music4awhile

ראשי » Posts tagged 'תזמורת הבארוק ירושלים'

Tag Archives: תזמורת הבארוק ירושלים

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

1-0 לאיטליה

תז' הבארוק י-ם משחזרת את מלחמת הבופונים / עמיר קדרון

20782_10204671516640054_6062335431618986596_n

ד"ר דוד שמר, מנצח וצ'מבלן. למד באקדמיה י-ם ובאונ' סטוני-ברוק (ניו יורק), התמחה בלונדון אצל טרוור פינוק ואחרים. מייסד תז' הבארוק י-ם ומנהלה. הופיע באוסטריה, אנגליה, גרמניה ועוד כסולן, כנגן מוזיקה קאמרית וכמנצח. מלמד צ׳מבלו ומוזיקה עתיקה באקדמיה י-ם ובאקדמיה למוזיקה בעיר הולדתו – ריגה.

התכנית "סערה בחצר ורסאי" מאד ייחודית – אמנם כבר הפקתם קונצרטים במתכונת המשלבת מוזיקה ותיאטרון (ממש לאחרונה מלכת הפיות, ובעבר החולה המדומה והמלך ארתור) אך הפעם זה שונה, והעשייה היא מקורית ועצמאית לחלוטין. כיצד נולד הרעיון ליצור פסטיש סביב נושא מלחמת הבופונים?

הרעיון של התכנית בא מנימה בן דוד. נימה חידשה לאחרונה את הקשר שלה עם ישראל, אחרי שנים רבות שבהן עשתה קריירה מפוארת באירופה – ובמיוחד בצרפת – אך כמעט ולא הופיעה בבית. מדובר במוזיקאית מדהימה, מטובי נגני הוויולה דה גמבה בעולם!

כשהיא הציעה את רעיון המחזה המוזיקלי שכתבה, זה התאים לי משלוש בחינות שונות בבת אחת: נטייתנו, שלי ושל התזמורת, לחזק ולפתח את הקשר עם התיאטרון המוזיקלי על כל גווניו האפשריים; לחשוף את הקהל, בצורה ייחודית ומרתקת, לאחת האפיזודות המעניינות בתולדות המוזיקה – בוודאי בהיסטוריה של מוזיקת הבארוק; ומעל לכל – לתת במה וביטוי ראויים לנימה, הן כנגנית מרגשת כל-כך, והן כאמנית בכלל, בעלת רעיונות יצירתיים ומקוריים.

המחזה שכתבה נימה כבר הוצג בנסיבות אחרות?

כן, בצרפת.

בנוסח זהה לזה שתציגו?

אני משער שכן. ואם יש שינויים, אז שוליים. לא ראיתי את ההצגה בצרפת…

עבור הדור שלא ידע מה בין רוסו לראמו, מה זו בכלל מלחמת הבופונים?

המוזיקה הצרפתית עוצבה במידה רבה מאד ע"י לולי, שהיה בן חסותו של המלך לואי ה-14. המלך חיפש את הנשגב, את המפואר, את העשיר. וכך נראתה, במשך שנים רבות, האופרה הצרפתית – במיוחד זו ה"רצינית", מה שנקרא "הטרגדיה המוזיקלית". היה שם הרבה יופי, מוסיקה מאד מקושטת, הרבה מחול, תלבושות מפוארות, תפאורה מדהימה, מקהלה, מה לא.

האיטלקים, באותה התקופה, היו "רזים" הרבה יותר, ומאד דינמיים. הם גם התפזרו לכל רחבי אירופה (כולל לצרפת), והשפעתם הורגשה בכל מקום. בשלב מאוחר יותר, החל הטעם הצרפתי לנטות גם לכיוון הזה – הפשוט וה"טבעי" יותר. באמצע המאה ה–18 הועלתה בפריז, על ידי להקת אופרה איטלקית נודדת, האופרה הקומית "המשרתת הגברת" מאת פרגולזי. זה מייד מצא הד אצל אנשים כמו הפילוסוף הנודע ז'או-ז'אק רוסו, שחיפשו את האידיאל של החיים הפשוטים, את הקשר עם הטבע. המוסיקה האיטלקית, כמו זו של האופרה הקומית (אופרה-בופה) היתה להם למודל לחיקוי ולהערצה. רוסו אף כתב אופרה קומית בעצמו.

אבל לא כולם בצרפת שמחו לרוח החדשה הזאת. רבים ראו באופנה הזאת דבר בזוי, נחות, ובוודאי לא עומד בשום השוואה עם האמנות הצרפתית הנעלה, המפוארת, המתוחכמת והמלכותית. ז'אן פיליפ ראמו, גדול מלחיני צרפת של אותם הימים, המשיך לכתוב אופרות במיטב מסורת לולי, ועל כך עורר על עצמו את קצפו של רוסו. אמנם, כשכתב ראמו, ב–1745, את האופרה הקומית "פלטה" ("Plateé"), הוא זכה לתמיכה נלהבת של רוסו. אולם, בדרך כלל סררו בין שני האישים (כמו, בכלל, בין נציגי שני המחנות) יחסי עוינות.

יש משמעות לכך שלולי היה בעצמו איטלקי?

לדעתי, לא באמת. הוא חי בצרפת מאז שהיה נער, ותרבות החצר הצרפתית היתה חלק ממהותו.

מעבר לקוריוז – הלוואי שגם אצלנו המאבקים יהיו בענייני אמנות – האם יש למלחמת הבופונים חלק מכריע בתולדות המוזיקה? למשל כחלק מתהליך המעבר מהבארוק לקלאסיקה?

יש ל"מלחמה" הזאת, בהחלט, חשיבות מעבר ליריבות שתי האסכולות בנקודת זמן ומקום מסוימת. המוזיקה האיטלקית (שבסופו של דבר יצאה כשידה על העליונה) הוכיחה את חיוניותה. קופרין, אמנם, מדבר על "איחוד הטעמים", אצלו הדברים נשארים, בעיקר, במישור תיאורטי. הוא היה ונשאר מלחין צרפתי עד הסוף – ואילו מלחיני הדור העוקב, וביניהם אפילו ראמו, היו נתונים להשפעה איטלקית הולכת וגדלה: בשימוש בכלים, בסגנון הכתיבה, בצורות וסוגות מוזיקליות… באותה "מלחמת הבופונים" הצרפתים מנהלים למעשה קרב מאסף. ואכן היתה זאת המוזיקה האיטלקית, ולא הצרפתית, שהובילה אל הסגנון הקלאסי.

אתה חושב שמאותן סיבות הבארוק האיטלקי יותר פופולרי גם היום?

מן הסתם, כן. האמנות החצרנית הצרפתית היא אולי הדבר הכי לא "פוליטקלי קורקט", הכי אליטיסטי שיכול להיות. הצרפתים בנו להם מעין "תרבות אי" שהיתה מופנית לקהל מצומצם למדי, אפילו בצרפת עצמה. ייחודם היה להם למקור לגאווה גדולה, ואם תרבותם – והמוזיקה שלהם, בפרט – לא מיד מצאה את דרכה אל לב כולם, אז הבעיה היא של מי שלא מסוגל להנות ממנה… ההיסגרות הזאת בתוך הבועה שלהם היתה הסיבה העיקרית לרצונם של אנשים כמו קופרין, ומאוחר יותר ראמו ורבים אחרים, לפרוץ החוצה, להיפתח להשפעות אחרות, להרחיב את הרפרטואר ההבעתי שלהם.

גם היום מוזיקת הבארוק הצרפתית נתפסת כדבר מאד אקסקלוסיבי, אליטיסטי, כאמנות לאניני הטעם. ועם זאת, במסגרת "תרבות האי" הזאת, המלחינים הצרפתיים הצליחו ליצור משהו כל-כך מיוחד, כל-כך מפואר, כל-כך רווי יופי עילאי שבהחלט ראוי להשקיע מאמץ ולחשוף אותו בפני כמה שיותר חובבי מוזיקה. עובדה היא שכשהאופרות הצרפתיות – של לולי, של שרפנטיה, של ראמו, ועוד – עולות על בימות בתי האופרה המרכזיים באירופה (לא רק בצרפת!), הן זוכות להצלחה עצומה, לא פחות מהאופרות של ויוואלדי או של הנדל.

אין לי ספק שהמוסיקה הנהדרת הזאת, על כל היבטיה, תמצא את מקומה הראוי גם על הבמות שלנו. למאן האמת, אני בהחלט מאמין שגם כיום היא כבר מוכרת ואהובה אצלנו די צורך כדי לעורר מספיק סקרנות לתכנית שלנו ולהביא קהל לאולמות.

כיצד יקרום המאבק עור וגידים בקונצרט?

ישנם טקסטים, בפי השחקן איציק כהן, שמבהירים את הענין – חלקם פרי עטה של נימה, חלקם התרגומים שלה לטקסטים מהתקופה. וביחד עם זה, הכינור והוויולה דה גמבה ינגנו קטעים שערוכים כך שהם יישמעו ממש כמו תחרות בין השניים. הכינור (נעם שוס) הוא, כמובן, האיטלקי והגמבה (נימה עצמה) צרפתיה.

קולה הנפלא של דניאלה סקורקה יישמע פעם בצד האיטלקי ופעם בצד הצרפתי. גם אלמנטים תיאטרליים נוספים (מרומזים) יהיו. עבדך הנאמן, למשל, יופיע כלולי… וגם לתזמורת, כמובן, יש תפקיד שמשתנה לפי הצורך. אבל בעיקר, תהיה התזמורת עסוקה להציג את מה שפרנסואה קופרין קרא "איחוד הטעמים". אז אפשר אולי לומר שקופרין והתזמורת – מהאו"מ…

אילו פרקי מוזיקה נבחרו וכיצד?

בתחילת הקונצרט יתחרו ביניהם הכינור והגמבה באמצעות וריאציות "לה פוליה": הכינור ינגן כמה מהווריאציות של קורלי, והגמבה – אלה של מרין מארה. בהמשך ייצגו את המוזיקה האיטלקית קטעים וירטואוזיים ו"פראיים" מתוך הסונטות לכינור של קורלי ושל ורצ'יני, ואת זו הצרפתית – קטעים שקטים ועדינים של מארה ושל סן קולומב לגמבה, וכן הפאר התזמורתי של לולי.

כמו כן, נשמע אריה מתוך "המשרתת הגברת" מאת פרגולזי – האופרה שחוללה את הסערה – וכן קטעים מתוך האופרות של ראמו. בחציו השני – "האפותאוז ללולי" מאת קופרין, שהוא הביטוי המוצהר לשאיפת מחברו לאיחוד הטעמים. כל זה, כאמור, משולב בטקסטים שהופכים את מה שקורה על הבמה, באומר ובצליל, לסיפור אחד, משעשע ומרתק.

אני מוצא הרבה תעוזה, גם בפורמט וגם בתוכן (ואישית מברך על כך). זו מגמה מוצהרת של רצון לחדש ולרענן? אין לך חשש להרתיע את השמרנים שבקהל?

יש, אבל אל תספר להם… וזה לא שכל הקונצרטים הבאים יהיו כאלה. אבל בהחלט יש מקום לחדש, וזו רק דרך אחת לכך. ואם כבר מדברים על חששות – אז גם כאלה שנרתעים מהפורמט המסורתי לא חסרים…

אני מבין שבעצם לאורך השנים אתה מנהל דיאלוג עם הקהל ויש תהליך מתמיד של שינוי בקו האמנותי. אז הפיתרון טמון באיזון בין המוכר לחדש, בניסיון לרצות את כל הצדדים? 

לא מת על המלה "לרצות". אני מאמין במה שאנחנו עושים – ובטח ובטח בחומר שאנחנו מנגנים! האיזון בין המוכר והלא מוכר, בין הישן והחדש הוא, לדעתי, בעל תוקף רק אם גם המוכר וגם הלא מוכר הם ראויים.

כן, חשובה לי מאד דעת הקהל. ויש דברים שאני יודע שעדיין לא הגיע זמנם להיות מבוצעים בארץ, אם רוצים (ורוצים, עוד איך רוצים!) שאנשים יקנו כרטיסים. אבל גם זמנה של מוזיקה הלכאורה אזוטרית יגיע. עד לפני לא הרבה שנים גם מונטוורדי נחשב לאזוטרי. כיום – הרבה פחות.

אפשר לומר שהתכנית הקרובה תשמש גם מעין פיילוט, ומתישהו ברצונך להכין קונצרט של בארוק צרפתי ״הארדקור״?

כבר עשינו בארוק צרפתי, ולא כל-כך מעט (החולה מדומה; תכנית שלמה של ראמו עם אנדרו פארוט ועוד), בלי ספק נעשה גם בעתיד.

לסיום, כמה מלים על התכנית הבאה בעונה, בה אנו עוברים למחוזות יותר מוכרים.

כן, בהחלט: התכנית הבאה מוקדשת למזמורי צ'נדוס של הנדל. אלה שלושה מתוך מספר גדול למדי של המזמורים (פרקי תהילים) שהנדל כתב בקנונס, אחוזתו של הדוקס מצ'נדוס,  שאצלו עבד ב-1717 – 1719. אלה הן, אם כן, יצירות יחסית מוקדמות של המלחין. המיוחד במזמורים הללו הוא האופי הכמעט קאמרי שלהם: לביצועם נדרשים שלושה זמרים (סופרן, טנור ובאס), אבוב ותזמורת כלי הקשת ללא ויולות. אולם, לא מדובר כאן ביצירות פשטניות כלל וכלל: זוהי מוסיקה עשירה, יפהפיה, מרגשת ומורכבת.

בהמשך העונה, עוד נחזור לתיאטרון, כשנעלה בערב אחד שתי אופרות קומיות קצרות עם אותה העלילה: פימפינונה מאת אלבינוני (באיטלקית) ומאת טלמן (בגרמנית).

"סערה בחצר ורסאי" – בכורה ישראלית למחזה מוזיקלי מאת נימה בן דוד על פי "מלחמת הבופונים" | תז' הבארוק י-ם בניצוח דויד שמר | סולנים: דניאלה סקורקה, סופרן; נעם שוס, כינור; נימה בן דויד, ויולה דה גמבה | שחקן – איציק כהן | 24.11.15 – הקונס' הישראלי למוזיקה, ת"א | 25.11.15 – ימק"א י-ם.

מודעות פרסומת

להפיץ את בשורת הבארוק

דוד שמר על סוגיות סגנוניות ואחרות לקראת עבודתו עם הקאמרית הישראלית / עמיר קדרון

ד"ר דוד שמר, מנצח וצ'מבלן. למד באקדמיה י-ם ובאונ' סטוני-ברוק (ניו יורק), התמחה בלונדון אצל טרוור פינוק ואחרים. מייסד תז' הבארוק י-ם ומנהלה. הופיע באוסטריה, אנגליה, גרמניה ועוד כסולן, כנגן מוזיקה קאמרית וכמנצח. מלמד צ׳מבלו ומוזיקה עתיקה באקדמיה י-ם ובאקדמיה למוזיקה בעיר הולדתו – ריגה.

הקאמרית הישראלית נבדלת מתזמורתך הקבועה מכמה וכמה בחינות. כיצד זה מתבטא בבואך להכין עמה תכנית בארוק?

את התזמורת שלי הקמתי לפני כמעט שלושה עשורים, ובשלבים הראשונים זו היתה מעין סדנא, מעבדה; לרוב הנגנים לא היה הרבה מושג בנגינה ההיסטורית, ואני שימשתי בעיקר כמדריך. כיום המצב הוא שונה. לכל נגני התזמורת ניסיון בנגינה בארוקית, וכשמצטרף נגן פחות מנוסה בתחום, הוא מקבל הדרכה "תוך כדי תנועה" – בעיקר, מעמיתיו לסקציה המנוסים, וכבר פחות ממני. הנגנים שמצטרפים אלינו עכשיו הם תמיד נגנים מעולים שתהליך "קליטתם" בתור נגני הבארוק הוא מהיר למדי, הודות לרמתם הגבוהה.

גם בתזמורת הקאמרית אני מניח שאפגוש נגנים מעולים שהיתה להם, אולי, פחות חשיפה לנגינה בעלת מודעות היסטורית – אם כי כיום, שלא כמו לפני 20-30 שנה, המודעות ההיסטורית, גם בקרב הנגנים "המודרניים", כבר איננה דבר נדיר כל-כך.

אני חושב שהאתגר העיקרי יהיה למצוא את הדרך להגיע עם כלים מודרניים להיבטים הסיגנוניים שנראים לי חשובים. מספר החזרות אינו רב, כך שבאמת אצטרך להיות מאד משכנע!

ומהם אותם היבטים סגנוניים?

בראש ובראשונה – האופן הכמו-דיבורי, הרטורי, של המוזיקה, גם הקולית וגם הכלית; האנרגיה המטרית שבאה לידי ביטוי באמצעות היררכיה בין הצלילים: החשובים (הנמצאים, לרוב, על הפעמות החזקות) והקישוטיים – מה שבמקורות מהתקופה נקרא לעתים "צלילים טובים וצלילים לא טובים". המשמעות היא מגוון גדול של ארטיקולציות, של צורות הפקת הצליל, של מיקרו-דינמיקה (שינויי חוזק הצליל במהלך מוטיבים קצרים ואפילו צלילים בודדים).

לנגנים מודרניים יש לרוב נטיה לחשוב בקווים מאד ארוכים – וזה מצוין לכשעצמו. אולם, במסגרת אותם המשפטים הארוכים במוזיקת הבארוק, מורגש, בדרך כלל, הצורך בריבוי "ארועים קטנים", שאם הם לא זוכים למספיק תשומת לב, המוזיקה עלולה להשמע מונוטונית משהו. נדרשת גם גמישות ריתמית, הנושקת לאילתור.

התחשבת במשימות הללו בזמן הרכבת תכנית הקונצרט?

לא. אלה הן סוגיות כלליות שהיו עולות בכל תכנית שהייתי בוחר, באופן כזה או אחר. אז חשבתי על מה שיהיה יפה ומעניין לנגן ולשמוע, לאו דווקא על מה שיהיה ״קל״.

מה בתכנית?

הנדל: קונצ'רטו גרוסו אופ' 6 מס' 5 ברה מז'ור; ג'מיניאני: קונצ'רטי מס' 5 ו-2 מתוך אופ' 2; באך: קנטטות מס' 51 ו-202.

מה עומד מאחורי ההתמקדות בבארוק מאוחר?

כשמדובר בתזמורת מודרנית, לרוב רק הבארוק המאוחר הוא באמת רלוונטי. התיזמור בחלקים גדולים של הרפרטואר המוקדם, זה של המאה ה-17, איננו בהכרח תואם לתזמורת מודרנית; נדרשים לעתים קרובות כלים שאין בתזמורת המודרנית, או שההתאמה של תפקידיהם לכלים המודרניים היא בעייתית יותר.

מעבר לכך, הרפרטואר המוקדם עלול להציב בפני המבצעים אתגרים סגנוניים קשים יותר מאלה של הרפרטואר המאוחר. גם אם מתעלמים מקשיי התאמת התיזמור, ביצוע ראוי של הרפרטואר מהמאה ה-17 דורש יותר זמן חזרות ממה שיעמוד לרשותנו.

אותו דבר אפשר להגיד גם על הבארוק הצרפתי – הן המוקדם והן המאוחר. אז יש רבדים שלמים ברפרטואר הבארוקי שלא אבחר להכין עם תזמורת מודרנית. לשמחתי, זה עדיין משאיר הרבה מוזיקה מדהימה שממנה אפשר להרכיב כמה תכניות מרתקות שרק רוצים!

כמנצח-אורח שמכין עם התזמורת הופעה חד פעמית, האם לתכיפות חילופי המנהלים האמנותיים שידעה הקאמרית בעונות האחרונות יש משמעות?

לא חשבתי על זה ואני לא בטוח שזה כל-כך קשור. מדובר כאן בקבוצת נגנים מקצועית ומנוסה ואני בטוח שלכל אחד הטעם האישי שלו. לאחדים הביצוע ההיסטורי הוא דבר מוכר ורצוי, לאחרים פחות. יתכן שיהיו גם כאלה שמראש יהיו מסויגים. אז הכל יהיה תלוי בטיב מרכולתי, בכמה אהיה משכנע, מבחינה מוזיקלית.

מה המשמעות והחשיבות של שילוב רפרטואר בארוק בתכניות של תזמורות ׳רגילות׳?

קודם כל, כי זה יפה; ובהרחבה – כי זה חלק מהתרבות המוזיקלית שלנו; כי חלקים נרחבים מהמוזיקה היותר מאוחרת מבוססים על הבארוק; כי עצם התזמורת כפי שאנחנו מכירים אותה כיום זה משהו שמקורו בבארוק, וכך גם רוב הסוגות המוזיקליות: האופרה, הקונצ'רטו, הסונטה ורבות אחרות.

במבט עוד יותר רחב – מוזיקת הבארוק היא תרבות יחודית שאמנם רחוקה מאיתנו בזמן, אבל נגישה מבחינת שפתה והמסרים שלה. אני מאמין שככל שנרבה להכיר תרבויות אחרות, ככל שנדע לתת להן את הכבוד הראוי, ככל שנשכיל להבין אותן ולדבר בשפתן – כך, אולי, נתרום משהו לעולם קצת יותר טוב, פתוח יותר, סובלני יותר…

האם חלק מהעניין הוא גם רצון להרחיב את אופקי הקהל, שאולי עקב כך עשוי להתעניין ולבדוק מה מעשיך עם תז׳ הבארוק?

לא יזיק…

לפני חודש הסתיימה הסדרה המרכזית בעונה של תז' הבארוק. מה תכניותיך להמשך העונה?

ננגן את הסטבאט של פרגולזי ושל ויוואלדי באונ' המורמונים בי-ם ב-3.5, וגם הסדרה הקאמרית שלנו, בימי שישי במוזיאון ישראל, עוד ממשיכה עד יולי (אני עצמי מנגן בקונצרט אחד בה, ביוני). ייתכן שיהיו עוד כמה דברים שעדיין לא נקבעו, אבל עיקר הפעילות שלנו יתחדש באוקטובר – כרגיל, אחרי החגים.

מה צפוי לנו בעונה הבאה?

הרבה מוזיקה לתיאטרון, הרבה באך, הרבה פרסל, וגם הנדל. בכל שנה אנחנו מנסים להקדיש יותר ויותר תשומת לב לחשובה שבסוגות המוזיקליות בבארוק – האופרה. כמובן שזוהי סוגה לא רק חשובה, אלא גם יקרה מאד. ישנם חלקים נרחבים של הרפרטואר האופראי הבארוקי שבינתים אין ביכולתנו להעלות, אבל לשמחתי, יש ברפרטואר הזה די יצירות נהדרות שלא דורשות משאבים כה רבים. למשל, נבצע בערב אחד שתי אופרות קומיות קצרות הכתובות על אותו הטקסט. אלה הן ״פינפינונה״ של אלבינוני (באיטלקית) ושל טלמן (באנגלית).

בפתיחת העונה נעלה את ״מלכת הפיות״ מאת פרסל. עם פרסל אף נסיים את העונה, כאשר בניצוחו של אנדרו פארוט, המנצח לשם כבוד של התזמורת, נבצע את ״בואו בני האמנות״ ועוד מבחר יצירות. תהיינה עוד תכניות הקשורות בסוגי תיאטרון מוסיקלי שונים.

סמוך ליום ההולדת של באך (21.3) נערוך פסטיבל בן כמה ימים המוקדש בעיקר ליצירותיו, אבל לא רק – הרי לבאך, אולי יותר מאשר לכל מלחין בארוקי אחר, היתה השפעה על מוזיקאים בדורות שבאו אחריו – עד לימינו. ננסה לתת ייצוג גם להשפעות הללו. ויהיו עוד דברים יפים, מבצעים נהדרים, יצירות מופת שלא שומעים אותן מספיק…

"פאר הבארוק" – הקאמרית הישראלית בניצוח דויד שמר. קונצ'רטי וקנטטות מאת באך, הנדל וג'מיניאני. אורחת: ענת עדרי, סופרן. 29.4.15, מוזיאון ת"א.

להרים את סטרדלה

שאפתנות במימוש חלקי בבכורה ישראלית לאורטוריה "יוחנן המטביל" / חגי אברבוך

כבוד להורדוס. יאיר פולישוק

איך יש לבצע יצירות של מלחין שידע שלל מאהבות, ניסיון רצח אחד, בריחה אחת לצורך הישרדות – ובסופו של דבר אכן נרצח בדקירה (הרוצחים השכירים כנראה היו מיומנים מקודמיהם)? איך יש לבצע מוזיקת בארוק נוטפת ארוטיקה? התשובה מובנת מאליה – ולא הורגשה יתר על המידה בביצוע של תז' הבארוק י-ם.

האורטוריה "סן ג'ובאני בטיסטה" ("הקדוש יוחנן המטביל") מאת סטרדלה היא מיצירות הבארוק המופלאות שהמלודיות פשוט נשפכות מהן. אנסמבל רודף אנסמבל, ארייה אחרי ארייה, וכל זה רק מחכה לזמרים שיתענגו על החומר הקיים. מן המבצעים ששמעתי, אולי היחיד שממש לעס בשקיקה את המוזיקה שניתנה לו היה יאיר פולישוק בתפקיד הורדוס, שהציג היטב את תפקיד השליט הזועם, החושק, המפוחד.

הקונטרה-טנור אלון הררי, בתפקיד יוחנן המטביל, היה שקוע מדי בתווים עצמם. קולו אמנם נעים, אבל היצירה הזאת דורשת הרבה יותר מסתם נעימות: זאת אורטוריה מרוכזת ודרמטית, הדורשת מהמבצע לשלוח את קולו ונוכחותו היישר אל המאזינים.

הדס פארן בתפקיד שלומית החלה מעט מופנמת גם היא, אבל במחצית השנייה של האורטוריה נדמה שהתעוררה אל התפקיד, ואריית הסיום שלה, לפני הדואט הסוגר, כבר הייתה יותר קרובה אל המתבקש.

בצד האינסטרומנטלי – תזמורת הבארוק י-ם עשתה מלאכתה נאמנה – אבל לא באופן נסער מדי. נדמה שהמנצח אנדרו פארוט "התעורר" למלאכה רק במחצית השנייה של היצירה וגם אז לא יתר על המידה – קצת יותר להט לא היה מזיק.

לוסי בלוך, שירה אגמון, אנטוניו אורסיני ויואב וייס כמקהלה המלווה היו נעימים ובעלי צליל מגובש, אך לפעמים נדמה שנדרש יותר. בטריו היפהפה שבמערכה הראשונה נדרשה קצת יותר איטיות – המלודיות מלטפות ממש, האווירה עורגת – אז, פארוט, למה לרוץ?

נקודת אור נחמדה הייתה הטנור אורסיני מחוץ למקהלה, בתפקיד סולני. הוא חי את התפקיד – ונהנה 'לשחק' בו. אם אווירת ההנאה הזאת הייתה עוטפת את כל יתר המבצעים – היינו מקבלים ביצוע באמת נהדר לאחת היצירות היפות ביותר של הבארוק האמצעי.

"סן ג'ובאני בטיסטה" – בכורה ישראלית לאורטוריה של סטרדלה. תזמורת הבארוק ירושלים בניצוח אנדרו פארוט. זמרים: אלון הררי – יוחנן המטביל; הדס פארן – שלומית; יאיר פולישוק – הורדוס; אנטוניו אורסיני – יועצו של הורדוס; לוסי בלוך, שירה אגמון, יואב וייס – מקהלה. 10.3.15, הקונס' הישראלי למוזיקה, ת"א.

שירי נביאים כתובים

עילם רותם וחבורתו לקראת ביקור מולדת עם שלל יצירות חדשות / עמיר קדרון

עילם רותם הוא נגן צ'מבלו, מלחין וזמר בס. סיים תואר ראשון בצ'מבלו באקדמיה למוזיקה בירושלים, ושני תארי מאסטר (באסו קונטינואו ואלתור) בסקולה קאנטורום בבאזל. בימים אלו מסיים את עבודת הדוקטורט שלו.

חלפו כשנתיים משיחתנו הקודמת. מה התרחש בגזרת הנביאים מאז?

בשנתיים האחרונות הנביאים התרוצצו בכל העולם. חוץ מקונצרטים באירופה, היה לנו סיור אחד ביפן ושלושה באמריקה (קנדה וארה"ב). היה גל מאוד חזק שעכשיו קצת נרגע, אבל זה טבעי בעולם העצמאי בו העבודה תלויה באופן בלעדי על כך שיזמינו אותנו להופיע; אנחנו לא יוזמים ומפיקים קונצרטים.

מבחינת מוזיקלית, הביקוש הגדול ביותר היה לתוכנית תפילות ומדריגלים של סלומונה רוסי. נראה שאנשים מוצאים את זה מעניין ומושך. את יוסף זכינו לבצע בשוויץ עוד שלוש פעמים אחרי הסיור בישראל,  ובאוקטובר 2015 נופיע עם זה בניו-יורק בטמפל עמנואל (די מרגש!). יחד עם זאת, לצערי לא הצלחנו להביא את זה לעוד מקומות. זהו פרוייקט שקשה למכור: לא רק שמדובר בצוות של 14 מוזיקאים, אלא ביצירה מז'אנר חדש ולא מקובל.

זה גם מתבטא בעובדה שעד היום ההקלטה של היצירה לא זכתה לביקורת במגזין רציני. זה "לא זה ולא זה" (לא באמת מוזיקה עתיקה ולא חדשה) – זה לא נכנס לאף רובריקה, וכנראה מדבר קצת פחות לאלה שאינם דוברי עברית. עם זאת, היציאה לאור של ההקלטה היתה רק במרץ, ולדברים האלה לפעמים לוקח מעל שנה לתפוס, כך שעדיין יש תקווה להכרה יותר נרחבת.

מעבר לזה, התחלנו לחזור לרפרטואר קצת יותר סטנדרטי עם תוכניות של מדריגלים. במיוחד מוצלח היה קונצרט שעשינו בפסטיבל אמברוני המפורסם עם תוכנית שנקראה "Lamento della Ninfa". כנראה הכותרת משכה תשומת לב רבה עד כדי כך שנאלצו להעביר את הקונצרט לאולם גדול יותר.

תעלו שוב את יוסף בארץ?

האמת היא שמפסטיבל ישראל הזמינו שנעשה את יוסף, אבל בלא כל תשלום (אתה קורא נכון). מיותר לציין שזה לא יצא לפועל. אם יהיה גוף שיהיה מעוניין בביצוע היצירה, אנחנו מצידנו נשמח ביותר.

איכשהו זה לא מפתיע, אך העיקר שהקשיים לא ריפו את ידיך ואתה מוסיף להלחין. מה נשמע בביקורכם הקרוב?

בקונצרט יוצג אוסף חדש שכותרתו "Quia Amore Langueo" (בלטינית: כי חולת אהבה אני). אגב, האוסף הוקלט וייצא לאור במאי 2015, אולם הדיסק יוצא למכירה בלתי רשמית בקונצרטים.

באוסף מוטטים על פי שיר השירים ושתי סצנות דרמטיות: שמשון ודלילה, ואמנון ותמר. במוטטים יש קשת רגשות-האהבה כפי שמופיעה בשיר השירים, ממתיקות אירוטית – "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה, דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" – ועד מרירות וייאוש – "כִּי־עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה".

בשתי הסצנות הדרמטיות ישנם מוטיבים משיר השירים: אמנון מתחלה ("וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל" – נהיה חולה) כי חולה אהבה הוא לאחותו תמר, והיא מלבבת לו לביבות. זה מתכתב עם "לבבתיני אחותי כלה" משיר השירים. דלילה באה בטענות לשמשון: "אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ, וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי?", והוא אומר לה שכאשר כוחו יסור ממנו, הוא יחלה, ויהיה כאחד האדם. כידוע, שמשון אהב את דלילה, ונהיה חולה בעבורה. גם שמשון וגם אמנון שילמו בחייהם בעבור אהבתם – אכן עזה כמוות היא האהבה התנכ"ית.

היצירות כתובות להרכבים שונים, ובדומה ליוסף, ישנו שימוש בשפה המוזיקלית מתחילת המאה ה-17 באיטליה. אם ביוסף היתה התכתבות באופן ספציפי עם האופרות הראשונות, כאן יש יותר קשר למדריגלים וליצירות הקאמריות שרובם ככולם עסקו באהבה באופן זה או אחר.

בנוסף, יש לציין שבכנסיה באיטליה של תחילת המאה ה-17 הושמעו לעיתים קרובות מוטטים על טקסטים משיר השירים (בלטינית כמובן), ועל אף ששימושם היה ליטורגי, המלחינים התענגו על הטקסטים המיוחדים, ומוטטים רבים נשמעים לא פחות מרגשים מהמדריגלים החילוניים. מכאן הגיעה כותרתו של האוסף בלטינית, שנותנת מעט הקשר היסטורי.

כמו בהפקה של יוסף מלפני שנתיים, אנחנו משתפים פעולה עם תזמורת הבארוק ומצפים בכליון עיניים להופיע מול הקהל הישראלי ששפת אמו עברית, והפסוקים המפורסמים מהתנ"ך אינם זרים לו.

משהו בתהליך העבודה שלך השתנה בהשוואה להלחנת יוסף?

לא ממש. מה שכן, אחרי יוסף, קיבלתי הערות על אי-דיוק בקריאת הטקסט התנכ"י, שבעיקר התבטא בהלחנת שוואים נחים כנעים ולהיפך, ובהטעמה לא נכונה של מילים. מעט החכמתי וחל שיפור משמעותי בנושא. עכשיו כשאני מלחין משהו באופן "שגוי" זה מתוך ידע ובחירה ולא מתוך בורות. במקרים קיצוניים אני בוחר "לשגות" – במקרים בהם הקריאה הדקדקנית תשמע נכון למבינים, אך זרה לישראלי הממוצע, וזרה לי.

כיצד בחרת את הטקסטים?

לקחתי את כל שיר השירים וסימנתי לי קטעים שמצאו חן בעיני, ואז רק נשאר לבחור את ההרכב המתאים (סולו, דואט, וכו'). למשל, "אני ישנה ולבי ער" כתוב לסולו סופרן, והמענה של בנות ירושלים ("אנה הלך דודך" וכו') הוא בשלושה קולות. זה מזכיר מעט ברעיון את "קינת הנינפה" המפורסמת של מונטוורדי, בה זמרת הסופרן שבוכה על כך שנעזבה, נענית על ידי שלישיה השרים לה "miserella, miserella" ("אומללה, אומללה").

סיפורי שמשון ודלילה ואמנון ותמר נבחרו כי הם סיפורים דרמטיים ומרגשים, והטקסט התנכ"י יכול לעבוד על הבמה כמו שהוא. נזכיר כאן כי אין זה נפוץ כלל להשתמש בטקסט התנכ"י כמו שהוא, ובטח לא ליצירות דרמטיות. במסורות אירופיות תמיד ישנו עיבוד (ומן הסתם אין שימוש בשפת המקור). אפילו הטקסטים של שיר השירים שנשמעו בכנסיות הם ברובם המכריע איזשהו עיבוד של הטקסט, ובדרך כלל אפילו "גזור והדבק" די גס. יש לציין שזה לא אשמתם של המלחינים; בניגוד לרעיון הרומנטי והמודרני של המלחין שהולך למקורות ובוחר את הטקסט האהוב עליו, להם היו ספרי תפילות וחיבורים מוכנים והם בחרו מתוכם, וברוב המקרים מתוך הכרח ליטורגי.

בישראל, לעומת זאת, בהחלט ישנם מלחינים שהשתמשו בטקסט המקורי של שיר השירים (מהמפורסמים: יחזקאל בראון ומארק לברי), וכמובן ישנם גם עיבודים (לדוגמא "הנך יפה" של עידן רייכל, שמכיל בתוכו חלקי ציטוטים שיר השירים). מבחינה תרבותית אני מוצא שזאת תופעה מאוד יפה, שנותנת לי (לשם שינוי) הזדמנות להצטרף לאיזה קונטקסט קיים.

כמה זמן נמשכה ההלחנה?

מאחר ומדובר ביצירות נפרדות שמרכיבות את האוסף, קשה לומר. זה לא היה כמו ביוסף, שכל היצירה נכתבה פחות או יותר במכה אחת. את "שמשון" סיימתי עוד לפני הבכורה של יוסף בבאזל (מאי 2012), ולאחר מכן כתבתי את "הנך יפה רעיתי" ואת "שחורה אני ונאוה" ששולבו בקונצרטים ברחבי העולם של סלומונה רוסי בלי לגנוב יותר מדי תשומת לב.

היצירה האחרונה שכתבתי היא "אמנון ותמר", והיא היתה הקשה ביותר להלחנה. סיפור קשה וטקסט קשה הביאו למוזיקה קשה. באיזשהו מקום, הסצנה הכל כך ריאליסטית של תמר נוראה יותר מהמוות המיתי של שמשון.

איך כותבים מוזיקה ״קשה״?

על פי תורת המוזיקה ברנסאנס, לכל מילה יש מקום על קשת הרגשות שמתחילה ב"רך" ונגמרת ב"קשה" (לטינית: Molum & Durum). למשל, מילים כמו "בכי" או אנחה" נחשבות רכות, ומילים כמו "אכזריות" ו"אש" נחשבות קשות. לקונספט הזה של "רך" ו"קשה" יש ביטוי מוזיקליים שונים: מודוסים קשים או רכים, הקסאקורדים רכים או קשים, מרווחים מלודיים קשים או רכים, קונסוננסים קשים או רכים וכו'. במקרים קיצוניים במיוחד משלבים קפיצה חדה בין דברים רכים וקשים וזה בדרך מתבטא במעברים כרומטיים קיצוניים (דוגמא מצויינת: סצנת המסג'רה באורפאו של מונטוורדי).

עוד על פי הרנסאנס, ההלחנה לרוב מבטאת את פירוש המילה עצמה, ולא את המשמעות הכוללת של המשפט. למשל, מדריגל יכול להסתיים במשהו כמו "ובלבי קרח, אין אש כלל", והמוזיקה דווקא תהיה מלאה ב"אש" על אף שהמשמעות היא שאין אש.

באמנון ותמר, נאלצתי לחרוג מעט מהרנסאנס כאשר אמנון אומר "בּוֹאִי, שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי". אם מתייחסים ל"אחותי" כמו בשיר השירים, אין במשפט הזה שום דבר קשה, להיפך. אבל ההקשר הידוע הוא קשה ביותר, וחייב אותי להטמיע אלמנטים מוזיקליים קשים. כמה פסוקים אחר כך מגיעים למילים קשות ביותר – "וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה, וַיְעַנֶּהָ" – ששם כמובן אין שאלה באיזה כלים יש להשתמש.

חלק מהתכנית הקרובה כבר הזדמן לכם לבצע בארץ.

במאי 2013 ביצענו כמה קטעים במסגרת תוכנית מגוונת באבו-גוש, והם התקבלו יפה מאוד. כמו שעשינו בתוכניות רוסי, הקטעים שולבו בתוכנית "קלאסית" כך שלא משכו תשומת לב רבה והיו חלק מהרצף של קונצרט "סטנדרטי". כידוע, שילוב של יצירות חדשות בהקשר של ביצוע מוזיקה עתיקה הוא דבר די משונה, ועצם העניין עשוי למשוך אש ודיעות קדומות. לכן למשל מעולם לא כתבנו את שנת הולדתי בתוכניות, על מנת לא ליפול מיד לקטגוריה של "מלחין מודרני". זה השאיר לא מעט אנשים מעט מבולבלים, כולל מבקרים ומגישי תוכניות רדיו, אבל חווית הקונצרט עבדה, וזה מה שחשוב.

גם בתכנית הקרובה יהיה שילוב כזה?

התוכנית הקרובה דווקא תהיה מוקדשת כולה לאוסף. האלמנט היחיד שלא מתוך האוסף הוא כמה קטעים כליים מאת ג'ובאני פרנצ'סקו אנריו (1567-1630) וג'ובאני מריה טרבאצ'י (c. 1575-1647). כחלק מהאוסף ישנם כמה קטעים לכלי סולו (סולו צ'מבלו וסולו עוגב, כך בדיסק) אבל חשבנו שבהזדמנות זו יהיה יפה לנצל את העובדה שתזמורת הבארוק איתנו, ולכן בחרנו קטעים להרכבים גדולים יותר.

אני מרגיש שהניסיון לימד אותך להיזהר משהו עם היצירות שלך, ואתה מייחס זאת בין היתר לסוגיית השפה. יצא לך או יש לך עניין להלחין גם טקסטים בלטינית, למשל?

תראה, על אף שנראה שהיצירות מסבות הנאה לאלה ששומעים אותן בפועל, ישנה בעיה ב"עטיפה", שעשוייה לעורר אנטגוניזם אצל חלק מהאנשים. החל מגידופים מפוארים ביותר שקיבלתי ממלחין ישראלי, ועד פסטיבלים שחוששים שעם יצירות בנות זמננו לא יבוא קהל ("רק מוזיקה עתיקה באמת בבקשה"). יש אפילו איש סגל אחד מהסקולה שייעץ לי שמוטב שארד מהנושא הזה של הלחנה היסטורית, כי זה עשוי לפגוע בשם של הנביאים כאנסמבל רציני של מוזיקה עתיקה.

כאשר אתה מנסה "למכור" מופע, זהו מכשול רציני – גם לי, ואחר כך גם לפסטיבל שצריך למכור את זה לקוני הכרטיסים. המחסום הזו עשוי להיחלש עם הזמן באמצעות חשיפה והכרה, אבל זה עדיין לא לגמרי שם. לטובתנו ניכר כי הנושא עולה יותר ויותר למודעות. למשל, אנסמבל "אקורדונה" עם הזמר מרקו ביסלי הוציאו לפני חודשיים דיסק שכולו מוזיקה חדשה בסגנון עתיק – Solve et Coagula – בלייבל הידוע אלפא.

לגבי הלחנה בשפות אחרות, נראה לי שאחד הדברים החשובים לי הוא לכתוב מוזיקה לתוך הקשר. הלחנה של טקסט תנכ"י בעברית עבור נביאי הקווינטה היא ייחודית ועם זאת כמעט טבעית, בהיותנו מתעסקים כל כך הרבה עם סלומונה רוסי בן המאה ה-17 שהלחין תהילים בעברית.

אני לא יכול כרגע לדמיין סביבה בה הלחנה של מוטט בלטינית תהיה רלוונטית, אבל מי יודע. קולגה שלי מבאזל כתב וביצע אורטוריה גדולה לחג המולד בסגנון המאה ה-18, בגרמנית, וזה היה מאוד טבעי בהקשר הסביבתי והקהילתי שלו. כתיבה לתוך קונטקסט מסויים היא אותנטית וקרובה מאוד לאופן בו הולחנה מוזיקה בתקופת הרנסאנס והבארוק (מוזיקה פונקציונאלית). זאת בניגוד לרעיון הרומנטי בו אפשר לכתוב למגירה, או לכתוב איזה משהו אבסולוטי שלאו דווקא יכול לבוא לידי ביצוע.

הזכרת את הסקולה ואת באזל – היכן עומד עניין ״הזרים״?

לפי החוק השוויצרי, מי שאינו אירופי לא באמת יכול לחיות ולעבוד כפרילנסר במדינה. אחת הדרישות לאשרת מגורים בשוויץ עבור מי שאינו אירופאי, היא משרה של לפחות 75% אחוז – אך רוב רובם של המוזיקאים מרכיבים את משכורתם מעבודות קטנות ושונות. הדרישה הזאת למעשה רלוונטית רק למי שעובד באופן קבוע בתזמורת או בגוף גדול אחר ולא רלוונטית לכל תחום המוזיקה העתיקה, שבו אין משרות קבועות כלל.

בעשרים שנה האחרונות, הפקיד האמון על נתינת רשיונות עבודה לזרים בבאזל היה חובב מוזיקה, ופירש את החוק באופן חופשי – הכל כחוק, אבל תוך שימוש בשיקול דעת לטובת המוזיקאים. אפילו אנדראס שול נעזר באותו פקיד בשביל להישאר בשוויץ (זה היה עוד לפני החוקים המיוחדים עבור אירופאים).

מפה לשם, הפקיד הזה אינו עובד יותר, והמשרד הרלוונטי נוקט עכשיו בעמדה קשוחה ומנסה לדבוק בהנחיות בצורה המדוקדקת ביותר. המשמעות היא שעבור פרילנסרים שאינם אירופאים, כמעט ואין סיכוי להישאר בשוויץ. מוזיקאים ופוליטיקאים רבים בבאזל מנסים לעזור כדי להביא לשינוי בחוק, אך הדבר אינו פשוט בכלל ועדיין לא ידוע אם יצלח.

זהו נושא מצער שמעסיק אותנו הרבה בחודשים האחרונים, ואשמח אם הקוראים יתמכו בנו ויחתמו על העצומה. אם לא ישתנה כלום, בעוד חצי שנה נצטרך (יחד עם עוד 55 מוזיקאים זרים) לעזוב את שוויץ. אחת האפשרויות היא גרמניה.

יש לעניין, גם אם לא בזדון, ריח רע של קסנופוביה. קרה באופן מובהק מזה שזהותך הישראלית ו/או יהודית היוותה מקור למחלוקת?

אנחנו מקווים שכל העניין מתמצא באי הכרת המציאות הכלכלית של מוזיקאים, וזה מה שאנחנו מנסים לשנות. צריך גם לזכור שבכל מדינה יש חוקי הגירה. בישראל למשל, לסטודנט זר שמגיע ללמוד מחו"ל אין שום סיכוי להישאר ולעבוד אחר כך.

אני חושב שאם הרגשנו פעם איזו צרימה בהקשר הישראלי / יהודי זה היה משהו פנימי בלבד, ובמיוחד במהלך המלחמות האחרונות.

כמה זמן אתה כבר נמצא בבאזל, ובאיזה סטטוס מבחינת הלימודים?

אני נמצא בבאזל כבר 6 שנים. אחרי שני תארי מאסטר (קונטינואו ואלתור) התחלתי בכתיבת דוקטורט שצפויה להסתיים בחודשים הקרובים. שאר חברי ההרכב האחרים כבר לא על תקן סטודנטים.

זכור לי שמתישהו חל שינוי בצוות הנביאים.

אכן. הזמר השוויצרי שלנו (דינו לוטי) החל להתפתח לכיוון אופראי ועבר ללמוד בגרמניה. אגב, שני זמרים אחרים שהתחילו בנביאים גם מככבים כיום באופרה, הלא הם עודד רייך ואיתן דרורי.

כתחליף לדינו, לתוכניות העבריות יש לנו זמר ישראלי שחי באירופה כבר שנים רבות, ליאור לביד (איתו נשיר בישראל), ולתוכניות האחרות יש לנו זמר קנדי שגם למד בסקולה. מסתמן שהרכב קבוע לגמרי זה דבר לא כל כך מציאותי. ישנם כל כך הרבה משתנים בחיים. בעתיד הקרוב צפויים שינויים שעשויים גם להשפיע על החומרים שנשיר. לא נורא, לא יהיה משעמם.

מותר כבר לחשוף באילו שינויים מדובר?

לא, כי עדיין שום דבר לא ברור. אבל האפשרות שיהיו שינויים כאלה בהחלט באוויר, וזה לא דבר שהייתי יכול להגיד לפני שנתיים.

שינויים או לא, מחיידק ההלחנה לא תירפא. אתה עובד על משהו כרגע?

אני חושש שאתה צודק: מאז אמנון ותמר הלחנתי את תהילים א', ועכשיו אני עובד על קינת דוד. לא יודע אם ייצא מזה משהו בסוף, נראה.

מה שכן, קשה לי להאמין שנקליט משהו מהיצירות שלי בקרוב. יוסף ושיר השירים בהפרש של שנה זה מספיק בהחלט לבינתיים. ננסה להתמקד ברפרטואר יותר "קלאסי" כדי שלא יידבק לנו שם של הרכב ששר רק בעברית, אלא משהו יותר אוניברסלי וסטנדרטי, וזאת על מנת לפנות לקהלים רחבים.

מתי ייערך ביקורכם הבא בארץ, ומה צפוי לכם בהמשך העונה?

בצמוד להופעות עם תז' הבארוק, ב-30.1 בצהרים, תיערך במוזיאון ישראל הקרנה של סרט על סלומונה רוסי בהשתתפתנו ולאחריו קונצרט קצר.

בהמשך העונה צפוי לנו שיתוף פעולה עם הרכב אוסטרי עם מוזיקה מאת לאסו. עם תוכניות אחרות נופיע בגרמניה, צרפת ופינלנד. אחרי הבכורה של יוסף בניו-יורק באוקטובר ניסע למקאו. אני מקווה שתגיע הזדמנות נוספת לבוא לישראל, אבל כידוע זה לא פשוט.

"שיר השירים" – נביאי הקווינטה יתארחו בעונת הקונצרטים של תז' הבארוק י-ם ויציגו את "כי חולת אהבה אני" – קובץ יצירות שהלחין עילם רותם על-פי טקסטים משיר השירים ועוד. 24-29.1.15, י-ם, חיפה ות"א.

היה טוב, היה יוסף

שת"פ פורה של נביאי הקווינטה ותז' הבארוק י-ם מניב בכורה מקומית מרגשת ליצירה בלתי שגרתית / עמיר קדרון

בריאיון שקדם לשלוש הצגות "יוסף ואחיו", הדרמה המוזיקלית שהלחין עילם רותם בנוסח הבארוק המוקדם, נדרש המלחין להתייחס לסוגיה מורכבת: מה המשמעות של דבקות בסגנון מוזיקלי עתיק יומין, והאם מדובר בלא יותר מתרגיל אקדמי, או שמא זו יצירה מקורית לכל דבר ועניין?

ובכן, ודאי שיש מקום לפתח על כך דיון – אך עדיף להשאיר זאת ליודעי ח"ן ולהתרכז במבחן התוצאה: הבכורה הישראלית של "יוסף ואחיו", כמשוער, התגלתה כאחד האירועים החשובים ביותר העונה – אם לא החשוב בהם.

בעצם הצגת היצירה כמה וכמה מעלות שאין להקל ראש בהן: האחת, הוכחה חד משמעית אודות איכותה הלירית של העברית והתאמתה לסוגת האופרה. כמובן שיש תקדימים, אך "יוסף" מחדדת יותר מניסיונות קודמים (המוצלח בהם הוא "הזמרת הקירחת" מאת ישראל שרון) את החלל העצום שקיים בתחום, ואת הצורך למלא אותו.

המעלה השניה קשורה לקודמת, ועניינה התוכן והעצמתו בכוח המוזיקה. הקהל מתמיד ללעוס מבחר מוגבל של אופרות על מנת להתבדר, מהן כאלה שנוח לשווק בזכות זיקתן ליהדות ותוך התעלמות מאיכותן המוזיקלית השנויה במחלוקת (מי אמר 'נבוקו' ולא קיבל?) והנה נפל דבר ואולי יש פתח לשינוי מרענן: סינתזה מרתקת בין תוכן מקומי ללבוש צלילי "זר", המפיח במלל חיים מחודשים ומעצים את המטען הריגשי מעל ומעבר למשוער. מכאן השמיים הם הגבול. הרי התרבות שלנו – תנ"ך, סיפרות, מחזאות, היסטוריה – עשירה וגדושה בתכנים המשוועים למגע מוזיקלי גואל!

מעלה שלישית היא ניצחון הפורמט הקאמרי, שאין טוב ממנו להנגשת כל דרמה מוזיקלית באשר היא לקהל. גם סדנת האופרה המתקיימת מדי קיץ מעידה על כך פעם אחר פעם. רביעית – עד כה, היה הייצוג לבארוק המוקדם (ולמה שקדם לו) צנוע מדי בזירת המוזיקה העתיקה בארץ. מי יודע, אולי בעקבות ההצלחה של "יוסף" יימצא לנכון לתת יותר נוכחות למוזיקה (לאו דווקא בימתית) מהסוג שהיווה השראה ליצירה?

עד כאן באשר לחשיבות העלאת היצירה, וכעת מעט יותר לעומק על הדברים עצמם. נאמנות המלחין לעקרונות שהתוו מונטוורדי ובני זמנו, הכתיבה שירה רצ'יטטיבית בעיקרה, כך שהעדות המיידית לכישרונו ולהשראתו נמצאת בראש ובראשונה בחלקים הכליים של "יוסף". פרקי הנגינה החוצצים בין התמונות מצטיינים ביופי שומט לסתות, לא פחות! מלהיבים במיוחד היו הפתיחה למערכה השניה, המחולות המתארים את חלומות פרעה, וכן המבוא לתמונת הסיום, על דיאלוג הכינורות המסחרר שבו. זה המקום להלל ולקלס את הנגנים – בהובלת קטיה פולין המצוינת – בעבור ביצוע יוצא דופן ברהיטותו.

הקוץ הקטן באליה הוא התחושה המתעוררת למשמע חלק ניכר מהטקסט של המספר (הקונטרה-טנור דורון שלייפר, שגילם גם את יוסף): תכופות נדמה כי רותם תחם מלל רב מדי לתוך היגד מוזיקלי נתון. התוצאה היא חוסר נהירות, והרושם – כאילו התעקש המלחין בכוח להאיץ את מהלך העלילה. מדוע לזקוף זאת לחובתו? כיוון שמנגד, הפגין מיומנות מעוררת התפעלות בהדגשת מלות מפתח (מהן מתבקשות – "גדול", "רוח", "קול"; מהן מופשטות – "חלום", "מצליח") ע"י המחשתן באיור צלילי.

השירה היתה טובה מאד ברובה. המשימה הקשה ביותר נפלה בחלקו של שלייפר, ששר ללא הפוגה משמעותית מתחילת היצירה ועד סופה. כאילו לא די בהיקף המתיש של תפקידו, הרי שהדרישות הטכניות מייגעות אף הן, ועל העומס הריגשי יכול הקורא להסיק לבד מכל האמור לעיל. שלייפר צלח כל זאת בשלום והעניק הופעה מנצחת. קולו זך וזוהר, ושירתו מלוטשת ומצטיינת גם ביכולת הבעה נוקבת.

במהלך הריטורנלו של יהודה – הנאמבר הסולני המובחן ביותר ביצירה – הקריב דויד פלדמן את ניקיון הפקת הקול לטובת הדגשת המעמד הדרמטי. במיטבו היה כאשת פוטיפר, וחידד היטב את דמותה כאתנחתא הקומית של "יוסף".

הטנור דן דונקלבלום היה אקספרסיבי עד צמרמורת כיעקב במערכה השלישית ("אותי שיכלתם […] כי אחיו מת"), ודינו לוטי (Lüthy) השוויצרי התמודד בהצלחה יתרה עם אתגר העברית. מובן שרותם נמנע מלכתוב לו קטעי סולו נרחבים, אך לאור היכולת המרשימה, ייתכן והיה מקום לאפשר לקולו הנאה ביטוי נוסף.

מעניין כי על עצמו קימץ רותם, וביכר להעניק לעמיתיו סולואים יפים ומשמעותיים יותר – אולי מתוך חשיבה מעשית, שכן מלבד שירה נטל על עצמו את הנגינה בצ'מבלו. לבסוף, נותר עוד לשבח את רמת השירה הרב-קולית – מדויקת, קשובה, בהירה – ואת המוזיקה שנועדה לה.

אם כן, חוויה שאין כדוגמתה. "יוסף" היא מלאכת מחשבת שראוי כי תוצג שנית, וסביר מאד שתעניין קהל רחב בהרבה מזה הקבוע של תזמורת הבארוק. באשר לזו, יש לקוות כי תמשיך להבריק גם בקונצרט הבא בסדרתה, ובו מבחר קונצ'רטי לכינור מהבארוק המאוחר. את ההרכב יוביל בוריס בגלמן, הזכור לקהל מביצוע ארבע העונות בשנה שעברה, ולצידו עוד נגניות מצוינות – דפנה רביד, נעם שוס וקטיה פולין (26-29 בינואר).

נביאי הקווינטה יבקרו בארץ שוב כבר השנה, בפסטיבל אבו גוש שייערך בקיץ – ובאמתחתם יצירה נוספת מאת רותם: גירסתו המסקרנת לסיפור שמשון ודלילה, בביצוע פלדמן ושלייפר! שריינו את התאריך כבר מעכשיו, 18 במאי, ואל תעזו להחמיץ.

"יוסף ואחיו": דרמה מוזיקלית ברוח הבארוק המוקדם מאת עילם רותם, בביצוע נביאי הקווינטה ותזמורת הבארוק ירושלים. קונטרה-טנור: דורון שלייפר, דויד פלדמן. טנור: דן דונקלבלום, דינו לוטי. בס וצ'מבלו: עילם רותם. כינור: קטיה פולין, טימותי וייס. ויולה דה גמבה: מירנה הרצוג, טל ארבל. ויולונה: אלברטו פרננדז. תיאורבו: ברי מוסקוביץ'. קיטארונה: אורי הרמלין. לירונה: אליזבת רמזי. עוגב: דויד שמר. 25.12.12, קונסרבטוריון ת"א.