music4awhile

ראשי » Posts tagged 'שטריקר'

Tag Archives: שטריקר

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

קלאסיקה במבט עכשווי

גלעד הראל מציג את התכנית הקרובה של אנסמבל מיתר / עמיר קדרון

11423401_748870085213729_3286416995486438601_n

הקלרניתן גלעד הראל למד בג'וליארד, קונסרבטואר פריז וקונס' ת"א. חבר אנסמבל מיתר ומנהל המרכז למוזיקה חדשה. הופיע כסולן עם הקאמרטה של ז'נבה, הפילהרמונית של טורינו, הסימפונית ירושלים, הסינפונייטה של מנהטן והאנסמבל האמריקאי למוסיקה חדשה. ממייסדי שלישיית הכליזמר "קלעזשופ" וה"קלימוטקה פילהרמוניה" – הרכב המשלב כליזמר עם ג'יפסי סווינג.

תכנית הקונצרט הקרוב מפתיעה למחצה: מצד אחד ממשיכה את הקו של התכנית שניגנתם עם איילת בתחילת העונה שעברה ברעננה ובשטריקר, מצד שני זה עדיין חריג ביחס לאג׳נדה של מיתר. מה עומד מאחורי תמהיל היצירות?

בכל שנה אנסמבל מיתר מתארח בסדרה למוזיקה קאמרית בשטריקר. הסדרה, בניהולו של ד"ר רז בנימיני, היא סדרת קונצרטים קלאסיים במהותה ולכן אנו מציגים תכנית שמורכבת ממוזיקה "ידידותית" יחסית שבכל זאת רלוונטית, גם לאנסמבל מיתר וגם לשאר הקונצרטים של רז.

רלוונטי למיתר זה יצירות שמבוצעות באופן נדיר כמו רביעיית הקלרינט של מוצארט – עיבוד של בן תקופתו של מוצארט לסונטה שלו למקלדת וכינור בסי במול מז'ור ק. 378, או העיבוד המופלא של שנברג לוואלס הקיסר של יוהן שטראוס. השישייה של קופלנד היא יצירה קלאסית מהמאה העשרים שממעטים לנגן בשל מורכבותה ואין כמו אנסמבל מיתר כדי להתמודד עם האתגר…

מתי ולמה חל ״יישור הקו״ עם הסדרה הקאמרית? כי, למשל, זכור לי קונצרט שלכם מ-2008 באותה מסגרת אך בתכנית מאתגרת שרובה בכורות ואילו ״על תקן ברהמס״ היתה הרביעיה של מסיאן.

אתה מדבר על תקופה בה הבניין הנוכחי לא היה בשימוש עדיין. היום הסדרה של רז וגם הסדרה של מיתר קורות באותו בניין, הקהל מגיע לשתיהן. כשאנחנו מתארחים בסדרה של רז זו הזדמנות להגיש רפרטואר אחר. כזה שלא נשמע בד"כ, לא אצלנו ולא אצלו.

האם קורה גם מצב הפוך, שבמסגרת הסדרה העצמאית של האנסמבל אתם משלבים יצירה קלאסית (וזו יכולה להיות גם קלאסיקה של המאה ה-20…) בתכנית עכשווית?

בשנה שעברה ניגנו תכנית עם חן הלוי, ולצד שלוש בכורות (זיו קוז׳וקרו, מנחם ויזנברג וסוון אינגו קוך), ניגנו סוויטה של שנברג ודיוורטימנטו של מוצארט; בפסטיבל בהיידלברג ניגנו את "פיירו הסהרורי" של שנברג ואת הסרנדה של בטהובן (אותה סרנדה שתנוגן בקונצרט המתקרב) לצד בכורה של דייויד פולמר ויצירה של מתיאס פינצ'ר; בברלין ניגנו את פיירו לצד בכורה של עופר פלץ. אז כן, זה קורה.

אתה חושב שתכנית כזו עשויה לעורר סקרנות בקהל כך שירצה להתנסות גם בקונצרטים היחודיים של האנסמבל?

אני רק יכול לקוות שכן. אולי בזכות יצירות מעניינות ושונות כמו השלישייה של שולהוף או השישייה של קופלנד הקהל יסתקרן לדעת מה עוד אנחנו עושים… ואולי בזכות ביצועים יפים לסרנדה של בטהובן או לרביעייה של מוצארט ולוואלס של שטראוס הקהל יסתקרן לשמוע איך אנחנו מבצעים מוזיקה עכשווית. אין לדעת.

מלבד הקונצרט הקרוב, יש לכם (העונה ובכלל) עוד הופעות במתכונת דומה של רפ׳ מוקדם ואירוח בסדרת מנויים חיצונית?

ננגן את אותה התכנית באולם המקסים של אוניברסיטת המורמונים בירושלים ב-14.2. ננגן את רביעיית הקלרינט של מוצארט, שלישייה של שומאן ורביעיית פסנתר של מאהלר בסדרה בראש העין ב-7.4.

עם חברי אנסמבל מיתר

אתה יכול להרחיב על החיבור בין היצירות שתנגנו הפעם? אני מזהה איזושהי תמה וינאית (עם נספחים…)

לא בהכרח… לא כל תכנית היא תמיד בעלת איזה קו מקשר… הפעם אנו מציעים מקבץ יצירות, משלוש מאות שונות, שבעיקר נדיר מאוד לשמוע מעל בימות הקונצרטים, בתקווה שיתחברו לערב מרתק ומהנה.

כהרכב שמתמקד במוזיקה מודרנית ועכשווית, איזו השפעה יש לזהות שלכם בבואכם לנגן יצירות קלאסיות ורומנטיות? 

לכל אחד מאיתנו יוצא לנגן די הרבה מוזיקה קלאסית מחוץ לאנסמבל. זה לא דבר זר לנו. אני חושב שזה עובד באופן דו סיטרי – אנחנו מביאים לרפרטואר העכשווי תפיסת עולם וחינוך קלאסי – אקספרסיביות, צורה, כיוון – ולרפרטואר הקלאסי דיסיפלינה עכשווית – דיוק, סאונד, דמיון.

באופן כללי יש לנו יתרון גדול בעצם היותנו אנסמבל, אנחנו רגילים לנגן באופן קבוע אחד עם השני, כל רפרטואר.

ומבחינת תהליך ההכנה? זה קל יותר כשמדובר ביצירות ״נגישות״?

תלוי… לפעמים כן, בעיקר כמובן אם אנחנו (או חלקנו) מכירים את היצירה. אבל לפעמים התהליך הוא ארוך ומורכב לא פחות מיצירות עכשוויות. במקרה של התכנית הנוכחית, העיבוד של שנברג מצריך הכרות מעמיקה עם המקור, ובכלל, לנגן ואלס של שטראוס זה אף פעם לא פשוט כמו שזה נשמע…

בנוסף, כשעובדים על יצירות שמכירים (בניגוד לבכורות), לכל אחד יש דיעות ברורות לגבי איך הדברים צריכים להיות ואז נפתחים דיונים שלפעמים גם לא נסגרים… נדווח בתום תהליך החזרות (:

הוואלס באמת מעורר סקרנות יתרה – וסליחה על ההיצמדות לעניין הווינאי, פשוט יש פה מפגש של קטבים שהם אבני דרך בתולדות העיר והמוזיקה בכלל – מה עולל המהפכן (והמעבד) הגדול למלך הוואלסים, וכיצד אתם ניגשים ליצירה?

שנברג המהפכן היה קודם כל קלסיקאי מובהק ואיש חינוך ממדרגה ראשונה. את העיבוד שלו לוואלס של שטראוס הוא עשה לחברה לקונצרטים פרטיים (Society for Private Musical Performances) שהוא יצר עם תלמידיו וחבריו לשם לימוד וביצוע רפרטואר מודרני – ממאהלר ועד שנברג. לשם ביצוע יצירות אלה היה צורך בעיבודים קאמריים של יצירות תזמורתיות ופה ושם חרגו אל מלפני מאהלר.

העיבודים הם ניסיון להביא את היצירות הגדולות אל הסלון, כך שהם נעשו בצורה מדויקת עד כמה שניתן. העיבודים של שנברג הם מהמבריקים ביותר. תוכלו לשמוע את הוואלס על כל צבעיו וגווניו בגרסה קאמרית לרביעיית מיתרים, חליל, קלרינט ופסנתר. אנחנו ניגשים ליצירה כמו שיש לגשת לוואלס של שטראוס. שנברג לא נוכח יותר בתהליך…

10849794_679456442155094_1388550926537207928_n

אתם נוהגים לארח בתכניותיכם נגנים מתכנית תדרים. מי יצטרף אליכם הפעם?

בקונצרט הקרוב לא יהיו נגנים מתדרים, אבל אם כבר העלית את הנושא, אז מלבד העשרתם במוזיקה עכשווית, אנחנו מציעים להם במה מכובדת והזדמנות לעבוד עם מוזיקאים מנוסים, בכל רפרטואר.

בקונצרט הקרוב יתארחו הד ירון מאירסון, כנר שחי בברלין וזכה לאחרונה בפרס על ביצוע יצירה ישראלית בפרנסואה שפירא. כמו כן יתארחו הכנרת יונית כהן אמיתי וערן בורוביץ' בקונטרבס.

מה תכניותיך להמשך העונה?

רוב פעילות החוץ-מיתר שלי העונה מתרחשת בחו"ל, אבל ב-17 לפברואר אתארח במועדון "האזור" בתל אביב בהופעה של אורי שרלין – אקורדיוניסט ישראלי שחי שנים בניו יורק – מוזיקת עולם מקורית. חוץ מזה, ב-31 למרץ אנגן שוב בסדרה של רז בשטריקר, הפעם עם מיטב הנשפנים הישראלים – חן הלוי, דני ארדמן, עידו אזרד, מאוריציו פאז ועוד… במרכז התכנית ה"גראן פרטיטה" של מוצארט! (סרנדה ל 12 כלי נשיפה וקונטרבס).

עם מיתר העונה עוד מלאה ועמוסה, אבל חשוב לציין פרויקט חדש ומרתק שיקרה בינתיים רק בחו"ל (איטליה ואנגליה) והוא יצירת מולטימדיה חדשה של יובל אביטל. יצירה אקטואלית שעוסקת בבעיית הפליטים.

אנסמבל מיתר מתארח בסדרה הקאמרית – משתתפים: רואי אמוץ, גלעד הראל, הד ירון מאירסון, יונית אמיתי כהן, משה אהרונוב, יוני גוטליבוביץ׳, ערן בורוביץ׳ ועמית דולברג. בתכנית: בטהובן – סרנדה לחליל, לכינור ולוויולה ברה מז'ור, אופ. 25. קופלנד – שישייה לפסנתר, קלרנית וכלי קשת. מוצרט – רביעייה לקלרנית ולכלי קשת בסי-במול מז'ור (לפי הסונטה לכינור ק. 378). שולהוף – קונצ'רטינו לחליל, לוויולה ולקונטרבס. י. שטראוס הבן – ואלס הקיסר לחליל, לקלרנית, לכלי קשת ולפסנתר (עיבוד: ארנולד שנברג). 11.2.16, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בת"א.

מודעות פרסומת

בין עוקרי הרים

על קונצרט קאמרי ובו הבטחה, מימוש חלקי לצד הנאה רבה – וציפיות להמשך / גיורא גרשטיין

צבי פלסר

בתוכנית העונה של הקונסרבטוריון הישראלי ת"א צדה עיני הפעם קונצרט ("מדואו עד חמישיה") שנשמע מעניין ויוצא דופן, אז יצאתי לטובת קוראיי (ולטובתי) לברר האם ישנם דברים בגו.

בפתיחת הקונצרט בוצעה יצירה בלתי מוכרת של מלחין שכמעט ולא מבוצע בארץ (וחבל) – רביעיית הפסנתר הראשונה של יוזף סוק. יצירת נעורים סוערת, צבעונית ומלאת חיוניות זאת בוצעה, לטעמי, כהלכה: הפסנתרנית מירי ימפולסקי הובילה את ההרכב ביד חזקה ובו בזמן בנגינה וירטואוזית ומלאת עניין. חשוב גם לציין לחיוב את הצ'לן צבי פלסר, שפרט לצליל יפה וליכולת טכנית מרשימה, הורגש כי אוזנו כרויה היטב לנגינת עמיתיו ומבין היטב מה פירוש נגינה באנסמבל. גם בהמשך הערב שמר על רמת נגינה גבוהה ומוזיקלית מאוד.

לעומת זאת, ניכר בוויולן גיא בן-ציוני שעודו לא התחמם מספיק ביצירה הפותחת – אף שניגן בצורה סבירה ויותר. באשר לכנר שאו-דונג, יכולתו הטכנית גבוהה וצלילו יפה, אך חשתי שנגינתו מעט חסרת אופי, וכך גם בהמשך הקונצרט. אף על פי כן, באדג'ו של הרביעיה זלגו דמעות מעיניי, ואני מקווה שיצירה ומלחין אלו עוד ינוגנו רבות בארץ.

בהמשך – אחת מהיצירות הקאמריות התובעניות והמופלאות מהמאה ה-20 – שלישיית הפסנתר השנייה של שוסטקוביץ'. פרט לדרישות הטכניות מרקיעות השחקים, מעמידה היא אתגר רגשי ואינטלקטואלי כביר בפני מבצעיה ומאזיניה כאחת. מבחינה טכנית, כל נגן לכשעצמו ביצע את חלקו בצורה מעולה, אך תחושת האנסמבל נפגמה מעט. הדומיננטיות של ימפולסקי, בניגוד ליצירה הקודמת, הייתה לטעמי מעט מוגזמת והפריעה בדיאלוג עם הכלים האחרים.

וונג ניגן היטב, אך בלא שהותיר תחושה של רגש עמוק; רק פלסר, יש לציין, דומה שהיה כל כולו ביצירה. לתחושתי, היה זה ביצוע טוב טכנית, אך לא כזה שהעביר למאזינים את מלוא הטראגיות המקאברית וחיבוטי הנפש האינטלקטואליים אותם יצק שוסטקוביץ' למוזיקה.

לאחר ההפסקה פנינו אל מתאבן מוסיקלי – הפסקליה לפי הנדל של האלבורסן. חוק ראשון בתפירת קונצרטים היא לא רק בחירת יצירות מעניינות, אלא מיקומן הנכון בפאזל. לאחר זעקת המעמקים של שוסטקוביץ' ולפני אוויר הפסגות הברהמסי, הפסקליה הייתה בדיוק במקומה – יפה, קצרה ומשיבת נפש.

בהזדמנות זו הרשים בן-ציוני הרבה יותר, ואילו על הווירטואוזיות של הכנרת לטיציה הונדה-רוזנברג העיבה עוצמת צליל פחותה (מה שהורגש הרבה יותר ביצירה המסיימת). גם אם הביצוע התקלקל משהו בסיום היצירה, עדיין היה טוב מאוד.

התכנית נחתמה בחמישיית הפסנתר מלאת התהפוכות של ברהמס. כבר עם תחילתה, הצליחו הנגנים ליצור את החמימות הייחודית למלחין לצד מומנטום שלא עצר ולו לרגע עד תום היצירה – להוציא בקשתה המפתיעה של ימפולסקי להחליף את הדפדפן לאחר פרק הפתיחה.

כמו בשאר היצירות, הביצוע היה מעולה טכנית – מלבד מעט אי דיוקים פה ושם. הנגנים האזינו זה לזה וניגנו באנסמבל הדוק, אם כי נדמה שקולם של הכנרים (בעיקר הונדה-רוזנברג) לא נשמע היטב ברגעים מסוימים.

פלסר ובן-ציוני מבחינתם נתנו את כל כולם, וימפולסקי הבריקה בנגינה וירטואוזית והובילה את ההרכב, אם כי לתחושתי דווקא על כלי הקשת היה להיות מעט יותר אסרטיביים: נגינתם נעמה לי מאוד, אך לא הותירה בי חותם מספיק.

כך או אחרת, הקונצרט היה מרתק ומלא להפליא בתוכן עשיר ורב יפעה ואין לי אלא לצפות בכיליון עיניים להמשך הקונצרטים בסדרה נהדרת זאת.

"מדואו עד חמישיה" – קונצרט מהסדרה הקאמרית של הקונס' הישראלי ת"א (שטריקר), 14.2.15. משתתפים: שאו דונג (סין/ארה”ב) – כינור; לטיצה הונדה-רוזנברג (גרמניה) – כינור; גיא בן-ציוני – ויולה; צבי פלסר – צ’לו; מירי ימפולסקי – פסנתר. בתכנית: סוק – רביעיית פסנתר בלה מינור, אופ. 1; שוסטקוביץ’ – שלישיית פסנתר מס’ 2 מי מינור, אופ. 67; הלברסון: פסקליה על נושא של הנדל לכינור וויולה; ברהמס: חמישיית פסנתר בפה מינור, אופ. 34.

לשוב אל הזוך העתיק

מפגש מחודש ומרגש עם הרכב מוכר / חגי אברבוך

אוהד בן-ארי, הילה קרני, דניאל ברד

לאחרונה זכיתי לשמוע דבר מעניין באמת: הרכב שאני מכיר ואוהב שינה את הצליל שלו. לא לעיתים קרובות קורה דבר כזה.

את שלישיית מונדריאן לא שמעתי כבר זמן רב, ואני זוכר אותם כמבצעים סוחפים ומרתקים. הפעם נוסף דבר חדש ומבורך מאוד לטעמי – ובכלל נדמה שזו מגמה בזמן האחרון בנגינת פסנתר: שקיפות חריפה, פנינית ממש. נדמה שהרגל של אוהד בן-ארי החליטה להתרחק מהפדל הימני באופן כמעט מוחלט, ותחילה לכבוד שלישיית הפסנתר בדו מינור, אופ' 1 מס' 3 מאת בטהובן. צליל הפסנתר הוקטן, כמעט כמו בהשראת צליל פסנתר פטישים. האם ייתכן שצליל זה של הכלי העתיק, שהולך ומוקלט יותר ויותר וגם מופיע באולמות הקונצרטים, משפיע סוף כל סוף על מבצעים בכלי המודרני?

התוצאה מענגת במידה שקשה לתאר. באופן מיידי נוצר מרחב נשימה עצום בשביל הכינור והצ'לו, ושלל פרטים נושמים במרחב הזה – בניית הפראזות הרגישה של דניאל ברד בלטה אף יותר, וכך גם הצליל החמים של הילה קרני, כשברקע פסאז'ים מהירים בפסנתר שממש ליטפו את האוזן באלגנטיות שלהם. יצירה זו של בטהובן נעה כל העת בין סערה מעודנת וליריות נוגעת ללב, והצליל הצנוע רק השפיע עליה יתר ברכה. ביצוע מפעים.

לאחר מכן, העניקו חברי השלישיה ביצוע מוקפד ומרשים ליצירתו הלא-קלה של ברדנשווילי, שלישיית פסנתר מס' 1, "לזכרו של ביזה", תוך דיוק צלילי בגליסנדי באוניסונו בין כלי הקשת, ושלל התרחשויות רועמות וחרישיות לחלופין.

את היצירה עצמה אולי אני צריך לשמוע שוב, בהזדמנות. לא הבנתי מה ברדנשווילי ביקש לומר, והייתה לי תחושה שאני מקבל רצף של אמירות שכבר שמעתי לא פעם בעבר ולא מצאתי בהן עניין רב – כולל נגינה בתוך הפסנתר שאת ההצדקה היחידה לה מצאתי ממש בסוף היצירה (פעימות שקטות במעמקי הפסנתר, כמו מצעד קלגסים עמום ורחוק), אלא שגם המחווה הזאת נמשכה ונמשכה עד שהייתה מעט לטורח. כאמור, אין ספק שחברי ההרכב נתנו ביצוע אופטימלי ליצירה הזו – אך האם די בכך?

שלישיית הפסנתר מס' 2 היפהפיה של ברהמס חתמה את הקונצרט, ואותה רוח נטולת פדל או זהירה בפדל שרתה גם במקרה זה – בברהמס! כמה יפה זה היה, ברהמס שמרחף בקלילות, או מסתורי באופן מצמרר בתחילת הסקרצו. כלי הקשת אינם צריכים לזעוק כדי להישמע מעל הפסנתר במרקמים הגדושים של האלגרו, התוגה הנוקבת של האנדנטה קון מוטו אינטימית באמת ולכן עוד יותר שוברת לב, והעליצות של הפינאלה לא נשמעת גסה אלא פשוט טובה ומדבקת. כזו טבעיות מענגת.

לסיכום: כשתשמעו את השם 'טריו מונדריאן' – רוצו לשמוע. יש כל כך הרבה מלחינים ויצירות שאני רוצה לשמוע כעת בנגינת ההרכב הנאה הזה, בצלילו הנוכחי. גם קודם לכן היו השלושה טובים יחד – וכעת נוסף להם תבלין זך, מסקרן וחשוב, שמשנה את התמונה כולה.

שלישיית מונדריאן (דניאל ברד– כינור; הילה קרני – צ'לו; אוהד בן-ארי – פסנתר). בטהובן: שלישיית פסנתר בדו מינור, אופ. 1 מס' 3; ברדנשווילי: שלישיית פסנתר מס' 1, "לזכרו של ביזה"; ברהמס: שלישיית פסנתר מס' 2 בדו מז'ור, אופ. 87. 10.1.15, הסדרה הקאמרית של הקונס' הישראלי למוזיקה, ת"א.

ומה עם הפשטות?

שלל בעיות ותובנות ברסיטל של זוכי תחרות רובינשטיין / חגי אברבוך

נקודה חשובה לפתיחה: קשה להסיק מסקנות כוללות כשמדובר ברסיטל אחד מתוך שלושה ברצף, מה גם שברסיטל משמשים בערבוביה שלושה פסנתרנים שכל אחד מהם אולי היה מבצע אחרת או בוחר יצירות אחרות לו היה נדרש לביצוע רסיטל לבדו.

אין אלא לדבר על הרסיטל עצמו, ועל הרגע הנתון, שהרי מדובר בפסנתרנים מבטיחים בתחילת דרכם, זוכי פרס רובינשטיין, וכל אחד מהם עוד יעשה טעויות בדרך אל הקול האישי – ואולי גם יזכה בגדולה של ממש.

את ברישבסקי כבר שמעתי בעבר והתרשמתי הן מן המוכנות שלו לבצע יצירות מודרניות, והן מן המיומנות שלו בביצוע מלחינים תובעניים כמו מסיאן. גם הפעם לא התאכזבתי מבחינה זו, וביצוע יצירתו של ליגטי "מוזיקה ריצ'רקטה" היה מלוטש וחד. לצערי, לא בוצעה היצירה כולה בפסנתר לבד, אלא פרקים ממנה בוצעו – כנראה לצורך גיוון – על ידי אנסמבל כלי נשיפה (נגני תז' נתניה – הקאמרית הקיבוצית), בעיבודו של ליגטי עצמו, כמובן.

המעברים האלו, במקום שייצרו גיוון, שברו איזה רצף חשוב של יצירה שנבנית מתוך מיצוי של צליל אחד – וברישבסקי הוכיח כמה גוונים הוא יכול להוציא מן המינימליזם הזה ללא עזרה חיצונית. חברי האנסמבל עצמם לא היו לגמרי מגובשים – וחבל, כיוון שגם כך מדובר בעיבודים לא קלים לביצוע, הכוללים חילופי דברים זריזים בין הנגנים.

קודם לכן ביצע ברישבסקי שלוש סונטות של סקרלטי, עליהן העמיס משום מה קישוטים, ריטנוטי מרגשים כביכול ושלל אמצעי הבעה. הסונטות של סקרלטי הן ממזריות תמיד: כביכול הן קלילות, אך למעשה הן דורשות טיפול מיומן ועדין. ברגע שבאים אליהן עם יותר מדי תוספות וללא פשטות – כמעט תמיד הן מתנקמות במבצע; ואכן, מרוב סלסולים, פה ושם ברישבסקי ממש שגה בתווים עצמם. אלה יצירות שדורשות התמסרות נטולת אגו, כזאת שהפגין בבואו לנגן ליגטי. חבל שלא התייחס גם אליהן באותו הכבוד, אך נדמה שזה מקום שפסנתרנים רבים שוגים בו.

בעיות דומות ושונות ניכרו אצל סטיבן לין כשבא לבצע את הפתיחה הצרפתית בסול מינור מאת באך. יובש ומכניות שלטו בנגינה, וחוסר באמירה משמעותית, לצד גודש סלסולים מיותרים. לין המשיך בליווי הזמרות איילת אמוץ-אברמסון ויעל לויטה, בארבעה מתוך ששת הדואטים אופוס 63 מאת מנדלסון. הרביעי הוא היפה שבהם, ושם גם תאמו קולותיהן היטב. לין היה מלווה מעט אנמי, ובדואט הרביעי הייתה תחושה שהן "סוחבות" מבלי לקבל גיבוי מן הפסנתר.

לאחר מכן ניגש ברישבסקי ללוות כל אחת מהזמרות בשירים מאת דופארק ופורה, וכן בדואט הטרנטלה של האחרון. ברישבסקי, כמלווה, היה מעט אגרסיבי ומשתלט, אך לויטה ואמוץ-אברמסון התמודדו עם זאת היטב.

הסיום – "הוולס" הידוע של ראוול, בביצוע סונג-ג'ין צ'ו, היה שטוח למדי, וללא תחושת קשת ההתרחשות האדירה שיכולה להיות ביצירה זו – מן הערפל העמום, דרך הזוהר הווינאי ועד ההרס המוחלט. כמעט ביקשתי שברישבסקי הוא שיבצע את היצירה הארוכה הזאת, כיוון שבביצועו של צ'ו נדמה שאפילו שמץ הברק הווירטואוזי שאולי יש בגרסת הפסנתר אינו בא לידי ביטוי.

אין מילים פשוטות לסיום – מלבד, אולי, הצורך להדגיש שוב את חשיבותה של הפשטות. אף אחד מהמלחינים שבוצעו ברסיטל אינו קוטל קנים, הם כולם יודעים מה רצו לומר – וכשמתייחסים אליהם בענווה ובפשטות יכול להתרחש קסם רב. ביצוע יצירתו של ליגטי רק הוכיח זאת: המוזיקה כבר נמצאת שם. אל תהיו מחסום בפניה. היו נתיב, והיא כבר תתגמל אתכם ואת המאזינים עשרת מונים.

"חגיגת פסנתר" – רסיטל של זוכי התחרות הבינלאומית ה-14 לפסנתר ע”ש ארתור רובינשטיין 2014: אנטוני ברישבסקי (אוקראינה), סטיבן לין (ארה”ב) וסונג-ג’ין צ’ו (ד.קוריאה). אמנים אורחים: יעל לויטה, סופרן; איילת אמוץ-אברמסון (מצו); סולני תזמורת נתניה – הקאמרית הקיבוצית: דפנה יצחקי, חליל; מיקי לם, אבוב; ניצן כספי, קלרנית; אלה נדב, בסון; גבריאל ולינטום, קרן. בתכנית: סקרלטי: 3 סונטות (ברישבסקי); ליגטי: מוסיקה ריצ’רקטה (ברישבסקי ונשפני הקאמרית הקיבוצית); באך: פתיחה צרפתית, רי”ב 831 (לין); מנדלסון: דואטים, אופ. 63 (לויטה, אמוץ, לין); דופארק ופורה: מבחרים שירים ודואטים (לויטה, אמוץ, ברישבסקי); ראוול: הוולס (צ’ו). הקונסרבטוריון הישראלי, ת"א, 6.11.14.

בדרך לאלצ'ינה

 

רגשות מעורבים בבכורה מקומית לאופרה מופלאה של הנדל / חגי אברבוך

דניאל נויולה, צ'י ואי מוק, שירה רז. צילום: קיטן אטמו

אופרות בארוק הן אחד התענוגות הייחודיים שיש לעולם המוזיקה להציע. מדובר ברצף בלתי פוסק של אריות – לרוב בעלות מלודיות קליטות – שכל אחת מהן מאפשרת לזמר או לזמרת להפגין רגישות מוזיקאלית, וירטואוזיות, ואף יכולת אילתור מסוימת הנובעת ממבנה אריית הבארוק: חלק פותח בעל אופי מסוים, חלק שני בעל אופי אחר, לעתים מנוגד – ואז חזרה של החלק הפותח כשלמבצע/ת ניתנת הפעם יד חופשית להוספת קישוטים ולהעמקה רגשית. גם חוויה רגשית, גם חופש שמאפשר להתענג על זמרי אופרה בפראות האישית השמורה לזמרי ג'אז ורוק – וקשה להבין, אם כך, מדוע כה נדירה ההזדמנות להיתקל בתופעה זו בארץ. סצנת הבארוק הולכת ופורחת, יצירות לא חסרות – אך בית האופרה, לדוגמא, נותר סגור בפני החוויה (ולא, גלוק זה לא בארוק. אנחנו מדברים כאן על הנדל, ויוואלדי, ראמו, קוואלי ופרסל ביצירות בעלות היקף רחב מזה של "דידו ואניאס", ועוד רבות וטובות).

לפיכך רבה השמחה על העלאת אחת האופרות היפות של הנדל, "אלצ'ינה", במסגרת הסדנה הבין-לאומית לאופרה – גם אם בנוסח מקוצר (הדמות של אוברטו הושמטה, למשל). הסדנה ידועה ביכולת להעלות הפקות מרשימות ומרגשות תוך שימוש באמצעים מינימאליים (מדגם מייצג: פיגרו, אריאדנה, המדיום, בוהם). האתגר הפעם היה לא פשוט. אלצ'ינה תובענית מבחינה ווקאלית ורגשית, ואולי זאת אחת הסיבות שבמקרה זה התוצאה הסופית לא הייתה לגמרי ברמה לה הורגלנו בסדנה. התחושה הכללית היא שהיה עוד צורך לעבוד מעט על תקשורת והידוק הדרמה בין הזמרים כדי שכל היצירה תגיע לגבהים שהיא מסוגלת להגיע אליהם.

ענת צ'רני בתפקיד רוג'רו הייתה צלולה וטובה, קולה נעים וגמיש, וכמעט מכשף בארייה Verdi Prati הידועה והיפהפייה. עם זאת, עלה הרצון לשמוע אותה נפתחת מעט יותר לקהל, מבחינת משחק וגם מבחינה ווקאלית. לעתים נדמה שהיא מעט מכונסת בעצמה – אולי גם עקב הוראות בימוי. רוג'רו נמצא תחת הכישוף של אלצ'ינה, המאוהבת בו ומנסה לשלוט בו בכל דרך שהיא – ובכל זאת שפת הגוף המעט סהרורית לא תמיד העבירה מסר מדויק או ברור. כשהייתה צ'רני נמרצת וברורה יותר קל היה לראות מה יש לה להציע מלבד האיכות הקולית הטובה – הרבה קסם אישי ולא מעט הומור.

שירה רז בתפקיד בראדמאנטה, אהובתו של רוג'רו הבאה להציל אותו מכישופה של אלצ'ינה, הייתה אסרטיבית מבחינת משחק ומרגשת, והיא עמדה היטב בדרישות התפקיד. בעייתיות יותר היו אלצ'ינה עצמה – אלינור זון בשירה עתירת ויברטו שמנעה לעתים קרובות את ההנאה מיכולותיה הקוליות, וצ'י ואי מוק בתפקיד מורגנה, שקולה חינני וזריז אבל מעט חד.

בתפקידי משנה בלט דניאל נויולה – בקושי ארייה אחת יש לבס-בריטון המקסיקני הזה,אך מיד ברור היה שמדובר בזמר בעל נוכחות חזקה וקול יפהפה. ריקרדו גאטו בתפקיד אורונטה הוא טנור בעל קול נעים, אבל לא חף מבעיות – מדי פעם, בצלילים גבוהים וחרישיים נדמה שקולו חנוק מעט. יש לאן להתקדם – ויש למה לצפות, כיוון שהגוון עצמו טוב.

ניב הופמן ביים את ההפקה הזאת, ואחת מהחלטות הבימוי היפות הייתה להציב את נגני האנסמבל המצומצם – פסנתר, רביעיית כלי קשת ושתי חליליות – בתוך המרחב בו מתרחשת הפעילות. הנגנים לבושים לבן, יחפים, כביכול גם הם חלק מן הכישוף שהטילה אלצ'ינה על האי. יש להחלטה זו גם צד בעייתי מבחינה אקוסטית, כיוון שהנגנים ממש עוטפים בצלילם את הזמרים, וזו התמודדות לא קלה. ישי שטקלר ניצח על ההתרחשות כולה והחזיק את האנסמבל היטב – בייחוד בפיזור הלא פשוט הזה, שבו, למשל, הצ'לן יותם הרן יושב בגבו לפסנתרנית יעל קרת, על אף ששניהם משמשים רוב הזמן יחדיו כקונטינואו.

הנגנים עצמם טובים ומתמסרים למוזיקה הפסטורלית והאינטימית – והעמוקה מאוד – שכתב הנדל. המוזיקה הזאת מדברת על בגידה ואהבה בעוצמה נדירה, ואולי זה ההישג הגדול ביותר בה – אלצ'ינה היא הדמות הרעה והשנואה בסיפור, היא אנוכית, מניפולטיבית, מבקשת לשלוט באהוביה ולהרוס את מה שאינה יכולה לשלוט בו – אבל המוזיקה שהנדל כתב לה כל כך נוקבת, עד שבסוף האופרה אין ברירה כמעט אלא להזדהות אתה. אחרי אלצ'ינה, עולם המוזיקה נאלץ לחכות כחמישים שנה עד מוצרט כדי לשוב ולזכות בעומק רגשי כזה.

מחר ב-13:30 תעלה ההפקה שוב בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה. יש עוד צורך להדק בה לא מעט דברים – וייתכן והעבודה הזאת תיעשה עד אז. כך או כך, הסיכוי לשמוע את האופרה הקסומה הזאת של הנדל בכל דרך אחרת בארצנו נמוך עד לא קיים כרגע, וכמה מן המבצעים בהחלט ראויים. למי שמבקש להתוודע למוזיקה היפה הזאת בביצוע חי – ולמי שלא התוודע עד כה לבארוק ומבקש לטעום מן המתוק-מתוק הזה – כדאי לנסות.

"אלצ'ינה" – אופרה מאת הנדל. מנצח: ישי שטקלר; במאי: ניב הופמן. פסנתר: יעל קרת; כינור: רז זימור ואדי קוטלר; ויולה: גילי רדיאן שדה; צ'לו: יותם הרן. אלצ'ינה: אלינור זון; מורגנה: צ'י ואי מוק; רוג'רו: ענת צ'רני; ברדמאנטה: שירה רז; אורונטה: ריקרדו גאטו; מליסו: דניאל נויולה. הפקת סדנת האופרה הבינלאומית, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה (שטריקר), 20.7.14.

 

 

פרשי ארטמיס

על רביעיית מיתרים בין שתי פסגות מכוסות ערפילי עד / גיורא גרשטיין

אף על פי שעבדכם הנאמן מצוי לו כעת בתקופה עמוסה ולחוצה, לא יכול היה שלא להתפתות לאפשרות הקוסמת (או שמא הקוסמית?) לטפס על כנפי נשרי שחקים ולנסוק מעלה מעלה, אל מעבר התודעה האנושית ואל תוך תוכה ממש.

לפיכך שינסתי מותניי ויצאתי מטרופוליסה, אל מעונו החמים והנעים של קונסרבטוריון שטריקר, שגם אם לי זאת רק פעם שנייה בו, הרי שכבר חש אני בו כאילו הייתי יושב בביתי (אך עם אקוסטיקה משופרת). שני דברים נעימים ציפו לי עם הגיעי למקום – פני ידידים ופנים רבות סתם. אמנם המוזיקה המבוצעת בקונצרטים מהווה סיבה מספקת לבקר בהם, אך אלו עשויים גם לשמש לדיונים מלמדים, רינונים משעשעים וויכוחים לוהטים בהפסקות, להסכמה מהדהדת עם דעות אלה ולהתנגדות שוצפת לדעות אחרות, לחידוש ידידויות נשכחות ולהיכרויות מלהיבות חדשות – ובסופו של דבר לשיתוף האהבה למוזיקה עם אנשים זרים, הנהפכים קרובים. עונג זה ציפה לי אמש, בפוגשי כמה וכמה מידידיי הטובים.

באשר לדבר הנעים השני – האולם היה מלא עד אפס מקום (ועוד זכיתי לשמוע מענה שהוא כה נדיר "סליחה, אך כל הכרטיסים נמכרו"!!!). עוד ישנם צדיקים בסדום, גם אם שמה תל אביב.

רביעיית ארטמיס מגרמניה עולה על הבימה, ללא תווים וללא מושבים (פרט לצ'לן) ומתחילים לנגן את אחת מהיצירות הכבירות, המורכבות והעמוקות שנכתבו במוזיקה בכלל ובמוזיקה הקאמרית בפרט, הרביעייה מס.14, אופוס 131 של מיודענו בטהובן המבוגר, הבוגר והחופשי לחלוטין. בחמש רביעיותיו האחרונות השיל מעצמו בטהובן כל ניסיון למצוא חן בעיני הקהל של ימיו והרשה לעצמו לכתוב כאילו כתב יצירה למאזין אחד, לו עצמו, בתנופת דמיון אדירה, ידע טכני מופלג, במחשבה מופלאה וברגש חודר סלעים.

בפרק הראשון בעל עוצמות הרגש שלא ניתן כמעט לשאתן, ארבעת הפרשים חדרו יחדיו באומץ אל סבך יער אפל ועבות, אם כי מדי פעם לכידותם נפגעה ותחושת החיפוש נפגמה מעט. בפרקים השני והשלישי, בהם הפרשים עוברים מהליכה ריקודית וחיונית אל עבר רצינותו של הפרק הרביעי והמונומנטאלי, הרביעייה ניגנה כבר בצורה מאוזנת יותר והצליחה ליצור רגעי יופי טהור של ממש, אך בפרק הרביעי חסרה תחושת האתר המרחף.

בפרק החמישי העליז כביכול, אך הגרוטסקי במובלע, פיזזו ארבעת פרשינו בקלילות יתרה, תוך כדי יצירת גווני אירוניה מעודנים, ומשם לפתע שוקעים אנו אל עמקי הפרק השישי הקצר, אך הגורם למאזין להשתקע אל תוך הגות עמוקה ונעלה. בפרק השביעי, הפרשים מחזקים, מחלישים, מאיצים ומאטים את דהרתם ובונים את המתח הדרמטי של הפרק אל עבר הצוק הנישא מעל פני העננים ומשם בוקעים אל עבר שלושת השמשות – האקורדים המאסיביים המסיימים את היצירה. התשואות היו אדירות, הביצוע היה טוב מוסיקלית, אך לטעמי האישי לא היה מעמיק מספיק אינטלקטואלית.

לאחר ההפסקה, ממנה עיקרית אחת עברנו לשנייה, אל רביעיית המוות והעלמה, אותה רביעייה שהמוות שורר בה ושורה עליה, יצירה של מלחין צעיר, הנשמעת כאילו נכתבה מניסיונו של ישיש רב שנים. כאן ארבעת הפרשים כבר יצאו בצורה מתואמת ותקיפה יותר אל עבר אלת הגורל הקודרת, המנחיתה את מכותיה על הפרשים הדוהרים, נמלטים, שבים ונעים ללא הרף, יוצרים, מגבירים, מרפים מעט את תחושת המרדף, שבה אנו הן הרודפים והן הנרדפים, במתח רגשי בלתי פוסק. גם בחלק האמצעי, הלירי יותר, המתח נדמה שמוקל מעט, אך זה נועד רק על מנת לשוב ולחזק אחיזת הגורל בגרוננו, בקודה המסיימת בה הנפש זועקת חמס והשמיים מקדירים והולכים.

הפרק השני המפורסם, המתבסס על נושא המוות משירו המוקדם של המלחין, נעים אנו בערפל סמיך, בתחילה כבתהלוכה עצובה ולאחר מכן בווריאציות שונות – בראשונה אנו נזכרים בעלמה (שוברט עצמו?) המנסה לדחות את המוות בתחינה אנושית כל כך; השנייה מלאת חמלה ועצב עמוק, בשלישית מנסים אנו להימלט מהמוות בשעטה מטורפת; ברביעית, הנדמית מנחמת, אך למעשה מרמזת לנו על המציאות האכזרית; והחמישית המשקיעה אותנו במעמקי כאב חסר מזור ומסתיימת בהשלמה עמו. כאן מגיעה מילה טובה לצ'לן, שלדעתי עשה עבודה נהדרת, איחד את האנסמבל ושימש להם כבסיס איתן.

הסקרצו ההרואי, שצופה לעתיד אל הסקרצי מהסימפוניות של ברוקנר, משעיט את פרשיו אל הסכנה וממנה ופונה אל טריו מעודן ושלו, פיסת גן עדן זעירה בלב ליבו של הגיהינום – ובחזרה אל המקצבים המשוננים של הסקרצו. בפרק הרביעי, ארטמיס קלת הרגל יוצאת למצוד או שמא ניצודה, נעה במהירות קדימה, רצה, אצה, עוקפת, נעצרת לרגע, בוחנת את סביבתה ושבה אל המצוד חסר הרחמים, בו המוות אורב, מתנפל, מתחבא, תוקף ונאבק עם החיים, פעם ידו של זה על העליונה ולעיתים של אלו ושני אלו מתקוטטים כיעקב, אך הפעם עם מלאך אחר ועל נהר אחר, רחב ואפל הרבה יותר ומשם אל ישורת הקרב האחרון. רביעיית ארטמיס יצאה וידה על העליונה.

התשואות לא נפלו בעוצמתן מאלו הקודמות, ולהדרן ניגנו בצורה נהדרת ממש את הפרק האיטי מרביעיית המיתרים הראשונה של מנדלסון. לטעמי, אחרי שתי יצירות כה תובעניות ההדרן שגוי – ובכל זאת, החיים ניצחו.

"המאסטרים הגדולים – קונצרט מס' 3". רביעיית ארטמיס (גרמניה): וינטה סרייקה, גרגור זיגל – כינור; פרידמן ויגלה – ויולה; אקרט רונגה – צ’לו. בטהובן: רביעיית כלי קשת מס’ 14 בדו-דיאז מינור, אופ. 131. שוברט: רביעיית כלי קשת מס’ 14 ברה מינור, ד. 810, “העלמה והמוות”. הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, 22.6.14.