דניאלה סקורקה מנתחת את חוויותיה באופרה "אמהות" / עמיר קדרון
דניאלה סקורקה, סופרן. בוגרת האקדמיה למוסיקה בי-ם ומיתר אופרה סטודיו של האופרה הישראלית. זוכת מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל, קרן רונן והמכון הישראלי לתרבות האופרה. הופיעה עם הפילהרמונית הישראלית, תזמורת האמנויות הפורחות ועוד. זכתה במקום השלישי בתחרות ע"ש צ'סטי באינסברוק ובמקום הראשון בתחרויות האביב 2015.
האם תוכלי לשחזר מה הרגשת כשדויד זבה בישר לך שהוא כותב אופרה ובה תפקיד במיוחד עבורך?
אני לא זוכרת מתי לראשונה הוא סיפר לי על זה, וגם לקח זמן מה עד שזה התגבש להצעה קונקרטית, אבל בעיקר התרגשתי ושמחתי. הוא סיפר לי על חלק מהסיפורים שמעניינים אותו וההתלהבות שלו הייתה מדבקת.
כמה חודשים לפני תחילת החזרות הכל התחיל להתחבר לכדי הצעת התפקיד/ים, ורק אז באמת הבנתי שהיצירה נכתבת לכל אחת מאתנו, מתוך היכרות עמוקה עם הקולות והאישיויות שלנו. זו חוויה מאוד מרגשת ומספקת לשיר מוזיקה שנכתבה במחשבה שאני אשיר אותה, שהיא נועדה לי.
דודי היה עד להתפתחות שלי כזמרת, אמנית ובת אדם בשנים האחרונות, ואני חייבת לומר שזה הורגש בכתיבה שלו. לא אגיד שאין ב'אמהות' כמה רגעים תובעניים קולית, אבל התחושה שלי היא שהוא רצה לאתגר אותי ולקחת אותי למקומות קיצוניים, גם טכנית וגם נפשית, וכך גם הייתה התוצאה.
האם חלק מהאתגר נעוץ בצורך לגלם את רבקה ואת רחל בסצינות עימות לא מחמיאות?
חלק מהאתגר בהחלט היה להתחבר לרבקה, שהעדיפה את יעקב על עשיו בטוטאליות שבעצם פירקה את המשפחה. הסצינה שבה היא מתמודדת עם השלכות גניבת הבכורה מול עשיו היא כמעט כמו סצינת שגעון. היא מפחדת מתגובתו וקשה לה לראות אותו שבור ופגוע, אבל היא בטוחה ב-100% שעשתה את הדבר הנכון.
היא מנסה להרגיע אותו, אבל התוצאה קשוחה ומרוחקת. היא עומדת מול הזעם והתסכול שלו, אבל תוך כדי שהיא מספרת על מעשה ידיה, היא מתמלאת אושר ופליאה על שהתכנית הצליחה – והדיסוננס הצורם הוא זה שגורם לה להיראות על גבול הטירוף.
המוזיקה, באופן טבעי, תרמה לתהליך בניית הרגע, אבל נוסף אליה, חיפשתי בעצמי לא מעט – גם בעזרת הבמאית שירית לי וייס – דברים שיעזרו לי לחדד את הכוונות של רבקה ולקרב אותה אליי.
בסצינה השנייה אני בתפקיד רחל מול לאה (ענת צ'רני). בשונה מרבקה, רחל הרבה יותר רכה מול שותפתה לשיחה, שהפעם יש לה טקסט (לעומת עשיו, המבוצע ע"י הרקדן ערן אבוקסיס). היא מבינה את הכאב והבושה של לאה, אבל חשוב לה להעביר שגם היא עצמה מרגישה מרומה, ושלאה היא לא הקורבן היחיד בעסקה שסגר להן לבן, אביהן.
לאה מספרת לרחל על הבוקר שאחרי ליל הכלולות עם יעקב. היא מספרת איך היא שיקרה לו, התנשקה ושכבה איתו, ומגיעה לקטע שתמיד שובר אותי: ״וכשהאירה השמש את פניי, כמה בכיתי כשהוא הביט בי וקרא: ׳לא למענך חיכיתי, לא סבלתי למענך ביום ובליל. לא אותך רציתי, רציתי את רחל!׳״.
ברגע הזה, אני מרגישה כאב מכל כך הרבה כיוונים שונים; זה הגבר שאני מחכה לו שנים ועכשיו נישא לאחותי; כואב לי שהוא רומה ושאבי יכול היה לפגוע ככה בכולנו, ונוסף להכל, לראות את אחותי לא פחות פגועה ממני, להרגיש את הכעס שלה כשהיא באה לחנוק אותי אבל לא להתנגד לה מחשש שרק אפגע בה עוד. ענת מבצעת את הקטע הזה בצורה כל כך רגישה, שקשה שלא להיות מושפעת כל כך.
שתי הסצינות המדהימות האלה מופיעות ברצף, והאתגר האמיתי הוא להכנס לדמות ולהיות ברגעים האינטנסיביים האלה, אבל עם מידה מסויימת של שליטה, אחרת אוכל להתפרק לחלוטין ולא להיות מסוגלת לשיר.
הרקע הדתי שלך מוסיף עוד נדבך של קושי?
אין לזה שום השפעה על העניין.
מימין: ענת צ'רני, שי בלוך, יעל לויטה ודניאלה סקורקה. צילום: יוסי צבקר
ציינת קודם שהעובדה שהמוזיקה נתפרה במיוחד עבורך, לאו דווקא מקלה על המשימה. איך זה מתבטא, ובמה זה שונה ביחס לאתגרים של רפרטואר ״סטנדרטי״?
המנעד הכללי של התפקיד מתאים לי, ומשהו באופי של המוזיקה מתחבר לשלי בצורה די טבעית. נוסף לזה, הטקסט המצויין של דודי הוא בעברית, ובאופן אינסטינקטיבי מקרב אותי אל המוזיקה יותר מבשאר האופרות ורוב הרפרטואר הקלאסי.
קשה לי להשוות את זה לכל דבר אחר, ובעצם גם בתוך הרפרטואר ה"סטנדרטי" קשה לעשות זאת, היות ולכל תפקיד או ארייה יש אתגרים משלהם, אם מוזיקלית, קולית או משחקית.
הזכרת קודם ׳סצינת שיגעון׳, ובעצם כל ההפקה מכוונת לשם: התלבושות מזכירות בגדי-כפיה; השיער שלכן סתור, תפאורה של קירות מרופדים. מה המשמעות?
האופרה מביאה לבמה קול של נשים שכמעט ולא נשמע בסיפור המקראי. גם כאשר עשו מעשה ששינה את פניי הדברים – כמו שרבקה הובילה את יעקב לגניבת הבכורה – נחשבו לדמויות משניות בסיפור.
יחסית לגברים, ניתנו לנשים מעט קווי אופי, ומעשיהן לפעמים אפילו לא מתוארים ונותרים לפרשנויות – דוגמת רחל שמסרה ללאה סימנים בליל כלולותיה כדי שיעקב לא יחשוד בזהותה.
יותר מכל, הנשים עמדו לפעמים בשולי המתרחש בלי ההזדמנות להגיב, כמו שרה, שאברהם מיהר לקחת את בנם בבוקר העקידה לפני שתתעורר.
יש כאן התמודדות עם מצבים רגשיים קיצוניים ועם ריסון גדול של האישה כך שתתאים לתפקידה במקרא. קבלת הריסון הזה או הנסיון לפרוץ אותו, מאוד מתחברים לי לתחושת אובדן שפיות מסויים ולפעמים אפילו שגעון.
הדיון במאבק הנשים רלוונטי גם היום. אולי בזה טמון (חלק מ)כוחה של ״אמהות״? אפשר להגיד שזו יצירה פמיניסטית על אף מורכבות הצגת הדמויות?
ראשית, נושא מעמד האישה הוא בהחלט רלוונטי היום ותמיד, ולא רק בקונטקסט דתי – ואין לי ספק שזה חלק מעוצמת היצירה.
הנשים באופרה הזו נמצאות כאמור במצבים רגשיים קיצוניים, ולכן לעיתים מוצגות כביכול באור פחות חיובי. עם זאת, אפשר לומר שזו יצירה פמיניסטית היות ועצם התמודדותן עם המצבים האלו והחוסן הנפשי שלהן הופך אותן למעין גיבורות.
לעומתן, אלוהים הוא אנטי-גיבור; ומעניין שטקסטואלית, הליברטו מתייחס אליו בלשון זכר – אך התפקיד נכתב לאשה. מה המסר?
לדעתי זה משהו ששובר איזושהי דעה קדומה על קולו של אלוהים. אם בסרטים אנחנו רגילים לשמוע קול בס-בריטון מרשים, או מאוד ייחודי כמו זה של מורגן פרימן למשל, אז באופרה יש מעין מקבילה נשית; ומה יותר מתאים מסופרן גבוה / קולורטורה כדי להשאיר רושם של יישות גדולה מהחיים?
אני לא בטוחה שיש לזה משמעות מיוחדת מעבר לכך שזו דמות שמכילה הכל, ובמקרה הזה אולי את כל המגדרים. אבל שוב, זה פירושי האישי לעניין.
הטקסט אמנם בלשון זכר, כמו במקרא, אבל על הבמה – מלבד העובדה שהיא אישה – אלוהים מציגה תכונות / תנועות נשיות, במיוחד בארייה על חווה, אותה יעל לויטה מפליאה לשיר בכל פעם מחדש.
אילו תגובות קיבלת על הופעתך?
לשמחתי הרבה, כל התגובות היו ממש חיוביות ונלהבות. אני חושבת שהקהל, כמונו המבצעות והיוצרים, חווה איזושהי חוויה רגשית מאוד חזקה. אנשים ניגשו אליי עם דמעות בעיניים; זה הפידבק הכי מדהים שהייתי יכולה לצפות לו, לדעת שמה שקרה על הבמה נגע בנקודה רגישה ואפילו טלטל את הצופה/מאזין.
אנחנו תמיד מתבדחים בחזרות על "קלילות" החומר, אבל באותה קלות נשאבים לאינטנסיביות שלו, ואני חושבת שהיצירה ככלל, גם מבחינת הכתוב וגם מבחינת הפירוש ותרגומו לבמה, משפיעה על הקהל באופן דומה. לרגע הוא צוחק מאקט קומי של אלוהים וברגע אחר נזרק לתוך סצינה נוראית וקורעת לב בה שרה כביכול מתעמתת ומוחה לאלוהים על עקידת בנה יצחק, ובהבנת המעשה הזה מסתיימים חייה.
את חושבת שלרושם החזק שאת מתארת היתה יד בהחלטה (המפתיעה) של האופרה הישראלית להוסיף שש הצגות?
אין לי ספק בכך. חנה מוניץ ניגשה אלינו בסוף ההופעות לא פחות נרגשת משאר הקהל. לשמחתנו הרבה, ההתלהבות שלה הובילה להמשכיות ההפקה.
אני חושבת שזה הישג לא מבוטל ש'אמהות' מגיעה לאופרה הישראלית, במיוחד בתור הפקת הפרינג' שהיא.
לדעתך תיתכן הפקה ״ממלכתית״ יותר, באולם פורמלי ובגרסה מתוזמרת, או שהאופי הפרינג׳י הוא אינטגרלי ליצירה?
קודם כל, גרסה מתוזמרת זה משהו שכולנו מקווים לו, ואולי בעתיד הלא כל כך רחוק. לגבי הפרינג', יש תחושה מאוד אינטימית שנוצרה בבימוי של שירית, והתוצאה בעיניי היא ממש מיוחדת וחזקה.
עם זאת, אני חושבת שהטקסטים והמוזיקה כל כך קומוניקטיביים שהם יכולים לעבור בקלות לבמה גדולה יותר, יחד עם אותה האינטימיות.
היה והאופרה תכה שורש ויתעורר הצורך, את מסוגלת לדמיין זמרות אחרות בנעליכן?
כן. עם כל הקרבה שלי לתפקיד וכמה שאני מרגישה שעשיתי אותו שלי, זה יהיה מדהים אם "אמהות" תמשיך לרוץ ברמה כזו, תשרוד את מבחן הזמן ואפילו תחצה את גבולות ישראל.
דווקא יכול להיות מעניין לראות אינטרפרטציה אחרת – כמו בכל אופרת רפרטואר, בעצם. אם חושבים על זה, המון אופרות נכתבו במחשבה על זמרות/ים מסויימות/ים, ומבוצעות עד היום באינסוף גרסאות / הפקות / שפות. בעיניי, אותו גורל מגיע לדודי וליצירה הזו.
לקריאה נוספת: שיחה עם דויד זבה, יוצר ״אמהות״ | רשמים מהצגות ההרצה | ביקורת מאת רקפת ידידיה
music4awhile 