מפגש מחודש ומרגש עם הרכב מוכר / חגי אברבוך

אוהד בן-ארי, הילה קרני, דניאל ברד

לאחרונה זכיתי לשמוע דבר מעניין באמת: הרכב שאני מכיר ואוהב שינה את הצליל שלו. לא לעיתים קרובות קורה דבר כזה.

את שלישיית מונדריאן לא שמעתי כבר זמן רב, ואני זוכר אותם כמבצעים סוחפים ומרתקים. הפעם נוסף דבר חדש ומבורך מאוד לטעמי – ובכלל נדמה שזו מגמה בזמן האחרון בנגינת פסנתר: שקיפות חריפה, פנינית ממש. נדמה שהרגל של אוהד בן-ארי החליטה להתרחק מהפדל הימני באופן כמעט מוחלט, ותחילה לכבוד שלישיית הפסנתר בדו מינור, אופ' 1 מס' 3 מאת בטהובן. צליל הפסנתר הוקטן, כמעט כמו בהשראת צליל פסנתר פטישים. האם ייתכן שצליל זה של הכלי העתיק, שהולך ומוקלט יותר ויותר וגם מופיע באולמות הקונצרטים, משפיע סוף כל סוף על מבצעים בכלי המודרני?

התוצאה מענגת במידה שקשה לתאר. באופן מיידי נוצר מרחב נשימה עצום בשביל הכינור והצ'לו, ושלל פרטים נושמים במרחב הזה – בניית הפראזות הרגישה של דניאל ברד בלטה אף יותר, וכך גם הצליל החמים של הילה קרני, כשברקע פסאז'ים מהירים בפסנתר שממש ליטפו את האוזן באלגנטיות שלהם. יצירה זו של בטהובן נעה כל העת בין סערה מעודנת וליריות נוגעת ללב, והצליל הצנוע רק השפיע עליה יתר ברכה. ביצוע מפעים.

לאחר מכן, העניקו חברי השלישיה ביצוע מוקפד ומרשים ליצירתו הלא-קלה של ברדנשווילי, שלישיית פסנתר מס' 1, "לזכרו של ביזה", תוך דיוק צלילי בגליסנדי באוניסונו בין כלי הקשת, ושלל התרחשויות רועמות וחרישיות לחלופין.

את היצירה עצמה אולי אני צריך לשמוע שוב, בהזדמנות. לא הבנתי מה ברדנשווילי ביקש לומר, והייתה לי תחושה שאני מקבל רצף של אמירות שכבר שמעתי לא פעם בעבר ולא מצאתי בהן עניין רב – כולל נגינה בתוך הפסנתר שאת ההצדקה היחידה לה מצאתי ממש בסוף היצירה (פעימות שקטות במעמקי הפסנתר, כמו מצעד קלגסים עמום ורחוק), אלא שגם המחווה הזאת נמשכה ונמשכה עד שהייתה מעט לטורח. כאמור, אין ספק שחברי ההרכב נתנו ביצוע אופטימלי ליצירה הזו – אך האם די בכך?

שלישיית הפסנתר מס' 2 היפהפיה של ברהמס חתמה את הקונצרט, ואותה רוח נטולת פדל או זהירה בפדל שרתה גם במקרה זה – בברהמס! כמה יפה זה היה, ברהמס שמרחף בקלילות, או מסתורי באופן מצמרר בתחילת הסקרצו. כלי הקשת אינם צריכים לזעוק כדי להישמע מעל הפסנתר במרקמים הגדושים של האלגרו, התוגה הנוקבת של האנדנטה קון מוטו אינטימית באמת ולכן עוד יותר שוברת לב, והעליצות של הפינאלה לא נשמעת גסה אלא פשוט טובה ומדבקת. כזו טבעיות מענגת.

לסיכום: כשתשמעו את השם 'טריו מונדריאן' – רוצו לשמוע. יש כל כך הרבה מלחינים ויצירות שאני רוצה לשמוע כעת בנגינת ההרכב הנאה הזה, בצלילו הנוכחי. גם קודם לכן היו השלושה טובים יחד – וכעת נוסף להם תבלין זך, מסקרן וחשוב, שמשנה את התמונה כולה.

שלישיית מונדריאן (דניאל ברד– כינור; הילה קרני – צ'לו; אוהד בן-ארי – פסנתר). בטהובן: שלישיית פסנתר בדו מינור, אופ. 1 מס' 3; ברדנשווילי: שלישיית פסנתר מס' 1, "לזכרו של ביזה"; ברהמס: שלישיית פסנתר מס' 2 בדו מז'ור, אופ. 87. 10.1.15, הסדרה הקאמרית של הקונס' הישראלי למוזיקה, ת"א.