לנגן הייקו

מיכל טל על אתגר המיניאטורה במוזיקה / עמיר קדרון

מיכל טל למדה באקדמיה למוזיקה ת"א, באונ' אינדיאנה, בג'וליארד ובאונ' ניו יורק. בעלת תואר דוקטור למוסיקולוגיה מאונ' י-ם. הופיעה עם כל התזמורות בארץ ועם רבות בעולם, ביניהן הסימפונית דאלאס ותזמורת רדיו הולנד. זכתה במלגות קרן אמריקה-ישראל, פרסי משרד החינוך ואחרים. השתתפה בפסטיבל טנגלווד, פסטיבל ישראל ועוד. מלמדת בביה"ס בוכמן-מהטה, במרכז למוזיקה י-ם ובקונס' גבעתיים.

מה עומד מאחורי בחירתך לבנות תכנית סביב נושא המיניאטורה?

תמיד התעניינתי ביצירות קצרות ותמציתיות, והעניין בהן גבר עם הזמן. לפני שנים הרביתי להתעמק ביצירות רחבות מימדים כמו סונטות וקונצ'רטי, והאזנתי ללא הפוגה לסימפוניות של מהלר וברוקנר – ואילו כיום יש הרבה אושר בחוויה של כמה דקות של מוזיקה.

להבדיל מיצירות ארוכות מימדים כסונטות או סימפוניות, צורות קטנות וקטעי אופי כבגטלות או אימפרומפטי הן ביטוי אישי וניסיון ליצור חופש ודמיון ומשחק בתוך צורה מסורתית.

משמעות התוכן העמוק והמופנם במינימום חומר מוזיקלי, כמוהו כפרגמנט ספרותי, או שירת הייקו: בתוך הצורה הקטנה ניתנת החירות למלחין לחשוף את עצמו לפרק זמן קצר ולרכז את עולמו האישי בה.

הביצוע של יצירות קצרות הוא אתגר גדול: לשוחח עם עצמך, לקבל בהשלמה ולחוות, וגם לדעת לוותר. יש מבחינתי תמיד קונפליקט לא פתור בין החופש והדמיון האמנותי ובין המשמעת והציות לכללים (סגנון, הוראות טקסט וכו׳). אנו המבצעים ה"קלאסיים" (אם אפשר לקרוא לזה כך) שבויים תמיד במאבק הזה ומנסים לתמרן בין השניים. בביצוע יצירות קצרות יש מקום לשניהם בפרק זמן בר-חלוף וזה האתגר הגדול עבורי.

הדיסק שלי שיצא לפני כמה שנים בהוצאת "רומיאו" עסק ביצירות קצרות בעיקר מן המאה העשרים, ואילו הפעם רציתי לבדוק את העולם הזה ביצירות של מלחינים וינאיים – הקלאסיקה ותחילת הרומנטיקה.

לפני שנרחיב בעניינם, נתייחס ליצירה מסקרנת ששידכת להם ואשר נכתבה עבורך: סונטה כוראלית. 

היצירה מורכבת משבעה קטעי כוראל קצרים הנעים בין רצינות ועומק, סערת נפש, מאבקים ומצוקות ועד שלווה והשלמה וכן התמודדות עם המציאות ונגיעה בדמיון.

ההגדרה ׳סונטה׳ מאד מחייבת. באיזה אופן הכוראלים מתקבצים לסונטה? 

זו סונטה שאינה "סונטה" מקובלת. אפשר להשוות למשל לאימפרומטי של שוברט: ארבעת האימפרומטי הם עצמאיים, אף כי שומן וגם איינשטיין טענו כי הם למעשה סונטה "סמוייה" מאחר והקטע הראשון והאחרון באותו סולם (פה מינור), הקטע השני מתפקד כפרק איטי, והשלישי הוא נושא עם וריאציות.

בסונטה של פריידלין יש הקשרים בין הכוראלים – חלקם סמויים וחלקם גלויים. הרעיון בכוראל הפותח הוא גם הרעיון המסיים, כך שיש אחדות ומעגליות. אפשר לומר כי יש קשר כחוט מחשבה בין הכוראלים – צלילים משותפים, הקשרים טונליים (למרות שהיצירה אינה טונלית ואינה א-טונלית; קשה גם להגדירה כפוסט רומנטית או פוסט מודרנית), הלכי רוח דומים וכו׳.

את יכולה להרחיב על נסיבות הלחנתה?

הקשר שלי עם יאן פריידלין נמשך כבר שנים רבות – ביצעתי את הסונטה שלו לכינור ואת שלישיית הפסנתר, ולשמחתי כתב והקדיש לי את היצירה הזו. לא ביצעתי אותה שנים רבות ודי מרתק לחזור אליה בפרספקטיבה של שנים.

כוונתך שאז היית מזוהה במידה מסוימת עם מוזיקה מודרנית ועכשווית, ועם ״חזרתך״ לרפרטואר קלאסי גם הפרשנות השתנתה?

לא הייתי אומרת "חזרה", מאחר ומאז ומעולם ניגנתי רפרטואר מכל הסגנונות. נכון שהייתי יותר מזוהה עם מוזיקה עכשווית כי ביצעתי וקידמתי רפרטואר מסויים, אבל מעולם לא הפסקתי לנגן בטהובן ושוברט.

השאלה במקומה. פרשנות משתנה כל הזמן ללא קשר לסגנון או לרפרטואר, אבל עם השנים נוכחים לדעת שהמוזיקה היא מוזיקה בכל סגנון ושפה באשר הם.

אשאל גם בכיוון ההפוך: האם ההתמחות במוזיקה מודרנית מעניקה לך זווית ייחודית בבואך לנגן, למשל, את הבגטלות של בטהובן?

השאלה הזו מזכירה לי שיחה עם ליאון פליישר בפסטיבל טנגלווד לפני שנים רבות. הפסטיבל שינה את חיי ואת הגישה שלי למוזיקה: בין יצירות קאמריות של בטהובן, שומן ופרוקופייב היה על הסטודנטים גם לנגן חומר רב של יצירות בנות זמננו, והתלונות על כך היו רבות… תלמיד אחד ניגש למורה הגדול ליאון פליישר שלימד אז בקורס, ושאל אותו "מדוע אני צריך לנגן את המוזיקה הזו?" ואז ענה לו פליישר "כי אז תבין יותר טוב את בטהובן". כל מילה בסלע.

כשמנגנים שעות רבות מוזיקה שאינה במסגרות המקובלות, מתחילים להסתכל בפרספקטיבה אחרת על קלסיקנים בכלל ועל בטהובן בפרט.

יצירתו האחרונה של בטהובן לפסנתר, שש הבגטלות אופ. 126, מאחדת הלכי רוח מלאי קצוות ועוצמה, ביחד עם שלוות נפש והשלמה בנימה הקרובה לרוחו של שוברט ועם "נגיעות" של רעיונות מתוך הסימפוניה התשיעית. 

"בגטלה" משמעה "זוטה" או "דברים בטלים על הדעת", אך יצירה זו רחוקה מלהיות אנקדוטה – זה עולם ומלואו ואחת היצירות הגדולות והעמוקות של בטהובן המאוחר.

הצגת קודם אפשרות להתייחס לאימפרומטי של שוברט כיצירה אחת. מה דין הבגטלות?

הבגטלות הן פרגמנטים קצרים יותר, מין שרשרת של הרהורים רגעיים עם איזכורים לסונטות או לסימפוניות: הבגטלה הראשונה מזכירה ברוחה את הסונטה אופ. 101, ואילו תחילת השישית מזכיר מאד את הסימפוניה התשיעית בהתפרצות קצרה דרמטית ולאחריה הלך רוח מנוגד לגמרי.  זו כבר הדרך לקטעי האופי הקצרים של שומן וברהמס.

כיוון שאופי הקובץ חופשי יותר, האם ניתן לשחק עם סדר הבגטלות?

הבגטלות יוצרות סדר מסויים בתוך החופש, דרך יחסים טונליים של טרצות. בטהובן אהב מאד את הניסויים האלה של יציאה וחזרה מהטונליות דרך טרצות, כפי שעשה ביצירות מאוחרות רבות, כדוגמת סונטת "האמרקלאוויר" אופ. 106.

הצליל סול משחק תפקיד מרכזי דרך סולם סול מז'ור (בגטלות 1 ו-5), הטרצה של סולם מי במול מז'ור (בגטלות 3 ו-6), וכן סול מינור (בגטלה 2). רחוקה יותר אך בקשר הדוק היא הבגטלה הרביעית והמרכזית – וכן הקיצונית ביותר – הסובבת את סי מינור וסי מז'ור (הטרצה של סול מז'ור). מכאן שהסדר והרצף חשובים כמובן, ויש קשר סמוי או גלוי בין בגטלה אחת לשנייה.

היצירה המוקדמת ביותר ברסיטל פחות מוכרת.

שש הווריאציות של מוצרט על נושא מהאופרה "הפילוסופים הדמיוניים" או "האסטרולוגים" מאת פאיזיילו, משקפות עולם שלם של הלכי רוח וחופש צורני ביחד עם א-סימטריות וניסיון ליציאה ממסגרת המשפט הקלאסי. האופרה הוצגה בווינה בגרסה איטלקית ב-1783, ובמכתב משנה זו ששלח מוצרט לאביו, תיאר קונצרט בו ניגן את הווריאציות במעמד הקיסר. יצירה זו כמעט ואינה זוכה לביצועים, וגם לא הוקלטה מספיק – שלא בצדק, לדעתי.

למה? 

ביצירות לפסנתר של מוצרט יש היררכיה – הקונצ'רטי כמובן בראש הרשימה, אחר כך הסונטות, ולבסוף קבצי הווריאציות והקטעים שאינם שייכים למסגרת כלשהי – ודווקא ביצירות האלה מוצרט חופשי מאי פעם.

הווריאציות הידועות ביותר הן על שיר הילדים הצרפתי "מה אספר לך אמא" שזכו לאין ספור גירסאות וביצועים. שאר הקבצים לא זכו לפופולריות כה גבוהה, ובמיוחד הווריאציות על פאיזיילו.

מעניינת העובדה כי מוצרט כתב וריאציות על נושאים גרמניים, צרפתיים וכמובן איטלקיים – כשהמלחין הידוע ביותר ממנו לקח נושא הוא גלוק, והאחרים ידועים עוד פחות.

ייתכן והקובץ הזה לא מבוצע הרבה גם בשל הסיום המופנם שלו. למרות שהווריאציות נושאות פן אילתורי-וירטואוזי (ואף משלבות קדנצה מסורתית שמזכירה קדנצה בקונצ'רטו עם תזמורת) הרי שהיצירה יותר ווקאלית-לירית, במיוחד הווריאציה המינורית המהורהרת.

בנוסף, מבנה המשפטים אינו סימטרי (שכלל לא אופייני לז'אנר הכתיבה של מוצרט) ואין סימני חזרה כפי שמקובל בווריאציות מאותה תקופה.

מעבר למימדים של היצירות שבחרת, האם יש איזשהו חוט שני שמאגד את התכנית?

נראה שבתכנית זו מתנפצת הסטיגמה של מזו'ר ומינור במוזיקה. בתפיסה הפשטנית מז'ור הוא שמחת חיים ומינור הוא עצב, כאב וסבל: אבל לא כך הדבר. כשם שבחיים מערכת הרגשות האנושית מורכבת מאין כמוה, כך גם במוזיקה.

הן בבגטלות של בטהובן והן באימפרומפטי של שוברט – שתיהן יצירות מאוחרות מאד שנכתבו בשלהי חייהם ובהבנתם את הסוף הבלתי נמנע – ישנם מרחבים שלמים של מז'ור עגמומי ומלא כאב, ביחד עם מינור מלא אופטימיות וצחוק. גם יאן פריידלין משלב בעדינות וברגישות רבה את המרירות והשקט בעולם המז'ור והמינור, עם נגיעות של דיסוננסים ומחפש את דרכו בין העכור והטהור.

נראה כאילו עולם ה"שחור ולבן" המקיף אותנו מכל עבר מתמוסס מול עולם האורות והצללים, וכן הגוונים הרבים בהלכי הרוח שהמלחינים הדגולים האלה חשים.

"מסע בין מיניאטורות" – רסיטל של הפסנתרנית ד"ר מיכל טל | מוצרט: וריאציות על נושא מאת פאיזיילו, ק.398 | יאן פריידלין: סונטה כוראלית | בטהובן: בגטלות, אופ. 126 | שוברט: ארבעה אימפרומפטי אופ. 142 | 19.4.16, אונ' ת"א, ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, אולם קלרמונט, 19:30 | 03-6407047 music@post.tau.ac.il