צוות זמרים מרשים בפתח עונת האופרה / אביעד שטיר

את הסקירה הזו כדאי אולי להתחיל בפרט שאינו קשור ישירות להפקה הספציפית שצפיתי בה. לפני תחילת ההופעה הודיע במערכת הכריזה מיכאל אייזנשטדט, המתאם האמנותי, על יוזמה חדשה ונסיונית: במקביל להקרנת הכתוביות מעל הבמה, תישלחנה הכתוביות באמצעים אלקטרוניים גם לסמארטפונים של הצופים, שיוכלו אפוא לקרוא אותן מעל המסך הזעיר והמואר באפילת האולם.

אנצל את ההזדמנות מעל במה צנועה זו ואקרא להנהלת האופרה מנהמת לבי: לא. די. פשוט אל תעשו את זה. זה רעיון מחורבן. נכון שסמארטפונים היו דבר סקסי ומגניב בסביבות שנת 2007, אבל זו לא סיבה להסיח את דעתם של צופים ישרי דרך בהבהובי אור מעצבנים מהמושבים לידם ולפניהם; ולא ברור גם הגליק הגדול בכך שגורמים לצופים, ממש בכוח, לנתק את עיניהם מהבמה ולהתעמק בטלפון, ואולי – למה לא, בעצם? – גם לתת לייק לאיזו התחכמות לשונית של המתרגם ישראל אובל.

ולהופעה עצמה: צפיתי בחזרה הגנרלית לאופרה "הספר מסביליה" של רוסיני, בביצוע הקאסט השני. האופרה הפותחת את העונה ה-30 החגיגית של האופרה הישראלית היא הפקה מיובאת של הדויטשה אופר מברלין, שבוימה במקור על ידי קתרינה טלבאך וחודשה בתל אביב על ידי קלאודיה גוטה.

הבמה נראית נהדר: על רקע רחוב "ספרדי" שפניו לחוף הים ניצבת קונסטרוקציה מאסיבית מעץ, שהיא בו זמנית ביתם של ברטולו ורוזינה ובמה של תיאטרון נודד; רוב ההתרחשות היא על הבמה הזו, כשב"רחוב" מסביב, ובחלונות הבתים, הקהל (שרובו זוגות צעירים ומאוהבים) מתקבץ ומתפזר, בהתאם לשעות היממה.

כמו כן נעשה שימוש לא מופרז מדי בשלל אפקטים מיוחדים, לשמחת לב הקהל: זיקוקים, אש ותמרות עשן, סירנות, פיצוצים, אנשים מרחפים באוויר באמצעות כבלים, דגמים מושקעים מאוד של כלי רכב וגם אתון אחת (בשם אסתר, על פי התוכנייה). הבימוי והתלבושות היו ברוח הקומדיה דל'ארטה, ונעשה שימוש רב בקומדיה גופנית – לא תמיד בטעם מעודן – ובבדיחות סלאפסטיק.

מבין הזמרים, הבולט ביותר היה כריסטיאן זן בתפקיד פיגארו, שהכריזמה והחן הטבעיים שלו מילאו את הבמה, ושר בקול קטיפתי וקל – גם אם לא תמיד קל מספיק בשביל הקולורטורות השׂטניות שרוסיני נתן בפיו. חואן חוזה דה לאון, טנור אמריקאי צעיר ששר את תפקיד הרוזן אלמוויווה, הפגין גם הוא משחק זריז ומדויק וקול יפהפה, גדול ומתוק מאוד, אם כי ניכר המאמץ שלו ברגיסטר העליון.

נעמה גולדמן בתפקיד התובעני של רוזינה היתה מרשימה מאוד, ובקטעים הליריים הפציע ממנה קנטבילה לירי בשליטה מושלמת. בקטעי הקולורטורה האקוסטיקה באולם היתה בעוכריה, והתזמורת כיסתה אותה פה ושם. מנגד, היא הפגינה יכולת משחק קומי לא מבוטלת, ויצרה רוזינה מוחצנת ודומיננטית. מרקו קמסטרה בתפקיד ברטולו האשמאי, הזומם לחטוף את רוזינה לעצמו, יצר דמות משכנעת של זקן נרגן ושתלטן, ובקולו המרעים והפתוח ניכרה מיומנות טכנית ללא כל מאמץ.

מבין התפקידים הקטנים יותר ראוי לציין לטובה את טל ברגמן בתפקיד המשרתת המרירה ברטה, שגנבה את ההצגה באריה שלה וסחטה תשואות רמות מן הקהל, ובצדק גמור.

על התזמורת הסימפונית ראשון לציון ניצח עומר ולבר, שגם ליווה בפסנתר את הרצ'יטטיבים, ועיבה אותם בשפע של מנגינות קטנות ומאולתרות וציטוטים מוזיקליים מן הגורן ומן היקב. אני מניח שזה נועד לשעשע, אבל בעיקר הטריד את האוזן ובלבל את הזמרים, ובאופן כללי נשמע כמו ליווי של סרט אילם ולא כמו רצ'יטטיב סקו. לא קניתי. התזמורת עצמה ניגנה תחת שרביטו של ולבר בבהירות ובתואם.

בסך הכול זו היתה הפקה הולמת לפתיחת העונה החגיגית הזו, ומעוררת ציפייה להפקות הבאות.

"הספר מסביליה" – פתיחת העונה באופרה הישראלית. 19.11.14 (גנרלית), בית האופרה.