music4awhile

ראשי » Uncategorized » לצייר את הלילה

לצייר את הלילה

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית
מודעות פרסומת

על ברליוז, רוסיני, אקדמיה ואופרה: שיחת היכרות עם שחר לביא / עמיר קדרון

שחר לביא, מצו סופרן. כיום מסיימת לימודיה בביה"ס בוכמן-מהטה. זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, בינהם זובין מהטה, פול נאדלר, זאב דורמן ויואב תלמי.

לפני שנתייחס להופעותייך הקרובות עם הקאמרית הישראלית, קצת רקע: מתי ואיך נדבקת בחיידק המוזיקה?

אני לא חושבת שנכון להגיד ש"נדבקתי בחיידק המוזיקה" בשלב כלשהו, כי אני מרגישה שתמיד היה לי קשר מסוים עם המוזיקה והשירה בפרט. זה היה הדבר שייחד אותי בתקופת בית הספר. לא הייתי ילדה מיוחדת, גם לא בדיוק מקובלת, ורק כששרתי אנשים שמו לב אליי. אחרי שאמרו לי שיש לי קול מיוחד ויפה, החלטתי להיבחן למגמת מוזיקה בתיכון – מגמת המאגניבים – ושם אמרו לי להתחיל לקחת שיעורי פיתוח קול מסודרים.

המורה הרצינית היחידה לפיתוח קול בקרית אונו הייתה נטליה שפילבוי, שגם ניצחה (ועדיין מנצחת) על מקהלת "קולות הזמיר". שם בעצם הכרתי את המוזיקה הקלאסית. אפשר לומר ששם נדבקתי בחיידק האופרה. נטליה בחרה רפרטואר מאוד קלאסי, ובפעם הראשונה שבאתי לשמוע את הזמרות (זה היה עיבוד לאדג'ו של אלבינוני) אמרתי לעצמי "אין מצב, את בחיים לא תשירי ברמה כזו!" ואני מאוד שמחה שטעיתי.

עד כמה נחשפת והתחברת למוזיקה קלאסית, אם בכלל, לפני שהצטרפת למקהלה?

למרבה הפלא, לא היה לי קשר בכלל למוזיקה קלאסית לפני כן. בבית לא שמעו מוזיקה כזאת, וגם בתיכון, למרות שהייתה זיקה לפרקטיקה קלאסית, לא עסקנו בזה הרבה. עשינו בעיקר מוזיקה קלה וג'ז. בחלק הקלאסי בקונצרט סיום המגמה שרנו את טריו הקלפים מתוך "כרמן" ואת שיר היין מתוך "לה טרוויאטה", והיה ממש כיף. אחרי שהתחלתי לשיר, אבא שלי גילה לי שהיה שומע בבית הוריו מוזיקה קאלסית, ושמאוד אהב את זה. איכשהו, אפילו שלא גדלתי על דיסקים של קאלאס, לא היתה לי בעיה להתחבר לעולם האופרה. זה סוג של מפלט בשבילי מהיומיום.

כמה זמן שרת במסגרת "קולות הזמיר"?

שרתי שם כ-6 שנים, מגיל 15 עד גיל 20-21.

ובמקביל למדת פיתוח קול באופן פרטי?

כן, אצל נטליה זאת עסקת חבילה – מי שלומדת אצלה פיתוח קול, שרה גם במקהלה. בהתחלה היא שמה אותי בחטיבת האלט, ועם השנים עליתי בסקציות עד שהגעתי לשיר עם הסופרן. קיבלתי חינוך די נוקשה ותובעני, אבל בדיעבד אני מאוד מודה לה. עד היום אני לא מעזה לאחר לשום מקום, ומתאמנת כמו שצריך בלי הנחות.

בשלב זה כבר היה לך ברור שתמשיכי ללימודים גבוהים?

ברור שלא! ידעתי שיש לי אפשרות ללכת לתזמורת צה"ל או לאחת מהלהקות הצבאיות. אבל ידעתי שאם אלך לכיוון של מוזיקה בצבא, לא אעשה את זה אחר כך. וחוץ מזה, מי שמע על "מוזיקאי מצטיין"? גיליתי שיש דבר כזה רק אחרי שהשתחררתי.

שנתיים שירתתי בממר"ם. ישבתי בבור ועבדתי עם גאוני המחשב של הצבא. אחר כך עוד עבדתי כמה חודשים טובים בחברת הייטק בתמיכה טכנית, ולרגע הייתי בטוחה שזה מה שאעשה בחיים – אתעסק במחשבים, יהיה לי בית, מכונית והכל יהיה מסודר. ואז יום אחד קמתי, ממש ככה, ואמרתי לעצמי: "את נורמאלית?! את בת 21, כל החיים לפנייך, ואת יושבת מול מחשב 9 שעות ביום ומתקתקת קודים!" (יש לי הרבה דיבור פנימי עם עצמי, כמו ששמת לב). ואז עשיתי את הבחירה הכי נכונה: עזבתי הכל והלכתי עם הלב, מצאתי את שרון (רוסטורף-זמיר, מורתה. ע"ק) ונכנסתי ל-4 שנים באקדמיה. הרבה זה בזכות אמא. היא תמיד לימדה אותנו לעשות מה שאנחנו הכי אוהבים ורוצים, וזה מה שעשיתי באמת.

כעת את נמצאת ממש על סף סיום התואר הראשון, וזה זמן לסיכום ביניים.

האמת שהיו הרבה תהפוכות בארבע שנים האחרונות. התבגרתי, התקדמתי והתפתחתי חברתית, מקצועית וגם פנימית. אני חושבת שבאקדמיה זאת היתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להיות אני בלי לעשות חשבון לאחרים ובלי מסיכות. אף אחד לא כפה עליי להיות שם, אני בחרתי את הדרך הזאת ולכן אין בי חרטה.

אין מה לומר – מוזיקה, ובמיוחד אופרה, זה אחד מהמקצועות הכי מאתגרים במקצועות הבמה – פיזית, ובעיקר נפשית ומנטלית. היה לי חשוב להקיף את עצמי באנשים שאני סומכת עליהם ושעושים לי טוב, שיגידו לי תמיד את האמת, ולא תמיד ידעתי לעשות את זה. למדתי את זה בדרך הקשה, בהתמודדויות לא פשוטות עם הסביבה הלא תמיד תומכת. מה שהיה לי יותר חשוב, זאת הסביבה המקצועית שלי: המורים שלי, ההחלטות שקיבלתי במהלך ההכשרה שלי, והלמידה מהטעויות הלא מעטות שעשיתי. לפעמים אני מודה לאלוהים ששם אותי בידי המורות שלי שרון ורודיקה, ויותר מאוחר טריש, שתמיד יגידו לי את האמת, לא משנה מה. לא מעט פעמים הייתי על סף שבירה; לא תמיד ידעתי אם אוכל למשוך עד הסוף, כי זמרים הם עם מטורף, מזוכיסטי וחסר רחמים, וצריך לדעת להתמודד עם זה, והן עזרו לי לא מעט, וחוו איתי הרבה משברים ופוסט משברים.

עבדתי מאוד קשה במהלך התואר, והתמורה של העבודה הזאת נתנה לי מוטיבציה ודחפה אותי קדימה. אני מחשיבה את עצמי לבנאדם מאוד חזק. אני לא מתקפלת בקלות ואני לא נותנת שישברו אותי, אפשר לומר גם שלמדתי לנתב בצורה יעילה את האנרגיות שאני משקיעה לדברים החשובים, שהם בעצם עשיית המוזיקה והשאיפה להשתפר כבן-אדם. אני לא מושלמת, ותמיד אשאף להשתפר איפה שאוכל.

חלק מהמשברים קשורים לתחושה של תחרות באקדמיה, אולי גילויי קנאה נלווים – ולצידם גם הרבה תקוות וציפיות שנתלו בך והלחיצו?

נקודות השבירה קשורות אך ורק ללחצים ולציפיות שלי מעצמי ושל אחרים ממני. במהלך השנים גדל היקף הפעילות שלי ויחד עם זה גם הציפיות, וזה לקח אותי למקום שבו כבר אי אפשר לעשות הנחות בעבודה, וזה הלחיץ אותי. הייתה נקודה בה הייתי צריכה להחליט אם לעשות או לא, ובסופו של דבר החלטתי לעשות. נגעתי בהרבה תחומים והשתתפתי בהרבה אירועים ופעילויות, ולאט לאט הבנתי מה דרוש כדי להצליח במוזיקה: עבודה קשה ומסירות מוחלטת.

תחרות בין קולגות תמיד ישנה. אין לברוח מזה, השאלה היא איך מתייחסים לזה. זה יכול להיות דבר שייתן לך מוטיבציה לדחוף את עצמך, שאיפה למצוינות והגשמת הפוטנציאל, או שזה יכול לדכא אותך ולמנוע ממך להתרכז בדבר שלשמו התגייסת מלכתחילה, וזה עשיית מוזיקה בצורה הכי טהורה ואמיתית שיש. במהלך התואר הבנתי שקנאה וחוסר ביטחון יכולים להביא אנשים לשפל, ובחרתי להימנע מזה כמה שאני יכולה.

תמיד צריך להבין מאיפה בן-אדם מגיע ומדוע הוא מתנהג בצורה זו או אחרת, אך צריך גם לזכור שכל דבר שעושים בצורה קיצונית ולא נכונה, יכול לפגוע בבנאדם עצמו ובסובבים אותו. לפעמים תחרות בריאה זה טוב, כדי לאמוד את עצמך ואת ההתקדמות שלך, לראות איך אתה לוקח את מה שיש לך עכשיו ומביא את זה לשלב הבא, אבל לא כדי לראות כמה אתה יותר טוב מאחרים. לדעתי רק ככה אתה באמת מתקדם, וזה קשור לכל תחומי החיים, לא רק במוזיקה.

ציינת שהשתתפת במהלך לימודייך בהרבה אירועים, ואם אני לא טועה, השנה החולפת היתה במיוחד עמוסה בעבודה. באילו מסגרות הזדמן לך לשיר?

מרגע שנכנסתי לאקדמיה, התחלתי ליצור קשרים מקצועיים ע"י השתתפות בפרויקטים שונים באקדמיה ומחוצה לה, בעיקר עם מקהלות שונות, כמו המקהלה של גארי ברטיני, האנסמבל הקולי הישראלי, מקהלת הקיבוץ הארצי ועוד. עם הזמן הכרתי גופים ואישים חדשים, ולאט לאט התחילו להזמין אותי לשיר בתור סולנית.

אני חושבת שאבני הדרך המרכזיות במהלך השנים האחרונות היו ההשתתפויות בהפקות ובקונצרטים במסגרת סדנת האופרה IVAI שמתקיימת כל קיץ בת"א, שם זכיתי לעבוד עם אנשי מקצוע מהעולם ולקבל הרבה מאוד ידע ומיומנות במה. פעמיים נסעתי יחד עם מורתי לפרוג'יה באיטליה כדי לבצע תפקידים מרכזיים – כרובינו (נישואי פיגארו) ורוזינה (הספר מסביליה). למרות התנאים המחפירים וחוסר הארגון, הצלחתי להיכנס לנעליים הגדולות האלה, כמובן בעזרתה הרבה של שרון. יש אמרה כזאת – מה שלא הורג אותך, מחשל אותך, וזה בדיוק היה זה.

הכי חשובים בשנתיים האחרונות היו הקונצרטים עם מאסטרו זובין מהטה, אחד מהם ב-Alte Oper בפרנקפורט, שבהם הוכחתי לעצמי שהכל אפשרי. המאסטרו הזמין אותי לשיר לו שוב ביולי, ואני מקווה שייצא מזה משהו טוב בעתיד. אני חייבת לציין גם את האקדמיה למוזיקה שנתנה לי כל כך הרבה הזדמנויות לשיר עם התזמורת ובהפקות האופרה השנתיות. זה לא מובן מאליו.

בחודשים הקרובים יש לי לא מעט פרויקטים: הרקוויאם של מוצארט יחד עם מקהלת Bachchor Essen מגרמניה; קונצרט יחד עם המקהלה הקאמרית ע"ש גארי ברטיני בפראג ובווינה, בניצוחו של רונן בורשבסקי, שלקח אותי במהלך השנים לשיר כמה וכמה פעמים אתו ועם המקהלה ונתן לי הרבה הזדמנויות גם בארץ וגם בחו"ל. הקיץ הייתי אמורה לשיר בהפקת האופרה "אריאדנה בנקסוס" (שטראוס), אבל מאחר והתקבלתי לאקדמיה רוסיניאנה בפזארו, אצטרך לוותר על זה. בנוסף, אני שמחה לחבור החל מספטמבר ל-"מיתר – אופרה סטודיו", כחברה מן המניין יחד עם חברים טובים ואמנים מן השורה הראשונה. באשר לטווח הקרוב – אשיר את היצירה המדהימה של ברליוז, "לילות קיץ", עם התז' הקאמרית בניצוח יואב תלמי.

כיצד נוצר הקשר שלך עם התזמורת?

בשנתי השנייה באקדמיה חברתי לכיתת הניצוח של תואר שני כדי לשיר את 'שירי שוליה נודד' של מאהלר. מידי פעם כיתות הניצוח והתזמור עובדות על פרויקטים שכוללים קטעי זמרה, והסטודנטים פונים לזמרים מהמגמה הקולית כדי לגייסם. זאת דרך ממש טובה ליצור קשרים בין-מגמתיים וגם עם אנשי מקצוע – מנצחים, מרצים וכיו"ב. שאלתי את נעם אביאל, שלמדה אז אצל תלמי, אם אוכל לשיר איתם באחת הפעמים, ובמסגרת זו הוא שמע אותי לראשונה. משם התגלגלו העניינים. בהמשך שרתי איתם עוד פרויקט – "מות אופליה" (ברליוז), ולאחר מכן תלמי פנה אליי ושאל אם אסכים להתנדב להופיע בגאלה למען חקר הסרטן, שנערכה בהיכל התרבות בדצמבר האחרון. באחת מפגישותינו בשנה שעברה הוא שאל אם אני מכירה את "לילות קיץ" ואם אני מעוניינת לבצע את היצירה עם התזמורת.

מה את יכולה לספר על היצירה?

נתחיל בזה ש"לילות קיץ" זאת אחת היצירות היפות  ביותר שברליוז כתב. מקבץ של שישה שירים שאוגדו לאחר כתיבתם וגם תוזמרו כל אחד בזמן שונה ולקולות שונים. אלו שירים מאוד ציוריים שנכתבו לטקסט מאת תאופיל גוטייה. רוב השירים כתובים בסולמות מאזו'ריים ונשמע כאילו הם מאוד אופטימיים ושמחים, אבל אם מסתכלים לעומק של הטקסט וגם של המוזיקה, מגלים כי הם מתארים אבדן, אילוזיה, געגוע ותקווה להתאחד שוב עם אהבה אובדת. יש הרבה רגש בטקסט שמתבטא במוזיקה בצורה מדהימה.

אפשר להרגיש שברליוז מאוד התחבר לטקסט, כי הדרישות המוזיקאליות והטכניות שלו מהזמרים מאוד ספציפיות. מבחינת רגש אפשר למצוא הרבה מאוד דגשים בתוך התווים על האופן בו צריך לשיר ולפעמים כמעט לדבר את הטקסט; מבחינה טכנית יש דרישה לצבעים שונים בכל שיר וזה מאוד מאתגר, במיוחד למבצע יחיד. השירים נכתבו לזמרים ספציפיים עם כוונה לצבע מסויים בכל אחד, אך בשנים האחרונות מקובל יותר לבצע את היצירה ע"י זמר אחד או זמרת אחת, מה שמצריך מהם למצוא בתוך עצמם ובקולם את הצבעים הנכונים לכל שיר ושיר. מה שעוד מעניין במחזור הזה הוא סדר השירים, היוצר מסע שהזמר והקהל אמורים לעבור במהלך ההאזנה – שיר ראשון ואחרון מאוד אופטימיים ובהירים, ולעומת זאת ארבעה שירים מלנכוליים שעוסקים בפרידה, עצב ומוות.

בתור מבצעת, הצורך להוציא מעצמי כל כך הרבה צבעים ורגשות בתוך זמן קצוב של 25 דקות, דרש ממני עבודת מחקר פנימית נרחבת וחפירה עמוקה בתוך הנשמה והחיים. כדי לגרום לטקסט לדבר ולגעת במאזינים, גם עליי להרגיש את מה שאני שרה ולהאמין בזה בעצמי. התחלתי לעבוד על היצירה הזאת לפני שנה ועד היום אני מרגישה שלא הגעתי למיצוי מוחלט של מה שאפשר להוציא מתוכה. אני צעירה ואין לי עדיין את כל ניסיון החיים שהיצירה הזאת דורשת, אבל בעזרת עבודה אינטנסיבית עם המורות ועם חברים טובים למקצוע, אני מרגישה שאני בדרך הנכונה.

בשנה שעברה שרת באקדמיה את גרסת הפסנתר. המעבר לליווי תזמורתי מצריך היערכות מחודשת?

לחלוטין. כך זה צריך להיות בכל פעם שבאים לבצע יצירה פעם נוספת, גם אם בגרסה זהה. צריך להעריך מה היה בפעם הקודמת, איך לדעתך צריך לשנות ולשפר את הגרסה הזאת, ולהביא דברים חדשים ומעניינים להופעה הבאה.

לשיר יצירה כזאת במסגרת קאמרית היא מאוד שונה מהתזמורתית. הליווי עשיר יותר, מלא צבעים שנותנים הכלים השונים בתזמורת, הטמפו שונה, וכמובן ישנן החלטות המנצח לגבי אינטרפרטציה וכיוון מוזיקלי – כל אלה משפיעים על קבלת ההחלטות של הזמר. אני חייבת לומר שבשנה שעברה לא הרגשתי מוכנה ב-100% לשיר את כל היצירה, אך זה משהו שהייתי חייבת לנסות כדי לראות איך אני מרגישה גם בתהליך וגם על הבמה.

לשיר עם תזמורת זה תמיד שונה מאשר לשיר עם כלי אחד או מספר כלים מצומצם, גם טכנית, גם הבעתית – הרבה דברים צריכים להשתנות בהתאם. טכנית, עליי לוודא שהצליל שאני מוציאה יהיה מפוקס במיוחד כדי שיוכל לעבור תזמורת; פיזית, זה דורש סטמינה ותמיכה קצת שונה. הבעתית, יש הרבה ניואנסים שבאולם קטן יותר יעברו יפה, אך לא על במה גדולה עם תזמורת מאחור, ואז צריך להוציא כמה שיותר רגש ומימיקות. אישית, אני תמיד מרגישה כחלק מההרכב שאתו אני מופיעה, ותמיד חושבת איך אפשר להשתלב כדי להוציא צבע מסוים.

ב"לילות קיץ" ברליוז מאוד השתדל לתת לתזמורת תפקידים מאוד ספציפיים שייצרו אווירה ואפילו סצינה שלמה שתעביר את הטקסט שהזמרת שרה. לדוגמא, בשיר השני, המספר מדבר מנקודת מבט של ורד שנמצא על דש הבגד לקראת הליכה לנשף, והתזמורת שם נותנת אווירה ריקודית מתאימה.  בשיר השלישי, התזמורת מחקה גלי ים בעוד הטקסט מדבר על ההליכה לים ללא אהבה, לאחר מכן בכי, כשהטקסט מדבר על בכי הנשמה ובכי היונה הנשכחת על האהבה האובדת. בשיר החמישי, האהוב עליי, מסופר על ההליכה לבית הקברות בלילה, ויש קטע בו הכינורות מנגנים בפלז'ולטים כדי לתאר את רוח הרפאים שעוברת בבית הקברות. זה יוצר אווירה קצת ספוקית שנכונה לסצינה. זה ממש כמו לצייר שישה ציורים שונים יחד עם התזמורת, ולהעביר לקהל את התמונה במלואה.

רבים וטובים הקליטו את "לילות קיץ", ואני מניח שהאזנת להקלטות שונות גם בלי קשר לתהליך ההכנה. נתקלת בגרסה מסוימת שדיברה אלייך, אולי אפילו שפכה אור חדש על היצירה?

היום מאוד מקובל להקשיב לגרסאות רבות של אותה יצירה, ולפעמים שוכחים לתת את הקול האישי של הזמר עצמו. שמעתי כמה וכמה גרסאות, גם זמרים וגם זמרות. היו כמה שדיברו אליי יותר והיו שפחות. אחת הגרסאות שהכי נגעה בי היא של ורוניק ז'אן, שהיא בעיקר זמרת בארוק. היא לקחה את היצירה למקום קצת אחר מבד"כ. פחות אופראי, יותר נקי ולבן.

הרבה יגידו כי הם מעדיפים את הגרסה של רז'ין קרספן (מהמפורסמות ביותר), זמרת צרפתיה בעלת ניסיון רב בז'אנר זה, שביצעה את היצירה פעמים רבות. המוזיקה הצרפתית היא מאוד דיבורית, מה שאפשר לשמוע גם ב"כרמן" של ביזה. הכל מאוד ציורי וקשור לשפה המדוברת, הכמעט יומיומית. כך לדעתי גם צריך לבצע את היצירה הזאת – בצורה פשוטה שתעביר את הטקסט והסיפור בצורה ברורה ואמיתית, בלי לרגע לוותר על האמוציות החזקות שמובעות בו.

בכתת אמן שהנחתה בסדנת האופרה שעברה, עלה מדברי חמדי כפיר שלשיר בצרפתית זו משימה קשה אפילו עבור זמרים שזו שפת אמם – קל וחומר עבור כל השאר.

יש שפות מאוד שירתיות שזורמות ומתנגנות ולכן הרבה יותר קל לשיר בהן, כמו איטלקית. אך יש שפות כמו צרפתית, אנגלית, רוסית ואפילו גרמנית, שאם אינן שפת האם של הזמר, יהיה לו מאוד קשה "להוציא" את הטקסט בצורה טובה ומובנת. גם אנגלית זאת אחת השפות הכי קשות לשירה, כי יש הרבה מאוד דברים שאינם מתקבלים בשירה כפי שמתקבלים בדיבור וצריך ללמוד את זה ביתר דקדקנות. רוסית בכלל – יש בשפה הזאת תנועות ועיצורים שמיוחדים רק לה ומאוד קשה ללמוד להגות אותם נכון. אגב, גם עברית זאת שפה בכלל לא קלה לשירה.

בצרפתית יש הרבה צלילים זרים לעברית: התנועות הנזליות (מופקות מהאף), כמה וריאציות על התנועות הבסיסיות (a, e, i, o, u), ה-r שלפעמים גרונית ולפעמים קדמית. אלה דברים שזמרים לומדים בשיעורי הדיקציה באקדמיה. בלילות קיץ הצרפתית לא פשוטה: הטקסט אינו טקסט יומיומי, השפה מאוד גבוה ופיוטית. מה שעוד יותר מאתגר זה השילוב של הטקסט עם המוזיקה, המסובכת כשלעצמה (למשל, השיר החמישי על משקל משולש והמלודיה בסינקופציה כמעט תמידית).

כוונתך שהגישה של ברליוז יותר אינסטרומנטלית?

הגישה שלו בהחלט יותר מאוזנת מאשר הגישה של רוסיני, למשל. אצל רוסיני ניכרת החשיבות שהוא נתן לקול, בעוד התזמור היה ליווי בלבד. כך הוא גם הדגיש בכל הזדמנות. ברליוז לא הסכים עם זה, ובמוזיקה שלו ניתן להבחין ולשמוע כי התפקיד שהוא נותן לתזמורת גדול יותר ביצירה. הכלים משתתפים יחד עם הקול ביצירת האווירה בסיפור, ומסמלים תפקידים ספציפיים שמוזכרים בטקסט (רוחות רפאים בשיר החמישי, גלי ים בשיר השלישי וכו').

האיזכור של רוסיני אינו מקרי – ובמידה מסוימת את כבר מזוהה עמו (ועם המייצגים הבולטים של שורשי סגנונו – הנדל ומוצרט). ברליוז הוא אופרה אחרת, כפי שהסברת. כששרת את 'לילות' לראשונה, הרגשת שאת יוצאת מאזור הנוחות שלך?

אני לא חושבת שיש לי אזורי נוחות או אי-נוחות. לדעתי, זמר בתחום הקלאסי צריך להביא את עצמו להרגיש נוח בכמה שיותר סגנונות כדי לא להגביל את עצמו לז'אנר מסוים. כמובן שבאופן טבעי אנחנו נתחבר פחות או יותר לסגנון שאנחנו יותר אוהבים ומרגישים נוח אתו, אבל תמיד צריך לדעת לצאת מהקופסא ולנסות דברים אחרים, ולהתמקצע בהם. זה גם תלוי ביכולות ובמבנה הפיזי. לדוגמא, אני לא יכולה לשיר ואגנר ושטראוס (כרגע), כי אין לי מסת קול או סטמינה שדרושה כדי לשיר אותם (לפחות את האופרות שלהם). סוג הקול שלי (פאך) הוא מצו קולורטורה, והאופי שלי הוא כזה שתפקידי רוסיני מאוד מתאימים לי, ואני מאוד אוהבת לשיר את זה.

בפעם הראשונה ששרתי ברליוז, כמובן שהיה לי קצת מוזר – גם בגלל השפה, שלקח לי קצת זמן "להושיב", וגם כי פתאום הקווים יותר ליריים וארוכים, יש עבודה עם ליווי מסוג אחר, יש צורך בצבעים שונים בקול וכו', אבל עם הזמן והעבודה הצלחתי להכניס גם את ברליוז ל"אזור הנוחות" שלי. אני חייבת להדגיש שוב שברליוז לא בדיוק אהב את מה שרוסיני כתב ואת צורת המחשבה שלו, על כך שהקול הוא הדבר הכי חשוב. הוא חשב שהמוזיקה שלו היא שיטחית מאוד ואין לה עומק רגשי כלל. האמת, שעם זה היה לי אפילו יותר קשה (:

ברליוז לא היה היחיד שהטיח ביקורת ברוסיני, ובעצם מעמדו בהיכל התהילה שוקם רק באמצע המאה ה-20. מה את מוצאת בו?

לדעתי רוסיני היה המלחין שהכי הבין את הקול ואת הפוטנציאל שלו. הוא העמיד את הקול במרכז, והעביר את כל ההבעה והרגש לקו המושר. יש כאלה שיגידו שהוא חוזר על עצמו, שהקווים שלו משעממים ושטחיים – והם ממש צודקים. השאלה היא מה עושים עם הקווים האלה, ועד לאן אפשר למתוח את גבולות הקול האנושי?

אני רואה במוזיקה של רוסיני אתגר; מה רמת הווירטואוזיות שאני מסוגלת להגיע מבחינה קולית ושבתוכה עליי להכניס רעיונות מוזיקאליים רגשיים שיצדיקו זאת? בשבילי המוזיקה שרוסיני כתב היא רק שבלונה שנועדה להביא אותי לחשוב כמו מלחינה, לפתח את היכולת לערב את הרגשות שלי לתוך המוזיקה ולעצב אותה בהתאם, כל רגש בדרך המיוחדת לו, ואני מאוד מתחברת לזה. המוזיקה הזאת היא כמו קרקס.

המוזיקה של רוסיני איבדה את מעמדה במהלך המאה ה-19 בעיקר בגלל השינוי בדרך המחשבה על המוזיקה ועל האופרה בפרט. לקראת סוף חייו של רוסיני, הצורך בזמרי בל-קנטו פחת, כי חלה תזוזה לעבר מאזן כוחות בין התזמורת לזמרים. צמח דור של זמרים שכמעט הכל היה כתוב להם, ובעיקר דאגו לעבור תזמורת. לדעתי בעידן המודרני התעורר הצורך לשחזר את מעמד הזמרים כאמנים ולתת להם יד חופשית יותר בתהליך עיצוב הקו המושר. היום יש זמרים שמבינים בל-קאנטו, כמו צ'צ'יליה בארטולי, ג'ויס דידונאטו, אלינה גראנצ'ה, חואן דיאגו פלורז – והם לוקחים את המוזיקה של רוסיני ויוצרים משהו חדש.

יש המאמינים שבתקופת רוסיני היו הקולות הכי מתאימים לז'אנר, ולדעתי זה לא בהכרח נכון. יש לזמרים היום נטייה למתוח את גבולות יכולותיהם, והתוצאות הן לטוב או לרע. רוסיני בעצמו טען שיש תכונות מולדות שלא תלויות טכניקה או למידה כלשהי, וגם שאי אפשר ללמוד לשיר רק טכנית ואקדמית, אלא ע"י האזנה לזמרים שמתעסקים בזה, ומהם לקחת את הסגנון למקומות אישיים.

לקראת סיום, אאחל הצלחה בהופעות עם הקאמרית, ואקווה שהשידוך יעלה יפה ושיימשך הלאה – אם כי תכנית העונה הבאה כבר סגורה וממילא תהיי עסוקה עד מעל הראש בסטודיו. אולי שם יזדמן לך לקדם את הרומן עם רוסיני?

אני מקווה להמשיך להתעסק במוזיקה של רוסיני, אני מאוד נהנית מזה. כמובן שאשמח להתפתח בז'אנרים אחרים: מעניין אותי לשיר רפרטואר צרפתי, ולקבל עוד ניסיון וידע ברומנטיקה ובפוסט-רומנטיקה גרמנית. אני מצטרפת לאנשים נהדרים, מקצוענים אחד אחד ומוזיקאים מדהימים, ואני מקווה שתהיה עונה פורה מאוד.

כרבים מעמיתיך, החלת את דרכך באופרה כסדרנית. זה הכין אותך למעבר לצד השני של המתרס?

העבודה כסדרנית לא הייתה קלה. ההתעסקות עם הקהל ובמיוחד הרצון לצאת מהמדים, גרמו לי להבין שאם כבר לעבוד באופרה, אז לא כסדרנית. מצד שני, זאת הייתה חוויה לימודית מדהימה, לראות כל ערב איך זמרים ונגנים נערכים להופעה, מה קורה מאחורי הקלעים, חזרות במה, אינטראקציה בין מנצח וסולנים. גם מעניין לראות טריקים של זמרים: איך לעבור תזמורת, איך להתנהל על במה יחד עם תפאורה, תלבושות וזמרים נוספים, וכמובן – מה לא לעשות… זה משהו שלא רואים כל יום, ודאגתי לנצל כל הזדמנות.

לא בטוח שהמפגש עם הקהל ינעם יותר כשתהיי על הבמה… אפשר לומר הרבה על הקהל, על האופרה ובכלל על תחלואי זירת המוזיקה, אבל עלינו להתבונן במחצית המלאה של הכוס: העובדה שיש לך אפשרות תעסוקה מובטחת לשנתיים הקרובות – ועוד בארץ – אינה מובנת מאליה במקצוע הרעוע הזה.

קודם כל, אני חייבת לומר שלדעתי אופרה זה מקצוע הבמה הכי קשה שקיים, ובכלל, אחד המקצועות הכי לא מובנים מאליהם. אני מודה לאלוהים שהעניק לי את הקול הזה ואת היכולת לעמוד בדרישות שהמקצוע מעמיד בפניי. אי אפשר להגיע לשום מקום בלי עבודה קשה, ואני שמחה שהעבודה הזאת משתלמת בצורה כה מתגמלת. אני מאוד שמחה על הסטודיו ובטוחה שהעבודה שם תיתן לי הרבה מאוד. כמובן שהשאיפה היא להגיע גבוה ורחוק ככל האפשר, אבל את זה צריך לבנות בחכמה, צעד אחר צעד – וזה מה שאני עושה, הרבה בזכות המשפחה שלי והמורות שלי שמרגיעות אותי ומורידות אותי לאדמה כשצריך… אני בנאדם לא סבלני, וצריכה שהכל יקרה עכשיו.

הזכרת קודם לכן שהזדמן לך לעבוד באיטליה, ואני מניח שבמקביל לבחינות לסטודיו "בדקת את השטח" בחו"ל – ובכל מקרה עינייך נשואות גם לשם.

כמובן שהחלום הוא להצליח בחו"ל, וזה נכון לכל מוזיקאי – לא רק בתחום הקלאסי.  אבל כמו שאמרתי, צריך לבנות את עצמך צעד צעד, ולמעלה החליטו שאני זקוקה להכשרה נוספת בישראל. אני מאוד שמחה שהתקבלתי לסטודיו. אני חושבת שיש לי הרבה פערים להשלים, ואת הכלים האלה אקבל בסטודיו, שהוא הגוף הכי מקצועי שיש להכשרת זמרי אופרה בארץ. יש מסגרות מקבילות באירופה שעיניי נשואות אליהן, אבל כל דבר בזמנו.

שבוע אחרי לילות קיץ תשירי את רסיטל סיום התואר. מניסיוני, עבור זמרים רבים זו הזדמנות נדירה להרכיב תכנית שהיא כולה על-פי טעמם ואופיים. על קצה המזלג ומבלי לחשוף את כל הקלפים – מה אנו עומדים לשמוע?

בשעה טובה ומוצלחת אני מסיימת 4 שנים באקדמיה. אכן, התכנית בנויה לפי טעמי האישי. הרסיטל יהיה מאוד מגוון ויכלול חומרים מכל התקופות והסוגים. יהיה מאוד מעניין ויהיו אורחים והפתעות. מי שהיה בתחרות השירה של האקדמיה השנה, קיבל את קצה המזלג – ואני מזמינה את כל מי שרוצה לדעת מה יהיה כל המזלג, להגיע ב-16 ביוני לרסיטל. אני מבטיחה שיהיה כיף.

"לילות קיץ": שחר לביא תתארח בקונצרטים של התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוח יואב תלמי. בתכנית: מיצירות פורה, ברליוז ובטהובן. 9-11 ביוני, מוזיאון ת"א וקיבוץ יפעת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

המוקלקים ביותר

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: