הבעה מגוונת ועומק רגשי בביצוע 'התחיה' של מאהלר / עמיר נהרי

הסימפוניה השניה של מאהלר היא יצירה מונומנטלית, השואפת לבטא את המצב האנושי: מהתום של ראשית החיים, דרך החיפוש אחר משמעות, ועד מימוש וגאולה. מאהלר רצה להכיל את הרגשות כולם, ולהעביר מסר סוחף ואופטימי, ולצורך כך מתח את גבולות התזמור והוסיף מקהלה וסולניות. הפרק החמישי לבדו אורך כחצי שעה, וההוראות לנגנים מורכבות ומפורטות מאוד.

את האתגר הרב הזה שמענו אך לפני זמן קצר בפילהרמונית, והנה גם תזמורת ירושלים הרימה את הכפפה והפקידה אותה בידיו המנוסות של פרדריק שזלן (Chaslin), מנהלה האמנותי (שמכהן גם כמנצח הבית של האופרה הממלכתית של וינה).

הניצוח של שזלן – ללא פרטיטורה – היה משכיל, מדויק וגם זוהר, אך בראש ובראשונה מוקפד – והתזמורת נשמעה נפלא: צליל עשיר ומלא; נגינה מגובשת; איזון בין החטיבות. ההקפדה ניכרה גם בפרטים ובדקויות של הנגינה. לפעמים היה אפשר אולי לשחרר קצת את החבל, לצורך רגעים של משחק משובב או ליריות איטית יותר, למשל בפרק הראשון, אך גם כך ההבעה היתה בהחלט מגוונת.

במקום להדגיש בהגזמה את הניגוד בין הרגשות השונים, מה שעלול ליצור אפקט ציני ואף זול, הביצוע העמיק בתיאור הרגשות השונים, באופן שמייצג את המורכבות של הסימפוניה, הנעה בין רגשות עזים לדקים, בין ייאוש לגאולה ובין כנות חשופה לאירוניה. נראה ששזלן שאף להתבונן ולדייק יותר מאשר לסחוף, והקונצרט זכה על כן לתגובה חמה מהקהל, גם אם לא לתשואות רמות. הוא שלט ביד רמה והחזיק לאורך כל הקונצרט את התזמורת וגם את הקהל דרוכים על קצה הכסא לפיענוח המתרחש.

הסימפוניה פתחה את הסדרה הליטורגית המשותפת לתזמורת ולאופרה הישראלית, וזאת למרות שהטקסט אינו מבוסס על כתבי קודש, והיצירה גם לא נכתבה להזמנה שזיקתה דתית. יחד עם זאת, העיסוק בתחיית המתים ואופיה הרוחני של הסימפוניה מחברים אותה לקו שיימשך העונה עם עוד שלושה מונומנטים: משיח, מתיאוס פסיון והרקוויאם של בריטן. אף שמדובר ביצירות מוכרות ולא ניכרת מגמת חידוש, הרי שהתכנית מבטיחה ומסקרנת, במיוחד רקוויאם המלחמה של בריטן, בו ישירו גם אירה ברטמן ולאורן נאורי.

למוזיקה הקולית נתח חשוב בסימפוניה: למצו ענת צ'רני קול חם, ושירתה היתה רצינית ומאופקת, אולם התרשמתי כי חסרים עדיין הנפח והפרויקציה הנדרשים ליצירה כזו – במיוחד באקוסטיקה התובענית של המשכן. לקולה של הסופרן אנסטסיה קלוואן יש זוהר, והופעתה היתה מכובדת, אם כי הוויברטו היה מעט מוגזם. בפרק המסכם של הסימפוניה יש תפקיד קצר למקהלה, המתחיל חרישית ומסתיים בשירה עזה ומלאת התלהבות. מקהלת הקיבוץ הארצי והמהקלה הקאמרית רמת גן עמדו באתגר בכבוד.

על הקונצרט העיבה מחלוקת הקשורה ביצירה "בין עזה לברלין" מאת מלחינת הבית של התזמורת, אביה קופלמן. היצירה מעניקה ביטוי מופשט לקשיים ולמצוקות הקשורים במצב המדיני והביטחוני במדינה. מסיבה כזו או אחרת הוחלט לנגן אותה רק בירושלים. ההסבר שניתן היה שביצוע היצירה תוכנן מראש לקהל הירושלמי בלבד, ואי אפשר לכפות אותו על מנויי האופרה. מצער שנותרנו עם הסבר סתמי, במיוחד כיוון שהיצירה אוזכרה גם בתוכניה שחולקה בתל אביב, וכמובן לאור החשיבות לתת במה מכובדת ליצירה ישראלית, ובכלל זה יצירה אמיצה, המתייחסת למציאות שבה אנו חיים.

על אף השערוריה, ניצחון לתזמורת הסימפונית ירושלים, וביצוע תרבותי, מרתק ומוקפד מאוד ליצירה המונומנטלית של מאהלר, ועל כך – כל הכבוד.

"מאהלר: סימפוניה מס' 2 ('התחיה')" – קונצרט פתיחת הסדרה הליטורגית של התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור והאופרה הישראלית. מנצח: פרדריק שזלן. סולניות: אנסטסיה קלוואן, סופרן; ענת צ'רני, מצו. מקהלת הקיבוץ הארצי (מנצח: יובל בן עוזר) והמקהלה הקאמרית ר"ג (מנצחת: חנה צור). 27.10.14, בית האופרה.