תז' הבארוק י-ם משחזרת את מלחמת הבופונים / עמיר קדרון

ד"ר דוד שמר, מנצח וצ'מבלן. למד באקדמיה י-ם ובאונ' סטוני-ברוק (ניו יורק), התמחה בלונדון אצל טרוור פינוק ואחרים. מייסד תז' הבארוק י-ם ומנהלה. הופיע באוסטריה, אנגליה, גרמניה ועוד כסולן, כנגן מוזיקה קאמרית וכמנצח. מלמד צ׳מבלו ומוזיקה עתיקה באקדמיה י-ם ובאקדמיה למוזיקה בעיר הולדתו – ריגה.

התכנית "סערה בחצר ורסאי" מאד ייחודית – אמנם כבר הפקתם קונצרטים במתכונת המשלבת מוזיקה ותיאטרון (ממש לאחרונה מלכת הפיות, ובעבר החולה המדומה והמלך ארתור) אך הפעם זה שונה, והעשייה היא מקורית ועצמאית לחלוטין. כיצד נולד הרעיון ליצור פסטיש סביב נושא מלחמת הבופונים?

הרעיון של התכנית בא מנימה בן דוד. נימה חידשה לאחרונה את הקשר שלה עם ישראל, אחרי שנים רבות שבהן עשתה קריירה מפוארת באירופה – ובמיוחד בצרפת – אך כמעט ולא הופיעה בבית. מדובר במוזיקאית מדהימה, מטובי נגני הוויולה דה גמבה בעולם!

כשהיא הציעה את רעיון המחזה המוזיקלי שכתבה, זה התאים לי משלוש בחינות שונות בבת אחת: נטייתנו, שלי ושל התזמורת, לחזק ולפתח את הקשר עם התיאטרון המוזיקלי על כל גווניו האפשריים; לחשוף את הקהל, בצורה ייחודית ומרתקת, לאחת האפיזודות המעניינות בתולדות המוזיקה – בוודאי בהיסטוריה של מוזיקת הבארוק; ומעל לכל – לתת במה וביטוי ראויים לנימה, הן כנגנית מרגשת כל-כך, והן כאמנית בכלל, בעלת רעיונות יצירתיים ומקוריים.

המחזה שכתבה נימה כבר הוצג בנסיבות אחרות?

כן, בצרפת.

בנוסח זהה לזה שתציגו?

אני משער שכן. ואם יש שינויים, אז שוליים. לא ראיתי את ההצגה בצרפת…

עבור הדור שלא ידע מה בין רוסו לראמו, מה זו בכלל מלחמת הבופונים?

המוזיקה הצרפתית עוצבה במידה רבה מאד ע"י לולי, שהיה בן חסותו של המלך לואי ה-14. המלך חיפש את הנשגב, את המפואר, את העשיר. וכך נראתה, במשך שנים רבות, האופרה הצרפתית – במיוחד זו ה"רצינית", מה שנקרא "הטרגדיה המוזיקלית". היה שם הרבה יופי, מוסיקה מאד מקושטת, הרבה מחול, תלבושות מפוארות, תפאורה מדהימה, מקהלה, מה לא.

האיטלקים, באותה התקופה, היו "רזים" הרבה יותר, ומאד דינמיים. הם גם התפזרו לכל רחבי אירופה (כולל לצרפת), והשפעתם הורגשה בכל מקום. בשלב מאוחר יותר, החל הטעם הצרפתי לנטות גם לכיוון הזה – הפשוט וה"טבעי" יותר. באמצע המאה ה–18 הועלתה בפריז, על ידי להקת אופרה איטלקית נודדת, האופרה הקומית "המשרתת הגברת" מאת פרגולזי. זה מייד מצא הד אצל אנשים כמו הפילוסוף הנודע ז'או-ז'אק רוסו, שחיפשו את האידיאל של החיים הפשוטים, את הקשר עם הטבע. המוסיקה האיטלקית, כמו זו של האופרה הקומית (אופרה-בופה) היתה להם למודל לחיקוי ולהערצה. רוסו אף כתב אופרה קומית בעצמו.

אבל לא כולם בצרפת שמחו לרוח החדשה הזאת. רבים ראו באופנה הזאת דבר בזוי, נחות, ובוודאי לא עומד בשום השוואה עם האמנות הצרפתית הנעלה, המפוארת, המתוחכמת והמלכותית. ז'אן פיליפ ראמו, גדול מלחיני צרפת של אותם הימים, המשיך לכתוב אופרות במיטב מסורת לולי, ועל כך עורר על עצמו את קצפו של רוסו. אמנם, כשכתב ראמו, ב–1745, את האופרה הקומית "פלטה" ("Plateé"), הוא זכה לתמיכה נלהבת של רוסו. אולם, בדרך כלל סררו בין שני האישים (כמו, בכלל, בין נציגי שני המחנות) יחסי עוינות.

יש משמעות לכך שלולי היה בעצמו איטלקי?

לדעתי, לא באמת. הוא חי בצרפת מאז שהיה נער, ותרבות החצר הצרפתית היתה חלק ממהותו.

מעבר לקוריוז – הלוואי שגם אצלנו המאבקים יהיו בענייני אמנות – האם יש למלחמת הבופונים חלק מכריע בתולדות המוזיקה? למשל כחלק מתהליך המעבר מהבארוק לקלאסיקה?

יש ל"מלחמה" הזאת, בהחלט, חשיבות מעבר ליריבות שתי האסכולות בנקודת זמן ומקום מסוימת. המוזיקה האיטלקית (שבסופו של דבר יצאה כשידה על העליונה) הוכיחה את חיוניותה. קופרין, אמנם, מדבר על "איחוד הטעמים", אצלו הדברים נשארים, בעיקר, במישור תיאורטי. הוא היה ונשאר מלחין צרפתי עד הסוף – ואילו מלחיני הדור העוקב, וביניהם אפילו ראמו, היו נתונים להשפעה איטלקית הולכת וגדלה: בשימוש בכלים, בסגנון הכתיבה, בצורות וסוגות מוזיקליות… באותה "מלחמת הבופונים" הצרפתים מנהלים למעשה קרב מאסף. ואכן היתה זאת המוזיקה האיטלקית, ולא הצרפתית, שהובילה אל הסגנון הקלאסי.

אתה חושב שמאותן סיבות הבארוק האיטלקי יותר פופולרי גם היום?

מן הסתם, כן. האמנות החצרנית הצרפתית היא אולי הדבר הכי לא "פוליטקלי קורקט", הכי אליטיסטי שיכול להיות. הצרפתים בנו להם מעין "תרבות אי" שהיתה מופנית לקהל מצומצם למדי, אפילו בצרפת עצמה. ייחודם היה להם למקור לגאווה גדולה, ואם תרבותם – והמוזיקה שלהם, בפרט – לא מיד מצאה את דרכה אל לב כולם, אז הבעיה היא של מי שלא מסוגל להנות ממנה… ההיסגרות הזאת בתוך הבועה שלהם היתה הסיבה העיקרית לרצונם של אנשים כמו קופרין, ומאוחר יותר ראמו ורבים אחרים, לפרוץ החוצה, להיפתח להשפעות אחרות, להרחיב את הרפרטואר ההבעתי שלהם.

גם היום מוזיקת הבארוק הצרפתית נתפסת כדבר מאד אקסקלוסיבי, אליטיסטי, כאמנות לאניני הטעם. ועם זאת, במסגרת "תרבות האי" הזאת, המלחינים הצרפתיים הצליחו ליצור משהו כל-כך מיוחד, כל-כך מפואר, כל-כך רווי יופי עילאי שבהחלט ראוי להשקיע מאמץ ולחשוף אותו בפני כמה שיותר חובבי מוזיקה. עובדה היא שכשהאופרות הצרפתיות – של לולי, של שרפנטיה, של ראמו, ועוד – עולות על בימות בתי האופרה המרכזיים באירופה (לא רק בצרפת!), הן זוכות להצלחה עצומה, לא פחות מהאופרות של ויוואלדי או של הנדל.

אין לי ספק שהמוסיקה הנהדרת הזאת, על כל היבטיה, תמצא את מקומה הראוי גם על הבמות שלנו. למאן האמת, אני בהחלט מאמין שגם כיום היא כבר מוכרת ואהובה אצלנו די צורך כדי לעורר מספיק סקרנות לתכנית שלנו ולהביא קהל לאולמות.

כיצד יקרום המאבק עור וגידים בקונצרט?

ישנם טקסטים, בפי השחקן איציק כהן, שמבהירים את הענין – חלקם פרי עטה של נימה, חלקם התרגומים שלה לטקסטים מהתקופה. וביחד עם זה, הכינור והוויולה דה גמבה ינגנו קטעים שערוכים כך שהם יישמעו ממש כמו תחרות בין השניים. הכינור (נעם שוס) הוא, כמובן, האיטלקי והגמבה (נימה עצמה) צרפתיה.

קולה הנפלא של דניאלה סקורקה יישמע פעם בצד האיטלקי ופעם בצד הצרפתי. גם אלמנטים תיאטרליים נוספים (מרומזים) יהיו. עבדך הנאמן, למשל, יופיע כלולי… וגם לתזמורת, כמובן, יש תפקיד שמשתנה לפי הצורך. אבל בעיקר, תהיה התזמורת עסוקה להציג את מה שפרנסואה קופרין קרא "איחוד הטעמים". אז אפשר אולי לומר שקופרין והתזמורת – מהאו"מ…

אילו פרקי מוזיקה נבחרו וכיצד?

בתחילת הקונצרט יתחרו ביניהם הכינור והגמבה באמצעות וריאציות "לה פוליה": הכינור ינגן כמה מהווריאציות של קורלי, והגמבה – אלה של מרין מארה. בהמשך ייצגו את המוזיקה האיטלקית קטעים וירטואוזיים ו"פראיים" מתוך הסונטות לכינור של קורלי ושל ורצ'יני, ואת זו הצרפתית – קטעים שקטים ועדינים של מארה ושל סן קולומב לגמבה, וכן הפאר התזמורתי של לולי.

כמו כן, נשמע אריה מתוך "המשרתת הגברת" מאת פרגולזי – האופרה שחוללה את הסערה – וכן קטעים מתוך האופרות של ראמו. בחציו השני – "האפותאוז ללולי" מאת קופרין, שהוא הביטוי המוצהר לשאיפת מחברו לאיחוד הטעמים. כל זה, כאמור, משולב בטקסטים שהופכים את מה שקורה על הבמה, באומר ובצליל, לסיפור אחד, משעשע ומרתק.

אני מוצא הרבה תעוזה, גם בפורמט וגם בתוכן (ואישית מברך על כך). זו מגמה מוצהרת של רצון לחדש ולרענן? אין לך חשש להרתיע את השמרנים שבקהל?

יש, אבל אל תספר להם… וזה לא שכל הקונצרטים הבאים יהיו כאלה. אבל בהחלט יש מקום לחדש, וזו רק דרך אחת לכך. ואם כבר מדברים על חששות – אז גם כאלה שנרתעים מהפורמט המסורתי לא חסרים…

אני מבין שבעצם לאורך השנים אתה מנהל דיאלוג עם הקהל ויש תהליך מתמיד של שינוי בקו האמנותי. אז הפיתרון טמון באיזון בין המוכר לחדש, בניסיון לרצות את כל הצדדים? 

לא מת על המלה "לרצות". אני מאמין במה שאנחנו עושים – ובטח ובטח בחומר שאנחנו מנגנים! האיזון בין המוכר והלא מוכר, בין הישן והחדש הוא, לדעתי, בעל תוקף רק אם גם המוכר וגם הלא מוכר הם ראויים.

כן, חשובה לי מאד דעת הקהל. ויש דברים שאני יודע שעדיין לא הגיע זמנם להיות מבוצעים בארץ, אם רוצים (ורוצים, עוד איך רוצים!) שאנשים יקנו כרטיסים. אבל גם זמנה של מוזיקה הלכאורה אזוטרית יגיע. עד לפני לא הרבה שנים גם מונטוורדי נחשב לאזוטרי. כיום – הרבה פחות.

אפשר לומר שהתכנית הקרובה תשמש גם מעין פיילוט, ומתישהו ברצונך להכין קונצרט של בארוק צרפתי ״הארדקור״?

כבר עשינו בארוק צרפתי, ולא כל-כך מעט (החולה מדומה; תכנית שלמה של ראמו עם אנדרו פארוט ועוד), בלי ספק נעשה גם בעתיד.

לסיום, כמה מלים על התכנית הבאה בעונה, בה אנו עוברים למחוזות יותר מוכרים.

כן, בהחלט: התכנית הבאה מוקדשת למזמורי צ'נדוס של הנדל. אלה שלושה מתוך מספר גדול למדי של המזמורים (פרקי תהילים) שהנדל כתב בקנונס, אחוזתו של הדוקס מצ'נדוס,  שאצלו עבד ב-1717 – 1719. אלה הן, אם כן, יצירות יחסית מוקדמות של המלחין. המיוחד במזמורים הללו הוא האופי הכמעט קאמרי שלהם: לביצועם נדרשים שלושה זמרים (סופרן, טנור ובאס), אבוב ותזמורת כלי הקשת ללא ויולות. אולם, לא מדובר כאן ביצירות פשטניות כלל וכלל: זוהי מוסיקה עשירה, יפהפיה, מרגשת ומורכבת.

בהמשך העונה, עוד נחזור לתיאטרון, כשנעלה בערב אחד שתי אופרות קומיות קצרות עם אותה העלילה: פימפינונה מאת אלבינוני (באיטלקית) ומאת טלמן (בגרמנית).

"סערה בחצר ורסאי" – בכורה ישראלית למחזה מוזיקלי מאת נימה בן דוד על פי "מלחמת הבופונים" | תז' הבארוק י-ם בניצוח דויד שמר | סולנים: דניאלה סקורקה, סופרן; נעם שוס, כינור; נימה בן דויד, ויולה דה גמבה | שחקן – איציק כהן | 24.11.15 – הקונס' הישראלי למוזיקה, ת"א | 25.11.15 – ימק"א י-ם.