אלון הררי וקלייר מגנאג'י חוגגים עשר שנות שת"פ / עמיר קדרון

תולומאו וקליאופטרה ("יוליוס קיסר במצרים", הפקת האופרה הלאומית בפינלנד, 2012)

קלייר מגנאג'י, סופרן. בוגרת האקדמיה בת"א וקונס' ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. שרה עם תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן אמריקה-ישראל. ב-2009 השתתפה בתחרות קרדיף.

אלון הררי, קונטרה-טנור. סיים בהצטיינות תואר ראשון ושני בביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. שר בתחרויות בספרד, איטליה ווינה ובבתי אופרה מובילים בגרמניה, פינלנד, ליטא ועוד. מופיע בקביעות עם כל התזמורות וההרכבים המובילים בארץ.

פרויקטים משותפים: "מלכת הפיות" (פרסל) עם מת'יו הולז ובארוקדה; קונצרט עם הסימפונית ירושלים בניצוח דניאל כהן; "ישראל במצרים" עם דיויד שטרן והסימפונית ירושלים; "יוליוס קיסר במצרים" באופרה הלאומית של פינלנד; "אורפאו ואאורידיצ'ה" באופרה הישראלית. "מלכת הפיות" בניצוח דיוויד שטרן; "אסתר" (הנדל) עם בארוקדה ודיוויד שטרן; תכנית "גלוריה" של בארוקדה; "המבול" (פלבטי) עם אנסמבל פניקס.

באילו נסיבות התחילה דרככם המקצועית המשותפת?

קלייר: זה היה ב"סלון המוסיקלי" אצל יונתן זק, נכון? לדעתי ב-2005.

אז השידוך היה רעיון שלו? כי אם אני לא טועה, למדתם בתקופות שונות באקדמיה.

אלון: נכון, אבל נפגשנו בקונצרט אצל יונתן. זה היה כשעלמה [בתה הבכורה של קלייר, ע"ק] הייתה בת 3 לפי דעתי. שרנו את הפרק הראשון של הסטאבט מאטר של פרגולזי. אחר כך נפגשנו באקדמיה כשקלייר באה להאזין לכמה דברים בספרייה.

קלייר: אני זוכרת אותך מסתובב באקדמיה עם מדים כשאני הייתי בערך בשנה ג׳, כלומר היו לנו זמנים מקבילים… לא?

אלון: לא סגור על זה. יכול להיות שבשנתי הראשונה באקדמיה הייתי במעמד מיוחד ולא באתי יותר מדי,  אז לא חשבנו שלמדנו ביחד.

קלייר: בכל אופן, אצל יונתן זק זה היה שידוך שיונתן עשה, וחוץ מפרגולזי שרנו גם את הדואט מפופאה, נכון? ואז כל אחד שר דברים לבד… היה מהמם. עלמה היתה בת פחות משנתיים, ממש תינוקת. אני זוכרת שהסתובבה בסלון של יונתן כשעשינו חזרות.

אלון: נכון!

קלייר: אז בעצם יש לנו עכשיו חגיגות עשר שנות שיתוף פעולה? אמאל'ה…

אורפאו ואאורידיצ'ה בהפקת האופרה הישראלית, 2011. צילום: יוסי צבקר

אתם יכולים לאפיין את מהות הקליק ביניכם?

אלון: אני מניח ששנינו אנשים מאוד יצריים ומאוד אינטואיטיביים במוזיקליות שלנו ולכן אנחנו ממש מרגישים אחד את השנייה אם במשחק ואם בשירה. אנחנו יכולים ממש להבין אחד את השנייה אם במבט ואם במגע, אנחנו יודעים מה אנחנו הולכים לעשות.

זה משהו ייחודי שעם פרטנרים אחרים פחות עובד?

אלון: לא חושב שזה עניין של פחות עובד או יותר עובד, אלא יותר כימיה שמקורה בסוג של אישיות. כשאני וקלייר נכנסים לפרויקט ביחד זה בדרך כלל עד הסוף. אנחנו גם חברים מאוד טובים ומדברים על הכל, וחלקנו המון חוויות טובות ורעות כאחד אם בפינלנד ואם בארץ.

קלייר: זה נכון גם אם לא עבדנו יחד או לא נפגשנו במשך תקופה, ישר כשאנחנו שוב יחד אנחנו מדברים בדיוק את אותה שפה. ולכן מספיק מבט וישר נדע איזה קישוט הולך לבוא, איפה נושמים… יש משהו מאוד עמוק ואמיתי בקשר בינינו על הבמה וגם מחוץ לה.

בהופעות הקרובות באוניברסיטה יש איזו סגירת מעגל ביחס לרסיטל ההוא אצל יונתן, כיוון שבין היתר תשירו קטעים ששרתם גם אז. באיזו מידה ובאיזה אופן (אם ניתן להעריך זאת בכלל) יושפעו הגישה והביצוע עקב הניסיון שצברתם?

אלון: לפי דעתי קלייר הייתה אז לפני הפרויקט עם כריסטי, ואני עוד הייתי בחיתוליי מבחינת הבנת הסגנון הבארוקי, אז אני חושב ששנינו מאז עשינו כברת דרך עצומה בסגנון הזה וכל אחד מאיתנו עבד המון באירופה בהפקות בארוקיות.
אם הייתי צריך לבחור בין 2 הקונצרטים של אז לעומת היום, בלי שום ספק הייתי הולך לזה של היום.

קלייר: נכון.

האמת שלחזור לאקדמיה בתכנית שעיקרה בארוק זה כמעט חתרני, בהתחשב בעובדה ששניכם מזוהים עם הרפרטואר – ואילו במסגרת הלימודים שם לא היה (ועדיין אין) מסלול רשמי שאיפשר להתמחות בבארוק.

קלייר: דווקא בשנה א׳ או ב׳ היה לי קורס של ביצוע בארוקי, וגם פרופ׳ מירה זכאי הקפידה לתת במה וכלים לביצוע תקופתי – כי מטבע הדברים יש הרבה רפרטואר רלוונטי בכיתת האורטוריה. אני חושבת שהיום בית הספר בנוי אחרת, הוא קשור לתזמורת הפילהרמונית וכך באופן טבעי הנגנים פחות מנגנים בכלי בארוק. בקשר לזמרים, אלון ואני יחד או לחוד נשמח בכל עת להגיע ולתת כיתת אמן או קורסים על ביצוע בארוקי; נכון?

אלון: ברור! נכון שהיו גם קורסים של אורטוריה וכאלה, והיו המון שיעורים שהתמקדו בביצוע יצירות בארוק – אבל עדיין הדגש הוא ברפרטואר הקלאסי והרומנטי, בעוד שבעולם כבר ידוע שנגנים וזמרים צריכים לשלוט בכל הסגנונות, כולל נגינה בכלים עתיקים, בד בבד עם כלים מודרניים.

קלייר: אין דבר יותר חשוב מאשר ניסיון בימתי רלוונטי ואקטואלי. הפרשנות לאופרות בארוק כל כך השתנתה וזמרים צעירים צריכים לקבל את הידע והפרקטיקה הזאת.

אלון: לצערנו באקדמיות בארץ למעט אולי רוח חדשה שנושבת בשנתיים שלוש האחרונות, לא באמת הציגו לתלמידים את עולם האופרה כמו שהוא בעולם ואת כל הדרישות והאתגרים שנדרשים מזמר צעיר. שלא נתחיל אפילו לדבר על מוכנות לתחרויות בינלאומיות, ששם זה לעתים קרש קפיצה חשוב בקריירה של זמר צעיר. אני מתכוון לזמן שבו אני הייתי באקדמיה, וכשיצאתי הבנתי כמה לא הייתי מוכן לעולם האמיתי. אבל כנראה שבאמת בשנים האחרונות מתחולל שינוי ענק ואני מאוד שמח על כך.

קלייר: בשנתיים האחרונות הוזמנתי לשפוט בתחרויות ובאודיציות ב"בוכמן מהטה", וכל פעם מחדש התפעלתי מהרמה הגבוהה של הזמרים וממידת מוכנותם לצאת אל העולם האמיתי. נדמה לי שבמהלך השנים האחרונות חלה איזו קפיצה. הגיעו מורות חדשות שנותנות לתלמידים מלבד הידע הטכני והמוסיקלי גם ניסיון בימתי רב משלהן, ובהתאם לכך הזמרים (ובעיקר הזמרות, כי אותן יותר שמעתי) פשוט פנטסטיים. זה מה ששמעתי בתל אביב, והייתי באמת מאושרת.

אני רואה שמצב האקדמיה זה נושא טעון, ותוהה אילו רגשות וזכרונות מעורר בכם הביקור הקרב? אני מתכוון במבט לאחור. זו מסגרת תובענית שעלולה להיות מאד מדכאת.

אלון: דווקא את זמני באקדמיה אני זוכר לטובה ובמיוחד את הקורסים החיצוניים, וואו! אדריכלות של ימה"ב בסוריה ומצרים, אמנות יוונית, המון דברים די מדהימים. דווקא בנושא המוזיקלי לאקדמיה יש השפעה שלילית (וזה לא ייחודי לארץ) על החירות האמנותית של הזמר, כי כל אחדמגיע עם ה"סאונד" והמוזיקליות הטבעית שלו, ולאקדמיה נטיה קצת "לרבע" את החירות הזו לטובת למידת סיגנון , שפות וכאלה.

קלייר: בתואר הראשון באקדמיה היו המון דברים מופלאים. זכיתי במורה מדהימה, אגנס מסיני, ובמורות נוספות שלימדו אותי המון, כמו מירה זכאי שאחר כך גם שלחה אותי להשתלמות אצל סילביה גרינברג בווינה. הדברים שלמדתי ממורותיי הולכים איתי עד היום, וגם חלק גדול ממה שעשינו שם: קורסים של מוסיקה מודרנית, ביצוע בארוקי, הכרתי את עודד זהבי באקדמיה – מה שהוביל לשיתוף פעולה ארוך ולדיסק שיצא בתחילת השנה… כל כך הרבה דברים.

הכי חשוב: באקדמיה גם הכרתי את בעלי [הצ'לן צבי אורליאנסקי, ע"ק] ומיד כשסיימתי את התואר טסנו לבוסטון, לקונסרבטוריון ניו אינגלנד, ושם פשוט התחלתי מיד להופיע בהפקות – ואפשר להגיד שזה הדבר הכי חשוב: הניסיון שמקבלים על הבמה אין שני לו, ורק ככה לומדים. אני חושבת שהיום שמים בזה דגש באקדמיות בארץ, וגם רמת ההפקה פנטסטית: ראיתי קטעים ביוטיוב מההפקות של העטלף, אריאדנה בנקסוס והרקויאם של מוצרט.

מה אנו עומדים לשמוע בקונצרטים?

אלון: היצירה המרכזית תהיה הסטאבט מאטר של פרגולזי, אחת היצירות הכי מוכרות ברפרטואר הליטורגי. ויהיה גם דואטים: Pur ti miro מהכתרת פופיאה של מונטוורדי, Vieni, appaga il tuo consorte מתוך אורפאו ואאורידיצ'ה של גלוק, והדואט המסיים מתוך יוליוס קיסר של הנדל.

קלייר: את "פופיאה" עדיין לא שרנו במלואה ואנחנו חולמים לעשות.

אלון: אמן ואמן שנעשה את "הכתרת פופיאה"! חלום שהלוואי שיתגשם!

פצצה ראשונה: האם אנחנו באמת צריכים עוד סטבט? אני לא בא סתם בקנטרנות, אלא באמת רואה פה ׳תסמונת טראוויאטה׳: מעגל של רפרטואר שחוק, אמנים משועממים וקהל רדום.

אלון: תראה, יכול להיות שאתה בהחלט צודק והיצירה שחוקה עד עפר. אך עם זאת, זה גם הרבה תלוי בביצוע. שנינו מאוד רצינו לשיר את היצירה כולה ביחד – והקהל יחסית עוד לא מראה סימני התעייפות מאחר שבניגוד לטרוויאטה,  היצירה של פרגולזי לא ארוכה יחסית וגם נתונה להמון פרשנויות והמון ביצועים מעניינים. עוד נקודה היא שגם אם היינו רוצים לחדש אז לדוגמא הסטאבט מאטר של סקרלטי (אלסנדרו), שעליו ביסס פרגולזי את שלו, היא יצירה משעממת להחריד – ואילו פרגולזי באמת מצליח כל פעם לרגש עם כל ביצוע.

מבחינה מסחרית זה בעייתי להעיז פה במקום שמתבסס על קהל מנויים שקונה כרטיסים. זאת אומרת, היינו יכולים לצאת עם תכנית של הדואטים הארקדיים של הנדל, אבל יש מצב שהקונצרט היה מוכר 10 כרטיסים ואז בכלל היה מתבטל.

בנוסף, ביצירה של פרגולזי אני וקלייר לגמרי "עירומים", זאת אומרת שהכל עלינו וזה מאוד מרגש אותי אישית כי אני וקלייר רוצים לעשות מוזיקה ביחד וליצוק את הדינמיקה שלנו לתוך היצירה הזו.

קלייר: למרות שהסטאבט מבוצעת כל כך הרבה, אני שרתי אותה לראשונה רק לפני 3 חודשים, ובנוסח שבו אנחנו נבצע – כששני זמרים סולנים שרים את כל היצירה ללא מקהלה. כשישבנו ורצינו להכין תכנית ביחד זה היה אחד החלומות שלנו, לשיר את היצירה בשלמותה ביחד. לפעמים יש סיבה שבגללה יצירה אהובה לאורך שנים, ובביצוע מעולה ואמיתי גם טרוויאטה או בוהם או כרמן הן חלום…

על אותו משקל, יש סיבה למה יצירות נשכחו לאורך השנים, ולא תמיד חייבים למצוא איזה יצירת בארוק נשכחת שהנדל שכח בספרייה בלונדון וגילינו ומצאנו והנה אנחנו חדשניים ויש לנו מה להגיד… היופי הוא להיות חדשניים ולהגיד משהו גם ביצירות מופת שהן נכס צאן ברזל.

עם השנים והניסיון התברר לי שהכי חשוב שיהיה קהל ואולם מלא, זאת הסיבה שאנחנו שם הרי. לא כל דבר פרינג'י ומגניב על הנייר הוא באמת כזה… ואפשר לבצע יצירה שחוקה באופן כזה שהקהל יפתח את האזניים ויתרגש וייצא עם חוויה עמוקה – אולי דווקא בגלל שהיצירה כל כך מוכרת לו, ואולי כי היא יצירת מופת?

טוב, נאמר ששוכנעתי חלקית – אבל את הדואטים הארקדיים בהחלט אשמח לשמוע ולדעתי זה משהו שיכול לצאת לפועל. עיון בעונה של תז׳ הבארוק, למשל, מפיח תקווה: תכנית שבאמת מנסה לשבור את מעגל הבינוניות שתיארתי קודם. מצד שני, הסיכוי לשמוע את שניכם באופרת בארוק קלוש מתמיד. הידיעה שלפני עשור העלו באופרה הישראלית את יוליוס ואת פופיאה נדמית היום כמו מדע בדיוני. גם אורפאו בהפקת האקסטרים של טרלינסקי היתה צעד חריג. 

אלון: תראה, יש בעיה כלל עולמית עם אופרות בארוק, שכבר אין אותה תגובה נלהבת שהייתה לפני 20 שנה להפקות של אופרות בארוק, ורואים את זה בכל מקום.  היום עיקר תשומת הלב זה המון פיוז'נים: בארוק יחד עם מוזיקה לדינו זה אחד הדברים הפופולריים שעושים היום (כמו התכנית של יניב ד'אור עם בארוקדה ואנסמבל נאיה) או ג'ורדי סאבאל ותכניותיו השונות. זה נכון שאופרה (ואופרות בארוק בתוכה) היא גם ככה תרבות ישנה שחייבת להתחדש ולהתעדכן, אבל זה לא כזה ייחודי לישראל.

"אורפאו ואאורידיצ'ה", הפקת האופרה הישראלית, 2011. צילום: יוסי צבקר

דיברת על ההפקה של טרלינסקי – תראה איזה באזז זה יצר! או שממש אהבו את זה או שממש שנאו, אבל בכל מקרה הקהל לא היה אדיש. אז כן, חייבים להיות קצת יותר קיצוניים על מנת שההפקה תיצור עניין, אבל אני רואה את זה כעניין חיובי כי אני אוהב הפקות חדשניות. לטעמי ההפקות המסורתיות די איבדו את הטעם שלהן. אצל ורדי ופוצ'יני זה עוד יכול לעבוד כי המוזיקה מוכרת, אבל עבור הנדל או ויוואלדי חייבים להיות הרבה יותר יצירתיים.

אני מסכים מאד עם האבחנה על הצורך של אמנות האופרה להתרענן וזו הסיבה באמת שאם כבר לראות בארץ אופרה, אז מבחינתי רק בסטודיו או בסדנה או באקדמיה, היכן שלרוב מפצים על דלות האמצעים ביצירתיות ובאינטליגנציה. העניין הוא שחוסר ההיתכנות של אופרת בארוק פה הוא בעיקר מטעמים כלכליים, וזה מה שחורה לי – כי אמנותית אנו בתקופה של פריחה ויש הרכבים מעולים ובמיוחד שפע בלתי נתפס של זמרים שאוהבים ויודעים לשיר בארוק. אני בהחלט מסוגל לדמיין הפקת פרינג׳ קורעת של סרסה בכיכובכם. או פופיאה, אם אתם מתעקשים.

אלון: כן, הפקת פרינג' מעולה של סרסה או פופיאה זה אחלה, אבל המצב לאשורו זה שעל מנת שנעשה אחת כזו אנו נצטרך להיות חודש בחזרות ואחריו הופעות וכל זה בשביל שקל וחצי שנרוויח וקהל של 100 אנשים. לצערי, השיקולים הכלכליים הם בהחלט גורם חשוב. ואם אכן נעשה משהו פרינג'י או חדשני (כמו בשנה שעברה עם החגיגה על הסיין של ויוואלדי), זה חייב להיות בהשקעה רצינית של תלבושות, או מנחה או עוד ערך מוסף לעניין, ומישהו צריך להשקיע את הכסף בזה – וגם ככה לפעמים אתה מופיע מול אולם ריק שזה דבר מבאס לכשעצמו.

קלייר: שניכם צודקים, ועד שלא יהיה גוף שיוכל להרשות לעצמו כאלה הפקות ויזמין אותנו, זה לא יקרה. האופציה היחידה שלנו כאמנים מבצעים היא ליצור תוכניות ופרוייקטים יחד ולהעלות אותן במקומות שונים בארץ ובעולם. הפקות בארוק מלאות של אופרות זה לא דבר שאלון ואני יכולים להעלות בעצמנו, אם כי לדעתי ובמלוא הצניעות, יש לנו הרבה קהל בארץ שיגיע להקשיב במידה והפקות כאלה יועלו.

הלאה: החלטתם לשלב בתכנית פיוטים ממסורות היהדות בארצות המוצא שלכם. אתם רוכבים פה על גל הפיוז׳ן שאלון הזכיר קודם?

אלון: לא הייתי קורא לזה לרכב על הגל, מאחר וזו לא תכנית שלמה. אני תמיד משלב קצת פיוטים בקונצרטים, זה נותן קצת "פלפל" לתכנית. אני לא רואה בזה פרויקט שלם של פיוטים (לפחות לא כרגע…) אבל כן חשוב לנו כמזרחים לתת ביטוי גם למקורות שלנו בקונצרט הזה, ומה יותר מיוחד מהפיוטים הנפלאים האלו?

קלייר: הופעתי עם פיוטים מהבית שלי, יחד עם אבא שלי, כבר בשנת 2005 באבו גוש. שנה אחרי זה כבר עשינו קונצרט יותר גדול, וגם הדודה שלי מרים (שהיא זמרת פולק יהודי ומלחינה) הופיעה איתנו, ואנשים חזרו במיוחד בשביל החומר הזה. עד היום בכל רסיטל שאני עושה אני משלבת גם פיוט אחד לפחות. אלון גם מופיע עם החומרים מהבית שלו והקליט אותם לדעתי, נכון? מדובר פה במוסיקה שהיא חלק מהזהות שלנו והכי נפלא להביא אותה לקהל, שתמיד מגיב בחום ומתרגש במיוחד דווקא מהקטעים האלה.

אלו חומרים ששמעתם בבית הוריכם "יד ראשונה", או שהגעתם אליהם בשלב מתקדם מתוך סקרנות?

אלון: בשלב מאוד מתקדם מתוך סקרנות רבה. בשנתי האחרונה באקדמיה התעניינתי בשירה התימנית וממש הלכתי ל"מורי" תימני כדי ללמוד כמה פיוטים וללמוד כהלכה את ההגייה התימנית.

קלייר: אני הכרתי את רוב הפיוטים בבית וגם עשינו להם עיבודים עם צ'לו ולשני קולות וכו'. חלק גם הדודה שלי עיבדה ויצאו בדיסקים שלה.

את יכולה להעריך באיזו מידה החשיפה מילדות לפיוטים השפיעה עלייך כמוזיקאית?

במידה רבה ומשמעותית אבל זה היה רק חלק ממכלול המוסיקה ששמעתי; אהבתי אופרה מגיל צעיר מאוד, וגם את הלהיטים של פסטיבל סן רמו, והייתי עושה הופעות עם אבא שלי מילדות לכל המשפחה… בכל אופן לחזור לשיר את החומר הזה, יוצא תמיד החלק היפה ביותר בקונצרט.

אולי זה נעשה כבדיחה, אבל לא סתם קראתם לקונצרט ׳ליבי במזרח׳. קלייר אמנם פתחה את הפצע בריאיון אצל עומר שומרוני והתקרית שבה נשאלתם מה לכם ולאופרה מלכתחילה הפכה לאנקדוטה ברנז׳אית, ובכל זאת אני תוהה: זה היה משהו חריג, או שהשד העדתי חוגג גם בסצינת המוזיקה וזה אכן issue להיות מזרחי ששר ״מוזיקה של אשכנזים״?

אלון: זה לא כזה אישיו, זה בעיקר יותר "קוריוז" שזה באמת די יוצא דופן, אבל בשנים האחרונות יותר ויותר בני עדות המזרח עוסקים במוזיקה קלסית. הכביכול יתרון שלנו הוא שלנו יש גם את הצד היותר מזרחי שאנו יכולים להתחבר אליו ולתת זווית שונה על היצירה שלנו ועל השירה שלנו.

קלייר: מה שהיה שם מאוד הפתיע אותי. לא האמנתי שבזמנים שלנו אנשים חושבים ככה וגם מעזים לשאול שאלות כאלה אמנים מבצעים שהרגע נתנו את הנשמה שלהם בהופעה. ההורים שלי לימדו אותי תמיד שכולנו שווים ועודדו אותנו למצויינות. אז באמת עד אותו הרגע פשוט לא נתקלתי בתופעה הזאת; כנראה זה היה סביבי ופשוט לא ראיתי. כמו שכבר אמרתי, אצלי במשפחה מעולם לא היו קלישאות האלה. אנחנו גאים במי שאנחנו, ואין לי שום רצון לשתף פעולה עם השיח הזה שמקורו באיזה "הפרד ומשול". הילדים שלי כבר לא יודעים איזה רבע ואיזה חצי שייך לאיזה מוצא, וזה ממש לא משנה להם; לכן אם יש אנשים שקשה להם עם שם המשפחה שלי, זאת הבעיה שלהם.

אלון: אני חייב לציין שזה היה אחד הרגעים הכי משעשעים שהיו לי בחיים!

אנחנו קרבים לסיום, ואני תוהה אם – כיוון שטרחתם ובניתם תכנית שהיא כל-כולה שלכם – תהיינה הופעות נוספות אחרי המתוכננות באקדמיה. נראה לי שזה יכול למשל להתאים לאבו גוש ובכלל.

אלון: לא כרגע, אך ברגע שתצוץ ההזדמנות אנחנו בהחלט נשמח לעשות עוד הופעות של התכנית! זה בעיקר תלוי בלו"ז (של שנינו מאוד צפוף…) ובתקציב.

מה תכניותיכם להמשך העונה?

אלון: בדצמבר אנחנו חוזרים עם אנסמבל פניקס על אורטוריית המבול של פלבטי, שבוצעה לראשונה בארץ בתחילת העונה. לאחר מכן אשיר ביוהנס פסיון עם האנסמבל הקולי הישראלי. בינואר אשיר את הקנטטה מס' 82 של באך עם הקאמרטה, ובמרץ עם הקאמרית הישראלית יצירה של קאנצ'לי לכבוד בואו לארץ. במאי אטוס לגרמניה להופיע עם הפילהרמונית של קלן ביצירה "מזמורי צ'יצ'יסטר" של ברנשטיין.

קלייר: יהיו לי קונצרטים מאוד מיוחדים בשוברטיאדה בסוף ינואר ובתחילת פברואר, בהם אבצע יצירות של שוברט לסופרן ולמקהלה בניצוח ישי שטקלר; מאוחר יותר באותו חודש יהיו הופעות עם הפילהרמונית – קטעים נבחרים מסיפור הפרברים (חלום שמתגשם!) בניצוח ירון גוטפריד; באפריל אופיע בסדרה הקאמרית בשטריקר, ברסיטל מאוד מיוחד עם דן דויטש בו אשיר מאהלר, שומאן, פולנק ובריטן, ועודד זהבי כמובן; מאוחר יותר יהיה ביצוע חוזר ל"סטבט מאטר" של סאעד חדאד שביצעתי בבכורה עולמית בפסטיבל ירושלים למוסיקה קאמרית, הפעם בפסטיבל למוסיקה קאמרית במוזיאון היהודי בברלין.

"יוליוס קיסר במצרים", הפקת האופרה הלאומית בפינלנד, 2012

"ליבי במזרח" – אלון הררי וקלייר מגנאג'י ישירו מיצירות פרגולזי, הנדל, גלוק ומונטוורדי וכן פיוטים ממסורות תימן ולוב. ילוו בוריס קליינר בעוגב וקשתנים מביה"ס בוכמן-מהטה. 26-27 בנובמבר, אונ' ת"א (אולם קלרמונט).