עודד רייך מתכונן לסיום העונה של שירה-שיר / עמיר קדרון

עודד רייך, בריטון. למד באקדמיה י-ם והשתלם בסטודיו של האופרה הישראלית. הופיע בה ועם התזמורות המובילות בארץ. זכה במלגות קרן אמריקה-ישראל ואחרות. בין תפקידיו: פפגנו, דון ג'ובני, פיגארו, מלטסטה, בלקורה.

לפני שנתייחס לתכנית, קצת על קורותיך בשנה החולפת. כמו רבים וטובים, ארזת מזוודה ועברת לברלין, ו… 

ובכן, השנה בניכר התחילה עוד לפני ברלין, כשהתחתנתי ומאז למעשה אני נודד בין דירות וארצות, עם תיק על הגב וספרי תווים ביד. ברלין היא מקום טוב להתחיל בו, במיוחד למי שמגיע מתל אביב התוססת. החיים פה שוקקים, מלאי תרבות ועשייה, ומורכבים מפסיפס של אנשים שונים המגיעים מהיסטוריה שונה.

עם זאת, לא כדאי לבלבל את ברלין עם הצלחה. כמוני יש המוני זמרים שנוהרים לכאן מכל העולם, מחפשים קריירה או שביב הזדמנות. ההצפה בשוק ממחישה לזמרים בעולם כל יום מחדש שזה מקצוע לא פשוט שצריך להיאבק בו בצורה עיקשת על מנת להצליח, וגם אז זה לא מובטח. כל יום אני צריך להזכיר לעצמי למה עברתי לכאן. ברלין היא מקפצה למקום הבא, היא לא היעד כרגע.

אם היית אומר לי שזמר ישראלי צעיר יכול ליצור ברמות הכי גבוהות בארץ ולחיות מזה, הייתי נשאר בארץ כנראה. אנחנו דור של זמרים צעירים וטובים שאין להם בית, לא כמו שהיינו רוצים. שורה תחתונה: כדי להתקדם חייבים לקחת סיכון ולעבור אל הלא נודע. אז כרגע אני חי בברלין עם ליאת, אישתי, ואנו לומדים גרמנית ומנסים להתברג.

אני מופיע לעיתים בגרמניה והולנד בעיקר עם מוסיקת בארוק בינתיים – וחוזר הרבה לישראל לפרוייקטים. בחודש שעבר שרתי באופרה הישראלית את מרקוציו באופרה רומיאו ויוליה של גונו; החודש יש סדרת קונצרטים של שירים ממסע חורף עם הקאמרטה – וכמובן שירה-שיר של עידו אריאל בנושא שירי דוממים, עם דניאלה סקורקה ואושרי שגב.

אין בדבריך על ענייני התעסוקה בארץ חידוש או הפתעה, ועדיין מאד מתסכל לשמוע זאת מזמר שכבר מוכר כאחד הבולטים והעסוקים מהדור הצעיר. אתה מתכוון שכרגע בארץ אתה לא רואה אפשרות להתקדם בתחומים ספציפיים שמעניינים אותך – למשל אופרה?

בעיקר אופרה. אני מחשיב את עצמי זמר אופרה יותר מכל דבר אחר. אני חי את הבמה ואת הדרמה – זה מה שאני הכי אוהב לעשות, ובזה הייתי רוצה להתפתח.

זה לא סוד שבית אופרה בארץ יש רק אחד. האופרה הישראלית היא המקום בו גדלתי, התחלתי את דרכי וקיבלתי תפקידים – חלקם קטנים וחלקם משמעותיים, ועל כך אשאר אסיר תודה לנצח.

אף על פי כן, בית האופרה לא מסוגל להכיל את כל הזמרים הישראלים שהוא מייצר, שחלקם ראויים להיות על הבמה לא פחות מזמרים בינלאומיים.

זו תובנה מאוד מצערת בעיניי. בתקופה בה כמות ההפקות הולכת ופוחתת משנה לשנה, התקציב הממשלתי מתכווץ, הפקות שלמות מיובאות מחו"ל, ובכלל השיח הכללי בישראל שאופרה זה ז'אנר שהוא נחלת העבר (הוא לא פונה לצעירים, עלויות הפקה גבוהות, והוא לא בא למירי רגב טוב כי הוא אשכנזי מדי), הזמר הישראלי מקבל את ה"רמז" שהוא לא רצוי פה. אגב, ברגע שדרכת בגרמניה אתה טיפה יותר אשכנזי, אז מירי – לתשומת ליבך…

לאור שאיפותיך להתקדם כזמר אופרה, מה מביא אותך להופיע זו הפעם השלישית במסגרת שירה-שיר?

זה לא מנוגד. להיפך, זמר שמבצע סוגות שונות הוא זמר בעל יכולות קוליות מגוונות יותר. כאשר זמר שר שיר גרמני או צרפתי, ההבעה שלו נצבעת בצבעים נוספים, לעיתים על חשבון עוצמת השירה (מה שבאופרה לא תמיד אפשרי בגלל גודל האולם והתזמורת). משחק יש גם בהגשה של טקסט, והניואנסים האלה לעיתים יותר דרמטיים ממשחק מופרע על במה.

מעבר לכך, לי חשוב מאוד לעבוד ברמה מקצועית גבוהה עם אנשים ששואפים מעצמם לטוב ביותר. הרי בסה"כ אנשים נמשכים למצויינות, למעניין ולמסקרן. שירה-שיר היא סדרה שכבר שנה רביעית שומרת על רף מצויינות שאין דומה לו בארץ. עידו אריאל מביא איתו סטנדרט עבודה ותוצאה, וכמו כן איכות יוצאת דופן בבחירת הזמרים והחומרים. שירה-שיר היא פלטפורמה בה אני יכול להכיר חומרים חדשים שעדיין לא התנסיתי בהם, לשיר עם אחד הפסנתרנים-המלווים הטובים בארץ, והכי חשוב – ליצור ברמה גבוהה, שהקהל לא נשאר אדיש לה.

כיצד החל הקשר המקצועי שלך עם עידו?

את עידו הכרתי באקדמיה למוזיקה בירושלים, שם למדתי. בשנה השניה שלי לתואר העלו את חליל הקסם בבימוי מוטי אברבוך, שרתי את פפגנו – ועידו ניצח על ההפקה. למעשה זו הייתה הפקת האופרה הראשונה שלי, ואתה יודע מה אומרים על הפעם הראשונה שלך…

בנוסף עידו לימד קורס על תולדות האופרה, שהיה בשבילי מבוא מצויין להיכרות עם אופרה, שעד אז הייתה זרה לי מאוד. הרבה מאוד אני חייב לעידו בהקשר הזה. לצערי שילוב של וידאו ישן וקלטות שחוקות מהספרייה חרט בזכרוני הפקות הזויות מאוד שעדיין לא יוצאות לי מהראש.מעבר לכך אני חושב שפשוט תמיד היה לנו חיבור טוב, דבר שמוביל כמובן להמשך יצירה משותפת.

ספר על התכנית הקרובה.

ראשית, התכנית היא חלק מנושא-על לשנה הנוכחית: חי-צומח-דומם. זוהי התכנית האחרונה לעונה, והיא כוללת שירים שהנושא שלהם הוא דוממים.

במבט ראשון נראה שאי אפשר בכלל להשוות שירים על חיות או על צמחים לשירי "דוממים". יתרה מכך, מה כבר אפשר לעשות עם שיר על בלון לעומת שיר על אהבה או בגידה או נדודים אינסופיים? אני חושב שכאן הקסם של התכנית הזו.

מצד אחד, מאחר והנושא כל כך ספציפי, הוא חייב להיות רחב מבחינת הבסיס לחומרים שלו – לכן נוצרת תכנית אקלקטית מאוד, העשויה חתיכות פאזל קטנות כביכול ללא קשר נראה לעין ביניהן.

נשמע חומרים בשש שפות (אפילו ביידיש), מהתקופה הקלאסית – היידן ובטהובן – ועד לשירים מודרניים של שנברג, וייל ופולנק, וכמובן חלק הארי כמו בכל תכנית, שירים ישראליים.

מצד שני, היכולת לתאר חפץ או דומם במילים או במוזיקה, גבוהה לפעמים הרבה יותר מהיכולת לתאר אותו בתמונה או בסרט. אף על פי שבמציאות הדומם חסר חיים או אישיות, למוזיקה יש יכולת הנפשה ויצירת חיים, והתיאור המוזיקלי והמילולי נותן לקהל ליהנות כמי שמסתכל בספר תמונות ובו בעת רואה איך התמונה משתנה לנגד עיניו.

תוסיף את העובדה שבקונצרטים האלו יופיעו 3 זמרים (דניאלה סקורקה – סופרן, ואשרי שגב – טנור), במקום שניים כבדרך כלל, וקיבלת ערב צבעוני ומעניין הכולל גם דואטים וטרצטים – ומי בכלל זוכר שהתחלנו מרעיון של ערב על "חפצים".

אתה יכול להרחיב כיצד המוזיקה מפיחה חיים בדומם על-פי כמה מהשירים שתבצע בתכנית?

אשיר בין היתר 3 שירים של קורט וייל שבאחד מהם – Complainte de la seine (קינת הסיין, 1934), שנכתב לטקסט של מוריס מגרה (Magre), מתואר נהר הסיין וכל מה ששקע בקרקעיתו.

הכתיבה לשיר היא כביכול של שנסון צרפתי נוגה ומלודי, אלא שכמו מתחת לפני הנהר, כך מתחת לפני המוזיקה, יש היסטוריה דוממת ונוראית. המעבר מהפתיחה הפיוטית בה מדובר על זהב ששקע, ספינות מחלידות, תכשיטים, נשק ודמעות – אל האנשים המתים, הביוב, קיא של עיר שלמה, עוברים שנזרקו למים וכך גם גופות, מתבטאת היטב במוזיקה של וייל. הוא הצליח לגרום לחלחלה עמוקה בשילוב ציני של המוזיקה המלודית עם הטקסט האכזרי.

ההיסטוריה שנמצאת תחת האדמה שאנחנו דורכים עליה, ואנחנו לא יודעים עליה או מעדיפים להתעלם ממנה, היא לא תמיד סימפטית. כאשר ישנה חזרה לבסוף לטקסט שפתח את השיר, נהר הסיין נצבע באור אחר, הוא לא פסטורלי כשם שהיה לפני כן. האדם מתחיל לתהות מהו היופי האידאלי הזה שהוא כל כך שואף אליו – והאם היה עדיף להשאר בור ולא לדעת את כל ההיסטוריה מתחת לרגליו, כשם שרבים מאיתנו טומנים ראשיהם בחול. רק מוזיקה כזאת משולבת עם טקסט שכזה יכולים לגרום לדומם כמו נהר הסיין להראות שונה כל כך, שלא לדבר על שאר הדוממים בקרקעיתו.

דוגמא נוספת היא בשיר In questa tomba oscura (בקבר אפל זה) של בטהובן לטקסט של ג'וזפה קרפני (Giuseppe Carpani). בטהובן לא נזכר כמלחין משובח לשירים ובטח שלא באיטלקית. עם זאת, בשיר הזה ישנו תחכום רב במעט אינפורמציה מוזיקלית או טקסטואלית.

המספר של הטקסט מבקש מאהובתו להניח לו להיות מת בשקט לאחר שבעודו בחיים היא לא חשבה עליו. בטהובן מלחין אכן תמונה קודרת של קבר, אך בניגוד למה שהיה מצופה, הסולם המז'ורי הבולט בשיר יוצר אווירת מוות שלווה. בטהובן שובר את האווירה כאשר הוא קורא לה "כפויית טובה", וכאשר יש מעבר אינהרמוני לחלק האמצעי של השיר. בחלק הזה יש ממש התרגשות של המספר המת, שמבקש שתניח לו להיות מת, ושלא תרחץ את אפרו בערש שלה. השיר מגיע לשיא כרומאטי וטונאלי, כך גם מבחינת הזמר, ומיד בטהובן מצייר שוב את הקבר השליו כבהתחלה.

בתחילת השיחה הגדרת את עצמך בעיקר כזמר אופרה, והנה מסתבר שלצד זה אתה מאד מחובר דווקא לפורמט הצנוע והחשוף של הליד – במיוחד באווירה הייחודית שהתפתחה אצל עידו. האם זו לא סתירה, או שהערוצים האלו משלימים זה את זה?