על הקול הפנימי והייחודי של זוכה תחרות רובינשטיין / חגי אברבוך

אנתוני ברישבסקי, יליד אוקראינה, זוכה תחרות רובינשטיין לשנת 2014, עולה על הבמה באודיטוריום הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, משתחווה קלות, בזהירות ובאיפוק, כמעט לא מישיר מבט אל הקהל, ומיד מתיישב לנגן. כריזמה ופלירטוט עם הקהל אינם לחם חוקו. נדמה שכל זה לא משנה לו. יש לו עולם צליל משלו ואנחנו מוזמנים אליו, אם נרצה.

רבים הופתעו מזכייתו של הפסנתרן המופנם, שגופו נד מעט תוך כדי הנגינה אך נגינתו נזירית וידיו אינן מתנופפות. כשהוא נרגש, הוא מביט רגע מעלה או שוקע כל כולו פנימה, עד שראשו כמעט נוגע בקלידים, אבל הנה – הוא יודע לעורר סקרנות גם בלי כל זה, ולו בגלל בחירת היצירות. ברסיטל שלאחר התחרות אין שופן, אין ליסט. במקום זאת בחר ברישבסקי לבצע את יצירתו המפרכת והקשה של מוסורגסקי, "תמונות בתערוכה", שדורשת וירטואוזיות שאינה מוחצנת, והפלא ופלא – מסיאן! הנשמע כזאת במחוזותינו?

יצירת הפתיחה, הסונטה לפסנתר במי במול מז'ור, הוב. XVI:52, כבר הבהירה את האלמנטים החשובים לברישבסקי – שקיפות וחדות. השימוש בפדל זהיר ולעולם לא בא לטשטש פרטים. כל צליל, כל קול פנימי, מגיח מן הפסנתר כקול נפרד. עם זאת, ההומור ההיידני היה מעט כבד מדי בביצוע זה – או אולי הרגילו אותי שהצחוק ההיידני קליל יותר.

הסונטה לפסנתר מס' 2 בסול מינור, אופוס 22 מאת רוברט שומאן היא יצירה סוערת, רומנטית, וברישבסקי הפתיע בה מאוד: שומאן שלו מסעיר דווקא באופן אינטלקטואלי – ולטובה. אין כאן נחשולים גואים המאיימים להציף, ועם זאת, אף פרט אינו נעלם מן המאזין. קולות פנימיים מגיחים במדויק מתוך הסערה, הקונטרפונקט העומד בבסיס הלהט הרגשי מונח כמו על מגש, ובאורח פלא, גם עם הפדל הימני, וגם באוקטבות הנמוכות של הפסנתר, בתוך רצף הצלילים, מגיחים קווים מלודיים ברורים ביותר. דבר לא הולך לאיבוד. זה שומאן מעט מרוחק, אבל היופי שלו מרגש אף יותר – אולי דווקא מפני שהתבונה שביצירה מגיחה פתאום במלוא הדרה. לא הייתי מתנגד אם לסיום הקונצרט היה ברישבסקי מבצע יצירה זו שוב, במלואה. עד כדי כך רציתי לשמוע אותה שנית.

שני קטעים מתוך יצירתו של מסיאן "עשרים מבטים על ישו התינוק" היו, כפי הנראה, שיא הקונצרט, ועוררו רצון עז לשמוע את היצירה במלואה. יותר מכל, ניכר החיבור המוחלט של ברישבסקי לתחכום וללהט החד כסכין של מסיאן. הכל היה כאן: מורכבויות ריתמיות, הומור עוקצני וחריף, פרטי-פרטים שאסור להחמיץ ולו אחד מהם, היכולת להפיק מן הפסנתר גוונים כה רבים עד שהעושר מסחרר ממש, רגשנות "אובייקטיבית", צרפתית מאוד, וניגודיות חריפה בין רכות ונוקשות, שהייתה מעט מוגזמת בביצוע הסונטה של היידן, אך כאן היא ממש נדרשת. כמה יפה זה היה. כמה טוב שפסנתרן מוכן לבצע יצירות כאלה – שכבר היו צריכות להיות לחם ומים למאזינים הישראלים, וכה נדיר לשמוע אותן כאן בביצוע חי.

היצירה המסיימת, "תמונות בתערוכה", בגרסת הפסנתר המקורית של מוסורגסקי, הכילה רגעים נשגבים לצד מחוות בעייתיות. הריחוק אינו הולם חלק מן התמונות – כגון 'הטירה העתיקה', שדורשת מעט יותר רגשנות. ה-"בידלו", העגלה, החלה בנסיעתה בצליל גדול מדי, כה עצום עד שלא נשאר לתמונה זו כל שיא להגיע אליו אחר כך. רוב הביצוע היה אפוף איזה איפוק וזריזות יתר שמנעו את היכולת "להיכנס" ליצירה באמת. לטובה בלטו קטעים כגון 'מחול האפרוחים בקליפתם' שהיה משעשע ומבריק, "שמואל גולדנברג ושמוילה" – שהניגוד ביניהם היה חד ונהדר, ותמונת הסיום, "השער הגדול של קייב", שבוצעה במלוא הגדולה וההדר – אולי על גבול ההגזמה או מעבר לו. באמירה אישית – בעיניי סיום כזה ראוי בהחלט. ביצוע טוב של "תמונות בתערוכה" אמור להרעיד בסופו את אמות הסיפים.

ברישבסקי הוא פסנתרן מסקרן. נדמה שהוא כבר בשל ויש לו מגע משלו, נבון וחד. הוא פחות סנטימנטלי ואולי משום כך הוא לא גורם לכל מאזין בקהל לצאת מגדרו. אבל אני אהיה מוכן לשוב לכל רסיטל שלו, כדי להתרגש מן החוכמה הטמונה בידיים האלה. ואנא, שישוב ויבצע כאן מסיאן. האוזניים שלי מתחננות לעוד.

אנתוני ברישבסקי ברסיטל. 6.6.14, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, ת"א.