music4awhile

ראשי » Posts tagged 'שירה רז'

Tag Archives: שירה רז

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

קלאסיקה מקומית 

על מפגש האמנותי והעממי בשיר הישראלי / עמיר קדרון

שירה רז, מצו. למדה באונ' מאנס בניו יורק ובסטודיו של האופרה הישראלית. בין תפקידיה: כרובינו, דורבלה, מרתה / סיבל (פאוסט). זוכת מלגות בסר, קרן אמריקה-ישראל והעמותה הישראלית לאמנויות האופרה. שרה עם תז' י-ם, תז' ראשל"צ, הקאמרית הישראלית, סימפונט רעננה, בפסטיבל הקאמרי בי-ם, באבו גוש ועוד.

אנסטסיה קלוואן, סופרן. למדה באקדמיה י-ם ובסטודיו של האופרה הישראלית. שרה באופרה הישראלית ועם הפילהרמונית, תז׳ ירושלים ותז׳ חיפה. מרבה לשיר יצירות עכשוויות, בהן פסקול ״צופן דה וינצ׳י״ מאת הנס צימר, ו-6 שירים לסופרן ותזמורת מאת ברנרד פוקרול. בין תפקידיה: לאורטה, דונה אנה וטטיאנה.

על פי רוב ברסיטלים של זמרים מקומיים עם הכשרה קלאסית, השיר הישראלי מופיע כחלק ממכלול. מדוע החלטתן להקדיש תכנית שלמה לז׳אנר?

אנסטסיה: כבר לפני הרבה זמן עלה לי רעיון להכין תכנית שלמה של שירים ישראליים. קודם כל, זה בא מאהבה גדולה למוזיקה הזאת – המלודיות האינסופית והחום שלה; שנית – יש כל כך הרבה שירים יפים שצריך להשמיע: ברפרטואר שלי כזמרת אופרה תמיד היו שירים ישראליים, אך זה לא הספיק לי. תמיד רציתי לבצע עוד עשרות שירים שנוגעים לי ללב.

עוד סיבה לבחירה זו – להציג ביצוע שונה, ביצוע קלאסי עם קולות אופראיים מזווית אחרת. ועוד דבר נוסף חשוב לי – הרי עליתי מברית המועצות, והמון שירים שתורגמו לעברית והיו פופולריים בארץ, הכרתי ברוסית עוד מהילדות. כעת אני מבצעת אותם בעברית וזה מרגש.

שירה: ובכן, בהיותי ישראלית, השפה העברית תמיד נגעה לליבי. הפילטרים שאנו עוברים כאשר אנו שרים בשפות זרות לא קיימים כאשר אנו באים לשיר בשפת האם. קורה משהו בלתי אמצעי, ראשוני, אורגני.

לאחר לידת בתי הבכורה, התחשק לי לשיר משהו שייצא מתוכי כמו מים ממעיין, ללא מחשבה. רגש נטו, אני נטו. כמו כן, תמיד חשבתי שיש שירים ישראליים שהם לא פחות מורכבים ואמנותיים מהליד הגרמני או הצרפתי. רציתי ליצור במה שתאפשר לאמנותיות של השירים האלו לצאת החוצה. גם התיאטרליות, ההומור והדרמה לא חסרים בשירים אלו. ממש פיסה של היסטוריה שקפאה, כמו השוברטיאדות של פעם.

זה, פלוס הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין קהל לאמן כאשר שרים בשפת האם, והקהל מבין ישירות את מה שיוצא מפיך, משכו אותי ליצור ערב שכולו רגש, אחווה, היסטוריה ואורגניות אמנותית.

אז הרעיון התבשל אצל כל אחת בנפרד – ואיך החלטתן לשתף פעולה בפרויקט הזה?

שירה: תמיד שילבתי את השירים הישראליים בהופעותיי. התחלתי עם ׳כלניות׳ – באתי למיכאל אייזנשטאט (המתאם האמנותי של האופרה) וביקשתי ממנו לשיר כלניות בקונצרט של הלילה הלבן – עד אז לא היו שירים ישראליים בקונצרטים. אמרתי לו שלדעתי זה כמו סאגה דרמתית על החיים, ומספיק דרמטי כך שיכול להחזיק עיבוד קלאסי ולהיות מושר בבית האופרה.

אני ואנסטסיה שרנו ה מ ו ן ביחד במסגרת האופרה הישראלית וידענו על אהבתה של כל אחת לז׳אנר. כשהיא באה לבקר אותי בחופשת הלידה, היא סיפרה לי על הקונצרטים הנפלאים שהיא עושה עכשיו, שיש בהם הרבה שילובים של שירים ישראליים, וכמה שהקהל נהנה וכמה שזה פותח את הלב.

בבת אחת התחשק לי לשיר שוב! אחרי חודשים שהייתי שקועה בתוך ההלם של ילד ראשון, חיתולים, חוסר שינה ועוד, פתאום התחשק לי להשמיע, להרגיש, לחיות. אנסטסיה הציעה שנעשה תוכנית ביחד, נשלב את הישראליות וגם את מקורותיה הרוסיים, את האמנותי עם העממי. ואני אמרתי – יאללה!

שתיכן קשרתן את השיר הישראלי לשורשיו הרחוקים בליד הרומנטי. יחד עם זאת, השירים לא נכתבו דווקא לביצוע ע״י קולות עם הכשרה קלאסית. מה המשמעות של ביצוע כזה? 

שירה: אין מצב שאשיר שיר ישראלי עם ויברטו אופראי – אין דבר יותר מגוחך וחסר טעם. זה נהיה פרודיה. הרעיון הוא הגישה האמנותית, ההגשה – וכן, כמובן היכולת הקולית לצבוע, לשחק עם הקול, עם דינמיקה. דברים ששירה מודרנית פחות מתעסקת איתה.

אכן ההשוואה לליד נובעת מהאמנותיות ומן הרצון ליצור עולם שלם בשיר אחד, מהרעיון של ישיבה אינטימית ויצירת תקשורת ע״י השירה והבנת השפה.

כיצד בניתן את התכנית?

אנסטסיה: כאמור, חלק גדול מהשירים בקונצרט הם שירים מרקע רוסי – שירים שתורגמו לעברית והפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. שירים אלו אני עוד זוכרת מהילדות ותמיד עניין אותי לשיר בעברית, וגיליתי שברגע שמתרגמים שיר לעברית הוא משתנה לגמרי! הוא לא אותו שיר יותר. הוא שיר ישראלי לכל דבר וזהו. זו עוצמת השפה העברית.

זאת אומרת שהתכנית מתמקדת בשורשים הרוסיים של השירה המקומית? כלומר הקשר הישיר כפי שהצגת, וגם ההשפעה הרוסית על לחנים מאוחרים ומקוריים?

שירה: לא רק. כל אחת הביאה את המטען שלה, את החיפוש שלה. אני תמיד חיפשתי את הקלסיקה הישראלית, את הליד שלנו, את הדרמה שלנו. מצאתי את זה בשירים רבים, אך זה לא תאם את הביצוע. למשל ״ואולי לא היו הדברים מעולם״ – האם גתה או היינה לא יכלו לכתוב מילים אלו, ושוברט היה מלחין – רק במקום כנרת, הריין?

זה הלהיב אותי נורא, למצוא את הקול שלי כישראלית ולחבר אליו את הכלים שנתנו לי כזמרת קלאסית – משהו שהוא בעצם א נ י: זמרת קלאסית-ישראלית.

מבחינה כרונולוגית, האם התמקדתן בתקופה מסוימת או דור מובחן של מלחינים?

שירה: היה חשוב כמובן שיהיה ייצוג למלחינים מסוימים – וילנסקי, זעירא, ארגוב. אבל זה באמת בא יותר מהרצון להגיד משהו דרך שירים שיש בהם עומק דרמטי ומוזיקלי שאנו, בכלים הקלאסיים שלנו, יכולים להעשיר אותם ולתת להם זווית נוספת הן בעיבוד והן בביצוע.

היה מעניין לראות שקודם נבחרו השירים, ואז כשבדקנו מי כתב אותם, נתגלו כל המלחינים שרצינו מלכתחילה.

הוזכר קודם הרצון ליצור מסגרת שתחשוף שירים שאין הזדמנויות אחרות לשיר אותם – גם זה היה קו מנחה בבניית התכנית?

שירה: האמת שממש בחרנו מה שבא לנו לשיר, ומתוך זה פתאום נוצרה תכנית… הרבה מהשירים הם קלסיקות ישראליות שנבחרו מעצם העובדה שאנו מכירות אותן, ומפה גם העוגן לקהל – יצאנו מתוך נקודת הנחה שאנו, בתחום השירים הישראליים, לא רחוקות מהקהל הממוצע שפשוט מכיר שירים, רק שלנו ממש בא לשיר אותם.

אנסטסיה: בניית תכנית חדשה, עם יצירות שלא ביצענו קודם – זה תהליך ועבודה קשה. התכנית צריכה להיות מאוזנת מכל הבחינות – אתה לא יכול לבנות תכנית שלמה רק מיצירות לא מוכרות רק בגלל שאתה אוהב אותן, ומצד שני לא ניתן שיהיו אך ורק שלאגרים.

ישנם הרבה שירים שהיינו רוצות להכניס לתכנית שלנו, אבל במהלך העבודה הבנו אילו שירים כן עובדים ונשארים באווירה הרצויה ואילו לא, או שלפתע גילינו ששיר מסויים שלא כל כך חשבנו עליו – כבש את הלבבות שלנו ואנחנו חייבות אותו בתכנית.

שירים שנפלו ואחרים – הרי המבחר בלתי נדלה – יש סיכוי שנשמע בתכנית אחרת?

אנסטסיה: בטח. ישנה גם מחשבה להכניס כלים נוספים כמו חליל, למשל. זה כבר יהיה השלב הבא. החלום שלי בסופו של דבר לעשות את זה עם הרכב של לפחות 4 כלים. אבל צריך להתחיל ממשהו.

זה אומר שהפעם זה סוג של פיילוט?

אנסטסיה: ממש לא. זו הופעה בפני עצמה. מה שמחכה בעתיד – הווריאציות שלה. אני רוצה להוסיף שכל אחד מאיתנו הולך גם לספר משהו על השירים שנשיר, אז יהיו קצת דיבורים; ויכול להיות שנדפיס איזה שיר או שניים שנרצה שהקהל ישיר איתנו, אבל זה עוד במשא ומתן…

אחד הדברים שזכורים לי מהתכנית שעשיתם לפני כמה שנים הוא החיבור המוזיקלי והבימתי החזק שלכן. יהיו לנו דואטים גם הפעם? אם כן, זה הצריך עיבודים מיוחדים עבור התכנית?

אנסטסיה: מבחינתי זה קונצרט של דואטים, אפילו יותר נכון להגיד – טריו. ישנם גם שירי סולו כדי לתת לכל אחת לבטא את עצמה, או בגלל שלאחת מאיתנו יש רגש אינטימי במיוחד כלפי איזשהו שיר – אבל ניסינו ליצור כמה שיותר דואטים,  ולשם כך, כמובן, עשינו עיבודים. חילקנו קווים מוזיקליים לשני קולות, ובמה שקשור לליווי – כאן בולט הצד החזק של הפסנתרן שלנו, יוני פרחי, שיודע ליצור עיבודים ווריאציות מיוחדות.

כיצד הגעתן לעבוד איתו?

שירה: ידעתי על יוני מזמן, אבל לא יצא לנו עדיין לעבוד יחד כמו שצריך. כשחיפשנו פסנתרן, רצינו מישהו ששורשיו הם כאן, שהשירים האלו ינבטו ממנו ושהם היו חלק מנוף ילדותו גם. מיד חשבנו על יוני. פנינו אליו ואחרי החזרה הראשונה ידענו שממשיכים. מעבר לחיבור האישי היה גם משהו בווירטואוזיות שלו שיודעת לא להיות פומפוזית, במיוחד בשירים כאלו, שקנתה אותי באופן אישי.

אנסטסיה: שירה עונה כל כך נכון ויפה שקשה לי להוסיף אחריה… אני ויוני למדנו יחד באקדמיה למוזיקה, אז ידעתי איזה פסנתרן ומוזיקאי מצויין הוא; ידעתי איזו נשמה רחבה יש לו וכמה הוא מתמסר לכל דבר שהוא עושה. ממש חיכינו לו שיתפנה עבור הפרוייקט שלנו. ידעתי שיוני – זה מי שאני צריכה לקונצרט הזה. יוני אוהב ומכיר את המוזיקה הזאת היטב, הוא מקשיב לזמר: הוא לא ״מלווה״ אלא שר איתך יחד!

מה תכניותיכן להמשך העונה?

שירה: בימים אלו המילה הזו גדולה עליי… אני מתאוששת משנת ההורות הראשונה שלי.  שרתי בטראוויאטה בחיפה ויש עוד אופרה באופק, ואני בעיקר רוצה לשיר ולמצוא מחדש את ההנאה שבשירה.

אנסטסיה: החודש אשיר את ג׳ולייטה (הקפולטים והמונטקים) בבוסטון; בהמשך את פרסקיטה (כרמן) עם תזמורת חיפה ואת הגבירה הראשונה (חליל הקסם) בפרוייקט הקהילתי המיוחד של האופרה הישראלית.

״ארץ אהבתי״ – עם אנסטסיה קלוואן, סופרן; שירה רז, מצו; יוני פרחי, פסנתר. 20.3, 20:00, פליציה בלומנטל.

בדרך לאלצ'ינה

 

רגשות מעורבים בבכורה מקומית לאופרה מופלאה של הנדל / חגי אברבוך

דניאל נויולה, צ'י ואי מוק, שירה רז. צילום: קיטן אטמו

אופרות בארוק הן אחד התענוגות הייחודיים שיש לעולם המוזיקה להציע. מדובר ברצף בלתי פוסק של אריות – לרוב בעלות מלודיות קליטות – שכל אחת מהן מאפשרת לזמר או לזמרת להפגין רגישות מוזיקאלית, וירטואוזיות, ואף יכולת אילתור מסוימת הנובעת ממבנה אריית הבארוק: חלק פותח בעל אופי מסוים, חלק שני בעל אופי אחר, לעתים מנוגד – ואז חזרה של החלק הפותח כשלמבצע/ת ניתנת הפעם יד חופשית להוספת קישוטים ולהעמקה רגשית. גם חוויה רגשית, גם חופש שמאפשר להתענג על זמרי אופרה בפראות האישית השמורה לזמרי ג'אז ורוק – וקשה להבין, אם כך, מדוע כה נדירה ההזדמנות להיתקל בתופעה זו בארץ. סצנת הבארוק הולכת ופורחת, יצירות לא חסרות – אך בית האופרה, לדוגמא, נותר סגור בפני החוויה (ולא, גלוק זה לא בארוק. אנחנו מדברים כאן על הנדל, ויוואלדי, ראמו, קוואלי ופרסל ביצירות בעלות היקף רחב מזה של "דידו ואניאס", ועוד רבות וטובות).

לפיכך רבה השמחה על העלאת אחת האופרות היפות של הנדל, "אלצ'ינה", במסגרת הסדנה הבין-לאומית לאופרה – גם אם בנוסח מקוצר (הדמות של אוברטו הושמטה, למשל). הסדנה ידועה ביכולת להעלות הפקות מרשימות ומרגשות תוך שימוש באמצעים מינימאליים (מדגם מייצג: פיגרו, אריאדנה, המדיום, בוהם). האתגר הפעם היה לא פשוט. אלצ'ינה תובענית מבחינה ווקאלית ורגשית, ואולי זאת אחת הסיבות שבמקרה זה התוצאה הסופית לא הייתה לגמרי ברמה לה הורגלנו בסדנה. התחושה הכללית היא שהיה עוד צורך לעבוד מעט על תקשורת והידוק הדרמה בין הזמרים כדי שכל היצירה תגיע לגבהים שהיא מסוגלת להגיע אליהם.

ענת צ'רני בתפקיד רוג'רו הייתה צלולה וטובה, קולה נעים וגמיש, וכמעט מכשף בארייה Verdi Prati הידועה והיפהפייה. עם זאת, עלה הרצון לשמוע אותה נפתחת מעט יותר לקהל, מבחינת משחק וגם מבחינה ווקאלית. לעתים נדמה שהיא מעט מכונסת בעצמה – אולי גם עקב הוראות בימוי. רוג'רו נמצא תחת הכישוף של אלצ'ינה, המאוהבת בו ומנסה לשלוט בו בכל דרך שהיא – ובכל זאת שפת הגוף המעט סהרורית לא תמיד העבירה מסר מדויק או ברור. כשהייתה צ'רני נמרצת וברורה יותר קל היה לראות מה יש לה להציע מלבד האיכות הקולית הטובה – הרבה קסם אישי ולא מעט הומור.

שירה רז בתפקיד בראדמאנטה, אהובתו של רוג'רו הבאה להציל אותו מכישופה של אלצ'ינה, הייתה אסרטיבית מבחינת משחק ומרגשת, והיא עמדה היטב בדרישות התפקיד. בעייתיות יותר היו אלצ'ינה עצמה – אלינור זון בשירה עתירת ויברטו שמנעה לעתים קרובות את ההנאה מיכולותיה הקוליות, וצ'י ואי מוק בתפקיד מורגנה, שקולה חינני וזריז אבל מעט חד.

בתפקידי משנה בלט דניאל נויולה – בקושי ארייה אחת יש לבס-בריטון המקסיקני הזה,אך מיד ברור היה שמדובר בזמר בעל נוכחות חזקה וקול יפהפה. ריקרדו גאטו בתפקיד אורונטה הוא טנור בעל קול נעים, אבל לא חף מבעיות – מדי פעם, בצלילים גבוהים וחרישיים נדמה שקולו חנוק מעט. יש לאן להתקדם – ויש למה לצפות, כיוון שהגוון עצמו טוב.

ניב הופמן ביים את ההפקה הזאת, ואחת מהחלטות הבימוי היפות הייתה להציב את נגני האנסמבל המצומצם – פסנתר, רביעיית כלי קשת ושתי חליליות – בתוך המרחב בו מתרחשת הפעילות. הנגנים לבושים לבן, יחפים, כביכול גם הם חלק מן הכישוף שהטילה אלצ'ינה על האי. יש להחלטה זו גם צד בעייתי מבחינה אקוסטית, כיוון שהנגנים ממש עוטפים בצלילם את הזמרים, וזו התמודדות לא קלה. ישי שטקלר ניצח על ההתרחשות כולה והחזיק את האנסמבל היטב – בייחוד בפיזור הלא פשוט הזה, שבו, למשל, הצ'לן יותם הרן יושב בגבו לפסנתרנית יעל קרת, על אף ששניהם משמשים רוב הזמן יחדיו כקונטינואו.

הנגנים עצמם טובים ומתמסרים למוזיקה הפסטורלית והאינטימית – והעמוקה מאוד – שכתב הנדל. המוזיקה הזאת מדברת על בגידה ואהבה בעוצמה נדירה, ואולי זה ההישג הגדול ביותר בה – אלצ'ינה היא הדמות הרעה והשנואה בסיפור, היא אנוכית, מניפולטיבית, מבקשת לשלוט באהוביה ולהרוס את מה שאינה יכולה לשלוט בו – אבל המוזיקה שהנדל כתב לה כל כך נוקבת, עד שבסוף האופרה אין ברירה כמעט אלא להזדהות אתה. אחרי אלצ'ינה, עולם המוזיקה נאלץ לחכות כחמישים שנה עד מוצרט כדי לשוב ולזכות בעומק רגשי כזה.

מחר ב-13:30 תעלה ההפקה שוב בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה. יש עוד צורך להדק בה לא מעט דברים – וייתכן והעבודה הזאת תיעשה עד אז. כך או כך, הסיכוי לשמוע את האופרה הקסומה הזאת של הנדל בכל דרך אחרת בארצנו נמוך עד לא קיים כרגע, וכמה מן המבצעים בהחלט ראויים. למי שמבקש להתוודע למוזיקה היפה הזאת בביצוע חי – ולמי שלא התוודע עד כה לבארוק ומבקש לטעום מן המתוק-מתוק הזה – כדאי לנסות.

"אלצ'ינה" – אופרה מאת הנדל. מנצח: ישי שטקלר; במאי: ניב הופמן. פסנתר: יעל קרת; כינור: רז זימור ואדי קוטלר; ויולה: גילי רדיאן שדה; צ'לו: יותם הרן. אלצ'ינה: אלינור זון; מורגנה: צ'י ואי מוק; רוג'רו: ענת צ'רני; ברדמאנטה: שירה רז; אורונטה: ריקרדו גאטו; מליסו: דניאל נויולה. הפקת סדנת האופרה הבינלאומית, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה (שטריקר), 20.7.14.

 

 

קצר וקולע

אלינור זון בביקור מולדת נדיר ובו רסיטל עם טעם של עוד / עמיר קדרון

הדרך משטוטגרט לזלצבורג עוברת בת"א, כפי שנוכח לדעת הקהל שהאזין לשירתה של אלינור זון בתחילת השבוע. כשפניה מועדות לתחרות מוצרט בזלצבורג, הספיקה הזמרת (המתגוררת מזה מספר שנים בשטוטגרט) להבליח ארצה, ועל הדרך להופיע ברסיטל הרצה של החומרים שהכינה לתחרות.

הרפרטואר שהוצג הוא עונג צרוף. גשר מוזיקלי שתחילתו בקלאסיקה של מוצרט והיידן, וקצהו השני ברומנטיקה המאוחרת – שטראוס. על אף פער הזמן וההבדל הסגנוני, יש חוט שני שמאגד את המוזיקה, והוא שזור אלגנטיות, שקיפות ושרטוט מעודן של רגשות. הדבר ניכר היטב בהופעתה המיומנת של זון, שהתמקמה במידה דומה של נינוחות ביצירות שלושת המלחינים.

במחצית הראשונה של הרסיטל בלטו שני שירים מהקובץ המלבב שהלחין היידן על-פי שירי אן הנטר: "Piercing eyes" ו-"Fidelity". זון הגישה אותם בחן, והקפידה לשלב בין הבעה ישירה למעטה מוזיקלי עשוי בטעם. גישה זו, המעדיפה הגשה מחושבת של רגש על פני הטחתו במאזין, הובילה לפרשנות מעניינת של "Als Luise". השיר הקצר של מוצרט מכיל סערת רגשות הזוכה תדיר לביצועים דרמטיים, ואילו זון ביקשה לקחת צעד אחורה וליצור תמונה מופנמת יותר של צער.

מעניין גם להשוות בין הארייה "Chi sa" לזו שפתחה את הערב – "Laudamus" (מהמיסה בדו מינור). למען האמת, שירת "Laudamus" עוררה ספק לגבי התאמתה כמנת פתיחה. לזון אמנם יש הזוהר הקולי ההולם, והיא שרה באורח נמרץ ושופע חיוניות, אך משהו בעיצוב הקווים נותר כללי וכמו דרש ליטוש נוסף. ייתכן שהקול לא התחמם והתגמש דיו על מנת להתמודד עם הדרישות הטכניות שמציבה הארייה, והוכחה אפשרית לכך נמצאה ב-"Chi sa", שזומרה באורח משביע רצון בהרבה.

עם כל הכבוד למוצרט, נדמה שמגרש הבית של זון הוא שטראוס. משהו בשירים שביצעה ברסיטל, ובמיוחד "Befreit" שזכה לביצוע מטלטל, הוביל להצגת הקול והאישיות במיטבם: זוהר כסוף במשלב העליון לצד גוון כללי חם ובוגר, המעניק ייחוד לקול – יתרון בפאך צפוף; הפקת קול יציבה המעידה על שליטה טכנית לצד אינסטינקט מוזיקלי טוב; היכולת לאזן ולמתן רהב אופראי משתפך על-פי צרכי המוזיקה והחלל.

כאן המקום לפרגן גם לפסנתרנית יעל קרת, שרשמה לזכותה כמה רגעים של ליריקה מופלאה, ובכלל התגלתה כמלווה מצוינת לפחות מבחינה אחת קריטית: אף שכנף הפסנתר נפערה לרווחה, נשמר לאורך הרסיטל איזון מוקפד בין עוצמת הנגינה לקול. אין להקל בכך ראש, כיוון שפסנתרני ליווי טובים הם זן נדיר.

הצלע השלישית והמפתיעה בערב היתה הזמרת שירה רז, שמן הסתם הוזמנה על מנת להרחיב מעט את היריעה ולהעשירה – וכן לאפשר לזון מנוחה במהלך התכנית התובענית. הבחירה לארחה ברסיטל התגלתה כהחלטה מבריקה: לצד ביצוע מרתק ונוקב של "Son reo", היתה רז שותפה שוות זכויות לגולת הכותרת של הערב – הדואט "Via, resti". אין בקביעה זו, חו"ח, משום ביטול יתר התכנית או הפחתה בערכה, אלא שהדואט חשף את שתי הזמרות כשידוך קולי ותיאטרלי נוטף כריזמה. האבחנה קיבלה אישוש כשחזרו הזמרות על הדואט כהדרן ושוב הפליאו במשחק כמו גם בשירה. המסקנה אחת היא: דרוש רסיטל משותף – עם דגש בדואטים – ויפה שעה אחת קודם.

"בדרך לזלצבורג" – רסיטל של הסופרן אלינור זון בליווי הפסנתרנית יעל קרת. אורחת: שירה רז, מצו. התכנית: מוצרט – Laudamus מתוך המיסה בדו מינור; Chi sa qual sia; Via, resti; Son reo; Als Luise; Dans un bois; Abendempfindung; Ah, scostati… Smanie implacabili; היידן – Piercing eyes; Fidelity; שטראוס – Allerseelen; Seitdem dein Aug'; Befreit; Zueignung. 2.2.14, המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל.