פאתוס לאומי ברקוויאם פולני / ורד ברקת

שגרירות פולין והמכון הפולני בתל אביב, שסייעו במימון פרוייקט הבאת קז'ישטוף פנדרצקי לארץ הקודש כאורח התזמורת הפילהרמונית הישראלית, איפשרו לקהל הישראלי לחגוג עמו את יום הולדתו ה-80 במסגרת שבעה קונצרטים של יצירתו "רקוויאם פולני". תחילתה של האורטוריה האפית לתזמורת, לסולנים ולמקהלה, הייתה עת הוזמן המלחין לחבר יצירה לטקס הסרת הלוט מעל הפסל במספנות בגדנסק, לזכרם של הפועלים שנהרגו בהפגנות נגד ממשלת פולין בסוף 1970. היצירה, לקרימוזה, שהוזמנה בשנת 1980, הפכה לחלק הראשון מתוך הרקוויאם, אותו המשיך לכתוב עד הפרמיירה בשטוטגרט ב-1984.

טקסט היצירה לקוח אמנם מהפורמט הלטיני הליטורגי, אולם חלקיו הוקדשו לאירועים ולדמויות מן ההיסטוריה הפולנית: דיאס אירה לזכר מרד ורשה בשנת 1944, במהלכו ניסתה המחתרת הפולנית לשחרר את ורשה מאת ציפורני השלטון הנאצי; רקורדרה, לזכרו של מקסימיליאן קולבה, כומר שהציל יהודים ונרצח באושוויץ; לקרימוזה הוקדשה למנהיג העובדים הנערץ לך ולנסה, אשר מאז זכייתו בפרס נובל לשלום וכהונתו כנשיא פולין הספיק לפזר במהלך המאה העשרים ואחת הערות הומופוביות ודעות מטרידות נגד הפלות וטיפולי הפריה חוץ-גופית; אניוס דאי, לזכרו של קרדינל שטפן וישינסקי; ליברה מה, חובר להנצחת הטבח ביער קאטין. הקישור הלאומי-מקומי נעשה עם התוספת הצנועה מתוך הימנון פולני בפרק הרקורדרה. פנדרצקי הציג גרסה משוכתבת ומורחבת של הרקוויאם בשנת 1993 כאשר הוסיף את פרק הסנקטוס. בשנת 2005 הוסיף את פרק השאקון לזכרו של יוחנן פאולוס השני.

אפשר לברך את הפילהרמונית על הצעד הבלתי מתפשר ועל החזון בהעלאת יצירות עכשוויות ארוכות. בשנת 2011 זכינו לשמוע את שירי גורה של שנברג (ניצח: זובין מהטה) ועתה "רקוויאם פולני" תחת שרביט הניצוח של המלחין. פנדרצקי עלה אל פודיום המנצחים בצעד נמרץ אך צנוע וכך התייחס אל ההופעה, באופן רציני וחסר יומרנות. זמרי המקהלה הרבים, שהורכבו משתי מקהלות (המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני והמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים), כמעט הלכו לאיבוד בתחילת הערב, במיקס של אוונגרד ורומנטיקה בפרק הדיאס אירה, ואף לרגע נשמעו כאילו הם שרים עברית ולא טקסט לטיני שבמקורו דתי (כאן מן הסתם חסרה קצת תרבות ומורשת בקרב מספר מחברי המקהלה). אולי נדרשה הקרנה של רשימת שינדלר בפני החברים כדי לשכנע אותם בנחיצות שירה דרמטית יותר בחלק זה.

אולם ככל שהקונצרט התקדם, סגנון היצירה של פנדרצקי חזר לרעיונות מוזיקליים מוקדמים והמקהלה התעוררה והתגבשה לקבוצה. רק כדי לסבר את האוזן, אם מישהו חשב שאחרי הדיאס אירה של מוצרט אפשר היה לנעול את אולם הקונצרטים, לזרוק את המפתחות לים, הגיע ורדי והוכיח שאפשר לקחת את אותו חומר ולהמציא מחדש את הגלגל . המורשת הגאונית הזו מהווה בעיה קשה למלחינים של ימינו שנאלצים להתמודד איתה. פנדרצקי הצליח להעביר את התחושה של בהלת המתים ביום הדין, בזמן שמוצרט וורדי הצליחו להבהיל את אלה שבשמיים, שאמורים לקלוט את המתים. הפאתוס הלאומי של פנדרצקי מנגיש את היצירה והופך אותה לאנושית, בזמן ששני המלחינים הקודמים כתבו רקוויאם ליחיד, שהפך ליצירה אוניברסלית.

החזרה של המלחין לסגנון הרומנטי יכולה לבלבל מעט ולאכזב מכך שאין תחושה של תוכנית מוזיקלית ברורה מתחילת היצירה ועד סופה, אולם השינוי הוא שמייחד רקוויאם זה, משום שהוא משקף את השפה האמנותית של המלחין, שהשתנתה במהלך הקריירה שלו, למגינת ליבם של קולגות, שחשבו שהוא בגד בהם בצאתו מן האוונגרד. תרמו להצלחת הקונצרט צוות הזמרים, במיוחד זמרת הסופרן מלני דינר. פנדרצקי, שניצח בידו השמאלית, חש בבית ונראה היה שהתזמורת מודה לו על כך בביצוע יפה מאוד. הפליאה קרן פנפימון-זהבי בכלי הקשה. מדובר בחוויה שאדע להעריך את ערכה האמיתי וההיסטורי רק בעתיד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. רקוויאם פולני – קז'ישטוף פנדרצקי: מלחין ומנצח. סולנים: מלני דינר (סופרן), אגניישקה רליס (מצו-סופרן), רפל ברטמינסקי (טנור), רוברט יזירסקי (באס). מקהלות: המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני (בהדרכת רונן בורשבסקי), המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים (בהדרכת סטנלי ספרבר). היכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן. 14.2.2014