music4awhile

ראשי » Posts tagged 'שחר לביא' (עמוד 2)

Tag Archives: שחר לביא

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

המין החזק

על הפקת "נישואי פיגארו" בסדנת האופרה / צבי נתנאל

שני מרכיבים הכרחיים להצלחת האופרה "נישואי פיגארו". האחד הוא בימוי קולח ומדויק, ובנקודה זו הצליחה הבמאית לינדה ברובסקי בגדול: למרות מימדי הבמה הקטנה, ההפקה שלה אינטליגנטית, מפורטת וגדושה בפרטים קטנים ומדויקים. כל תנועה מחושבת, לכל אביזר על הבמה יש תפקיד, ויש ניצול מקסימלי של חלל האולם – כולל גרמי המדרגות והגשר שמעל הבמה. העבודה הקדחתנית בחזרות ניכרה היטב ולכל זמר היה ברור בדיוק מה הוא עושה, ובתזמון מושלם עם המוזיקה ועם הזמרים האחרים.

הברקות בימוי היו בשפע, כמו למשל סצינת הכיסא של כרובינו במערכה א', כאשר הרוזן מסיר את הכיסוי וכרובינו מתגלה תחתיו בפעילות שגרתית של ימינו – משחק בסמרטפון; או כרובינו שהופיע במערכה ב' במדי צה"ל ובדרגות סא"ל (קצין או לא קצין?). כך גם באריה non più andrai החותמת את מערכה א', כשמטאטא הפך באחת מכלי ניקוי לאת חפירה ולנשק, או הפתיחה לאריה porgi amor בה הרוזנת מביטה בחלון ורואה את הרוזן מתרחק בלי לשים לב אליה.

המרכיב ההכרחי השני הוא מה שמכונה italianità, ופירושו לנשום ולחיות את השפה האיטלקית העסיסית. זה בודאי חשוב באופרה איטלקית, ועל אחת כמה וכמה הכרחי בקומדיה. ניתן ללמוד על כך מהפקת "פלסטף" שזה עתה הסתיימה בפילהרמונית, בה צוות שרובו ככולו זמרים איטלקיים מיצה כל ניואנס שקיים בשפה. כמובן שאין לצפות מצוות זמרים ישראלי להיות טבעי בשפה זרה, אך מה שבלט לכל אורך הערב אצל רוב הזמרים היה דיקציה לא מספקת, ומבחינה זו יש לזמרים, בעיקר הגברים, עוד כברת דרך לעשות, ובמיוחד לפניני גרובנר בתפקיד פיגארו. המילים מרחפות על לשונו ללא חיתוך מספק, ללא ההדגשות וההרפיות הנדרשות, ולרוב נשמעות זרות. ההתייחסות לטקסט, ואגב כך לתפקיד, כללית מאוד. לכך יש להוסיף הפקה קולית גרונית למדי, שירה קולנית וגוון קול שלא נעם לאזני. התנהלותו על הבמה גברית ונמרצת אך שבלונית, עם כמה רגעים מרשימים מאוד בעיקר במערכה הרביעית.

ג'פרי גובל (Goble) בתפקיד הרוזן היה מצוין במשחק ובאינטרפרטציה, גם אם קולו בגד בו פה ושם ואיבד אנרגיה. איתן דרורי בתפקיד בזיליו הבריק בשירה ובמשחק א-לה מיסטר המפריז, וכל רגע שלו על הבמה היה משובב עין. סאווה ומיץ' (Sava Vemic) בתפקיד ברטולו שטף את הבמה בקול באס עצום שחיפה על מבוכה בימתית מסוימת ועל גיל צעיר מדי לתפקיד הזקן התחמן. וינסנט גראנה (Grana) הוכיח שאפשר לעשות מטעמים מתפקיד קטן כמו אנטוניו הגנן והסצנה בהשתתפותו היתה מענגת.

זלטה חרשברג בתפקיד מרצלינה הציגה קול עסיסי, הופעה בימתית כובשת ואינסטינקט קומי מדויק. שחר לביא הצטיינה בתפקיד כרובינו: קול חם, פרשנות מוזיקלית מקצועית ומרתקת, ומשחק מפורט שממלא את הבמה בכל רגע נתון, כולל מימיקה רבת משמעות.

ליסמין לוי-אלנטק יש אישיות בימתית מרשימה, אם כי פה ושם לרוזנת הענוגה והאומללה שלה מתגנבת קיסרית אימתנית. כמו כן היא ניחנה בקול אדיר, אך לתחושתי בשל מימדי האולם הצנועים היא היססה לשחרר את מלוא עוצמתו, וחבל – כיוון שמדובר בקול מפואר ומלא גוונים. היא הצטיינה בהגשת הרצ'יטטיבים, וראוי לציון הלגטו המרשים בביצוע מהדהד לאריה השניה.

דניאלה סקורקה היתה סוזנה צנועה שצריכה להעז וללכת עוד צעד אחד קדימה כדי למצות את כל הפוטנציאל הפעלתני של הדמות. היא הציגה קול פעמונים נקי, וההרמוניה בינה לבין לוי-אלנטק היתה מושלמת. דואט המכתב והאריה שלה במערכה רביעית היו משיאי הערב, אך אין להתעלם מכך שבדואטים עם גרובנר ובאנסמבלים הגדולים היא נבלעת ולא מספיק בולטת.

נעם צור הוביל את זמרים ותמך בהם היטב, אם כי לתחושתי פה ושם דברים נעשו קצת בחופזה. יש לברך על כך שהזמרים הוסיפו פה ושם קישוטים לקווים המלודיים, לא דבר של מה בכך כשמדובר במוצרט. פחות נהניתי מנגינתו של הפסנתרן גורדון שרמר (Schermer) שלעיתים היתה חזקה מדי, ולא אלגנטית וגמישה מספיק.

אם כן, ערב משעשע ורווי נחת בזכות הבימוי המצוין בתוספת התרגום העשיר של ישראל אובל, ובזכות כישרונות ישראליים מלאי פוטנציאל. האופרה תוצג שוב ביום ג' 23.7. מומלץ.

"נישואי פיגארו". הסדנא הבינלאומית לאופרה. נעם צור, מנצח; גורדון שרמר, פסנתר; לינדה ברובסקי, בימוי. זמרים: פניני גרובנר (פיגארו), דניאלה סקורקה (סוזנה), יסמין לוי אלנטק (הרוזנת), ג'פרי גובל (הרוזן), שחר לביא (כרובינו), סאווה ומיץ' (ברטולו), זלטה חרשברג (מרצ'לינה), איתן דרורי (בזיליו), וינסנט גראנה (אנטוניו), טל גנור (ברברינה). הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ת"א, 21.7.2013.

תוגה נאצלת

על הפקת האופרה "אורפאו ואאורידיצ'ה" באונ' ת"א / צבי נתנאל

כמדי שנה, המחלקה הווקאלית של בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה חותמת את השנה עם הפקת אופרה מלאה. השנה נבחרה "אורפאו ואאורידיצ'ה" מאת גלוק. עצם הבחירה מעלה מספר תהיות. האם בכל הרפרטואר האופראי העצום לא נמצאה שום אופרה אחרת, פחות מוכרת / מבוצעת / מובנת מאליה? מדוע לא אופרה של הנדל כמו "סרסה" או "פלאביו" (ולא, לא שוב "יוליוס קיסר" המבוצעת לעייפה שככה"נ תוצג במסגרת זו בשנה הבאה), או אפילו "הנער והקסמים" של רוול שיש בה לא פחות מ- 20 תפקידי סולו, ובידיו של במאי מוכשר יכולה להיות חגיגה תיאטרלית? בעוד שביוזמה פרטית של הסטודנטים ("במה פתוחה") ניתן להאזין לשפע יצירות שאינן בהכרח מן הרפרטואר השגור, "אורפאו ואאורידיצ'ה" מצטיירת אפוא כבונוס לשלוש סטודנטיות מצטיינות, ויש בכך גם סוג של הבעת אי-אמון בכל שאר הסטודנטים.

מלכתחילה ההפקה תוכננה להיות מבוצעת בליווי פסנתר בלבד (בתוספת אפשרית של צ'מבלו לרצ'יטטיבים), אך המבצעים גייסו 5 נגנים שנאותו לתת כתף ונרתמו להפקה. דא עקא, התוצאה היתה רחוקה מלהשביע רצון. לעיתים נדמה שבהופעה הנגנים נפגשו עם המוזיקה בפעם הראשונה, והתיאום ביניהם ובין המנצח אי-אן שו, שניצח מהצ'מבלו, לקה בבעיות רבות. הכל טוב ויפה אם ההפקה כולה נועדה לד' אמות של האקדמיה, אך כיוון שההפקה שווקה באופן נמרץ לקהל הרחב הפוקד את קונצרטי בית-הספר תמורת תשלום מכובד, הרי שהתוצר שהתקבל לבסוף היה פשוט מעליב. עדיף היה לוותר על הנגנים ולהסתפק בפסנתר. לצד הזכות יש לציין את נגינתה היפה של מריונה גודיה מונטיסינוס באבוב.

האופרה בוצעה בקיצוצים ניכרים (אף שהוויתור על קטעי הבלט מובן בהחלט), אך ביטול פרק המקהלה החותם את סצינת השאול צרם בהחלט, הן כחלק חשוב בעלילה, והן לאור השירה הנאה של זמרי המקהלה.

בעונת הקודמת ניתן היה לצפות באופרה הישראלית בהפקה רדיקלית מרתקת ל"אורפאו ואאורידיצ'ה"; על כן טוב היה הפעם לצפות בהפקה מסורתית בסגנון של פעם, כשהזמרים לבושים בטוגות והסיפור נמסר כהווייתו. הבימוי בידיה של ראש המחלקה הווקאלית, פרופ' תמר רחום, היה חסכוני, אינטימי, פשוט ונקי, עם כמה מעמדים פואטיים במיוחד כמו סצינת הפתיחה בה המקהלה עומדת סביב קברה של אאורידיצ'ה המעוטר פרחים, או המוות של אאורידיצ'ה על ברכי אורפאו בשיאה של מערכה ג'. כל זה לווה בהקרנות יפות על קיר האולם בהתאם לסיטואציה: שדות ארקדיה במערכה א', תמרות אש ועשן בסצינת השאול, פרץ אור בסצינת גן העדן. יחד עם זאת נרשמו גם כמה רגעים מביכים: אמור יורה בחץ וקשת, אך החץ היה מקל עבה שנחת על הארץ ברעש גדול, או אאורידיצ'ה מתפלשת על קיר האולם בזמן שהיא שרה את הארייה הגדולה שלה במערכה ג', ובעיקר – מדוע היה צורך בכתובת "The End" בסוף האופרה, משל היינו בסרט של האחים וורנר?

הישיבה ביציע של אולם קלרמונט אינה עושה חסד עם קולותיהן של הזמרות המגיע מבעד למסך זכוכית. אף על פי כן מעיין גולדנפלד היתה חמודה ומוזיקלית להפליא בתפקיד אמור. לגוני כנעני יש קול גדול ומרשים, אך הוויברטו הנדיב בקולה פחות נעם לאזני. היא היתה אאורידיצ'ה טובה בהחלט, אם כי קוצר התפקיד לא מאפשר לבנות דמות ממשית, ובעיקר בארייה שלה חשתי שאין היא מפיחה חיים של ממש בדמות. שחר לביא היתה נפלאה בתפקיד אורפאו. פשוט כך. קול חם ועשיר, אחיד בכל המשלבים, לגטו מצוין, ובעיקר אינטרפרטציה של ממש לתפקיד. הבחורה הצעירה הזו כל-כולה אקספרסיביות מלאת עוצמה גם כשהיא עומדת בחוסר תזוזה על הבמה. העיניים העצובות אומרות הכל; האינסטינקט הדרמטי כשהיא מסתובבת לראות את אאורידיצ'ה למרות האיסור האלוהי מהמם בחיותו, ומעל הכל ביצוע כובש לאריה הכה מפורסמת che faro senza Euridice. בשנה הבאה תבצע לביא את מחזור השירים "לילות הקיץ" מאת ברליוז עם התזמורת הקאמרית הישראלית. יש בהחלט למה לצפות.

מילה אחרונה על התנהגות הקהל, שהולכת וקונה לה שביתה בכל אולמות הקונצרטים: צילום ע"י סמארטפונים במהלך כל ההופעה זו תופעה מרגיזה שיש להוקיעה, והעובדה שמדובר בקרובי הזמרים אין בה כדי לסלוח על מנהג פשוט דוחה. זמר הרוצה מזכרת מהופעתו יתכבד ויביא עמו ציוד הקלטה / הסרטה ויציב אותו במקום שאינו מפריע לשאר הקהל.

"אורפאו ואאורידיצ'ה" הפקת המגמה הווקאלית של בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. שחר לביא, אורפאו; גוני כנעני, אאורידיצ'ה; מעיין גולדנפלד, אמור; מקהלה ותזמורת קאמרית מתוך תלמידי בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה; אי-אן שו, מנצח. אולם קלרמונט, 4.7.2013.

פרחים בקלרמונט

למרות תנאים לא תנאים, יש כבוד לנבחרת האופרה של בוכמן-מהטה / עמיר קדרון

הקונצרט השלישי מהסדרה הקולית של מפעל המנויים באונ' ת"א יוחד לעולם האופרה, ונפתח בהרצאת מבוא של מבקר המוזיקה עומר שומרוני. עם כל הכבוד לדבריו רבי הטעם, בלתי אפשרי לדחוס את תולדות האופרה ושלל מושגי מפתח למסגרת של כרבע שעה. לפיכך, בחוכמה יעשו פרנסי המוסד לו יחליטו לייסד סדרת הרצאות מודגמות – או קונצרטים מונחים – שתאפשר התעמקות בהיסטוריה המופלאה של הדרמה המוזיקלית.

סוגיה מהותית מזו, היא היעדר חלל הולם לעריכת מופע קולי באוניברסיטה. אולם קלרמונט – וזו מסקנה מצטברת משורה ארוכה של ביקורים – לא יצלח למטרה. התרשמות שיטחית מצביעה על אקוסטיקה מחמיאה כביכול, כיוון שהיא מעגלת ומרככת את הקולות; למעשה, ההידהוד יוצר ערבול מוגזם שנוטל מהקולות את אופיים, גורם להם להתפזר ולאבד מיקוד, ואף מוסיף להם שמץ גוון מתכתי לא נעים.

הדבר מקומם במיוחד, כיוון שבין הזמרים יש כמה כישרונות מעוררי סקרנות, וחבל שאינם זוכים לחשיפה בתנאים ראויים. לשם השוואה, חלק גדול ממשתתפי המופע שרו כשבועיים קודם לכן בערבי כיתת הליד של פרידל טלר-בלום. אמנם אלו נערכו באולם טארג הסמוך, הבעייתי לא פחות, אך לפחות מיעוט הקהל איפשר ישיבה במרחק ובזווית מיטביים, שהובילו למפגש הוגן ובלתי אמצעי עם הקולות המבטיחים. כמובן שגם בקלרמונט יש קומץ מושבים סבירים מבחינה זו, אלא שמספרם זניח ביחס לתפוסת הקהל.

אם כן, קשה להתנתק מחוויית ההאזנה הבעייתית, אך יש שלל מחמאות להעניק – מה גם שבין הזמרים היו שצלחו באורח סביר את החלל. כמו כן, חשוב להזכיר כי מדובר בסטודנטים הנמצאים בשלבים שונים של הבשלה קולית, ומכאן שרמת השירה אינה אחידה. על בסיס נתונים אלו, ההתרשמות הכללית מהקונצרט היתה חיובית ביותר, ובמהלכו הבליחו אף רגעים לא מעטים של עשיה מוזיקלית מרגשת.

גוני כנעני, למשל, הרשימה מאד ב-"Kdybych se co takového" (הכלה המכורה) – לא רק בזכות הברק הזורח של קולה, אלא גם, ובעיקר, בשל יכולתה לשדר רגש אמיתי ומשכנע. נופר יעקבי הקסימה בהופעה חיננית בדואט "Bella Adina" (שיקוי האהבה) ששרה עם פיליפו צ'לוצה. ניכרו קשיים של האחרון בפראזות המהירות (Patter singing), אך עבודת הצמד – בשירה ובמשחק – ניצחה.

עוד דואט מוצלח – "Prenderò quel brunettino" (כך עושות כולן) – נשמע מפי טל ברגמן ושחר לביא, זוג קולות מלטפים שכמו נועדו לשיר יחד. לאחרונה כבר יש באמתחתה הופעה בתפקיד רוזינה (הספר מסביליה) באיטליה בקיץ שעבר, וטעימה מכך ניתן לשמוע בקרוב במסגרת קונצרט מיוחד בחסות זובין מהטה, שעניינו חשיפת כמה מהכישרונות של ביה"ס למוזיקה.

לביא הוסיפה ושרה את "Parto" (חסדי טיטוס), בליוויו הנפלא של הפסנתרן אי-אן שו. נדמה כי בטווח מסוים, הצבע טרם התקבע והקול אינו מוקרן במלואו; מנגד, התברכה הזמרת באיכות אינסטרומנטלית נדירה: שילוב נפלא של גמישות, לגאטו נעים וברק דמוי פנינה.

כנרמז, חלק משמעותי מהקונצרט הוקדש למוצרט, ולאור התוצאות נדמה כי הוא חביב במיוחד על הזמרים הצעירים. מאיה עמיר שרטטה היטב את פירפורי ההתרגשות ב-"Non so più"; מעיין גולדנפלד צלחה בשלום את המעברים הנמוכים ב-"Deh, vieni" (נישואי פיגרו) והתמקמה בטבעיות בנעלי הדמות – ואין בכך שום הפתעה, אם להיזכר בהופעתה הכובשת כצרלינה בהפקת דון ג'ובני בשנה שעברה. יפה במיוחד הוא המשלב העליון של קולה, הזוהר בעדינות, ובכלל החן שמוקרן משירתה. לפיכך, עוד הפוגה להמלצה – כדאי לשמוע את גולדנפלד עם צ'לוצה ואחרים במופע "Con Spirito" של השמיניה הקולית "Mixed" בשבוע הקרוב בת"א ובי-ם.

בחזרה לקונצרט: גולדנפלד שרה את הדואט "Tonight" (סיפור הפרברים) עם רועי סרוק. השידוך הקולי-בימתי עלה יפה, וזאת אף שסרוק נשמע הרבה יותר "בבית" כפפגנו באנסמבל מתוך חליל הקסם. חבל שהדואטים הרלוונטיים מהאופרה לא נכללו בתכנית – אין ספק שסרוק וגולדנפלד יפליאו לזמרם – אך זה משאיר חומר פוטנציאלי להופעות הבאות, לו תהיינה כאלה.

באשר לאנסמבלים מחליל הקסם, הקול הבולט בהם היה זה של מאיה בקשטנסקי, עשיר ונוטף כריזמה. אחד הרגעים הזכורים מהערב היה הדואט הסוער "No, no, Turiddu" (אבירות כפרית) ששרה עם אושר סבג. מעניין כי במופעי כיתת הלידר הנ"ל התעורר הרושם שמדובר בקולות בעלי אוריינטציה אופראית מובהקת, ואילו דווקא בדואט נדמה שהשניים לא נותנים דרור מוחלט לקולות. הדבר הגיוני, כיוון שמן הסתם הזמרים עדיין חוקרים את כליהם ואולי לא מודעים למלוא היכולת הטמונה בהם. על כל פנים, גם כך עפו ניצוצות בדואט.

לסבג נכונה התמודדות קשה נוספת – "Che gelida manina" (לה בוהם). הביצוע היה מעניין דווקא בשל אותו היסוס: הזמר נזהר כל אימת שניצב לפני פראזה מוחצנת, כדוגמת הצליל הגבוה והממושך על "la speranza". הדבר הסב את הארייה לכיוון רך שאינו מוכר וצפוי, ואכן הצטיין סבג בשירה מלטפת ועתירת רגש.

לסיכום, אירוע ובו הבטחה עצומה לצד מימוש ראשוני גם בתנאים שאינם מתאימים. המלצה אחרונה לסיום: בואו להתרשם מהזמרים במופעי הכיתה הבאים, שייערכו ב-15 במרץ וב-5 באפריל. הכניסה חופשית, וההנאה מובטחת.

"ערב אופראי": אנסמבל האופרה של ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. אונ' ת"א, 15.2.13. קטעים מתוך "חליל הקסם", "המלך הרועה", "כך עושות כולן", "נישואי פיגרו", "פידליו", "חסדי טיטוס", "אבירות כפרית", סיפורי הופמן", "שיקוי האהבה", "הספר מסביליה", "טורנדוט", "לה בוהם", "הכלה המכורה", "לה טראוויאטה", "סיפור הפרברים", ו"נסיכת הצ'רדש".

טל ברגמן, נופר יעקבי, גוני כנעני, מעיין גולדנפלד, סבטלנה קוסיאטובה – סופרן. חנה בארדוש, מאיה עמיר, שחר לביא, מאיה בקשטנסקי – מצו. אושר סבג, קלייד זדאמה – טנור. רועי סרוק, פיליפו צ'לוצה – בס בריטון. אי-אן שו – פסנתר. עומר שומרוני – מרצה. פרופ' תמר רחום – ניהול אמנותי.