לוויולה מקום של כבוד בין שלל עיסוקיו של משה אהרונוב / עמיר קדרון

משה אהרונוב, כנר וויולן. סיים תואר ראשון בבוכמן-מהטה, שם ניגן ברביעיית גרטלר וכנגן ראשון בתז' הסימפונית של ביה"ס. המשיך לימודיו ב-UDK (ברלין). זכה במלגות קרן אמריקה-ישראל ב-2001-2005. ניגן עם הקאמרטה ובפסטיבלי קזלס (צרפת), קרשנדו (גרמניה) ועוד. מתאם אמנותי ומנהל תכנית 'תדרים' באנסמבל מיתר.

לפני שנתייחס לקונצרט ובפרט ליצירה שלשמה התכנסנו, מתי החל הרומן שלך עם הוויולה?

״הפעם הראשונה שלי״ היתה בגיל 14 כשלמדתי בקונסרבטוריון גבעתיים. בגלל שהייתי מתבגר יחסית ארוך והפגנתי התעניינות ברורה בכינור השלישי (בתזמורות נוער שבהן אין נגני ויולה, נהוג לשכתב את התפקיד לקבוצה שלישית של כנרים) שלחו אותי להשתלמות בוויולה אצל זאב שטיינברג. מייד אחרי השיעורים האלה עזבתי את הקונסרבטוריון ועברתי ללמוד בירושלים, לכן הופסקה גם ההרפתקה הזאת.

12 שנים אח"כ, ב-2006, אנסמבל מיתר ניגן בסיור מקומי את פיירו של שנברג, יצירה שבה הכנר מחליף כלים ומנגן חלק מהזמן על ויולה. למרות שלא היה לי כלי ואפילו לא קראתי מפתח דו (בכינור קוראים תווים במפתח סול) הודעתי שאנגן את שני התפקידים כפי שכתובה היצירה. בגלל שלא הצלחתי לשאול כלי מאף אחד, ההורים שלי הסכימו לרכוש עבורי ויולה ופשוט התחלתי להתאמן.

מה מושך אותך בוויולה?

קודם כל הצליל. המנעד והצבע שיש לכלי הזה (שאני לא יכול שלא להתייחס אליו כאל כינור גדול) הוא קסום בעיני. הדרך שעשיתי בהתיידדות עם הוויולה היתה מהמוזיקה של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 אחורה אל הקלאסיקה: למדתי את הסונטה של ליגטי הרבה לפני שלמדתי את הקונצ׳רטו של שטאמיץ, וזה גילה לי שלכלי הזה יש איכויות ואפשרויות בלתי נדלות, ואני כל הזמן לומד עוד.

יש גם משהו מושך בעובדה שזה כלי ״איטי״ קצת. לוקח לי תמיד עוד מאית השניה עד שמה שהתכוונתי אליו קורה (בזמן שהכינור מגיב מהר יותר), והאיטיות הזאת נהדרת בעיני.

כיצד איכויות אלו תתבטאנה בקונצרט הקרוב?

היצירה המרכזית בתכנית היא שלושת הפרקים הקאמריים (הרביעי הוא לוויולה ותזמורת) מתוך "הויולה בחיי" של מורטון פלדמן. המוזיקה של פלדמן בוחנת רעיונות של זמן והתנהלות של זמן בחלל, אבל את הטון (הקסום, לדברי פלדמן) מכתיבה הוויולה שלא מתפקדת בתור סולנית, אלא בתור דימוי שקובע את הלך הרוח של המוזיקה.

מנגד עומדים הנוקטורנים של שארינו: יצירות מאתגרות במיוחד לביצוע, שתפיסת הזמן שלהן הפוכה לחלוטין מזו של פלדמן – אוסף של מקרים מוזיקליים שמופיעים בכל ההסתברויות האפשריות שהמעבר המהיר ביניהן יוצר תחושה שהזמן במקום ״להשתרע״, ״מתקפל״ לתוך עצמו. גם במקרה זה מוצגת הוויולה לא בתור כלי וירטואוזי וסולני מובהק, אלא כמאגר בלתי נדלה למצלולים יוצאי דופן, מצחיקים קצת ובעיקר מפתיעים מאד.

ההקדשות המוזיקליות שהוזמנו לכבוד הקונצרט הזה עדיין בתהליך הכנה, אבל ממה שכבר הספקתי לראות מדובר על יבול משובח שמציג פנים שונות ומרתקות של הכלי: מהצד החם והשירתי שלו, לפן היותר כסאחיסטי ועד לתחושה שלי שסך הכל זה כלי די מצחיק.

באיזו מידה אתה מעורב בתהליך ההלחנה של היצירות המוזמנות?

ביצירות של הגווארדיה המבוססת יותר (ינעם ליף, אופיר אילזצקי, אריק שפירא, חנה אג׳אשווילי, שי כהן וארז הולץ) אני לא מעורב, אבל בתהליך העבודה של חברי פרויקט תדרים (גל פרנקל, אליאב קול, יואב לוי, אודי פרלמן ואורי כוכבי) אהיה מעורב: נקיים מפגש קריאה שבו ננגן את היצירות שהם כותבים לקונצרט, חברי האנסמבל ייתנו למלחינים פידבק, וביחד נעבוד לקראת הגרסאות הסופיות של היצירות.

הקונצרט יכלול 11 בכורות?!

12 ליתר דיוק. 11 היצירות אותן מניתי קודם הוזמנו כחלק מפרויקט של אנסמבל מיתר שנקרא IN FREUNDSCHAFT (בידידות), בו אנחנו פונים למלחינים ומבקשים הקדשות מוזיקליות לאנסמבל. מדובר על יצירות קצרצרות שאורכן עד דקה וחצי כל אחת, והן מעין מחווה מוזיקלית ידידותית לנגני האנסמבל.

הפעם הפרויקט לבש כסות נוספת תחת הכותרת "הוויולה בחיי": המלחינים התבקשו לכתוב יצירות להרכב הכולל ויולה ולהתייחס לכלי כמרכיב עיקרי ביצירה, לאו דווקא ככלי סולני, אלא כרעיון מנחה. היצירה ה-12, בכורה של גוני פלס, תנוגן בחלקו השני של הערב לצד שישייה מאת איוון פדלה.

בעונה שעברה שוחחנו על עניינך בבארוק; המשיכה לוויולה יוצאת לפועל גם בתחום זה?

ניגנתי מספר פעמים עם הבארוקדה בוויולת בארוק, אבל אני חייב לומר שהרפרטואר המוקדם לוויולה הוא לא ממש מעניין. לנגן על ויולה קלאסית עוד לא יצא לי. התחלתי לפזול לכיוון ויולה ד'אמורה, אבל זה רומן בחיתוליו ואין עוד מה לספר.

האם יש לנגינה המקבילה בכינור ובוויולה משמעות בהתפתחותך הטכנית והאמנותית?

אני מניח שכן. בתוך הלהטוטנות היומיומית שלי ובטח במהלך קונצרטים שבהם אני מנווט דרכי בין שניים ולפעמים שלושה כלים, אני כבר לא שם לב מה משפיע על מה, אבל אני מניח שבתת מודע הכל מתחבר. כשאני מנגן יצירות שיש להן שתי גרסאות לפחות (לכינור ולוויולה) אני שם לב שאני ״סוחב״ פרשנויות ואפשרויות מכלי לכלי. למשל ב-Trema של הוליגר או בקדנצה לכינור של מנחם צור שהפכה לקונצ׳רטו לוויולה: המהירות באה מהכינור, זה בטוח, אבל העוצמה והכוחניות לדעתי מגיעות מהוויולה.

תהיינה בהמשך העונה עוד הזדמנויות לשמוע אותך מזגזג בין הכינור לוויולה?

קודם כל במפגש המוזיקלי ב-21.2 בסדרת ״מה זה הרעש הזה? – יצירות גדולות לאנשים קטנים (וגדולים)", שהיא סדרה של מפגשים לכל המשפחה שאותה השיק אנסמבל מיתר יחד עם הקונסרבטוריון הישראלי, תל אביב. התכנית שבה אני אנגן (ברוב המפגשים אני מנחה ולא מנגן) כולה יצירות סולו לכינור ולוויולה.

ב-27.4 ננגן במסגרת הסדרה של אנסמבל מיתר בתל אביב קונצרט קאמרי עם מנצחת שוויצרית צעירה ומעולה, הלנה שוורץ. גם שם אני מזגזג, ובטח יש עוד כמה הזדמנויות שיושבות במגירות בזכרון שלי אבל ברגע זה מסרבות להיפתח.

זה מוביל אותנו ליתר התפקידים שלקחת על עצמך העונה, ובהם הסדרה החדשה שציינת. כיצד קרה שאנסמבל מיתר החליט העונה לפתוח קונצרטים לילדים?

אנחנו מגלגלים את הרעיון בינינו כבר כמה שנים. גם עמית דולברג וגם אני מאמינים שקהל צעיר שנחשף למגוון רחב של סוגות מוזיקליות ייפתח אנטגוניזם קל יותר (או בכלל לא) למוזיקה חדשה, או לכל מה שהוא לא מיינסטרים.

אחרי שביקרנו בקנדה אצל מלחין הבית שלנו, פיליפ לרו, וצפינו בעבודה של אשתו עמנואל שמנהלת את אחת מסדרות הקונצרטים לילדים המצליחות בעולם, במרכז פומפידו בפאריס; ואחרי שביקרנו ב״מבצר״ של אנסמבל מודרן בפרנקפורט ושמענו על תכניות הילדים שלהם, היה ברור שאנחנו מסוגלים וחייבים להתחיל כזה דבר גם פה.

בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, מיכל אברמוב וקוסטין קנליס נדלקו על הרעיון ונתנו לנו במה לפיילוט. אחרי הפעם הראשונה הם התאהבו בקונספט, והנה יצאנו לדרך ב-20.12 עם המפגש הראשון, בו ניגנו גלעד הראל ורואי אמוץ עם שתי נגניות חליליות מבריקות מהקונסרבטוריון, בר וטליה.

מה חוויותיך מהפיילוט?

מדהים! תענוג! שעה שלמה של קטעים ממיטב הרפרטואר לכינור ולוויולה סולו של המאות ה-20-21, והילדים הגיבו נפלא. גם בשבועות שאחרי המשכתי לקבל תגובות נלהבות של הורים וילדים. נפגשנו באמת בגובה העיניים (ישבתי על הרצפה איתם רוב הזמן) והם השתתפו מכל הלב. היה כיף אמיתי.

אתה מוצא שהמפגש היה נוח עקב ניסיונך בהוראה, או שמדובר בפאזה שונה לחלוטין?

תכלס אני מרגיש די בנוח על במה, והמפגשים גם הם בסופו של דבר מופע. אני מוצא את עצמי לא אחת עם תלמידים (אני בעיקר מלמד קטנים וקטנטנים) על הרצפה, מתגלגל, כשאני לא מוצא מילים פשוטות להעביר תחושה שאני רוצה להטמיע. עקב העובדה שמעולם לא לקחתי את עצמי ברצינות רבה מדי, אני מרשה לעצמי להיות ״לא שגרתי״ בכיתה, ואז במפגשים תחושת השיחרור וההרשאה העצמית להשתולל היא חזקה יותר.

המטרה האמיתית שלי גם בתור מורה וגם בתור מנחה היא לא ממש לחנך. אני מעדיף להעביר לילדים את האהבה שלי למוזיקה ואת הצורך שלי וההנאה שלי מנגינה. זה מענג: אתה מזיז את הידיים ופלא קורה. אולי אני מטריף את הילדים עם הקפדנות שלי וחוסר היכולת להתפשר על תוצאה פחות ממצוינת, אבל אני דואג שתמיד יבינו שזה בגלל שזה כיף כשזה מצלצל נהדר.

חידוש נוסף של אנסמבל מיתר העונה, ואף הוא באחריותך, זה הפסטיבל שייערך הקיץ.

אחריות משותפת לעמית דולברג ולי. למעשה מדובר בשנה השלישית של הפסטיבל, שעד לשנה זאת היה תמיד מחולק לשניים, ״מושב״ חורף ו״מושב״ אביב. Contemporary Encounters (מפגשים עכשווים) היה שמו, ולכבוד הגרסא החדשה שלו בקיץ הקרוב, הוא גם מתהדר בראשי תיבות CEME.

שני מלחינים, שני מנצחים, זמרת, שלושה אורחים מאנסמבל מודרן וערב רב של מוזיקאים צעירים יותר ופחות יתאספו לשמונה ימים בשבוע האחרון של יולי לחגיגה אמיתית של מוזיקה חדשה. נקיים קורס בתחומי שירה, נגינה, ניצוח וקומפוזיציה; ננגן שבעה קונצרטים עם החברים מאנסמבל מודרן והמוזיקאים הצעירים שיגיעו לקורס; ונקיים אינספור כיתות אמן, הרצאות וסדנאות שתהיינה כמובן גם פתוחות לקהל הרחב, וכולן תעסוקנה במוזיקה חדשה, עכשווית, צעירה. הצוות שהזמנו מורכב כולו ממוזיקאים מובילים בסצינה העולמית, והם אנשים דינמיים ונלהבים וגם מדריכים מעולים. יהיה גדול.

כאילו לא בכל העיסוקים שמנינו, אתה גם מנהל את תכנית תדרים, הנמצאת בעונתה השלישית. כיצד מתפתח המיזם הזה בהשוואה לתחילת דרכו?

וואו, זה השלב שבו אני צריך לשלוף קמעות נגד עין הרע ולנשק מזוזות לפני כל מלה שיוצאת לי מהפה. טפו טפו טפו, אנחנו בצמיחה! אנחנו בדיוק כפולים בגודל: חמישה מלחינים, שלושה מנצחים ו…שניים עשר נגנים. פעם בשבועיים מגיעים שניים-שלושה מיילים תועים ממוזיקאים שפיספסו את הבחינות, או פחדו לגשת, אבל שמעו וראו ורוצים גם.

החלק הקשה כמובן הוא גיוס הכספים: חרטנו לעצמנו על הדגל שלא תהיה לנו תכנית לצעירים שבה המשתתפים יצטרכו לשלם, כי ברור לנו עד כמה זה קשה להיות סטודנט ולרצות ללמוד ולהתפתח, כשכל דבר קטן יפער לך מינוס בחשבון בנק. התכנית היא חינם למשתתפים ואנחנו נהנים כבר כמה שנים מתרומות קבועות של אנשים שבלעדיהם כל המפעל היה קורס, אבל אנחנו רוצים להתפתח וזאת באר שאני לא יודע מה עומקה. אנחנו במאבק תמידי לשמור על הגחלת.

ישנם גם חברי התכנית עצמם. אסתכן בהטיה נוספת של התואר מדהים, אבל הם באמת מדהימים. יוצאים מן הכלל. אני חושב על עצמי בגילם, ואני לא חושב שמישהו או משהו אתגר אותי בצורה כזאת, ואני לא יכול לדמיין איך הייתי מסתדר. הם חורקים שיניים, אבל עושים עבודה מעולה.

איך אתה מצליח להקדיש די זמן לנגינה תוך ניווט בין כל המשימות?