music4awhile

ראשי » Posts tagged 'עינת ארונשטיין'

Tag Archives: עינת ארונשטיין

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

המידות הטובות

על מיזם מוזיקלי חדש ומרענן / עמיר קדרון

940921_1672009503074658_7968356914459698958_n

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונס' נווה אליעזר. השתתפה בהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח ופרס המגמה למוזיקולוגיה.

אפתח בציטוט מהעלון של המיזם החדש: ״לא בדיוק ׳סדרת קונצרטים׳״. אז מה כן?

זה בעצם סוג של ליין קלאסי. סדרת קונצרטים בדרך כלל נערכת באולם ייעודי, ומסתמכת על גרעין של מנויים ש"מתחייבים" לעונה. אצלנו זה לא המקרה: בית המידות הוא לא אולם קונצרטים, ואין מנויים. אלו רסיטלים קאמריים באווירה שהכי מתקרבת לסלון הבית שלך מבלי להיות בו.

כלומר, השאיפה היא, בין היתר, להחיות את הסלון המוזיקלי של המאה ה-19, היכן שבאמת נכתבו ובוצעו הרבה יצירות קאמריות?

בדיוק. כבר המון זמן שמציקה לי המחשבה שדפוסי הצריכה שלנו של מוזיקה קלאסית מתאימים למעט מאוד רפרטואר, ושאנחנו הולכים לשלם מחיר כבד על ההגלייה הגורפת-מדי של הקונצרט מהחללים האינטימיים של הבית והקפה אל האולם.

המרחק גרם לכך שמוזיקה קלאסית לא נתפסת יותר כמשהו יומיומי וספונטני שנמצא בהישג ידך. את רוב המוזיקה הקלאסית שלנו, אלה מאתנו שצורכים אותה, אנחנו חווים מהיציע. בין 200 ל-1800 כסאות, בממוצע, מפרידים בינינו לבין המוזיקה שאנחנו רוצים לשמוע, אז נדמה לנו שהיא פחות ופחות קשורה ליומיום הרגיל שלנו, שאנחנו צריכים להיערך בשבילה.

זאת בעצם סיטואציה די חריגה בהיסטוריה. כל כך הרבה מוזיקה קלאסית לא נכתבה ככזאת בכלל. היא נועדה לגרום הנאה לאנשים שהזמינו אותה אליהם הביתה או שהלכו לבתים של אחרים. כמובן שהיו תמיד הפקות ענק שנועדו לתאטרון או לכנסייה או לחצר, אבל אם תחשוב על זה, גם זאת מוזיקה שיש לה מטרות ושימושים ואנשים צורכים אותה בתנאים שלהם, ולא להפך. זה דבר מאוד חשוב, כי המרחק שבו אתה צורך את המוזיקה מכתיב את המקום שלה בחיים שלך.

אז עכשיו נוצרה הזדמנות נהדרת לצמצם את המרחק הזה, בדיוק בגלל האופי של "בית המידות", שהוא בית מגורים מתחילת המאה ה-20 שהוסב לחלל רב-תחומי, וכיום מארח כנסים, מסעדות פופ-אפ, ערבי שירה ועוד.

זה מקום שרגיל למלא תפקיד תרבותי בקהילה בדיוק בממדים האישיים האלה, על התפר בין הביתי והציבורי, אז לארח בו קונצרטים זה די מתבקש.

12654421_1680286515580290_1561382175989578127_n

כיצד נוצר הקשר שלך עם בית המידות?

זה היה סוג של נס. האדריכל ששימר את הבניין, אורי גור, מפעיל שם צוות ניהול אירועים ורצה שיהיה שם ליין קלאסי. הוא נתקל במקרה בחברי הטוב יונתן קרת, ששותף לכל המחשבות שפרשתי קודם, והציע לו את המשימה, ויונתן שיתף אותי.

העובדה שאורי לא בא מהתחום, ועדיין רצה שיתקיימו אצלו אירועים שהוא עצמו יוכל ליהנות מהם – מאוד מצאה חן בעינינו. הוא מייצג מאזינים שאנחנו לא תמיד משקיעים בהם מספיק תשומת לב, ובאותה מידה היה פה גם אתגר לבחור דברים במיוחד בשבילו ובשבילם.

אז ניגש לחלק הכי כיפי של השיחה: הקו המוזיקלי, ונתחיל דווקא מהפורמט המהפכני: רסיטל בן 40 דקות! איך גיבשתם את זה?

כאן הייתה התאמה מוחלטת בין מה שחשבנו עליו לבין מה שהמארגנים ביקשו. יונתן ואני חושבים שקונצרטים נעשו נורא ארוכים. כמובן שגם במאה ה-19 אופרה וערבי "אקדמי" (קונצרטים שהביאו ברצף יצירות גדולות, למשל הפרמיירה של התשיעית של בטהובן בווינה הייתה חלק מאירוע כזה) היו ארוכים. אבל במאה ה-19 אנשים כל הזמן יצאו וחזרו, שתו ואכלו, דיברו וחיזרו כל הערב.

בימינו מצפים מהקהל לשבת בדומייה שלוש שעות, ואז מתחילות מלחמות etiquette אם מותר או אסור להשתעל בין פרקים… אנחנו תמיד הרגשנו שזה מלאכותי ומוגזם.

אם הקונצרט מורכב מכמה קטעים עם הנחיה, אפשר להיות בקשב משהו כמו שעה וקצת בלי הפסקה, ואם מדובר ברצף מותח ואינטנסיבי, מומלץ לקצר אפילו יותר. הגענו למסקנה ש-40 דק׳ זה הזמן האולטימטיבי, כמו חלום ארוך.

ניתנו לכם קווים מנחים גם לגבי התוכן?

מעט מאוד. נתנו לנו כיוון כללי של הרכבים קטנים – עד חמישייה. זאת הייתה המגבלה היחידה. התוכן המוזיקלי נשאר לחלוטין בידי המופיעים. לא התערבנו במילימטר, אפילו עודדנו אותם לבחור רפרטואר שלחלוטין יבטא את הטעם האישי שלהם, דברים שהם חלמו לעשות ואף פעם לא התאפשר. אני מכירה מקרוב את הסיטואציה שבה מבקשים ממך להחליף רפרטואר כי מה שבחרת לא מוכר מספיק. אצלנו לא היה דבר כזה.

בואי נעיין מעט בתכנית, ונראה לי שבתור התחלה חשוב לציין שיש בה ייצוג לא רק למוזיקה קלאסית.

נכון. יתארח אצלנו הרכב מיוחד בשם "גולסא" שעושה עיבודים לשירים תימניים מסורתיים, ובנוסף יגיע ניתאי הרשקוביץ -הפסנתרן והמעבד של אבישי כהן. היצירה שלו משלבת בין קלאסי לג'אז והוא אחד הנגנים שהכי כיף לשמוע. הנגינה שלו פשוט יפהפייה וזה כבוד גדול שמישהו כמוהו מכבד אותנו בקונצרט.

ההחלטה לשלב מופעים כאלה בתוך הליין הייתה משותפת של יונתן ושלי. רצינו להראות שהמושג "מוזיקה אמנותית" הוא רחב ומתרחב. השאלה לא צריכה להיות מתי או איפה משהו נכתב, אלא האם הוא עשוי בצורה משובחת ועד כמה אנחנו רעבים לזה שעוד אנשים חוץ מאיתנו יגלו אותו וייהנו ממנו.

הקו הפתוח והגמיש ודאי יתבטא גם בהופעה של הנקשן עודד גייצהאלז, המוכר כרב-סגנוני; ובאופן שונה גם אצל הסופרן טל ברגמן, שתנסה כוחה בפופ, למשל.

כן, גם המופעים הקלאסיים לכאורה יחפשו גבולות חדשים בדרכם. אני חושבת שזה הכרחי, אפילו שלא כולם צריכים כל הזמן לרדוף אחרי החדשנות. מספיק שמוזיקאי יחפש מדי פעם איפה האופקים המוזיקליים שלו. מוזיקאים קלאסיים הם לא אדונים לעצמם (ומי כן?) וכשנותנים להם חופש אמיתי – דברים מופלאים קורים.

10626520_1695737050701903_5219265171376850878_n

לדוגמא, הזכרת את טל ברגמן. אחד הקונצרטים הטובים שהייתי בהם היה רסיטל הסיום שלה באקדמיה. היא עשתה הכל – אריות, לידר, שירים ישראליים – עגול וקשוב לטקסט ועם לגאטו ופרייזינג שבא למות, והדובדבן שבקצפת – what a movie (ברנשטיין), שעד אז לא היה לי מושג בכלל איזו שחקנית קומית מדהימה היא.

הסתובבתי כמה שנים עם געגוע לקונצרט ההוא (2013), ואז כשהזמנו אותה לשיר, אמרנו לה שתעשה מה שהיא רוצה, כי הרסיטל הוכיח שהדברים הכי נהדרים קורים כשהיא זאת שבוחרת.

אמרתי שאשמח לשמוע את what a movie שוב, ומשם התפתח הקונספט: כידוע, אצל ברנשטיין יש התייחסות למוזיקה אמריקאית פופולרית, אז אם אפשר להלביש מוזיקה אמנותית בעטיפה של פופ – למה לא ההפך, לקחת שיר מגלגלצ ולהפוך אותו לליד?

היה מצחיק כשטל שאלה "רגע, מותר לי לשיר מה שאני רוצה? גם דברים מהאם-טי-וי?" היא יכולה לשיר את דפי זהב וזה יהיה מדהים.

לעומת זאת, הרסיטל הפותח יהיה רומנטי-סלוני פר אקסלנס.

נכון. יצא במקרה. כשהזמנו את אור ראם, לא תכננו שהוא יהיה הראשון ולא אמרנו כלום על התכנית. דווקא רציתי שהוא ינגן את "מטמורפוזות 2" של ויזנברג, אבל כשהציע את הקונצ'רטו של שופן, יונתן ואני היינו מאושרים עד הגג.

זה שימח את המארחים שלנו כי שופן הוא המלחין האהוב עליהם, ואותנו זה שימח בגלל הסימבוליות. אנחנו הולכים לנגן בסופו של דבר בסלון, וכל הליין הוא מחווה למקום האינטימי והביתי והחברותי של מוזיקה אמנותית, אז מה יותר מתאים מגרסה קאמרית ששופן עצמו עיבד בדיוק למטרה זו?

12804714_1695735534035388_6450570040963164825_n

מותר למחוא כפיים בין הפרקים? 

מותר גם לשרוק אחרי סולו מגניב.

נדלג לאירוע שיסיים את העונה הראשונה (כן תרבינה), ובו את וחברייך להרכב קאמרה 15 תחזרו על תכנית שתוצג לפני כן גם בפליציה – אולי האולם הרשמי הכי קרוב בהוויתו לסלון מוזיקלי. איזה הבדל את צופה?

אני חושבת שמי שירגיש בהבדל זה בעיקר הקהל. אבל הקונצרט בבית המידות יהיה שונה מהקונצרט בפליציה כי בבית המידות נארח את הסופרן הצעירה שירה פטשורניק – שיש לה קול מושלם לדאולנד והיא זמרת מעולה ומתאימה במיוחד למה שאנחנו עושים – ובפליציה תשיר עינת ארונשטיין, זמרת הבית של ההרכב.

שאלת מיליון הדולר: איך מביאים קהל?

אני באמת האדם שהכי פחות יודע… אישית אף פעם לא הצלחתי לעניין במה שאני עושה אנשים שהם לא מהמעגל המיידי שלי. אבל אני יודעת שאם קהל לא מגיע, זה לא בגלל שהמוזיקה מתה. התצורה הנוכחית שלה מתה ופה מגיע האתגר לגלות מה תהיה התצורה החדשה.

לרוב בני אדם יש צורך פיזי ומנטלי במוזיקה סביבם. יוטיוב ורדיו זאת דרך מצוינת למלא את הצורך; הופעה חיה זאת דרך אחרת. כל עוד הצורך קיים, יהיה קיים בצדו הצורך לאיכות, לעומק ולמורכבות – וזה הצורך שמוזיקה אמנותית ממלאת.

כמו שטענתי קודם, למוזיקה אמנותית יש הרבה דרכי ביטוי, לא כולן קשורות למוזיקה אירופאית מהמאה ה-19, אבל זה לא אומר ש״מוזיקה קלאסית״ איבדה רלוונטיות. הרבה אנשים שואלים "למה שאתעניין במה שנכתב לפני 200 שנה", והתשובה פשוטה: כי מה שאתם שומעים ברדיו לא התקדם הרבה מעבר לזה. בקולנוע שומעים מוזיקה בשפה הרמונית פוסט-רומנטית שמלמדים באקדמיה. זה העולם שלנו – בטהובן, וגנר, פוצ'יני, פולנק ורחמנינוב – אז בואו נביא את זה ברמה הכי גבוהה שיש. בקיצור, הצורך במוזיקה הזאת קיים בכל מיני מצבי צבירה, והבעיה היא שאין לו תמיד מענה אופטימלי.

אני לא יודעת איזה מקום יהיה למוזיקה בעתיד, אבל אני חושבת שחלק מהפתרון הוא להביא אותה ברמה גבוהה אל המקום שהכי נוח בו לפגוש אותה, ולהתפלל שזה יצליח. ולאנשים שחושבים שאין סיכוי כי המוזיקה הזאת מתה, אומר שאם היא מתה אז הם צריכים להיזהר שלא תנשוך אותם בצוואר.

סליחה מראש על ההמוניות, אבל עלינו להתייחס לעניין התמחור, מה שבהחלט מתחבר לשאלה הקודמת.

התמחור בר השגה ונועד לעזור עם כיסוי הוצאות מינימלי. כרטיס במחיר 80 שקלים מקנה מקום ישיבה, ויש אפשרות לכרטיס עמידה / על בסיס מקום פנוי (אם יש כיסאות פנויים לא נאלץ מישהו לעמוד), שיעלה 30 שקלים.

זה מחיר זול קיצונית ביחס ללבונטין ולאוזן בר ואפילו לצוזאמן, ונועד לאפשר גם לתפרנים כמונו לשמוע קונצרט. לא שמישהו מבטיח שהם יבואו, אבל  לפחות שהמחיר לא ימנע את הגעתם.

חוץ מזה יש לנו "כרטיסייה". זה כמובן לא "מנוי", מהסיבה הפשוטה שאין התחייבות. מישהו יכול להגיע 5 פעמים מבלי להתחייב לתאריך מסוים. כשיגיע, נסמן לו "ניקוב". כרטיסיה כזו תאפשר הנחה של 10% על כל הקונצרטים שייבחרו.

בנוסף, אני רוצה להקצות לכל קונצרט מספר נדיב של כרטיסים על בסיס מקום פנוי שיחולקו לתיכוניסטים, אולי בעיקר תלמידי מגמות אמנות רלוונטיות. אני לא יודעת אם זה יתאפשר אבל אשמח לנסות. בבית המידות לגמרי אפשר להישען על הקיר ולהקשיב, ככה שכרטיסים כאלה לא יבואו על חשבון אף כרטיס ישיבה במחיר מלא.

מהי תפוסת הקהל?

יש מקום ל-80 כסאות, אבל אם יצטרפו עוד 40 עוברי אורח לא נרגיש צפיפות.

מסקרנת אותי תגובת האמנים למיזם – אף שהשתתפותם מדברת בעד עצמה – ואם היו כאלה שסירבו.

ההיענות הייתה מדהימה, בעיקר כי חסרים מקומות שהתנאים בהם מזמינים, אבל הייתה גם סקרנות חיובית לגבי המקום, לאור העובדה שזה חלל קצת אחר.

כל מי שפנינו אליו והיה פנוי בתאריכים שהצענו הסכים מיד. היו כמה שרצו לראות את המקום והביקור עשה עליהם רושם חיובי, וכל זה הוסיף עוד אנרגיה מדהימה להכנות.

הגישה החיובית של המשתתפים שימחה אותנו מאד. כל פעם שסגרנו עם מישהו, סף ההתרגשות עלה עוד קצת. בפגישות העבודה שלנו, כל רבע שעה היינו חייבים לעצור ולשאול: "קלטת מה קרה פה עכשיו? ראובן סרוסי בכבודו ובעצמו ינגן סולו גיטרה 40 דקות!"

היו גם כמה רגעי מתח, למשל רצינו להביא את טריו VIS עם המופע האינטרקטיבי "64 דברים" שבעיניי זה העתיד. זה לא הסתדר מאילוצי לו״ז, אבל עירא גבעול הביע רצון לנגן את הסוויטות לצ'לו של באך. עד היום לא עברה לנו ההתרגשות מהרגע ההוא…

10288755_1695737240701884_1474871600569897058_n

גם מזה שהצלחנו להביא את גיא פלץ לעשות רסיטל סולו לא נרגענו עדיין. הוא אחד המוזיקאים העסוקים בארץ, אבל זה כמעט תמיד חלק מהפקה שיש בה כמה סולנים, אז אין דרך לשמוע אותו בערב שבו הוא החליט כל החלטה אמנותית מאל"ף ועד ת"ו. באופן דומה הרגשנו בני מזל לגבי כל מופע. התשובות החיוביות של שחר לביא, טלי קצף, אנדי פלדבאו ומיכל קורמן לא היו טריוויאליות בכלל.

כמו ששמת לב, אחד השיקולים שלנו הוא לקדם את השכבה של young professionals שמוכנים לטרוף את העולם, אבל יש מעט מדי גורמים שמעוניינים לשמוע מה יש להם לתת. אז במקור החלטנו במודע להקצות אחוז גדול לאנשים האלה, אבל זה הפך להיות "מי הרסיטליסט הכי טוב שאנחנו מתים לשמוע ויאתגר עם דברים שלא נשמע במקום אחר?" והבנו שאנחנו כמו ילדים בחנות ממתקים ענקית – יש כל כך הרבה וסוף סוף אנחנו יכולים לבחור!

בסוף כל פגישת עבודה היינו אומרים כמה אנחנו מחכים שהקונצרטים יתחילו ונוכל להיות גם הקהל של כל הטוב הזה. זה כמו ארוחת חג שלא נגמרת שבה כל המנות הן האוכל שאתה הכי אוהב, ואז עוד מגיעים הקינוחים.

כלומר, לפחות מבחינת תוכן וליהוק, מותר לפנטז על המשך עוד בטרם הפיילוט יצא לדרכו.

יש בארץ כישרון כדי למלא מאות עונות, ולפנטז זאת זכות בסיסית של כל אדם, אבל לפרויקט הזה לא תהיה המשכיות אם לא נגיע לקהל חדש. זה האתגר שבפנינו.

אני מסרבת לקבל שבישראל יש חוסר עניין בתרבות ובאמנות גבוהה. לכולם יש פוטנציאל להיהפך לצרכני תרבות מהשורה הראשונה, הם פשוט לא חשופים לאפשרות כי החשיפה נמצאת איפה שהכסף הגדול נמצא. כדי לשנות את זה אנחנו חייבים להתגייס בכל הכוח וזה רק הצעד הראשון.

"לילות קלאסיים בבית המידות" – רסיטלים בימי ראשון ב-20:30 בחודשים אפריל-יוני.

מודעות פרסומת

שירים וחיות אחרות

עידו אריאל בפתח עונה חדשה של שירה-שיר / עמיר קדרון

1506971_10203785774937065_8416303365096882458_n

ד"ר עידו אריאל, פסנתרן מלווה, מדריך זמרים ומרצה. למד באקדמיה למוזיקה י-ם ובקולג' המלכותי למוזיקה בלונדון. ראש המחלקה הווקאלית באקדמיה למוזיקה י-ם. עבד באופרה הישראלית. זכה בפרס נשיא הקולג' למוזיקה בלונדון עבור הדוקטוראט שלו בנושא הדרכת זמרים בשירי שנברג.

שלוש התכניות שתציג העונה מאוגדות תחת הנושא חי-צומח-דומם. מדוע וכיצד בחרת בכיוון זה?

רעיון מרכזי בסדרת 'שירה-שיר' הוא להאיר פנים מגוונים של השיר האומנותי. אכן, זאת מוסיקה שנוגעת בכל תחום שמעסיק בני אדם. הנושא "חי-צומח-דומם" מאפשר לנו להציג התייחסויות מוסיקליות לעולם סביבנו דרך המבט על עולם החי, על עולם הצומח ועל עולם הדומם. החוויה האנושית של עולמות אלה היא חלק בסיסי בהגדרות הזהות שלנו. מרתק לראות את האופנים שבהם מלחינים שונים ותקופות שונות מגיבים לעולמות אלה.

אתה מתכוון שהשירים שבחרת – לפחות חלקם – מתפקדים כמשל ונמשל, כך שהחיות מייצגות אותנו?

ב'שירי חיות' יש אופנים שונים של התייחסות לעולם החי: הסתכלות על החיה כמשל לבן אדם ולאופי מסוים (למשל חמור בהמי, קוקיה קלת דעת); תיאור 'נטורליסטי' של מאפיינים מסוימים של החיה (תנועת כנפיים של פרפרים, תנועה של דג במים); דיאלוג עם החיה שיש לה תכונות שחסרות לדובר (ציפור שיכולה לעוף, זמיר שמפליא בשירתו); החיה כקניין של האדם וכשותפה לגורלו (חיות בחווה, חמורו של העגלון).

פתחתי בתהיה לגבי הנושא כיוון שהניגוד לזה של העונה הקודמת, שנעה סביב בית ומשפחה, בולט מאד. כוונתי שעל פניו נדמה שהשנה בחרת נושאים ניטרליים או פחות טעונים בהשוואה לקודמת. 

יש צדק בדבריך, כי המבט ברבים מהשירים שנבצע השנה אכן מופנה החוצה, אל התופעות שסובבות אותנו. אבל, המבט החוצה מעורר רגשות שונים, לפעמים סוערים, לפעמים נינוחים – אבל בדרך כלל לא ניטרליים. לכן, מאוד מעניין בעיני הוא איך אנחנו מגיבים לאותן תופעות וכאן יש אין ספור אפשרויות.

מה אנו עומדים לשמוע בתכנית הקרובה, וכיצד נבנתה?

התוכנית הקרובה – שירי חיות – מתחילה ומסתיימת בשירים בעברית וביניהם נבצע שירים באנגלית, גרמנית, צרפתית ורוסית. השירים הם מאת מלחינים שונים ובקשת סגנונית רחבה: נושא החיות פופולרי מאוד בשירי עם, כמו ב"שלושה עורבים" ו"קניתי חתול"; בשירים אומנותיים שקיבלו מעמד של שירי עם, כמו "אל הציפור" ו"דג השמך"; בטקסטים עממיים שהולחנו כשירים אומנותיים, כמו שירים מתוך "קרן הפלא של הנער" מאת מאהלר; בליד הגרמני, בשירים של שוברט ושל ברהמס; במלודי הצרפתי, כמו אצל שוסון ופולנק; ולבסוף, בשירים ישראליים פופולריים, כמו אצל מתי כספי.

אם אני לא טועה, רומנסות רוסיות זו נישה שעד כה לא יוצגה רבות בשירה-שיר – ובכלל בזירת השיר האמנותי חלק הארי ניתן לליד הגרמנו-אוסטרי בעוד יש שטח עצום ומרתק של רפרטואר סלאבי ונורדי, למשל, שיהיה מרתק למפות.

אכן, לא הרבינו עד כה לבצע שירים ברוסית, והרפרטואר הוא נהדר ועצום. ב'שירי חיות' נבצע את שיר הפרעוש המיוחד והשטני של מוסרגסקי; בהמשך העונה, בקונצרט 'שירי צמחים' נבצע, בין היתר, שירים של רחמנינוב. כמובן שיש עוד עולמות עשירים נוספים, כמו השיר הנורדי והשיר הספרדי. אבל עבורי, ליבו של הרפרטואר הוא בליד הגרמני ולכן הוא בדרך כלל נמצא במרכז הקונצרט.

416f2e_6601e00d1778412583dac82434da480f

עוד שאלה עקרונית על רפרטואר: אתה מקפיד לתת מקום של כבוד לשיר הישראלי, בין אם לגוורדיה של ארגוב וזעירא ושות׳ ועד ליוצרים מאוחרים יותר, כמו כספי שנשמע הפעם ושבן – בעלי הכשרה קלאסית שמזוהים עם מוזיקה פופולרית. לדעתך יש בשירה-שיר מקום גם למלחינים עכשוויים מהזירה האמנותית (למשל אייל באט או עמית גילוץ)?

בעיני יש מקום לכל סגנון. מה שחשוב הוא לבנות את התוכנית בזיקה חזקה לנושא המקשר תוך כדי יצירת גיוון של מצבי רוח, גישות ושפות. אני מקווה להמשיך ולשלב שירים גם של מלחינים עכשוויים. יש לי גם חלום – להזמין יצירות חדשות ממלחינים ישראליים, בהתאם לנושאים המתוכננים לעונות הבאות ובדרך זו להרחיב גם את הרפרטואר הזה. אני מקווה שנגיע לכך, אבל זה תלוי בתקציב שבינתיים אין לנו.

מאין מגיע המימון לשירה-שיר?

עד כה, המימון הגיע רק מאנשים פרטיים וממכירת כרטיסים.

יש צינורות מקובלים לקבל תמיכה ממשרד התרבות. אני בטוח שאתה עומד בקריטריונים, לפחות מבחינת איכות המוצר.

אכן השנה, לאחר 3 שנות פעילות מלאה, אנחנו עומדים להגיש בקשה לתמיכה.

עניין אחר שכנראה גם קשור: booking. כאשר הוצאתם פרסום ראשון לעונה לפני כך וכך שבועות, היה לי מוזר שלא צוינו הופעות בירושלים, כיוון שעד כה מרכז המוזיקה משכנות שאננים היה בפועל אחת מתחנות הקבע שלכם.

אכן השנה לא מתוכננות הופעות בירושלים. בשנתיים האחרונות. נהנינו להופיע במרכז למוסיקה ירושלים שהוא בוודאי אחד האולמות הטובים ביותר בארץ לקונצרטים מהסוג שאנחנו עושים. השנה, לצערי, זה לא הסתייע ואני מקווה שבעונות הבאות נחזור ל'משכנות" ולירושלים בכלל.

ומנגד, תתארחו בסלון לוין באבן יהודה – וזו כמדומני גיחה ראשונה (ומבורכת לדעתי) לזירה הפרטית-עצמאית. איך נוצר החיבור? 

ב'שירי חיות' נופיע השנה במרכז פליציה בלומנטל, באוניברסיטת חיפה, בסלון של דפנה באבן יהודה ובחוג חובבי המוסיקה ביבנה. מכיוון שהשיר האומנותי הוא איניטימי והיסטורית שירים רבים נכתבו לביצוע בבית אנחנו שמחים להופיע לא רק בקונצרטים על במות ממוסדות אלא גם במקומות פרטיים. החוויה הנוצרת היא שונה ולא פחות חזקה במקומות הקטנים. אני מפנה את שאלתך גם לניצה הברון, המפיקה המדהימה שלנו, המשווקת אותנו ויוצרת עבורנו את הקשרים עם המקומות השונים:

"במסגרת פעולות השיווק של הסדרה פניתי גם לדפנה לוין, שמארחת בסלון ביתה אירועים מוסיקליים קלאסיים. הצגתי לה את תכניות העונה הזו והיא מיד "הרימה את הכפפה". את השירה המשובחת של גיא פלץ ועינת ארונשטיין הכירה דפנה מראש, ומהנגינה של עידו אריאל התרשמה באמצעות האתר שלו.

גם התכנית המעניינת של 'שירי חיות' שבנה עידו שבתה את ליבה, והיא שילבה מיד את התכנית בין הקונצרטים השונים שמתקיימים  'בסלון של דפנה'. אני התרשמתי שזה מקום נעים מאוד ומתאים מאוד לקונצרטים של סדרת 'שירה-שיר', ואני סמוכה ובטוחה שמצאנו בית מתאים גם לקונצרטים נוספים להנאת הקהל והאמנים. מובן שהתודה מגיעה לדפנה לוין שכל פעילותה המבורכת נעשית בהתנדבות מלאה."

אין צורך ללמד זכות על גיא ועינת, מטובי הזמרים של הדור הצעיר, אבל מעניין אותי מדוע בחרת במיוחד בהם עבור תכנית החיות.

בחירת הזמרים לתוכניות השונות נובעת בדרך כלל מהשירים המתוכננים וסוגי הקולות הנדרשים להם. בשירי חיות נבצע את המחזור המקסים של פולנק Le Bestiaire שמתאים במיוחד לבריטון. שירים נוספים שמסתכלים על החיות במבט אירוני נכתבו גם הם לבריטון, כמו 'בשבח התבונה הנעלה' של מאהלר, או 'שיר הפרעוש' של מוסורגסקי.

שירי ציפורים, מצד שני, ספוגים בכמיהה לחופש ולאהבה ולפעמים גם הקול של הזמרת מחקה את שירת הציפורים. הבחירה בגיא ובעינת הייתה לכן מתבקשת. ובכלל, שניהם זמרים מצוינים ומוסיקאים מעולים שתענוג לעבוד איתם ולהופיע איתם יחד.

נסיים, כרגיל, בהצצה לתכניותיך להמשך העונה.

מאז שאני משמש כראש המחלקה הווקלית באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, חלק ניכר מזמני מוקדש למחלקה ולפעילויותיה הרבות והמגוונות. ביניהן אפשר לציין השנה: הפקת האופרה 'מוכרת הבשמים היפה' (אופנבך); תחרות השיר האומנותי ע"ש עדה ברודסקי, שבה השנה נפנה תשומת לב מיוחדת לשיריו של יחזקאל בראון; השתתפות בפסטיבל "פסנתרים" בתיאטרון ירושלים בתוכנית מגוונת של השיר האומנותי; תחרות שירה עם התזמורת הסימפונית ע"ש מנדי רודן; ועוד קונצרטים, כיתות אמן ופעילויות אחרות.

בקיץ אני משמש כפסנתרן ומורה אורח בקורס הקיץ הבין לאומי ICon Arts. כך שיחד עם הקונצרטים של 'שירה-שיר', המשך העונה מבטיח להיות מלא וגדוש במוסיקה ווקלית, האהובה עלי ביותר.

"שירי חיות" – תכנית פתיחת העונה הרביעית של סדרת 'שירה-שיר', בניהולו האמנותי של ד"ר עידו אריאל. משתתפים: גיא פלץ, בס-בריטון ועינת ארונשטיין, סופרן. מרכז פליציה בלומנטל, ת"א, 12.12, 20:30; סלון לוין, אבן יהודה, 18.12, 21:00; חוג אוהבי המוזיקה, יבנה, 25.12, 21:30; אודיטוריום הכט, אונ' חיפה, 27.12, 14:15.

השיר שלה

טל גנור בשיחה לקראת תכנית מסדרת "שירה שיר" / עמיר קדרון

צילום: מאיה ארוך

טל גנור, סופרן. בוגרת תלמה ילין וביה״ס בוכמן-מהטה באונ' ת״א. זוכת תחרויות האביב 2012. הופיעה בין השאר בפסטיבל אבו-גוש, כפר בלום ופסטיבל פליציה בלומנטל, עם אנסמבל בארוקדה ועם תזמורת הבארוק ירושלים.

נפתח בהתעדכנות בקורותייך, כיוון שחלפו למעלה משלוש שנים מאז שיחתנו הקודמת.

אחרי סיום הלימודים באקדמיה בת״א רציתי להמשיך ללמוד, אבל לא במסגרת תואר שני. הייתי תקופה קצרה בניו יורק ובאותה תקופה השתתפתי בהפקה של אופרת וויליאמסבורג בווירג׳יניה: שרתי את אדינה (שיקוי האהבה). אחר כך פגשתי את המורה הנוכחי שלי, שרמן לואו, ובעצם עברתי בשבילו לוונציה ובמשך שנה השקעתי את עצמי בלימודים איתו.

בקיץ האחרון שרתי באיטליה ב-Festival della Valle d'Itria שבמרטינה פרנקה. שרתי את תפקיד דיאנירה ב״הקרב בין הרקולס ואקלוס״, של אגוסטינו סטפני – בכורה מודרנית לאופרה מתקופת הבארוק, בביצוע עם רקדנים. בפסטיבל הזה התאהבתי פעמיים: פעם אחת במוזיקת בארוק, שעד אז לא היו לי הרבה הזדמנויות לבצע; ההתאהבות השניה היתה בשילוב של אופרה ומחול – עבודה עם רקדנים ועם הגוף. עכשיו אני סוגרת שנה בברלין.

עד כמה הזדמן לך לשלב עבודה בארץ?

לשמחתי יוצא לי די הרבה! בעונה הראשונה של ״שירה שיר״ עידו אריאל הזמין אותי לשיר יחד עם רויטל רביב בקונצרט בנושא שירי ילדות (שירי ילדים, שירים על ילדים ושירי ערש); ועכשיו אני חוזרת לשיר עם עידו ועם עינת ארונשטיין, הפעם בנושא נישואין ובגידות. התבגרנו..

החודש אשיר גם בפרויקט של תזמורת הבארוק י-ם (איתם שרתי בדצמבר האחרון את תפקיד ישמעאל באורטוריה "הגר וישמעאל") קונצרט דואטים עם דוד שמר ועם עינת (שאגב היא חברה מאוד טובה, וכמה כיף ונדיר שיש לנו שני קונצרטים יחד החודש – בייחוד כי שתינו סופרניות).

כיצד נוצר הקשר המקצועי שלך עם עידו?

עידו שמע אותי בתחרויות האביב 2012, סיפר לי על הרעיון של ״שירה שיר״ (אז עוד לא היה לפרויקט שם) והציע לי להשתתף.

מה אנחנו עומדים לשמוע בתכנית הקרובה של "שירה-שיר"?

שירים של מוצרט, וולף, מחזור ״אהבת אשה וחייה״ של שומאן בשלמותו, שירים של קורט וייל, עיבודים מיוחדים לסשה ארגוב וליוני רכטר ועוד כל מיני הפתעות.

ציינת שכבר התארחת בסדרת "שירה שיר". ביחס לכלל זירת הקונצרטים, רסיטלים קאמריים אינם פופולריים במיוחד. מה מושך אותך לחזור לסדרה?

אני לא מסכימה עם זה שקונצרטים מהסוג הזה אינם פופולריים. מהניסיון שלי תמיד יש קהל שנהנה לבוא לשמוע. אני זוכרת שבסוף הקונצרט הראשון של שירה שיר בת״א ניגש אלי זוג שהגיע במיוחד מחיפה, וזה מרגש ומחמיא באופן הרבה יותר אישי. קונצרטים קאמריים הם אולי פחות מסוקרים ונוצצים, אבל האווירה אינטימית, יש בהם משהו פחות זהיר, הכל הרבה יותר בגובה העיניים ואני אוהבת את זה.

אני גרה עכשיו בברלין, העיר אולי הכי עשירה מבחינה תרבותית: יש פה שלושה בתי אופרה מצויינים, תזמורות ברמה הגבוהה ביותר, שפע מטורף מכל וכל – והקונצרט שהכי נהניתי לשמוע פה, היה של רביעיית גיטרות בכנסיה קטנה בשכונת מואביט. אני זוכרת את התחושה, כמה התרגשתי, לא רציתי שהוא ייגמר. זה מה שחשוב בעיני, ליצור אוירה ולהעביר את הקהל חוויה. בשביל זה אני עושה מוזיקה.

אני מסכים שאין מה שישווה לאינטימיות של הפורמט; מה לגבי הז׳אנר עצמו? עידו אמר בשיחה שערכנו בתחילת העונה שזמרים נמשכים יותר לזוהר של האופרה. בנוסף, יש משהו מאד חשוף ואולי מרתיע בשירת לידר: זה רק את והפסנתר. 

אופרה כבודה במקומו מונח. הרבה פעמים כשאנשים שואלים אותי מה אני עושה בחיים ואני אומרת שאני זמרת אופרה, אני חושבת לעצמי שהייתי צריכה להגיד זמרת קלאסית. הרי אני לא שרה רק אופרה. בכל מקרה אני לא מעדיפה ז׳אנר אחד על פני אחר, זה כיף שאפשר לעשות דברים שונים.

ההבדל בשבילי בין אופרה ולידר הוא שבאופרה אני משחקת דמות בתוך סיפור, ובלידר אני מספרת את הסיפור. אין קונספט ויזואלי שמישהו אחר החליט עליו, האינטרפרטציה היא שלי ושל הפסנתרן. וכן, זה הרבה יותר חשוף ומפחיד לעלות על במה ולהיות טל מאשר להיות סוזנה 🙂

כלומר, גם כמספרת עלייך למצוא חיבור לנושא ובמידה כלשהי ״להיכנס לדמות״. מבחינה זו, האם יש אתגר מיוחד בנושא שנבחר לתכנית הקרובה?

תמיד צריך למצוא חיבור לנושא, לגשת לטקסט מהמקום האישי ולהביא לתוכו את כל שק החוויות שלך. התוכנית הפעם כולה עוסקת ביחסים בין אישיים, נישואין ובגידות – הסוף הטוב והסוף הרע (גם מהצד הנבגד וגם מהצד הבוגד). זה נושא שקל להתחבר אליו מצד אחד, ומצד שני קצת מרתיע לתת לשדים שלך לטייל בחוץ.

מעניין שגם השיחה הקודמת שלנו נערכה לקראת ערב לידר… עם הזמן והידע והניסיון שצברת, ההתמודדות משתנה?

מן הסתם הזמן משפיע ואנחנו עוברים חוויות ומשתנים כבני אדם. יש בתוכנית שירים שכבר ביצעתי ומעניין לחזור אליהם ולראות איך אני מבינה אותם באופן שונה. גם התפתחות טכנית נותנת אפשרות ללכת רחוק יותר עם הצד ההבעתי.

יש חשיבות מכרעת לסימביוזה בין הקול לפסנתר בשיר האמנותי; מהיבט זה, תוכלי לתת הצצה לנעשה מאחורי הקלעים של שירה-שיר?

בגדול, כל אחד מגיע עם רעיון משלו ומוצאים יחד את החיבור בין כולם. לא מדובר על הבדלים קיצוניים. עוד לא קרה שהיתה לנו חוסר הסכמה לגבי משהו. דברים גם יוצאים באופן ספונטני תוך כדי העבודה, מלהקשיב אחד לשני, ואז אפשר להגיד – ״אהבתי שעשית ככה וככה, בואו נשאיר את זה״. זה קשור מאוד לכימיה בין אנשים.

מה תכניותייך להמשך העונה?

בעונה הנוכחית לא יהיו לי עוד הופעות בארץ, אבל מתוכננות כמה הפתעות לעונה הבאה.

"שירי נישואין ובגידות" – קונצרט מסדרת "שירה שיר" בעריכת עידו אריאל ובהנחייתו. עם זמרות הסופרן טל גנור ועינת ארונשטיין. 28-31.3.15.

מפגש לסופרן ונקשן

על מופע ייחודי המשדך קול לכלי הקשה / עמיר קדרון

צילום: גילי אפרת

נגן כלי ההקשה עודד גייצהאלס למד בקונס' ק. טבעון ובאונ' ת"א, שם זכה בפרס הראשון בתחרות למוזיקה עכשווית ב-2013. זוכה מלגות קרן אמריקה-ישראל 2010-2015. חבר אנסמבל המאה ה-21.

החיבור של סופרן וכלי הקשה ייחודי – כיצד הורכבה התכנית?

רצינו – עינת ארונשטיין ואני – לעבוד יחד, וחשבנו איפה יהיה כיף להופיע. אחד המקומות שחשבנו עליהם זה "התיבה". כחלל המרכז בתוכו תוכן אמנותי עם קו מסוים, כיוונו את התוכנית למקום, ללא התפשרות מבחינת התוכן.

חשבנו על תוכנית שתציג קשת רחבה של מוזיקה מהמאות ה-20 וה-21. מבחינה כרונולוגית, אנחנו מתחילים בשנות העשרה של המאה ה-20 עם ריכארד שטראוס – 'שלושה שירי אופליה' על-פי המלט של שייקספיר. הרעיון היה של עינת, והיא חשבה שההתאמה לכלי הקשה יכולה מאוד להתאים. לקחתי את תפקיד הפסנתר ושיחקתי איתו, ניסיתי כל מיני כלים תוך מחשבה על קונספט וסאונד, כדי ליצור משהו חדש ומרענן.

אחר כך אנחנו עוברים לג׳ון קייג בשנות הארבעים. מוזיקה אמנותית-עממית לטקסט של קומינגס, המיועדת במקור לקול ולשני נקשנים. כאן ישנה הפתעה: עינת תנגן תפקיד הקשה במקביל לשירה.

כיוון שעינת היא לא הזמרת הרגילה שאפשר למצוא, ובין היתר יש לה חוש קצב מפותח במיוחד, הצעתי לעשות את "clapping music" של רייך. זו מוזיקה מינימליסטית ואפקטיבית. יצא לי לאחרונה לנגן את "music for pieces of wood" ונראה שגם למבצעים וגם לקהל החוויה היא מיוחדת בצורה היפנוטית ממש.

כדי לאפשר לעינת לנוח, חשבנו על יצירת סולו. את "Le corps a corps" של אפרגיס שמעתי בביצוע חי לראשונה לפני כשנתיים בפסטיבל צליל מעודכן, ומיד ידעתי שזו יצירה שאני צריך להכניס לרפרטואר שלי. היצירה מלאת טקסט שעל הנגן לדבר, וכשתכננו תוכנית לקול וכלי הקשה, חשבתי שזה ממש מתאים.

אודי פרלמן הוא חבר טוב שלי. שמעתי הקלטה של יצירה שלו לקול ולפסנתר וחשבתי שיהיה כיף לבצע את היצירה עם עינת. לשמחתנו הוא הסכים לכתוב עיבוד לוויברפון.

בכל תוכנית של מוזיקה חדשה ראוי שתהייה יצירת בכורה. אני בקשר קרוב עם המלחין שי כהן, יושב ראש איגוד המלחינים בארץ, ויש לשנינו היסטוריה משותפת ארוכה. הוא נרתם למשימה וכתב יצירה מיוחדת מאוד, המציגה את השילוב המעניין והלא שגרתי בין הקול והוויברפון על כל הניואנסים השונים.

אתה מכריז "ללא התפשרות מבחינת התוכן", וזה חשוב ונהדר – אבל לא חבל שתכנית מיוחדת כזו תישאר נחלתו הבלעדית של קהל התיבה המצומצם?

הופענו בסלון של יונתן זק, ונופיע בפסטיבל אבו גוש באוקטובר – כל תכנית שונה מהאחרות. נשמח להופיע בכל מקום, וכמובן שכל אולם (וקהלו) דורש התייחסות אחרת מבחינה אקוסטית ורפרטוארית.

"התיבה" מוכר כחלל המציג תרבות, אמנות ומוזיקה חדשה. היתרון במקום הוא שיש ארסנל כלי הקשה שמאפשר רפרטואר מגוון יותר ונותן דרור יצירתי לעיבודים.

אז זה החל כניסוי שמבחינתם עלה יפה ולכן הוחלט להמשיך לפתח את הפורמט המיוחד? מותר לדבר במונחים של הרכב רישמי?

אנחנו מנסים ובודקים כל מיני תוכניות ויצירות יחד בקונסטלציות שונות. הרכב רישמי…? עדיין לא חשבנו על זה.

העובדה שהשילוב בין קול לכלי נקישה אינו נפוץ מקשה על עבודתכם, או שדווקא האתגר דוחף אתכם להיות יותר יצירתיים והרפתקנים?

אלו שני הכלים העתיקים ביותר, שכל אדם משתמש בהם בצורה טבעית – תיפוף או קצב ושירה. אז למעשה הרפרטואר הוא העשיר ביותר מבין כל שילוב כלים אפשרי.

נכון שאם מדובר ברפרטואר של מוזיקה ״קלאסית״ כתובה – יש אתגר גדול יותר. מוזיקה כתובה לכלי הקשה סולניים התפתחה מאוחר מאוד – רק במהלך המאה ה-20. אז אמנם זה מאתגר, אבל זה כיף לחפש יצירות ולנסות עיבודים שונים שיתאימו לשילוב הזה.

בנוסף, אנחנו בקשר רציף עם מלחינים בכוונה להגדיל ולהעשיר את הרפרטואר הקיים. זה מספק מאוד להיות חלק מחוויה של יצירת אמנות חדשה.

להערכתך, כמה אחורה ניתן להגיע עם הרפרטואר? התכנית הקרובה, למשל, פותחת בלידר פוסט-רומנטיים שגם במקור יש בהם משהו 'אדג'י', אז העיבוד מדגיש זאת. זה תהליך שיכול לעבוד עם רפרטואר מוקדם יותר?

מוזיקת בארוק מאוד נוחה לעיבוד. עבורי להיות חלק מחטיבת קצב במוזיקה קלה, מתורגמת באופן מיידי להיות חלק מחטיבת הקונטינואו בבארוק. אופציה נוספת היא לנגן את המנגינה של אחד מכלי האובליגטו.

קבל רעיון קצת הזוי: תמונת השיגעון של לוצ׳יה בנוסח המקורי להרמוניקת זכוכית…

זה כלי עם אתגרים טכניים קשים במיוחד… אני בטוח שגם עם ויברפון וסאונדים נוספים זה יכול לצלצל יפהפה.

לא יזדמן לכם לשתף פעולה לפני ההופעה המתוכננת לסתיו באבו גוש?

אני מקווה שכן. כרגע אין משהו מתוכנן, אבל אם למישהו יש רעיונות או הצעות, נשמח לשתף פעולה.

מה תכניותיך להמשך העונה?

כרגע אני באמצע הפקה עם תזמורת המהפכה בתאטרון חיפה למחזמר "בילי שוורץ" שכתב אוהד חיטמן. עוד בתאטרון אני מנגן בגורודיש בקאמרי ומחליף לפעמים את אסף רוט בגברתי הנאווה בבימה.

באפריל אשתתף בסדרת קונצרטים של הקאמרטה (במקרה גם עינת שרה בתכנית). יש שתי תכניות נוספות השנה עם אנסמבל המאה ה-21; קונצרט דואו עם הכנרת יעל ברולסקי בסדרה למוזיקה חדשה באונ' ת"א; קונצרט-הרצאה בתוכנית לימודי מוזיקה במוסררה. עד הקיץ הקרוב יש די הרבה עבודה…

"דואו קול וכלי הקשה" – עודד גייצהאלז ועינת ארונשטיין מתארחים באולפן "התיבה". 19.3.15, 20:30.

מחווה היסטורית לוויוואלדי

"חגיגה על נהר הסיין" בבכורה ישראלית / עמיר קדרון

צילום: טטיאנה דרוז

יזהר קרשון, צ'מבלו. למד באקדמיה למוזיקה בי-ם ובסקולה קנטורום בבאזל. ממקימי תזמורת בארוקדה. מנגן כסולן וכנגן קונטינואו עם כל ההרכבים בישראל. ניצח על מספר קונצרטים עם הבארוקדה, תזמורת הבארוק י-ם והרכבים נוספים.

כיוון שאנו עומדים בפני בכורה מקומית, אולי נפתח בכך שתציג את היצירה.

"חגיגה על נהר הסיין" היא יצירת מופת של ויוואלדי, אשר ממעטים לבצע. הרקע לכתיבתה מהווה סיפור מיסתורין גדול. לא ממש ברור לאיזה אירוע נכתבה, איפה ומתי בוצעה – אם בכלל. לפי אחת התיאוריות, היצירה קשורה לתקרית דיפלומטית בה היו מעורבות צרפת, אנגליה וקריית הוותיקן, ובסופו של דבר נגנזה כדי להימנע ממבוכה של מזמיניה. סיפור עסיסי זה גם יוצג בקונצרט על-ידי ההיסטוריון והמוזיקולוג אלון קליבנוב.

היצירה מוגדרת כ"סרנדה" (או סרנטה, באיטלקית), ומככבות בה שלוש דמויות אלגוריות: תור הזהב (סופרן), המידה הטובה (אלט) ונהר הסיין אשר בפריז (בס). היצירה עמוסה במאפיינים של סגנון הבארוק הצרפתי, משום שהוזמנה לאירוע חשוב הקשור למאורעות בחצר המלך הצרפתי, לואי ה-15.

מלבד שלושת הזמרים היצירה דורשת תזמורת צבעונית, כשבנוסף לכלי הקשת הרגילים מצרף ויולדי גם כלי נשיפה – אבובים (בביצוע שלנו גם קלרינט היסטורי), חליל, חליליות ובסון.

מלבד ביצוע הבכורה הישראלי של היצירה, הפקת הבארוקדה מביאה גם לראשונה לישראל את הבמאית שרון וולר, אשר מתמחה בבימוי היסטורי ובג'סטות היסטוריות, אשר היו פרקטיקה הכרחית לאנשי במה (זמרים, שחקנים ונואמים) בתקופת הבארוק.

כיצד בחרתם לשבץ דווקא יצירה זו בעונת הקונצרטים שלכם?

הסיבה היא קודם כל המוזיקה. מדובר במוזיקה פנטסטית שמשלבת בין אריות ודואטים וירטואוזיים שרק ויוואלדי מסוגל לכתוב, למוזיקה אינסטרומנטלית עשירה, אנרגטית ומרתקת. חוץ מזה, מימדי היצירה מתאימים בדיוק לקונצרט (כשעה וחצי), ובכך ניתנת לנו ההזדמנות לבצע יצירה תיאטרלית מלאה, תוך שימוש בבימוי, תלבושות ואלמנטים של תאורה.

לבסוף, עצם העניין שיצירה כזו, של אחד מגדולי המלחינים, טרם בוצעה בארץ, נתן לנו מוטיבציה נוספת להכנסתה לתכנית שלנו.

על פי רוב אינכם נוהגים לשלב הסברים נרחבים בהופעות. למעשה, זכור לי רק שאירחתם את ד"ר אברבאיה לפני כמה עונות כשניגנתם את היסודות של רבל. מדוע הפעם הוחלט להזמין מרצה-אורח, וכיצד ישתלב במסגרת הקונצרט?

אין כוונה להפוך את הקונצרט להרצאה אקדמית, ובכך להפוך את המוזיקה ליצירת מוזיאון שמסתכלים עליה דרך לוח זכוכית. ממש לא. אבל כן חשוב לתת לקהל רקע שיכניס את היצירה להקשר. הרי מדובר ביצירה תיאטרלית עם דמויות אלגוריות, וללא עלילה ברורה – ובלי הקשר בלתי אפשרי להבין את הטקסט ואת המשמעות של שלוש הדמויות שעל הבמה. קצת רקע על התככים הפוליטיים שברקע הכרחי לחוויית הקהל!

אלון קליבנוב יופיע בדמות של אציל מהתקופה, ויציג את דברי הרקע "בגוף ראשון", על מנת שדברי ההסבר יהיו חלק מההתרחשות הבימתית.

נמתין להסבריו, אך רק על קצה המזלג – מה זו בעצם סרנדה / סרנטה?

בתקופת הבארוק ז'אנר הסרנדה מתייחס ליצירות בימתיות שהינן גדולות יותר מקנטטה, אך קטנות מאופרה, ולרוב כתובות כהוקרה לאדם מסוים. יצירות אלו נכתבו לרוב עבור חגיגות מיוחדות בחצר, והשתתפו בהן זמרים שגילמו בד"כ דמויות אלגוריות הקשורות להתרחשות הטקסית.

והן זכו לפרשנות בימתית, או שזו החלטה שלכם?

כאן אנחנו מגיעים לפרשנות הבימתית שלנו – הג'סטות ההיסטוריות ופרקטיקת המשחק ההיסטורית. לצורך זה מגיעה מבאזל הבימאית שרון וולר, מומחית לתחום, כדי להדריך את הזמרים כיצד לשיר את היצירה כפי שזמרים בתקופת הבארוק היו מציגים אותה אל מול קהל.

פרקטיקת הג'סטות היתה מקובלת לא רק בקרב זמרים בתקופה, אלא גם בקרב שחקנים, ובעצם גם בקרב כל מי שהיה צריך לדבר אל מול קהל, והיא מבוססת על העקרונות של רטוריקה. הג'סטות מסמלות רעיונות ורגשות מסוימים המובעים בטקסטים. הן מתוארות בספרים עתיקים רבים, וניתן לראות אותן בציורים ובפסלים לאורך כל תולדות האמנות המערבית, ואפילו בסרטים אילמים מתחילת המאה ה-20!

כיצד נוצר הקשר של בארוקדה עם שרון?

את שרון אני מכיר מתקופת לימודיי בבאזל. למדתי אצלה פיתוח קול, והתעניינתי מאוד בעיסוק שלה של בימוי היסטורי. לפני שלוש שנים הבאתי אותה לארץ להעביר סדנה לזמרים סביב ג'סטות היסטוריות, ומאז התאהבתי סופית בתחום. עכשיו זו ההזדמנות הראשונה שנוצרה כדי להביא אותה לביים הפקה של בארוקדה.

נכחתי בחלק מאירועי הסדנה והתרשמתי עמוקות; היה מאד מסעיר להיווכח שמדובר בשפה לכל דבר ועניין – כל ניואנס של תנועה מסמן משמעות כלשהי. מן הסתם קהל הבארוק היה בקיא בשפה, ומכאן – האם וכיצד הקהל של כאן ועכשיו יוכל להתחבר לדברים?

אני חושב ששנינו כנוכחים התרשמנו עמוקות למרות שגם אנחנו מהכאן ומהעכשיו, כך שאין לי ספק שהקהל שבא פתוח לדברים יוכל ליהנות גם הוא מהסוג הזה של הבימוי. אכן מדובר בשפה לכל דבר ועניין, והשילוב של הג'סטות עם השפה המוזיקלית הוא לגמרי מיידי. בעיניי מדובר בעוד רובד שנותן עומק למוזיקה ולטקסט, ולא משהו ש"מולבש" עליהם, כמו שדווקא קורה לפעמים בבימוי מודרני למוזיקה עתיקה.

אני זוכר במיוחד את המבוא של שרון לקונצרט הסיכום: על קצה המזלג הסבירה והדגימה את עקרונות השפה, ואפילו המעט הזה העמיק מאד את החוויה ובהחלט עורר עניין לחקור עוד בנושא. משהו מכך ישתלב בהנחיה של קליבנוב? שקלתם זאת?

תודה רבה, רעיון מעולה!

אמרת שיצטרפו נגנים להרכב הגרעין. בד״כ אנחנו רגילים לגמישות בענייני תזמור בבארוק – האם במקרה זה ויוואלדי ציין במפורש מה הדרישות? זה קשור לנסיבות ההלחנה?

ברור! בשל הרקע של היצירה, ויוואלדי כתב אותה עם מאפיינים של בארוק צרפתי, וזה קשור גם לתזמור. בנוסף לתזמורת כלי הקשת (שהיא המקרה הנפוץ במוזיקה של ויוואלדי), הוא הוסיף כלי נשיפה רבים – אבובים, חלילים, חליליות ובסון. בכך הוא יוצר הרכב שמאפיין יותר מוזיקה צרפתית.

בתזמור שלנו הוספנו להרכב גם קלרינט בארוק ושאלומו. ויוואלדי אמנם לא מציין את הכלי בפרטיטורה באופן רשמי, אך הכלי הזה היה בסביבה וויואלדי כתב לו מספר קונצ'רטי, ומצאנו לנכון להוסיף את הצבע המיוחד של הכלי לתזמור המקורי.

מלבד הצבעוניות בתזמור, אילו עוד השפעות צרפתיות ניכרות ביצירה? האם ידוע לנו אודות היכרותו של ויוואלדי עם הבארוק הצרפתי?

ויוואלדי היה איש העולם הגדול. הוא סייר ברחבי אירופה והכיר סגנונות מוזיקליים רבים, ובוודאי גם את הסגנון הצרפתי. ב"חגיגה על נהר הסיין" הכתיבה היא עדיין בסגנון האישי של ויוואלדי, אך עם מאפיינים מוזיקליים צרפתיים, כמחווה למזמיני היצירה.

מלבד התזמור, היצירה נפתחת בפרק שמזכיר פתיחה צרפתית, ובו סולמות מהירים עולים ויורדים. מאפיין נוסף הוא שרצ'יטטיבים רבים ביצירה מלווים על-ידי כלי הקשת, ולא רק על-ידי כלי הקונטינואו.

על הקונצרטים ינצח אנדרס מוסטונן, שידוע בגישה חופשית ולא שגרתית. האם עבד עם בארוקדה קודם לכן?

כן, כבר לא מעט פעמים. הקונצרט האחרון שלנו היה בעונה הנוכחית, בקונצרט פתיחת העונה – "גלוריה".

מה הוא מביא איתו לויוואלדי?

הרבה אנרגיה ורוח חיים א-לה מוסטונן.

משמח לראות אצלכם ייצוג עקבי לדור הצעיר והמוכשר של זמרים מקומיים.

בהחלט, שלושה זמרים צעירים ומוכשרים בעלי קריירה בינלאומית מבטיחה – עינת ארונשטיין, אלון הררי וגיא פלץ. השלושה מככבים באופרות וכסולנים עם תזמורות בארץ ובעולם, ושלושתם זוכים בפרסים בתחרויות בינלאומיות. אנחנו מרגישים בני מזל בהפקה הזאת ומצפים לשיתוף הפעולה הזה!

העבודה התדירה עם זמרים מקומיים נעשית מתוך עיקרון, או שפשוט זכינו ואנו בתקופה של פריחה קולית ויצא שיש כרגע מבחר קולות שמתאימים לסגנון?

לא עיקרון נוקשה… אנחנו מאוד נהנים גם כשנוצרים שיתופי פעולה עם מנצחים ועם סולנים אורחים, אבל ברגע שיש זמרים ישראליים כל-כך מוכשרים שנמצאים בעשייה בינלאומית, אנחנו שמחים מאוד לעבוד איתם בתדירות גבוהה ולעשות יחד מוזיקה ברמה הגבוהה ביותר.

מה נדרש ספציפית מהזמרים ביצירה המדוברת?

הרבה מאוד, בעצם כל מה שנדרש בביצוע אופראי: מעבר ליכולת הקולית, הזמרים נדרשים לשליטה במוזיקה ובסגנון, הבנה עמוקה של הטקסט, יכולת משחק וכמובן הרבה הבעה אישית.

אתה כבר מבין לאן אני חותר. אין ספק שהקרקע בשלה – לפחות מבחינת זמינות הכשרונות – לאופרות בארוק בהיקף מלא. מהאופרה הישראלית הרי לא תבוא הישועה; האם אתה מאמין שחלום כזה עשוי להתממש?

הלוואי. זה חלום משותף. אני גם חושב שחלום כזה הוא מעשי בשלב כלשהו. אופרות בארוק לא דורשות הרכב תזמורתי גדול, וזמרים מתאימים יש כאן. הבעיה העיקרית היא שהפקה אופראית זה סיפור מאוד יקר, גם אם זה אופרת בארוק. כשיהיו תקציבים מתאימים לכך ניתן יהיה להעלות אופרות, ואני מאמין גם שיהיה לזה ביקוש גדול מצד הקהל. אבל אנחנו הרכב צעיר, כל דבר בעיתו.

"ויוואלדי בפריז" – בכורה ישראלית לסרנטה "חגיגה על נהר הסיין". בארוקדה בניצוח אנדרס מוסטונן. סולנים: עינת ארונשטיין, אלון הררי וגיא פלץ. מנחה: אלון קליבנוב. בימוי: שרון וולר. מוזיאון ת"א – 23.2, אולם וייל (כ. שמריהו) – 26.6, אבו גוש – 28.2, מרכז רפפורט (חיפה) – 2.3.

אקלקטיקה מרוממת

חדשנות ואיכות בפתח העונה של הקאמרטה / עמיר נהרי

צילום: סיגל חביב

קונצרט פתיחת העונה של הקאמרטה הישראלית ירושלים הוקדש למזמור המגניפיקט – "רוממה" בלטינית, מהמשפט הפותח את המזמור, Magnificat anima mea Dominum ("רוממה נפשי את האל"). הושמעו מזמורי המגניפיקט בהלחנת כמה מהמאסטרי של הבארוק: ויואלדי, טלמן ואלבינוני. חתמה את הקונצרט בכורה עולמית של היצירה "הללו-יה מגניפיקט" של המלחין הישראלי יוסף ברדנשווילי, שהוזמנה בעבור הקאמרטה.

הבחירה ביצירות שאינן חלק מהרפרטואר המוכר בארץ היתה, לצד הבחירה במגניפיקט, החוט המקשר בקונצרט. בלטה הכוונה לחדש לקהל ביצירות בעלות עומק, מורכבות ונפח לצד רגעים מופנמים. הניסיון האמיץ לאתגר את הקהל מבלי להתחנף אליו הצליח; בתום הקונצרט באולם המלא (רקאנטי, מוזיאון ת"א) גמל הקהל בתשואות רמות על החוויה האמנותית שעבר.

היצירות שנבחרו נכתבו להרכב תזמורתי מצומצם יחסית, שנשען כמעט בלעדית על מיתרים וכלי נשיפה מעץ. בידיו של המנצח המנוסה אבנר בירון ניצחה האיכות את הכמות: הדיוק המוזיקלי, ההקפדה והצליל החם של התזמורת הבטיחו לקהל הן את העוצמה ואת שיאי הפאתוס שביצירות, והן את המורכבות ואת רגעי ההרהור. כך למשל אצל טלמן בקטע המקהלה הנמרץ "גבורות עשה בזרועו" (Er übet gewalt mit seinem Arm) ובארייה היפה לטנור "רעבים מלא טוב" (Die hungrigen füllt er mit Gütern), ואצל ויוואלדי ב-misericordia המלנכולי למקהלה וב-gloria patri.

עניין מיוחד עוררה "היפוכונדריה" מאת מלחין הבארוק הבוהמי זלנקה, בזכות שלל הרעיונות ואופיה ההפכפך המשלב מלנכוליה עם הומור, אולם לא היתה זיקה מספקת בינה לבין שאר היצירות שהושמעו מבחינת הנושא והרמה האומנותית.

האנסמבל הקולי הישראלי בניצוחו של יובל בן עוזר, שחוזק על ידי זמרים נוספים לצורך הקונצרט, ממשיך למצב את עצמו כהרכב ווקאלי מוביל בארץ, והפיק שירה עשירה, עמוקה ואחידה בין החטיבות השונות.

הרכב הזמרים הסולנים היה טוב אף שלא אחיד ברמתו, וההנאה ממנו נפגמה גם בגלל נגינת הבאסו קונטינואו החזקה שהאפילה לעתים על השירה. למרות גילו הצעיר, ריגש הבריטון גיא פלץ בקולו העמוק ובעל ההוד. יחד עם זאת, נוכחותו היתה מעט נוקשה – מן הסתם עם הזמן יפתח גוון ודינמיקה עשירים יותר.

לסופרן עינת ארונשטיין קול בעל תום וגוון יפה וצלול. בחצי הראשון של הקונצרט חסרו בשירתה גוון ועניין בפראזות ובקישוטים, אולם בחלקו השני – באלבינוני, ובמיוחד ביצירתו של ברנדשווילי – הפיקה פרשנות אינטליגנטית ובשלה. קולו של הקונטרה-טנור צבי עמנואל מריאל היה נעים אך מעט סגור, ושירתו סבלה לעיתים מליקויים של יציבות ואינטונציה. מעל כולם בלט הטנור ההולנדי המצויין מרסל בקמן, בקולו הגדול והחם, עושר המניירות, וגם ההומור שהפגין ביצירתו של ברדנשווילי.

גולת הכותרת של הקונצרט היתה הבכורה של "הללו-יה מגניפיקט" מאת המלחין הישראלי יוסף ברנדשווילי. בדומה לאופרה "מסע אל תום האלף" שהלחין, שקצרה שבחים בזכות הפקתה המרהיבה, גם פה בישל המלחין קדירה מוזיקלית אקלקטית, עם השפעות מתקופות ומסגנונות שונים, כגון עבודתם של מאהלר, ארוו פרת והרומנטיקה הצרפתית המאוחרת. האקלקטיות התבטאה גם בשילוב פסוקים של דת והגות יהודית לצד טקסט לטיני, ואף שיר חנוכה ביידיש – כאשר השפות מושרות לעיתים בו זמנית.

ריבוי המקורות לא הפך לבליל, אלא התגבש לאמירה סוחפת על השאיפה להתעלות מתוך הסבל ולזכות בגאולה, המשותפת לדתות ולתרבויות השונות. יצירתו של ברנדשוילי מורכבת, לעיתים חידתית, אך תמיד מתקשרת עם הקהל ויוצרת עבורו עולמות של יופי, צבע ומסתורין. הבכורה היא על כן ארוע משמעותי בחיי המוזיקה בישראל. השנה שוחרר האלבום "יוסף ואחיו" מאת המלחין עילם רותם ובביצוע הרכבו Profeti della Quinta. בזכות הקאמרטה וברדנשווילי הנה חזינו שוב בעושר תרבותי והיסטורי בא לידי ביטוי ביצירה ישראלית מקורית ומתחדשת. תענוג!

לסיכום: הקאמרטה פתחה את העונה ברפרטואר מסקרן, בלתי מתחנף ובלתי צפוי. הבכורה ליצירה הישראלית "הללו-יה מגניפיקט" מאת ברנדשווילי היתה נצחון. הקונצרט משך קהל רב שהגיב בתשואות רמות – ובצדק. אין להחמיץ את ההרצה האחרונה בהחלט של התכנית – 8.11 בזכרון יעקב. בראבו!

"מגניפיקט" – קונצרט פתיחת העונה של הקאמרטה בניצוח אבנר בירון. סולנים: עינת ארונשטיין – סופרן; צבי עמנואל-מריאל – קונטרה טנור; מרסל בקמן – טנור; גיא פלץ – בריטון. מקהלה: האנסמבל הקולי הישראלי. בתכנית: מגניפיקטים מאת אלבינוני, ויוואלדי וטלמן; "היפוכונדריה" מאת זלנקה; "הללו-יה מגניפיקט" מאת ברדנשווילי (בכורה עולמית). מוזיאון תל אביב, 20.9.14.

 

טרום עונת האופרה

ההרכב In Camera XV מציג את שורשי האמנות הלירית / עמיר קדרון

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונסרבטוריון נווה אליעזר. השתתפה בהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח ופרס המגמה למוזיקולוגיה.

בתכנית הקרובה אתם בוחנים את שורשי האופרה. מבחר המוזיקה הרלוונטית עצום ומפתה – מאיפה בכלל מתחילים לסנן חומרים לתכנית כזו?

תמיד מתחילים ממה שאוהבים. כשמכינים תכנית, פועלים בשני כיוונים בו זמנית: כיוון אחד זה לבחור את הנושא ולצאת ממנו לכל מיני אפשרויות, וכיוון שני – לאסוף יצירות שרוצים כבר זמן-מה לבצע ולראות אם יש משהו שמקשר ביניהן, ואם המכנה המשותף הזה מתחבר לנושא הכללי באיזו שהיא צורה. אם מצליבים את שני הכיוונים האלה, מקבלים את הסינון הראשוני, אחרת באמת טובעים באינסוף.

אבל אני חושבת שכמעט תמיד הבסיס הוא יצירות שאוהבים מאוד, שרוצים להתנסות בהן, לנגן ולהשמיע אותן ורק מחכים להזדמנות הראשונה לעשות את זה, ואז יש כל מיני שיטות נקודתיות להרחיב את האלומה של הפנס. אצלנו הגישה מאוד לא מתודית: יכולנו לפתוח אנתולוגיה של נורטון, לראות מי המלחינים החשובים, ולהרכיב משהו חינוכי על הולדת האופרה – אבל משום מה זה מאוד לא קאמרה לעבוד ככה… בדרך כלל אנחנו מתגלגלים ממלחין למלחין בצורה כמעט אסוציאטיבית, או שמחפשים יצירות שהמרקם שלהן מתאים להרכב הנגנים בפרויקט, עם או בלי עיבוד או רדוקציה (ואז רבים אם הרדוקציה חוטאת למקור ההיסטורי או לא).

ענבר סולומון ואופיר שנר לא תשתתפנה הפעם. זה מתבטא בתכנית?

כמובן. זוהר מטיל איסור חמור על ביצוע יצירות שיש בהן יותר קולות ממספר המשתתפים בתכנית, למעט מקרים חריגים. אני צוחקת. מבחינת אופי הרפרטואר לא השתנה יותר מדי. לעתים קרובות יש יותר נגנים מקולות עצמאיים ביצירה ואז אנחנו מכפילים אחד את השני, אז הפעם למשל לא נעשה את זה. הצמצום במספר הקולות לא דראסטי אבל יש עניין אחר, שאמנם אופיר לא תשתתף באף קונצרט של הולדת האופרה אבל ענבר סולומון דווקא כן – היא תחליף את זוהר במרץ – אז היינו צריכים לבחור יצירות שבהן החלפה של כינור בחלילית היא לא דבר קריטי. אצל הנדל למשל זה קצת בעייתי, לכן במרץ יהיה לקהל הפינוק הלא רגיל של לשמוע את דניאל תנחלסון מנגן בכינור.

עד כה נהגתם לנגן ברצף מספר הרצות לתכנית, ואילו 'הולדת האופרה' תפוצל בין ספטמבר ומרץ. אילוץ?

בערך. בכלל, איזה קונצרט לא מתארגן תחת אלף ואחד אילוצים משונים? כשבדקנו באילו תאריכים כולנו נמצאים בארץ כדי לתאם קונצרטים, ראינו שגם בספטמבר וגם במרץ יש הזדמנות פז להפגיש בארץ את עינת ואבינעם, והבעיה הייתה רק שספטמבר זה לפני תחילת העונה ברוב המקומות, והרבה סדרות לא פעילות. מצד אחד שקלנו לוותר, ומצד שני לפספס הזדמנות לנגן יחד זה באמת ביזיון. אז החלטנו להריץ את התכנית קלות במהלך ספטמבר, ולהיעזר בלקחים שנפיק כדי להתכונן למרץ. עשינו משהו דומה גם עם התכנית "חשיפה לצפון" שהרצנו במצפה רמון בספטמבר ואז שוב בדצמבר.

היכן תופיעו עם 'הולדת האופרה'?

במרכז למוזיקה פליציה בלומנטל, בסטודיו הכט בחיפה, ושני קונצרטים בסדרה הווקאלית של בית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה בתל אביב.

בעונות קודמות ערכתם גיחות "נועזות" לגניגר ומצפה רמון, למשל. במכוון הפעם אתם מעדיפים ללכת על בטוח?

לא לא, אנחנו אוהבים את הפריפריה. סתם לא יצא הפעם. האמת שגניגר זה לא מאוד נועז. יש להם סדרה יציבה שרצה שנה אחרי שנה, והרבה הרכבים מגיעים לשם לנגן. אבל הבחירה לנגן בפריפריה או לא, זה לא נובע מאג'נדה חלוצית, הלוואי. הלוואי שהמצב היה כזה, שלהרכבים היה כזה חופש בוקינג, כזה מרחב תמרון, שלנגן בפריפריה היה עניין של החלטה ותכנון מחושבים. אנחנו מנגנים איפה שאפשרי והגיוני שננגן, מכל מיני בחינות לוגיסטיות. זה פרוזאי כמו ידית של דלת. בחיי.

אנחנו לא במסגרת שמאפשרת לנו גישה לסדרות על בסיס שנתי – חלק מהמקומות שאנחנו מופיעים בהם בשלב זה של קיומנו לא יכולים להזמין את אותו הרכב שתי עונות ברצף, זה פשוט לא אותו סוג של סדרות. משהו בהתנהלות שלנו, בשלב הביניים שאנחנו נמצאים בו מבחינת ותק וגיל, במצב הסדרות בארץ, לא מאפשר לנו את היציבות הזאת. אני חושבת על הנושא בחרדה כל שנה בעונת הבוקינג. אולי אנחנו צריכים להחליף שם, למצוא משהו קליט יותר.

אני לא רוצה שהחרדות האידיוסינקרטיות שלי יערפלו את המציאות לגבי ההרכב. המציאות היא שאנחנו הרכב שעובד קשה, ואפילו קשה מאוד, כדי לעמוד בסטנדרטים גבוהים; והקונצרטים מספיק מלאים, הקשר עם הקהל אמיתי ומספק ואנחנו מקבלים מההרכב מספיק ברמה האישית כדי לרצות להמשיך ולקדם אותו. היציבות בעולם הסדרות והבוקינג זה תהליך שלוקח הרבה זמן. אם קולגות מכירים בנו או לא, אם הקהל ששמע אותנו בקונצרט זוכר אותנו אחר כך, אם הקרטוגרף העתידי של סצנת המוזיקה בארץ יזכיר אותנו בהערת שוליים או לא – זה לא משהו שאנחנו יכולים לדעת כרגע בכל מקרה.

צמצום ההופעות מצער, כי – תחושת בטן – התכנית המדוברת נשמעת באמת אטרקטיבית בצורה יוצאת דופן. אולי משום שעינת במרכזה, או אולי בהשוואה לתכניות 'נישתיות' יותר שהצגתם וייתכן שמשכו בעיקר יודעי ח"ן.

אני לא יודעת אם התכניות שלנו נעשות מעונה לעונה יותר אטרקטיביות לקהל ה"רחב". זה בטוח לא בכוונה. מה שכן, נראה לי שהתכניות נעשות יותר ויותר מאוזנות מבחינת התכנון הפנימי שלהן, מבחינת שילובים בין יצירות בעלות אורך שונה וגיוון באווירה, באפקט. למשל, בתכנית האחרונה שלנו בפברואר-מרץ 2014 ניגנו יצירה ארוכה של קארלו פארינה – משהו שכמעט אף אחד בקהל לא שמע בחיים, וזה היה להיט. משהו ביצירה פשוט עבד, והשילוב עם שאר היצירות הצליח להבליט את האיכות המסוימת הזאת בצורה אפקטיבית – זה למשל, לפחות לדעתי, משהו שהשתפר בהדרגה מהתכניות הראשונות. אבל אני די מדוכאת מהמחשבה שתכנית כמו "חשיפה לצפון" היא משהו שנתפס כמתאים ליודעי ח"ן בלבד. כמעט כל היצירות בה היו ביצועי בכורה בארץ, מה זה אם לא דמוקרטיזציה של מוזיקה עתיקה? הרי קנטטות של טונדר גם מאזינים ותיקים של מוזיקה קלאסית לא ממש מכירים, טונדר שם אותם בדיוק באותה עמדת מוצא של מי שלא שמע מוזיקה קלאסית מימיו!

בקונצרט כמו "חשיפה לצפון", כולם "שווים" – לאף אחד אין יתרון על רעהו בכל מה שקשור לידע קודם. כולם מתחילים את המסע, סליחה על הקלישאה, באותה נקודה בדיוק. הכי הייתי רוצה קהל של תיכוניסטים, או אנשים שממש לא קשורים למוזיקה קלאסית, אבל בכלל. קהל אינדי של תמונע והבארבי. זה מה שהייתי רוצה, למה לא בעצם? למה המוזיקה הזאת מצריכה ידע קודם? איזה יכולות צריך מאזין ליוהאן שופ שלא צריך מי שמאזין לעמית ארז? כשאני מקשיבה ליצירה, אני לא חושבת "וואו, איזה קונטרפונקט, איזה יופי נפתר הסקונדקורד לאקורד סקסט". זה ממש לא איך שאני מקשיבה ליצירות האלה, להיפך אפילו, זאת ממש האזנה רגשית, אסוציאציות, תמונות וצבעים. אתה יודע מתי אני חושבת על קונטרפונקט? כשאני מקשיבה לעמית ארז…

רגע, לא צריך לעלות על בריקדות! את מעלה פה נקודות חשובות לדיון על מהות הקהל ועתיד זירת המוזיקה בכלל, ונעים להיווכח מהתגובה הנסערת שאת ועמיתייך משמרים את הלהט הראשוני ותמשיכו לגאול מלחינים ויצירות מתהום הנשיה. במידה רבה אתם האוונגארד של נישת המוזיקה המוקדמת בארץ, וזה תפקיד חשוב ונפלא. אצטער מאד אם יבוא היום שתתעייפו ותיבלעו במשולש ברמודה של סטבט-גלוריה-משיח… על כל פנים, מה אנו עומדים לשמוע?

הרעיון זה להסתכל על העולם המוזיקלי, על התנאים שהובילו לעלייה של ז'אנר האופרה באיטליה ולהתפתחות וההבשלה שלה בבארוק יותר מאוחר. תמיד כשמדברים על האופרה הראשונה מדברים על "אורפיאו" של מונטוורדי, והמהדרין על "אאורידיצ'ה" של פרי, אבל התנאים לסוג הזה של שירה – בכלל השינוי במעמדו של הקול ובהבנה שלנו את היכולות שלו – התחילו לבוא לידי ביטוי הרבה קודם, גם במוזיקה אינסטרומנטלית. למשל אצל מונטוורדי במדריגלים המאוחרים – אלה ממש קנטטות סולו, ואצל קאצ'יני כמובן. מבחינת מוזיקה אינסטרומנטלית, ננגן כמה סוגים של דימינוציות, כלומר אלתור אינסטרומנטלי וירטואוזי על מדריגל או על שאנסון. כביכול זה ז'אנר שלוקח את הווקאלי אל טכניקות אינסטרומנטליות, אבל למעשה זה בדיוק ההיפך: הפאסאג'ים המהירים נוצרו מתוך חיקוי של טכניקה של זמרים, ומהנגנים נדרש לנסות ולהגיע בעצמם להבעה של הקול האנושי, למרות שכלי הנגינה מגבילים אותם. זאת מחשבה מאוד מעניינת, היום מעמד הכלי לעומת הקול – והנגן לעומת הזמר – הפוך לחלוטין ממה שהיה במאה ה-17. בקיצור, נבצע באסאנו, רוניוני, קאצ'יני, קסטלו, מונטוורדי ובסוף אריות אופראיות יותר מאוחרות של צ'סטי ושל הנדל.

נדבך הבארוק (וכן, זה פשע לסווג בקטגוריה משותפת את המגוון הסגנוני שתחילתו עוד לפני מונטוורדי והסתיים בדור שאחרי הנדל) הוא פרק מהותי בתולדות האופרה, ועם זאת, אופרות הבארוק הן מחוץ למיינסטרים של הז'אנר, שרובו ככולו מבוסס על המאה ה-19. לא הוגן. למה אלו הם פני הדברים, וכיצד מתייחסת לכך תכניתכם?

כשעבדתי באופרה הישראלית, שאלתי את עצמי כל הזמן למה בחירת הרפרטואר היא כפי שהיא. אבל לפני שאני מתחילה לחשוב על סיבות, אני רוצה להזכיר שבתי האופרה בעולם שונים מאוד זה מזה, ושבהרבה מהם יש בכל עונה נציגות גם לאופרות בארוק: בציריך יעשו השנה אופרה אחת של ויוואלדי ועוד אחת של צ'ימרוזה, בדיז'ון הקדישו חצי עונה לראמו (מסיבות ידועות…), בקומישה אופר בברלין הקדישו את העונה שעברה לאופרות של מונטוורדי, כנראה בבימוי פוסט-מודרני, ויצרו מהן מעין טרילוגיה שרצה כל העונה. מה שאני מנסה לומר זה שלכל בית אופרה יש אג'נדה, תקציב וקהל שהם בהכרח מאוד שונים זה מזה, והניהול האמנותי של כל עונה הוא בהתאם. לוח המופעים הוא המראה של כל הגורמים האלה.

בכל מקרה: לא מן הנמנע שמינון אופרות הבארוק באופן כללי בעולם נמוך יותר, ופה יש כמה הסברים אפשריים. יכול להיות שההסבר הכי מיידי הוא הסבר טכני. צריך קולות מסוימים עם נטייה לטכניקה ספציפית, וההשערה שלי היא שלמרות שלא חסרים זמרים – רוב בתי האופרה קצת גדולים מדי לקולות כאלה. נראה שרוב האולמות בנויים לאופרה רומנטית עם תזמורת ענקית, קהל ענק וקולות ענקיים, וכדי לבצע במקומות כאלה אופרות בארוק עם סוג הקולות שנדרש ועם תזמורת מצומצמת (ובעזרת האל גם כלים היסטוריים), צריך להקטין את האולם – וכך כל ערב נעשה פחות רווחי. זאת רק השערה ובטוח יש מקומות שהיא לא נכונה לגביהם, למשל קומישה אופר ש"ארמיד" של גלוק עבדה אצלם יופי. גם ברור שיש קולות שהם גם ענקיים וגם זריזים. אבל לעתים קרובות נראה לי שההסבר המטריאלי תופס.

הסבר אחר מכיוון שונה לגמרי קשור בשיח (איך אפשר בלי שיח?!). פה הקושי בביצוע אופרת בארוק הוא מנקודת המבט של המבצעים ושל הקהל. אופרות בארוק נוצרו בעולם ערכים שונה מאוד מהעולם שלנו, וזה משתקף בעלילה שלהן ובארגון הפנימי של מוזיקה ודרמה, והבדלי השיח האלה מקשים עלינו לבצע אופרות כאלה כיום באורך מלא. יש יותר ממודל דרמטי אחד של אופרת בארוק – הצרפתי מאוד שונה מהאיטלקי – אבל רוב האופרות של הנדל שפופולריות היום מצריכות מאמץ בימוי מיוחד, כי המודל האיטלקי של אינספור נאמברים "מבודדים" לכאורה נראה לנו לא הגיוני על רקע הנורמות של רצף הדרמטי שקיבלנו ממוצרט, גלוק וואגנר (שאגב קרובים מאוד לאופרת הבארוק הצרפתית – לולי וראמו – יותר מלכל דבר אחר).

יש לנו כקהל וכמבצעים קושי עם איך שהדרמה עובדת בתוך אופרה של הנדל, משהו שלא הטריד אף אחד באיטליה בעשורים הראשונים של המאה ה-18. האופרות האלה נראות לנו "מפוררות" מבחינה עלילתית וכדי שנוכל ליהנות מהן ולהבין אותן אנחנו צריכים ל"חבר" את הפירורים למשהו קוהרנטי, להמציא רציונליזציות שיסבירו מצבים הזויים, ובקיצור – עבודת בימוי מאוד אינטנסיבית שתשלים לנו אינסוף פערים שעד המהפכה של גלוק לא נתפסו כפערים בכלל. אבל אני חושבת שהפערים האלה ניתנים לגישור, אם זה מה שצריך כדי שקהל מודרני ייהנה מהן, ושחבל שבמאים אמיצים לא לוקחים על עצמם את האתגר הזה לעתים יותר קרובות.

כשמאזינים הרבה לאופרות בארוק מהמודל האיטלקי ה"מפורר" ונכנסים לעלילות המוטרפות שלהן, מתחילים פתאום להרגיש שהן בנויות ככה לא רק כי אלה היו התנאים החומריים ליצירתן – גוזרים אריה מפה, מדביקים שם, מעתיקים את הריטורנלו מ"אגריפינה" ומטרנספזים לסול מינור והופ, יש אופרה חדשה – אלא כי הערכים היו אחרים, עולם הרגש היה אחר. נכון שהנדל מיחזר, אבל הוא גם כתב כמות אדירה של חומר מקורי. זה לא באמת היה קופי-פייסט, כלומר משהו בתוכן של האופרות האלה הזמין את זה. מבנה של אופרה כזאת הוא מבנה משוגע, אבל למה להסתכל על השיגעון הזה בתור תאונת עבודה? לשיגעון יש לוגיקה משלו. זה נכון שלעתים קרובות נראה שהעלילה של אופרה כמו "אלצ'ינה" או "רינאלדו" פשוט לא מחזיקה מים, אבל אולי זאת אף פעם לא הייתה המטרה? באמת באופרות האלה הדרמה והכאב וכל חומרי הנפש הם לא בעלילת-העל – מימי גוססת משחפת – אלא במיליוני חלקיקים קריסטליים שמפוזרים בכל מקום. האופרות האלה הן כמו גביש. אולי זאת הלוגיקה שלהן? ולנו היום יש קושי עם זה, זה רחוק מאיתנו, אנחנו נשענים על מורשת המאה ה-19 ופה מדובר על הבדלי תפיסה עמוקים. אבל בעיניי זאת הזדמנות אדירה להזמין את הקהל לעולם גבישי.

התכנית של הקאמרה ממש לא מתמודדת עם האתגרים האלה. אנחנו מבצעים אריות בודדות בלבד. אנחנו ממש לא במימדים שמאפשרים לנו להעלות אופרה כזאת באורך מלא. אנחנו חולמים על אופרה קטנטנה שתתאים למידותינו, אולי אז נעשה אקספרימנטים בבימוי.

רק לא דידו, שמזמן הפכה להיות הטראוויאטה של הבארוק… לאור התמונה שתיארת, הפקת 'אלצ'ינה' בסדנת האופרה האחרונה, על כל בעיותיה, היתה כאוויר לנשימה עבור שוחרי הבארוק; ויש לשמוח גם לקראת 'חגיגות נהר הסן' שתציג העונה בארוקדה עם עינת, בין היתר. אני משער שהפקת אופרת בארוק כהלכתה תצריך שת"פ של הקבוצות הפועלות בתחום. תהיו מעוניינים להיות מעורבים בפרויקט כזה?

"דידו" זאת בדיוק הדוגמא למה שאמרתי. חלק לא קטן מ"דידו" פשוט אבד, והגרסא שמועלית כיום פעם אחר פעם היא גרסה חלקית. אי אפשר לדעת איך היינו מתמודדים עם הליברטו המלא של האופרה הזאת. אין ספק שקל יותר להעלות אופרה קצרה, אבל רוב הרפרטואר לא כזה. גם דידו בעצם לא כזאת…

העלאת אופרת בארוק איטלקית או צרפתית באורך מלא או יחסית מלא תצריך בעיקר צוות הפקה, בימוי ועיצוב וליגיון שלם של זמרים, אבל ברמת התזמורת המשמעות היא בעיקר עוד כלי קשת. ארבעת הקשתנים של הקאמרה ממילא משתתפים בפרויקטים כאלה כשמזמינים אותם. בכלל זה מצחיק שאני קוראת להם "קשתנים של הקאמרה" כי הם קודם כל נגני פרילאנס שמופיעים עם תזמורות בארוק, והם עשו את זה לפני, אחרי ותוך כדי הקאמרה ולפחות מבחינת היקף הפעילות ברור שהקאמרה היא הפרויקט הצדדי שלהם ולא להיפך… במובן הזה אם יעלו אופרה סריה ויזמינו אותם לנגן, זה לא יהיה שונה בהרבה ממה שקורה עכשיו כשיש פרויקט גדול ומזמינים אותם, לא "בהשאלה מהקאמרה" אלא כאנשים פרטיים שעובדים בפרויקטים כאלה בקביעות.

אני בספק אם שיתוף פעולה עם הקאמרה כהרכב על חליליות הרנסאנס השונות שבו יעלה על דעתו של מישהו. בקונטקסט של אופרה של הנדל באורך מלא זה גם לא נחוץ… אבל אני אשמח לעזור בהפקה. באמת. אני גרועה בזה, אבל למען מטרה טובה אעשה מאמץ מיוחד להועיל. אני מודיעה מעל שורות ריאיון זה לכל מי שמתכוון להעלות אופרה סריה בארץ, שאם הבימוי יהיה מספיק חתרני אני מוכנה לעזור בהפקה בכל עבודה שחורה. אל תגידו "לא ידעתי לא שמעתי".

אולי עדיף להתמקד במוזיקה. בשיחה הקודמת היית בעיצומם של לימודים בצרפת, משם חזרת לאחרונה. הידע והחוויות שצברת, ההתרשמות מהנעשה בתחום באירופה – אלו דברים שבוערים בעצמותייך ויגיעו לביטוי מעשי בהרכב?

לפחות באופן חלקי, אני מניחה. בכל מה שקשור ל"חזון" ההרכב – מטרות עתידיות, חלומות על רפרטואר – לא הרבה השתנה, כי החלק הזה היה מאוד פעיל ושאפתני אצלי גם לפני צרפת (כמובן שאת המילה "חזון" אני אומרת חצי בצחוק, זה מובן מאליו שזאת מילה גדולה מדי בשבילנו כרגע). הרבה אמביציות שקשורות בהרכב ובפרויקטים אפשריים עבורו רק קיבלו חיזוק מההתנסות הזאת.

קלייר מישון, המורה שלמדתי אצלה, היא מסוג המוזיקאים שקודם כל אומרים "כן, בואו ננסה, מה כבר יקרה". היא וההרכב שלה משתייכים לפלג היותר פלורליסטי, שלא לומר סינקרטיסטי, של המוזיקה העתיקה: היא אוהבת עיבודים צבעוניים, היא אוהבת שילובים של כלי רנסאנס עם כלים מסורתיים (כלומר כאלה שלא מזוהים עם מוזיקה אמנותית – חמת חלילים, נבל סקוטי) כשההרכב שלה מבצע מוזיקה שבאה מקו התפר בין הז'אנרים. לא תמיד בא לך לומר אמן על התוצאה; יש לה רעיונות שיגרמו אי-נוחות לרבים, אבל תמיד יש משהו משכנע ומאוד חי וחריף בביצוע, ומה שצריך לעבוד – עובד.

היא מרגישה בנוח להוסיף או לצמצם קולות, להעביר ממקלדת לקונסורט, לנגן קולות נמוכים ברגיסטר גבוה אם היא מרגישה שצריך להבליט משהו, בקיצור – היא שייכת לקבוצה לא קטנה של מבצעי מוזיקה עתיקה שאוהבים לקחת הרבה מאוד חופש. מבחינתי זה לאו דווקא דבר חדש – הרי בגלל זה בין היתר רציתי כל כך ללמוד דווקא אצלה. מאוד נהניתי בצרפת לקבל משהו מתחושת החופש הזאת ומהגישה ש"הכל אפשרי" (יש אגב דברים שהיא ממש לא לוקחת בהם חופש ואפילו מחמירה מאוד, למשל לנגן כל דבר על הכלי הכי מתאים ולא להתפשר על "משהו דומה", למשל לבחור דגם ספציפי של חלילית גנאסי רק בשביל רפרטואר שלו היא הכי תתאים, או דגם ספציפי של voice flute בדיוק בשביל הסוויטה המסוימת הזאת של דיופאר(ט). או פיטץ'. היא בחרה בשביל המוסד שהיא מלמדת בו קונסורט חליליות שלם שבו לה=495 כי זה יותר נכון היסטורית לרפרטואר שהקונסורט אמור לנגן, למשל, בהשוואה ללה=440. דברים כאלה).

בעיני מוזיקאים כמו קלייר, החופש שהם לוקחים לא היה מתאפשר להם אלמלא פרקטיקת ביצוע היסטורית כלשהי; היא כן חושבת שהיא נמצאת בתוך הגבולות האלה, היא פשוט משרטטת אותם יותר רחוק ממוזיקאים אחרים. היא יכולה למשל לבחור לנגן יצירה לקונסורט עם כלים שאינם כלי קונסורט אבל בהכרח כולם יהיו ממודלים מתאימים מבחינה היסטורית. היא יכולה לומר, "אני אתזמר אחרת את חמשת הקולות האלה, כי למרות שהמלחין של היצירה המסוימת הזאת אולי לא עשה את זה הפעם, בני דורו עשו את זה במקומות אחרים עם יצירות אחרות. זה אומר שזה חלק מארגז הכלים של התקופה, אז למה לא?" זה מביא אותה לנסח אחרת את המוטיבציות של ביצוע מודע היסטורית: הרעיון זה לאו דווקא לבצע יצירה כפי שביצעו אותה, אלא כפי שהיו יכולים לבצע אותה, בתקופה בה היא נכתבה.

מצד שני זה ברור שאי אפשר לייבא את הגישה הזאת בשלמותה להרכב. אנחנו לעתים קרובות מתחבטים בתחושה שהקו בין "חופש" ל"הונאה" הוא דק מדי, כי זה לא תמיד חד משמעי אם היו יכולים לבצע יצירה כך או לא. לא תמיד ברור אם עיבוד מסוים מבוסס על פרקטיקה היסטורית או לא; לעתים קרובות זה נראה כאילו הרצון לנגן יצירה מסוימת בכל מחיר – גם אם היא גדולה על ההרכב או סתם לא לגמרי מתאימה לכלים – רומס את המודעות ההיסטורית, ומה הטעם בכלל בהרכב שמתעקש על מודעות היסטורית אם כשנוח לו הוא מתעלם ממנה? או לחילופין, לך תוכיח שפרקטיקות ביצוע באותה תקופה כן אפשרו להחליף כלי אחד בכלי אחר, וכו'. כלומר אפשר להביא דוגמאות למה כן או לא אבל אי אפשר ממש להוכיח.

יצא לנו מתחילת העבודה שלנו יחד לעקם הרבה חוקים, אבל זה לא מצדיק את זה שנעשה את זה תמיד. בקיצור, לא כל מה שנראה אפשרי בצרפת ניתן ליישום גם בהרכב, אבל אין ספק שהנסיעה עזרה הרבה מאוד. יש לי יותר אמצעים היום להכין חומרים שאני צריכה לנגן בהרכב, גם טכנית. הקלטנו עכשיו דמו ביחד בהנובר עם יצירות של שופ שניגנו ב"חשיפה לצפון" לפני שהתחלתי ללמוד אצל קלייר, ומאז הכנתי איתה יצירות אחרות של שופ וההבדלים בין ה"לפני קלייר" וה"אחרי קלייר" בקטעים האלה זה שמיים וארץ.

אין ספק שבעונתכם השישית אתם בשלים להקליט. משהו מזה יפורהס, או מיועד רק להפצה לגורמים מקצועיים?

בעולם של ימינו שבו הריאלי זולג לווירטואלי במטרה להפוך לוויראלי, אני לא בטוחה שיש הבדל… חלק בהחלט נפרסם דרך עמוד סאונדקלאוד שיודבק גם לפינת המדיה באתר שלנו (אגב – אני חותרת לזה שדף סאונדקלאוד ייקרא בעברית "עמוד ענן", תעזור לי להפיץ…) ובמקביל אנו מעוניינים כמובן לשלוח לחמנו על פני המים ולהפיץ גם לגורמים מקצועיים, מן הסתם גם דרך הרשת. הקטעים יעלו בהדרגה. אנחנו רוצים להבטיח שרק משהו שכולם שלמים אתו יתפרסם. כך גם לגבי הקלטות קודמות שלנו מכל מיני קונצרטים שעדיין מסתובבות ברשת ושצריך לעשות בהן סדר…

יש למה לחכות, ובנוסף – בין הרצות 'הולדת האופרה' בספטמבר ובמרץ, תציגו העונה תכנית אחרת. כמובן שנקדיש לה שיחה נפרדת, אבל על קצה המזלג, מה באמתחתכם?

ספרד. זה חלום ישן. אבל לאו דווקא ספרד בקטע לאומי-גיאוגרפי, כלומר לא רק, אלא יותר השראה תרבותית, עם נושאים מוזיקליים "ספרדיים" שמתגלגלים ממקום למקום. וסוף סוף נבצע גם ויאנסיקוס (villancicos). ויאנסיקוס זה דבר פשוט נפלא. אבל אני לא רוצה לומר על זה כלום, זה עוד מוקדם.

"הולדת האופרה" – אנסמבל In Camera XV ביצירות הנדל, מונטוורדי, קאצ'יני ואחרים. סטודיו הכט, חיפה, 11.9.14; מרכז פליציה בלומנטל, ת"א, 13.9.14; ביה"ס למוזיקה בוכמן-מהטה, אונ' ת"א, 26-27.3.15.