music4awhile

ראשי » Posts tagged 'שי בלוך'

Tag Archives: שי בלוך

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

ארבע אמהות, אחד אלוהינו

דויד זבה מסביר כיצד נולדת אופרה / עמיר קדרון

דויד זבה, מלחין, מנצח וזמר. למד קומפוזיציה וזמרה באקדמיה למוזיקה ת"א. הלחין לתיאטרון, למקהלות ולתזמורות. זכה במלגות מטעם קרן-שרת, קרן "מוסט" ועוד. השתתף בהפקות האופרה הישראלית כפסנתרן, סולן ומתרגם. מנהל את "מיתר – אופרה סטודיו" ואת סדנת האופרה באקדמיה י-ם.

אתה מוכר כיוצר קומי – ״אופרה בטירוף״, ״אליסה״, ״הדיוות״ – ואילו ״אמהות״, כמאמר הקלישאה, זו אופרה אחרת. איך הגעת לנושא?

ראשית זו לא בדיוק אופרה: בחרתי לכתוב יצירה שתהיה סידרה של מונולוגים / דיאלוגים או של מצבים. ללא עלילה. אולי כמו בתכנית אירוח בטלוויזיה, או על במת סטנד-אפ. אלא שכאן המונולוגים אינם קומדיה אלא להיפך… הסגנון הוא אופראי, ולכן יהיה נכון אולי לקרוא ליצירה קברט אופראי. בכל מקרה, זה קברט יותר מאשר אופרה.

אני אוהב מאוד לקרוא בתנ"ך ולפעמים נשאב לתוכו במשך שעות ולילות ארוכים. באופן מפתיע, לא נכתבו אופרות רבות על סיפורים מהתנ"ך – וגם אלה שנכתבו עוסקות בעלילות של אהבה וגבורה כמו יוסף ואחיו, שאול ודוד, שמשון ודלילה וכו'. בחרתי להתמקד בדמויות הנשיות של ספר בראשית, אמהות-האומה, אלה שהוגדרו ככאלה ואלה שלא הוחשבו ראויות להיקרא אמהות.

כבר מתחילתו של ספר בראשית, מעדיף אלוהים את מנחתו של הבל ולא את זו של קין; אלוהים גם מעדיף את שרה ויצחק על פני הגר וישמעאל ומורה לאברהם לנהוג בהתאם; יצחק מעדיף את עשיו ואילו רבקה את יעקב, יעקב מעדיף את רחל על פני לאה: ההעדפה, האפליה בין אישה אהובה לאישה שנואה ובין ילד אהוב לילד שנוא – עוברת לאורך כל ספר בראשית ויוצרת הסטוריה, נרטיב ומיתוס.

המוטיב הזה של האפליה הוא המנחה אותי ביצירה, המציגה רצף של סצינות כואבות ופחות פוטוגניות מחייהן של האמהות. הכתיבה נעשתה לא ממקום של לעג או תוכחה, אלא מתוך חמלה וניסיון להיכנס אל נבכי ליבן של הגר ולאה, של בלהה וזילפה, ולתת להן פה ובמה, שישירו את כאבן ואת היותן נשים דחויות שגורלן נחרץ בידי גברים חזקים מהן.

אם הבנתי נכון, ״אמהות״ נכתבה מתוך דחף פנימי – שזה נהדר, אבל איך מוציאים מיזם כזה לפועל? מישהו צריך להזמין / לממן את ההרפתקה.

בהחלט, וזה הרגע לפרגן למרכז תרבות מנדל, שלמרות גודלו הצנוע ומיקומו הרחק משד' שאול המלך, הפך בזכות המנהלת אינגי רובין למרכז פרינג' חיי ובועט, שנותן במה ליוצרים צעירים ונועזים.

מרכז מנדל נתן במה לחילול הקסם של דני ארליך ושלי, לאופרות מקוריות ומופעי קברט, ואף הפיק אופרה מקורית במתחם התחנה המרכזית.

כיצד נכתב הליברטו?

הליברטו נכתב לאחר שקראתי פעמים רבות את הפרקים הרלוונטיים בתנ"ך, ואז פניתי למדרשים, למאמרים של רבנים על פרשות השבוע, לספרים רבים שנכתבו בנושא בידי אנשי דת, פרשנים, חוקרים ופסיכולוגים.

לאחר לימוד וקריאה של הרבה פירושים והשערות, חזרתי שוב לתנ"ך וחיפשתי את הרגעים בהם הכאב, האפליה והמבוכה מגיעים לשיא וכתבתי לכל רגע כזה מונולוג, או אם זה מפגש של שתי דמויות – דיאלוג, תוך שימוש רק בעובדות מהתנ"ך: הרגע שבו מבין עשיו כי אחיו יעקב גנב את הבכורה והסתלק וברח רחוק, והוא נשאר עם אמו, רבקה, שביימה והפעילה את כל הגניבה הזו. הם מביטים זה לזו בעיניים והיא שרה לו שיר ערש ובו היא מתוודה על הכל. על אהבתה ליעקב, ועל חלקה הפעיל בתרמית; הרגע שבו שרה מביטה על הגר וישמעאל המגורשים למדבר על ידי אברהם; הרגע שבו שרה מביטה על אברהם ויצחק מתרחקים אל הר המוריה מבלי לדעת אייה השה לעולה והאם היא מעוניינת לעמוד במבחן כאם, שבעלה נדרש להקריב את בנה היחיד שנולד לה בערוב ימיה.

הסיפור שממנו התחלתי היה של רחל ולאה. דמותה של לאה סיקרנה אותי וממנה התחלתי. האופרה אף נקראה במקור "לאה". אלא שאז החלטתי לא לכתוב אפוס תנ"כי, לא להלחין סיפור עלילת אחד, אלא להתמקד בכמה צמתים זהות של קיפוח, של העדפה כואבת ואפליה.

מדרשים ופירושים רבים נכתבו על סיפור רחל ולאה: האם הן שיתפו פעולה ביניהן בהתחזות לאה לרחל? האם רחל ידעה על המתרחש? האם עזרה ללאה מתוך תחושה של שותפות גורל, מתוך היות שתיהן כלי משחק בידי אביהן לבן הארמי? האם רחל היתה באוהל החשוך וענתה ליעקב במקום לאה וסייעה לאחותה לרמות את יעקב? כל אלה ואחרים, תילי תילים של פירושים והשערות.

העדפתי להיצמד לעובדות התנ"כיות, העלומות מחד, אבל האכזריות מאידך. לתת לשתיהן להיפגש בבוקר המשפיל הזה, לאחר שיעקב התייחס ללאה כאל תרמית. לא מוזכרת אף מילה שיעקב אמר ללאה, אלא מיד תלונתו אל אביה. לאה הרגישה שנואה (וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה). כיצד חשה לאה ברגע הזה כשהשמש האירה את פניה באוהל, ויעקב גילה שהוא שוכב לא עם האישה שבשבילה עבד? כשהוא מיהר לצאת מן האוהל להטיח את האשמות בפני אביה? כיצד הוא ביטא את כעסו על לאה? ומה היה טיב היחסים בינה לבין רחל? השתמשתי בתיאורים מהתנ"ך (וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת) כאשר לבן הארמי מסביר ליעקב שלאה היא עונשו על כך שהוא גנב את הבכורה מאחיו ושיקר לאביו העיוור (וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ).

המשפטים מושרים בפי האחיות לאה ורחל, במן השלמה עם הגורל, עם היותן כלי בידי אביהן לבן, שקובע את חייהן, את אושרן, ומאמלל את שתיהן. זה חלק מהדואט שלהן:

שבעה חורפים חלפו על שתינו

מאז הובטחתי

מאז קויימתי

כי כך נהוג במקומותינו

בארם, בארם…

וכך שרים הרועים בשירם:

"הנה פוסעת יחפה

עיניה רכות והיא יפה

הכלה שהוחלפה"

הלילה הוא שלי עדיין

והוא יבוא אלי והוא ידע אותי

הלילה הוא יישן במיטתי

ואני אשן בה במקומך

ובשנתו הוא ילחש את שמך

אבא יודע שיהיה לשתינו טוב

באוהלו של יעקב

אתה מתאר תהליך כתיבה עם עבודת הכנה מעמיקה; המורכבות הזו אפיינה גם את שלב ההלחנה?

קשה להשוות את העבודה לתהליך של בישול לדוגמא, שם סדר הפעולות ברור וקריטי… נקודת ההשקה בין טקסט למוזיקה היא מרתקת, כל אחד מהרבדים עלול לדרוס את האחר, והבניה של שניהם לתוך מכלול הבעתי אחד היא קשה, אבל חייבת להיות סימולטנית.

גם כאשר אני מתרגם ליברטו קיים לעברית אני עושה זאת כמוזיקאי. אני כותב משפט ואז מנסה להיכנס למוחו של המלחין, ולנסות לחשוב איזה מילים היו גורמות לו להלחין דווקא את המשפט שהוא הלחין ואז אני מנסה לכתוב את המילים האלה לתוך המשפט המוזיקלי הקיים.

מכיוון שאני כותב גם את הליברטו וגם את המוזיקה, התהליך הוא לא עקבי, ואפילו מייסר, אבל בגדול הכיוון הוא: כתיבת הטקסט, כאשר כבר בעת הכתיבה ברור לי לאן המוזיקה הולכת, מהם רגעי השיא, כיצד הדרמה בטקסט מועצמת על ידי דרמה מוסיקלית, ואז כאשר אני מתחיל להלחין אני מוצא את עצמי משנה את הטקסט שוב ושוב כדי שבאמת שני הרבדים יגיעו למקסימום של ביטוי אבל לא יחלישו אחד את השני.

צ'רני, בלוך, לויטה, סקורקה. צילום: יוסי צבקר

אתה יכול לאפיין את הסגנון המוזיקלי?

השאלה השנואה ביותר על מלחין… ולמה? כי בבואי לאפיין את הסגנון המוזיקלי מצופה ממני להשתמש בשמות של ז'אנרים קיימים או של מאפיינים מוזיקליים ידועים ובזאת כאילו הגדרתי את עצמי כמעתיק, מושפע ולא מקורי. האם אני יכול לומר שהיצירה כתובה בסגנון וורבפוני או דיכולירי?

אני בהחלט מושפע ממלחיני אופרה רבים, פחות משפתם המוזיקלית באופן ישיר אבל יותר מדרך טיפולם בטקסט, בדראמה, במוטיבים… יש לי טעם ואני יודע מה מרגש אותי – אבל נתתי למילים להוביל אותי, והשפה המוזיקלית שנוצרה לא אחידה מחד אבל עקבית מאידך ולכן כן מתגבשת (לדעתי כמובן) לכדי אמירה אחידה.

יש באופרה רגעים פוליטונאליים, כמעט א-טונאליים אבל גם טונאליים וליריים. יש אפילו רגעים שהאריות נדמות לפזמון, כמו באנסמבל המסיים:

אנחנו האמהות שלא הכרתם

שסיימו את תפקידן בלידתכם

כשספרתם אמהות אותנו לא תמיד ספרתם

אבל לנצח נהיה האמהות שלכם

ההלחנה נעשתה מתוך מחשבה על הקולות הספציפיים שלוהקו?

מצד אחד ההלחנה נעשתה לארבעה קולות מוגדרים: סופרן גבוה, סופרן לירי, מצו סופרן ואלט. על פי ההגדרות האלה ניתן ללהק את היצירה ללא קושי.

אבל מכיוון שבהפקה הזו שרות ארבע זמרות ענקיות ונפלאות שאני אוהב ומעריץ, כתבתי את המוזיקה לפי הקולות שלהן, ביודעי היטב איך יישמע כל צליל, וכיצד להביא את הקולות לביטוי ולקיצוניות. מכיוון שאני מכיר את הזמרות היטב, ולא רק את שירתן, התאמתי להן את הדמויות ואת הסצינות.

ביצירה הזו לקחתי את הקולות עד הקצה. יעל לויטה, מפלסת הקרח הקולית, שרה את תפקיד אלוהים והיא עולה לצלילים גבוהים רבים ומאתגרים באריית פרולוג ארוכה. לשי בלוך יש קול אלט עמוק ועשיר וכאשר היא מספרת על עקידת יצחק הבאתי את הקול שלה ממש אל הקצה כאשר היא "שואגת" סול גבוה במילים "ארץ מוריה".

הקול של דניאלה סקורקה הוא קול כמעט בלתי מפוצח מבחינתי, שירתה מלומדת, נקיה ומדוייקת אך מלאת צבעים, וככל שהיא יותר נקיה ומדוייקת כך היא יותר נוגעת ומרגשת אותי עד דמעות. נהניתי מאוד להשתמש במכלול הצבעים הקוליים של דניאלה במיוחד ברגיסטר האמצעי הנדיב כל כך בצבעים.

קולה העמוק של ענת צ'רני מתאפיין במנעד נדיב ומפתיע והיא יכולה לעלות לגבהים של סופרן ולשיר גם ברגיסטר של אלט. מתחתי את הקול שלה ברגעים קיצוניים על פני כל המנעד, יש בשירתה איכויות דרמטיות והיא לעיתים מוכנה להקריב את היופי הקולי על מזבח הדמות, ולכן נתתי לה לשיר את תפקיד לאה.

כרגע קשה לי לדמיין זמרות אחרות שיבצעו את התפקידים כי בעיניי ובאוזניי – הקולות והאישויות מאחוריהם – קשורים לחלוטין לדמויות ביצירה.

כמה זמן ארכה העבודה על ׳אמהות׳?

הרעיון והסקיצות… הטיוטות, השירבוטים… לקחו שנה ויותר. נשארו לי המון רעיונות, מוזיקליים בעיקר, והמון מילים וצלילים שמצאו את דרכם לסל המחזור, אבל בסוף, הרגע הנורא הזה שמתאר סטרווינסקי, של העט שמטנפת לנצח את דף התווים הלבן, התחיל לפני חצי שנה ומאז האופרה עצמה הולחנה בכמה שבועות מפרכים.

עם כל עיסוקיך – ניצוח, עיבוד, ליווי, הוראה ועוד – לא היה קשה להתרכז בעבודה, או שאתה ממילא מתורגל במולטי-טסקינג?

כן, מולטי טסקינג זה אני. בעיניי זה רק מחזק אחד את השני. הכל אצלי איכשהו נמהל לתנור אחד ענק של נגינה, עיבוד, הלחנה, שירה וניצוח. כל תחום מגרה ומעורר את השני.

בהתחשב בנסיבות, אני מניח שתלווה את הזמרות בפסנתר – אבל האם עקרונית שקלת תזמור במהלך הכתיבה?

זה נכון שאת היצירה אלווה בפסנתר, אבל תפקיד הפסנתר הוא למעשה מעין רדוקציה של תיזמור שאני שומע בדמיוני. אני חושב תזמורת ושומע תזמורת ומשתדל לנגן תזמורת… אם תהיה לי הזדמנות לתזמר את היצירה, על מנת לשמוע ביצוע שלה, אהיה מאושר מאוד!

מניסיוני בשנים האחרונות, יצירות במתכונת של ״אמהות״ היו לאירועי ברנז׳ה. מצד אחד יפה שהקולגות מפרגנות, מצד שני יש תחושה של מעין משק אוטרקי של מוזיקה למוזיקאים. איך מושכים קהל רחב יותר, ובכלל – לאיזה קהל אתה מכוון את ״אמהות״?  

אני מניח שיש צדק בדבריך, אבל אין כל כוונה ליצור אופרה במעגל סגור רק לאנשי הבראנז'ה. הקהל הוא מן הסתם האנשים שאליהם הכי קל וזמין להגיע. כאן אנחנו נכנסים לתחום אחר – תקציב.

היצירה הזו תעלה בתקציב שהוא אולי 10 אחוז ממה שהפקה כזו אמורה לעלות. הזמרות כולן משתתפות בתעריפים נמוכים מאוד, בשם החברות האישית והמסירות למקצוע. הבמאית, המעצבים, כולם למעשה עושים את עבודתם מתוך ציונות אמנותית.

כדי להגיע לקהלים שהם אינם חברים או מכרים שלנו חייבים לפרסם, ופירסום עולה הון. אני כמובן אעשה את מיטב יכולתי להגיע לכמה שיותר קהלים ולעורר כמה שיותר רעש סביב ההפקה.

ובקשר לקהל הפוטנציאלי – נראה לי שחסידיי פוניבז' יראו באופרה סוג של כפירה, אך כמו כולם גם הם מוזמנים.

גם בין הזמרות יש שבאות מרקע דתי. איך הגיבו ל״כפירה״?

מצד אחד לאף זמרת לא היה קל להוציא מפיה מילים כמו: "שכב לישון עשיו, יעקב רחוק עכשיו / לא יעזרו תירוצים וסליחות, אמא אוהבת אותך אבל פחות". לא קל להיות שרה ולגרש את הגר באכזריות אל המדבר – על אחת כמה וכמה אם את זמרת שבאה מרקע דתי.

מצד שני השתמשתי ביצירה בתיאורים שלקוחים מהתנ"ך. בתנ"ך כתוב במפורש שיצחק אהב את עשיו, ורבקה את יעקב. גניבת הבכורה לא היתה מתרחשת אלמלא אמא רבקה ביימה אותה מההתחלה בתושיה ובערמומיות ומעודדת את יעקב הספקן ומנחה אותו מה לעשות. כתוב במפורש שיעקב אהב את רחל ושנא את לאה.

לכן, גם אם לשיר על זה כואב וקשה, זה עדיין לא פרשנות שלי אלא מובאות מהתנ"ך… המוזיקה – היא הרגשות והאינפורמציה שלא כתובה בתנ"ך אך המתבקשת מהסיטואציה.

אני מפנה את השאלה גם ליעל לויטה, שבאה ממשפחה דתית: "דיברת על כפירה – בעיניי כפירה זה לומר "אין אלוהים", וזה לא הסיפור פה. אני מודה שכשקראתי את הטקסט של הארייה של אלוהים בפעם הראשונה, והגעתי לסוף, לשורה "אבל בטח הבנתם ילדיי, שכבר הרבה שנים אתם מסתדרים בלעדיי", היה לי קצת קשה לעכל את זה. קראתי שוב ויצרתי לזה פרשנות משלי כמבצעת – וגם כאדם שהיחסים שלו עם אלוהים אמנם מורכבים וסבוכים, אבל עדיין קיימים: לשאול שאלות, להעלות סוגיות, לתת פרשנויות. אלה הדברים שהופכים את התנ"ך והדת לרלוונטיים לימינו."

אני מניח שבתהליך היצירה כבר ראית בעיני רוחך כיצד תוצג ׳אמהות׳ על הבמה. יחד עם זאת, על כך אחראים שירית והמעצבים. עד כמה אתה מעורב גם בהיבט הזה של ההפקה?

אני חושב שהביקורת שהיצירה אמהות עלולה להיתקל בה היא שהיא לא אופרה. שאין בה סיפור. אין התחלה, הסתבכות, סיום ומוסר השכל. היצירה היא סדרה של מונולוגים או מפגשים, שהקשר ביניהם הוא הנושא, האפליה, ההעדפה, השינאה מול האהבה, חוסר השוויון וחוסר האונים של גברים מול נשים, של אהובים מול שנואים.

לכן היה חשוב לי שגם בבימוי יהיה ברור שזה טיב היצירה. בדומה אולי ל"משתה" של אפלטון שגם הוא הפך לאופרה, או ל "אליסה בארץ הפלאות", סדרת מפגשים ללא התפתחות דרמטית, ללא עלילה משמעותית.

בשיחותיי עם הבמאית אמרתי לה שאני מדמיין תכנית טלויזיה עם מנחה ותיק, אולי מנחה בדימוס, דן שילון או ג'יי לנו, בתפקיד אלוהים כמובן, שמראיין את האמהות בזו אחר זה.

שירית היא גאון בעיניי, היצירות שלה הן תמיד אמירה אינטליגנטית על ציר הזמן, יצירה של הקשבה ועשיית אהבה עם המוזיקה ועם הטקסט, ואין לי ספק שמפה היא תיקח את זה למקומות שירגשו אותי וילמדו אותי דברים חדשים.

איזו תגובה אתה שואף לעורר בקהל?

חשוב לי לחלוק עם הקהל את הרגשות שלי בקשר לגיבוריי המיתוס שלנו. לתת אוזן ולפתוח את פיהן ואת ליבן של אמותינו, ולהביט בהן ולו לרגע כנשים ולא רק כגיבורות על. הקהל מוזמן לעשות עם זה מה שירצה, אבל אני יכול לומר שבקריאה הראשונה, כאשר כל זמרת שרה לראשונה את הארייה שלה – התכווצו השאר בכסאות וחלקן אף העלו דמעה…

מצד אחד ברור שיש פה מטען רגשי רב שמלווה את היצירה, מנגד – סיכוי לא גדול (בניגוד לאליסה למשל) ש״אמהות״ תוצג שוב לאחר ההופעות שנקבעו.

אני אשתדל לא לצאת שחצן בתשובה הזאת – אני מנצח ומנגן, עורך תכניות, לומד ומתכונן ומעבד הרבה, אבל שום דבר מכל עיסוקיי לא קרוב אפילו למסחטה הרגשית שבכתיבת יצירה. זה פשוט סוחט ומרוקן אותי כמעט עד כאב, וכשאני מסיים להלחין קטע מסויים אני מרגיש כאילו סיימתי מרתון מתיש ומייסר. אני מרגיש שאני חייב לענות בכל מילה ובכל צליל שאני כותב על השאלה – האם זה הטוב ביותר שאני מסוגל?

לכן בזמן שאני כותב יצירה או עובד עליה – אני משוכנע לחלוטין שהיא הולכת להיות מבוצעת אינסוף פעמים בכל שפה ובכל מקום בעולם… אבל מצד שני אני מטבעי לא אוהב להביט לאחור ולכן אני בטוח שאחרי סיבוב ההופעות הראשון של היצירה אתמסר כל כולי לכתיבה של יצירה אחרת ואהיה מרוכז בה. עברתי כברת דרך ארוכה מאז אליסה ואני משוכנע שאעבור דרך ארוכה גם אחרי אמהות.

מה תכניותיך להמשך העונה?

כאמור, עבודה על יצירה כזו היא מטבעה סוחטת, מתישה ומרוקנת. בניגוד ליצירה הנוכחית – רוב הפרויקטים שאני מעורב בהם אכן קשורים באופרה ובהומור, ואני מניח שהפרויקט הבא שוב יהיה כזה. אולי עוד מופע היתולי וירטואוזי של שיתוף פעולה ביני לבין זמרת נוספת.

מעבר לזה יש קונצרטים של הסטודיו, הפקות שלנו שיעלו בקרוב, האימפרסריו בגירסה מעניינת ומחודשת בבימויה של שירית, קונצרטים עם תזמורות ומקהלות בארץ, הזימריה השנה שתהיה בנושא האופרה ובה אטול חלק נכבד, האקדמיה למוזיקה ובעיקר סימפונט רעננה: קונצרטים, מופעים ועוד…

"אמהות" – קברט אופראי מאת דויד זבה על-פי ספר בראשית. משתתפות: יעל לויטה, דניאלה סקורקה, ענת צ'רני ושי בלוך. בימוי: שירית לי וייס.

29.12.15-2.1.16, מרכז מנדל ביפו; 8-9.4.16, 5-6.5.16, 26-27.5.16 בסטודיו (חדר הפקה, דרך כניסת האמנים) באופרה הישראלית. 03-6927777

מודעות פרסומת

מתחת לאף

הפקה קטנה מוכיחה שלא הכל רקוב בבית האופרה / עמיר קדרון

המחזור הנוכחי של "מיתר – אופרה סטודיו" חתם רישמית את פעילותו לשנה זו בערב מוצלח למדי, ובו שתי אופרות קצרות מאת מנוטי: "הטלפון" ו-"המדיום".

בראשונה נכנסו בהצלחה עודד רייך ושירי הרשקוביץ לנעלי יאיר פולישוק והגר ליבוביץ', שעבורם נוצרה ההפקה ע"י הבמאית שירית לי וייס לפני מספר שנים (במסגרת מיזם "אופרה פטיט"). האופרה אמנם התיישנה, אך המסר דווקא התחדד – התקשורת הבינאישית מידרדרת ביחס הפוך להתקדמות הטכנולוגיה – על כן הצליחה וייס לעדכן את היצירה באופן משכנע. כמו כן, תיבלה את העלילה בשפע התרחשויות, כך שלא נותר רגע דל, והכל נעשה בכישרון ובהשראה, ויושם היטב ע"י צמד הזמרים. בקצרה: חצי שעה של תיאטרון מוזיקלי במיטבו.

מעניין לציין כי "הטלפון" נכתבה כאשר מנוטי התבקש לצרף איזו יצירה קטנה לאופרה "המדיום" כדי 'למלא את הערב'. וייס החליטה להציג את הקומדיה תחילה, ובכך העצימה את הרושם הדרמטי ואת החותם הכללי שהותירה ההפקה הכפולה. יתר על כן, סדר ההופעות כמו בא לומר שמיומנותה הידועה בקומדיות ("הגננת המדומה" באקדמיה י-ם אשתקד; "האלמנה העליזה" באונ' ת"א שנה לפני כן) היא רק צד אחד של המטבע.

וייס היטתה את "המדיום" לכיוון לא צפוי ע"י מספר רעיונות מעניינים: ראשית, הוחלט שמוניקה עיוורת. למהלך זה יש משמעות מורכבת – הנכות ממצבת את מוניקה כשוות ערך לטובי האילם. לא מדובר רק בתלות הדדית, אלא בשותפות גורל. הליקויים שלהם מחזקים את הקשר ביניהם ואת העובדה שהם משלימים זה את זו וחייבים לאחד כוחות על מנת להתגבר על פלורה.

המאבק בינם ובין האחרונה הופך לנושא המרכזי של האופרה, וכך היסוד העל-טבעי נדחק הצידה, או מקבל משמעות אחרת: בסוף המערכה הראשונה ברור שטובי אחראי לתקלה בסיאנס, וזה כביכול פיתרון קל ומאכזב – אך למעשה, המסר של וייס מורכב בהרבה. לאורך האופרה מוצג במפורש הצד האירוטי ביחסים של טובי ומוניקה, ובכך וייס ממקמת את דמויותיהם בשלב קריטי בחיים: הם על סף הבגרות והבשלות המינית – ומסתבר שזה הנמשל ליסוד העל-טבעי שמאיים על פלורה. עד לשלב זה שלטה בשני הילדים ביד רמה והפכה אותם לחלק מהעולם הצר והמעוות שלה, והנה יחסי הכוחות משתנים לרעתה והכל קורס. לכן מעטה הקשיחות שלה דק במיוחד; לכן טובי הוא זה שמכניס את האקדח לתמונה; לכן השורה "Help, help!" הועברה ממוניקה לפלורה; לכן השאלה החותמת "Was it you?" מופנית למוניקה ולא לטובי. כלומר, המערכה השניה עומדת בסימן עירעור כל מה שחשבנו שידענו על "המדיום", ושופכת אור חדש על האופרה. מדהים.

לאור ההישג, לא נותר אלא לתהות מדוע מעדיפה הנהלת האופרה לייבא שוב ושוב במאים חסרי השראה במקום לתת הזדמנות לכישרונות מקומיים? אין שום תשובה מתקבלת על הדעת.

מבחינה מוזיקלית, ההפקה יכולה וצריכה להיות מהודקת יותר, ועליה העיבו בעיות של מבטא, היגוי, שירה לא נקיה, כמה בחירות ליהוק מוטלות בספק ועוד. על אף זאת, הרושם הכללי חיובי, והכוח התיאטרלי העז – בימוי, משחק, עיצוב, מעורבות ריגשית מובהקת של כל המשתתפים – פיצה על החולשות המוזיקליות.

התפקיד הראשי נמסר לשי בלוך, וזו הגישה דמות מפתיעה בפגיעותה ומעוררת חמלה והזדהות. אמנם, כנאמר לעיל, יש מקום ללטש את השירה, אך גם כך היתה זו הופעה מרתקת. העימות של פלורה עם טובי במערכה ב' היה מורט עצבים ממש בזכות עיצוב מדויק של חילופי הלך הרוח התדירים; מאד הרשים גם האופן בו לאטה בלוך את המונולוג "Afraid? Am i afraid?".

חשוב מאד לציין את ענת צ'רני (גב' נולן), שבהשוואה לעמיתיה בלטה לטובה במעלות המוזיקליות שהציגה: שירה מדויקת וזכה הנובעת מהפקת קול מוקפדת. תשתית טכנית איתנה זו הובילה להופעה מרגשת ביותר דווקא מתוך האיפוק שאפיין אותה.

לסיכום, יש לחשוב בכובד ראש על ההשלכות של הערב: לא הגיוני שהעבודה הרבה שהושקעה תסתכם בהופעה בודדת; חבל גם שלא נמצא לנכון לפרסם כראוי את המופע ולמשוך קהל חיצוני (האירוע נשא אופי משפחתי-ברנז'אי מובהק). הווה אומר, נמצאו סימני חיים בבית האופרה – מוסד שעל פי רוב מעדיף לשקוע בבינוניות נוחה.

זהו נס קטן, וצריך להכות בברזל בעודו חם ולקדם את הנושא: מדוע לא תרים הנהלת האופרה את הכפפה ותייסד, במקביל לעונה הרגילה, סדרה אלטרנטיבית של הופעות פרינג' באותו נוסח? יש אמצעים, יש יכולת וכישרון – צריך רק להחליט, להקצות משאבים ולבצע. ניסיונות דומים נעשים לעתים (רחוקות מדי) ע"י קבוצות כגון אופרה קאמרה, אופרה אביב, אופרה אטרנה ואחרות; האופרה הישראלית יכולה וצריכה לתת יד – בטווח הרחוק רק תרוויח מכך.

צוות "מיתר – אופרה סטודיו" מציג: "הטלפון", "המדיום". ניהול מוזיקלי: איתן שמייסר. בימוי: שירית לי וייס. פסנתר: איתן שמייסר, סשה איבנוב. משתתפים: עודד רייך (בן, מר גובינו), שירי הרשקוביץ (לוסי), שי בלוך (פלורה), הדר עטרי (מוניקה), אופיר לביא (טובי), יעל סייג (גב' גובינו), ענת צ'רני (גב' נולן). 30.5.13, האופרה הישראלית.

רצח כפול באולמי רנסנס

כמה מחשבות על נוהלי העבודה באופרה הישראלית בעקבות "אותלו" / חגי אברבוך

אותלו באופרה הישראלית, והקושי לכתוב הפעם רב כפליים. מילא, ישבתי בחזרה גנרלית. אבל מה פשר הדבר שלאחרי זו מתקיימות הופעות נוספות שאינן חזרות גנרליות, ועוד לפני הבכורה הרשמית (17.4)? והחזרה הגנרלית הנוכחית (11.4) הייתה כמו חזרת עבודה להפקה שעוד מחפשת את עצמה. מכל כך הרבה בחינות, דבר לא ישב כמו שצריך. כל אחד מהזמרים המרכזיים נתן את המיטב – אבל לבד, וכראות עיניו, כנראה. אינטראקציה בין הזמרים? העמדה? דרמה? הנחיות במאי רלוונטיות? הצחקתם. מדי פעם עומר ולבר, המנצח, עצר כדי להעיר למקהלה על חוסר ריכוז, ולעת עתה בצדק. מקורות יודעי דבר מוסרים שבמוצ"ש (13.4) המצב היה טוב יותר, המקהלה שרה ביתר בטחון ואולי הבימוי השתפר מעט. אני מקווה בכל ליבי שמן הבכורה והלאה הקהל יקבל את האופרה הזאת באופן הראוי. בינתיים, בחזרות הגנרליות וכפי הנראה בהצגות הקודמות לבכורה, נדמה שהאופרה מוכרת לקהל כרטיסים להצגות שהן למעשה חזרות על חשבונו. אני לעולם לא רוצה לראות דבר כזה קורה על במת האופרה שוב.

באשר לתפאורה, זו מערבת אלמנטים שונים ומשונים – עמודים איתנים, צמחיה מלאכותית, וילונות שתלויים כמו מפרשים על קונסטרוקציית מתכת חשופה. לא ברורה כוונת המשורר, אבל התחושה הכללית היא של אולם חתונות בשלב ההכנות – ולא אולם יוקרתי במיוחד. אקווריום בינוני בגודלו בחזית שימש הסחת דעת לא רצויה, בייחוד כשבתחילת המערכה השניה רוב ההתרחשות אירעה בו – כמה אפשר להקשיב למקהלה שעומדת ושרה כשמצד שמאל מתרוצצים ילדים, ששופכים בחדווה דגיגי זהב אל תוך מיכל המים, ומנופפים בחכות? לרשימת ה-'מי צריך את זה, לכל הרוחות' אפשר להוסיף גם את קשירת ידיה של דזדמונה לפני שירת ה-'אווה מריה' והנפת ידיים אלו בקו ישר באוויר עם תום הארייה (הזמרת, כתוצאה מכך, נאלצת לזוז כמו נר חנוכה בהצגת כיתה ד') ואת רציחתו של יאגו על ידי קסיו אחרי שאותלו מתאבד. שתי גופות משני עברי המיטה. מה לא עושים בשם המקוריות והסימטריה. טוב שיאגו לא ניסה לנשק את דזדמונה גם הוא.

באשר לזמרים המרכזיים: מרקו ורטוניה (Vratogna) בתפקיד יאגו מרושע ונכלולי, שחקן בחסד, גם בקול, גם בגוף. הוא צריך להדהד מעט יותר (עדיין יש פה בעיות באלאנס) אבל הוא משכנע בתפקידו. ה-'קרדו' שלו מענג, אם כי לא שטני אלא אנושי יחסית. גוסטבו פורטה (Porta) בתפקיד אותלו צלול ורם, דרמטי – לעתים דרמטי מדי (נדרש כאן במאי טוב כדי למתן אותו, ובמאי כזה, כאמור, אין בהפקה הנוכחית), ונהדר ברגעים הליריים. הדואט המסיים את המערכה הראשונה מציג אותלו מושלם, חזק וענוג, סוער ואוהב, טנור לירי שאינו לירי כלל. מופלא.

בתפקידי משנה בלטו שניים: יוסף ארידן – קסיו בעל קול רך ונעים, ומשחק טוב – שיכור מלבב במערכה הראשונה, ודון ז'ואן נבוך ומשועשע בדואט בינו ובין יאגו; ושי בלוך (רומיאו ויוליה, קונצרט פורים), בתפקיד אמיליה – עדינה אך בעלת נוכחות קולית ובימתית. בשני המקרים ניכרה כאן אינטראקציה והתרחשות בימתית של ממש – בין קסיו ויאגו, ובין אמיליה ודזדמונה. וגם כאן – נדרשת יד במאי אמיתית כדי לאפשר לזמרים/שחקנים להוציא עוד מעצמם.

מעל כל אלה עומדת, זוהרת, אירה ברטמן בתפקיד דזדמונה. יש דברים שהבימוי הגרוע ביותר וההפקה הדלוחה ביותר לא יכולים להרוס. שוב, במאי טוב היה מוציא ממנה – ומהסצנות בינה ובין אותלו – דברים חזקים הרבה יותר. אבל מבחינת השירה, יש לנו כרגע דזדמונה מושלמת. הקול אחיד וזורח ממש בכל המנעד, היופי הלירי הצרוף פשוט שוטף על האולם. הקהל מחא כפיים עם תום האווה מריה, תוך כדי המוזיקה, כי אי אפשר היה שלא. כל כך הייתי רוצה שלא להמליץ ללכת לאותלו הזה, במתכונתו הנוכחית – ממש להגיד לקהל להדיר רגליו מהפקה ומבית אופרה שמבזים אותו בצורה כזאת – אבל אני לא יכול: היא שרה שם, והביצוע שלה הוא חד-פעמי ומופלא. אז בואו, תעצמו עיניים, תתעלמו מהאנטי-משחק שמסביב, ותיהנו ממנה. יעבור עוד זמן רב עד שתשמעו דזדמונה כזאת על במת האופרה. יום אחד היא גם תזכה להפקה הראויה לה.

"אותלו" – האופרה הישראלית, 11.4.13 (גנרלית). מנצח: עומר ולבר / דניאל כהן.  במאי: סטפנו מצוניס די פרלפרה (Pralafera). משתתפים: גוסטבו פורטה (אותלו), אירה ברטמן (דזדמונה), מרקו וראטוניה (יאגו), יוסף ארידן (קאסיו), גיבן נקוסי (רודריגו), שי בלוך (אמיליה), עודד רייך (מונטאנו), נוח בריגר (לודוביקו), מקהלת האופרה והתזמורת הסימפונית ראשל"צ.

נוסחה מנצחת

ערב נפלא במחיצת "מיתר – אופרה סטודיו" / עמיר קדרון

המופע השלישי לעונה זו של האופרה-סטודיו במרכז פליציה בלומנטל התמקד בהיבט הקומי של עולם האופרה. האווירה הקלילה המתבקשת ושלל ההישגים המוזיקליים חברו לערב מהנה במיוחד, ולהם יש להוסיף את ההחלטה החכמה להרכיב תכנית קצרה (כשעה וחצי), רצופה ודחוסה, המונחית באורח ענייני ותמציתי. אין ספק שהפורמט מנצח, וראוי כי ייושם הלאה על מנת לקרב קהל חדש לאופרה.

מובן שדבר מכך לא היה מתממש ללא מעורבות הכישרונות שגדשו את הבמה, ובראשם דויד זבה, המנהל המוזיקלי של הסטודיו, אשר – כרגיל – הפליא ללוות את השירה בפסנתר. פסנתרני ליווי טובים הם זן נדיר, וזבה מוכיח פעם אחר פעם כיצד קנה מקום של כבוד בנבחרת לצד, למשל, סוניה מזר ויעל מנור. הוא מוזיקלי בצורה יוצאת דופן, מגעו בקלידים רגיש ומעודן, ופרשנותו מעידה על בקיאות מופלגת ברזי הפונקציה הבימתית של המוזיקה.

עד כאן אין כל חידוש, אלא שבמופע המדובר זכה הקהל להיחשף להיבט נוסף מכישרונו של זבה, השולח ידו גם בהלחנה. בקיץ 2010 הוצגה לראשונה האופרה שלו "אליסה בארץ הפלאות", וממנה שובץ בקונצרט הדואט של סמיל וימון (טווידלדי וטווידלדם, אליבא דזבה). המוזיקה שנונה ומשובבת נפש, והביצוע נענה לה, כצפוי משני קולות מלבבים כשל דניאלה סקורקה וענת צ'רני.

עוד דואט מלהיב מפי השתיים – "Aprite, presto" (נישואי פיגרו). אין טעם להכביר מלים. קטע קצרצר זה הכיל מנה כה גדושה של קסם בימתי, שאחריו אך מתבקש לצפות בזמרות בהפקה מלאה של האופרה – ויפה שעה אחת קודם.

סקורקה הפגינה את מיומנותה בשירת מוצרט גם בשתי אריות: "Venite, inginocchiatevi" (נישואי פיגרו) ו-"una donna a quindici anni" (כך עושות כולן). קולה מזכיר במשהו את זה של מימה מילוא, מהבוגרות הבולטות של האופרה-סטודיו: זך, גמיש, בהיר; ובעיקר מלא חן עד כי אין לעמוד בקסמו.

באשר לצ'רני, זו עוררה עניין רב ב-"Ich lade gern mir Gaste ein" (העטלף) והתפעלות של ממש ב-"On me nomme Hélène la blonde" (הלנה היפה). ראשית, בשל כישרונה הטבעי לקומדיה; שנית, בזכות העושר שהתגלה בטווח התחתון של המנעד – דבר שלא זכור במיוחד מהאזנות קודמות.

תחרות קשה על חיבת הקהל נכונה לשתי הנ"ל מצד שי בלוך, שעוררה גלי צחוק במהלך ביצוע מצוין ל-"Ah! quel dîner" (לה פריקול) – הן בשירה, הן במשחק. בקטע זה ובאחרים ששרה, משכה את תשומת הלב בקולה המיוחד – בשרני ובעל גוון עז ועמוק.

הקונצרט היה מספק מבחינה חשובה נוספת, והיא ההיווכחות בהתקדמות ניכרת של יעל סייג והדר עטרי: הראשונה הפתיעה ב-"Meine Lippen sie küssen so heiß" (ג'ודיטה), שלכאורה נועד לקולות בהירים משלה – והנה הכובד הוכיח עצמו כגורם מרענן. הבחירה לשיר את הארייה של טוסקה היתה מפתיעה גם היא, אך רק מהיותה חריגה ביחס לרוח הערב. הביצוע, אף שנחוץ לו עוד ליטוש, בלט בכנותו הריגשית. לסייג קול נאה ודרמטי, בעל נוכחות מסיבית. על מעלותיו מעיבות כרגע הפקה קולית שאינה נקיה, ונטיה לפראות במשלב העליון. ככל שתוסיף הזמרת לעדן ולרסן את שירתה – והתהליך כבר בעיצומו – חזקה עליה שיתרונות הקול יוקרנו ביתר שאת.

הדר עטרי התנסתה במס' אריות קולורטורה, בהן אלו של אדלה (העטלף), אשר זומרו חלקית בתרגומו העסיסי של זבה. השירה היתה לא רעה, אך במיטבה נשמעה עטרי בביצוע מוקפד ומיומן לארייה של אולימפיה (סיפורי הופמן), שהולמת מאד את הברק המתכתי של קולה. בדומה לסייג, קיימות סוגיות טכניות שמצריכות התייחסות; וכן דומה העבודה הקשה שתוצאותיה כבר נרמזות. דרך ארוכה עוד צפויה לשתי הזמרות – אך נדמה כי הן בכיוון הנכון.

אחרון אחרון חביב – גיתאי פישר, שנעל את הערב ב-"com'e gentil" (דון פסקואלה). פה ושם לקתה השירה בהיסוס; מנגד, זהו קול ענוג ומלטף שייצא נשכר מרגע שינכס מעט ביטחון. לפיכך, מעניין לשמוע את התמודדותו בהפקה המלאה של האופרה, שתיערך בחודש הבא ברעננה. זמרי "מיתר – אופרה סטודיו" ואורחים ישירו בליווי הרכב קאמרי משורות סימפונט רעננה. זבה ינצח, ועל הבימוי תופקד שירית לי וייס. אם לשפוט על-פי קומדיות אופראיות שביימה בשנים האחרונות – "הטלפון" של אופרה פטיט, "האלמנה העליזה" באונ' ת"א – הרי שצפוי ערב של הנאה צרופה.

קונצרט לקראת פורים – "מיתר, אופרה-סטודיו": דניאלה סקורקה, יעל סייג, הדר עטרי – סופרן. ענת צ'רני, שי בלוך – מצו. גיתאי פישר (זמר אורח) – טנור. דויד זבה – פסנתר והנחיה. קטעים מתוך העטלף, נישואי פיגארו, הלנה היפה, הליצנים, חליל הקסם, כך עושות כולן, סיפורי הופמן, לה פריקול, ג'ודיטה, האלמנה העליזה, אליסה בארץ הפלאות, טוסקה ודון פסקואלה. המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, 13.2.13.

רומיאו חייב לשיר

הנאהבים מוורונה שבו את לב שייקספיר והפיחו השראה בשורה ארוכה של מלחינים. נציגי "מיתר – אופרה סטודיו" הקדישו להם ערב / עמיר קדרון

מימין: יעל סייג, הדר עטרי, דניאלה סקורקה, שי בלוך, שירי הרשקוביץ, הדר איצקוביץ', ענת צ'רני, עודד רייך

המופע "רומיאו ויוליה" נפתח בארייה "Premiers transports" מתוך גירסת ברליוז לסיפור, והבחירה בקטע פחות מוכר אינה מקרית: הצבתו בראשית התוכנית וללא דברי מבוא – בביצוע מרתק של שי בלוך – יצרו אפקט דרמטי שהכין את הקהל לערב המיוחד שנרקח עבורו, ובו טרחו המשתתפים סביב ההיבט הבימתי של השירה – לבוש, משחק, תנועה, בימוי – ואף שיבצו קטעי קריאה. מובן שהמהלך האריך את המופע, ואף שניתן להתווכח על מידת בשלות העשייה בתחומים השונים ועל נחיצותם, הרי שיש רווח ועניין רב בעצם שבירת מבנה הקונצרט השגרתי.

מוקד תשומת הלב בחלקו הראשון של הערב היתה ענת צ'רני, שלא רק שירתה הלבבית עוררה התפעלות, אלא בעיקר יכולתה לדלג בקלילות בין סגנונות שונים – ולהתאקלם בכל אחד במידה דומה של הצלחה. חן רב אפיין את שירת "Depuis hier …Que fais-tu, blanche tourterelle" (גונו); הביצוע ל-"E questo il loco…Ah! se tu dormi", מתוך אופרה עלומה מאת ניקולה ואקאי, היה מעודן ביותר; השיא חל ב-"a time for us", שיר הנושא שהלחין נינו רוטה לסרטו של זפירלי. צ'רני השכילה להימנע מפרשנות אופראית, וביצועה המרגש – נוגע ללב ממש – הסתמך על הפקת קול צנועה וזכה.

המשך התכנית יוחד לקטעים נרחבים מהאופרה "בני קפולט ובני מונטגיו" של בליני, מה שהציב אתגר מייגע בפני שירי הרשקוביץ ושי בלוך, שגילמו את צמד הנאהבים. קשה לומר שהביצוע שיכנע כי סגנון הבל-קנטו הולם את כישורי הזמרות: נדמה שקולותיהן, עזים בגוון ובהבעה, נועדו למוזיקה "כבדה" מזו שייעד בליני לרומיאו ויוליה, שלה יאה זימרה שקופה, דמויית אקוורל.

בהשוואה, בלוך הרשימה ונשמעה נינוחה בהרבה בארייה של ברליוז, וניכר כי השתדלה להקטין ולעדן את קולה עבור "Se Romeo t'uccise un figlio". הרשקוביץ, אולי כתוצאה מהזדהות עם התוכן הריגשי, נתנה דרור לקולה המרהיב (עסקת חבילה מעוררת קנאה, הכוללת נפח, עומק, גמישות וברק) ונטתה לשיר בעוצמה רבה מזו שמכתיב האולם הצנוע.

לצד כל האמור לעיל, לא הוגן לקבוע חד משמעית כי הליהוק מוטעה או שלא היו מעלות בהופעת הזמרות. אדרבא, הקולות השתלבו היטב והגישה הדרמטית השתלמה בדואט הסיום, שנטען במתח רב וברגש אמיתי. יש לזכור שמוזיקה אינה מדע מדויק, ושהניסיון ליצור התאמה מוחלטת בין סוגי קול לתפקידים הוא חסר טעם. הווה אומר, לו תבחרנה בלוך והרשקוביץ להיכנס לעובי הקורה, חזקה עליהן שהתווים של בליני יישמעו באופן מלוטש יותר להבא. הכישרון והרצון קיימים, בכך אין ספק.

שתי המלצות לסיום: צוות הסטודיו, בניצוח מנהלו האמנותי, דויד זבה, ובליווי סימפונט רעננה, יקדם את פני השנה האזרחית החדשה בשלוש הופעות ובהן פרקי מחזמר (29-31 בדצמבר). שניים מהזמרים – דניאלה סקורקה (הנשים של מוצרט) ועודד רייך (הגננת המדומה) – ישתפו פעולה בערב לידר מאירופה ומהארץ (5 בינואר).

"רומיאו ויוליה" – קטעים מיצירות ברליוז, גונו, ואקאי, רוטה, ברנשטיין ובליני. שירי הרשקוביץ, הדר עטרי – סופרן. שי בלוך, ענת צ'רני – מצו. עודד רייך – באס. איתן שמייסר – פסנתר. מיכאל אייזנשטט – הנחיה. 19.12.12, המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל.