העובדה שאורי לא בא מהתחום, ועדיין רצה שיתקיימו אצלו אירועים שהוא עצמו יוכל ליהנות מהם – מאוד מצאה חן בעינינו. הוא מייצג מאזינים שאנחנו לא תמיד משקיעים בהם מספיק תשומת לב, ובאותה מידה היה פה גם אתגר לבחור דברים במיוחד בשבילו ובשבילם.

אז ניגש לחלק הכי כיפי של השיחה: הקו המוזיקלי, ונתחיל דווקא מהפורמט המהפכני: רסיטל בן 40 דקות! איך גיבשתם את זה?

כאן הייתה התאמה מוחלטת בין מה שחשבנו עליו לבין מה שהמארגנים ביקשו. יונתן ואני חושבים שקונצרטים נעשו נורא ארוכים. כמובן שגם במאה ה-19 אופרה וערבי "אקדמי" (קונצרטים שהביאו ברצף יצירות גדולות, למשל הפרמיירה של התשיעית של בטהובן בווינה הייתה חלק מאירוע כזה) היו ארוכים. אבל במאה ה-19 אנשים כל הזמן יצאו וחזרו, שתו ואכלו, דיברו וחיזרו כל הערב.

בימינו מצפים מהקהל לשבת בדומייה שלוש שעות, ואז מתחילות מלחמות etiquette אם מותר או אסור להשתעל בין פרקים… אנחנו תמיד הרגשנו שזה מלאכותי ומוגזם.

אם הקונצרט מורכב מכמה קטעים עם הנחיה, אפשר להיות בקשב משהו כמו שעה וקצת בלי הפסקה, ואם מדובר ברצף מותח ואינטנסיבי, מומלץ לקצר אפילו יותר. הגענו למסקנה ש-40 דק׳ זה הזמן האולטימטיבי, כמו חלום ארוך.

ניתנו לכם קווים מנחים גם לגבי התוכן?

מעט מאוד. נתנו לנו כיוון כללי של הרכבים קטנים – עד חמישייה. זאת הייתה המגבלה היחידה. התוכן המוזיקלי נשאר לחלוטין בידי המופיעים. לא התערבנו במילימטר, אפילו עודדנו אותם לבחור רפרטואר שלחלוטין יבטא את הטעם האישי שלהם, דברים שהם חלמו לעשות ואף פעם לא התאפשר. אני מכירה מקרוב את הסיטואציה שבה מבקשים ממך להחליף רפרטואר כי מה שבחרת לא מוכר מספיק. אצלנו לא היה דבר כזה.

בואי נעיין מעט בתכנית, ונראה לי שבתור התחלה חשוב לציין שיש בה ייצוג לא רק למוזיקה קלאסית.

נכון. יתארח אצלנו הרכב מיוחד בשם "גולסא" שעושה עיבודים לשירים תימניים מסורתיים, ובנוסף יגיע ניתאי הרשקוביץ -הפסנתרן והמעבד של אבישי כהן. היצירה שלו משלבת בין קלאסי לג'אז והוא אחד הנגנים שהכי כיף לשמוע. הנגינה שלו פשוט יפהפייה וזה כבוד גדול שמישהו כמוהו מכבד אותנו בקונצרט.

ההחלטה לשלב מופעים כאלה בתוך הליין הייתה משותפת של יונתן ושלי. רצינו להראות שהמושג "מוזיקה אמנותית" הוא רחב ומתרחב. השאלה לא צריכה להיות מתי או איפה משהו נכתב, אלא האם הוא עשוי בצורה משובחת ועד כמה אנחנו רעבים לזה שעוד אנשים חוץ מאיתנו יגלו אותו וייהנו ממנו.

הקו הפתוח והגמיש ודאי יתבטא גם בהופעה של הנקשן עודד גייצהאלז, המוכר כרב-סגנוני; ובאופן שונה גם אצל הסופרן טל ברגמן, שתנסה כוחה בפופ, למשל.

כן, גם המופעים הקלאסיים לכאורה יחפשו גבולות חדשים בדרכם. אני חושבת שזה הכרחי, אפילו שלא כולם צריכים כל הזמן לרדוף אחרי החדשנות. מספיק שמוזיקאי יחפש מדי פעם איפה האופקים המוזיקליים שלו. מוזיקאים קלאסיים הם לא אדונים לעצמם (ומי כן?) וכשנותנים להם חופש אמיתי – דברים מופלאים קורים.

לדוגמא, הזכרת את טל ברגמן. אחד הקונצרטים הטובים שהייתי בהם היה רסיטל הסיום שלה באקדמיה. היא עשתה הכל – אריות, לידר, שירים ישראליים – עגול וקשוב לטקסט ועם לגאטו ופרייזינג שבא למות, והדובדבן שבקצפת – what a movie (ברנשטיין), שעד אז לא היה לי מושג בכלל איזו שחקנית קומית מדהימה היא.

הסתובבתי כמה שנים עם געגוע לקונצרט ההוא (2013), ואז כשהזמנו אותה לשיר, אמרנו לה שתעשה מה שהיא רוצה, כי הרסיטל הוכיח שהדברים הכי נהדרים קורים כשהיא זאת שבוחרת.

אמרתי שאשמח לשמוע את what a movie שוב, ומשם התפתח הקונספט: כידוע, אצל ברנשטיין יש התייחסות למוזיקה אמריקאית פופולרית, אז אם אפשר להלביש מוזיקה אמנותית בעטיפה של פופ – למה לא ההפך, לקחת שיר מגלגלצ ולהפוך אותו לליד?

היה מצחיק כשטל שאלה "רגע, מותר לי לשיר מה שאני רוצה? גם דברים מהאם-טי-וי?" היא יכולה לשיר את דפי זהב וזה יהיה מדהים.

לעומת זאת, הרסיטל הפותח יהיה רומנטי-סלוני פר אקסלנס.

נכון. יצא במקרה. כשהזמנו את אור ראם, לא תכננו שהוא יהיה הראשון ולא אמרנו כלום על התכנית. דווקא רציתי שהוא ינגן את "מטמורפוזות 2" של ויזנברג, אבל כשהציע את הקונצ'רטו של שופן, יונתן ואני היינו מאושרים עד הגג.

זה שימח את המארחים שלנו כי שופן הוא המלחין האהוב עליהם, ואותנו זה שימח בגלל הסימבוליות. אנחנו הולכים לנגן בסופו של דבר בסלון, וכל הליין הוא מחווה למקום האינטימי והביתי והחברותי של מוזיקה אמנותית, אז מה יותר מתאים מגרסה קאמרית ששופן עצמו עיבד בדיוק למטרה זו?

מותר למחוא כפיים בין הפרקים? 

מותר גם לשרוק אחרי סולו מגניב.

נדלג לאירוע שיסיים את העונה הראשונה (כן תרבינה), ובו את וחברייך להרכב קאמרה 15 תחזרו על תכנית שתוצג לפני כן גם בפליציה – אולי האולם הרשמי הכי קרוב בהוויתו לסלון מוזיקלי. איזה הבדל את צופה?

אני חושבת שמי שירגיש בהבדל זה בעיקר הקהל. אבל הקונצרט בבית המידות יהיה שונה מהקונצרט בפליציה כי בבית המידות נארח את הסופרן הצעירה שירה פטשורניק – שיש לה קול מושלם לדאולנד והיא זמרת מעולה ומתאימה במיוחד למה שאנחנו עושים – ובפליציה תשיר עינת ארונשטיין, זמרת הבית של ההרכב.

שאלת מיליון הדולר: איך מביאים קהל?

אני באמת האדם שהכי פחות יודע… אישית אף פעם לא הצלחתי לעניין במה שאני עושה אנשים שהם לא מהמעגל המיידי שלי. אבל אני יודעת שאם קהל לא מגיע, זה לא בגלל שהמוזיקה מתה. התצורה הנוכחית שלה מתה ופה מגיע האתגר לגלות מה תהיה התצורה החדשה.

לרוב בני אדם יש צורך פיזי ומנטלי במוזיקה סביבם. יוטיוב ורדיו זאת דרך מצוינת למלא את הצורך; הופעה חיה זאת דרך אחרת. כל עוד הצורך קיים, יהיה קיים בצדו הצורך לאיכות, לעומק ולמורכבות – וזה הצורך שמוזיקה אמנותית ממלאת.

כמו שטענתי קודם, למוזיקה אמנותית יש הרבה דרכי ביטוי, לא כולן קשורות למוזיקה אירופאית מהמאה ה-19, אבל זה לא אומר ש״מוזיקה קלאסית״ איבדה רלוונטיות. הרבה אנשים שואלים "למה שאתעניין במה שנכתב לפני 200 שנה", והתשובה פשוטה: כי מה שאתם שומעים ברדיו לא התקדם הרבה מעבר לזה. בקולנוע שומעים מוזיקה בשפה הרמונית פוסט-רומנטית שמלמדים באקדמיה. זה העולם שלנו – בטהובן, וגנר, פוצ'יני, פולנק ורחמנינוב – אז בואו נביא את זה ברמה הכי גבוהה שיש. בקיצור, הצורך במוזיקה הזאת קיים בכל מיני מצבי צבירה, והבעיה היא שאין לו תמיד מענה אופטימלי.

אני לא יודעת איזה מקום יהיה למוזיקה בעתיד, אבל אני חושבת שחלק מהפתרון הוא להביא אותה ברמה גבוהה אל המקום שהכי נוח בו לפגוש אותה, ולהתפלל שזה יצליח. ולאנשים שחושבים שאין סיכוי כי המוזיקה הזאת מתה, אומר שאם היא מתה אז הם צריכים להיזהר שלא תנשוך אותם בצוואר.

סליחה מראש על ההמוניות, אבל עלינו להתייחס לעניין התמחור, מה שבהחלט מתחבר לשאלה הקודמת.

התמחור בר השגה ונועד לעזור עם כיסוי הוצאות מינימלי. כרטיס במחיר 80 שקלים מקנה מקום ישיבה, ויש אפשרות לכרטיס עמידה / על בסיס מקום פנוי (אם יש כיסאות פנויים לא נאלץ מישהו לעמוד), שיעלה 30 שקלים.

זה מחיר זול קיצונית ביחס ללבונטין ולאוזן בר ואפילו לצוזאמן, ונועד לאפשר גם לתפרנים כמונו לשמוע קונצרט. לא שמישהו מבטיח שהם יבואו, אבל  לפחות שהמחיר לא ימנע את הגעתם.

חוץ מזה יש לנו "כרטיסייה". זה כמובן לא "מנוי", מהסיבה הפשוטה שאין התחייבות. מישהו יכול להגיע 5 פעמים מבלי להתחייב לתאריך מסוים. כשיגיע, נסמן לו "ניקוב". כרטיסיה כזו תאפשר הנחה של 10% על כל הקונצרטים שייבחרו.

בנוסף, אני רוצה להקצות לכל קונצרט מספר נדיב של כרטיסים על בסיס מקום פנוי שיחולקו לתיכוניסטים, אולי בעיקר תלמידי מגמות אמנות רלוונטיות. אני לא יודעת אם זה יתאפשר אבל אשמח לנסות. בבית המידות לגמרי אפשר להישען על הקיר ולהקשיב, ככה שכרטיסים כאלה לא יבואו על חשבון אף כרטיס ישיבה במחיר מלא.

מהי תפוסת הקהל?

יש מקום ל-80 כסאות, אבל אם יצטרפו עוד 40 עוברי אורח לא נרגיש צפיפות.

מסקרנת אותי תגובת האמנים למיזם – אף שהשתתפותם מדברת בעד עצמה – ואם היו כאלה שסירבו.

יש בארץ כישרון כדי למלא מאות עונות, ולפנטז זאת זכות בסיסית של כל אדם, אבל לפרויקט הזה לא תהיה המשכיות אם לא נגיע לקהל חדש. זה האתגר שבפנינו.

אני מסרבת לקבל שבישראל יש חוסר עניין בתרבות ובאמנות גבוהה. לכולם יש פוטנציאל להיהפך לצרכני תרבות מהשורה הראשונה, הם פשוט לא חשופים לאפשרות כי החשיפה נמצאת איפה שהכסף הגדול נמצא. כדי לשנות את זה אנחנו חייבים להתגייס בכל הכוח וזה רק הצעד הראשון.

"לילות קלאסיים בבית המידות" – רסיטלים בימי ראשון ב-20:30 בחודשים אפריל-יוני.