music4awhile

ראשי » Posts tagged 'שירית לי וייס'

Tag Archives: שירית לי וייס

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

לובשת את המכנסיים

שחר לביא נכנסת לנעלי רומיאו ונפרדת מהסטודיו / עמיר קדרון

שחר לביא, מצו סופרן. בוגרת ביה"ס בוכמן-מהטה. חברה ב"מיתר – אופרה סטודיו". זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, ביניהם זובין מהטה, פול נאדלר ורני קלדרון.

הפקת ׳הקפולטים והמונטקים׳ תחתום רישמית את שנת הפעילות הנוכחית של הסטודיו, וגם את הקדנציה שלך בתכנית. כיצד תסכמי את השנתיים האלו?

קצת קשה להגדיר את התקופה הזאת בכמה מלים, אבל מה שכן, היא היתה עמוסה בכל טוב. תקופה קשה, לא תמיד היה קל, אבל גם הדברים שאולי נראו פחות טובים בהתחלה, בשבילי בסופו של דבר תרמו בדרך כזו או אחרת.

אני מודה מאוד על השנתיים שעשיתי בתכנית, היא תרמה רבות להתעצבותי ולהתפתחותי כזמרת וכפרפורמרית בכלל. פתאום אני מגיעה לאיזשהו ריק שעד כה מעולם לא עמדתי מולו וזה לא פשוט. אחרי הכל, האופרה-סטודיו בישראל הוא סוג של חממה אחרונה בהחלט, אחרי האקדמיות והמסגרות למיניהן, אחריה כל אחת ואחד יוצאים למצוא את דרכם כזמרים מקצועיים והדברים הכי חשובים שניקח איתנו, זה את הכלים והניסיון שרכשנו עד לנקודה הזו.

התודה שלי על התקופה הזאת היא אפילו אולי קצת יותר משמעותית כי עשיתי כל-כך הרבה בלאגנים ובאתי עם כל-כך הרבה תכניות ובקשות ובכל זאת הצוות עשה כל שביכולתו לתמוך בי ולעודד אותי לעשות הכי הרבה שאני יכולה, גם מחוץ לגבולות הסטודיו, וזה משהו שאף סטודיו אחר לא היה עושה, ולכן גם בזכות זה אני מרגישה אולי קצת יותר מוכנה לצאת ל"עולם הגדול".

הסטודיו כמובן אינו מקפצה אוטומטית לבמת האופרה הישראלית, ועם זאת – את חושבת שתשמרי על קשר מקצועי עם המוסד (עם או בלי קשר לחילופי גברי החל בעונה הבאה)?

אף בית אופרה או תיאטרון בעולם אינו מבטיח מקום על הבמה הגדולה. זה לא מובן מאליו. יש הרבה תהליכים באמצע שעלינו לעבור – מקצועיים, מנהליים וכדומה – עד שנגיע לשם, ופה אנחנו שוב מגיעים אלינו כזמרים מקצועיים: כמה אני רוצה להגיע לשם ומה אני מוכנה לעשות בשביל זה.
כמובן שאשמח לשמור על יחסים מקצועיים עם בית האופרה בו צמחתי… בית האופרה שלנו מעולה, הן מבחינת סדר הגודל של האולם, הנפשות הפועלות, רמת הזמרים הישראליים, והן מבחינת מגוון התכנים.

אני חייבת לציין שניתנה לי הזדמנות נדירה לעשות תפקיד לא קטן השנה על הבמה, תפקיד עם המון אופי, המון שירה ואקשן. אני מדברת על טיסבה (אחת מאחיותיה החורגות של צ'נרנטולה) וזאת על אף שאני עדיין בסטודיו. זה נתן לי להרגיש שמזהים את הפוטנציאל שלי כפרפורמרית וזאת הרגשה מעולה.

משמח לשמוע זאת, אבל ברשותך אחלוק על עניין מגוון התכנים דרך דוגמאות מהעונה, שנפתחה עם שתי הפקות סמוכות של פיגארו: אחת כל-ישראלית שהתקבלה בחום והוצגה רק פעמים ספורות בעכו, ולעומתה הפקה מיובאת שפתחה רשמית את עונת המנויים וזכתה לתגובות פושרות עד סבירות. הדוגמה השניה מחברת אותנו לנושא השיחה, וזו העובדה שאת רומיאו ויוליה של גונו ראינו על הבמה הגדולה, בעוד בליני נשמר לסטודיו, על אווירתו הפרינג׳ית-אלטרנטיבית. מה המשמעות?

אין לי אלא לומר תודה לאל שלא אנחנו הזמרים צריכים לבחור את הרפרטואר… אחרת לעולם לא היתה תכנית מגוונת מספיק כמו שמספקת האופרה מידי שנה.

לכל בחירה שנעשית יש השיקולים שלה: מקצועיים, אמנותיים, כלכליים ככל שיהיו. מאחר ואיני נמנית עם מקבלי ההחלטות אלא בשורת המבצעים, אין זה מקומי לתת דין וחשבון.

מה שכן אציין זה שהפקות ישראליות חדשות שקמות  ומבוצעות ע"י אמנים ישראליים זה נכס יקר לאין שיעור. אנחנו האמנים יודעים זאת וגם הקהל.

אותו דבר ניתן לומר גם על האופרות הישראליות החדשות שנכתבו ובוצעו בשנה שעברה ("האדונית והרוכל" / פרמונט ו"שיץ" / רכטר, שביים עידו ריקלין): שתיהן מצוינות, תוצרת כחול לבן על כל רבדיהן – ושתיהן עלו למספר מועט מידי של פעמים לטעמי.

חבל לי שיש נוכחות מצומצמת ליצירה הישראלית, בעיקר כי על עולמנו מאיימים כוחות שאינם מבינים מה מצריך בשביל להעלות מופע בסדר גודל שכזה. לכן גם אם יהיה בעתיד רצון להעלות שוב יצירות שכאלה, ספק אם יהיו האמצעים.

עם טלי קצף. צילום: יוסי צבקר

באשר להפקת "הקפולטים והמונטקים", כל שנה יש התחשבות בזמרים המסיימים את הסטודיו ורצון לתת להם תפקידים שטרם ניסו. את הרעיון לבצע את האופרה הזו העלינו טלי קצף (שמסיימת איתי את התכנית) ואני. שתינו אוהבות את המוזיקה, מתחברות לדמויות, אנו עובדות טוב יחד על הבמה ומבחינת ליהוק הכל התאים.

אני שמחה שהרעיון התקבל ע"י מיכאל אייזנשטט (המתאם האמנותי של האופרה), הבימאית שירית לי וייס ודודי זבה (המנהל המוזיקלי של הסטודיו), שלקחו על עצמם להרים את ההפקה הזאת במסגרת ה"צנועה" של הסטודיו.

אכן הפקות הסטודיו צנועות ואינטימיות יותר (כך נוהגים במסגרות דומות בכל העולם) אבל יש בהן קסם שאולי בולט פחות בהפקות גדולות: אנחנו כה קרובים לקהל, הכל קרוב ונראה לפרטי פרטים, ומי שיבוא לראות את ההפקה אלה אנשים שקרובים לנו ואנשים שבאמת אוהבים אופרה ומעוניינים לבוא ולהתרשם מרעיונות ומקולות חדשים ורעננים בסצינה.

למזלנו מכינה אותנו מוזיקלית הפסנתרנית יעל קרת הנפלאה שגם תנגן בהופעות, ותביים אותנו שירית, שעבדה איתנו במשך השנתיים האלה בצורה אינטנסיבית על בניית דמויות ועבודה בסצינה. היא ידועה בהרכבת סצינות מעניינות ומעוררות מחשבה ואני מצפה בקוצר רוח לעבוד איתה על ההפקה האחרונה שלי בסטודיו.

נגעת בנקודה מעניינת, וזה הקשר (או הנתק…) בין הקהל הרחב לכל עשיה שהיא אוף-מיינסטרים. בשנה החולפת הוצגו בסטודיו כמה פרויקטים חדשניים ומרתקים (סדנת בארוק בהדרכת אביעד שטיר; האימפרסריו; ערב סצינות בבימוי הזמרים) ובאמת כמו שתיארת, באו קרובים ומכרים וקולגות וגם כמה שוחרי אופרה אמיתיים שהיה להם מזל בכלל לשמוע על ההופעות האלו. זה כמובן לא תפקידך להביא קהל, אבל מה דעתך על כך?

לדעתי ישנה בעיה של הטמעת האמנות המערבית בקהל הישראלי ולכן קשה למשוך אותו ולהרשים אותו. לא גדלנו לתוך תרבות המערב ולא נחשפנו לסוגי האמנות השונים כגון מוזיקה קלאסית, אופרה, תיאטרון ובלט באופן קבוע בבית ובבית הספר כמו באירופה.

בעוד בתי ספר באיטליה לדוגמא לוקחים את השכבות הבוגרות לראות אופרה כחלק מהקוריקיולום השבועי, נער ישראלי יעדיף ללכת לראות הופעה של אייל גולן מאשר לשבת באופרה 4 שעות או בקונצרט שעתיים וחצי עם תזמורת, מנצח ואנשים ש"צורחים" לו באוזן.

ההורים שמחים לשלם עבור כרטיס להופעה 300-400 שקל כדי שהילדים שלהם ילכו לראות את עומר אדם ומצד שני אין להם מושג שמתקיימים קונצרטים קלאסיים ב-30 שקל ב"בית המידות" למשל, או ללא עלות בכלל בחדרי החזרות של בית האופרה. וזה חבל.

לכן יש לנו תפקיד חשוב בהבאת קהל לקונצרטים שלנו. עלינו ללמד קודם כל את המעגל הפנימי שלנו שלבוא לראות קונצרטים ואופרה זה בסדר. כמובן שהיינו שמחים אם היה מתבצע פרסום בהיקף רחב יותר עבור הקונצרטים השונים שלנו. כך אולי היינו יכולים לפתוח דלתות לקהל חדש, לחלקים בחברה שאין לנו יכולת להגיע אליו בכוחות עצמנו.

כרובינו בהפקת נישואי פיגארו בבולוניה

בואי נדבר על האופרה: שרת לאחרונה בבולוניה את כרובינו, והביקורות הדגישו את יכולתך לגלם נער בצורה משכנעת. אני משער שהיעדר מימד קומי באופרה של בליני הופך את רומיאו לאתגר גדול יותר מהבחינה הזו. איך זה עובד?

כל דמות שאנחנו צריכים להיכנס לנעליה בצורה אמינה, היא אתגר לדעתי. לקח לי 3 פעמים לגלם את כרובינו עד שהצלחתי להגיע לנקודה בה אני מרגישה בנוח בדמות, ואפילו עכשיו אני מרגישה שיש רבדים שעדיין לא פענחתי כי נוספים דברים חדשים שמתגלים במהלך העבודה. את רומיאו, לעומת זאת, אגלם עכשיו לראשונה (למרות שבשנה שעברה יצא לנו לעשות ערב עם סצינות מתוך האופרה).

רומיאו לא מבוגר מכרובינו בהרבה. גם הוא בסה"כ בחור צעיר שהתאהב בנערה. בסיפור המקורי הוא אמור להיות בסביבות גיל 16-18 ויוליה כבת 14-15 אם אני לא טועה.

רומיאו שונה בהרבה מובנים מכרובינו למרות קרבת הגיל ביניהם. הם גדלו במקומות שונים, בתקופות שונות, הם נמצאים בשלבים שונים בחייהם: בעוד כרובינו רק מתחיל לגלות את מיניותו ונפתח בפניו עולם שלם שלא הכיר, רומיאו ראה עולם, קצת יותר סגור על מיניותו ואפשר בכלליות לומר שהוא יותר "גבר" מכרובינו.

בליני בחר להציג את זוג האוהבים כשהם כבר מכירים אחד את השניה ומאוהבים ולכן, לא כמו באופרה של גונו, אין סצינת המפגש הראשון או סצינת מרפסת.

עוד משהו מאוד שונה בין מוצארט לבליני הוא המוזיקה, כמו שהזכרת: מוצארט הביא את תהליך התגבשותו של כרובינו בתוך המוזיקה באמצעות אלמנטים מוזיקאליים תזזיתיים, מהירים, מתגברים – ומתוך כך גם קומיים (שמתבטאים גם ברצ'יטטיבים אך בעיקר בארייה הראשונה שבה הדמות מוצגת לראשונה).

בליני כתב לרומיאו קווים מאוד ברורים – של תוקפנות (הדואט עם טבלדו, או הקבלטה באריית הפתיחה), אהבה (כשהוא מפציר בג'ולייטה לברוח איתו), של אכזבה ועצב (כשהוא מגלה על ״מותה״ של ג'ולייטה) וכמעט לא תשמע קו מלודי תזזיתי וקופצני, אלא לרוב קווים ארוכים ורכים.

בכלל, בליני ידוע בקווים המלודיים הבלתי נגמרים שלו וביחד עם הטקסט ששזור בהם בצורה מאוד טבעית, הדרמה לא נפסקת.

יש לי דרך לעבור כדי לגבש רומיאו נכון ואמין, ואני מקווה שתהליך העבודה על האופרה יעזור לי להביא דמות אמינה ככל שאפשר.

האופן בו תיארת את הדיוקן המוזיקלי של כרובינו גרם לי לחשוב על רוסיני, מלחין שאת כבר מזוהה עמו. בליני מייצג תפיסה שונה של בל-קנטו. מה זה דורש ממך?

רוסיני ובליני הם בערך מאותה תקופה. בליני יותר צעיר ולקח מרוסיני ניואנסים שונים, אחד מהם זה חשיבות הקול באופרה שתפס את המקום המרכזי.

רוסיני התבלט בעיקר בתחום הקומדיה, בליני כתב רק אופרות רציניות ודרמתיות. גם התזמור שלו עשיר יותר ומעניק יותר תמיכה וצבעים רבים בסצינה.

בעוד אצל רוסיני דרוש קול גמיש שמסוגל לשיר את הפיוריטורות המאפיינות אותו ומנעד רחב ושווה לכל אורכו, אצל בליני (בנוסף על אלה) יש צורך בסטמינה פיזית שונה, אולי גבוהה יותר, על מנת להחזיק את המשפטים הארוכים.

רומיאו כתוב לזמרת כמו ג'ודיטה פסטה שלא הצטיינה בקולה הקליל והגמיש אלא ביכולת שלה לשיר משפטים ארוכים בעלי אופי רחב ורך וכן להפיק צבעים שונים – יש אומרים שבצלילים הנמוכים היא נשמעה כמו גבר (לראשונה שרה את רומיאו ג'ודיטה גריזי, גם היא זמרת ידועה שמלחינים אהבו לכתוב לה).

אני אוהבת לשיר רוסיני בגלל הגמישות, בגלל האתגר הקולי, קל לי להתחבר לדמויות שלו ואני אוהבת להשתעשע ולשנות מידי פעם וריאציות וקישוטים. ״הקפולטים״ תהיה היצירה הדרמתית הראשונה שאשיר מתקופת הבל קאנטו ומבחינתי לשיר בליני זה עבודה על לגאטו, גמישות, צבעים שונים בכל המנעד וסטמינה של סוס מרוצים. לדוגמא, אני מכניסה לתוך האימון תרגילים שיעזרו לי להתמודד עם המשפטים הארוכים, כמו שבשביל רוסיני יש תרגילי קולורטורות וסטקאטו.

בנוסף, מאחר ואנו הופכים את האופרה הזאת לאופרה קאמרית שתתאים למסגרת הסטודיו, נאלצנו להשמיט את קטעי המקהלה (שלה תפקיד חשוב וגדול באופרה), מה שמקצר את האופרה ומותיר פחות זמן מנוחה בין קטע לקטע.

ספרי על הצוות.

הצוות שלנו מורכב מזמרי הסטודיו ומבוגריו. כמובן, ג'ולייטה היא אחותי / אהובתי / שותפתי טלי קצף; כידוע בישראל קשה למצוא זמרים בנים – במיוחד טנורים, במיוחד פנויים – אבל איכשהו השנה התהפכו היוצרות והסטודיו התברך בשני טנורים, גיתאי פישר ואושר סבג, שיגלמו את טבלדו בתורות; לעומת זאת אין אף לא בריטון אחד בסטודיו, לכן אני מאושרת שמצטרפים אלינו גבי לובנהיים (קפליו) ויאיר פולישוק (לורנצו). קאסט מעולה.

בימים אלה אנו שוקדים על העבודה המוזיקאלית ועל שילוב הקולות שהוא כה חשוב. יהיה כיף על הבמה, אפילו שחלק מהדמויות לא בדיוק מחבבות אחת את השניה…

לסיום, שאלת השאלות: מה הלאה?

רק אלוהים יודע. אני בעיקרון סומכת עליו, אבל יכולה לומר שיש כמה דברים על הכוונת וכאלה שנסגרים אט אט: ביולי אסע לפסטיבל רוויניה (שיקאגו), לשם כך אני שוקדת על מחזורי שירים שחלקם כבר שרתי.
באוקטובר אופיע עם הפילהרמונית בניצוח מהטה בתכנית פתיחת העונה. אני מאוד מתרגשת מכך, וגם שמחה לשיר תכנית מעניינת עם הסינפונייטה באר שבע ומנצחת שתגיע מווינה.

אני מקווה למצוא זמן לנסוע לאודיציות ולתחרויות באירופה, אתה יודע – קצת חופש. יש גם מגעים עם האופרה הישראלית בקשר לעונה הבאה, אבל כל דבר בזמנו. ולבסוף, אני יכולה רק לאחל להיות עסוקה בכל טוב עד שאפרוש!

״הקפולטים והמונטקים״ – האופרה של בליני בהפקת ״מיתר, אופרה סטודיו״ | רומיאו – שחר לביא; ג׳ולייטה – טלי קצף; טבלדו – אושר סבג / גיתאי פישר; לורנצו – יאיר פולישוק; קפליו – גבי לובנהיים | פסנתר וניהול מוזיקלי – יעל קרת; בימוי – שירית לי וייס | האופרה הישראלית (חדר הפקה), 29-30.6 ב-20:00, כניסה חופשית.

לקריאה נוספת: בין בל-קנטו לברליוז | לוביזם למען רוסיני

מודעות פרסומת

ארבע אמהות, אחד אלוהינו

דויד זבה מסביר כיצד נולדת אופרה / עמיר קדרון

דויד זבה, מלחין, מנצח וזמר. למד קומפוזיציה וזמרה באקדמיה למוזיקה ת"א. הלחין לתיאטרון, למקהלות ולתזמורות. זכה במלגות מטעם קרן-שרת, קרן "מוסט" ועוד. השתתף בהפקות האופרה הישראלית כפסנתרן, סולן ומתרגם. מנהל את "מיתר – אופרה סטודיו" ואת סדנת האופרה באקדמיה י-ם.

אתה מוכר כיוצר קומי – ״אופרה בטירוף״, ״אליסה״, ״הדיוות״ – ואילו ״אמהות״, כמאמר הקלישאה, זו אופרה אחרת. איך הגעת לנושא?

ראשית זו לא בדיוק אופרה: בחרתי לכתוב יצירה שתהיה סידרה של מונולוגים / דיאלוגים או של מצבים. ללא עלילה. אולי כמו בתכנית אירוח בטלוויזיה, או על במת סטנד-אפ. אלא שכאן המונולוגים אינם קומדיה אלא להיפך… הסגנון הוא אופראי, ולכן יהיה נכון אולי לקרוא ליצירה קברט אופראי. בכל מקרה, זה קברט יותר מאשר אופרה.

אני אוהב מאוד לקרוא בתנ"ך ולפעמים נשאב לתוכו במשך שעות ולילות ארוכים. באופן מפתיע, לא נכתבו אופרות רבות על סיפורים מהתנ"ך – וגם אלה שנכתבו עוסקות בעלילות של אהבה וגבורה כמו יוסף ואחיו, שאול ודוד, שמשון ודלילה וכו'. בחרתי להתמקד בדמויות הנשיות של ספר בראשית, אמהות-האומה, אלה שהוגדרו ככאלה ואלה שלא הוחשבו ראויות להיקרא אמהות.

כבר מתחילתו של ספר בראשית, מעדיף אלוהים את מנחתו של הבל ולא את זו של קין; אלוהים גם מעדיף את שרה ויצחק על פני הגר וישמעאל ומורה לאברהם לנהוג בהתאם; יצחק מעדיף את עשיו ואילו רבקה את יעקב, יעקב מעדיף את רחל על פני לאה: ההעדפה, האפליה בין אישה אהובה לאישה שנואה ובין ילד אהוב לילד שנוא – עוברת לאורך כל ספר בראשית ויוצרת הסטוריה, נרטיב ומיתוס.

המוטיב הזה של האפליה הוא המנחה אותי ביצירה, המציגה רצף של סצינות כואבות ופחות פוטוגניות מחייהן של האמהות. הכתיבה נעשתה לא ממקום של לעג או תוכחה, אלא מתוך חמלה וניסיון להיכנס אל נבכי ליבן של הגר ולאה, של בלהה וזילפה, ולתת להן פה ובמה, שישירו את כאבן ואת היותן נשים דחויות שגורלן נחרץ בידי גברים חזקים מהן.

אם הבנתי נכון, ״אמהות״ נכתבה מתוך דחף פנימי – שזה נהדר, אבל איך מוציאים מיזם כזה לפועל? מישהו צריך להזמין / לממן את ההרפתקה.

בהחלט, וזה הרגע לפרגן למרכז תרבות מנדל, שלמרות גודלו הצנוע ומיקומו הרחק משד' שאול המלך, הפך בזכות המנהלת אינגי רובין למרכז פרינג' חיי ובועט, שנותן במה ליוצרים צעירים ונועזים.

מרכז מנדל נתן במה לחילול הקסם של דני ארליך ושלי, לאופרות מקוריות ומופעי קברט, ואף הפיק אופרה מקורית במתחם התחנה המרכזית.

כיצד נכתב הליברטו?

הליברטו נכתב לאחר שקראתי פעמים רבות את הפרקים הרלוונטיים בתנ"ך, ואז פניתי למדרשים, למאמרים של רבנים על פרשות השבוע, לספרים רבים שנכתבו בנושא בידי אנשי דת, פרשנים, חוקרים ופסיכולוגים.

לאחר לימוד וקריאה של הרבה פירושים והשערות, חזרתי שוב לתנ"ך וחיפשתי את הרגעים בהם הכאב, האפליה והמבוכה מגיעים לשיא וכתבתי לכל רגע כזה מונולוג, או אם זה מפגש של שתי דמויות – דיאלוג, תוך שימוש רק בעובדות מהתנ"ך: הרגע שבו מבין עשיו כי אחיו יעקב גנב את הבכורה והסתלק וברח רחוק, והוא נשאר עם אמו, רבקה, שביימה והפעילה את כל הגניבה הזו. הם מביטים זה לזו בעיניים והיא שרה לו שיר ערש ובו היא מתוודה על הכל. על אהבתה ליעקב, ועל חלקה הפעיל בתרמית; הרגע שבו שרה מביטה על הגר וישמעאל המגורשים למדבר על ידי אברהם; הרגע שבו שרה מביטה על אברהם ויצחק מתרחקים אל הר המוריה מבלי לדעת אייה השה לעולה והאם היא מעוניינת לעמוד במבחן כאם, שבעלה נדרש להקריב את בנה היחיד שנולד לה בערוב ימיה.

הסיפור שממנו התחלתי היה של רחל ולאה. דמותה של לאה סיקרנה אותי וממנה התחלתי. האופרה אף נקראה במקור "לאה". אלא שאז החלטתי לא לכתוב אפוס תנ"כי, לא להלחין סיפור עלילת אחד, אלא להתמקד בכמה צמתים זהות של קיפוח, של העדפה כואבת ואפליה.

מדרשים ופירושים רבים נכתבו על סיפור רחל ולאה: האם הן שיתפו פעולה ביניהן בהתחזות לאה לרחל? האם רחל ידעה על המתרחש? האם עזרה ללאה מתוך תחושה של שותפות גורל, מתוך היות שתיהן כלי משחק בידי אביהן לבן הארמי? האם רחל היתה באוהל החשוך וענתה ליעקב במקום לאה וסייעה לאחותה לרמות את יעקב? כל אלה ואחרים, תילי תילים של פירושים והשערות.

העדפתי להיצמד לעובדות התנ"כיות, העלומות מחד, אבל האכזריות מאידך. לתת לשתיהן להיפגש בבוקר המשפיל הזה, לאחר שיעקב התייחס ללאה כאל תרמית. לא מוזכרת אף מילה שיעקב אמר ללאה, אלא מיד תלונתו אל אביה. לאה הרגישה שנואה (וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה). כיצד חשה לאה ברגע הזה כשהשמש האירה את פניה באוהל, ויעקב גילה שהוא שוכב לא עם האישה שבשבילה עבד? כשהוא מיהר לצאת מן האוהל להטיח את האשמות בפני אביה? כיצד הוא ביטא את כעסו על לאה? ומה היה טיב היחסים בינה לבין רחל? השתמשתי בתיאורים מהתנ"ך (וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת) כאשר לבן הארמי מסביר ליעקב שלאה היא עונשו על כך שהוא גנב את הבכורה מאחיו ושיקר לאביו העיוור (וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ).

המשפטים מושרים בפי האחיות לאה ורחל, במן השלמה עם הגורל, עם היותן כלי בידי אביהן לבן, שקובע את חייהן, את אושרן, ומאמלל את שתיהן. זה חלק מהדואט שלהן:

שבעה חורפים חלפו על שתינו

מאז הובטחתי

מאז קויימתי

כי כך נהוג במקומותינו

בארם, בארם…

וכך שרים הרועים בשירם:

"הנה פוסעת יחפה

עיניה רכות והיא יפה

הכלה שהוחלפה"

הלילה הוא שלי עדיין

והוא יבוא אלי והוא ידע אותי

הלילה הוא יישן במיטתי

ואני אשן בה במקומך

ובשנתו הוא ילחש את שמך

אבא יודע שיהיה לשתינו טוב

באוהלו של יעקב

אתה מתאר תהליך כתיבה עם עבודת הכנה מעמיקה; המורכבות הזו אפיינה גם את שלב ההלחנה?

קשה להשוות את העבודה לתהליך של בישול לדוגמא, שם סדר הפעולות ברור וקריטי… נקודת ההשקה בין טקסט למוזיקה היא מרתקת, כל אחד מהרבדים עלול לדרוס את האחר, והבניה של שניהם לתוך מכלול הבעתי אחד היא קשה, אבל חייבת להיות סימולטנית.

גם כאשר אני מתרגם ליברטו קיים לעברית אני עושה זאת כמוזיקאי. אני כותב משפט ואז מנסה להיכנס למוחו של המלחין, ולנסות לחשוב איזה מילים היו גורמות לו להלחין דווקא את המשפט שהוא הלחין ואז אני מנסה לכתוב את המילים האלה לתוך המשפט המוזיקלי הקיים.

מכיוון שאני כותב גם את הליברטו וגם את המוזיקה, התהליך הוא לא עקבי, ואפילו מייסר, אבל בגדול הכיוון הוא: כתיבת הטקסט, כאשר כבר בעת הכתיבה ברור לי לאן המוזיקה הולכת, מהם רגעי השיא, כיצד הדרמה בטקסט מועצמת על ידי דרמה מוסיקלית, ואז כאשר אני מתחיל להלחין אני מוצא את עצמי משנה את הטקסט שוב ושוב כדי שבאמת שני הרבדים יגיעו למקסימום של ביטוי אבל לא יחלישו אחד את השני.

צ'רני, בלוך, לויטה, סקורקה. צילום: יוסי צבקר

אתה יכול לאפיין את הסגנון המוזיקלי?

השאלה השנואה ביותר על מלחין… ולמה? כי בבואי לאפיין את הסגנון המוזיקלי מצופה ממני להשתמש בשמות של ז'אנרים קיימים או של מאפיינים מוזיקליים ידועים ובזאת כאילו הגדרתי את עצמי כמעתיק, מושפע ולא מקורי. האם אני יכול לומר שהיצירה כתובה בסגנון וורבפוני או דיכולירי?

אני בהחלט מושפע ממלחיני אופרה רבים, פחות משפתם המוזיקלית באופן ישיר אבל יותר מדרך טיפולם בטקסט, בדראמה, במוטיבים… יש לי טעם ואני יודע מה מרגש אותי – אבל נתתי למילים להוביל אותי, והשפה המוזיקלית שנוצרה לא אחידה מחד אבל עקבית מאידך ולכן כן מתגבשת (לדעתי כמובן) לכדי אמירה אחידה.

יש באופרה רגעים פוליטונאליים, כמעט א-טונאליים אבל גם טונאליים וליריים. יש אפילו רגעים שהאריות נדמות לפזמון, כמו באנסמבל המסיים:

אנחנו האמהות שלא הכרתם

שסיימו את תפקידן בלידתכם

כשספרתם אמהות אותנו לא תמיד ספרתם

אבל לנצח נהיה האמהות שלכם

ההלחנה נעשתה מתוך מחשבה על הקולות הספציפיים שלוהקו?

מצד אחד ההלחנה נעשתה לארבעה קולות מוגדרים: סופרן גבוה, סופרן לירי, מצו סופרן ואלט. על פי ההגדרות האלה ניתן ללהק את היצירה ללא קושי.

אבל מכיוון שבהפקה הזו שרות ארבע זמרות ענקיות ונפלאות שאני אוהב ומעריץ, כתבתי את המוזיקה לפי הקולות שלהן, ביודעי היטב איך יישמע כל צליל, וכיצד להביא את הקולות לביטוי ולקיצוניות. מכיוון שאני מכיר את הזמרות היטב, ולא רק את שירתן, התאמתי להן את הדמויות ואת הסצינות.

ביצירה הזו לקחתי את הקולות עד הקצה. יעל לויטה, מפלסת הקרח הקולית, שרה את תפקיד אלוהים והיא עולה לצלילים גבוהים רבים ומאתגרים באריית פרולוג ארוכה. לשי בלוך יש קול אלט עמוק ועשיר וכאשר היא מספרת על עקידת יצחק הבאתי את הקול שלה ממש אל הקצה כאשר היא "שואגת" סול גבוה במילים "ארץ מוריה".

הקול של דניאלה סקורקה הוא קול כמעט בלתי מפוצח מבחינתי, שירתה מלומדת, נקיה ומדוייקת אך מלאת צבעים, וככל שהיא יותר נקיה ומדוייקת כך היא יותר נוגעת ומרגשת אותי עד דמעות. נהניתי מאוד להשתמש במכלול הצבעים הקוליים של דניאלה במיוחד ברגיסטר האמצעי הנדיב כל כך בצבעים.

קולה העמוק של ענת צ'רני מתאפיין במנעד נדיב ומפתיע והיא יכולה לעלות לגבהים של סופרן ולשיר גם ברגיסטר של אלט. מתחתי את הקול שלה ברגעים קיצוניים על פני כל המנעד, יש בשירתה איכויות דרמטיות והיא לעיתים מוכנה להקריב את היופי הקולי על מזבח הדמות, ולכן נתתי לה לשיר את תפקיד לאה.

כרגע קשה לי לדמיין זמרות אחרות שיבצעו את התפקידים כי בעיניי ובאוזניי – הקולות והאישויות מאחוריהם – קשורים לחלוטין לדמויות ביצירה.

כמה זמן ארכה העבודה על ׳אמהות׳?

הרעיון והסקיצות… הטיוטות, השירבוטים… לקחו שנה ויותר. נשארו לי המון רעיונות, מוזיקליים בעיקר, והמון מילים וצלילים שמצאו את דרכם לסל המחזור, אבל בסוף, הרגע הנורא הזה שמתאר סטרווינסקי, של העט שמטנפת לנצח את דף התווים הלבן, התחיל לפני חצי שנה ומאז האופרה עצמה הולחנה בכמה שבועות מפרכים.

עם כל עיסוקיך – ניצוח, עיבוד, ליווי, הוראה ועוד – לא היה קשה להתרכז בעבודה, או שאתה ממילא מתורגל במולטי-טסקינג?

כן, מולטי טסקינג זה אני. בעיניי זה רק מחזק אחד את השני. הכל אצלי איכשהו נמהל לתנור אחד ענק של נגינה, עיבוד, הלחנה, שירה וניצוח. כל תחום מגרה ומעורר את השני.

בהתחשב בנסיבות, אני מניח שתלווה את הזמרות בפסנתר – אבל האם עקרונית שקלת תזמור במהלך הכתיבה?

זה נכון שאת היצירה אלווה בפסנתר, אבל תפקיד הפסנתר הוא למעשה מעין רדוקציה של תיזמור שאני שומע בדמיוני. אני חושב תזמורת ושומע תזמורת ומשתדל לנגן תזמורת… אם תהיה לי הזדמנות לתזמר את היצירה, על מנת לשמוע ביצוע שלה, אהיה מאושר מאוד!

מניסיוני בשנים האחרונות, יצירות במתכונת של ״אמהות״ היו לאירועי ברנז׳ה. מצד אחד יפה שהקולגות מפרגנות, מצד שני יש תחושה של מעין משק אוטרקי של מוזיקה למוזיקאים. איך מושכים קהל רחב יותר, ובכלל – לאיזה קהל אתה מכוון את ״אמהות״?  

אני מניח שיש צדק בדבריך, אבל אין כל כוונה ליצור אופרה במעגל סגור רק לאנשי הבראנז'ה. הקהל הוא מן הסתם האנשים שאליהם הכי קל וזמין להגיע. כאן אנחנו נכנסים לתחום אחר – תקציב.

היצירה הזו תעלה בתקציב שהוא אולי 10 אחוז ממה שהפקה כזו אמורה לעלות. הזמרות כולן משתתפות בתעריפים נמוכים מאוד, בשם החברות האישית והמסירות למקצוע. הבמאית, המעצבים, כולם למעשה עושים את עבודתם מתוך ציונות אמנותית.

כדי להגיע לקהלים שהם אינם חברים או מכרים שלנו חייבים לפרסם, ופירסום עולה הון. אני כמובן אעשה את מיטב יכולתי להגיע לכמה שיותר קהלים ולעורר כמה שיותר רעש סביב ההפקה.

ובקשר לקהל הפוטנציאלי – נראה לי שחסידיי פוניבז' יראו באופרה סוג של כפירה, אך כמו כולם גם הם מוזמנים.

גם בין הזמרות יש שבאות מרקע דתי. איך הגיבו ל״כפירה״?

מצד אחד לאף זמרת לא היה קל להוציא מפיה מילים כמו: "שכב לישון עשיו, יעקב רחוק עכשיו / לא יעזרו תירוצים וסליחות, אמא אוהבת אותך אבל פחות". לא קל להיות שרה ולגרש את הגר באכזריות אל המדבר – על אחת כמה וכמה אם את זמרת שבאה מרקע דתי.

מצד שני השתמשתי ביצירה בתיאורים שלקוחים מהתנ"ך. בתנ"ך כתוב במפורש שיצחק אהב את עשיו, ורבקה את יעקב. גניבת הבכורה לא היתה מתרחשת אלמלא אמא רבקה ביימה אותה מההתחלה בתושיה ובערמומיות ומעודדת את יעקב הספקן ומנחה אותו מה לעשות. כתוב במפורש שיעקב אהב את רחל ושנא את לאה.

לכן, גם אם לשיר על זה כואב וקשה, זה עדיין לא פרשנות שלי אלא מובאות מהתנ"ך… המוזיקה – היא הרגשות והאינפורמציה שלא כתובה בתנ"ך אך המתבקשת מהסיטואציה.

אני מפנה את השאלה גם ליעל לויטה, שבאה ממשפחה דתית: "דיברת על כפירה – בעיניי כפירה זה לומר "אין אלוהים", וזה לא הסיפור פה. אני מודה שכשקראתי את הטקסט של הארייה של אלוהים בפעם הראשונה, והגעתי לסוף, לשורה "אבל בטח הבנתם ילדיי, שכבר הרבה שנים אתם מסתדרים בלעדיי", היה לי קצת קשה לעכל את זה. קראתי שוב ויצרתי לזה פרשנות משלי כמבצעת – וגם כאדם שהיחסים שלו עם אלוהים אמנם מורכבים וסבוכים, אבל עדיין קיימים: לשאול שאלות, להעלות סוגיות, לתת פרשנויות. אלה הדברים שהופכים את התנ"ך והדת לרלוונטיים לימינו."

אני מניח שבתהליך היצירה כבר ראית בעיני רוחך כיצד תוצג ׳אמהות׳ על הבמה. יחד עם זאת, על כך אחראים שירית והמעצבים. עד כמה אתה מעורב גם בהיבט הזה של ההפקה?

אני חושב שהביקורת שהיצירה אמהות עלולה להיתקל בה היא שהיא לא אופרה. שאין בה סיפור. אין התחלה, הסתבכות, סיום ומוסר השכל. היצירה היא סדרה של מונולוגים או מפגשים, שהקשר ביניהם הוא הנושא, האפליה, ההעדפה, השינאה מול האהבה, חוסר השוויון וחוסר האונים של גברים מול נשים, של אהובים מול שנואים.

לכן היה חשוב לי שגם בבימוי יהיה ברור שזה טיב היצירה. בדומה אולי ל"משתה" של אפלטון שגם הוא הפך לאופרה, או ל "אליסה בארץ הפלאות", סדרת מפגשים ללא התפתחות דרמטית, ללא עלילה משמעותית.

בשיחותיי עם הבמאית אמרתי לה שאני מדמיין תכנית טלויזיה עם מנחה ותיק, אולי מנחה בדימוס, דן שילון או ג'יי לנו, בתפקיד אלוהים כמובן, שמראיין את האמהות בזו אחר זה.

שירית היא גאון בעיניי, היצירות שלה הן תמיד אמירה אינטליגנטית על ציר הזמן, יצירה של הקשבה ועשיית אהבה עם המוזיקה ועם הטקסט, ואין לי ספק שמפה היא תיקח את זה למקומות שירגשו אותי וילמדו אותי דברים חדשים.

איזו תגובה אתה שואף לעורר בקהל?

חשוב לי לחלוק עם הקהל את הרגשות שלי בקשר לגיבוריי המיתוס שלנו. לתת אוזן ולפתוח את פיהן ואת ליבן של אמותינו, ולהביט בהן ולו לרגע כנשים ולא רק כגיבורות על. הקהל מוזמן לעשות עם זה מה שירצה, אבל אני יכול לומר שבקריאה הראשונה, כאשר כל זמרת שרה לראשונה את הארייה שלה – התכווצו השאר בכסאות וחלקן אף העלו דמעה…

מצד אחד ברור שיש פה מטען רגשי רב שמלווה את היצירה, מנגד – סיכוי לא גדול (בניגוד לאליסה למשל) ש״אמהות״ תוצג שוב לאחר ההופעות שנקבעו.

אני אשתדל לא לצאת שחצן בתשובה הזאת – אני מנצח ומנגן, עורך תכניות, לומד ומתכונן ומעבד הרבה, אבל שום דבר מכל עיסוקיי לא קרוב אפילו למסחטה הרגשית שבכתיבת יצירה. זה פשוט סוחט ומרוקן אותי כמעט עד כאב, וכשאני מסיים להלחין קטע מסויים אני מרגיש כאילו סיימתי מרתון מתיש ומייסר. אני מרגיש שאני חייב לענות בכל מילה ובכל צליל שאני כותב על השאלה – האם זה הטוב ביותר שאני מסוגל?

לכן בזמן שאני כותב יצירה או עובד עליה – אני משוכנע לחלוטין שהיא הולכת להיות מבוצעת אינסוף פעמים בכל שפה ובכל מקום בעולם… אבל מצד שני אני מטבעי לא אוהב להביט לאחור ולכן אני בטוח שאחרי סיבוב ההופעות הראשון של היצירה אתמסר כל כולי לכתיבה של יצירה אחרת ואהיה מרוכז בה. עברתי כברת דרך ארוכה מאז אליסה ואני משוכנע שאעבור דרך ארוכה גם אחרי אמהות.

מה תכניותיך להמשך העונה?

כאמור, עבודה על יצירה כזו היא מטבעה סוחטת, מתישה ומרוקנת. בניגוד ליצירה הנוכחית – רוב הפרויקטים שאני מעורב בהם אכן קשורים באופרה ובהומור, ואני מניח שהפרויקט הבא שוב יהיה כזה. אולי עוד מופע היתולי וירטואוזי של שיתוף פעולה ביני לבין זמרת נוספת.

מעבר לזה יש קונצרטים של הסטודיו, הפקות שלנו שיעלו בקרוב, האימפרסריו בגירסה מעניינת ומחודשת בבימויה של שירית, קונצרטים עם תזמורות ומקהלות בארץ, הזימריה השנה שתהיה בנושא האופרה ובה אטול חלק נכבד, האקדמיה למוזיקה ובעיקר סימפונט רעננה: קונצרטים, מופעים ועוד…

"אמהות" – קברט אופראי מאת דויד זבה על-פי ספר בראשית. משתתפות: יעל לויטה, דניאלה סקורקה, ענת צ'רני ושי בלוך. בימוי: שירית לי וייס.

29.12.15-2.1.16, מרכז מנדל ביפו; 8-9.4.16, 5-6.5.16, 26-27.5.16 בסטודיו (חדר הפקה, דרך כניסת האמנים) באופרה הישראלית. 03-6927777

לביים את באך

שירית לי-וייס על בארוק מעודכן / עמיר קדרון

שירית לי וייס, במאית, שחקנית וזמרת. למדה בביה"ס בוכמןמהטה ובברוקלין קולג'. עבדה עם האופרה הישראלית, האקדמיה י-ם, בוכמן-מהטה, תז' חיפה, הסינפונייטה ב"ש ועוד.

איך קרה שהחלטת לגייס את באך לרשימת עלה ירוק?

אין ספק שקנטטת הקפה היא יצירה מבריקה שגם באופייה הדרמטי יש משהו בועט ושנון, וכראוי לכל יצירה קלאסית – בעיקר כזאת שמבוצעת רבות – יש צורך לתת אינטרפרטציה רלוונטית.

באך בזמנו התייחס למנהג מאוד ספציפי וחדש יחסית של שתיית קפה, ולכן מעבר הזמן כמובן הכרחי כאן, שכן מה עניין שתיית קפה מופרזת לחיינו היום? אבל מבחינה דרמטית, העניין הוא לא הקפה אלא האג'נדה הפמינסטית והרצון החופשי של הבת.

שנות השישים הן תקופה מלאה בקונפליקטים מעניינים בין דורות, הפער בין דור ההורים לילדים הוא עצום. בחרתי יחד עם אהוד שפירא – זמר הבס והיוזם של כל הפרוייקט וגם של הקונספט – למקם את העלילה שם על התפר שבין עישון שמבטא רצון חופשי, לבין המצוקה והשתיה המופרזת של האב, כך שלעניינינו גם הצביעות משחקת תפקיד: הנושא שהוא התמכרות בא כאן לידי ביטוי דווקא מהצד של האב המטיף.

הקנטטה ביסודה לא יועדה לבמה; מה נדרש על מנת ״להסב״ אותה לאופרה? 

במקרה הזה, בגלל האופי האורטורי, בחרתי לתת תפקיד נוסף לכנר שהוא בעצם גם הברמן, והאב באריות שלו שופך את ליבו בפניו. כמו כן נגן הצ'מבלו הוא בעצם בן זוגה של הבת, נער פרחים גם הוא.

יש אתגר שונה בעבודה עם מוזיקאים שאינם זמרים (ועל כן אולי פחות מיומנים במשחק)?

בהחלט, בעיקר בפרוייקט הזה בו גם מהנגנים בעצם נדרש לשחק, אבל יש לנו קבוצה מאוד מיוחדת שאוהבת להשתולל…

באופן כללי לגבי עבודה עם זמרים, בתהליך העבודה אני לא מוותרת על אמינות ועל וירטואוזיות, והגישה והדרך להשיג זאת מזמרים יכולה להשתנות בהתאם ליצירה ולניסיון של הזמרים שעובדים איתם.

לפי התיאור הכללי של סדרת בא-רוק, נדמה שלפחות הפעם מצאת פרטנרים מושלמים להרפתקה. איך מסתדרים כשהמצב אחר ויש חילוקי דעות?

כאן באמת יש שיתוף ועשייה של קבוצה, משהו טיפה אחר. בדרך כלל אין חילוקי דעות, שכן זמרים מגיעים ומחפשים את הכוונת הבמאי. הדינמיקה היא של במאי ומבצעים: דווקא שאלות, תהיות ואיתגור מצד הקאסט מביאים להבנה עמוקה יותר של המופיעים, ובכך יוצרים הופעה אמינה ומעניינת יותר.

הקונצרט יכלול עוד יצירות לצד הקנטטה – גם הן בפרשנות בימתית?

אנחנו עוד משחקים עם כמה רעיונות, אבל בלי קשר, זה קונצרט ראשון בסדרה שכוללת גם את קנטטת האיכרים באינטרפרטציה חברתית, ואת La Serva Padrona בגרסה מדעית: ומעוזרת מחקר לאשת פרופסור.

אז יש קונספט של בימוי שמאחד ומייחד את הסדרה?

בהחלט. אינטרפטציה מודרנית עם המון צחוק. קנטטת האיכרים על מאבקי הון שלטון, ועוזרת המחקר המרדנית שהופכת לאהובת הפרופסור החנון – אהוד הוא בעצמו מדען ממכון וייצמן, מה שמאוד מוסיף לעניין.

אז יש לנו בארוק מצד אחד ופרשנות עדכנית מנגד, וזו נישה ייחודית וחדשה. לאיזה קהל אתם מכוונים?

גם הקהל הקלאסי המסורתי ובעיקר קהל צעיר שלא בהכרח מכיר את החומרים. האופי הצעיר ואורך היצירות הקצר יחסית יכולים בעצם להתאים לכל קהל.

בימוי ברוח עכשווית זה עניין עקרוני מבחינתך?

אההה, זו תשובה קצת מורכבת… כשאני חושבת על קונספט, אני לא מנסה לחשוב בהכרח על מודרני-עכשווי בצורה מכוונת. אבל כבמאית אופרה שעוסקת הרבה בחומרים שנכתבו לפני זמן רב, כאשר אנו עוסקים בהם היום האינטרפרטציה היא בהכרח חלק מעולם המושגים שלי ושל הקהל שלי. אז התוצאות משקפות עולם רלוונטי, ורק אחר כך מתקבלות ההחלטות על העולם הוויזואלי וכו'.

הדרך לשמר את המדיום הזה הוא לא בהכרח באופן מיוחד או שונה, אלא רלוונטי ויש המון דרכים לעשות את זה. מה שכן עקרוני מבחינתי תמיד, הוא התייחסות לזמרי אופרה כאל שחקנים, מציאת האמת בדמויות ,ווירטואוזיות בימתית לצד הווירטואוזיות הקולית.

יסוד אחר שמזוהה בעבודתך במידה כזו או אחרת זה ׳אמריקנה׳. מנין זה מגיע וכיצד זה משתלב?

התרבות האמריקאית היא חלק מאיתנו: מצד אחד היא מוכרת לקהל, אך גם מספיק רחוקה כדי שלא תמיד תהיה הזדהות אלא הסתכלות מהצד, תלוי מה אתה רוצה להגיד.

בהחלט יש גם השפעה שבחלקה היא בלתי מודעת לאחר שנים ארוכות בהן חייתי בארה״ב. כישראלית שחיה במקום אחר, בחנתי תמיד את התרבות ולמדתי אותה בצורה אובייקטיבית, מה שיכול להיות כלי בימתי מעניין.

האם כבמאית יש אתגר שונה הנובע מהמבנה הנוקשה האופייני לבארוק – אריות, רצ׳יטטיבים, דה קאפו?

כן בהחלט. הרציטטיבים הם כמובן מתנה לבמאי, אבל האריות הארוכות שחוזרות על שתי שורות טקסט הן קשות ביותר… ההתמודדות איתן צריכה לנבוע מתוך הקונספט. לדוגמה בארייה הראשונה של האבא, בה הוא מתאונן על יחסם של הילדים, הוא עובר תהליך של כעס מופנם, שיתוף וניסיון להשיג אמפתיה מהבארמן, ואז פניה נואשת לבתו המתעלמת.

אם הבנתי נכון, עבודתך עם קבוצת בא-רוק כבר הוצגה. המעבר מפיילוט לסדרה מאורגנת כלל שינויים בבימוי?

תמיד אני משנה ומרעננת גם כשמחדשים הפקה. בכל מקרה תמיד יש שינויים המתבקשים מהתאמות לחלל אחר או בגלל קאסט שמשתנה, ויש גם עניין של עבודת בימוי עם נגנים. זה שונה. אני לא לוחצת, אלא הולכת עם מה שהם נותנים. זו עבודה אחרת.

יש כבר מחשבות על יצירות אפשריות לעונה נוספת של בא רוק?

כרגע לא.

מה תכניותייך להמשך העונה?

אביים שוב עם האופרה-סטודיו את כך עושות כולן. נעלה זאת בתכנית 'אופרה זעירה' עם סימפונט רעננה. כמו כן אביים באקדמיה ירושלים את האופרה ג'וליו סבינו, ואמשיך בהפקת "חליל הקסם" בפרויקט הקהילתי של האופרה הישראלית.

"סמים קלים ומשקאות משכרים" – קבוצת בא-רוק בגרסה חדשנית לקנטטת הקפה. 9-16.1.15.

גרטה והמרוץ למחזמר

הנאה מצוות נפלא בחג המחזמר / עמיר נהרי

חג המחזמר בת ים הוא תחרות פתוחה לכל מי שמעוניין לשלוח יצירות. ארבעת מחזות הזמר הנבחרים מופקים ומוצגים לקהל, בתקווה שאחד התיאטראות יאמצם לרפרטואר. על היוזמה הברוכה מופקדים המנהל האמנותי אורי פסטר והמנהלת המוזיקלית קרין בן יוסף.

ההיכל הנעים של בת ים התמלא בקהל, שחלקו הגדול היה מקורביהם של האמנים – הרבה אמנים בזכות עצמם, לרוב צעירים – והאווירה היתה אנרגטית ומפרגנת, מעין חג של מוזיקאים.

הסיפור "גרטה והמרוץ לחלל" של ולריה זבילוצקי שזכה בתחרות "הארץ" הורחב ע"י המחברת בשיתוף יונתן כנען לכדי מחזה, כשכנען כתב גם את המוזיקה. העלילה, המתרחשת בברית המועצות, מספרת על נערה חולמנית המעריצה את הקוסמונאוט יורי גגרין, ומוצאת עצמה ביחסים מורכבים עם איש פשוט, שגגרין הוא גם שמו. זהו תיאור של "המצב הסובייטי" באמצעות שני אנטי-גיבורים שאינם מסוגלים להתפתח תחת שלטון מדכא ומעקר.

הטקסט היתה לטעמי החוליה החלשה ביצירה. הוא לא היה מהודק ומחדש מספיק. הטקסט לקה בערבוב משלבים לא מוצלח ובעיקר בסכמטיות, למשל: "הלאה! קדימה! רוסיה! מוסקווה! כאן מצדיעים למנהיג! חרושצוב, ברז'נייב, פרבדה, זהו עיתון 'האמת', נותן מידע אמין".

היצירה הוגדרה כ"מחזמר אופראי" ובוצעה על ידי צוות רחב יחסית ומגוון של זמרי אופרה, פופ (אוהד שרגאי) ושחקנים שגם שרו. הגיוון עבד והדיאלוג שנוצר בין האמנים והסוגות השונות הרגיש טבעי ומפרה. המוזיקה הורכבה בעיקר מקטעי אנסמבל, לעיתים נדירות גם אריה ודואט, ודומה שנכתבה בהשפעות של ברודוויי הקלאסית וקורט וייל – אם כי ללא הציניות שלו.

התוצאה היתה שפה מוזיקלית נעימה לאוזן, סכרינית ומוקפדת – וקפיצת מדרגה עבור המלחין בעל הרקע הקלאסי. עם זאת, לא היה לטעמי מספיק גוון וניואנס. הניכור והייאוש שבסיפור לא קיבלו התייחסות מספקת מבחינה מוזיקלית. על מנת שמחזמר יצליח, בין רגעי המתיקות והקסם יש צורך ברגעים טבעיים ואותנטיים – וגם אלו חסרו.

הרבה מילים חמות יש לומר על הרמה המוזיקלית של הביצוע. בידיה המקצועניות של קרין בן יוסף, הפיקה סימפונט רעננה צליל קל, מלא חיים ועם זאת מעודן ביותר. ההרכב היה קטן, אך לא השאיר תחושה של חוסר. כשהסולנים שרו, התזמורת ליוותה ולא התחרתה בהם – זה לא מובן מאליו. יעל קרת עשתה את עבודתה נאמנה על הפסנתר.

מבחינת הביצוע אם כן, הקהל אכן קיבל טעימה של ברודווי. במיוחד ראוי לציון קאסט חלומי ויוצא דופן באיכותו. גיא מנהיים נחשב לאחד מזמרי האופרה הטובים בארץ, עם שירה רועמת וכשרון תיאטרלי יוצא מן הכלל – דרמטי וקומי כאחד. יעל לויטה, כמוהו, במשחקה ובשירתה היתה פשוט נפלאה. שניהם הופיעו בתפקידי משנה קטנים!

עוד ליוו במשחק ובשירה לימור אילן, ענת צ'רני ודניאלה סקורקה המצויינת וכן צחי סיטון, וכולם ראויים לבמה רבה יותר. ה"גברות" שרית וינו אלעד ודנה מושקאטבליט הביאו עמן ניסיון בימתי רב ומשחקן הטבעי והזורם הוסיף לאמינות ההופעה. שרגאי הנעים בתפקיד הגברי הראשי.

כוכבת המחזמר, דניאלה לוגסי, פשוט זהרה. לוגסי מנהלת בשנים האחרונות קריירה יוצאת דופן שהובילה אותה מאופרה לפופ. במחזמר היה ברור שהיא כמו דג במים. הגם שיש עוד לוותר על כמה מניירות תיאטרליות, לוגסי הקסימה בזכות נוכחותה, קולה היפה והמתוק ושירתה המוקפדת. קריאה לכל הנוגעים בדבר – אנא איספו קאסט כזה לצורך הפקות רפרטואר של מחזות זמר ואופרטות! מישהו אמר קנדיד?

שירית לי וייס ידועה כבמאית נועזת ועתירת רעיונות. היא הראתה כאן שביכולתה גם לייצר הפקה מאופקת וצנועה יותר, ועם זאת מדוייקת, ו"לפנות את הזרקורים" ליוצרים – וטוב שכך. גם בבימוי לטעמי ניתן היה לחשוף עוד את האפור והקודר שמתחת לצבע. הערה לפני סיום: בלטה בהיעדרה חוברת עם מידע נוסף על האמנים ועל היצירות – וחבל.

בשורה התחתונה מדובר ביצירה עדיין בוסרית לטעמי, שבוצעה לעילא ולעילא על ידי קאסט נפלא שלא רואים כמותו תדיר במחוזותינו. נותר רק לאחל להמשך תחרויות ואירועים מסוג זה, וליזום הפקה של קנדיד בעונה הבאה – אם רק ירצו השם וקברניטי המוזיקה המקומיים.

"גרטה והמרוץ לחלל" – הפקת חג המחזמר. 21.12.14, היכל התרבות בת ים.

 

 

להיות דורבלה

ענת צ'רני מספרת על הופעות הפרידה מהסטודיו ועל המשך דרכה / עמיר קדרון

צילום: אור מני

מצו סופרן, ילידת ישראל. למדה בבוכמן-מהטה, שם זכתה במלגות ובפרסים. הופיעה בארץ כסולנית עם תז' י-ם, אנסמבל מיתר, הקאמרטה, בארוקדה, סימפונט רעננה והקאמרית הישראלית. המשיכה לימודיה בסטודיו של האופרה הישראלית, במסגרתו שרה את דידו, כרובינו, הנזל, דורבלה ועוד.

השיחה הקודמת שלנו נערכה אחרי שסיימת תואר ראשון ולפני האופרה-סטודיו, במעין שנה של חיפוש. עכשיו את שוב מתקרבת לפרשת דרכים, וזה זמן לערוך סיכום ביניים של הקדנציה שלך בסטודיו.

האמת שיש לי רק דברים טובים לומר על הסטודיו. סיימתי שנתיים אינטנסיביות ומרתקות בהן זכיתי לשיר מגוון תפקידים ובקונצרטים בשלל קונסטלציות ותנאים, מהטובים ביותר להזויים ביותר, והכל הכל הכל לימד אותי המון ועיצב אותי להיות אמנית מעמיקה יותר, בשלה יותר, פחות לחוצה (בדברים מסויימים…) ויכולת הלמידה שלי השתפרה פלאים. אני לקראת ההפקה האחרונה שלי במסגרת הסטודיו. אשיר את דורבלה בכך עושות כולן, ואני כל כך מתרגשת לקראת זה. זו אחת האופרות האהובות עליי ללא ספק!

בואי נשים את הדברים על השולחן: פיורדיליג׳י מקבלת את האריות הכי שוות ודספינה היא דמות שבנויה לגנוב את ההצגה. באיזה אופן את מתרגשת דווקא לקראת דורבלה?

הממ… שאלה מעניינת. דבר ראשון, אני רואה את האופרה כמכלול: המוזיקה מדהימה ביופיה, והדרמה מאוד שטותית לכאורה, אך לדעתי יש בה המון שאלות פתוחות ועומק רב.

דורבלה דמות מאוד מאתגרת ומעניינת בעיניי. היא מצד אחד ילדותית ואימפולסיבית, ומצד שני אולי בעצם בשליטה במצב, וגם קצת מסובבת את העניינים ואת העלילה. זה תלוי בעיני המתבונן (ובעיני הבמאי); מבחינה קולית, אולי האריות לא מרשימות – אבל הן לא קלות בכלל, הן דרמטית והן מוזיקלית! הראשונה היסטרית ועל סף "שבירת הכלים", דבר שיכול להיות ספק מצחיק ספק רציני, ובכל אחד מהמקרים אני מאמינה שהמצוקה שלה אמיתית. אחרי הכל גם אם "מזייפים" את המלודרמה כדי לעורר רחמים או אמפתיה ולתפוס תשומת לב, כנראה שמגיעים ממקום של מצוקה אמיתית.

הארייה השניה שלה לכאורה קלילה, אך לדעתי שוב, היא די רצינית. ההרמוניה הלא צפויה שחוזרת על עצמה בנושא הראשי מעידה על הדיסוננס בין הקלילות החיצונית של דורבלה ובין הגלים הגועשים בתוכה. לדעתי דורבלה מתאהבת בגוליילמו באמת ובלב שלם, ונמצאת בדילמה לא קטנה מזו של אחותה.

ואחרי ההרפתקה עם גוליילמו, היא יכולה לחזור לפראנדו כאילו לא קרה דבר? במלים אחרות, איך את מפרשת את סיום האופרה?

אני לא חושבת שהסוף הוא טוב. לדעתי האחיות הרבה יותר נבגדות מאשר הגברים בסיפור הזה.

לצד הבנת הדמות, האם יש בך הזדהות איתה, ולו חלקית? מה את מביאה מעצמך לדורבלה?

אני חושבת שבמקצוע הזה יש הרבה מקום לפרשנות וטוב שכך. אני מזדהה עם כל הדמויות שביצעתי עד כה, מהסיבה שאני מנסה להבין מה מפעיל את הדמות, מה היא רוצה, מה המטרה שלה, מה היא מרגישה, ואז מתחברת ומוצאת את זה מתוך החיים והעולם שלי. זאת אומרת שאחרי שאני מבינה או מחליטה מה המטרה והרצון והרגש של הדמות, אני חושבת מה היה גורם לי לאותן התחושות, מול מי בחיים שלי אני מרגישה את מה שהדמות מרגישה, מתי בחיים שלי אני מתנהגת כמו הדמות, ואז כשאני על הבמה, אני לא מרגישה שאני רק דמות, כי יש בה המון מענת – אבל זו גם לא רק אני.

ואם הקונספט שלך מתנגש עם הבימוי? נאמר, אם יוחלט בהפקה הקרובה על הפי אנד, איך תיישבי את הפער?

אני בד״כ מתאימה את עצמי לבימוי ומנסה לגרום לזה לעבוד לא משנה מה. אני לומדת לאט לאט שאין לי שליטה על הכל, ושאני יכולה לעשות רק את הטוב ביותר שלי – וחוץ מזה אין לי הרבה מה לעשות…

אני מקווה שהדברים יעלו הפעם יפה בזכות העבודה בצוות ששהית במחיצתו שנתיים אינטנסיביות. אולי חלק מההתרגשות נובע מכך שזו כנראה ההזדמנות האחרונה לעבוד במסגרת הספציפית הזו?

הנסיבות בהחלט מרגשות וטעונות ברגשות מעורבים, אבל אני מנסה לא לתת לזה להשפיע לי על תהליך העבודה. מקווה שאצליח, ומקווה גם להמשיך לעבוד עם הקולגות הנפלאים עוד הרבה.

אני איתך. עשיתם לפני כמה חודשים דונג׳ו, עכשיו קוזי – חייבים להשלים את הטרילוגיה כשאת בנעלי כרובינו.

תראה, זו ההפקה האחרונה שלי עם הסטודיו, אז לצערי הרב מאוד לא אזכה להעלות את נישואי פיגארו עם הזמרים הנפלאים האלו. מה שכן, הרגע חזרתי מצרפת מתכנית קיץ שנקראת Escales Lyriques המתרחשת על אי קסום במערב צרפת, שם העלינו את נישואי פיגרו ושרתי דווקא את התפקיד (המדהים, יש לומר) של סוזנה. היה לי תענוג מהתו הראשון ועד האחרון! למרות שאני נחשבת מצו גבוה שהוא טייפקאסט לכרובינו, הם דווקא רצו סוזנה עם קול כמו שלי, והאמת שזה עבד טוב, כי הטסיטורה היתה מאוד נוחה לי והרגשתי טוב עם התפקיד.

בכלל, היו לי כמה קולגות מדהימים והיה תענוג לעבוד על יצירת המופת הזו. היה לי לכבוד לשיר תפקיד ראשי וכה גדול בהפקה הראשונה שאני משתתפת בה מחוץ לארצנו הקטנטונת, גם אם זו היתה בסה"כ סדנת קיץ. הבמאי עובד בבית האופרה של בריסל והיה מאוד מעניין לעבוד איתו. הסתדרנו מעולה והבנתי את הראש שלו מהר מאוד. אהבתי את הפרשנות שלו לטקסט ולמוזיקה. נהניתי גם מהזמרים ששרו איתי בתכנית, ובמיוחד מה"פיגארו" שלי שכרגע שר באופרה סטודיו של ליון ומהרוזן ששר בדויטשה אופר בברלין. כמובן שאשמח לשיר את התפקיד הזה שוב ושוב, וכמו כן גם את כרובינו 🙂

הזכרת את עניין הפאך. ההגדרה המעורפלת משהו ׳מצו לירי גבוה עם גיחות אפשריות לסופרן׳ היא יתרון או חיסרון בתעשיה?

שאלה טובה מאוד. לדעתי עדיף שזמר מתחיל יהיה עקבי בבחירת התפקידים, כך שהפאך שלו יהיה כמה שיותר ברור. אני חושבת שיותר קל להתמודד עם זמר שמסווג לפאך אחד, כך קל יותר ללהק אותו. מכאן שעלול להחשב לא קל או לא נכון לעבור בין תפקידים ובין פאכים לפני שביססת את עצמך ולפחות השגת סוכן. אני ממש ממש בתחילת הקריירה שלי, ואולי זה יכול לבלבל כשקוראים בקורות החיים שלי ששרתי תפקידי מצו לצד תפקידי סופרן הן באופרות והן באורטוריות.

בסופו של יום, אני זמרת שיכולה לשיר מה שנוח לי ומה שמרגיש לי נכון. יש לציין גם שתפקידי המכנסיים של מוצרט והנדל נכתבו לסופרן, כי בתקופה ההיא זמרות המצו היו בעצם זמרות אלט. אולי יום אחד הגדרת הפאך שלי תשתנה – אבל עד אז אני מאוד מאוד נהנית לשיר כמה שיותר תפקידים ויצירות, ולפרש אותן לפי היכולות והראות שלי.

בחזרה לקוזי: מי ומי בהפקה?

לצידי ישיר קאסט מדהים! טל ברגמן וגוני כנעני תחלוקנה את פיורדיליג'י, איתן דרורי ישיר את פראנדו, יאיר פולישוק – גוליילמו, דניאלה סקורקה – דספינה, ויעקב סטריז'ק יהיה דון אלפונסו. הניהול המוזיקלי בידי הגאון מכולם, דוד זבה, ועל הבימוי – שירית לי-וייס המדהימה והמהממת.

אני מניח שכל המעורבים היו שמחים לעבוד על הבמה הגדולה, ומצד שני כפי שראינו בדונג׳ו ובהפקות אחרות של הסטודיו – יש להפקות הקאמריות-פרינג׳יות קסם מיוחד.

בהחלט מסכימה שלפרינג' יש הקסם שלו. אם לומר את האמת, כשחושבים על זה, רוב ההפקות בהן שרתי הן בעצם סוג של פרינג'. הניסיון שלי על במה גדולה הוא עדיין מאוד מאוד קטן. אני יכולה להגיד לטובת ההפקות הגדולות, שיש משהו משחרר בזה שאתה לא עסוק גם במה שקורה מאחורי הקלעים: אין לך דאגה שמא תשכח את האביזרים, שהאיפור שלך לא יהיה מספיק טוב, שהשיער לא יחזיק מעמד, שתשכח את כיוון אחת הכניסות לבמה או אפילו תשכח בכלל להיכנס לבמה (כבר קרה – לא לי, בהפקות)! מוטלת עליך פחות אחריות לוגיסטית, ואתה נחשב אמן שבא לעשות את התפקיד שלו וללכת הביתה.

אז מצד אחד זה משחרר ויש יותר זמן להתרכז לפני תחילת המופע ובחילופים; הבמה גדולה יותר ולא רואים את הקהל (לרוב) ויש תחושה של עולם מקביל ומרחף מחוץ לזמן. מצד שני, יש לפעמים פחות מעורבות בבניית הדמות, פחות מקום לדעה אישית (שוב, לא תמיד!) ובסוף הערב כשמשתחווים, אולי מרגישים שהתוצר קצת פחות "שלך". סליחה שהתשובה שלי מתפרשת כתשובת "שני צדדים למטבע" אבל כנראה שבאמת בכל דבר יש פלוסים ומינוסים, ואנחנו האמנים מחוייבים להפיק את המיטב מכל סיטואציה, מכל תקציב הפקתי, מכל פרטנר ומכל קונספט 🙂

הזכרת את הקהל, ובאמת בהפקות הפרינג' נוצר בינו וביניכם קשר אינטימי שלא ייתכן על הבמה הגדולה. את מוצאת בזה משהו מאיים או מלחיץ? אולי גם כי מדובר בסוג שונה של קהל?

אני דווקא אוהבת לשיר קרוב לקהל. זה יוצר איזשהו מתח והתרגשות אחרת. כמובן שלא כיף לראות מישהו בקהל מפהק באמצע הארייה או משחק עם הטלפון, או לוחש לזה שלידו משהו שבאותו הרגע אני תמיד בטוחה שהוא עליי ושהוא שלילי, אבל זו חוויה שונה לגמרי מהדיסטנס שיש על הבמות הגדולות. יש לפעמים הרגשה שאתה והקהל עוברים משהו ביחד, תהליך כלשהו.

אני לא בטוחה שסוג הקהל הוא מה שקובע. יש הרבה מקרים שבהם הקהל לא מגיב, בין אם זה על במה גדולה או בפרינג׳. אולי זה קשור לאנרגיות של הזמרים ולכימיה שנוצרת ביניהם – וגם בינם ובין הקהל. אני מאוד מאוד נהנית לשיר ולהופיע וכנראה שכמעט בכל מסגרת אמצא את הטוב.

בצדק טענת שיש הרבה פרמטרים, ובמוזיקה כמו במוזיקה – קשה לנבא את התוצאה. יחד עם זאת, לפחות מניסיוני יש הבדל ניכר ועקבי בין אופי קהל מנויי האופרה לזה שמגיע לשמוע את הסטודיו. ארחיק לכת ואומר שקוזי, כאופרה ליודעי ח"ן, תעבוד יותר טוב בהפקה פרינג'ית-אלטרנטיבית. נשמע הגיוני?

אני חושבת שקוזי היא אחת האופרות המוצלחות שיש, אבל זה עניין של טעם! לדעתי היא עובדת נפלא ומעולה על במה גדולה ומלאה בתקציב. קהל מכל סוג אוהב הפקות טובות שעובדות, ואני לא יודעת כל כך לקרוא קהל או לסווג אותו. אני חושבת שהקהל המבוגר והמנוסה יותר יודע לזהות הפקה טובה. אני לא יודעת לגבי פרינג' או לא, אבל אני חושבת שהקהל יודע לזהות כשזמר הוא בתחילת דרכו…

על כל פנים, אני מאוד שמחה על ההזדמנות לגלם תפקידים כל כך גדולים ומשמעותיים על במות קטנות. יש לי עוד איזושהי דרך לעבור עד שאבצע תפקיד ראשי על במה גדולה. מקווה שבקרוב מאוד אהיה בשלה לעלות שלב 🙂

אנסה לחדד את דבריי. מסכים איתך שקוזי יכולה לעבוד בקונסטלציות שונות – כיוון שניתן לחוות אותה בכמה רבדים: אפשר "להסתפק" בהתפעלות מיופי המוזיקה ולצחוק בסצינת הרופא, ואפשר להתעמק הלאה במטמון הזה, כי זו אופרה מאד מסוגננת ויש בה פילוסופיה ואלגוריה ומורכבות ותחכום, ודיון חוצה זמנים בסוגיות של אהבה ונאמנות – אבל זה דורש מהקהל נכונות ואיזשהו מאמץ ורצון ליותר מאשר ערב של בידור באופרה.

אדגים את הרעיון על-פי הארייה הראשונה שלך. הזכרת קודם את כפל המשמעות בה, ואני מוצא שם קצה חוט לפענוח האופרה: הטקסט רגשני מאד כבר ברצ'יטטיב – "אני שונאת את האור, את האוויר, את עצמי", ואז "מי לועג לכאבי?" – והלעג בכלל מגיע מהתזמורת! זה רמז למה שקורה בארייה, שם המוזיקה כבר ממש מגחיכה את הסיטואציה. מוצרט בעצם נמצא שם כדי להזכיר לנו שלפחות בנקודה זו, דורבלה היא קרבן של הנסיבות ועוברת סערת רגש רק בגלל התרגיל המרושע שמניע את האופרה. אישית הרגשתי את המתח הזה שוב ובאורח קיצוני ברסיטל של שחר לביא, שממש לקחה את הניגוד עד הקצה בביצוע מאתגר שאפשר אולי לכנות 'מודע לעצמו'.

הווה אומר, קהל שאינו די קשוב ורגיש, יפספס את המהלך המתוחכם של מוצרט ויגבש דעה מוטעית על דורבלה. אז השאלה היא בעצם אם את מתייחסת לכל זה כשאת בונה את הופעתך, או זורמת מתוך הבנה שהקהל לא הומוגני וזה בסדר שיחווה את הנעשה בכל מיני רמות?

קודם כל, מאוד נהניתי מהביצוע של שחר לארייה ובכלל מהרסיטל. לדעתי שחר היא אחת הזמרות המוכשרות והמבטיחות. לשאלתך, אני באופן כללי משתדלת שלא לבצע יצירות באופן שמודע לעצמו, אלא אם מדובר בדמות שמעמידה פנים. גם אז, אם היא עושה את זה על מנת לשכנע – אני לא חושבת שיש מקום להגחיך סיטואציות. אם הדמות מוקצנת, היא תעבוד הכי טוב אם היא תתנהג ממקום אמיתי וטוטאלי. אני בעד להקצין כי הארייה הזאת מוקצנת; ובאופרה עצמה, בשונה מרסיטל, דורבלה לא לבד על הבמה כך שהתגובות של דספינה ופיורדיליג'י יכולות אולי להדגיש את הפן הקומי של ההיסטריה שלה.

דורבלה היא אולי דמות אימפולסיבית, הפכפכה, ילדותית והיסטרית – וזה מה שמצחיק. אם תפגוש מישהו שעושה את עצמו נוירוטי זה יהיה פחות מצחיק ממישהו שבאמת ובתמים כזה. אני לא חושבת שאפשר לכוון לתגובה אחידה של הקהל. לכל אחד יש חיבור וקונוטציות שונות, טעם שונה, עולם שונה של מושגים ורגשות, ואני מברכת את זה. זו מהות האמנות: לא כל אחד ירגיש את אותם הרגשות כמו האחר כשיסתכל על אותו הציור או הפסל, וכך גם עם מוזיקה ואופרה.

דרך אגב – אם כבר מדברים על סוגי קהל – האם האופרה תוצג בשלמותה, או שיתחשבו במאותגרי השלפוחית?

הוחלט להוריד את Per pietà.

לאאא! אנו קרבים לסיום, וזה הזמן לברר מה תוכניותייך להמשך העונה.

השנה אסע לתחרויות ואודישנים לסוכנויות. היעד הוא כנראה גרמניה וצרפת. בארץ אשיר באוקטובר בסימפוניה השניה של מהלר עם אנסטסיה קלוואן ותזמורת י-ם בניצוח פרדריק שזלן. מקווה שיתווספו בקרוב עוד פרוייקטים!

בהרבה ריאיונות שב ועולה הצורך ביזמות מוזיקלית. האם עכשיו, כשאת לא כבולה ללו"ז התובעני של הסטודיו, נזכה להחייאה של אנסמבל ליריק? אנחנו תמיד שמחים לעוד לוביסטים למען הבארוק, ומשיכתך לתחום ידועה

ראשית, מאוד נהניתי להיות ״כבולה״ ללו״ז של הסטודיו! אני חבה את ההתקדמות שלי לאינטנסיביות ולקשת ההזדמנויות שניתנו לי. ושנית, הלוואי! אולי יהיו עוד הפתעות… אולי השנה אממש את הרצון שלי להעלות קונצרט שירים צרפתיים ורוסיים.

"כך עושות כולן" – האופרה של מוצרט בשירת זמרי 'מיתר – אופרה סטודיו'. ניהול מוזיקלי – דויד זבה. בימוי – שירית לי וייס. 12-14.9.14, בית האופרה (חדר חזרות – דרך כניסת אמנים). כניסה חופשית בתיאום מראש.

שיעור בבימוי

חוויה מרובת רבדים בהפקת אופרה קאמרית / עמיר נהרי

צילום: גדי דורון

דון ג'ובאני מאת מוצארט (ליברית: לורנצו דה לה פונטה) מבוססת על האגדה העממית על דון חואן כובש הנשים, ונותרת אחת האופרות המורכבות והמתוחכמות ביותר ברפרטואר. למרות שנכתבה בסוף המאה ה 18 היא מפתיעה במבט הכמו-מודרני שלה על הטבע האנושי: מבט ריאליסטי, מעמיק, נוקב וחסר רחמים. האופרה מתארת עולם שקרי, מזויף, בו המוסר והמצפון נכנעים בקלות ליצרים, לאנוכיות ולאופורטוניזם המניעים את האדם; בעולם ציני כזה אדם לאדם זאב, וכשמתעורר הצורך באהבה הורית או רומנטית, תוצאה כמעט בלתי נמנעת היא חורבן והרס עצמי. המוזיקה הגאונית של מוצרט נעה בהתאם בין האירוני-הציני ובין הרגשי והדרמטי, וכוללת רגעים מוכרים אהובים כמו הדואט Là ci darem la mano, הסרנדה וכמובן העימות ב"סצנת הקומנדטורה".

"דון ג'ובאני" מהווה על כן אתגר משמעותי עבור זמרי "מיתר – אופרה סטודיו"– צעירי האופרה הישראלית החדשה. הם ניגשו אליו במרץ רב ובהנאה ניכרת לעין, וזו עברה בהצלחה גם לצופים באולם האינטימי של מרכז פליציה בלומנטל. ההפקה תבעה מהזמרים תנועה רבה, שימוש בגוף ועושר של הבעות, והם עמדו בכך בהצלחה. הצטיינו במיוחד הסופרן דניאלה סקורקה בתפקיד צרלינה וזמר הבאס יעקב סטריז'אק בתפקיד הקומנדטורה. סקורקה הביאה שארם שהשתלב היטב בקולורטורה הלירית הצלולה שלה, בעלת הגוון המבריק והיפה. סטריזא'ק הביא עימו נוכחות בימתית יוצאת מן הכלל וקול באס עמוק, עשיר ועוצמתי.

טובים מאוד היו גם שני הבאריטונים בתפקידים הראשיים : עודד רייך (דון ג'ובאני בתפקיד אורח) ויאיר פולישוק (לפורלו), והטנור איתן דרורי. לפולישוק קול יפה, עוצמתי וטבעי ונראה כי תפקיד לפורלו תפור עליו היטב. גם לרייך קול עוצמתי ויפה והוא גילם בכריזמטיות את דמות הפלייבוי הגברי והיהיר. חסרה עדיין מידה של ורסטיליות, שהיתה מאפשרת לו גם להיות יותר עדין ומרגש כשצריך, בקול ובמשחק, למשל בדואט עם צרלינה. הקול של איתן דרורי הסתמן לא כ-איטלקי" טיפוסי או כ-"שמן", אלא כקול חם וטבעי יותר, מה שאפשר לו למלא בהצלחה את התפקיד הנוגע ללב של דון אוטביו. רייך, פולישוק ודרורי, ובמיוחד סקורקה וסטריז'אק מסתמנים על כן כהבטחה, וכמי שיוכלו בעתיד להצליח גם בהפקות האופרה הישראלית החדשה.

מי שעוררו סימן שאלה היו אנטון אלכסייב, שהיה מזטו סביר אך לא יותר מכך, וכן זמרות הסופרן גוני כנעני (אנה) וטל ברגמן (אלווירה). כנעני שרה עם ויברטו רב ולא הראתה יכולת מספקת. ברגמן הציגה קול נאה, אך עדיין עתיר בוויברטו וכן נוכחות אנמית יחסית. המנהל המוזיקלי של הסטודיו, דויד זבה, ליווה ביעילות על הפסנתר. חבל שהתוכניה שניתנה לקהל היתה דלה; היה ראוי ומכובד יותר לכלול, מלבד שמות הזמרים, גם הסברים על היצירה ועל הסטודיו.

אם מבחינת השירה הסתמנו הבטחות לעתיד, הרי שמבחינת ההפקה והבימוי, האופרה הבוגרת יכולה כבר בהווה לקבל השראה מהסטודיו הצעיר שלה. למרבה הצער, אנו רואים במשכן יותר ויותר הפקות ראוותניות ונבובות. במאים בעלי שם מחו"ל מתאמצים להדהים את הקהל עם "טריקים" של בימוי ואסתטיקה – לעיתים על גבול הביזאר, אך יוצרים בעיקר עומס ובלבול בקרב הצופים, ומסיחים את הדעת מהמוזיקה. מצער במיוחד הוא שימוש היתר באבזרים: מהאקוואריום המטופש ב"אותלו" ועד המצעד הבלתי פוסק של רכבים, פסלים, מכונת הימורים וכלי נגינה גדולים ב"סיפורי הופמן".

כאן המקום להוריד את הכובע בפני הבמאית שירית לי וייס, שהובילה בהצלחה רבה את הסטודיו והדגימה כיצד ניתן ליצור הפקה מצויינת באמצעות בימוי קולח, אינטליגנטי וצנוע, שאינו מנסה להמם, אלא לחקור ולייצר פרשנות נבונה, החושפת ומבארת עוד רבדים ביצירה. בימוי כזה אינו מסיח את דעת הקהל, אלא מרתק ומענג אותו. כך למשל, בירית אדומה שימשה בצניעות אבזר בידיו של דון ג'ובאני השר על כך שהעניק לדונה אנה את "מה שהיא רצתה" – ובכך לרמוז הן על אובדן בתוליה של אנה והן על דמו הניגר של הקומנדטורה. דוגמה מוצלחת נוספת לבימוי היתה כשלפורלו מאמץ חזות בטוחה אך גם טווסית בסוף היצירה – באופן המרמז שכעת בידו העוצמה להיות מצפוני, אך גם פתיין ונצלן כמו פטרונו לשעבר; זאת, כיוון שבעולם האמיתי הלקח בסוף היצירה אינו מחזיק לנצח, והדילמה המוסרית נמשכת. כהערה קלה לשיפור, חסרו לי בתוך התנועה הרבה גם כמה רגעים סטאטיים, שהיו מאפשרים – כמו שתיקה בין מילים – ליצור חיבור אינטימי ועז יותר עם הקהל. כך למשל ניתן היה להעמיד את סטריז'אק בסצנת הקומנדטורה במקום להניע אותו.

ניתן לאמר שהאולם האינטימי אפשר חירות שאין לבמאי המשכן, הנדרשים לעניין גם את יושבי השורות העליונות ביציע. ניתן גם לאמר שהסטודיו חופשי מהצורך להדהים את משלמי הכרטיסים היקרים של בית האופרה. בכל זאת, הלוואי שקברניטי האופרה יאמינו יותר בקהל שלהם ויבכולתו להעריך איכות, יחסכו כסף על במאים זרים בעלי מוניטין (?) ועל אבזרים מיותרים, ישמרו את מפגני הראווה למצדה וייצרו הפקות נבונות וממוקדות יותר.

לסיכום, צוות הסטודיו התמודד בכבוד עם האתגר הטמון ב-"דון ג'ובאני" באמצעות בימוי מצויין, מרץ וכן חדווה שחילחלה גם לקהל. הסתמנו כמה הבטחות בקרב הזמרים הצעירים, בזכות קולות יפים, מקצוענות בסגנון ובדיקציה ועבודת צוות. על יסודות אלו צריכים להיבנות עוד גוון וניואנסים בהבעה, בייחוד העדינה והלירית, שיפור בשירת הדואט וכן העמקה פסיכולוגית ואינטלקטואלית שתהפוך את המשחק לאותנטי יותר, ואת ההגשה לבשלה יותר. עם זאת, בשורה התחתונה ההפקה היתה מהנה מאוד ויצרה ציפיה לקראת הבאות.

"דון ג'ובאני" בביצוע "מיתר – אופרה סטודיו". ניהול מוזיקלי – דויד זבה. בימוי – שירית לי וייס. משתתפים: עודד רייך – דון ג'ובני, יאיר פולישוק – לפורלו, טל ברגמן – דונה אלווירה, גוני כנעני – דונה אנה, דניאלה סקורקה – צרלינה, אנטון אלכסייב – מזטו, יעקב סטריז'ק – הקומנדטורה. המרכז ע"ש פליציה בלומנטל, 9.4.14.

מתחת לאף

הפקה קטנה מוכיחה שלא הכל רקוב בבית האופרה / עמיר קדרון

המחזור הנוכחי של "מיתר – אופרה סטודיו" חתם רישמית את פעילותו לשנה זו בערב מוצלח למדי, ובו שתי אופרות קצרות מאת מנוטי: "הטלפון" ו-"המדיום".

בראשונה נכנסו בהצלחה עודד רייך ושירי הרשקוביץ לנעלי יאיר פולישוק והגר ליבוביץ', שעבורם נוצרה ההפקה ע"י הבמאית שירית לי וייס לפני מספר שנים (במסגרת מיזם "אופרה פטיט"). האופרה אמנם התיישנה, אך המסר דווקא התחדד – התקשורת הבינאישית מידרדרת ביחס הפוך להתקדמות הטכנולוגיה – על כן הצליחה וייס לעדכן את היצירה באופן משכנע. כמו כן, תיבלה את העלילה בשפע התרחשויות, כך שלא נותר רגע דל, והכל נעשה בכישרון ובהשראה, ויושם היטב ע"י צמד הזמרים. בקצרה: חצי שעה של תיאטרון מוזיקלי במיטבו.

מעניין לציין כי "הטלפון" נכתבה כאשר מנוטי התבקש לצרף איזו יצירה קטנה לאופרה "המדיום" כדי 'למלא את הערב'. וייס החליטה להציג את הקומדיה תחילה, ובכך העצימה את הרושם הדרמטי ואת החותם הכללי שהותירה ההפקה הכפולה. יתר על כן, סדר ההופעות כמו בא לומר שמיומנותה הידועה בקומדיות ("הגננת המדומה" באקדמיה י-ם אשתקד; "האלמנה העליזה" באונ' ת"א שנה לפני כן) היא רק צד אחד של המטבע.

וייס היטתה את "המדיום" לכיוון לא צפוי ע"י מספר רעיונות מעניינים: ראשית, הוחלט שמוניקה עיוורת. למהלך זה יש משמעות מורכבת – הנכות ממצבת את מוניקה כשוות ערך לטובי האילם. לא מדובר רק בתלות הדדית, אלא בשותפות גורל. הליקויים שלהם מחזקים את הקשר ביניהם ואת העובדה שהם משלימים זה את זו וחייבים לאחד כוחות על מנת להתגבר על פלורה.

המאבק בינם ובין האחרונה הופך לנושא המרכזי של האופרה, וכך היסוד העל-טבעי נדחק הצידה, או מקבל משמעות אחרת: בסוף המערכה הראשונה ברור שטובי אחראי לתקלה בסיאנס, וזה כביכול פיתרון קל ומאכזב – אך למעשה, המסר של וייס מורכב בהרבה. לאורך האופרה מוצג במפורש הצד האירוטי ביחסים של טובי ומוניקה, ובכך וייס ממקמת את דמויותיהם בשלב קריטי בחיים: הם על סף הבגרות והבשלות המינית – ומסתבר שזה הנמשל ליסוד העל-טבעי שמאיים על פלורה. עד לשלב זה שלטה בשני הילדים ביד רמה והפכה אותם לחלק מהעולם הצר והמעוות שלה, והנה יחסי הכוחות משתנים לרעתה והכל קורס. לכן מעטה הקשיחות שלה דק במיוחד; לכן טובי הוא זה שמכניס את האקדח לתמונה; לכן השורה "Help, help!" הועברה ממוניקה לפלורה; לכן השאלה החותמת "Was it you?" מופנית למוניקה ולא לטובי. כלומר, המערכה השניה עומדת בסימן עירעור כל מה שחשבנו שידענו על "המדיום", ושופכת אור חדש על האופרה. מדהים.

לאור ההישג, לא נותר אלא לתהות מדוע מעדיפה הנהלת האופרה לייבא שוב ושוב במאים חסרי השראה במקום לתת הזדמנות לכישרונות מקומיים? אין שום תשובה מתקבלת על הדעת.

מבחינה מוזיקלית, ההפקה יכולה וצריכה להיות מהודקת יותר, ועליה העיבו בעיות של מבטא, היגוי, שירה לא נקיה, כמה בחירות ליהוק מוטלות בספק ועוד. על אף זאת, הרושם הכללי חיובי, והכוח התיאטרלי העז – בימוי, משחק, עיצוב, מעורבות ריגשית מובהקת של כל המשתתפים – פיצה על החולשות המוזיקליות.

התפקיד הראשי נמסר לשי בלוך, וזו הגישה דמות מפתיעה בפגיעותה ומעוררת חמלה והזדהות. אמנם, כנאמר לעיל, יש מקום ללטש את השירה, אך גם כך היתה זו הופעה מרתקת. העימות של פלורה עם טובי במערכה ב' היה מורט עצבים ממש בזכות עיצוב מדויק של חילופי הלך הרוח התדירים; מאד הרשים גם האופן בו לאטה בלוך את המונולוג "Afraid? Am i afraid?".

חשוב מאד לציין את ענת צ'רני (גב' נולן), שבהשוואה לעמיתיה בלטה לטובה במעלות המוזיקליות שהציגה: שירה מדויקת וזכה הנובעת מהפקת קול מוקפדת. תשתית טכנית איתנה זו הובילה להופעה מרגשת ביותר דווקא מתוך האיפוק שאפיין אותה.

לסיכום, יש לחשוב בכובד ראש על ההשלכות של הערב: לא הגיוני שהעבודה הרבה שהושקעה תסתכם בהופעה בודדת; חבל גם שלא נמצא לנכון לפרסם כראוי את המופע ולמשוך קהל חיצוני (האירוע נשא אופי משפחתי-ברנז'אי מובהק). הווה אומר, נמצאו סימני חיים בבית האופרה – מוסד שעל פי רוב מעדיף לשקוע בבינוניות נוחה.

זהו נס קטן, וצריך להכות בברזל בעודו חם ולקדם את הנושא: מדוע לא תרים הנהלת האופרה את הכפפה ותייסד, במקביל לעונה הרגילה, סדרה אלטרנטיבית של הופעות פרינג' באותו נוסח? יש אמצעים, יש יכולת וכישרון – צריך רק להחליט, להקצות משאבים ולבצע. ניסיונות דומים נעשים לעתים (רחוקות מדי) ע"י קבוצות כגון אופרה קאמרה, אופרה אביב, אופרה אטרנה ואחרות; האופרה הישראלית יכולה וצריכה לתת יד – בטווח הרחוק רק תרוויח מכך.

צוות "מיתר – אופרה סטודיו" מציג: "הטלפון", "המדיום". ניהול מוזיקלי: איתן שמייסר. בימוי: שירית לי וייס. פסנתר: איתן שמייסר, סשה איבנוב. משתתפים: עודד רייך (בן, מר גובינו), שירי הרשקוביץ (לוסי), שי בלוך (פלורה), הדר עטרי (מוניקה), אופיר לביא (טובי), יעל סייג (גב' גובינו), ענת צ'רני (גב' נולן). 30.5.13, האופרה הישראלית.