד

צילום: שני שקד

עוברים מספר חודשים בין המערכה הראשונה לשנייה, בהם מחריפה מחלתה, וכן היא מתרככת לאור מערכת היחסים עם אלפרדו: היא חושפת עצמה, נותנת את ליבה לחלוטין ולכן הקווים הווקאליים הופכים מאוד ליריים, פחות וירטואוזיים וראוותניים, ומה שנותר זה רגשות כנים, שיחות אינטימיות קורעות לב, וחולשה שרק מתגברת במערכה השלישית עד לאפיסת כוחות. בשלב הזה רק אהבתה לאלפרדו מוציאה ממנה כוחות ופרצי עוצמה, אהבה עזה ופחד.

את יכולה לשער למה היא מתאהבת בו? הם הרי מאד שונים ברקע ובאופי.

אני סבורה שהיא כמהה לאהבה אמיתית על אף אורח חייה: רדיפת התענוגות וההנאות השטחיות רק מחפה על כאבה ובדידותה ועל מה שבאמת מתרחש בנפשה.

אף גבר מעולם לא הצליח כך לחדור לליבה במילותיו, מה שתחילה מעורר בה ספקות, ציניות וגיחוך, אבל בסופו של דבר מחלחל לתודעתה. היא מבינה שאין מדובר בעוד גבר ששם עיניו עליה, אלא מישהו שבמשך תקופה ארוכה עשה מאמץ להכיר אותה וחיכה לרגע בו יפגוש אותה. באמת אכפת לו ממנה, הוא דואג לה ומאוהב בה כל כך; וזה דבר שקוסם גם לגדולי הציניקנים. הוא מצית בה אש אמיתית.

תמיד תישאר בעיניי חידה מדוע באופרה אנו קופצים מרגע ההתאהבות (על הספקות ועל הנסיונות לדחות את האהבה) היישר אל פרק חייהם המשותפים, כאשר הם כבר מאוהבים לחלוטין אחד בשני, ולא מודעים למה שקרה בדרך לכך.

כנראה שאפיזודת הדייטינג היתה אז פשוטה יותר… על כל פנים, הובלת אותנו לסצינה שהיא בעיניי פסגת האופרה: המפגש עם ז'רמון. 

הדואט הזה לחלוטין מהווה את הנקודה המשמעותית באופרה (עבורי ואני מניחה שעבור לא מעט). זה בהחלט אחד הקטעים הקשים לשירה באופרה: האתגר הדרמטי והטכני כאן רב, אך לא נותר אלא להתחבר ולתת לנפש לדבר ולשיר את המפגש הכואב הזה.

ויולטה מתחילה בעמדת חוזק מול ז'רמון, אך תחינותיו מצליחות לרכך אותה. בקשתו שתעזוב את אלפרדו כדי להבטיח את נישואי בתו (שוויולטה בכלל לא מודעת לקיומה) משמעותה לוותר על חלומה ועל מעט האושר שנותר בחייה שזמנם קצוב.

לאורך הדואט רואים כיצד ז'רמון פונה כל פעם למקום אחר בניסיונותיו לשכנע אותה, ומולו עקשנותה של ויולטה. הוא מתחיל ברוך, אך כשהוא מבין שוויולטה לא מוכנה לוותר ובוכה על מר גורלה, הוא פונה אל השכל, במניפולטיביות מכאיבה אומר לה שיחסיה עם אלפרדו יסתיימו אחרי דעיכת התשוקה והיופי.

הוא לוחץ על המקומות הכואבים בנפשה ומצליח לגרום לה לוותר, אך היא מוצאת נחמה וחוזק ומבקשת למות בכבוד ושיידעו על הקורבן שעשתה, וששמה הטוב יינצל. אנו רואים במערכה הזו ובמיוחד בדואט הזה מי היא ויולטה באמת: אישה טובת לב ונדיבה שתעשה הכל למען אהבתה.

ההשפעה בדואט היא דו-סיטרית וזו עדות נוספת לגדולה של הדמות: ז'רמון משיג את מטרתו, אבל כבר בראשית הדואט אנו קולטים שהוא מתחיל לחבב את ויולטה – ובסיומו הוא מנחם אותה והחרטה כבר מתחילה לכרסם בו. הרהור של כפירה, ברשותך: לולא הנסיבות, המוסכמות, פער הגיל והמעמד, את חושבת שהם יכלו להיות אייטם?

אינני יכולה אף בדמיוני להעלות את האופציה בה הם אייטם. אני פחות רואה את ניחומו, אלא אכזריות שבאה מאינטרסים חזקים שמניעים אותו. אחר כך הוא מבין בדרך כואבת מי האישה הזו שכל כך אוהבת את בנו ומוכנה להקריב הכל עבורו, דבר שנראה ונשמע כמעט בלתי נתפס עבור ז'רמון.

ויולטה רואה בז׳רמון אולי דמות אב שיכול להיות מאיים וגם מנחם, ומתרגשת (לפני שהמפגש ביניהם מסתבך) מהמחשבה שהוא אביו של אהובה, וכל כך שמחה – על אף מה שקרה – כשהוא בא לראותה שוב במערכה השלישית. משהו במשפחת ז'רמון כובש את ליבה.

את עוברת את טבילת האש בתפקיד הזה במסגרת הסדנה. מה המשמעות?

טראוויאטה עבורי היא הזדמנות ענקית ואחד מתפקידי חלומותיי. אינני יכולה להעלות על דעתי הרבה הזדמנויות לשיר תפקיד כזה כרגע, לכן אני מודה ומברכת על ההזדמנות.

זה עתה סיימתי שנתיים עמוסות וטובות בסטודיו של האופרה הישראלית, בהן יצא לי להתנסות בתפקידים גדולים – אם כי לא בסדר גודל כזה. אני לוקחת את האתגר הנהדר בשתי ידיי, ויודעת שיהיה לא קל, אך מרגש ומרתק.

ג'ולייטה בהפקת "הקפולטים והמונטקים". צילום: יוסי צבקר

ג'ולייטה בהפקת "הקפולטים והמונטקים". צילום: יוסי צבקר

העובדה שזה נעשה במסגרת הסדנה – הפקה קאמרית אינטימית בליווי פסנתר – יש בה משהו "מקל" במידה מסויימת ומחבק, כהתנסות ראשונה לתפקיד כזה. עם זאת, יש להקפיד על הפרטים הקטנים ועל בניית דמות מדוייקת ככל האפשר, כי בהחלט יש אצלנו דגש בחשיפה גדולה של הדמויות והיחסים ביניהן.

כיצד התרשמת עד כה משותפייך להפקה?

הבמאי סטיבן גולדשטיין מאפשר דיון פתוח וחופשי, תוך כנות ונאמנות לעצמך ולדמות. הוא מאמין בהבאת דברים מחייך האישיים אל הדמות ואל הסיפור.

את ז'רמון מגלם תומאס דולי הנהדר, מצרפת; ואת אלפרדו – אנדרס מורנו ממקסיקו, טנור בעל קול לירי יפהפה, עשיר וחם. העבודה עם שניהם זורמת בקלילות ובנעימים.

המנצח הוא תומאס קאדנבאך, שניהל את הפקת "ריגולטו" בסדנה הקודמת והעבודה איתו היא חוויה יוצאת דופן: השנה הוא מונה למנהל המוזיקלי של האופרה-סטודיו בדרזדן, והוא מוזיקאי מחונן, בעל ידע רחב במוזיקה, מאפשר חופש הבעה וגמישות בטמפי, ומקפיד בעבודתו על נאמנות והתמצאות בכל סגנון.

את העבודה עם יתר הזמרים טרם התחלתי, אך הרבה מהם אני מכירה והם חברים יקרים וזמרים צעירים ומוכשרים, והעבודה עימם (במסגרות אחרות) הייתה נפלאה.

מבלי לחשוף את כל הקלפים, מה את יכולה לספר על הקונספט של ההפקה?

על קצה המזלג, ההפקה האינטימית שלנו מתרחשת בחלל שמזוהה עם שלב מתקדם בעלילה – וכך כל הסצנות בעצם מוצגות בדיעבד ומשקפות את זכרונותיה של ויולטה, והמערכה השלישית סוגרת לנו מעגל עם תחילת האופרה.

דומה קצת לבימוי שלך שאיתו פתחנו, אז גם אנחנו נסגור את המעגל – אבל לא לפני שתספרי על תכניותייך לעונה הבאה. 

יהיו בעיקר נסיעות לאודיציות ולתחרויות, וקונצרטים ברחבי הארץ, חלקם במסגרת האופרה הישראלית: בספטמבר אשיר שוב עם "מיתר – אופרה סטודיו" בהפקת "האימפרסריו" שהצגנו העונה, וכן נחזור על "סצנות" – פרוייקט מוצלח ומהנה ביותר. בכך אחתום את תקופתי בסטודיו.

גם מוזיקה ליטורגית על הפרק ועל כך אני שמחה מאוד – אשיר בדצמבר את "אקזולטטה יובילטה" ואת הרקויאם של מוצרט עם תז' נתניה (הקאמרית הקיבוצית) בניצוח עמוס טלמון. באפריל אשיר שוב את ויולטה, הפעם בהפקה קונצרטית עם תזמורת רשות השידור י-ם, גם זה בניצוח טלמון. מקווה לעוד תכניות מרתקות ומצפה למה שצופן העתיד.

"לה טראוויאטה" מאת ורדי בהפקת הסדנה הבינלאומית לאופרה | מנצח: תומס קדנבאך | במאי: סטיבן גולדשטיין | פסנתר: נעמי שמידט | זמרים: טלי קצף (ויולטה), אנדרס מורנו (אלפרדו), תומס דולי (ז'רמון), שי טרי (פלורה), מרים גדז'ייבה / יובל אורן (אנינה), רועי סרוק (הברון דופול), גלעד רוזנברג (גסטון / ג'וזפה), דייויד רגנרסן (ד"ר גרנוויל / שליח) | 23 ו-25 ביולי בקונס' הישראלי בת"א (שטריקר) | כרטיסים: http://www.eventim.co.il/sadna

מודעות פרסומת

הצד האפל של הטנור

אושר סבג מזמן את הרוע בתפקיד מאתגר / עמיר קדרון

צילום: זיו שדה

צילום: זיו שדה

אושר סבג, טנור. למד בבוכמן-מהטה ובמאנס קולג׳ (ניו יורק), כעת ב״מיתר אופרה סטודיו״. בין תפקידיו: בכחוס (אריאדנה בנקסוס), טמינו (חליל הקסם), בורסה (ריגולטו), טבלדו (הקפולטים והמונטקים), פוגלזנג (האימפרסריו). מלגות ופרסים: קרן אמריקה-ישראל, דוד בן-בסט, בוכוולד, סידוניה ברקוביץ'.

זכור לי שאחרי אחד הקונצרטים של הסטודיו השנה אמרת שאתה מקנא בקולגות – זמרות הסופרן – שזוכות להתפרק ולהתפרע על הבמה בסצינות דרמטיות. מן הסתם לא חשבת אז על קווינט, אבל הנה הזדמנות להתנסות בתפקיד ״אחר״. איך ניגשים לדמות כזו?

כשהגיעה ההצעה מהסדנה לגלם את קווינט, הבנתי שזוהי הזדמנות מעולה עבורי להתנסות בדמויות שהן אינן ״הטנור הטיפוסי" באופרה, לא עוד נסיך טהור או גיבור תורן – אלא דמות קריפית, פתיינית ובעצם הרוח הרעה שמניעה את הסיפור.

ברמה האישית, אני מרגיש שדמויות קיצוניות מאפשרות הרבה יותר חופש דרמטי, דבר שבהחלט קורץ לי כאדם וכפרפורמר דרמטי למדי.

את ההחלטה לאן הדמות של קווינט תלך בדיוק, תקבל הבימאית אינגה לבנט – אבל ניתן לראות באופן ברור שבריטן יודע מה הוא רוצה לראות ולשמוע – בהוראות מפורשות בפרטיטורה, בקווים מלודיים עתירי קריפיות-מינית, במקצבים טרופים וכמובן בליברית שלא משתמע לשני פנים.

באילו אמצעים מוזיקליים בריטן יוצר את השילוב של פתיינות ואימה – והאם זה מציב לך אתגר ייחודי?

זה כמובן נתון לפרשנות, אך קלאסי להתייחס בהקשר הזה לאריית הכניסה של הדמות, בה הוא חוזר שוב ושוב על שם הילד ״מיילס״ באופן מליזמתי במספר רב של אופנים, עם עוגן טונאלי בצליל מי-במול בדינמיקות ובמקצבים המשתנים באופן קיצוני.

קשה שלא להרגיש חוסר נוחות מסוימת כשגבר מבוגר, או רוח רפאים לצורך העניין, חוזר על שם של ילד שטיב היחסים עימו לא כל כך ברור – או לפחות לא מפורש.

המוטיב המליזמתי מהארייה חוזר מספר פעמים במהלך האופרה וגם חותם את התפקיד, שם הטקסטים ״מיילס, אתה שלי״, ״אל תבגוד בסודות שלנו״ – בעיני, מעניקים סוג של אישור סופי לקשר האסור בין השניים.

בריטן מציב אתגר מוזיקלי-דרמטי הרבה יותר מאשר אתגר טכני – לדעתי. למרות מורכבות המוזיקה, היא סלחנית וגמישה הרבה יותר אם אני צריך להשוות אותה לדיוק מהתקופה הקלאסית, השקיפות של הבל-קאנטו או הפרות הקדושות של הווריזמו.

הטסיטורה נוחה בחלק הארי של התפקיד – והקושי העיקרי העומד בפני הזמרים הוא למידת התפקיד ואפיון הדמויות.

מהיבטים רבים ״בטבעת החנק״ ייחודית – ואפשר לומר חריגה ואפילו נועזת – ודאי ביחס לתקופת הלחנתה. אתה חושב שהזמן ריכך את האפקט?

בימים בהם האופרה מנסה להמציא את עצמה מחדש בדרכים שונות ומשונות, סיפור חריג ונועז כבר לא מייצר אפקט של זעזוע ושבירת כלים – היום הגבולות נפרצים בעיקר על ידי הבימאים שמנסים לשחוט את הפרות הקדושות – האופרות האהובות ביותר – בעיבודים לא קונבנציונליים, וכמובן באמצעות עירום, מה שכבר הפך להיות הבדיחה של עולם האופרה המשווע לחידושים.

כך בהפקה של ״נישואי פיגארו״ שעלתה במטרופוליטן בעונה שעברה, כ-10 שניות אל תוך האוברטורה עלמה חשופת חזה רצה על הבמה של אחד מבתי האופרה החשובים ואולי השמרניים ביותר.

למרות זאת, צופה שיגיע לאופרה ״בטבעת החנק״ בוודאות יחווה חוויה שהיא חזקה ולא שגרתית, גם ללא שימוש באמצעים זולים לייצור פרובוקציה.

אם לפתח את קו המחשבה שאתה מציג, ״בטבעת החנק״ (ובפרט ההפקה שלכם) תתאים לקהל שונה מזה שבד״כ פוקד את בתי האופרה?

אני חושב שניתן להרגיש שהסדנה אכן מנסה להעניק כיוון חדש להפקות האופרה שלה – ניתן לראות זאת בעונה הקודמת וגם בנוכחית.

האופרה ״בטבעת החנק״ ממשיכה את הקו מהשנה שעברה בה הוצגה האופרה של פולנק ״השדיים של טרסיאס״ בחלל לא קונבנציונלי (רידינג 3) – ואת קווינט ושאר הדמויות הצופים יזכו להכיר ב״בית המידות״ שברחוב לילינבלום בתל-אביב.

כמובן שכפועל יוצא מהשינוי בתפיסה – מבתי האופרה המעונבים אל תוך חללים קצת יותר מאתגרים – הקהל מגדיר את עצמו, בהכרח, כשונה.

כשחברה אינה משועבדת למכירת אלפי כרטיסים למופע, פוטנציאל התוצרים האמנותיים הוא מסקרן, לטוב ולרע.

עוד ייחוד להפקה: את מיילס ישיר זמר בוגר ולא ילד כמקובל. באיזה אופן זה עשוי לדעתך להשפיע על הדינמיקה הבימתית ועל הרושם שאמורה ליצור אופרה שעוסקת בין היתר בפדופיליה?

זה בדיוק כפי שכרובינו הוא דמות גברית שמשוחקת על-ידי אישה, ומאדאם באטרפליי היא גיישה יפנית בת 15 שמושרת על ידי אישה בשלה – ולרוב גם לא ממוצא יפני.

זה תיאטרון, והיכולת להגדיר גיל של דמות (או להגדיר דמות בכלל) היא הרבה יותר מורכבת מהנתונים היבשים של הזמר שמגלם אותה.

על האפקט שאמורה ליצור האופרה אמונה הבמאית; קטונתי מלהציע פתרונות (למרות שיש לי)…

הזכרת גם קודם את אינגה לבנט, שאיתה כבר הזדמן לך לעבוד בסדנה הקודמת בהפקת ריגולטו. כיצד התרשמת ממנה?

אינגה היא במאית נפלאה. העבודה איתה על ״ריגולטו״ הייתה נהדרת וזה תמיד כיף לעבוד עם אנשים שאתה אוהב ומכיר.

היא לחלוטין שייכת לזן הבמאים שיודעים מה הם רוצים ואיך הם רוצים את זה – ויזואלית, דרמטית וקונספטואלית.

היא תעזור לך, בגישה נפלאה, לפצח את הדמות שלך בהקשר של הקונספט שהיא ייצרה, ותאפשר לך להכניס את האינפוטים שלך, בתור זמר צעיר – אני יכול להעיד שזוהי צורת עבודה יקרה מפז.

כמקובל בסדנה, האופרה תלווה בפסנתר. מצד אחד, המקור נועד לאנסמבל קאמרי, כך שאולי המעבר לגרסת הפסנתר פחות חד מהרגיל; מצד שני, האינסטרומנטציה של בריטן והצבעים שהוא יוצר ממנה (למשל השימוש בכלי הקשה) הם באמת ייחודיים וחבל שיאבדו; ומצד שלישי – הפסנתר בידיים טובות – יעל קרת. מה דעתך?

רוב תוכניות הקיץ בעולם מעלות אופרות בביצועים קאמריים ובגרסאות פסנתר, בעיקר בגלל הצורך העז של אמנים צעירים להתנסות בתפקידים שבבתי אופרה מסורתיים פשוט לא ימהרו לתת, בלשון המעטה.

מתוקף העובדה שהסדנה מעלה 3 אופרות במקביל בתקופה מאוד קצרה, אני חושב שזה הפתרון הלוגיסטי היחידי שתשתית כזו יכולה לאפשר.

צריך גם לומר כי ביצוע תזמורתי של יצירות מהסוג הזה הוא כל כך מורכב והסיכוי לייצר אנסמבל ראוי בתקופה כה קצרה היא פרויקט כשלעצמו, אז לא בטוח שעדיפה האופציה הזו גם אם הייתה קיימת. אני בוחר ביעל בלי למצמץ.

עניין עקרוני אחר: לאחר קרוב לשלושים שנה, חלו חילופי גברי בסדנה ובמידה רבה היא מחשבת מסלול מחדש ויש חבלי לידה – אני רוצה לתלות בכך את העובדה שבקיץ שעבר לא הוקרן תרגום בהפקות, ולקוות שהשנה זה ישתנה. אמנם אתם ספציפית שרים באנגלית, אבל אני לא בטוח שזה מייתר את הצורך. דעתך?

כיוון שאני זמר, אין לי שום מקום בקבלת ההחלטות בסדנה (או לצורך העניין בכל פרוייקט שאני לא מפיק בעצמי). לעניות דעתי יש צורך בכתוביות.

עוד התייחסות שלך כזמר לענייני שפה: אין בלב הרפרטואר אופרות באנגלית, אבל אני מניח שהזדמן לך להתנסות בכך יותר במהלך לימודיך בניו יורק. בהשוואה לשפות אחרות, מהם אתגרי הזמרה באנגלית (חוץ מ״הקהל מבין אז יש פחות מקום לטעויות״…)?

השירה בשפה האנגלית היא מהמורכבות ביותר. למרות שעלולה לצוץ המחשבה שכיוון שרוב הישראלים דוברים את השפה, אזי השירה בה תהיה פשוטה, זהו לא המצב.

כשנכנסים אל תוך הדי-אנ-איי של השפה מגלים המון הברות שלא נתנו עליהם את הדעת מבחינה טכנית, עיצורים שקיימים רק בה, וכמובן – הניתוק מההגייה האמריקאית. צריך לדעת להבדיל בין אנגלית אמריקאית לזו הבריטית, ולדעת כאמור מתי להשתמש בכל אחת.

העבודה כעת על קווינט מעוררת בך עניין להמשיך לחקור את הרפרטואר האנגלי, ובפרט את בריטן? אני לחלוטין מדמיין אותך חורך את הבמה בהפקה היסטרית של אלברט הרינג בסטודיו, למשל.

כשנכנסתי לפרוייקט הזה חשבתי לעצמי שזו התנסות מעולה ברפרטואר שלא יצא לי לבצע עד כה; חצי דרך בתוך הפרוייקט, אני יכול לומר בפה מלא שאני מוצא ברפרטואר הזה הרבה יותר עניין ממה שאני מוצא ברפרטואר הקלאסי – כמעט מכל הבחינות. אני אשמח להמשיך לחקור את הכיוון הזה גם בעתיד (הקרוב, אני מקווה).

לסיום, הצצה הלאה: סיימת שנה בסטודיו והחלטת להמשיך עוד שנה. מה צפוי לך בעונה הבאה?

אכן, סיימתי שנה ראשונה בסטודיו ״מיתר״ של האופרה הישראלית, שנה שלמדתי בה מלא על עצמי ועל המקצוע הזה. אני יודע לומר שבשנה הבאה בסטודיו אפשר לצפות לכמה פרויקטים מאוד מיוחדים כמו קונצרט לידר עם עידו אריאל; שלוש אופרות בבימוי מלא; ולי אישית צפויים גם 2 תפקידים קטנים על הבמה הגדולה, דבר שמרגש אותי במיוחד.

״בטבעת החנק״ מאת בריטן בהפקת הסדנה הבינלאומית לאופרה | מנצח: ג׳יימיסון לבסי | במאית: אינגה לבנט | פסנתר: יעל קרת | זמרים: אושר סבג (פרולוג / קווינט), סטפני דומינגז (האומנת), גלעד מלמד (מיילס), שירה ביתן (פלורה), אפרת וולפסון (גב׳ גרוס), קלאודיה רויק (העלמה ג׳סל) | 20, 21 ו-23 ביולי בבית המידות (לילינבלום 23 ת״א) | כרטיסים: http://www.eventim.co.il/sadna

בדרך לאלצ'ינה

 

רגשות מעורבים בבכורה מקומית לאופרה מופלאה של הנדל / חגי אברבוך

דניאל נויולה, צ'י ואי מוק, שירה רז. צילום: קיטן אטמו

אופרות בארוק הן אחד התענוגות הייחודיים שיש לעולם המוזיקה להציע. מדובר ברצף בלתי פוסק של אריות – לרוב בעלות מלודיות קליטות – שכל אחת מהן מאפשרת לזמר או לזמרת להפגין רגישות מוזיקאלית, וירטואוזיות, ואף יכולת אילתור מסוימת הנובעת ממבנה אריית הבארוק: חלק פותח בעל אופי מסוים, חלק שני בעל אופי אחר, לעתים מנוגד – ואז חזרה של החלק הפותח כשלמבצע/ת ניתנת הפעם יד חופשית להוספת קישוטים ולהעמקה רגשית. גם חוויה רגשית, גם חופש שמאפשר להתענג על זמרי אופרה בפראות האישית השמורה לזמרי ג'אז ורוק – וקשה להבין, אם כך, מדוע כה נדירה ההזדמנות להיתקל בתופעה זו בארץ. סצנת הבארוק הולכת ופורחת, יצירות לא חסרות – אך בית האופרה, לדוגמא, נותר סגור בפני החוויה (ולא, גלוק זה לא בארוק. אנחנו מדברים כאן על הנדל, ויוואלדי, ראמו, קוואלי ופרסל ביצירות בעלות היקף רחב מזה של "דידו ואניאס", ועוד רבות וטובות).

לפיכך רבה השמחה על העלאת אחת האופרות היפות של הנדל, "אלצ'ינה", במסגרת הסדנה הבין-לאומית לאופרה – גם אם בנוסח מקוצר (הדמות של אוברטו הושמטה, למשל). הסדנה ידועה ביכולת להעלות הפקות מרשימות ומרגשות תוך שימוש באמצעים מינימאליים (מדגם מייצג: פיגרו, אריאדנה, המדיום, בוהם). האתגר הפעם היה לא פשוט. אלצ'ינה תובענית מבחינה ווקאלית ורגשית, ואולי זאת אחת הסיבות שבמקרה זה התוצאה הסופית לא הייתה לגמרי ברמה לה הורגלנו בסדנה. התחושה הכללית היא שהיה עוד צורך לעבוד מעט על תקשורת והידוק הדרמה בין הזמרים כדי שכל היצירה תגיע לגבהים שהיא מסוגלת להגיע אליהם.

ענת צ'רני בתפקיד רוג'רו הייתה צלולה וטובה, קולה נעים וגמיש, וכמעט מכשף בארייה Verdi Prati הידועה והיפהפייה. עם זאת, עלה הרצון לשמוע אותה נפתחת מעט יותר לקהל, מבחינת משחק וגם מבחינה ווקאלית. לעתים נדמה שהיא מעט מכונסת בעצמה – אולי גם עקב הוראות בימוי. רוג'רו נמצא תחת הכישוף של אלצ'ינה, המאוהבת בו ומנסה לשלוט בו בכל דרך שהיא – ובכל זאת שפת הגוף המעט סהרורית לא תמיד העבירה מסר מדויק או ברור. כשהייתה צ'רני נמרצת וברורה יותר קל היה לראות מה יש לה להציע מלבד האיכות הקולית הטובה – הרבה קסם אישי ולא מעט הומור.

שירה רז בתפקיד בראדמאנטה, אהובתו של רוג'רו הבאה להציל אותו מכישופה של אלצ'ינה, הייתה אסרטיבית מבחינת משחק ומרגשת, והיא עמדה היטב בדרישות התפקיד. בעייתיות יותר היו אלצ'ינה עצמה – אלינור זון בשירה עתירת ויברטו שמנעה לעתים קרובות את ההנאה מיכולותיה הקוליות, וצ'י ואי מוק בתפקיד מורגנה, שקולה חינני וזריז אבל מעט חד.

בתפקידי משנה בלט דניאל נויולה – בקושי ארייה אחת יש לבס-בריטון המקסיקני הזה,אך מיד ברור היה שמדובר בזמר בעל נוכחות חזקה וקול יפהפה. ריקרדו גאטו בתפקיד אורונטה הוא טנור בעל קול נעים, אבל לא חף מבעיות – מדי פעם, בצלילים גבוהים וחרישיים נדמה שקולו חנוק מעט. יש לאן להתקדם – ויש למה לצפות, כיוון שהגוון עצמו טוב.

ניב הופמן ביים את ההפקה הזאת, ואחת מהחלטות הבימוי היפות הייתה להציב את נגני האנסמבל המצומצם – פסנתר, רביעיית כלי קשת ושתי חליליות – בתוך המרחב בו מתרחשת הפעילות. הנגנים לבושים לבן, יחפים, כביכול גם הם חלק מן הכישוף שהטילה אלצ'ינה על האי. יש להחלטה זו גם צד בעייתי מבחינה אקוסטית, כיוון שהנגנים ממש עוטפים בצלילם את הזמרים, וזו התמודדות לא קלה. ישי שטקלר ניצח על ההתרחשות כולה והחזיק את האנסמבל היטב – בייחוד בפיזור הלא פשוט הזה, שבו, למשל, הצ'לן יותם הרן יושב בגבו לפסנתרנית יעל קרת, על אף ששניהם משמשים רוב הזמן יחדיו כקונטינואו.

הנגנים עצמם טובים ומתמסרים למוזיקה הפסטורלית והאינטימית – והעמוקה מאוד – שכתב הנדל. המוזיקה הזאת מדברת על בגידה ואהבה בעוצמה נדירה, ואולי זה ההישג הגדול ביותר בה – אלצ'ינה היא הדמות הרעה והשנואה בסיפור, היא אנוכית, מניפולטיבית, מבקשת לשלוט באהוביה ולהרוס את מה שאינה יכולה לשלוט בו – אבל המוזיקה שהנדל כתב לה כל כך נוקבת, עד שבסוף האופרה אין ברירה כמעט אלא להזדהות אתה. אחרי אלצ'ינה, עולם המוזיקה נאלץ לחכות כחמישים שנה עד מוצרט כדי לשוב ולזכות בעומק רגשי כזה.

מחר ב-13:30 תעלה ההפקה שוב בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה. יש עוד צורך להדק בה לא מעט דברים – וייתכן והעבודה הזאת תיעשה עד אז. כך או כך, הסיכוי לשמוע את האופרה הקסומה הזאת של הנדל בכל דרך אחרת בארצנו נמוך עד לא קיים כרגע, וכמה מן המבצעים בהחלט ראויים. למי שמבקש להתוודע למוזיקה היפה הזאת בביצוע חי – ולמי שלא התוודע עד כה לבארוק ומבקש לטעום מן המתוק-מתוק הזה – כדאי לנסות.

"אלצ'ינה" – אופרה מאת הנדל. מנצח: ישי שטקלר; במאי: ניב הופמן. פסנתר: יעל קרת; כינור: רז זימור ואדי קוטלר; ויולה: גילי רדיאן שדה; צ'לו: יותם הרן. אלצ'ינה: אלינור זון; מורגנה: צ'י ואי מוק; רוג'רו: ענת צ'רני; ברדמאנטה: שירה רז; אורונטה: ריקרדו גאטו; מליסו: דניאל נויולה. הפקת סדנת האופרה הבינלאומית, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה (שטריקר), 20.7.14.

 

 

המין החזק

על הפקת "נישואי פיגארו" בסדנת האופרה / צבי נתנאל

שני מרכיבים הכרחיים להצלחת האופרה "נישואי פיגארו". האחד הוא בימוי קולח ומדויק, ובנקודה זו הצליחה הבמאית לינדה ברובסקי בגדול: למרות מימדי הבמה הקטנה, ההפקה שלה אינטליגנטית, מפורטת וגדושה בפרטים קטנים ומדויקים. כל תנועה מחושבת, לכל אביזר על הבמה יש תפקיד, ויש ניצול מקסימלי של חלל האולם – כולל גרמי המדרגות והגשר שמעל הבמה. העבודה הקדחתנית בחזרות ניכרה היטב ולכל זמר היה ברור בדיוק מה הוא עושה, ובתזמון מושלם עם המוזיקה ועם הזמרים האחרים.

הברקות בימוי היו בשפע, כמו למשל סצינת הכיסא של כרובינו במערכה א', כאשר הרוזן מסיר את הכיסוי וכרובינו מתגלה תחתיו בפעילות שגרתית של ימינו – משחק בסמרטפון; או כרובינו שהופיע במערכה ב' במדי צה"ל ובדרגות סא"ל (קצין או לא קצין?). כך גם באריה non più andrai החותמת את מערכה א', כשמטאטא הפך באחת מכלי ניקוי לאת חפירה ולנשק, או הפתיחה לאריה porgi amor בה הרוזנת מביטה בחלון ורואה את הרוזן מתרחק בלי לשים לב אליה.

המרכיב ההכרחי השני הוא מה שמכונה italianità, ופירושו לנשום ולחיות את השפה האיטלקית העסיסית. זה בודאי חשוב באופרה איטלקית, ועל אחת כמה וכמה הכרחי בקומדיה. ניתן ללמוד על כך מהפקת "פלסטף" שזה עתה הסתיימה בפילהרמונית, בה צוות שרובו ככולו זמרים איטלקיים מיצה כל ניואנס שקיים בשפה. כמובן שאין לצפות מצוות זמרים ישראלי להיות טבעי בשפה זרה, אך מה שבלט לכל אורך הערב אצל רוב הזמרים היה דיקציה לא מספקת, ומבחינה זו יש לזמרים, בעיקר הגברים, עוד כברת דרך לעשות, ובמיוחד לפניני גרובנר בתפקיד פיגארו. המילים מרחפות על לשונו ללא חיתוך מספק, ללא ההדגשות וההרפיות הנדרשות, ולרוב נשמעות זרות. ההתייחסות לטקסט, ואגב כך לתפקיד, כללית מאוד. לכך יש להוסיף הפקה קולית גרונית למדי, שירה קולנית וגוון קול שלא נעם לאזני. התנהלותו על הבמה גברית ונמרצת אך שבלונית, עם כמה רגעים מרשימים מאוד בעיקר במערכה הרביעית.

ג'פרי גובל (Goble) בתפקיד הרוזן היה מצוין במשחק ובאינטרפרטציה, גם אם קולו בגד בו פה ושם ואיבד אנרגיה. איתן דרורי בתפקיד בזיליו הבריק בשירה ובמשחק א-לה מיסטר המפריז, וכל רגע שלו על הבמה היה משובב עין. סאווה ומיץ' (Sava Vemic) בתפקיד ברטולו שטף את הבמה בקול באס עצום שחיפה על מבוכה בימתית מסוימת ועל גיל צעיר מדי לתפקיד הזקן התחמן. וינסנט גראנה (Grana) הוכיח שאפשר לעשות מטעמים מתפקיד קטן כמו אנטוניו הגנן והסצנה בהשתתפותו היתה מענגת.

זלטה חרשברג בתפקיד מרצלינה הציגה קול עסיסי, הופעה בימתית כובשת ואינסטינקט קומי מדויק. שחר לביא הצטיינה בתפקיד כרובינו: קול חם, פרשנות מוזיקלית מקצועית ומרתקת, ומשחק מפורט שממלא את הבמה בכל רגע נתון, כולל מימיקה רבת משמעות.

ליסמין לוי-אלנטק יש אישיות בימתית מרשימה, אם כי פה ושם לרוזנת הענוגה והאומללה שלה מתגנבת קיסרית אימתנית. כמו כן היא ניחנה בקול אדיר, אך לתחושתי בשל מימדי האולם הצנועים היא היססה לשחרר את מלוא עוצמתו, וחבל – כיוון שמדובר בקול מפואר ומלא גוונים. היא הצטיינה בהגשת הרצ'יטטיבים, וראוי לציון הלגטו המרשים בביצוע מהדהד לאריה השניה.

דניאלה סקורקה היתה סוזנה צנועה שצריכה להעז וללכת עוד צעד אחד קדימה כדי למצות את כל הפוטנציאל הפעלתני של הדמות. היא הציגה קול פעמונים נקי, וההרמוניה בינה לבין לוי-אלנטק היתה מושלמת. דואט המכתב והאריה שלה במערכה רביעית היו משיאי הערב, אך אין להתעלם מכך שבדואטים עם גרובנר ובאנסמבלים הגדולים היא נבלעת ולא מספיק בולטת.

נעם צור הוביל את זמרים ותמך בהם היטב, אם כי לתחושתי פה ושם דברים נעשו קצת בחופזה. יש לברך על כך שהזמרים הוסיפו פה ושם קישוטים לקווים המלודיים, לא דבר של מה בכך כשמדובר במוצרט. פחות נהניתי מנגינתו של הפסנתרן גורדון שרמר (Schermer) שלעיתים היתה חזקה מדי, ולא אלגנטית וגמישה מספיק.

אם כן, ערב משעשע ורווי נחת בזכות הבימוי המצוין בתוספת התרגום העשיר של ישראל אובל, ובזכות כישרונות ישראליים מלאי פוטנציאל. האופרה תוצג שוב ביום ג' 23.7. מומלץ.

"נישואי פיגארו". הסדנא הבינלאומית לאופרה. נעם צור, מנצח; גורדון שרמר, פסנתר; לינדה ברובסקי, בימוי. זמרים: פניני גרובנר (פיגארו), דניאלה סקורקה (סוזנה), יסמין לוי אלנטק (הרוזנת), ג'פרי גובל (הרוזן), שחר לביא (כרובינו), סאווה ומיץ' (ברטולו), זלטה חרשברג (מרצ'לינה), איתן דרורי (בזיליו), וינסנט גראנה (אנטוניו), טל גנור (ברברינה). הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ת"א, 21.7.2013.

המוזיקה של השפה

שיעור מרתק על אבני היסוד של אמנות השירה / עמיר קדרון

במהלך חודש יולי מתארחת הסדנה הבינלאומית לאופרה בקונסרבטוריון ת"א, ובדומה לשנים עברו, השלב הראשון מוקדש בעיקר לכתות אמן. עבור הקהל, הרגיל לשמוע רק את התוצר, מדובר בהזדמנות פז להחשף לטפח מהעמל שכרוך בסבוכה מאמנויות הבמה. מנחי הכתות מתרכזים כל אחד בתחום שונה – טכניקה, פרשנות, סגנון, תנועה וכן הלאה – וההתבוננות בתהליך מאירה את האמנות הלירית מזווית חדשה ומרתקת.

חמדי כפיר, למשל, הנחתה כתת אמן שעניינה שפה. על פניו, תחום יבש שמעניין רק יודעי ח"ן המקורבים למקצוע – ולא כך הוא. למעשה, מרגע שנכנסים לעולם המסובך של עיצורים, תנועות, הברות, מצלול, מבטא ויתר מרכיבי השפה, נשבים בקסם ומבינים שזו תשתית השירה ושהשליטה בה הכרחית ונקנית בעבודה מפרכת.

על מנת להרחיב את היריעה ככל הניתן, בחרה כפיר להדריך זמרים הנבדלים זה מזה בשפת אימם. ראשונה היתה הגרמניה מרים מקל (Möckl), ששרה את "Sì, mi chiamano Mimì" (פוצ'יני, "לה בוהם"). הרובד הראשון של הטיפול בארייה (גם אצל יתר הזמרים) כלל תיקון נקודתי של אי-דיוקים בתנועות. קל ליפול במלכודת, כיוון שבזמן השירה מתחלקת תודעת הזמר/ת בין שלל גירויים ותחומי אחריות, ומבלי משים ייתכן שתנועה נמוכה כמו a, למשל, כאשר צמודה לתו גבוה, תוגבה לכיוון o או e – זה נוח יותר למערכת המפיקה את הקול, וזה קורה גם לזמרים טובים ומנוסים. אמת – אלו דברים קטנים והקהל לרוב לא מודע להם, אך זהו הבסיס לשירה נכונה.

בנוסף, ציידה כפיר את הזמרת בעצות ובהצעות ייעול רבות – כיצד לגוון את הטמפו של הארייה על מנת להדגיש חלקים ליריים; כיצד להעזר בתנועה המקדימה עיצור כפול (מודגש) כדי לחזק את נוכחותו ועוד כהנה וכהנה. מעניין במיוחד היה הזרקור שכוון למשפט הסיום: פראזה ארוכה על צליל בודד, דיבורית באופייה. פה נגעה כפיר בנושא החשוב ביותר ששב ועלה לאורך הערב – המלודיה הטבעית המאפיינת כל שפה. כיוון שפוצ'יני למעשה לא הלחין את המשפט, על הזמרת להיענות למצלול של האיטלקית ולעצב בעזרתו את ה-phrasing המתאים.

סוגיית המתח שבין לחן השפה ללחן שהוסיף המלחין עלתה ביתר שאת בארייה "Ach, ich liebte" (מוצרט, "החטיפה מההרמון"). הגרמנית "קשה" מהאיטלקית, יש בה יותר עיצורים ונוכחותם עזה מזו של האיטלקיים. האתגר, כפי שהבהירה כפיר, הוא לדעת איך להדגיש את העיצורים מבלי לשבור את השטף של המוזיקה – ובמקרה של הארייה המדוברת זה קשה במיוחד, כיוון שמוצרט תיבל אותה במעברי קולורטורה סבוכים המחייבים טכניקה מושלמת, גמישות רבה ואורך נשימה.

הרקע הרוסי של הזמרת – סבטלנה קוסיאטובה – שימש את כפיר להדגמת אחת המשוכות האופייניות לגרמנית: העיצור ch. הוא מופיע כבר בשתי המלים הפותחות, אך פעם מבוטא כמו ח' ופעם דומה לש' – וברוסית ישנן עוד שתי גרסאות. המעוניין להתרשם מהתמודדותה של קוסיאטובה, יוכל לעשות זאת ברסיטל סיום התואר הראשון שלה, שיתקיים בביה"ס למוזיקה באונ' ת"א השבוע (9.7, אולם קלרמונט, 19:30).

עניין אחר שעלה לדיון היה ההבדל בין מצלול השפה המדוברת למושרת, וכאן נתנה כפיר לקוסיאטובה עצה מפתיעה: כדי לבטא כהלכה "Schoss", עליה לשנות את מיקום ההברה ולסגור אותה כביכול כנגד הדרך הנכונה והידועה – ודווקא כך תשיג את התוצאה המבוקשת. בפועל, זה פשוט מהמתואר – ואכן, הזמרת ניסתה זאת והצליחה לעצב את הפראזה ביתר קלות מאשר בניסיון הראשון.

קשה בצורה יוצאת דופן היה הסבך שחצה הטנור איתן דרורי – "En fermant les yeux" (מסנה, "מנון"). האבחנה בין שפה מדוברת למושרת נכונה גם עבור צרפתית, רק הרבה יותר מורכבת. יש עיצורים שנהגים בשירה באופן שונה מאשר בדיבור, יש כאלה שנאלמים בדיבור ומופיעים בשירה, והדבר תלוי גם במשלב השפה (יומיומית לעומת פיוטית), בתקופה בה נכתב הטקסט ובעוד גורמים. על כך יש להוסיף את ריבוי התנועות בצרפתית (16 לעומת 7 באיטלקית) ואת ההבדלים הדקים ביניהן.

על אף הקשיים וריבוי המהמורות, הצליח הזמר (בניגוד לחלק מהקולגות בכיתה) ליישם מיידית את התיקונים, ואם לסטות לרגע מנושא השיעור והכתבה – זה המקום להחמיא לדרורי על הופעתו המצוינת. גוון הקול עמוק, זך ובוהק; הקווים המלודיים יציבים, "מוחזקים" היטב; המעברים בין הרגיסטרים חלקים; השימוש בעוצמה שקול; השירה ספוגה ברגש אמיתי המוגש במינון מדויק. מעל הכל, נדמה שדרורי קרוב לפצח את הסוד הגדול של השירה האופראית – היכולת ליצור אשליה שהמוזיקה (שנוצרת למעשה בעמל רב) נובעת ממנו בטבעיות, כעניין של מה בכך. מי שלא יזכה להקשיב במהלך הסדנה להתקדמותו העצומה של הזמר, יוכל להיווכח בה בעונת המוזיקה הבאה, עם הצטרפותו של דרורי לצוות "מיתר – אופרה סטודיו" בסתיו.

קול אחר שמשך תשומת לב היה זה של רבקה פאלק-ברטלט, ישראלית ילידת צ'ילה שניסתה כוחה ב-"Signore, ascolta" (פוצ'יני, "טורנדוט"). שוב, יש הכרח להניח בצד את הסיבה שלשמה התכנסה הכיתה ולהתעכב על איכות הקול, על אחת כמה וכמה כשמדובר באזור הצפוף והתחרותי של זמרות הסופרן. לברטלט יש קול שלוכד את המאזין אפילו שאינו מלוטש די הצורך ואפילו במהלך ביצוע הדורש מקצה שיפורים. הגוון שלה חם ולקול יש איכות ייחודית – הוא מוקרן באורח נוקב וממוקד, אך אינו קשוח או בוטה. תכונות אלו טענו את הארייה ברגש עז והותירו עניין לשמוע מה עוד ביכולתה של הזמרת לעשות.

עוד הופיעה בכיתה הסופרן היפנית הירונה אממיה (Amamiya), ששרה את "Deh, vieni, non tardar" (מוצרט, "נישואי פיגרו"). עצותיה של כפיר נגעו הפעם שוב ושוב באופן בו כדאי לנצל את העסיס של האיטלקית כדי לצבוע את הטקסט ולהדגיש מלות מפתח.

כיתות האמן תימשכנה עד אמצע החודש. האחרונה בהן (14.7) מסקרנת במיוחד בזכות המנחה המתארחת בסדנה לראשונה – הסופרן לובה קזרנובסקיה, שגם תפרוש חסותה על הקונצרט "רומנטיקה רוסית" (17.7), תחום שלא בא לידי ביטוי בתדירות גבוהה בסדנה.

עוד אירועים מעניינים הם הקונצרטים שייערכו מחוץ לקונסרבטוריון: אחד מהם בגן הפסגה ביפו (13.7), בליווי התזמורת הקאמרית הישראלית, ועוד אחד ביקב צרעה (18.7). התזמורת הקאמרית תצטרף לזמרי הסדנה גם בקונצרט הסיום החגיגי שבבית האופרה (25.7).

גולת הכותרת, כבכל שנה, היא ההפקות המלאות שמועלות בשבוע הסיום של הסדנה. שלוש אופרות תוצגנה הפעם: סוזנה (20/22.7), נישואי פיגרו (21/23.7) והילד והקסמים (24.7). ההיצע אמנם מצומצם ביחס לשנים קודמות, ועל כן כדאי למהר ולשריין מקומות. ניסיון העבר מוכיח שדווקא בתנאים הצנועים של הסדנה טמונה חוויה מוזיקלית, אמנותית וריגשית כמוה נדיר למצוא, למשל, בבית האופרה הנגוע בבינוניות מדכדכת.

כתת אמן בהנחיית חמדי כפיר, הסדנה בינלאומית לאופרה, 4.7.13. משתתפים: מרים מוקל, סבטלנה קוסיאטובה, רבקה פאלק-ברטלט, איתן דרורי, הירונה אממיה. פסנתר: איליה סיניאסקי.

לקריאה נוספת:

כתות אמן בהדרכת קלוד וובסטר ובנטון הס

אופרות בסדנה: אריאדנה בנקסוס, לה בוהם, המדיום