הנדל כאן ועכשיו

הקאמרית הישראלית מגישה תכנית מושכת בפרשנות מפתיעה / עמיר קדרון

הקונצרט השני מהסדרה הקולית של התזמורת הקאמרית הישראלית נפתח בקונצ'רטו גרוסו אופ. 6 מס' 5 מאת הנדל. המאפיין העיקרי של הנגינה – גם ביצירות העוקבות – היה נחרצות בלתי צפויה, אם כי לא כזו שבהכרח אין לה מקום; על כן הרושם שהותיר הקונצרט (לצד ההנאה) היה מורכב, מאתגר, ובעיקר מעורר מחשבה.

לאורך הקונצ'רטו היתה התנהלות התזמורת לא עקבית: בפרק הפתיחה בלטה קבוצת הכינורות הראשונים – מלוכדת, מבריקה – בהובלה מצוינת של אלינא גורביץ'. לעומת זאת, הכינורות השניים ממש הפריעו בצליל כבד ומתכתי, ונוכחות חטיבת הבאס כמעט ולא הורגשה. הפער בין גישת הכינורות התרחב בדואט שבפרק ד' – ללא תמיכת התזמורת, הצירוף של גורביץ' ויוליה בלגליי יצר צליל על סף הצרימה. מנגד, דאג המנצח ג'ון נלסון להקטין ולעדן את הנגינה בפרק החמישי, שעוצב בקלילות הראויה.

חיבת המנצח והתזמורת לביטוי עז זלגה הלאה וביתר שאת אל הסימפוניה מס' 29 של מוצרט. בהתאם לכך בלטו מאד פרקי המסגרת של היצירה, בהם הודגשו בחריפות ניגודי האור והצל. מבחינה זו, נעילת הסימפוניה היתה קיצונית באופייה – כמעט אלימה. שוב, לצד זאת הודגמה יכולת מנוגדת: יש להחמיא לצניעות המדויקת שבה הותוותה הפתיחה האגבית של הסימפוניה, וכן לתיקון היחס בין חטיבות הכינורות – מה שהיה חסר במידה רבה, כאמור, בקונצ'רטו.

אם שתי היצירות שפתחו את התכנית עוררו תהיה באשר לכוונות האמנים, זו המסיימת נתנה מושג ברור. ככל שיישמע הדבר מופרך, נדמה כי נעשה ניסיון לפרש את המוזיקה על-פי רוח ההווה, ומכאן חדות הנגינה, הנטיה לטמפי מהירים והרושם הכללי של החלטיות וקשיחות. כמעט מפתה לפשט ולומר 'מוצרט והנדל פוגשים את שוסטקוביץ". למרבה הפלא, הקונספט הוכיח עצמו במידה רבה.

היצירה המסיימת, אם כן, היתה "דיקסיט דומינוס" מאת הנדל. עיון קל בטקסט – תהלים ק"י – מאשש את ההשערה הנ"ל. המסר כוחני וכולל ביטויים כגון: "אשית אויביך הדום לרגליך", "מחץ ביום אפו מלכים" וכדומה. על פי רוב, האלימות מתממשת בביצוע הקטע "Conquassabit", ואילו נלסון בחר להקצין ולהעניק ליצירה בכללותה אופי תוקפני – מורט עצבים ממש – עם הפוגות מבורכות כל אימת שהמקהלה השתתקה והזרקור עבר לסולנים.

מהאמור לעיל ניתן להבין שהתוצאה היתה שנויה במחלוקת, בלשון המעטה, ועל כן יש לברך על איכותה הגבוהה של השירה – באמת יוצאת מגדר הרגיל – שבזכותה ניצלה המוזיקה. מקהלת האקדמיה י-ם, על אף שלרוב אולצה לזעוק ולנהום, הצטיינה בשירה מבריקה להפליא, שקופה וממוקדת. הסולנים היו נהדרים אף הם: כבקונצרט האחרון של הקאמרטה, הסתפק גיא פלץ בתפקיד זעום, ושוב הותיר קולו היפהפה רושם עצום במעט שניתן לו. נתח קטן נפל גם בחלקו של לירן קופל, ואת שניהם ניתן וכדאי יהיה לשמוע בהיקף מכבד יותר בהפקת "דולי הפנינים" של האקדמיה למוזיקה בי-ם, המתוכננת לחודש מאי.

קולות הנשים נחשפו במידה רחבה יותר, ולא אכזבו: אביטל דרי שרה יצירה זו בתחילת העונה עם תזמורת הבארוק – ושיחזרה את הישגה. קלייר מגנאג'י, שקהל הקאמרית ודאי זוכר היטב מהופעתה המסחררת ב"הבריאה" של היידן, שוב הפליאה בגמישות ובברק המענגים של קולה, וכמוה גם דניאלה סקורקה. מעבר להיותו אתנחתא של רוגע מההמולה השתלטנית, ייזכר הדואט שלהן כפנינה מוזיקלית ובה מיזוג נדיר של שניים מהקולות היפים ביותר בארץ.

עוד כמה המלצות לסיום: בטרם תדרים התזמורת לפסטיבל קלאסיקאמרי באילת, תופיע בשתי תכניות לילדים. ראשית, "פטר והזאב", עם הבמאי-שחקן דני ארליך, ואחריה "חליל הקסם", בשירת נציגי האופרה-סטודיו. לקראת סוף החודש, אביטל דרי וגיא פלץ ינעימו זמירות עם חבריהם להרכב הרנסנס המצוין "גלוריאנה". כמו כן, יופיע פלץ לצד דניאלה סקורקה ואחרים בקונצרט המקיף מאה שנות לידר. האזנה ערבה!

התזמורת הקאמרית הישראלית, 16.1.13, מוזיאון ת"א. הנדל – קונצ'רטו גרוסו אופ. 6 מס' 5; "דיקסיט דומינוס". מוצרט – סימפוניה מס' 29. ג'ון נלסון – מנצח. קלייר מגנאג'י, דניאלה סקורקה – סופרן. אביטל דרי – אלט. לירן קופל – טנור. גיא פלץ – בריטון. המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה ולמחול, י-ם.