music4awhile

ראשי » Articles posted by music4awhile

Author Archives: music4awhile

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

זכרונותיה של ויולטה

טלי קצף מתכוננת לטבילת האש שלה כטראוויאטה / עמיר קדרון

טלי קצף, סופרן. למדה בבוכמן-מהטה ובסטודיו של האופרה הישראלית. בין תפקידיה: ג'ילדה (ריגולטו), ג'ולייטה (הקפולטים והמונטקים), אדלה (העטלף), קלורינדה (צ'נרנטולה) ודספינה (כך עושות כולן). רפרטואר קונצרטי: הרקויאם והמיסה הגדולה של מוצרט, המגניפיקט של באך, הרקויאם של פורה, הגלוריה של פולנק ועוד.

במסגרת פרויקט מיוחד של ״מיתר אופרה סטודיו״ הזדמן לך העונה לביים קטע מתמונת הסיום של ״טראוויאטה״, שהיא ממילא שוברת לב – ואת עוד הקצנת זאת. מעבר לעובדה שזה תפקיד חלומות, איזה עניין מיוחד יש לך באופרה?

טראוויאטה היא אכן תפקיד חלומות. אני בת 30 ולא חשבתי להתקרב אל התפקיד הזה עד שהנושא עלה בשנה האחרונה. זו קפיצה למים העמוקים מאוד עבורי, היות וזו אחת מהאופרות המבוצעות ביותר, עם הרבה ביצועים מפורסמים ו"קדושים", כך שפחדתי לגשת אליה.

התחלתי עם האריות הידועות: "E strano… Sempre libera" ו-"Addio del passato". בכל אחת מהן יכולתי למצוא את הזווית האישית שלי – בין תקוות לתקוות שווא, אכזבות, אומץ, ייאוש מן העולם – כל זאת תוך כדי התמודדות עם משהו שהוא גדול ממך ואין לך שליטה בו, וכל רצונך הוא רק לחיות ולאהוב אהבת אמת.

זה רק על קצה המזלג. ורדי היה גאון שהצליח להביע ה-כ-ל במוזיקה, שהיא נשגבת בעיני – אך עבורי כזמרת יידרש לא מעט זמן לנתח, להתבונן, להכיר ולהבין אותה בכדי לבצעה כראוי.

שמעתי את האופרה הזו לראשונה לפני שנים רבות, אך אני מרגישה שרק לאחרונה התחלתי להבין מי האישה שתעתה ומה קרה בחייה. זהו תהליך ארוך ומרתק, ואני נרגשת מאוד לתת את האינטרפרטציה הראשונה שלי לתפקיד. מכאן יש לאן לגדול ולהמשיך לחקור.

בואי ננסה לפרק את האתגר לגורמים, ואולי נתחיל מהמוזיקה: נהוג לומר שנדרשות שתי זמרות לתפקיד – אחת שתתמודד עם האקרובטיקה של מערכה א׳, ואחרת עם יכולת ביטוי דרמטי ליתר האופרה. כיצד את רואה את הדברים?

זה נכון, צריך גם יכולת אקרובטית וגם יכולת דרמטית גבוהה; ויש זמרות שניחנו בשתי היכולות ואלו הזמרות שביצועיהן בלתי נשכחים.

אף על פי כן, לא תמיד נתקלנו בזמרות כאלו, ומי שלא בורכה בקול הן אקרובטי והן דרמטי – האתגר עבורה גדול בהרבה וכך גם יכולת ההוכחה, ולכן נדרשת הרבה עבודה טכנית טובה כמו גם עבודה דרמטית רצינית עם דרמטורג.

יש לציין שתמיד יהיו אלו שיטילו ספק במידת התאמתה של זמרת שלא ניחנה בקול גדול, עשיר ואקרובטי לתפקיד שכזה, ועל כן – חבל. אני רוצה להאמין שיכולת הבעה דרמטית גבוהה, מלאת כנות ורגש, תכפר על קשיים טכניים. לכן כדאי לנסות למצוא את המקום הנכון לכל זמרת להתנסות בתפקיד שכזה.

בעצם, למה האפיון המוזיקלי של ויולטה משתנה אחרי מערכה א׳?

במערכה הראשונה אנו פוגשים את ויולטה הפלרטטנית, מלאת החיים, מצחקקת, ביישנית לעיתים – ועם זאת מלאת ביטחון, עם פרצי רגש עזים. כל זאת עם רמזים למחלתה, חלקם מובהקים וחלקם פחות, אך ויולטה בכל זאת בשיאה: כך אנו רוצים לזכור אותה, כפי שאנו פוגשים אותה לראשונה במסיבה אשר היא מארחת; כך גם החברה תופסת אותה וכך היא מציגה את עצמה.

צילום: שני שקד

צילום: שני שקד

עוברים מספר חודשים בין המערכה הראשונה לשנייה, בהם מחריפה מחלתה, וכן היא מתרככת לאור מערכת היחסים עם אלפרדו: היא חושפת עצמה, נותנת את ליבה לחלוטין ולכן הקווים הווקאליים הופכים מאוד ליריים, פחות וירטואוזיים וראוותניים, ומה שנותר זה רגשות כנים, שיחות אינטימיות קורעות לב, וחולשה שרק מתגברת במערכה השלישית עד לאפיסת כוחות. בשלב הזה רק אהבתה לאלפרדו מוציאה ממנה כוחות ופרצי עוצמה, אהבה עזה ופחד.

את יכולה לשער למה היא מתאהבת בו? הם הרי מאד שונים ברקע ובאופי.

אני סבורה שהיא כמהה לאהבה אמיתית על אף אורח חייה: רדיפת התענוגות וההנאות השטחיות רק מחפה על כאבה ובדידותה ועל מה שבאמת מתרחש בנפשה.

אף גבר מעולם לא הצליח כך לחדור לליבה במילותיו, מה שתחילה מעורר בה ספקות, ציניות וגיחוך, אבל בסופו של דבר מחלחל לתודעתה. היא מבינה שאין מדובר בעוד גבר ששם עיניו עליה, אלא מישהו שבמשך תקופה ארוכה עשה מאמץ להכיר אותה וחיכה לרגע בו יפגוש אותה. באמת אכפת לו ממנה, הוא דואג לה ומאוהב בה כל כך; וזה דבר שקוסם גם לגדולי הציניקנים. הוא מצית בה אש אמיתית.

תמיד תישאר בעיניי חידה מדוע באופרה אנו קופצים מרגע ההתאהבות (על הספקות ועל הנסיונות לדחות את האהבה) היישר אל פרק חייהם המשותפים, כאשר הם כבר מאוהבים לחלוטין אחד בשני, ולא מודעים למה שקרה בדרך לכך.

כנראה שאפיזודת הדייטינג היתה אז פשוטה יותר… על כל פנים, הובלת אותנו לסצינה שהיא בעיניי פסגת האופרה: המפגש עם ז'רמון. 

הדואט הזה לחלוטין מהווה את הנקודה המשמעותית באופרה (עבורי ואני מניחה שעבור לא מעט). זה בהחלט אחד הקטעים הקשים לשירה באופרה: האתגר הדרמטי והטכני כאן רב, אך לא נותר אלא להתחבר ולתת לנפש לדבר ולשיר את המפגש הכואב הזה.

ויולטה מתחילה בעמדת חוזק מול ז'רמון, אך תחינותיו מצליחות לרכך אותה. בקשתו שתעזוב את אלפרדו כדי להבטיח את נישואי בתו (שוויולטה בכלל לא מודעת לקיומה) משמעותה לוותר על חלומה ועל מעט האושר שנותר בחייה שזמנם קצוב.

לאורך הדואט רואים כיצד ז'רמון פונה כל פעם למקום אחר בניסיונותיו לשכנע אותה, ומולו עקשנותה של ויולטה. הוא מתחיל ברוך, אך כשהוא מבין שוויולטה לא מוכנה לוותר ובוכה על מר גורלה, הוא פונה אל השכל, במניפולטיביות מכאיבה אומר לה שיחסיה עם אלפרדו יסתיימו אחרי דעיכת התשוקה והיופי.

הוא לוחץ על המקומות הכואבים בנפשה ומצליח לגרום לה לוותר, אך היא מוצאת נחמה וחוזק ומבקשת למות בכבוד ושיידעו על הקורבן שעשתה, וששמה הטוב יינצל. אנו רואים במערכה הזו ובמיוחד בדואט הזה מי היא ויולטה באמת: אישה טובת לב ונדיבה שתעשה הכל למען אהבתה.

ההשפעה בדואט היא דו-סיטרית וזו עדות נוספת לגדולה של הדמות: ז'רמון משיג את מטרתו, אבל כבר בראשית הדואט אנו קולטים שהוא מתחיל לחבב את ויולטה – ובסיומו הוא מנחם אותה והחרטה כבר מתחילה לכרסם בו. הרהור של כפירה, ברשותך: לולא הנסיבות, המוסכמות, פער הגיל והמעמד, את חושבת שהם יכלו להיות אייטם?

אינני יכולה אף בדמיוני להעלות את האופציה בה הם אייטם. אני פחות רואה את ניחומו, אלא אכזריות שבאה מאינטרסים חזקים שמניעים אותו. אחר כך הוא מבין בדרך כואבת מי האישה הזו שכל כך אוהבת את בנו ומוכנה להקריב הכל עבורו, דבר שנראה ונשמע כמעט בלתי נתפס עבור ז'רמון.

ויולטה רואה בז׳רמון אולי דמות אב שיכול להיות מאיים וגם מנחם, ומתרגשת (לפני שהמפגש ביניהם מסתבך) מהמחשבה שהוא אביו של אהובה, וכל כך שמחה – על אף מה שקרה – כשהוא בא לראותה שוב במערכה השלישית. משהו במשפחת ז'רמון כובש את ליבה.

את עוברת את טבילת האש בתפקיד הזה במסגרת הסדנה. מה המשמעות?

טראוויאטה עבורי היא הזדמנות ענקית ואחד מתפקידי חלומותיי. אינני יכולה להעלות על דעתי הרבה הזדמנויות לשיר תפקיד כזה כרגע, לכן אני מודה ומברכת על ההזדמנות.

זה עתה סיימתי שנתיים עמוסות וטובות בסטודיו של האופרה הישראלית, בהן יצא לי להתנסות בתפקידים גדולים – אם כי לא בסדר גודל כזה. אני לוקחת את האתגר הנהדר בשתי ידיי, ויודעת שיהיה לא קל, אך מרגש ומרתק.

ג'ולייטה בהפקת "הקפולטים והמונטקים". צילום: יוסי צבקר

ג'ולייטה בהפקת "הקפולטים והמונטקים". צילום: יוסי צבקר

העובדה שזה נעשה במסגרת הסדנה – הפקה קאמרית אינטימית בליווי פסנתר – יש בה משהו "מקל" במידה מסויימת ומחבק, כהתנסות ראשונה לתפקיד כזה. עם זאת, יש להקפיד על הפרטים הקטנים ועל בניית דמות מדוייקת ככל האפשר, כי בהחלט יש אצלנו דגש בחשיפה גדולה של הדמויות והיחסים ביניהן.

כיצד התרשמת עד כה משותפייך להפקה?

הבמאי סטיבן גולדשטיין מאפשר דיון פתוח וחופשי, תוך כנות ונאמנות לעצמך ולדמות. הוא מאמין בהבאת דברים מחייך האישיים אל הדמות ואל הסיפור.

את ז'רמון מגלם תומאס דולי הנהדר, מצרפת; ואת אלפרדו – אנדרס מורנו ממקסיקו, טנור בעל קול לירי יפהפה, עשיר וחם. העבודה עם שניהם זורמת בקלילות ובנעימים.

המנצח הוא תומאס קאדנבאך, שניהל את הפקת "ריגולטו" בסדנה הקודמת והעבודה איתו היא חוויה יוצאת דופן: השנה הוא מונה למנהל המוזיקלי של האופרה-סטודיו בדרזדן, והוא מוזיקאי מחונן, בעל ידע רחב במוזיקה, מאפשר חופש הבעה וגמישות בטמפי, ומקפיד בעבודתו על נאמנות והתמצאות בכל סגנון.

את העבודה עם יתר הזמרים טרם התחלתי, אך הרבה מהם אני מכירה והם חברים יקרים וזמרים צעירים ומוכשרים, והעבודה עימם (במסגרות אחרות) הייתה נפלאה.

מבלי לחשוף את כל הקלפים, מה את יכולה לספר על הקונספט של ההפקה?

על קצה המזלג, ההפקה האינטימית שלנו מתרחשת בחלל שמזוהה עם שלב מתקדם בעלילה – וכך כל הסצנות בעצם מוצגות בדיעבד ומשקפות את זכרונותיה של ויולטה, והמערכה השלישית סוגרת לנו מעגל עם תחילת האופרה.

דומה קצת לבימוי שלך שאיתו פתחנו, אז גם אנחנו נסגור את המעגל – אבל לא לפני שתספרי על תכניותייך לעונה הבאה. 

יהיו בעיקר נסיעות לאודיציות ולתחרויות, וקונצרטים ברחבי הארץ, חלקם במסגרת האופרה הישראלית: בספטמבר אשיר שוב עם "מיתר – אופרה סטודיו" בהפקת "האימפרסריו" שהצגנו העונה, וכן נחזור על "סצנות" – פרוייקט מוצלח ומהנה ביותר. בכך אחתום את תקופתי בסטודיו.

גם מוזיקה ליטורגית על הפרק ועל כך אני שמחה מאוד – אשיר בדצמבר את "אקזולטטה יובילטה" ואת הרקויאם של מוצרט עם תז' נתניה (הקאמרית הקיבוצית) בניצוח עמוס טלמון. באפריל אשיר שוב את ויולטה, הפעם בהפקה קונצרטית עם תזמורת רשות השידור י-ם, גם זה בניצוח טלמון. מקווה לעוד תכניות מרתקות ומצפה למה שצופן העתיד.

"לה טראוויאטה" מאת ורדי בהפקת הסדנה הבינלאומית לאופרה | מנצח: תומס קדנבאך | במאי: סטיבן גולדשטיין | פסנתר: נעמי שמידט | זמרים: טלי קצף (ויולטה), אנדרס מורנו (אלפרדו), תומס דולי (ז'רמון), שי טרי (פלורה), מרים גדז'ייבה / יובל אורן (אנינה), רועי סרוק (הברון דופול), גלעד רוזנברג (גסטון / ג'וזפה), דייויד רגנרסן (ד"ר גרנוויל / שליח) | 23 ו-25 ביולי בקונס' הישראלי בת"א (שטריקר) | כרטיסים: http://www.eventim.co.il/sadna

מודעות פרסומת

הצד האפל של הטנור

אושר סבג מזמן את הרוע בתפקיד מאתגר / עמיר קדרון

צילום: זיו שדה

צילום: זיו שדה

אושר סבג, טנור. למד בבוכמן-מהטה ובמאנס קולג׳ (ניו יורק), כעת ב״מיתר אופרה סטודיו״. בין תפקידיו: בכחוס (אריאדנה בנקסוס), טמינו (חליל הקסם), בורסה (ריגולטו), טבלדו (הקפולטים והמונטקים), פוגלזנג (האימפרסריו). מלגות ופרסים: קרן אמריקה-ישראל, דוד בן-בסט, בוכוולד, סידוניה ברקוביץ'.

זכור לי שאחרי אחד הקונצרטים של הסטודיו השנה אמרת שאתה מקנא בקולגות – זמרות הסופרן – שזוכות להתפרק ולהתפרע על הבמה בסצינות דרמטיות. מן הסתם לא חשבת אז על קווינט, אבל הנה הזדמנות להתנסות בתפקיד ״אחר״. איך ניגשים לדמות כזו?

כשהגיעה ההצעה מהסדנה לגלם את קווינט, הבנתי שזוהי הזדמנות מעולה עבורי להתנסות בדמויות שהן אינן ״הטנור הטיפוסי" באופרה, לא עוד נסיך טהור או גיבור תורן – אלא דמות קריפית, פתיינית ובעצם הרוח הרעה שמניעה את הסיפור.

ברמה האישית, אני מרגיש שדמויות קיצוניות מאפשרות הרבה יותר חופש דרמטי, דבר שבהחלט קורץ לי כאדם וכפרפורמר דרמטי למדי.

את ההחלטה לאן הדמות של קווינט תלך בדיוק, תקבל הבימאית אינגה לבנט – אבל ניתן לראות באופן ברור שבריטן יודע מה הוא רוצה לראות ולשמוע – בהוראות מפורשות בפרטיטורה, בקווים מלודיים עתירי קריפיות-מינית, במקצבים טרופים וכמובן בליברית שלא משתמע לשני פנים.

באילו אמצעים מוזיקליים בריטן יוצר את השילוב של פתיינות ואימה – והאם זה מציב לך אתגר ייחודי?

זה כמובן נתון לפרשנות, אך קלאסי להתייחס בהקשר הזה לאריית הכניסה של הדמות, בה הוא חוזר שוב ושוב על שם הילד ״מיילס״ באופן מליזמתי במספר רב של אופנים, עם עוגן טונאלי בצליל מי-במול בדינמיקות ובמקצבים המשתנים באופן קיצוני.

קשה שלא להרגיש חוסר נוחות מסוימת כשגבר מבוגר, או רוח רפאים לצורך העניין, חוזר על שם של ילד שטיב היחסים עימו לא כל כך ברור – או לפחות לא מפורש.

המוטיב המליזמתי מהארייה חוזר מספר פעמים במהלך האופרה וגם חותם את התפקיד, שם הטקסטים ״מיילס, אתה שלי״, ״אל תבגוד בסודות שלנו״ – בעיני, מעניקים סוג של אישור סופי לקשר האסור בין השניים.

בריטן מציב אתגר מוזיקלי-דרמטי הרבה יותר מאשר אתגר טכני – לדעתי. למרות מורכבות המוזיקה, היא סלחנית וגמישה הרבה יותר אם אני צריך להשוות אותה לדיוק מהתקופה הקלאסית, השקיפות של הבל-קאנטו או הפרות הקדושות של הווריזמו.

הטסיטורה נוחה בחלק הארי של התפקיד – והקושי העיקרי העומד בפני הזמרים הוא למידת התפקיד ואפיון הדמויות.

מהיבטים רבים ״בטבעת החנק״ ייחודית – ואפשר לומר חריגה ואפילו נועזת – ודאי ביחס לתקופת הלחנתה. אתה חושב שהזמן ריכך את האפקט?

בימים בהם האופרה מנסה להמציא את עצמה מחדש בדרכים שונות ומשונות, סיפור חריג ונועז כבר לא מייצר אפקט של זעזוע ושבירת כלים – היום הגבולות נפרצים בעיקר על ידי הבימאים שמנסים לשחוט את הפרות הקדושות – האופרות האהובות ביותר – בעיבודים לא קונבנציונליים, וכמובן באמצעות עירום, מה שכבר הפך להיות הבדיחה של עולם האופרה המשווע לחידושים.

כך בהפקה של ״נישואי פיגארו״ שעלתה במטרופוליטן בעונה שעברה, כ-10 שניות אל תוך האוברטורה עלמה חשופת חזה רצה על הבמה של אחד מבתי האופרה החשובים ואולי השמרניים ביותר.

למרות זאת, צופה שיגיע לאופרה ״בטבעת החנק״ בוודאות יחווה חוויה שהיא חזקה ולא שגרתית, גם ללא שימוש באמצעים זולים לייצור פרובוקציה.

אם לפתח את קו המחשבה שאתה מציג, ״בטבעת החנק״ (ובפרט ההפקה שלכם) תתאים לקהל שונה מזה שבד״כ פוקד את בתי האופרה?

אני חושב שניתן להרגיש שהסדנה אכן מנסה להעניק כיוון חדש להפקות האופרה שלה – ניתן לראות זאת בעונה הקודמת וגם בנוכחית.

האופרה ״בטבעת החנק״ ממשיכה את הקו מהשנה שעברה בה הוצגה האופרה של פולנק ״השדיים של טרסיאס״ בחלל לא קונבנציונלי (רידינג 3) – ואת קווינט ושאר הדמויות הצופים יזכו להכיר ב״בית המידות״ שברחוב לילינבלום בתל-אביב.

כמובן שכפועל יוצא מהשינוי בתפיסה – מבתי האופרה המעונבים אל תוך חללים קצת יותר מאתגרים – הקהל מגדיר את עצמו, בהכרח, כשונה.

כשחברה אינה משועבדת למכירת אלפי כרטיסים למופע, פוטנציאל התוצרים האמנותיים הוא מסקרן, לטוב ולרע.

עוד ייחוד להפקה: את מיילס ישיר זמר בוגר ולא ילד כמקובל. באיזה אופן זה עשוי לדעתך להשפיע על הדינמיקה הבימתית ועל הרושם שאמורה ליצור אופרה שעוסקת בין היתר בפדופיליה?

זה בדיוק כפי שכרובינו הוא דמות גברית שמשוחקת על-ידי אישה, ומאדאם באטרפליי היא גיישה יפנית בת 15 שמושרת על ידי אישה בשלה – ולרוב גם לא ממוצא יפני.

זה תיאטרון, והיכולת להגדיר גיל של דמות (או להגדיר דמות בכלל) היא הרבה יותר מורכבת מהנתונים היבשים של הזמר שמגלם אותה.

על האפקט שאמורה ליצור האופרה אמונה הבמאית; קטונתי מלהציע פתרונות (למרות שיש לי)…

הזכרת גם קודם את אינגה לבנט, שאיתה כבר הזדמן לך לעבוד בסדנה הקודמת בהפקת ריגולטו. כיצד התרשמת ממנה?

אינגה היא במאית נפלאה. העבודה איתה על ״ריגולטו״ הייתה נהדרת וזה תמיד כיף לעבוד עם אנשים שאתה אוהב ומכיר.

היא לחלוטין שייכת לזן הבמאים שיודעים מה הם רוצים ואיך הם רוצים את זה – ויזואלית, דרמטית וקונספטואלית.

היא תעזור לך, בגישה נפלאה, לפצח את הדמות שלך בהקשר של הקונספט שהיא ייצרה, ותאפשר לך להכניס את האינפוטים שלך, בתור זמר צעיר – אני יכול להעיד שזוהי צורת עבודה יקרה מפז.

כמקובל בסדנה, האופרה תלווה בפסנתר. מצד אחד, המקור נועד לאנסמבל קאמרי, כך שאולי המעבר לגרסת הפסנתר פחות חד מהרגיל; מצד שני, האינסטרומנטציה של בריטן והצבעים שהוא יוצר ממנה (למשל השימוש בכלי הקשה) הם באמת ייחודיים וחבל שיאבדו; ומצד שלישי – הפסנתר בידיים טובות – יעל קרת. מה דעתך?

רוב תוכניות הקיץ בעולם מעלות אופרות בביצועים קאמריים ובגרסאות פסנתר, בעיקר בגלל הצורך העז של אמנים צעירים להתנסות בתפקידים שבבתי אופרה מסורתיים פשוט לא ימהרו לתת, בלשון המעטה.

מתוקף העובדה שהסדנה מעלה 3 אופרות במקביל בתקופה מאוד קצרה, אני חושב שזה הפתרון הלוגיסטי היחידי שתשתית כזו יכולה לאפשר.

צריך גם לומר כי ביצוע תזמורתי של יצירות מהסוג הזה הוא כל כך מורכב והסיכוי לייצר אנסמבל ראוי בתקופה כה קצרה היא פרויקט כשלעצמו, אז לא בטוח שעדיפה האופציה הזו גם אם הייתה קיימת. אני בוחר ביעל בלי למצמץ.

עניין עקרוני אחר: לאחר קרוב לשלושים שנה, חלו חילופי גברי בסדנה ובמידה רבה היא מחשבת מסלול מחדש ויש חבלי לידה – אני רוצה לתלות בכך את העובדה שבקיץ שעבר לא הוקרן תרגום בהפקות, ולקוות שהשנה זה ישתנה. אמנם אתם ספציפית שרים באנגלית, אבל אני לא בטוח שזה מייתר את הצורך. דעתך?

כיוון שאני זמר, אין לי שום מקום בקבלת ההחלטות בסדנה (או לצורך העניין בכל פרוייקט שאני לא מפיק בעצמי). לעניות דעתי יש צורך בכתוביות.

עוד התייחסות שלך כזמר לענייני שפה: אין בלב הרפרטואר אופרות באנגלית, אבל אני מניח שהזדמן לך להתנסות בכך יותר במהלך לימודיך בניו יורק. בהשוואה לשפות אחרות, מהם אתגרי הזמרה באנגלית (חוץ מ״הקהל מבין אז יש פחות מקום לטעויות״…)?

השירה בשפה האנגלית היא מהמורכבות ביותר. למרות שעלולה לצוץ המחשבה שכיוון שרוב הישראלים דוברים את השפה, אזי השירה בה תהיה פשוטה, זהו לא המצב.

כשנכנסים אל תוך הדי-אנ-איי של השפה מגלים המון הברות שלא נתנו עליהם את הדעת מבחינה טכנית, עיצורים שקיימים רק בה, וכמובן – הניתוק מההגייה האמריקאית. צריך לדעת להבדיל בין אנגלית אמריקאית לזו הבריטית, ולדעת כאמור מתי להשתמש בכל אחת.

העבודה כעת על קווינט מעוררת בך עניין להמשיך לחקור את הרפרטואר האנגלי, ובפרט את בריטן? אני לחלוטין מדמיין אותך חורך את הבמה בהפקה היסטרית של אלברט הרינג בסטודיו, למשל.

כשנכנסתי לפרוייקט הזה חשבתי לעצמי שזו התנסות מעולה ברפרטואר שלא יצא לי לבצע עד כה; חצי דרך בתוך הפרוייקט, אני יכול לומר בפה מלא שאני מוצא ברפרטואר הזה הרבה יותר עניין ממה שאני מוצא ברפרטואר הקלאסי – כמעט מכל הבחינות. אני אשמח להמשיך לחקור את הכיוון הזה גם בעתיד (הקרוב, אני מקווה).

לסיום, הצצה הלאה: סיימת שנה בסטודיו והחלטת להמשיך עוד שנה. מה צפוי לך בעונה הבאה?

אכן, סיימתי שנה ראשונה בסטודיו ״מיתר״ של האופרה הישראלית, שנה שלמדתי בה מלא על עצמי ועל המקצוע הזה. אני יודע לומר שבשנה הבאה בסטודיו אפשר לצפות לכמה פרויקטים מאוד מיוחדים כמו קונצרט לידר עם עידו אריאל; שלוש אופרות בבימוי מלא; ולי אישית צפויים גם 2 תפקידים קטנים על הבמה הגדולה, דבר שמרגש אותי במיוחד.

״בטבעת החנק״ מאת בריטן בהפקת הסדנה הבינלאומית לאופרה | מנצח: ג׳יימיסון לבסי | במאית: אינגה לבנט | פסנתר: יעל קרת | זמרים: אושר סבג (פרולוג / קווינט), סטפני דומינגז (האומנת), גלעד מלמד (מיילס), שירה ביתן (פלורה), אפרת וולפסון (גב׳ גרוס), קלאודיה רויק (העלמה ג׳סל) | 20, 21 ו-23 ביולי בבית המידות (לילינבלום 23 ת״א) | כרטיסים: http://www.eventim.co.il/sadna

לובשת את המכנסיים

שחר לביא נכנסת לנעלי רומיאו ונפרדת מהסטודיו / עמיר קדרון

שחר לביא, מצו סופרן. בוגרת ביה"ס בוכמן-מהטה. חברה ב"מיתר – אופרה סטודיו". זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, ביניהם זובין מהטה, פול נאדלר ורני קלדרון.

הפקת ׳הקפולטים והמונטקים׳ תחתום רישמית את שנת הפעילות הנוכחית של הסטודיו, וגם את הקדנציה שלך בתכנית. כיצד תסכמי את השנתיים האלו?

קצת קשה להגדיר את התקופה הזאת בכמה מלים, אבל מה שכן, היא היתה עמוסה בכל טוב. תקופה קשה, לא תמיד היה קל, אבל גם הדברים שאולי נראו פחות טובים בהתחלה, בשבילי בסופו של דבר תרמו בדרך כזו או אחרת.

אני מודה מאוד על השנתיים שעשיתי בתכנית, היא תרמה רבות להתעצבותי ולהתפתחותי כזמרת וכפרפורמרית בכלל. פתאום אני מגיעה לאיזשהו ריק שעד כה מעולם לא עמדתי מולו וזה לא פשוט. אחרי הכל, האופרה-סטודיו בישראל הוא סוג של חממה אחרונה בהחלט, אחרי האקדמיות והמסגרות למיניהן, אחריה כל אחת ואחד יוצאים למצוא את דרכם כזמרים מקצועיים והדברים הכי חשובים שניקח איתנו, זה את הכלים והניסיון שרכשנו עד לנקודה הזו.

התודה שלי על התקופה הזאת היא אפילו אולי קצת יותר משמעותית כי עשיתי כל-כך הרבה בלאגנים ובאתי עם כל-כך הרבה תכניות ובקשות ובכל זאת הצוות עשה כל שביכולתו לתמוך בי ולעודד אותי לעשות הכי הרבה שאני יכולה, גם מחוץ לגבולות הסטודיו, וזה משהו שאף סטודיו אחר לא היה עושה, ולכן גם בזכות זה אני מרגישה אולי קצת יותר מוכנה לצאת ל"עולם הגדול".

הסטודיו כמובן אינו מקפצה אוטומטית לבמת האופרה הישראלית, ועם זאת – את חושבת שתשמרי על קשר מקצועי עם המוסד (עם או בלי קשר לחילופי גברי החל בעונה הבאה)?

אף בית אופרה או תיאטרון בעולם אינו מבטיח מקום על הבמה הגדולה. זה לא מובן מאליו. יש הרבה תהליכים באמצע שעלינו לעבור – מקצועיים, מנהליים וכדומה – עד שנגיע לשם, ופה אנחנו שוב מגיעים אלינו כזמרים מקצועיים: כמה אני רוצה להגיע לשם ומה אני מוכנה לעשות בשביל זה.
כמובן שאשמח לשמור על יחסים מקצועיים עם בית האופרה בו צמחתי… בית האופרה שלנו מעולה, הן מבחינת סדר הגודל של האולם, הנפשות הפועלות, רמת הזמרים הישראליים, והן מבחינת מגוון התכנים.

אני חייבת לציין שניתנה לי הזדמנות נדירה לעשות תפקיד לא קטן השנה על הבמה, תפקיד עם המון אופי, המון שירה ואקשן. אני מדברת על טיסבה (אחת מאחיותיה החורגות של צ'נרנטולה) וזאת על אף שאני עדיין בסטודיו. זה נתן לי להרגיש שמזהים את הפוטנציאל שלי כפרפורמרית וזאת הרגשה מעולה.

משמח לשמוע זאת, אבל ברשותך אחלוק על עניין מגוון התכנים דרך דוגמאות מהעונה, שנפתחה עם שתי הפקות סמוכות של פיגארו: אחת כל-ישראלית שהתקבלה בחום והוצגה רק פעמים ספורות בעכו, ולעומתה הפקה מיובאת שפתחה רשמית את עונת המנויים וזכתה לתגובות פושרות עד סבירות. הדוגמה השניה מחברת אותנו לנושא השיחה, וזו העובדה שאת רומיאו ויוליה של גונו ראינו על הבמה הגדולה, בעוד בליני נשמר לסטודיו, על אווירתו הפרינג׳ית-אלטרנטיבית. מה המשמעות?

אין לי אלא לומר תודה לאל שלא אנחנו הזמרים צריכים לבחור את הרפרטואר… אחרת לעולם לא היתה תכנית מגוונת מספיק כמו שמספקת האופרה מידי שנה.

לכל בחירה שנעשית יש השיקולים שלה: מקצועיים, אמנותיים, כלכליים ככל שיהיו. מאחר ואיני נמנית עם מקבלי ההחלטות אלא בשורת המבצעים, אין זה מקומי לתת דין וחשבון.

מה שכן אציין זה שהפקות ישראליות חדשות שקמות  ומבוצעות ע"י אמנים ישראליים זה נכס יקר לאין שיעור. אנחנו האמנים יודעים זאת וגם הקהל.

אותו דבר ניתן לומר גם על האופרות הישראליות החדשות שנכתבו ובוצעו בשנה שעברה ("האדונית והרוכל" / פרמונט ו"שיץ" / רכטר, שביים עידו ריקלין): שתיהן מצוינות, תוצרת כחול לבן על כל רבדיהן – ושתיהן עלו למספר מועט מידי של פעמים לטעמי.

חבל לי שיש נוכחות מצומצמת ליצירה הישראלית, בעיקר כי על עולמנו מאיימים כוחות שאינם מבינים מה מצריך בשביל להעלות מופע בסדר גודל שכזה. לכן גם אם יהיה בעתיד רצון להעלות שוב יצירות שכאלה, ספק אם יהיו האמצעים.

עם טלי קצף. צילום: יוסי צבקר

באשר להפקת "הקפולטים והמונטקים", כל שנה יש התחשבות בזמרים המסיימים את הסטודיו ורצון לתת להם תפקידים שטרם ניסו. את הרעיון לבצע את האופרה הזו העלינו טלי קצף (שמסיימת איתי את התכנית) ואני. שתינו אוהבות את המוזיקה, מתחברות לדמויות, אנו עובדות טוב יחד על הבמה ומבחינת ליהוק הכל התאים.

אני שמחה שהרעיון התקבל ע"י מיכאל אייזנשטט (המתאם האמנותי של האופרה), הבימאית שירית לי וייס ודודי זבה (המנהל המוזיקלי של הסטודיו), שלקחו על עצמם להרים את ההפקה הזאת במסגרת ה"צנועה" של הסטודיו.

אכן הפקות הסטודיו צנועות ואינטימיות יותר (כך נוהגים במסגרות דומות בכל העולם) אבל יש בהן קסם שאולי בולט פחות בהפקות גדולות: אנחנו כה קרובים לקהל, הכל קרוב ונראה לפרטי פרטים, ומי שיבוא לראות את ההפקה אלה אנשים שקרובים לנו ואנשים שבאמת אוהבים אופרה ומעוניינים לבוא ולהתרשם מרעיונות ומקולות חדשים ורעננים בסצינה.

למזלנו מכינה אותנו מוזיקלית הפסנתרנית יעל קרת הנפלאה שגם תנגן בהופעות, ותביים אותנו שירית, שעבדה איתנו במשך השנתיים האלה בצורה אינטנסיבית על בניית דמויות ועבודה בסצינה. היא ידועה בהרכבת סצינות מעניינות ומעוררות מחשבה ואני מצפה בקוצר רוח לעבוד איתה על ההפקה האחרונה שלי בסטודיו.

נגעת בנקודה מעניינת, וזה הקשר (או הנתק…) בין הקהל הרחב לכל עשיה שהיא אוף-מיינסטרים. בשנה החולפת הוצגו בסטודיו כמה פרויקטים חדשניים ומרתקים (סדנת בארוק בהדרכת אביעד שטיר; האימפרסריו; ערב סצינות בבימוי הזמרים) ובאמת כמו שתיארת, באו קרובים ומכרים וקולגות וגם כמה שוחרי אופרה אמיתיים שהיה להם מזל בכלל לשמוע על ההופעות האלו. זה כמובן לא תפקידך להביא קהל, אבל מה דעתך על כך?

לדעתי ישנה בעיה של הטמעת האמנות המערבית בקהל הישראלי ולכן קשה למשוך אותו ולהרשים אותו. לא גדלנו לתוך תרבות המערב ולא נחשפנו לסוגי האמנות השונים כגון מוזיקה קלאסית, אופרה, תיאטרון ובלט באופן קבוע בבית ובבית הספר כמו באירופה.

בעוד בתי ספר באיטליה לדוגמא לוקחים את השכבות הבוגרות לראות אופרה כחלק מהקוריקיולום השבועי, נער ישראלי יעדיף ללכת לראות הופעה של אייל גולן מאשר לשבת באופרה 4 שעות או בקונצרט שעתיים וחצי עם תזמורת, מנצח ואנשים ש"צורחים" לו באוזן.

ההורים שמחים לשלם עבור כרטיס להופעה 300-400 שקל כדי שהילדים שלהם ילכו לראות את עומר אדם ומצד שני אין להם מושג שמתקיימים קונצרטים קלאסיים ב-30 שקל ב"בית המידות" למשל, או ללא עלות בכלל בחדרי החזרות של בית האופרה. וזה חבל.

לכן יש לנו תפקיד חשוב בהבאת קהל לקונצרטים שלנו. עלינו ללמד קודם כל את המעגל הפנימי שלנו שלבוא לראות קונצרטים ואופרה זה בסדר. כמובן שהיינו שמחים אם היה מתבצע פרסום בהיקף רחב יותר עבור הקונצרטים השונים שלנו. כך אולי היינו יכולים לפתוח דלתות לקהל חדש, לחלקים בחברה שאין לנו יכולת להגיע אליו בכוחות עצמנו.

כרובינו בהפקת נישואי פיגארו בבולוניה

בואי נדבר על האופרה: שרת לאחרונה בבולוניה את כרובינו, והביקורות הדגישו את יכולתך לגלם נער בצורה משכנעת. אני משער שהיעדר מימד קומי באופרה של בליני הופך את רומיאו לאתגר גדול יותר מהבחינה הזו. איך זה עובד?

כל דמות שאנחנו צריכים להיכנס לנעליה בצורה אמינה, היא אתגר לדעתי. לקח לי 3 פעמים לגלם את כרובינו עד שהצלחתי להגיע לנקודה בה אני מרגישה בנוח בדמות, ואפילו עכשיו אני מרגישה שיש רבדים שעדיין לא פענחתי כי נוספים דברים חדשים שמתגלים במהלך העבודה. את רומיאו, לעומת זאת, אגלם עכשיו לראשונה (למרות שבשנה שעברה יצא לנו לעשות ערב עם סצינות מתוך האופרה).

רומיאו לא מבוגר מכרובינו בהרבה. גם הוא בסה"כ בחור צעיר שהתאהב בנערה. בסיפור המקורי הוא אמור להיות בסביבות גיל 16-18 ויוליה כבת 14-15 אם אני לא טועה.

רומיאו שונה בהרבה מובנים מכרובינו למרות קרבת הגיל ביניהם. הם גדלו במקומות שונים, בתקופות שונות, הם נמצאים בשלבים שונים בחייהם: בעוד כרובינו רק מתחיל לגלות את מיניותו ונפתח בפניו עולם שלם שלא הכיר, רומיאו ראה עולם, קצת יותר סגור על מיניותו ואפשר בכלליות לומר שהוא יותר "גבר" מכרובינו.

בליני בחר להציג את זוג האוהבים כשהם כבר מכירים אחד את השניה ומאוהבים ולכן, לא כמו באופרה של גונו, אין סצינת המפגש הראשון או סצינת מרפסת.

עוד משהו מאוד שונה בין מוצארט לבליני הוא המוזיקה, כמו שהזכרת: מוצארט הביא את תהליך התגבשותו של כרובינו בתוך המוזיקה באמצעות אלמנטים מוזיקאליים תזזיתיים, מהירים, מתגברים – ומתוך כך גם קומיים (שמתבטאים גם ברצ'יטטיבים אך בעיקר בארייה הראשונה שבה הדמות מוצגת לראשונה).

בליני כתב לרומיאו קווים מאוד ברורים – של תוקפנות (הדואט עם טבלדו, או הקבלטה באריית הפתיחה), אהבה (כשהוא מפציר בג'ולייטה לברוח איתו), של אכזבה ועצב (כשהוא מגלה על ״מותה״ של ג'ולייטה) וכמעט לא תשמע קו מלודי תזזיתי וקופצני, אלא לרוב קווים ארוכים ורכים.

בכלל, בליני ידוע בקווים המלודיים הבלתי נגמרים שלו וביחד עם הטקסט ששזור בהם בצורה מאוד טבעית, הדרמה לא נפסקת.

יש לי דרך לעבור כדי לגבש רומיאו נכון ואמין, ואני מקווה שתהליך העבודה על האופרה יעזור לי להביא דמות אמינה ככל שאפשר.

האופן בו תיארת את הדיוקן המוזיקלי של כרובינו גרם לי לחשוב על רוסיני, מלחין שאת כבר מזוהה עמו. בליני מייצג תפיסה שונה של בל-קנטו. מה זה דורש ממך?

רוסיני ובליני הם בערך מאותה תקופה. בליני יותר צעיר ולקח מרוסיני ניואנסים שונים, אחד מהם זה חשיבות הקול באופרה שתפס את המקום המרכזי.

רוסיני התבלט בעיקר בתחום הקומדיה, בליני כתב רק אופרות רציניות ודרמתיות. גם התזמור שלו עשיר יותר ומעניק יותר תמיכה וצבעים רבים בסצינה.

בעוד אצל רוסיני דרוש קול גמיש שמסוגל לשיר את הפיוריטורות המאפיינות אותו ומנעד רחב ושווה לכל אורכו, אצל בליני (בנוסף על אלה) יש צורך בסטמינה פיזית שונה, אולי גבוהה יותר, על מנת להחזיק את המשפטים הארוכים.

רומיאו כתוב לזמרת כמו ג'ודיטה פסטה שלא הצטיינה בקולה הקליל והגמיש אלא ביכולת שלה לשיר משפטים ארוכים בעלי אופי רחב ורך וכן להפיק צבעים שונים – יש אומרים שבצלילים הנמוכים היא נשמעה כמו גבר (לראשונה שרה את רומיאו ג'ודיטה גריזי, גם היא זמרת ידועה שמלחינים אהבו לכתוב לה).

אני אוהבת לשיר רוסיני בגלל הגמישות, בגלל האתגר הקולי, קל לי להתחבר לדמויות שלו ואני אוהבת להשתעשע ולשנות מידי פעם וריאציות וקישוטים. ״הקפולטים״ תהיה היצירה הדרמתית הראשונה שאשיר מתקופת הבל קאנטו ומבחינתי לשיר בליני זה עבודה על לגאטו, גמישות, צבעים שונים בכל המנעד וסטמינה של סוס מרוצים. לדוגמא, אני מכניסה לתוך האימון תרגילים שיעזרו לי להתמודד עם המשפטים הארוכים, כמו שבשביל רוסיני יש תרגילי קולורטורות וסטקאטו.

בנוסף, מאחר ואנו הופכים את האופרה הזאת לאופרה קאמרית שתתאים למסגרת הסטודיו, נאלצנו להשמיט את קטעי המקהלה (שלה תפקיד חשוב וגדול באופרה), מה שמקצר את האופרה ומותיר פחות זמן מנוחה בין קטע לקטע.

ספרי על הצוות.

הצוות שלנו מורכב מזמרי הסטודיו ומבוגריו. כמובן, ג'ולייטה היא אחותי / אהובתי / שותפתי טלי קצף; כידוע בישראל קשה למצוא זמרים בנים – במיוחד טנורים, במיוחד פנויים – אבל איכשהו השנה התהפכו היוצרות והסטודיו התברך בשני טנורים, גיתאי פישר ואושר סבג, שיגלמו את טבלדו בתורות; לעומת זאת אין אף לא בריטון אחד בסטודיו, לכן אני מאושרת שמצטרפים אלינו גבי לובנהיים (קפליו) ויאיר פולישוק (לורנצו). קאסט מעולה.

בימים אלה אנו שוקדים על העבודה המוזיקאלית ועל שילוב הקולות שהוא כה חשוב. יהיה כיף על הבמה, אפילו שחלק מהדמויות לא בדיוק מחבבות אחת את השניה…

לסיום, שאלת השאלות: מה הלאה?

רק אלוהים יודע. אני בעיקרון סומכת עליו, אבל יכולה לומר שיש כמה דברים על הכוונת וכאלה שנסגרים אט אט: ביולי אסע לפסטיבל רוויניה (שיקאגו), לשם כך אני שוקדת על מחזורי שירים שחלקם כבר שרתי.
באוקטובר אופיע עם הפילהרמונית בניצוח מהטה בתכנית פתיחת העונה. אני מאוד מתרגשת מכך, וגם שמחה לשיר תכנית מעניינת עם הסינפונייטה באר שבע ומנצחת שתגיע מווינה.

אני מקווה למצוא זמן לנסוע לאודיציות ולתחרויות באירופה, אתה יודע – קצת חופש. יש גם מגעים עם האופרה הישראלית בקשר לעונה הבאה, אבל כל דבר בזמנו. ולבסוף, אני יכולה רק לאחל להיות עסוקה בכל טוב עד שאפרוש!

״הקפולטים והמונטקים״ – האופרה של בליני בהפקת ״מיתר, אופרה סטודיו״ | רומיאו – שחר לביא; ג׳ולייטה – טלי קצף; טבלדו – אושר סבג / גיתאי פישר; לורנצו – יאיר פולישוק; קפליו – גבי לובנהיים | פסנתר וניהול מוזיקלי – יעל קרת; בימוי – שירית לי וייס | האופרה הישראלית (חדר הפקה), 29-30.6 ב-20:00, כניסה חופשית.

לקריאה נוספת: בין בל-קנטו לברליוז | לוביזם למען רוסיני

חי, צומח, שיר

עודד רייך מתכונן לסיום העונה של שירה-שיר / עמיר קדרון

עודד רייך, בריטון. למד באקדמיה י-ם והשתלם בסטודיו של האופרה הישראלית. הופיע בה ועם התזמורות המובילות בארץ. זכה במלגות קרן אמריקה-ישראל ואחרות. בין תפקידיו: פפגנו, דון ג'ובני, פיגארו, מלטסטה, בלקורה.

לפני שנתייחס לתכנית, קצת על קורותיך בשנה החולפת. כמו רבים וטובים, ארזת מזוודה ועברת לברלין, ו… 

ובכן, השנה בניכר התחילה עוד לפני ברלין, כשהתחתנתי ומאז למעשה אני נודד בין דירות וארצות, עם תיק על הגב וספרי תווים ביד. ברלין היא מקום טוב להתחיל בו, במיוחד למי שמגיע מתל אביב התוססת. החיים פה שוקקים, מלאי תרבות ועשייה, ומורכבים מפסיפס של אנשים שונים המגיעים מהיסטוריה שונה.

עם זאת, לא כדאי לבלבל את ברלין עם הצלחה. כמוני יש המוני זמרים שנוהרים לכאן מכל העולם, מחפשים קריירה או שביב הזדמנות. ההצפה בשוק ממחישה לזמרים בעולם כל יום מחדש שזה מקצוע לא פשוט שצריך להיאבק בו בצורה עיקשת על מנת להצליח, וגם אז זה לא מובטח. כל יום אני צריך להזכיר לעצמי למה עברתי לכאן. ברלין היא מקפצה למקום הבא, היא לא היעד כרגע.

אם היית אומר לי שזמר ישראלי צעיר יכול ליצור ברמות הכי גבוהות בארץ ולחיות מזה, הייתי נשאר בארץ כנראה. אנחנו דור של זמרים צעירים וטובים שאין להם בית, לא כמו שהיינו רוצים. שורה תחתונה: כדי להתקדם חייבים לקחת סיכון ולעבור אל הלא נודע. אז כרגע אני חי בברלין עם ליאת, אישתי, ואנו לומדים גרמנית ומנסים להתברג.

אני מופיע לעיתים בגרמניה והולנד בעיקר עם מוסיקת בארוק בינתיים – וחוזר הרבה לישראל לפרוייקטים. בחודש שעבר שרתי באופרה הישראלית את מרקוציו באופרה רומיאו ויוליה של גונו; החודש יש סדרת קונצרטים של שירים ממסע חורף עם הקאמרטה – וכמובן שירה-שיר של עידו אריאל בנושא שירי דוממים, עם דניאלה סקורקה ואושרי שגב.

אין בדבריך על ענייני התעסוקה בארץ חידוש או הפתעה, ועדיין מאד מתסכל לשמוע זאת מזמר שכבר מוכר כאחד הבולטים והעסוקים מהדור הצעיר. אתה מתכוון שכרגע בארץ אתה לא רואה אפשרות להתקדם בתחומים ספציפיים שמעניינים אותך – למשל אופרה?

בעיקר אופרה. אני מחשיב את עצמי זמר אופרה יותר מכל דבר אחר. אני חי את הבמה ואת הדרמה – זה מה שאני הכי אוהב לעשות, ובזה הייתי רוצה להתפתח.

זה לא סוד שבית אופרה בארץ יש רק אחד. האופרה הישראלית היא המקום בו גדלתי, התחלתי את דרכי וקיבלתי תפקידים – חלקם קטנים וחלקם משמעותיים, ועל כך אשאר אסיר תודה לנצח.

אף על פי כן, בית האופרה לא מסוגל להכיל את כל הזמרים הישראלים שהוא מייצר, שחלקם ראויים להיות על הבמה לא פחות מזמרים בינלאומיים.

זו תובנה מאוד מצערת בעיניי. בתקופה בה כמות ההפקות הולכת ופוחתת משנה לשנה, התקציב הממשלתי מתכווץ, הפקות שלמות מיובאות מחו"ל, ובכלל השיח הכללי בישראל שאופרה זה ז'אנר שהוא נחלת העבר (הוא לא פונה לצעירים, עלויות הפקה גבוהות, והוא לא בא למירי רגב טוב כי הוא אשכנזי מדי), הזמר הישראלי מקבל את ה"רמז" שהוא לא רצוי פה. אגב, ברגע שדרכת בגרמניה אתה טיפה יותר אשכנזי, אז מירי – לתשומת ליבך…

לאור שאיפותיך להתקדם כזמר אופרה, מה מביא אותך להופיע זו הפעם השלישית במסגרת שירה-שיר?

זה לא מנוגד. להיפך, זמר שמבצע סוגות שונות הוא זמר בעל יכולות קוליות מגוונות יותר. כאשר זמר שר שיר גרמני או צרפתי, ההבעה שלו נצבעת בצבעים נוספים, לעיתים על חשבון עוצמת השירה (מה שבאופרה לא תמיד אפשרי בגלל גודל האולם והתזמורת). משחק יש גם בהגשה של טקסט, והניואנסים האלה לעיתים יותר דרמטיים ממשחק מופרע על במה.

מעבר לכך, לי חשוב מאוד לעבוד ברמה מקצועית גבוהה עם אנשים ששואפים מעצמם לטוב ביותר. הרי בסה"כ אנשים נמשכים למצויינות, למעניין ולמסקרן. שירה-שיר היא סדרה שכבר שנה רביעית שומרת על רף מצויינות שאין דומה לו בארץ. עידו אריאל מביא איתו סטנדרט עבודה ותוצאה, וכמו כן איכות יוצאת דופן בבחירת הזמרים והחומרים. שירה-שיר היא פלטפורמה בה אני יכול להכיר חומרים חדשים שעדיין לא התנסיתי בהם, לשיר עם אחד הפסנתרנים-המלווים הטובים בארץ, והכי חשוב – ליצור ברמה גבוהה, שהקהל לא נשאר אדיש לה.

כיצד החל הקשר המקצועי שלך עם עידו?

את עידו הכרתי באקדמיה למוזיקה בירושלים, שם למדתי. בשנה השניה שלי לתואר העלו את חליל הקסם בבימוי מוטי אברבוך, שרתי את פפגנו – ועידו ניצח על ההפקה. למעשה זו הייתה הפקת האופרה הראשונה שלי, ואתה יודע מה אומרים על הפעם הראשונה שלך…

בנוסף עידו לימד קורס על תולדות האופרה, שהיה בשבילי מבוא מצויין להיכרות עם אופרה, שעד אז הייתה זרה לי מאוד. הרבה מאוד אני חייב לעידו בהקשר הזה. לצערי שילוב של וידאו ישן וקלטות שחוקות מהספרייה חרט בזכרוני הפקות הזויות מאוד שעדיין לא יוצאות לי מהראש.מעבר לכך אני חושב שפשוט תמיד היה לנו חיבור טוב, דבר שמוביל כמובן להמשך יצירה משותפת.

ספר על התכנית הקרובה.

ראשית, התכנית היא חלק מנושא-על לשנה הנוכחית: חי-צומח-דומם. זוהי התכנית האחרונה לעונה, והיא כוללת שירים שהנושא שלהם הוא דוממים.

במבט ראשון נראה שאי אפשר בכלל להשוות שירים על חיות או על צמחים לשירי "דוממים". יתרה מכך, מה כבר אפשר לעשות עם שיר על בלון לעומת שיר על אהבה או בגידה או נדודים אינסופיים? אני חושב שכאן הקסם של התכנית הזו.

מצד אחד, מאחר והנושא כל כך ספציפי, הוא חייב להיות רחב מבחינת הבסיס לחומרים שלו – לכן נוצרת תכנית אקלקטית מאוד, העשויה חתיכות פאזל קטנות כביכול ללא קשר נראה לעין ביניהן.

נשמע חומרים בשש שפות (אפילו ביידיש), מהתקופה הקלאסית – היידן ובטהובן – ועד לשירים מודרניים של שנברג, וייל ופולנק, וכמובן חלק הארי כמו בכל תכנית, שירים ישראליים.

מצד שני, היכולת לתאר חפץ או דומם במילים או במוזיקה, גבוהה לפעמים הרבה יותר מהיכולת לתאר אותו בתמונה או בסרט. אף על פי שבמציאות הדומם חסר חיים או אישיות, למוזיקה יש יכולת הנפשה ויצירת חיים, והתיאור המוזיקלי והמילולי נותן לקהל ליהנות כמי שמסתכל בספר תמונות ובו בעת רואה איך התמונה משתנה לנגד עיניו.

תוסיף את העובדה שבקונצרטים האלו יופיעו 3 זמרים (דניאלה סקורקה – סופרן, ואשרי שגב – טנור), במקום שניים כבדרך כלל, וקיבלת ערב צבעוני ומעניין הכולל גם דואטים וטרצטים – ומי בכלל זוכר שהתחלנו מרעיון של ערב על "חפצים".

אתה יכול להרחיב כיצד המוזיקה מפיחה חיים בדומם על-פי כמה מהשירים שתבצע בתכנית?

אשיר בין היתר 3 שירים של קורט וייל שבאחד מהם – Complainte de la seine (קינת הסיין, 1934), שנכתב לטקסט של מוריס מגרה (Magre), מתואר נהר הסיין וכל מה ששקע בקרקעיתו.

הכתיבה לשיר היא כביכול של שנסון צרפתי נוגה ומלודי, אלא שכמו מתחת לפני הנהר, כך מתחת לפני המוזיקה, יש היסטוריה דוממת ונוראית. המעבר מהפתיחה הפיוטית בה מדובר על זהב ששקע, ספינות מחלידות, תכשיטים, נשק ודמעות – אל האנשים המתים, הביוב, קיא של עיר שלמה, עוברים שנזרקו למים וכך גם גופות, מתבטאת היטב במוזיקה של וייל. הוא הצליח לגרום לחלחלה עמוקה בשילוב ציני של המוזיקה המלודית עם הטקסט האכזרי.

ההיסטוריה שנמצאת תחת האדמה שאנחנו דורכים עליה, ואנחנו לא יודעים עליה או מעדיפים להתעלם ממנה, היא לא תמיד סימפטית. כאשר ישנה חזרה לבסוף לטקסט שפתח את השיר, נהר הסיין נצבע באור אחר, הוא לא פסטורלי כשם שהיה לפני כן. האדם מתחיל לתהות מהו היופי האידאלי הזה שהוא כל כך שואף אליו – והאם היה עדיף להשאר בור ולא לדעת את כל ההיסטוריה מתחת לרגליו, כשם שרבים מאיתנו טומנים ראשיהם בחול. רק מוזיקה כזאת משולבת עם טקסט שכזה יכולים לגרום לדומם כמו נהר הסיין להראות שונה כל כך, שלא לדבר על שאר הדוממים בקרקעיתו.

דוגמא נוספת היא בשיר In questa tomba oscura (בקבר אפל זה) של בטהובן לטקסט של ג'וזפה קרפני (Giuseppe Carpani). בטהובן לא נזכר כמלחין משובח לשירים ובטח שלא באיטלקית. עם זאת, בשיר הזה ישנו תחכום רב במעט אינפורמציה מוזיקלית או טקסטואלית.

המספר של הטקסט מבקש מאהובתו להניח לו להיות מת בשקט לאחר שבעודו בחיים היא לא חשבה עליו. בטהובן מלחין אכן תמונה קודרת של קבר, אך בניגוד למה שהיה מצופה, הסולם המז'ורי הבולט בשיר יוצר אווירת מוות שלווה. בטהובן שובר את האווירה כאשר הוא קורא לה "כפויית טובה", וכאשר יש מעבר אינהרמוני לחלק האמצעי של השיר. בחלק הזה יש ממש התרגשות של המספר המת, שמבקש שתניח לו להיות מת, ושלא תרחץ את אפרו בערש שלה. השיר מגיע לשיא כרומאטי וטונאלי, כך גם מבחינת הזמר, ומיד בטהובן מצייר שוב את הקבר השליו כבהתחלה.

התיאור המדויק בין השליו והאינסופי לבין חוסר השקט והכעס מתאים מאוד לבטהובן שהיה כך גם בחייו, והוא נותן לנו הסתכלות מיוחדת על קבר, שבמבט פשוט לא מספר לנו הרבה – לבטח לא על היסטורית מערכת יחסים סבוכה של אוהבים.

ציינת שהחודש תשיר לידר גם עם הקאמרטה. באיזה אופן ההבדלים בין המסגרות משפיעים על הופעתך?

במקרה הספציפי הזה, מדובר בסדרה של קונצרט-הרצאה שבה אשיר שירים ממסע חורף של שוברט עם פסנתר ולא בליווי תזמורת (שתנגן קטעים אחרים בקונצרט). עם זאת, הקאמרטה לרוב מופיעה באולמות גדולים ויש לה קהל גדול.

השילוב של השניים יכול לייצר סיטואציה שונה ללידר, שלא מאפשרת לייצר אינטימיות רבה עם הקהל, וכמו כן המנעד העוצמתי וההבעתי של הזמר קטן כתלות באקוסטיקה של האולם.

אני חושב שיש במצב כזה אתגר גדול יותר עבורי, להשאר כנה למוזיקה ולטקסט שלעיתים הם מאוד מופנמים, ובאותה שעה להדהד באולם ולגרום לכל אחד בקהל להיות חלק מההופעה.

בתחילת השיחה הגדרת את עצמך בעיקר כזמר אופרה, והנה מסתבר שלצד זה אתה מאד מחובר דווקא לפורמט הצנוע והחשוף של הליד – במיוחד באווירה הייחודית שהתפתחה אצל עידו. האם זו לא סתירה, או שהערוצים האלו משלימים זה את זה?

תראה, כל אחד יכול להגדיר עצמו על בסיס מכנה משותף בסיסי יותר מההגדרה הסופית של מי שהוא. נאמר שכל מה שאני בחיים זה זמר אופרה, לפני כן אני זמר, מתחת לזה אני מוזיקאי, ישראלי, ג'ינג'י, בנאדם וכן הלאה. העובדה שאני הכי נהנה לשיר אופרה לא אומרת שאני לא יכול ליהנות לדוגמא בקיץ ישראלי עם אבטיח ובירה ביד.

על אותו משקל אין שום סיבה שאני לא אוכל ליהנות מז'אנרים אחרים מעבר לאופרה. לשיר שיר ילדות שגדלתי עליו בעברית זה אולי יותר בסיסי מארייה בצרפתית – אבל זה גם כל היופי בזה.

מעבר לכך אני חושב שההגדרה היבשה של חלוקה לז'אנרים צריכה להיעלם מהעולם. מבצע הוא מבצע, זמר הוא זמר. ברור שלכל אחד יש היתרונות והחסרונות שלו (וכדאי שהוא יהיה מודע אליהם) – אבל אין שום דבר שאומר שעל הזמר לבחור מסלול יחיד לקריירה.

ומילת סנגוריה על האופרה: מישהו טען שלא יכולים להיות רגעים אינטימיים באופרה? להיפך, הזמרים הכי גדולים היום מביאים איכויות של שירה עדינה, מזוככת וחשופה אל תוך האופרה. במאי שאני מאוד מעריך אמר לי פעם, ביצוע יפה אפשר לשמוע בדיסק בבית. וזה נכון – אנשים באים כדי להתרגש, לחוות, להיסחף – והנה לך המכנה המשותף של ערב ליד אינטימי ושל אופרה.

"שירי דוממים" – תכנית סיום העונה של סדרת שירה שיר בעריכת הפסנתרן ד"ר עידו אריאל ובהנחייתו. משתתפים: עודד רייך, בריטון; דניאלה סקורקה, סופרן; אושרי שגב, טנור. 28.5.16, מרכז פליציה בלומנטל | 29.5.16, קונס' כרמיאל.

מלחין נוכח נפקד

אלון שריאל ושות' במחווה לפאיזיילו / עמיר קדרון

אלון שריאל (במרכז) עם יזהר אליאס ומיכאל צלקה

אלון שריאל, מנצח ונגן כלי פריטה. למד באקדמיות של י-ם, בריסל והנובר. זכה בפרסים בתחרות בלוך בלונדון; תחרויות האביב; תחרות אמן המנדולינה האירופאי ועוד. זכה במלגות קרן אמריקה ישראל, Live Music Now ואחרות. מנצח על התזמורת הסימפונית הצעירה של גטינגן, מנהל מוזיקלי בקונצ'רטו פוסקרי וחבר-מייסד בפריזמה. בין היתר הופיע עם התזמורת הבינלאומית של לונדון, תזמורת דיוואן מזרח-מערב והקאמרית של מינכן.

בביקורך הקרוב בארץ תציג לקהל הרכב ייחודי: מנדולינה, גיטרה ופסנתר. באילו נסיבות התגבש ההרכב, והאם זה קשור במישרין לעניין שמצאת בפאיזיילו?

חלק מהתזה שלי במהלך הלימודים למאסטר באקדמיה בירושלים היה קשור במספר קונצ'רטי למנדולינה שנמצאו לא מזמן בספריית הארסנל בפאריז. הסיפור הוא שממש בפתח המהפכה, אחד העובדים בספריה חשש מגורלם של התווים והעתיק מהר ככל האפשר מה שרק היה יכול, ללא פרטים מיותרים כמו שם המלחין (סליחה על הציניות).

אז באקדמיה די "כעסתי" על אותו הברנש, אבל היום כשאני מכין תפקידים לביצוע ומנסה לחסוך מקום, הדבר הראשון שאני גוזר ומוותר עליו הוא שם המלחין והכותרת… בפועל אותם הקונצ'רטי למנדולינה משוייכים לג'ובאני פאיזיילו, אם כי אין שום הוכחה לכך שבאמת כתב אותם.

חלק אחר מאותה התזה או עבודת מחקר עסק במכלול יצירותיו של בטהובן למנדולינה ופסנתר, יצירות שנכתבו כמעט במקביל לאותם הקונצ'רטי שנמצאו בפאריז. מדובר בסה"כ בארבע יצירות חד-פרקיות ששרדו מתוך חמש או שש שכנראה כתב. שם החל כנראה הרעיון להירקם בראשי והוא התפתח לכיוונים שונים עד שיצא לאור בדמות האלבום האחרון.

בכל אופן, לכל זה אין קשר ישיר לטריו שהתגבש בשנה וחצי האחרונות עם יזהר ומיכאל. יוצא לי לשתף פעולה עם הרבה מאד אמנים ומוזיקאים, וכשזה מרגיש נכון אז מנסים להמשיך עם זה הלאה. מרגיש לי מעט מאולץ ללכת בכיוון ההפוך, כלומר להחליט על רפרטואר מסויים ולצאת לחפש את הנגנים המתאימים.

יש משהו אירוני בכך שהשם פאיזיילו לא אומר הרבה לחובב המוזיקה הממוצע, וגם ״פאיזיילו בווינה״ – האלבום של הטריו וכן סיור ההופעות לא גואלים אותו מהשכחה… מה הקונספט?

אכן מדובר במלחין שהיה בימיו כוכב על: פרסונות כמו קטרינה הגדולה ונפוליאון הזמינו ממנו יצירות, האופרות שלו מילאו תאטראות בכל אירופה – ובכל זאת היום, בדיוק כפי שאמרת, שמו לא אומר הרבה לחובב המוזיקה הממוצע.

מאחר והשנה מציינים 200 שנה למותו, האלבום הוא מעין מחווה צנועה מאיתנו. השאלה אם זה גואל אותו מהשיכחה פחות רלוונטית עבורי כאמן. אכן אין באלבום ולו יצירה אחת פרי עטו, אלא מעקב אחרי ארייה מפורסמת שלו ששימשה השראה להרבה מלחינים בווינה סביב 1800.

מעניין שחוץ מבטהובן ואולי הומל בדוחק, המלחינים המיוצגים בתכנית ממשיכים את הקו של פאיזיילו בהיותם לא מוכרים… כיצד נאספו החומרים?

מוכרים או לא, זה עניין מאד יחסי. בשאלה שלך אתה מתכוון כמובן לכאן ועכשיו, ואולי שוכח שאת רוב זמני אני מבלה עם אנשים שכבר מזמן לא עימנו.

הם מתקשרים איתי דרך מכתבים שכתבו ובעיקר דרך המוזיקה שהלחינו. עד כמה הם מוכרים כאן ועכשיו, זה מעולם לא מה שהניע אותי.

דוגמא אקטואלית: בשבועות האחרונים עבדתי על תכנית עבור פסטיבל הנדל הבינלאומי בגוטינגן. זהו "רסיטל זריחה" שיתקיים ב-14 למאי והמוטו הכללי של הפסטיבל השנה הוא קשרים והקשרים.

החלטתי להרכיב תכנית סולו על כלים שונים שמערבת מזרח עם מערב ומתקשרת גם לשעת הקונצרט המוקדמת. כמה מהמלחינים שכללתי בתכנית הם יאסוהו קוואהרה (מנדוליניסט יפאני שנפטר ב-2004), דימיטר קנטמיר (נגן טמבור מהבארוק הפולני שהוברח לטורקיה ופעל שם), מיכלאנג'לו גלילאיי (לאוטיסט איטלקי שפעל בין השאר בפולין), לואיס מילאן (נגן ויולה מהרנסנס הספרדי) ועוד.

לא זכור לי שבמהלך בניית התכנית שאלתי את עצמי מי מהמלחינים האלו ידוע יותר או פחות. כך גם היצירות שמצאו את מקומם באלבום, נבחרו בשל התאמתם לרוח הקוהרנטית של הפרויקט – פוקוס על מוזיקה מקורית לגיטרה ומנדולינה עם פסנתר, אווירת קונצרט-סלון בווינה סביב 1800, וכמובן אותה הארייה המקסימה שרדפה כל כך הרבה מלחינים.

אני תומך בחיפוש שלך שאינו תלוי פופולריות של מלחינים – וזו בדיוק הנקודה שממנה יצאתי: על פי רוב (לפחות בסצינה המקומית) יש בתכניות הקונצרטים העדפה למוכר ולבטוח. אז במקרה הנוכחי זו חצי-צרה, כי הציר הוא מוזיקה מתקופה ״לא מאיימת״. מצד שני, האם זו הסיבה שאת היצירות העכשוויות שציינת בפירסום תנגנו רק באירופה?

כפי שאמרתי, אם מלחין ידוע יותר או פחות, זה לא שיקול שמנחה אותי בבחירת רפרטואר לאלבום, אבל עם זאת בוודאי שאנחנו עורכים התאמה בין המוזיקה שנבצע לקהל היעד, כמו גם לאורך הקונצרט המבוקש ולאקוסטיקה של המקום.

לפני שנעבור הלאה ונזנח את פאיזיילו לאנחות, אשמח בכל זאת – בעקבות עבודתך והמחקר שערכת – לשמוע את חוות דעתך עליו. האם משפט ההיסטוריה צדק, או שיצירתו – מעבר לעניין אקדמי – ראויה לגילוי מחדש?

מדובר במלחין פורה באופן בלתי רגיל, קרוב ל-100 אופרות ועוד הרבה יותר יצירות דתיות, מוזיקה למקלדת, רביעיות קאמריות וקונצ'רטי לכלים שונים. כמובן, כמו אצל רבים וטובים ממנו, לא הכל באותה איכות, אבל ללא ספק יצירתו ראויה ליותר הכרה.

אופרה שאני אוהב במיוחד היא נינה, יש ביוטיוב ביצוע שלם בהפקת כוכבים של בית האופרה בציריך. מספיק לשמוע ארייה אחת פשוטה של נינה שהשתגעה, מנסה להסביר למקהלה כיצד לשיר את הקינה שלה, בכדי לחוות איך פאיזיילו יוצר דרמה מוזיקלית מעולה עם כל התבלינים הנאפוליטניים בשתיים וחצי דקות.

ארייה נוספת שלו שהפכה פופולארית עם פסקול הסרט עטור השבחים "בארי לינדון" משנות ה-70, היא הקוואטינה מתוך הספר מסביליה (1782, לפני הגירסה של רוסיני), שכל נגן מנדולינה פשוט חייב לאהוב.

נחזור להרכב הייחודי – מנדולינה, גיטרה ופסנתר. באילו נסיבות התחברתם?

את יזהר הכרתי בפסטיבל בספרד ואת מיכאל עוד לפני כן, בפסטיבל בפינלנד. כולנו ישראלים וכמובן שזה מהווה בסיס משותף מסויים, אבל העניין המשותף הן במוזיקה חדשה והן בביצוע היסטורי היה מה שגרם לי לרצות לשדך בין השניים וליצור מעין טריו על הקו בין מוזיקה מודרנית שנכתבת עבורינו ומוזיקה מהמאה ה-19 על כלים היסטוריים.

אגב, אני לא חושב שציינתי שאת האלבום האחרון הקלטנו במוזיאון חלפינק באמסטרדם והשתמשנו אך ורק בכלים מקוריים מאוספים הולנדיים שונים. עבור כמה מהיצירות זוהי הקלטה ראשונה בכלים היסטוריים. את האלבום הבא, שיוקדש למלחין יחזקאל בראון, הקלטנו באיטליה והוא עתיד לצאת בשנה הבאה.

צירוף הכלים מאד מסקרן בהקשר היסטורי: אתה יכול להסביר מדוע בחתך זמן מסוים נכתבו לו יצירות, ומדוע – בניגוד לרביעיות מיתרים או שלישיות פסנתר – הפורמט לא שרד?

היצירות המקוריות נכתבו לצירופים שונים של הצמדים, ואילו המוזיקה לטריו עובדה או עברה התאמה על ידינו. מלבד זאת, בן-חיים כתב טריו לכלי פריטה (מנדולינה, גיטרה וצ'מבלו) ואחריו לא מעט מלחינים נוספים במאה ה-21, כך שמוקדם להספיד את הפורמט…

"וינה 1800 – מחווה לפאיזיילו": מיצירות בטהובן, הומל, ג'וליאני, ונהל, בורטולצי. משתתפים: אלון שריאל – מנדולינה, יזהר אליאס – גיטרה, מיכאל צלקה – פסנתר. 19.5 באונ' הפתוחה רעננה, 21.5 בעין השופט.

לנגן הייקו

מיכל טל על אתגר המיניאטורה במוזיקה / עמיר קדרון

1525524_10201056504522739_659972475_n

מיכל טל למדה באקדמיה למוזיקה ת"א, באונ' אינדיאנה, בג'וליארד ובאונ' ניו יורק. בעלת תואר דוקטור למוסיקולוגיה מאונ' י-ם. הופיעה עם כל התזמורות בארץ ועם רבות בעולם, ביניהן הסימפונית דאלאס ותזמורת רדיו הולנד. זכתה במלגות קרן אמריקה-ישראל, פרסי משרד החינוך ואחרים. השתתפה בפסטיבל טנגלווד, פסטיבל ישראל ועוד. מלמדת בביה"ס בוכמן-מהטה, במרכז למוזיקה י-ם ובקונס' גבעתיים.

מה עומד מאחורי בחירתך לבנות תכנית סביב נושא המיניאטורה?

תמיד התעניינתי ביצירות קצרות ותמציתיות, והעניין בהן גבר עם הזמן. לפני שנים הרביתי להתעמק ביצירות רחבות מימדים כמו סונטות וקונצ'רטי, והאזנתי ללא הפוגה לסימפוניות של מהלר וברוקנר – ואילו כיום יש הרבה אושר בחוויה של כמה דקות של מוזיקה.

להבדיל מיצירות ארוכות מימדים כסונטות או סימפוניות, צורות קטנות וקטעי אופי כבגטלות או אימפרומפטי הן ביטוי אישי וניסיון ליצור חופש ודמיון ומשחק בתוך צורה מסורתית.

משמעות התוכן העמוק והמופנם במינימום חומר מוזיקלי, כמוהו כפרגמנט ספרותי, או שירת הייקו: בתוך הצורה הקטנה ניתנת החירות למלחין לחשוף את עצמו לפרק זמן קצר ולרכז את עולמו האישי בה.

הביצוע של יצירות קצרות הוא אתגר גדול: לשוחח עם עצמך, לקבל בהשלמה ולחוות, וגם לדעת לוותר. יש מבחינתי תמיד קונפליקט לא פתור בין החופש והדמיון האמנותי ובין המשמעת והציות לכללים (סגנון, הוראות טקסט וכו׳). אנו המבצעים ה"קלאסיים" (אם אפשר לקרוא לזה כך) שבויים תמיד במאבק הזה ומנסים לתמרן בין השניים. בביצוע יצירות קצרות יש מקום לשניהם בפרק זמן בר-חלוף וזה האתגר הגדול עבורי.

הדיסק שלי שיצא לפני כמה שנים בהוצאת "רומיאו" עסק ביצירות קצרות בעיקר מן המאה העשרים, ואילו הפעם רציתי לבדוק את העולם הזה ביצירות של מלחינים וינאיים – הקלאסיקה ותחילת הרומנטיקה.

לפני שנרחיב בעניינם, נתייחס ליצירה מסקרנת ששידכת להם ואשר נכתבה עבורך: סונטה כוראלית. 

היצירה מורכבת משבעה קטעי כוראל קצרים הנעים בין רצינות ועומק, סערת נפש, מאבקים ומצוקות ועד שלווה והשלמה וכן התמודדות עם המציאות ונגיעה בדמיון.

ההגדרה ׳סונטה׳ מאד מחייבת. באיזה אופן הכוראלים מתקבצים לסונטה? 

זו סונטה שאינה "סונטה" מקובלת. אפשר להשוות למשל לאימפרומטי של שוברט: ארבעת האימפרומטי הם עצמאיים, אף כי שומן וגם איינשטיין טענו כי הם למעשה סונטה "סמוייה" מאחר והקטע הראשון והאחרון באותו סולם (פה מינור), הקטע השני מתפקד כפרק איטי, והשלישי הוא נושא עם וריאציות.

בסונטה של פריידלין יש הקשרים בין הכוראלים – חלקם סמויים וחלקם גלויים. הרעיון בכוראל הפותח הוא גם הרעיון המסיים, כך שיש אחדות ומעגליות. אפשר לומר כי יש קשר כחוט מחשבה בין הכוראלים – צלילים משותפים, הקשרים טונליים (למרות שהיצירה אינה טונלית ואינה א-טונלית; קשה גם להגדירה כפוסט רומנטית או פוסט מודרנית), הלכי רוח דומים וכו׳.

את יכולה להרחיב על נסיבות הלחנתה?

הקשר שלי עם יאן פריידלין נמשך כבר שנים רבות – ביצעתי את הסונטה שלו לכינור ואת שלישיית הפסנתר, ולשמחתי כתב והקדיש לי את היצירה הזו. לא ביצעתי אותה שנים רבות ודי מרתק לחזור אליה בפרספקטיבה של שנים.

כוונתך שאז היית מזוהה במידה מסוימת עם מוזיקה מודרנית ועכשווית, ועם ״חזרתך״ לרפרטואר קלאסי גם הפרשנות השתנתה?

לא הייתי אומרת "חזרה", מאחר ומאז ומעולם ניגנתי רפרטואר מכל הסגנונות. נכון שהייתי יותר מזוהה עם מוזיקה עכשווית כי ביצעתי וקידמתי רפרטואר מסויים, אבל מעולם לא הפסקתי לנגן בטהובן ושוברט.

השאלה במקומה. פרשנות משתנה כל הזמן ללא קשר לסגנון או לרפרטואר, אבל עם השנים נוכחים לדעת שהמוזיקה היא מוזיקה בכל סגנון ושפה באשר הם.

אשאל גם בכיוון ההפוך: האם ההתמחות במוזיקה מודרנית מעניקה לך זווית ייחודית בבואך לנגן, למשל, את הבגטלות של בטהובן?

השאלה הזו מזכירה לי שיחה עם ליאון פליישר בפסטיבל טנגלווד לפני שנים רבות. הפסטיבל שינה את חיי ואת הגישה שלי למוזיקה: בין יצירות קאמריות של בטהובן, שומן ופרוקופייב היה על הסטודנטים גם לנגן חומר רב של יצירות בנות זמננו, והתלונות על כך היו רבות… תלמיד אחד ניגש למורה הגדול ליאון פליישר שלימד אז בקורס, ושאל אותו "מדוע אני צריך לנגן את המוזיקה הזו?" ואז ענה לו פליישר "כי אז תבין יותר טוב את בטהובן". כל מילה בסלע.

כשמנגנים שעות רבות מוזיקה שאינה במסגרות המקובלות, מתחילים להסתכל בפרספקטיבה אחרת על קלסיקנים בכלל ועל בטהובן בפרט.

יצירתו האחרונה של בטהובן לפסנתר, שש הבגטלות אופ. 126, מאחדת הלכי רוח מלאי קצוות ועוצמה, ביחד עם שלוות נפש והשלמה בנימה הקרובה לרוחו של שוברט ועם "נגיעות" של רעיונות מתוך הסימפוניה התשיעית. 

"בגטלה" משמעה "זוטה" או "דברים בטלים על הדעת", אך יצירה זו רחוקה מלהיות אנקדוטה – זה עולם ומלואו ואחת היצירות הגדולות והעמוקות של בטהובן המאוחר.

הצגת קודם אפשרות להתייחס לאימפרומטי של שוברט כיצירה אחת. מה דין הבגטלות?

הבגטלות הן פרגמנטים קצרים יותר, מין שרשרת של הרהורים רגעיים עם איזכורים לסונטות או לסימפוניות: הבגטלה הראשונה מזכירה ברוחה את הסונטה אופ. 101, ואילו תחילת השישית מזכיר מאד את הסימפוניה התשיעית בהתפרצות קצרה דרמטית ולאחריה הלך רוח מנוגד לגמרי.  זו כבר הדרך לקטעי האופי הקצרים של שומן וברהמס.

כיוון שאופי הקובץ חופשי יותר, האם ניתן לשחק עם סדר הבגטלות?

הבגטלות יוצרות סדר מסויים בתוך החופש, דרך יחסים טונליים של טרצות. בטהובן אהב מאד את הניסויים האלה של יציאה וחזרה מהטונליות דרך טרצות, כפי שעשה ביצירות מאוחרות רבות, כדוגמת סונטת "האמרקלאוויר" אופ. 106.

הצליל סול משחק תפקיד מרכזי דרך סולם סול מז'ור (בגטלות 1 ו-5), הטרצה של סולם מי במול מז'ור (בגטלות 3 ו-6), וכן סול מינור (בגטלה 2). רחוקה יותר אך בקשר הדוק היא הבגטלה הרביעית והמרכזית – וכן הקיצונית ביותר – הסובבת את סי מינור וסי מז'ור (הטרצה של סול מז'ור). מכאן שהסדר והרצף חשובים כמובן, ויש קשר סמוי או גלוי בין בגטלה אחת לשנייה.

היצירה המוקדמת ביותר ברסיטל פחות מוכרת.

שש הווריאציות של מוצרט על נושא מהאופרה "הפילוסופים הדמיוניים" או "האסטרולוגים" מאת פאיזיילו, משקפות עולם שלם של הלכי רוח וחופש צורני ביחד עם א-סימטריות וניסיון ליציאה ממסגרת המשפט הקלאסי. האופרה הוצגה בווינה בגרסה איטלקית ב-1783, ובמכתב משנה זו ששלח מוצרט לאביו, תיאר קונצרט בו ניגן את הווריאציות במעמד הקיסר. יצירה זו כמעט ואינה זוכה לביצועים, וגם לא הוקלטה מספיק – שלא בצדק, לדעתי.

למה? 

ביצירות לפסנתר של מוצרט יש היררכיה – הקונצ'רטי כמובן בראש הרשימה, אחר כך הסונטות, ולבסוף קבצי הווריאציות והקטעים שאינם שייכים למסגרת כלשהי – ודווקא ביצירות האלה מוצרט חופשי מאי פעם.

הווריאציות הידועות ביותר הן על שיר הילדים הצרפתי "מה אספר לך אמא" שזכו לאין ספור גירסאות וביצועים. שאר הקבצים לא זכו לפופולריות כה גבוהה, ובמיוחד הווריאציות על פאיזיילו.

מעניינת העובדה כי מוצרט כתב וריאציות על נושאים גרמניים, צרפתיים וכמובן איטלקיים – כשהמלחין הידוע ביותר ממנו לקח נושא הוא גלוק, והאחרים ידועים עוד פחות.

ייתכן והקובץ הזה לא מבוצע הרבה גם בשל הסיום המופנם שלו. למרות שהווריאציות נושאות פן אילתורי-וירטואוזי (ואף משלבות קדנצה מסורתית שמזכירה קדנצה בקונצ'רטו עם תזמורת) הרי שהיצירה יותר ווקאלית-לירית, במיוחד הווריאציה המינורית המהורהרת.

בנוסף, מבנה המשפטים אינו סימטרי (שכלל לא אופייני לז'אנר הכתיבה של מוצרט) ואין סימני חזרה כפי שמקובל בווריאציות מאותה תקופה.

מעבר למימדים של היצירות שבחרת, האם יש איזשהו חוט שני שמאגד את התכנית?

נראה שבתכנית זו מתנפצת הסטיגמה של מזו'ר ומינור במוזיקה. בתפיסה הפשטנית מז'ור הוא שמחת חיים ומינור הוא עצב, כאב וסבל: אבל לא כך הדבר. כשם שבחיים מערכת הרגשות האנושית מורכבת מאין כמוה, כך גם במוזיקה.

הן בבגטלות של בטהובן והן באימפרומפטי של שוברט – שתיהן יצירות מאוחרות מאד שנכתבו בשלהי חייהם ובהבנתם את הסוף הבלתי נמנע – ישנם מרחבים שלמים של מז'ור עגמומי ומלא כאב, ביחד עם מינור מלא אופטימיות וצחוק. גם יאן פריידלין משלב בעדינות וברגישות רבה את המרירות והשקט בעולם המז'ור והמינור, עם נגיעות של דיסוננסים ומחפש את דרכו בין העכור והטהור.

נראה כאילו עולם ה"שחור ולבן" המקיף אותנו מכל עבר מתמוסס מול עולם האורות והצללים, וכן הגוונים הרבים בהלכי הרוח שהמלחינים הדגולים האלה חשים.

"מסע בין מיניאטורות" – רסיטל של הפסנתרנית ד"ר מיכל טל | מוצרט: וריאציות על נושא מאת פאיזיילו, ק.398 | יאן פריידלין: סונטה כוראלית | בטהובן: בגטלות, אופ. 126 | שוברט: ארבעה אימפרומפטי אופ. 142 | 19.4.16, אונ' ת"א, ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, אולם קלרמונט, 19:30 | 03-6407047 music@post.tau.ac.il

שירי לי אם ואחות

דניאלה סקורקה מנתחת את חוויותיה באופרה "אמהות" / עמיר קדרון

דניאלה סקורקה, סופרן. בוגרת האקדמיה למוסיקה בי-ם ומיתר אופרה סטודיו של האופרה הישראלית. זוכת מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל, קרן רונן והמכון הישראלי לתרבות האופרה. הופיעה עם הפילהרמונית הישראלית, תזמורת האמנויות הפורחות ועוד. זכתה במקום השלישי בתחרות ע"ש צ'סטי באינסברוק ובמקום הראשון בתחרויות האביב 2015.

האם תוכלי לשחזר מה הרגשת כשדויד זבה בישר לך שהוא כותב אופרה ובה תפקיד במיוחד עבורך?

אני לא זוכרת מתי לראשונה הוא סיפר לי על זה, וגם לקח זמן מה עד שזה התגבש להצעה קונקרטית, אבל בעיקר התרגשתי ושמחתי. הוא סיפר לי על חלק מהסיפורים שמעניינים אותו וההתלהבות שלו הייתה מדבקת.

כמה חודשים לפני תחילת החזרות הכל התחיל להתחבר לכדי הצעת התפקיד/ים, ורק אז באמת הבנתי שהיצירה נכתבת לכל אחת מאתנו, מתוך היכרות עמוקה עם הקולות והאישיויות שלנו. זו חוויה מאוד מרגשת ומספקת לשיר מוזיקה שנכתבה במחשבה שאני אשיר אותה, שהיא נועדה לי.

דודי היה עד להתפתחות שלי כזמרת, אמנית ובת אדם בשנים האחרונות, ואני חייבת לומר שזה הורגש בכתיבה שלו. לא אגיד שאין ב'אמהות' כמה רגעים תובעניים קולית, אבל התחושה שלי היא שהוא רצה לאתגר אותי ולקחת אותי למקומות קיצוניים, גם טכנית וגם נפשית, וכך גם הייתה התוצאה.

האם חלק מהאתגר נעוץ בצורך לגלם את רבקה ואת רחל בסצינות עימות לא מחמיאות?

חלק מהאתגר בהחלט היה להתחבר לרבקה, שהעדיפה את יעקב על עשיו בטוטאליות שבעצם פירקה את המשפחה. הסצינה שבה היא מתמודדת עם השלכות גניבת הבכורה מול עשיו היא כמעט כמו סצינת שגעון. היא מפחדת מתגובתו וקשה לה לראות אותו שבור ופגוע, אבל היא בטוחה ב-100% שעשתה את הדבר הנכון.

היא מנסה להרגיע אותו, אבל התוצאה קשוחה ומרוחקת. היא עומדת מול הזעם והתסכול שלו, אבל תוך כדי שהיא מספרת על מעשה ידיה, היא מתמלאת אושר ופליאה על שהתכנית הצליחה – והדיסוננס הצורם הוא זה שגורם לה להיראות על גבול הטירוף.

המוזיקה, באופן טבעי, תרמה לתהליך בניית הרגע, אבל נוסף אליה, חיפשתי בעצמי לא מעט – גם בעזרת הבמאית שירית לי וייס – דברים שיעזרו לי לחדד את הכוונות של רבקה ולקרב אותה אליי.

בסצינה השנייה אני בתפקיד רחל מול לאה (ענת צ'רני). בשונה מרבקה, רחל הרבה יותר רכה מול שותפתה לשיחה, שהפעם יש לה טקסט (לעומת עשיו, המבוצע ע"י הרקדן ערן אבוקסיס). היא מבינה את הכאב והבושה של לאה, אבל חשוב לה להעביר שגם היא עצמה מרגישה מרומה, ושלאה היא לא הקורבן היחיד בעסקה שסגר להן לבן, אביהן.

לאה מספרת לרחל על הבוקר שאחרי ליל הכלולות עם יעקב. היא מספרת איך היא שיקרה לו, התנשקה ושכבה איתו, ומגיעה לקטע שתמיד שובר אותי: ״וכשהאירה השמש את פניי, כמה בכיתי כשהוא הביט בי וקרא: ׳לא למענך חיכיתי, לא סבלתי למענך ביום ובליל. לא אותך רציתי, רציתי את רחל!׳״.

ברגע הזה, אני מרגישה כאב מכל כך הרבה כיוונים שונים;  זה הגבר שאני מחכה לו שנים ועכשיו נישא לאחותי; כואב לי שהוא רומה ושאבי יכול היה לפגוע ככה בכולנו, ונוסף להכל, לראות את אחותי לא פחות פגועה ממני, להרגיש את הכעס שלה כשהיא באה לחנוק אותי אבל לא להתנגד לה מחשש שרק אפגע בה עוד. ענת מבצעת את הקטע הזה בצורה כל כך רגישה, שקשה שלא להיות מושפעת כל כך.

שתי הסצינות המדהימות האלה מופיעות ברצף, והאתגר האמיתי הוא להכנס לדמות ולהיות ברגעים האינטנסיביים האלה, אבל עם מידה מסויימת של שליטה, אחרת אוכל להתפרק לחלוטין ולא להיות מסוגלת לשיר.

הרקע הדתי שלך מוסיף עוד נדבך של קושי?

אין לזה שום השפעה על העניין.

מימין: ענת צ'רני, שי בלוך, יעל לויטה ודניאלה סקורקה. צילום: יוסי צבקר

ציינת קודם שהעובדה שהמוזיקה נתפרה במיוחד עבורך, לאו דווקא מקלה על המשימה. איך זה מתבטא, ובמה זה שונה ביחס לאתגרים של רפרטואר ״סטנדרטי״?

המנעד הכללי של התפקיד מתאים לי, ומשהו באופי של המוזיקה מתחבר לשלי בצורה די טבעית. נוסף לזה, הטקסט המצויין של דודי הוא בעברית, ובאופן אינסטינקטיבי מקרב אותי אל המוזיקה יותר מבשאר האופרות ורוב הרפרטואר הקלאסי.

קשה לי להשוות את זה לכל דבר אחר, ובעצם גם בתוך הרפרטואר ה"סטנדרטי" קשה לעשות זאת, היות ולכל תפקיד או ארייה יש אתגרים משלהם, אם מוזיקלית, קולית או משחקית.

הזכרת קודם ׳סצינת שיגעון׳, ובעצם כל ההפקה מכוונת לשם: התלבושות מזכירות בגדי-כפיה; השיער שלכן סתור, תפאורה של קירות מרופדים. מה המשמעות?

האופרה מביאה לבמה קול של נשים שכמעט ולא נשמע בסיפור המקראי. גם כאשר עשו מעשה ששינה את פניי הדברים – כמו שרבקה הובילה את יעקב לגניבת הבכורה – נחשבו לדמויות משניות בסיפור.

יחסית לגברים, ניתנו לנשים מעט קווי אופי, ומעשיהן לפעמים אפילו לא מתוארים ונותרים לפרשנויות – דוגמת רחל שמסרה ללאה סימנים בליל כלולותיה כדי שיעקב לא יחשוד בזהותה.

יותר מכל, הנשים עמדו לפעמים בשולי המתרחש בלי ההזדמנות להגיב, כמו שרה, שאברהם מיהר לקחת את בנם בבוקר העקידה לפני שתתעורר.

יש כאן התמודדות עם מצבים רגשיים קיצוניים ועם ריסון גדול של האישה כך שתתאים לתפקידה במקרא. קבלת הריסון הזה או הנסיון לפרוץ אותו, מאוד מתחברים לי לתחושת אובדן שפיות מסויים ולפעמים אפילו שגעון.

הדיון במאבק הנשים רלוונטי גם היום. אולי בזה טמון (חלק מ)כוחה של ״אמהות״? אפשר להגיד שזו יצירה פמיניסטית על אף מורכבות הצגת הדמויות? 

ראשית, נושא מעמד האישה הוא בהחלט רלוונטי היום ותמיד, ולא רק בקונטקסט דתי – ואין לי ספק שזה חלק מעוצמת היצירה.

הנשים באופרה הזו נמצאות כאמור במצבים רגשיים קיצוניים, ולכן לעיתים מוצגות כביכול באור פחות חיובי. עם זאת, אפשר לומר שזו יצירה פמיניסטית היות ועצם התמודדותן עם המצבים האלו והחוסן הנפשי שלהן הופך אותן למעין גיבורות.

לעומתן, אלוהים הוא אנטי-גיבור; ומעניין שטקסטואלית, הליברטו מתייחס אליו בלשון זכר – אך התפקיד נכתב לאשה. מה המסר? 

לדעתי זה משהו ששובר איזושהי דעה קדומה על קולו של אלוהים. אם בסרטים אנחנו רגילים לשמוע קול בס-בריטון מרשים, או מאוד ייחודי כמו זה של מורגן פרימן למשל, אז באופרה יש מעין מקבילה נשית; ומה יותר מתאים מסופרן גבוה / קולורטורה כדי להשאיר רושם של יישות גדולה מהחיים?

אני לא בטוחה שיש לזה משמעות מיוחדת מעבר לכך שזו דמות שמכילה הכל, ובמקרה הזה אולי את כל המגדרים. אבל שוב, זה פירושי האישי לעניין.

הטקסט אמנם בלשון זכר, כמו במקרא, אבל על הבמה – מלבד העובדה שהיא אישה – אלוהים מציגה תכונות / תנועות נשיות, במיוחד בארייה על חווה, אותה יעל לויטה מפליאה לשיר בכל פעם מחדש.

אילו תגובות קיבלת על הופעתך?

לשמחתי הרבה, כל התגובות היו ממש חיוביות ונלהבות. אני חושבת שהקהל, כמונו המבצעות והיוצרים, חווה איזושהי חוויה רגשית מאוד חזקה. אנשים ניגשו אליי עם דמעות בעיניים; זה הפידבק הכי מדהים שהייתי יכולה לצפות לו, לדעת שמה שקרה על הבמה נגע בנקודה רגישה ואפילו טלטל את הצופה/מאזין.

אנחנו תמיד מתבדחים בחזרות על "קלילות" החומר, אבל באותה קלות נשאבים לאינטנסיביות שלו, ואני חושבת שהיצירה ככלל, גם מבחינת הכתוב וגם מבחינת הפירוש ותרגומו לבמה, משפיעה על הקהל באופן דומה. לרגע הוא צוחק מאקט קומי של אלוהים וברגע אחר נזרק לתוך סצינה נוראית וקורעת לב בה שרה כביכול מתעמתת ומוחה לאלוהים על עקידת בנה יצחק, ובהבנת המעשה הזה מסתיימים חייה.

את חושבת שלרושם החזק שאת מתארת היתה יד בהחלטה (המפתיעה) של האופרה הישראלית להוסיף שש הצגות? 

אין לי ספק בכך. חנה מוניץ ניגשה אלינו בסוף ההופעות לא פחות נרגשת משאר הקהל. לשמחתנו הרבה, ההתלהבות שלה הובילה להמשכיות ההפקה.

אני חושבת שזה הישג לא מבוטל ש'אמהות' מגיעה לאופרה הישראלית, במיוחד בתור הפקת הפרינג' שהיא.

לדעתך תיתכן הפקה ״ממלכתית״ יותר, באולם פורמלי ובגרסה מתוזמרת, או שהאופי הפרינג׳י הוא אינטגרלי ליצירה?

קודם כל, גרסה מתוזמרת זה משהו שכולנו מקווים לו, ואולי בעתיד הלא כל כך רחוק. לגבי הפרינג', יש תחושה מאוד אינטימית שנוצרה בבימוי של שירית, והתוצאה בעיניי היא ממש מיוחדת וחזקה.

עם זאת, אני חושבת שהטקסטים והמוזיקה כל כך קומוניקטיביים שהם יכולים לעבור בקלות לבמה גדולה יותר, יחד עם אותה האינטימיות.

היה והאופרה תכה שורש ויתעורר הצורך, את מסוגלת לדמיין זמרות אחרות בנעליכן?

כן. עם כל הקרבה שלי לתפקיד וכמה שאני מרגישה שעשיתי אותו שלי, זה יהיה מדהים אם "אמהות" תמשיך לרוץ ברמה כזו, תשרוד את מבחן הזמן ואפילו תחצה את גבולות ישראל.

דווקא יכול להיות מעניין לראות אינטרפרטציה אחרת – כמו בכל אופרת רפרטואר, בעצם. אם חושבים על זה, המון אופרות נכתבו במחשבה על זמרות/ים מסויימות/ים, ומבוצעות עד היום באינסוף גרסאות / הפקות / שפות. בעיניי, אותו גורל מגיע לדודי וליצירה הזו.

"אמהות" – קברט אופראי מאת דויד זבה על-פי ספר בראשית. משתתפות: יעל לויטה, דניאלה סקורקה, ענת צ'רני ושי בלוך. בימוי: שירית לי וייס. עיצוב: מאיה מידר מורן ועדי שימרוני. ריקוד וכוריאוגרפיה: ערן אבוקסיס. 8-9.4.16, 5-6.5.16, 26-27.5.16 בסטודיו (חדר הפקה, דרך כניסת האמנים) באופרה הישראלית. 03-6927777