דויד זבה מסביר כיצד נולדת אופרה / עמיר קדרון

דויד זבה, מלחין, מנצח וזמר. למד קומפוזיציה וזמרה באקדמיה למוזיקה ת"א. הלחין לתיאטרון, למקהלות ולתזמורות. זכה במלגות מטעם קרן-שרת, קרן "מוסט" ועוד. השתתף בהפקות האופרה הישראלית כפסנתרן, סולן ומתרגם. מנהל את "מיתר – אופרה סטודיו" ואת סדנת האופרה באקדמיה י-ם.

אתה מוכר כיוצר קומי – ״אופרה בטירוף״, ״אליסה״, ״הדיוות״ – ואילו ״אמהות״, כמאמר הקלישאה, זו אופרה אחרת. איך הגעת לנושא?

ראשית זו לא בדיוק אופרה: בחרתי לכתוב יצירה שתהיה סידרה של מונולוגים / דיאלוגים או של מצבים. ללא עלילה. אולי כמו בתכנית אירוח בטלוויזיה, או על במת סטנד-אפ. אלא שכאן המונולוגים אינם קומדיה אלא להיפך… הסגנון הוא אופראי, ולכן יהיה נכון אולי לקרוא ליצירה קברט אופראי. בכל מקרה, זה קברט יותר מאשר אופרה.

אני אוהב מאוד לקרוא בתנ"ך ולפעמים נשאב לתוכו במשך שעות ולילות ארוכים. באופן מפתיע, לא נכתבו אופרות רבות על סיפורים מהתנ"ך – וגם אלה שנכתבו עוסקות בעלילות של אהבה וגבורה כמו יוסף ואחיו, שאול ודוד, שמשון ודלילה וכו'. בחרתי להתמקד בדמויות הנשיות של ספר בראשית, אמהות-האומה, אלה שהוגדרו ככאלה ואלה שלא הוחשבו ראויות להיקרא אמהות.

כבר מתחילתו של ספר בראשית, מעדיף אלוהים את מנחתו של הבל ולא את זו של קין; אלוהים גם מעדיף את שרה ויצחק על פני הגר וישמעאל ומורה לאברהם לנהוג בהתאם; יצחק מעדיף את עשיו ואילו רבקה את יעקב, יעקב מעדיף את רחל על פני לאה: ההעדפה, האפליה בין אישה אהובה לאישה שנואה ובין ילד אהוב לילד שנוא – עוברת לאורך כל ספר בראשית ויוצרת הסטוריה, נרטיב ומיתוס.

המוטיב הזה של האפליה הוא המנחה אותי ביצירה, המציגה רצף של סצינות כואבות ופחות פוטוגניות מחייהן של האמהות. הכתיבה נעשתה לא ממקום של לעג או תוכחה, אלא מתוך חמלה וניסיון להיכנס אל נבכי ליבן של הגר ולאה, של בלהה וזילפה, ולתת להן פה ובמה, שישירו את כאבן ואת היותן נשים דחויות שגורלן נחרץ בידי גברים חזקים מהן.

אם הבנתי נכון, ״אמהות״ נכתבה מתוך דחף פנימי – שזה נהדר, אבל איך מוציאים מיזם כזה לפועל? מישהו צריך להזמין / לממן את ההרפתקה.

בהחלט, וזה הרגע לפרגן למרכז תרבות מנדל, שלמרות גודלו הצנוע ומיקומו הרחק משד' שאול המלך, הפך בזכות המנהלת אינגי רובין למרכז פרינג' חיי ובועט, שנותן במה ליוצרים צעירים ונועזים.

מרכז מנדל נתן במה לחילול הקסם של דני ארליך ושלי, לאופרות מקוריות ומופעי קברט, ואף הפיק אופרה מקורית במתחם התחנה המרכזית.

כיצד נכתב הליברטו?

הליברטו נכתב לאחר שקראתי פעמים רבות את הפרקים הרלוונטיים בתנ"ך, ואז פניתי למדרשים, למאמרים של רבנים על פרשות השבוע, לספרים רבים שנכתבו בנושא בידי אנשי דת, פרשנים, חוקרים ופסיכולוגים.

לאחר לימוד וקריאה של הרבה פירושים והשערות, חזרתי שוב לתנ"ך וחיפשתי את הרגעים בהם הכאב, האפליה והמבוכה מגיעים לשיא וכתבתי לכל רגע כזה מונולוג, או אם זה מפגש של שתי דמויות – דיאלוג, תוך שימוש רק בעובדות מהתנ"ך: הרגע שבו מבין עשיו כי אחיו יעקב גנב את הבכורה והסתלק וברח רחוק, והוא נשאר עם אמו, רבקה, שביימה והפעילה את כל הגניבה הזו. הם מביטים זה לזו בעיניים והיא שרה לו שיר ערש ובו היא מתוודה על הכל. על אהבתה ליעקב, ועל חלקה הפעיל בתרמית; הרגע שבו שרה מביטה על הגר וישמעאל המגורשים למדבר על ידי אברהם; הרגע שבו שרה מביטה על אברהם ויצחק מתרחקים אל הר המוריה מבלי לדעת אייה השה לעולה והאם היא מעוניינת לעמוד במבחן כאם, שבעלה נדרש להקריב את בנה היחיד שנולד לה בערוב ימיה.

הסיפור שממנו התחלתי היה של רחל ולאה. דמותה של לאה סיקרנה אותי וממנה התחלתי. האופרה אף נקראה במקור "לאה". אלא שאז החלטתי לא לכתוב אפוס תנ"כי, לא להלחין סיפור עלילת אחד, אלא להתמקד בכמה צמתים זהות של קיפוח, של העדפה כואבת ואפליה.

מדרשים ופירושים רבים נכתבו על סיפור רחל ולאה: האם הן שיתפו פעולה ביניהן בהתחזות לאה לרחל? האם רחל ידעה על המתרחש? האם עזרה ללאה מתוך תחושה של שותפות גורל, מתוך היות שתיהן כלי משחק בידי אביהן לבן הארמי? האם רחל היתה באוהל החשוך וענתה ליעקב במקום לאה וסייעה לאחותה לרמות את יעקב? כל אלה ואחרים, תילי תילים של פירושים והשערות.

העדפתי להיצמד לעובדות התנ"כיות, העלומות מחד, אבל האכזריות מאידך. לתת לשתיהן להיפגש בבוקר המשפיל הזה, לאחר שיעקב התייחס ללאה כאל תרמית. לא מוזכרת אף מילה שיעקב אמר ללאה, אלא מיד תלונתו אל אביה. לאה הרגישה שנואה (וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה). כיצד חשה לאה ברגע הזה כשהשמש האירה את פניה באוהל, ויעקב גילה שהוא שוכב לא עם האישה שבשבילה עבד? כשהוא מיהר לצאת מן האוהל להטיח את האשמות בפני אביה? כיצד הוא ביטא את כעסו על לאה? ומה היה טיב היחסים בינה לבין רחל? השתמשתי בתיאורים מהתנ"ך (וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת) כאשר לבן הארמי מסביר ליעקב שלאה היא עונשו על כך שהוא גנב את הבכורה מאחיו ושיקר לאביו העיוור (וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ).

המשפטים מושרים בפי האחיות לאה ורחל, במן השלמה עם הגורל, עם היותן כלי בידי אביהן לבן, שקובע את חייהן, את אושרן, ומאמלל את שתיהן. זה חלק מהדואט שלהן:

שבעה חורפים חלפו על שתינו

מאז הובטחתי

מאז קויימתי

כי כך נהוג במקומותינו

בארם, בארם…

וכך שרים הרועים בשירם:

"הנה פוסעת יחפה

עיניה רכות והיא יפה

הכלה שהוחלפה"

הלילה הוא שלי עדיין

והוא יבוא אלי והוא ידע אותי

הלילה הוא יישן במיטתי

ואני אשן בה במקומך

ובשנתו הוא ילחש את שמך

אבא יודע שיהיה לשתינו טוב

באוהלו של יעקב

אתה מתאר תהליך כתיבה עם עבודת הכנה מעמיקה; המורכבות הזו אפיינה גם את שלב ההלחנה?

קשה להשוות את העבודה לתהליך של בישול לדוגמא, שם סדר הפעולות ברור וקריטי… נקודת ההשקה בין טקסט למוזיקה היא מרתקת, כל אחד מהרבדים עלול לדרוס את האחר, והבניה של שניהם לתוך מכלול הבעתי אחד היא קשה, אבל חייבת להיות סימולטנית.

גם כאשר אני מתרגם ליברטו קיים לעברית אני עושה זאת כמוזיקאי. אני כותב משפט ואז מנסה להיכנס למוחו של המלחין, ולנסות לחשוב איזה מילים היו גורמות לו להלחין דווקא את המשפט שהוא הלחין ואז אני מנסה לכתוב את המילים האלה לתוך המשפט המוזיקלי הקיים.

מכיוון שאני כותב גם את הליברטו וגם את המוזיקה, התהליך הוא לא עקבי, ואפילו מייסר, אבל בגדול הכיוון הוא: כתיבת הטקסט, כאשר כבר בעת הכתיבה ברור לי לאן המוזיקה הולכת, מהם רגעי השיא, כיצד הדרמה בטקסט מועצמת על ידי דרמה מוסיקלית, ואז כאשר אני מתחיל להלחין אני מוצא את עצמי משנה את הטקסט שוב ושוב כדי שבאמת שני הרבדים יגיעו למקסימום של ביטוי אבל לא יחלישו אחד את השני.

אתה יכול לאפיין את הסגנון המוזיקלי?

השאלה השנואה ביותר על מלחין… ולמה? כי בבואי לאפיין את הסגנון המוזיקלי מצופה ממני להשתמש בשמות של ז'אנרים קיימים או של מאפיינים מוזיקליים ידועים ובזאת כאילו הגדרתי את עצמי כמעתיק, מושפע ולא מקורי. האם אני יכול לומר שהיצירה כתובה בסגנון וורבפוני או דיכולירי?

אני בהחלט מושפע ממלחיני אופרה רבים, פחות משפתם המוזיקלית באופן ישיר אבל יותר מדרך טיפולם בטקסט, בדראמה, במוטיבים… יש לי טעם ואני יודע מה מרגש אותי – אבל נתתי למילים להוביל אותי, והשפה המוזיקלית שנוצרה לא אחידה מחד אבל עקבית מאידך ולכן כן מתגבשת (לדעתי כמובן) לכדי אמירה אחידה.

יש באופרה רגעים פוליטונאליים, כמעט א-טונאליים אבל גם טונאליים וליריים. יש אפילו רגעים שהאריות נדמות לפזמון, כמו באנסמבל המסיים:

אנחנו האמהות שלא הכרתם

שסיימו את תפקידן בלידתכם

כשספרתם אמהות אותנו לא תמיד ספרתם

אבל לנצח נהיה האמהות שלכם

ההלחנה נעשתה מתוך מחשבה על הקולות הספציפיים שלוהקו?

מצד אחד ההלחנה נעשתה לארבעה קולות מוגדרים: סופרן גבוה, סופרן לירי, מצו סופרן ואלט. על פי ההגדרות האלה ניתן ללהק את היצירה ללא קושי.

אבל מכיוון שבהפקה הזו שרות ארבע זמרות ענקיות ונפלאות שאני אוהב ומעריץ, כתבתי את המוזיקה לפי הקולות שלהן, ביודעי היטב איך יישמע כל צליל, וכיצד להביא את הקולות לביטוי ולקיצוניות. מכיוון שאני מכיר את הזמרות היטב, ולא רק את שירתן, התאמתי להן את הדמויות ואת הסצינות.

ביצירה הזו לקחתי את הקולות עד הקצה. יעל לויטה, מפלסת הקרח הקולית, שרה את תפקיד אלוהים והיא עולה לצלילים גבוהים רבים ומאתגרים באריית פרולוג ארוכה. לשי בלוך יש קול אלט עמוק ועשיר וכאשר היא מספרת על עקידת יצחק הבאתי את הקול שלה ממש אל הקצה כאשר היא "שואגת" סול גבוה במילים "ארץ מוריה".

הקול של דניאלה סקורקה הוא קול כמעט בלתי מפוצח מבחינתי, שירתה מלומדת, נקיה ומדוייקת אך מלאת צבעים, וככל שהיא יותר נקיה ומדוייקת כך היא יותר נוגעת ומרגשת אותי עד דמעות. נהניתי מאוד להשתמש במכלול הצבעים הקוליים של דניאלה במיוחד ברגיסטר האמצעי הנדיב כל כך בצבעים.

קולה העמוק של ענת צ'רני מתאפיין במנעד נדיב ומפתיע והיא יכולה לעלות לגבהים של סופרן ולשיר גם ברגיסטר של אלט. מתחתי את הקול שלה ברגעים קיצוניים על פני כל המנעד, יש בשירתה איכויות דרמטיות והיא לעיתים מוכנה להקריב את היופי הקולי על מזבח הדמות, ולכן נתתי לה לשיר את תפקיד לאה.

כרגע קשה לי לדמיין זמרות אחרות שיבצעו את התפקידים כי בעיניי ובאוזניי – הקולות והאישויות מאחוריהם – קשורים לחלוטין לדמויות ביצירה.

כמה זמן ארכה העבודה על ׳אמהות׳?

הרעיון והסקיצות… הטיוטות, השירבוטים… לקחו שנה ויותר. נשארו לי המון רעיונות, מוזיקליים בעיקר, והמון מילים וצלילים שמצאו את דרכם לסל המחזור, אבל בסוף, הרגע הנורא הזה שמתאר סטרווינסקי, של העט שמטנפת לנצח את דף התווים הלבן, התחיל לפני חצי שנה ומאז האופרה עצמה הולחנה בכמה שבועות מפרכים.

עם כל עיסוקיך – ניצוח, עיבוד, ליווי, הוראה ועוד – לא היה קשה להתרכז בעבודה, או שאתה ממילא מתורגל במולטי-טסקינג?

כן, מולטי טסקינג זה אני. בעיניי זה רק מחזק אחד את השני. הכל אצלי איכשהו נמהל לתנור אחד ענק של נגינה, עיבוד, הלחנה, שירה וניצוח. כל תחום מגרה ומעורר את השני.

בהתחשב בנסיבות, אני מניח שתלווה את הזמרות בפסנתר – אבל האם עקרונית שקלת תזמור במהלך הכתיבה?

זה נכון שאת היצירה אלווה בפסנתר, אבל תפקיד הפסנתר הוא למעשה מעין רדוקציה של תיזמור שאני שומע בדמיוני. אני חושב תזמורת ושומע תזמורת ומשתדל לנגן תזמורת… אם תהיה לי הזדמנות לתזמר את היצירה, על מנת לשמוע ביצוע שלה, אהיה מאושר מאוד!

מניסיוני בשנים האחרונות, יצירות במתכונת של ״אמהות״ היו לאירועי ברנז׳ה. מצד אחד יפה שהקולגות מפרגנות, מצד שני יש תחושה של מעין משק אוטרקי של מוזיקה למוזיקאים. איך מושכים קהל רחב יותר, ובכלל – לאיזה קהל אתה מכוון את ״אמהות״?  

אני מניח שיש צדק בדבריך, אבל אין כל כוונה ליצור אופרה במעגל סגור רק לאנשי הבראנז'ה. הקהל הוא מן הסתם האנשים שאליהם הכי קל וזמין להגיע. כאן אנחנו נכנסים לתחום אחר – תקציב.

היצירה הזו תעלה בתקציב שהוא אולי 10 אחוז ממה שהפקה כזו אמורה לעלות. הזמרות כולן משתתפות בתעריפים נמוכים מאוד, בשם החברות האישית והמסירות למקצוע. הבמאית, המעצבים, כולם למעשה עושים את עבודתם מתוך ציונות אמנותית.

כדי להגיע לקהלים שהם אינם חברים או מכרים שלנו חייבים לפרסם, ופירסום עולה הון. אני כמובן אעשה את מיטב יכולתי להגיע לכמה שיותר קהלים ולעורר כמה שיותר רעש סביב ההפקה.

ובקשר לקהל הפוטנציאלי – נראה לי שחסידיי פוניבז' יראו באופרה סוג של כפירה, אך כמו כולם גם הם מוזמנים.

גם בין הזמרות יש שבאות מרקע דתי. איך הגיבו ל״כפירה״?

מצד אחד לאף זמרת לא היה קל להוציא מפיה מילים כמו: "שכב לישון עשיו, יעקב רחוק עכשיו / לא יעזרו תירוצים וסליחות, אמא אוהבת אותך אבל פחות". לא קל להיות שרה ולגרש את הגר באכזריות אל המדבר – על אחת כמה וכמה אם את זמרת שבאה מרקע דתי.

מצד שני השתמשתי ביצירה בתיאורים שלקוחים מהתנ"ך. בתנ"ך כתוב במפורש שיצחק אהב את עשיו, ורבקה את יעקב. גניבת הבכורה לא היתה מתרחשת אלמלא אמא רבקה ביימה אותה מההתחלה בתושיה ובערמומיות ומעודדת את יעקב הספקן ומנחה אותו מה לעשות. כתוב במפורש שיעקב אהב את רחל ושנא את לאה.

לכן, גם אם לשיר על זה כואב וקשה, זה עדיין לא פרשנות שלי אלא מובאות מהתנ"ך… המוזיקה – היא הרגשות והאינפורמציה שלא כתובה בתנ"ך אך המתבקשת מהסיטואציה.

אני מפנה את השאלה גם ליעל לויטה, שבאה ממשפחה דתית: "דיברת על כפירה – בעיניי כפירה זה לומר "אין אלוהים", וזה לא הסיפור פה. אני מודה שכשקראתי את הטקסט של הארייה של אלוהים בפעם הראשונה, והגעתי לסוף, לשורה "אבל בטח הבנתם ילדיי, שכבר הרבה שנים אתם מסתדרים בלעדיי", היה לי קצת קשה לעכל את זה. קראתי שוב ויצרתי לזה פרשנות משלי כמבצעת – וגם כאדם שהיחסים שלו עם אלוהים אמנם מורכבים וסבוכים, אבל עדיין קיימים: לשאול שאלות, להעלות סוגיות, לתת פרשנויות. אלה הדברים שהופכים את התנ"ך והדת לרלוונטיים לימינו."

אני מניח שבתהליך היצירה כבר ראית בעיני רוחך כיצד תוצג ׳אמהות׳ על הבמה. יחד עם זאת, על כך אחראים שירית והמעצבים. עד כמה אתה מעורב גם בהיבט הזה של ההפקה?

אני חושב שהביקורת שהיצירה אמהות עלולה להיתקל בה היא שהיא לא אופרה. שאין בה סיפור. אין התחלה, הסתבכות, סיום ומוסר השכל. היצירה היא סדרה של מונולוגים או מפגשים, שהקשר ביניהם הוא הנושא, האפליה, ההעדפה, השינאה מול האהבה, חוסר השוויון וחוסר האונים של גברים מול נשים, של אהובים מול שנואים.

לכן היה חשוב לי שגם בבימוי יהיה ברור שזה טיב היצירה. בדומה אולי ל"משתה" של אפלטון שגם הוא הפך לאופרה, או ל "אליסה בארץ הפלאות", סדרת מפגשים ללא התפתחות דרמטית, ללא עלילה משמעותית.

בשיחותיי עם הבמאית אמרתי לה שאני מדמיין תכנית טלויזיה עם מנחה ותיק, אולי מנחה בדימוס, דן שילון או ג'יי לנו, בתפקיד אלוהים כמובן, שמראיין את האמהות בזו אחר זה.

שירית היא גאון בעיניי, היצירות שלה הן תמיד אמירה אינטליגנטית על ציר הזמן, יצירה של הקשבה ועשיית אהבה עם המוזיקה ועם הטקסט, ואין לי ספק שמפה היא תיקח את זה למקומות שירגשו אותי וילמדו אותי דברים חדשים.

איזו תגובה אתה שואף לעורר בקהל?

חשוב לי לחלוק עם הקהל את הרגשות שלי בקשר לגיבוריי המיתוס שלנו. לתת אוזן ולפתוח את פיהן ואת ליבן של אמותינו, ולהביט בהן ולו לרגע כנשים ולא רק כגיבורות על. הקהל מוזמן לעשות עם זה מה שירצה, אבל אני יכול לומר שבקריאה הראשונה, כאשר כל זמרת שרה לראשונה את הארייה שלה – התכווצו השאר בכסאות וחלקן אף העלו דמעה…

מצד אחד ברור שיש פה מטען רגשי רב שמלווה את היצירה, מנגד – סיכוי לא גדול (בניגוד לאליסה למשל) ש״אמהות״ תוצג שוב לאחר ההופעות שנקבעו.

אני אשתדל לא לצאת שחצן בתשובה הזאת – אני מנצח ומנגן, עורך תכניות, לומד ומתכונן ומעבד הרבה, אבל שום דבר מכל עיסוקיי לא קרוב אפילו למסחטה הרגשית שבכתיבת יצירה. זה פשוט סוחט ומרוקן אותי כמעט עד כאב, וכשאני מסיים להלחין קטע מסויים אני מרגיש כאילו סיימתי מרתון מתיש ומייסר. אני מרגיש שאני חייב לענות בכל מילה ובכל צליל שאני כותב על השאלה – האם זה הטוב ביותר שאני מסוגל?

לכן בזמן שאני כותב יצירה או עובד עליה – אני משוכנע לחלוטין שהיא הולכת להיות מבוצעת אינסוף פעמים בכל שפה ובכל מקום בעולם… אבל מצד שני אני מטבעי לא אוהב להביט לאחור ולכן אני בטוח שאחרי סיבוב ההופעות הראשון של היצירה אתמסר כל כולי לכתיבה של יצירה אחרת ואהיה מרוכז בה. עברתי כברת דרך ארוכה מאז אליסה ואני משוכנע שאעבור דרך ארוכה גם אחרי אמהות.

מה תכניותיך להמשך העונה?

כאמור, עבודה על יצירה כזו היא מטבעה סוחטת, מתישה ומרוקנת. בניגוד ליצירה הנוכחית – רוב הפרויקטים שאני מעורב בהם אכן קשורים באופרה ובהומור, ואני מניח שהפרויקט הבא שוב יהיה כזה. אולי עוד מופע היתולי וירטואוזי של שיתוף פעולה ביני לבין זמרת נוספת.

מעבר לזה יש קונצרטים של הסטודיו, הפקות שלנו שיעלו בקרוב, האימפרסריו בגירסה מעניינת ומחודשת בבימויה של שירית, קונצרטים עם תזמורות ומקהלות בארץ, הזימריה השנה שתהיה בנושא האופרה ובה אטול חלק נכבד, האקדמיה למוזיקה ובעיקר סימפונט רעננה: קונצרטים, מופעים ועוד…

"אמהות" – קברט אופראי מאת דויד זבה על-פי ספר בראשית. משתתפות: יעל לויטה, דניאלה סקורקה, ענת צ'רני ושי בלוך. בימוי: שירית לי וייס.

29.12.15-2.1.16, מרכז מנדל ביפו; 8-9.4.16, 5-6.5.16, 26-27.5.16 בסטודיו (חדר הפקה, דרך כניסת האמנים) באופרה הישראלית. 03-6927777