רשמים מהופעת הקפוסונים עם הפילהרמונית / שולמית שריד

זמן רב חיכיתי בהתרגשות לקונצרט של האחים רנו וגוטייה קפוסון. הכנר והצ'לן (בהתאמה) הם מהבולטים בדור המבצעים הצעירים, מנהלים קריירה סולנית משגשגת, ומרבים להופיע ברסיטלים, להקליט ולנגן מוזיקה קאמרית יחד עם הפסנתרן פרנק בריילי.

נחשפתי לנגינתם לראשונה מהקלטת השלישיות של שוברט, שהיא בעיניי מהיפות ביותר שיש. הקונצ'רטו הכפול של ברהמס, אם כן, היה הזדמנות נפלאה להאזין לנגינתם, הזדמנות המשלבת נגינה סולנית וקאמרית.

הביצוע של האחים קפוסון עלה על כל הציפיות. היכולות הטכניות של שניהם עילאיות; הם מפיקים מכליהם צליל מתוק ועשיר, ונגינתם מאופיינת באנינות טעם ובמוזיקליות ללא מנייריזם המאפיין רבים מדי מהמבצעים הצעירים של ימינו. התיאום ביניהם מושלם – פסאז'ים מהירים ביותר נוגנו כאילו היו הקפוסונים איש אחד, ועלתה בי תהייה האם שניים שאינם אחים יכולים לנגן כך.

הבעיה העיקרית מפניה חששתי – מהיכרות עם היכל התרבות המשופץ – היא האקוסטיקה, המעמעמת את הצליל כך שמי שאינו יושב בשורות הראשונות ממש שומע את הנגינה כאילו ממרחק רב וללא ארטיקולציה. על אחת וכמה וכמה כשמדובר בכלי כמו הצ'לו, שמתקשה תמיד לעבור תזמורת יותר מהכינור שמנעדו גבוה ומהפסנתר העצמתי.

ישבתי ביציע העליון, והתקשיתי לשמוע את הצ'לו: פסז'ים שלמים נבלעו בתזמורת, ובכל ירידה למנעד הנמוך או לדינמיקה שאינה פורטיסימו, הצליל נעלם. מהיכרותי עם נגינתו של גוטייה קפוסון, על צלילה הענק באופן יוצא דופן, אין לי אלא להאשים את האקוסטיקה ואת התזמורת שהייתה חזקה מדי. לראייה, צ'לנים בעלי צליל קטן וצנום מזה של קפוסון לא עוברים בכלל את הפילהרמונית בהיכל התרבות, דוגמת מיקלוש פרני, שניגן כמו בפנטומימה את הקונצ'רטו של דבוז'ק בעונה שעברה.

גוטייה קפוסון הוא ממשיך ישיר של המורשת הצרפתית הגדולה של הצ'לו: טורטלייה, ז'נדרון ונווארה. למד אצל פיליפ מולר בקונסרבטואר של פריז, ועם זאת הפקת הצליל שלו אינטנסיבית ומבריקה, בניגוד לאוורירית יותר המאפיינת בד"כ את הנגינה הצרפתית. האסתטיקה המעודנת באה, בעיניי, על חשבון התרגשות ודרמה שהיו חסרות לי בעיקר בקדנצה הפותחת את הקונצ'רטו.

לעומת אחיו, הפקת הצליל של רנו הייתה משוחררת ולירית יותר. מלכודת גדולה היא לנגן ברהמס בעודף התלהבות שגובל בוולגריות; האחים קפוסון הציגו ברהמס אסתטי ומעודן.

להדרן נוגנה הפסקליה של הנדל-האלבורסן בטמפו כה מהיר, עד כי הביצוע ארך כמחצית מהזמן הרגיל! סוף כל סוף הייתה אפשרות לשמוע גם את הצ'לן במלוא הדרו, במפגן של טכניקה מושלמת. אמנם הטמפו היה מעט מהיר מדי ועם הרבה ראוותנות, אבל אין כל רע בכך.

הקונצ'רטו של ברהמס מוסגר בפתיחה לדון פסקואלה (דוניצטי) ובפואמה הסמפונית טיל אוילנשפיגל (שטראוס). הפתיחה היתה מעט סתמית ודי בומבסטית. המנצח עומר ולבר ניצח בהתלהבות, פיזז על הבמה, וכיוון לניואנסים שלמרבה הצער לא תמיד התבטאו בנגינה. הייתה תחושה שהניצוח לא מספיק ברור לתזמורת, מה שהוביל לכניסות לא אחידות בייחוד בתחילת היצירה – תחושה שהתעצמה עוד יותר בפואמה של שטראוס.

ככלל, אני לא מחובבי נגינת אוברטורות כיצירות עצמאיות. להרגשתי, הפתיחה מאבדת כך את משמעותה. בתכנית כבדה ורומנטית למדי כמו בקונצרט המדובר, הייתי מעדיפה לשמוע יצירה שתאוורר במעט את הגודש והעושר של ברהמס ושטראוס – אולי יצירה בעלת אסתטיקה קלאסית, או דווקא מודרנית.

יצירתו של שטראוס, טיל אוילנשפיגל, כפי שהסביר פרופ' משה צוקרמן בדברי הפתיחה המאירים והמצוינים שלו, מייצגת את הפן השני של הרומנטיקה – המוזיקה התכניתית שנכתבה ע"י ברליוז, ליסט ושטראוס – לעומת האבסולוטית לה היה נאמן ברהמס.

דברי הפתיחה של פרופ' צוקרמן התמקדו בשטראוס וכמעט שהתעלמו מיצירותיהם של דוניצטי ושל ברהמס. הייתה חסרה לי התייחסות בעיקר לקונצ'רטו, לייחודיותו ולנסיבות כתיבתו המרתקות. אמנם, המטרה היא לא להלאות את הקהל, אבל כפי שאמר פרופ' צוקרמן בעצמו, היו חסרות לי בדברי הפתיחה הדגמות של הנושאים השונים ע"י נגני התזמורת.

בפואמה של שטראוס באה לידי ביטוי יכולתה הטכנית הגבוהה של התזמורת. הבריקו בעיקר כלי הנשיפה בסולואים וירטואוזיים. כלי הקשת עומעמו לעיתים ע"י מאסות אדירות של בראס. צליל התזמורת היה עשיר, גם אם לא אנרגטי במיוחד. כמו בפתיחה של דוניצטי ואף יותר, הייתה תחושה שהנגנים לא תמיד ביחד, אולי באשמת המנצח. חסרה לי תחושה של משחקיות ויותר קלילות, שהרי הפואמה הזו מספרת על מעשי הקונדס של הלץ אוילנשפיגל.

לסיום, מלה על המוזיקה שתרם הקהל: שיחות טלפון קולניות שגרמו למנצח להסתובב אחורנית; קריאות ביניים דווקא בהפוגות הנגינה; אבל מה שהכי הפריע לי היה שהתזמורת טרם סיימה להשתחוות אפילו פעם אחת, וכבר כל הקהל היה על רגליו ובדרכו החוצה. מעליב.

האחים רנו וגוטייה קפוסון בקונצרט מסדרת 'אינטרמצו' של הפילהרמונית. בתכנית: דוניצטי – הפתיחה לאופרה דון פסקואלה; ברהמס – קונצ'רטו כפול לכינור ולצ'לו בלה מינור, אופ. 102; שטראוס – הפואמה הסימפונית טיל אוילנשפיגל, אופ. 28. מנצח: עומר מאיר ולבר. דברי פתיחה: פרופ' משה צוקרמן. 8.5.15, היכל התרבות ת"א.