שחר לביא עושה כבוד לרוסיני ומסכמת שנה באופרה-סטודיו / עמיר נהרי

שחר לביא, מצו סופרן. בוגרת ביה"ס בוכמן-מהטה. חברה ב"מיתר – אופרה סטודיו". זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, ביניהם זובין מהטה, פול נאדלר וזאב דורמן.

ראשית – מחמאה: נהניתי מאד ברסיטל סיום התואר הראשון לפני כשנה, וזה מוביל לשאלה הפותחת. מהי חוויית המעבר מהאקדמיה ל"עולם האמיתי"?

תודה. טל ברגמן, קולגתי לסטודיו, אמרה לאחרונה בריאיון שהסטודיו הוא "חממה אחרונה" לפני היציאה לעולם האמיתי, ואני די מסכימה. נכנסתי לסטודיו שרובו חברים שהכרתי בפרויקטים שונים מהעבר, ואף יצא לי לעבוד עם שירית, הבימאית המופלאה שעובדת עם הסטודיו על ההפקות שאתם רואים מדי שנה, וכל אלו עשו את המעבר מהאקדמיה לסטודיו חלק יותר.

העבודה היא הרבה יותר אינטנסיבית ואני מתמודדת עם דברים חדשים, אבל זה עדיין לא העולם האמיתי והמפחיד בשבילי. אני מניחה שכל אדם – במיוחד אם הוא אוהב מה שהוא עושה – שואף ליצור סביבת עבודה בטוחה וכיפית על אף הקשיים.

ספרי קצת על העבודה בסטודיו.

"מיתר – אופרה סטודיו" היא תכנית שמטרתה להכין זמרים צעירים "לעולם האמיתי". בדומה לבתי אופרה רבים, גם פה יש שאיפה להכשיר דור חדש שייצג את ישראל בארץ ובחו"ל. העבודה השוטפת בסטודיו מתמקדת בהופעות – וכמה שיותר. אנחנו מעלים בכל הארץ קונצרטים מכל סוג.

כמובן שהמטרה העיקרית היא לצבור כמה שיותר ניסיון אופראי על הבמה, וכאן נכנסות הפקות כמו "קוזי" שהצגנו ארבע פעמים העונה. התמזל מזלי לשיר בה פעמיים את דורבלה, אחד התפקידים המורכבים שכתב מוצארט למצו.

אני שמחה על מקומי בסטודיו, כי אני מבינה כמה חשוב לעבוד באינטנסיביות עם מוזיקאים ולא מוזיקאים, לראות מה הולך מאחורי הקלעים, וללמוד לשתף פעולה עם גופים שאחרת לא היתה לי אפשרות לעבוד איתם.

על אף העומס, ההווי בסטודיו הוא בעיקר כיף. כמעט כולנו עבדנו יחד קודם לכן – טל ברגמן וגוני כנעני למדו שכבה מעליי בבוכמן-מהטה (הן היו האאורידיצ'יות שלי כששרתי אורפיאו באקדמיה); גם את טלי קצף הכרתי באקדמיה; את איתן דרורי הכרתי בסדנת האופרה לפני כמעט 3 שנים; והפיגארו הראשון שלי היה יאיר פולישוק בפסטיבל פרוג'ה באיטליה ב-2011 כששרתי את ה"כרובינו" הראשון שלי.

הכרתי גם אנשים חדשים – ניצן יוגב-אלון ואנטון אלכסייב – וכולנו עובדים יחד מדי יום. יש הרבה תמיכה בין חברי הסטודיו – לא רק בענייני עבודה – וזה ממש משחרר. יש הרבה פרגון בסטודיו וזה דבר נדיר במקצוע. אני חושבת שאנחנו מאוד משתדלים להביע זאת אחד לשני.

כיף לראות את חברי הסטודיו ובוגריו משתלבים בעבודת בית האופרה (למשל דניאלה סקורקה, ענת צ'רני ואיתן דרורי שהעונה שרו בסדרה הליטורגית עם תז' י-ם), אך האם זה לא מזכיר מצב של צעירים שצריכים להיכנס לתפקידי מבוגרים מוקדם מדי? זה עלול להיות מלחיץ…?

צריך לזכור שאותם "צעירים" שמגיעים לעבוד בבית האופרה הם אחרי הכשרה של כ-10 שנים הכוללת פיתוח קול, לימודי מוזיקה תיאורטיים, שירה סולנית ו/או במקהלה, ניסיון באקדמיות – והכשרה מאוד אינטנסיבית של שנתיים בסטודיו. אנו צמאים לפרויקטים שיתנו לנו הזדמנויות לעלות על הבמה וליישם את כל מה שלמדנו.

העובדה שמשלבים את יוצאי הסטודיו הטריים בפרויקטים מכל גודל על בימות שונות בארץ זה דבר מבורך: לא לכולנו יש הרצון ו/או האפשרות לעקור לחו"ל, והתחרות קשה בכל מקום – אז מאד מעודד לדעת שיש מקום בארץ לזמרים מוכשרים שטרם רכשו שם עולמי.

באשר ללחץ, זה מוטל על כל זמר ללא קשר לניסיון. גם זמר שמזמינים מחו"ל בגלל מוניטין ירצה להוכיח כי הוא ראוי לתקציב שהקצו כדי להביא אותו להופיע כאן. לעתים אנחנו יושבים בחזרות ותוהים מדוע זמרים ישראלים נוספים, צעירים ככל שיהיו, לא משולבים יותר בפרויקטים של בית האופרה ואחרים. כמובן שחלק מהעניין הוא קידום עצמי, אחרת לא נגיע למטרה.

צוות הסטודיו: אנטון אלכסייב, גוני כנעני, יאיר פולישוק, טל ברגמן, שחר לביא, ניצן אלון-יוגב, טלי קצף ואיתן דרורי

נתת דוגמאות מצוינות להצלחה של הדור הצעיר בארץ, כולם מוזיקאים מעולים שזכו להופיע בארץ ובחו"ל: דניאלה סקורקה שזכתה השנה בתחרויות האביב, מוזיקאית מחוננת שיש לי רק התפעלות ממנה; ענת צ'רני המעולה שזוכה לשבחים מכל עבר; איתן דרורי, אחד הטנורים הכי עסוקים בארץ ובעל ידע מוזיקלי רב – ויש פה עוד הרבה זמרים צעירים שהם דוגמא להצלחת הדור הנוכחי.

לחץ במידה זה דבר טוב. משאיר אותך ערני ומחייב אותך לוודא שאתה במסלול הנכון, במיטבך ולא פוגע בעצמך. כך ברגע האמת אתה יודע שאתה יכול לסמוך על עצמך ולדעת שאתה מוכן לכל דבר.

לאחרונה התפרסמה תכנית העונה הבאה של האופרה. מה דעתך? האם יש אופרות נוספות שהיית רוצה לראות ברפרטואר?

הרפרטואר צריך להתאים למה שהקהל מכיר ואוהב מצד אחד, ומצד שני גם לחדש, וניתן להבחין בכך בעונה הבאה, שתציג פנינים (תרתי משמע) בעיקר בתחום הצרפתי: דולי הפנינים זאת אופרה מקסימה שיהיה מאוד מעניין לראות, וכן רומיאו ויוליה של גונו.

אני בעיקר מתרגשת לקראת צ'נרנטולה. אני חושבת שאופרות בל קנטו נדירות מדי בארץ, ויש מקום ליותר. אחרי הכל, אין נפלא ממופע וירטואוזיות קולית ודרמתית שתמתח את הגבולות של האמנים עד לקצה. אותו דבר לגבי אופרות בארוק. יש המון אופרות מדהימות של הנדל, מונטוורדי ואחרים שלא מצריכות קולות גדולים, אלא קלילים, מתוקים וצבעוניים שיככבו בדרמה מוזיקאלית פנטסטית שתיגע בכל קשת הרגשות.

מה דעתך על העונה הנוכחית ועל סצינת האופרה המקומית בכלל?

יש מאמצים גדולים להביא את האופרה להמונים, לאנשים צעירים, לאנשים שלא חוו מימיהם הופעת אופרה מלאה, כאלה ששומעים את המילה "אופרה" ונבעתים. יש פרויקטים כמו היציאה לשווקים שעשינו בסתיו או הפסטיבלים בעכו ובירושלים. אנחנו בסטודיו כפנים ה"צעירות" של האופרה, משתדלים להראות שאופרה זה לא דבר מפחיד אלא יכול להיות מהנה למי שבא בראש פתוח.

צפיתי כמעט בכל הפקות העונה ויש הרבה מה לומר, אבל הדבר העיקרי הוא שצריך לתת לקהל קרדיט: יחד עם זה שרוצים להגיש לו מוזיקה טובה באווירה צעירה, יש לבחון בזכוכית מגדלת אילו חומרים מוצגים בפניו, וממי אנחנו, דור צעיר של מוזיקאים, לומדים לעבוד על במה.

בפסטיבל אבו גוש בחרתם לייחד קונצרט לרוסיני. מדוע? 

יש לנו בסטודיו היכולת לשיר בל קנטו, אז למה לא? אני שמחה מאוד על שדודי זבה (המנהל המוזיקלי שלנו) ומיכאל אייזנשטט, המתאם האמנותי של האופרה, קידמו את הרעיון. אנחנו שומעים הרבה בארץ על מופעי בארוק קאמריים, מופעי מחווה ליקירי המוזיקה הישראלית, קונצרטי שלאגרים אופראיים – אבל לא בל קנטו.

אני רואה בקונצרט הזה מחווה למייסד הסגנון שאני כל כך אוהבת לבצע. זו הזדמנות לחשוף מוזיקה שלדעתי לא מיוצגת מספיק פה, כי אין הרבה מודעות לסגנון ואולי אפילו לפרקטיקה. זה אתגר לא פשוט לשיר רוסיני, ואני מאמינה שאנחנו מסוגלים לעמוד במשימה.

יש שמעריצים את רוסיני (ואת הבל קאנטו בכלל) ויש שסולדים מהאקרובטיקה הקולית ומוצאים אותו לעיתים מצועצע.

קודם כל, רוסיני ידע לכתוב לא רק אריות בראבורה מטורפות, אלא גם קטעים ליריים מרגשים. לשאלתך, זה מאוד אינדיבידואלי. יש המוצאים את האקרובטיקה הזאת באמת מייגעת, וזה ממש בסדר, כמו שיש מי שמוצא את האופרות של ורדי כבדות וגדולות מדי. חשוב לדעת מה התוכן כדי להבין שהקולורטורות אינן רק לשם ה"שואו".

בקיץ הקודם השתתפתי בתכנית הידועה "אקדמיה רוסיניאנה" באיטליה, וכזמרת שחלק נכבד מהרפרטואר שלה הוא בל קנטו (מכורח פאך, ובגלל משיכה לסגנון), הבנתי שיש תופעה רווחת של חוסר ידע וכלים. שמעתי זמרים ששרים בבתי האופרה הגדולים בעולם: כולם שרים מאוד יפה, פוגעים בכל צליל, מפגינים טכניקה טובה… אבל לא בהכרח מבינים את התמצית של המוזיקה.

רוסיני בעיניי היה אחד המלחינים שהבינו את הקול האנושי. הוא ידע להכניס רגש בכל פראזה, וסמך על הזמרים שייקחו את מה שכתב וייתנו לו חיים. אני מאוד מתחברת לזה וחושבת שאצל רוסיני יש לזמר מקום לעצב את המוזיקה כמו פלסטלינה, וזה מה שבהרבה מקומות מחפשים היום – לשמוע דברים חדשים – וגם אני מחפשת את זה במה שאני עושה ושומעת.

מהי בעינייך הגישה הנכונה לשירת בל קאנטו? 

כפי שהתחלתי להסביר בריאיון הקודם, לדעתי הגישה הנכונה היא הגישה של המלחין: רוסיני אמר שהדרך ללמוד את הסגנון היא להקשיב לזמרי בל קאנטו אחרים. זה משהו שאי אפשר ללמוד באמצעות הטכניקה, אלא הטכניקה צריכה לאפשר ללמוד את הסגנון.

היום הגישה הזאת בעייתית, כי אין לנו ג'ודיטה פסטה או איזבלה קולבראן להקשיב להן וללמוד, אלא עלינו להסתמך על התיעודים וההקלטות כדי ללמוד על העבר. יש לנו תווים, ביוגרפיות ומכתבים, מאמרים ומחקרים, יש זמרים שמתמחים במוזיקה הזאת ולפיהם אפשר אולי לקבל מושג על כוונת המשורר… מה שיפה זה שלצד חוקי הסגנון, הזמר עצמו יכול לקחת חלק בעיצוב, כמובן בגבול הטעם הטוב – ויש הרבה מקורות שאפשר לשאוב מהם מידע על כך.

אני חושבת שבהינתן ההזדמנות לשיר תכנית שכזו, אשים את הדגש בהצגת צד אחר של המוזיקה – לפני כל קבלטה יש קנטבילה, אז להראות לא רק אקרובטיקה אלא גם מוזיקה רכה ועמוקה יותר.

"המסע לריימס", הפקת 'אקדמיה רוסיניאנה' 2014

מה נשמע בקונצרט?

בתכנית קטעים פופולריים מתוך הספר מסביליה וצ'נרנטולה, אך גם מאופרות פחות מוכרות. למשל "All'ombra amena"- המסיימת את "המסע לריימס", ארייה שתכליתה להציג את הכוח והטוהר של המוזיקה. האופרה נכתבה עבור חגיגות הכתרה אז האג'נדה בחלקה פוליטית, אבל דווקא הסיום מוקדש אך ורק למוזיקה באשר היא. המטרה בארייה היא לאלתר ולקשט ככל האפשר, פרי דמיון הזמרת שמלווה אך ורק בנבל. את הארייה הזאת תשיר טלי קצף הנפלאה.

נשיר גם אנסמבלים מתוך אוספי שירים שרוסיני כתב בשלבים שונים בחייו, דואט מתוך ה"סטאבט מאטר" וגם קטע או שניים מוויליאם טל, שהיא אחת האופרות הקשות והמאתגרות שלו. בקיצור, יהיה מעניין ומשעשע, ואני ממליצה בחום!

מה הלאה? תכניות, חלומות, שאיפות?

אני רוצה לשיר כמה שיותר תפקידים ולהתנסות בכמה שיותר סגנונות: מהבארוק עד הרומנטיקה המאוחרת יש הרבה תפקידים שאני חושבת עליהם כדי לראות איפה אני מרגישה הכי בנוח ולמה אני הכי מתחברת. בטח עוד כחמש שנים אוכל לענות במדויק.

השנה היתה גדושה בפעילות בסטודיו ומחוצה לו. בין היתר, שרתי עם תזמורת אשדוד ובחודש הבא אשיר באירוע של קרן רונן, מסגרת שתמיד כיף לי להופיע בה. אנחנו מתכננים קונצרט סיום שנה בסטודיו לקראת סוף יוני, ואני מקווה שהשנה הבאה תהיה לפחות פוריה כמו החולפת. מקווה שיהיו לי הזדמנויות ללמוד כמה שיותר בתחומים נוספים, כמו האורטוריה והמוזיקה הגרמנית – אופרה ולידר.

"חגיגת רוסיני" – שחר לביא ועמיתיה לאופרה-סטודיו ישירו בפסטיבל אבו-גוש מבחר קטעי אופרות, יצירות דתיות ושירים בליווי הפסנתרן דויד זבה. עוד בפסטיבל: "מיסה חגיגית קטנה" מאת רוסיני בשירת דניאלה סקורקה ואחרים, וכן יצירות מקהלתיות ודתיות של באך, הנדל, ויוואלדי ועוד. בנוסף,  יצירות ווקאליות ממסורת עמים שונים: שני קונצרטים שיוקדשו למלחינים לטיניים כגון רמירז ופיאצולה, קונצרט מחווה לג'ואן באאז, וקונצרט מיצירותיו של שם טוב לוי עם הסופרן קלייר מגנאג'י.