music4awhile

ראשי » Posts tagged 'שחר לביא'

Tag Archives: שחר לביא

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

לובשת את המכנסיים

שחר לביא נכנסת לנעלי רומיאו ונפרדת מהסטודיו / עמיר קדרון

שחר לביא, מצו סופרן. בוגרת ביה"ס בוכמן-מהטה. חברה ב"מיתר – אופרה סטודיו". זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, ביניהם זובין מהטה, פול נאדלר ורני קלדרון.

הפקת ׳הקפולטים והמונטקים׳ תחתום רישמית את שנת הפעילות הנוכחית של הסטודיו, וגם את הקדנציה שלך בתכנית. כיצד תסכמי את השנתיים האלו?

קצת קשה להגדיר את התקופה הזאת בכמה מלים, אבל מה שכן, היא היתה עמוסה בכל טוב. תקופה קשה, לא תמיד היה קל, אבל גם הדברים שאולי נראו פחות טובים בהתחלה, בשבילי בסופו של דבר תרמו בדרך כזו או אחרת.

אני מודה מאוד על השנתיים שעשיתי בתכנית, היא תרמה רבות להתעצבותי ולהתפתחותי כזמרת וכפרפורמרית בכלל. פתאום אני מגיעה לאיזשהו ריק שעד כה מעולם לא עמדתי מולו וזה לא פשוט. אחרי הכל, האופרה-סטודיו בישראל הוא סוג של חממה אחרונה בהחלט, אחרי האקדמיות והמסגרות למיניהן, אחריה כל אחת ואחד יוצאים למצוא את דרכם כזמרים מקצועיים והדברים הכי חשובים שניקח איתנו, זה את הכלים והניסיון שרכשנו עד לנקודה הזו.

התודה שלי על התקופה הזאת היא אפילו אולי קצת יותר משמעותית כי עשיתי כל-כך הרבה בלאגנים ובאתי עם כל-כך הרבה תכניות ובקשות ובכל זאת הצוות עשה כל שביכולתו לתמוך בי ולעודד אותי לעשות הכי הרבה שאני יכולה, גם מחוץ לגבולות הסטודיו, וזה משהו שאף סטודיו אחר לא היה עושה, ולכן גם בזכות זה אני מרגישה אולי קצת יותר מוכנה לצאת ל"עולם הגדול".

הסטודיו כמובן אינו מקפצה אוטומטית לבמת האופרה הישראלית, ועם זאת – את חושבת שתשמרי על קשר מקצועי עם המוסד (עם או בלי קשר לחילופי גברי החל בעונה הבאה)?

אף בית אופרה או תיאטרון בעולם אינו מבטיח מקום על הבמה הגדולה. זה לא מובן מאליו. יש הרבה תהליכים באמצע שעלינו לעבור – מקצועיים, מנהליים וכדומה – עד שנגיע לשם, ופה אנחנו שוב מגיעים אלינו כזמרים מקצועיים: כמה אני רוצה להגיע לשם ומה אני מוכנה לעשות בשביל זה.
כמובן שאשמח לשמור על יחסים מקצועיים עם בית האופרה בו צמחתי… בית האופרה שלנו מעולה, הן מבחינת סדר הגודל של האולם, הנפשות הפועלות, רמת הזמרים הישראליים, והן מבחינת מגוון התכנים.

אני חייבת לציין שניתנה לי הזדמנות נדירה לעשות תפקיד לא קטן השנה על הבמה, תפקיד עם המון אופי, המון שירה ואקשן. אני מדברת על טיסבה (אחת מאחיותיה החורגות של צ'נרנטולה) וזאת על אף שאני עדיין בסטודיו. זה נתן לי להרגיש שמזהים את הפוטנציאל שלי כפרפורמרית וזאת הרגשה מעולה.

משמח לשמוע זאת, אבל ברשותך אחלוק על עניין מגוון התכנים דרך דוגמאות מהעונה, שנפתחה עם שתי הפקות סמוכות של פיגארו: אחת כל-ישראלית שהתקבלה בחום והוצגה רק פעמים ספורות בעכו, ולעומתה הפקה מיובאת שפתחה רשמית את עונת המנויים וזכתה לתגובות פושרות עד סבירות. הדוגמה השניה מחברת אותנו לנושא השיחה, וזו העובדה שאת רומיאו ויוליה של גונו ראינו על הבמה הגדולה, בעוד בליני נשמר לסטודיו, על אווירתו הפרינג׳ית-אלטרנטיבית. מה המשמעות?

אין לי אלא לומר תודה לאל שלא אנחנו הזמרים צריכים לבחור את הרפרטואר… אחרת לעולם לא היתה תכנית מגוונת מספיק כמו שמספקת האופרה מידי שנה.

לכל בחירה שנעשית יש השיקולים שלה: מקצועיים, אמנותיים, כלכליים ככל שיהיו. מאחר ואיני נמנית עם מקבלי ההחלטות אלא בשורת המבצעים, אין זה מקומי לתת דין וחשבון.

מה שכן אציין זה שהפקות ישראליות חדשות שקמות  ומבוצעות ע"י אמנים ישראליים זה נכס יקר לאין שיעור. אנחנו האמנים יודעים זאת וגם הקהל.

אותו דבר ניתן לומר גם על האופרות הישראליות החדשות שנכתבו ובוצעו בשנה שעברה ("האדונית והרוכל" / פרמונט ו"שיץ" / רכטר, שביים עידו ריקלין): שתיהן מצוינות, תוצרת כחול לבן על כל רבדיהן – ושתיהן עלו למספר מועט מידי של פעמים לטעמי.

חבל לי שיש נוכחות מצומצמת ליצירה הישראלית, בעיקר כי על עולמנו מאיימים כוחות שאינם מבינים מה מצריך בשביל להעלות מופע בסדר גודל שכזה. לכן גם אם יהיה בעתיד רצון להעלות שוב יצירות שכאלה, ספק אם יהיו האמצעים.

עם טלי קצף. צילום: יוסי צבקר

באשר להפקת "הקפולטים והמונטקים", כל שנה יש התחשבות בזמרים המסיימים את הסטודיו ורצון לתת להם תפקידים שטרם ניסו. את הרעיון לבצע את האופרה הזו העלינו טלי קצף (שמסיימת איתי את התכנית) ואני. שתינו אוהבות את המוזיקה, מתחברות לדמויות, אנו עובדות טוב יחד על הבמה ומבחינת ליהוק הכל התאים.

אני שמחה שהרעיון התקבל ע"י מיכאל אייזנשטט (המתאם האמנותי של האופרה), הבימאית שירית לי וייס ודודי זבה (המנהל המוזיקלי של הסטודיו), שלקחו על עצמם להרים את ההפקה הזאת במסגרת ה"צנועה" של הסטודיו.

אכן הפקות הסטודיו צנועות ואינטימיות יותר (כך נוהגים במסגרות דומות בכל העולם) אבל יש בהן קסם שאולי בולט פחות בהפקות גדולות: אנחנו כה קרובים לקהל, הכל קרוב ונראה לפרטי פרטים, ומי שיבוא לראות את ההפקה אלה אנשים שקרובים לנו ואנשים שבאמת אוהבים אופרה ומעוניינים לבוא ולהתרשם מרעיונות ומקולות חדשים ורעננים בסצינה.

למזלנו מכינה אותנו מוזיקלית הפסנתרנית יעל קרת הנפלאה שגם תנגן בהופעות, ותביים אותנו שירית, שעבדה איתנו במשך השנתיים האלה בצורה אינטנסיבית על בניית דמויות ועבודה בסצינה. היא ידועה בהרכבת סצינות מעניינות ומעוררות מחשבה ואני מצפה בקוצר רוח לעבוד איתה על ההפקה האחרונה שלי בסטודיו.

נגעת בנקודה מעניינת, וזה הקשר (או הנתק…) בין הקהל הרחב לכל עשיה שהיא אוף-מיינסטרים. בשנה החולפת הוצגו בסטודיו כמה פרויקטים חדשניים ומרתקים (סדנת בארוק בהדרכת אביעד שטיר; האימפרסריו; ערב סצינות בבימוי הזמרים) ובאמת כמו שתיארת, באו קרובים ומכרים וקולגות וגם כמה שוחרי אופרה אמיתיים שהיה להם מזל בכלל לשמוע על ההופעות האלו. זה כמובן לא תפקידך להביא קהל, אבל מה דעתך על כך?

לדעתי ישנה בעיה של הטמעת האמנות המערבית בקהל הישראלי ולכן קשה למשוך אותו ולהרשים אותו. לא גדלנו לתוך תרבות המערב ולא נחשפנו לסוגי האמנות השונים כגון מוזיקה קלאסית, אופרה, תיאטרון ובלט באופן קבוע בבית ובבית הספר כמו באירופה.

בעוד בתי ספר באיטליה לדוגמא לוקחים את השכבות הבוגרות לראות אופרה כחלק מהקוריקיולום השבועי, נער ישראלי יעדיף ללכת לראות הופעה של אייל גולן מאשר לשבת באופרה 4 שעות או בקונצרט שעתיים וחצי עם תזמורת, מנצח ואנשים ש"צורחים" לו באוזן.

ההורים שמחים לשלם עבור כרטיס להופעה 300-400 שקל כדי שהילדים שלהם ילכו לראות את עומר אדם ומצד שני אין להם מושג שמתקיימים קונצרטים קלאסיים ב-30 שקל ב"בית המידות" למשל, או ללא עלות בכלל בחדרי החזרות של בית האופרה. וזה חבל.

לכן יש לנו תפקיד חשוב בהבאת קהל לקונצרטים שלנו. עלינו ללמד קודם כל את המעגל הפנימי שלנו שלבוא לראות קונצרטים ואופרה זה בסדר. כמובן שהיינו שמחים אם היה מתבצע פרסום בהיקף רחב יותר עבור הקונצרטים השונים שלנו. כך אולי היינו יכולים לפתוח דלתות לקהל חדש, לחלקים בחברה שאין לנו יכולת להגיע אליו בכוחות עצמנו.

כרובינו בהפקת נישואי פיגארו בבולוניה

בואי נדבר על האופרה: שרת לאחרונה בבולוניה את כרובינו, והביקורות הדגישו את יכולתך לגלם נער בצורה משכנעת. אני משער שהיעדר מימד קומי באופרה של בליני הופך את רומיאו לאתגר גדול יותר מהבחינה הזו. איך זה עובד?

כל דמות שאנחנו צריכים להיכנס לנעליה בצורה אמינה, היא אתגר לדעתי. לקח לי 3 פעמים לגלם את כרובינו עד שהצלחתי להגיע לנקודה בה אני מרגישה בנוח בדמות, ואפילו עכשיו אני מרגישה שיש רבדים שעדיין לא פענחתי כי נוספים דברים חדשים שמתגלים במהלך העבודה. את רומיאו, לעומת זאת, אגלם עכשיו לראשונה (למרות שבשנה שעברה יצא לנו לעשות ערב עם סצינות מתוך האופרה).

רומיאו לא מבוגר מכרובינו בהרבה. גם הוא בסה"כ בחור צעיר שהתאהב בנערה. בסיפור המקורי הוא אמור להיות בסביבות גיל 16-18 ויוליה כבת 14-15 אם אני לא טועה.

רומיאו שונה בהרבה מובנים מכרובינו למרות קרבת הגיל ביניהם. הם גדלו במקומות שונים, בתקופות שונות, הם נמצאים בשלבים שונים בחייהם: בעוד כרובינו רק מתחיל לגלות את מיניותו ונפתח בפניו עולם שלם שלא הכיר, רומיאו ראה עולם, קצת יותר סגור על מיניותו ואפשר בכלליות לומר שהוא יותר "גבר" מכרובינו.

בליני בחר להציג את זוג האוהבים כשהם כבר מכירים אחד את השניה ומאוהבים ולכן, לא כמו באופרה של גונו, אין סצינת המפגש הראשון או סצינת מרפסת.

עוד משהו מאוד שונה בין מוצארט לבליני הוא המוזיקה, כמו שהזכרת: מוצארט הביא את תהליך התגבשותו של כרובינו בתוך המוזיקה באמצעות אלמנטים מוזיקאליים תזזיתיים, מהירים, מתגברים – ומתוך כך גם קומיים (שמתבטאים גם ברצ'יטטיבים אך בעיקר בארייה הראשונה שבה הדמות מוצגת לראשונה).

בליני כתב לרומיאו קווים מאוד ברורים – של תוקפנות (הדואט עם טבלדו, או הקבלטה באריית הפתיחה), אהבה (כשהוא מפציר בג'ולייטה לברוח איתו), של אכזבה ועצב (כשהוא מגלה על ״מותה״ של ג'ולייטה) וכמעט לא תשמע קו מלודי תזזיתי וקופצני, אלא לרוב קווים ארוכים ורכים.

בכלל, בליני ידוע בקווים המלודיים הבלתי נגמרים שלו וביחד עם הטקסט ששזור בהם בצורה מאוד טבעית, הדרמה לא נפסקת.

יש לי דרך לעבור כדי לגבש רומיאו נכון ואמין, ואני מקווה שתהליך העבודה על האופרה יעזור לי להביא דמות אמינה ככל שאפשר.

האופן בו תיארת את הדיוקן המוזיקלי של כרובינו גרם לי לחשוב על רוסיני, מלחין שאת כבר מזוהה עמו. בליני מייצג תפיסה שונה של בל-קנטו. מה זה דורש ממך?

רוסיני ובליני הם בערך מאותה תקופה. בליני יותר צעיר ולקח מרוסיני ניואנסים שונים, אחד מהם זה חשיבות הקול באופרה שתפס את המקום המרכזי.

רוסיני התבלט בעיקר בתחום הקומדיה, בליני כתב רק אופרות רציניות ודרמתיות. גם התזמור שלו עשיר יותר ומעניק יותר תמיכה וצבעים רבים בסצינה.

בעוד אצל רוסיני דרוש קול גמיש שמסוגל לשיר את הפיוריטורות המאפיינות אותו ומנעד רחב ושווה לכל אורכו, אצל בליני (בנוסף על אלה) יש צורך בסטמינה פיזית שונה, אולי גבוהה יותר, על מנת להחזיק את המשפטים הארוכים.

רומיאו כתוב לזמרת כמו ג'ודיטה פסטה שלא הצטיינה בקולה הקליל והגמיש אלא ביכולת שלה לשיר משפטים ארוכים בעלי אופי רחב ורך וכן להפיק צבעים שונים – יש אומרים שבצלילים הנמוכים היא נשמעה כמו גבר (לראשונה שרה את רומיאו ג'ודיטה גריזי, גם היא זמרת ידועה שמלחינים אהבו לכתוב לה).

אני אוהבת לשיר רוסיני בגלל הגמישות, בגלל האתגר הקולי, קל לי להתחבר לדמויות שלו ואני אוהבת להשתעשע ולשנות מידי פעם וריאציות וקישוטים. ״הקפולטים״ תהיה היצירה הדרמתית הראשונה שאשיר מתקופת הבל קאנטו ומבחינתי לשיר בליני זה עבודה על לגאטו, גמישות, צבעים שונים בכל המנעד וסטמינה של סוס מרוצים. לדוגמא, אני מכניסה לתוך האימון תרגילים שיעזרו לי להתמודד עם המשפטים הארוכים, כמו שבשביל רוסיני יש תרגילי קולורטורות וסטקאטו.

בנוסף, מאחר ואנו הופכים את האופרה הזאת לאופרה קאמרית שתתאים למסגרת הסטודיו, נאלצנו להשמיט את קטעי המקהלה (שלה תפקיד חשוב וגדול באופרה), מה שמקצר את האופרה ומותיר פחות זמן מנוחה בין קטע לקטע.

ספרי על הצוות.

הצוות שלנו מורכב מזמרי הסטודיו ומבוגריו. כמובן, ג'ולייטה היא אחותי / אהובתי / שותפתי טלי קצף; כידוע בישראל קשה למצוא זמרים בנים – במיוחד טנורים, במיוחד פנויים – אבל איכשהו השנה התהפכו היוצרות והסטודיו התברך בשני טנורים, גיתאי פישר ואושר סבג, שיגלמו את טבלדו בתורות; לעומת זאת אין אף לא בריטון אחד בסטודיו, לכן אני מאושרת שמצטרפים אלינו גבי לובנהיים (קפליו) ויאיר פולישוק (לורנצו). קאסט מעולה.

בימים אלה אנו שוקדים על העבודה המוזיקאלית ועל שילוב הקולות שהוא כה חשוב. יהיה כיף על הבמה, אפילו שחלק מהדמויות לא בדיוק מחבבות אחת את השניה…

לסיום, שאלת השאלות: מה הלאה?

רק אלוהים יודע. אני בעיקרון סומכת עליו, אבל יכולה לומר שיש כמה דברים על הכוונת וכאלה שנסגרים אט אט: ביולי אסע לפסטיבל רוויניה (שיקאגו), לשם כך אני שוקדת על מחזורי שירים שחלקם כבר שרתי.
באוקטובר אופיע עם הפילהרמונית בניצוח מהטה בתכנית פתיחת העונה. אני מאוד מתרגשת מכך, וגם שמחה לשיר תכנית מעניינת עם הסינפונייטה באר שבע ומנצחת שתגיע מווינה.

אני מקווה למצוא זמן לנסוע לאודיציות ולתחרויות באירופה, אתה יודע – קצת חופש. יש גם מגעים עם האופרה הישראלית בקשר לעונה הבאה, אבל כל דבר בזמנו. ולבסוף, אני יכולה רק לאחל להיות עסוקה בכל טוב עד שאפרוש!

״הקפולטים והמונטקים״ – האופרה של בליני בהפקת ״מיתר, אופרה סטודיו״ | רומיאו – שחר לביא; ג׳ולייטה – טלי קצף; טבלדו – אושר סבג / גיתאי פישר; לורנצו – יאיר פולישוק; קפליו – גבי לובנהיים | פסנתר וניהול מוזיקלי – יעל קרת; בימוי – שירית לי וייס | האופרה הישראלית (חדר הפקה), 29-30.6 ב-20:00, כניסה חופשית.

לקריאה נוספת: בין בל-קנטו לברליוז | לוביזם למען רוסיני

מודעות פרסומת

המידות הטובות

על מיזם מוזיקלי חדש ומרענן / עמיר קדרון

940921_1672009503074658_7968356914459698958_n

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונס' נווה אליעזר. השתתפה בהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח ופרס המגמה למוזיקולוגיה.

אפתח בציטוט מהעלון של המיזם החדש: ״לא בדיוק ׳סדרת קונצרטים׳״. אז מה כן?

זה בעצם סוג של ליין קלאסי. סדרת קונצרטים בדרך כלל נערכת באולם ייעודי, ומסתמכת על גרעין של מנויים ש"מתחייבים" לעונה. אצלנו זה לא המקרה: בית המידות הוא לא אולם קונצרטים, ואין מנויים. אלו רסיטלים קאמריים באווירה שהכי מתקרבת לסלון הבית שלך מבלי להיות בו.

כלומר, השאיפה היא, בין היתר, להחיות את הסלון המוזיקלי של המאה ה-19, היכן שבאמת נכתבו ובוצעו הרבה יצירות קאמריות?

בדיוק. כבר המון זמן שמציקה לי המחשבה שדפוסי הצריכה שלנו של מוזיקה קלאסית מתאימים למעט מאוד רפרטואר, ושאנחנו הולכים לשלם מחיר כבד על ההגלייה הגורפת-מדי של הקונצרט מהחללים האינטימיים של הבית והקפה אל האולם.

המרחק גרם לכך שמוזיקה קלאסית לא נתפסת יותר כמשהו יומיומי וספונטני שנמצא בהישג ידך. את רוב המוזיקה הקלאסית שלנו, אלה מאתנו שצורכים אותה, אנחנו חווים מהיציע. בין 200 ל-1800 כסאות, בממוצע, מפרידים בינינו לבין המוזיקה שאנחנו רוצים לשמוע, אז נדמה לנו שהיא פחות ופחות קשורה ליומיום הרגיל שלנו, שאנחנו צריכים להיערך בשבילה.

זאת בעצם סיטואציה די חריגה בהיסטוריה. כל כך הרבה מוזיקה קלאסית לא נכתבה ככזאת בכלל. היא נועדה לגרום הנאה לאנשים שהזמינו אותה אליהם הביתה או שהלכו לבתים של אחרים. כמובן שהיו תמיד הפקות ענק שנועדו לתאטרון או לכנסייה או לחצר, אבל אם תחשוב על זה, גם זאת מוזיקה שיש לה מטרות ושימושים ואנשים צורכים אותה בתנאים שלהם, ולא להפך. זה דבר מאוד חשוב, כי המרחק שבו אתה צורך את המוזיקה מכתיב את המקום שלה בחיים שלך.

אז עכשיו נוצרה הזדמנות נהדרת לצמצם את המרחק הזה, בדיוק בגלל האופי של "בית המידות", שהוא בית מגורים מתחילת המאה ה-20 שהוסב לחלל רב-תחומי, וכיום מארח כנסים, מסעדות פופ-אפ, ערבי שירה ועוד.

זה מקום שרגיל למלא תפקיד תרבותי בקהילה בדיוק בממדים האישיים האלה, על התפר בין הביתי והציבורי, אז לארח בו קונצרטים זה די מתבקש.

12654421_1680286515580290_1561382175989578127_n

כיצד נוצר הקשר שלך עם בית המידות?

זה היה סוג של נס. האדריכל ששימר את הבניין, אורי גור, מפעיל שם צוות ניהול אירועים ורצה שיהיה שם ליין קלאסי. הוא נתקל במקרה בחברי הטוב יונתן קרת, ששותף לכל המחשבות שפרשתי קודם, והציע לו את המשימה, ויונתן שיתף אותי.

העובדה שאורי לא בא מהתחום, ועדיין רצה שיתקיימו אצלו אירועים שהוא עצמו יוכל ליהנות מהם – מאוד מצאה חן בעינינו. הוא מייצג מאזינים שאנחנו לא תמיד משקיעים בהם מספיק תשומת לב, ובאותה מידה היה פה גם אתגר לבחור דברים במיוחד בשבילו ובשבילם.

אז ניגש לחלק הכי כיפי של השיחה: הקו המוזיקלי, ונתחיל דווקא מהפורמט המהפכני: רסיטל בן 40 דקות! איך גיבשתם את זה?

כאן הייתה התאמה מוחלטת בין מה שחשבנו עליו לבין מה שהמארגנים ביקשו. יונתן ואני חושבים שקונצרטים נעשו נורא ארוכים. כמובן שגם במאה ה-19 אופרה וערבי "אקדמי" (קונצרטים שהביאו ברצף יצירות גדולות, למשל הפרמיירה של התשיעית של בטהובן בווינה הייתה חלק מאירוע כזה) היו ארוכים. אבל במאה ה-19 אנשים כל הזמן יצאו וחזרו, שתו ואכלו, דיברו וחיזרו כל הערב.

בימינו מצפים מהקהל לשבת בדומייה שלוש שעות, ואז מתחילות מלחמות etiquette אם מותר או אסור להשתעל בין פרקים… אנחנו תמיד הרגשנו שזה מלאכותי ומוגזם.

אם הקונצרט מורכב מכמה קטעים עם הנחיה, אפשר להיות בקשב משהו כמו שעה וקצת בלי הפסקה, ואם מדובר ברצף מותח ואינטנסיבי, מומלץ לקצר אפילו יותר. הגענו למסקנה ש-40 דק׳ זה הזמן האולטימטיבי, כמו חלום ארוך.

ניתנו לכם קווים מנחים גם לגבי התוכן?

מעט מאוד. נתנו לנו כיוון כללי של הרכבים קטנים – עד חמישייה. זאת הייתה המגבלה היחידה. התוכן המוזיקלי נשאר לחלוטין בידי המופיעים. לא התערבנו במילימטר, אפילו עודדנו אותם לבחור רפרטואר שלחלוטין יבטא את הטעם האישי שלהם, דברים שהם חלמו לעשות ואף פעם לא התאפשר. אני מכירה מקרוב את הסיטואציה שבה מבקשים ממך להחליף רפרטואר כי מה שבחרת לא מוכר מספיק. אצלנו לא היה דבר כזה.

בואי נעיין מעט בתכנית, ונראה לי שבתור התחלה חשוב לציין שיש בה ייצוג לא רק למוזיקה קלאסית.

נכון. יתארח אצלנו הרכב מיוחד בשם "גולסא" שעושה עיבודים לשירים תימניים מסורתיים, ובנוסף יגיע ניתאי הרשקוביץ -הפסנתרן והמעבד של אבישי כהן. היצירה שלו משלבת בין קלאסי לג'אז והוא אחד הנגנים שהכי כיף לשמוע. הנגינה שלו פשוט יפהפייה וזה כבוד גדול שמישהו כמוהו מכבד אותנו בקונצרט.

ההחלטה לשלב מופעים כאלה בתוך הליין הייתה משותפת של יונתן ושלי. רצינו להראות שהמושג "מוזיקה אמנותית" הוא רחב ומתרחב. השאלה לא צריכה להיות מתי או איפה משהו נכתב, אלא האם הוא עשוי בצורה משובחת ועד כמה אנחנו רעבים לזה שעוד אנשים חוץ מאיתנו יגלו אותו וייהנו ממנו.

הקו הפתוח והגמיש ודאי יתבטא גם בהופעה של הנקשן עודד גייצהאלז, המוכר כרב-סגנוני; ובאופן שונה גם אצל הסופרן טל ברגמן, שתנסה כוחה בפופ, למשל.

כן, גם המופעים הקלאסיים לכאורה יחפשו גבולות חדשים בדרכם. אני חושבת שזה הכרחי, אפילו שלא כולם צריכים כל הזמן לרדוף אחרי החדשנות. מספיק שמוזיקאי יחפש מדי פעם איפה האופקים המוזיקליים שלו. מוזיקאים קלאסיים הם לא אדונים לעצמם (ומי כן?) וכשנותנים להם חופש אמיתי – דברים מופלאים קורים.

10626520_1695737050701903_5219265171376850878_n

לדוגמא, הזכרת את טל ברגמן. אחד הקונצרטים הטובים שהייתי בהם היה רסיטל הסיום שלה באקדמיה. היא עשתה הכל – אריות, לידר, שירים ישראליים – עגול וקשוב לטקסט ועם לגאטו ופרייזינג שבא למות, והדובדבן שבקצפת – what a movie (ברנשטיין), שעד אז לא היה לי מושג בכלל איזו שחקנית קומית מדהימה היא.

הסתובבתי כמה שנים עם געגוע לקונצרט ההוא (2013), ואז כשהזמנו אותה לשיר, אמרנו לה שתעשה מה שהיא רוצה, כי הרסיטל הוכיח שהדברים הכי נהדרים קורים כשהיא זאת שבוחרת.

אמרתי שאשמח לשמוע את what a movie שוב, ומשם התפתח הקונספט: כידוע, אצל ברנשטיין יש התייחסות למוזיקה אמריקאית פופולרית, אז אם אפשר להלביש מוזיקה אמנותית בעטיפה של פופ – למה לא ההפך, לקחת שיר מגלגלצ ולהפוך אותו לליד?

היה מצחיק כשטל שאלה "רגע, מותר לי לשיר מה שאני רוצה? גם דברים מהאם-טי-וי?" היא יכולה לשיר את דפי זהב וזה יהיה מדהים.

לעומת זאת, הרסיטל הפותח יהיה רומנטי-סלוני פר אקסלנס.

נכון. יצא במקרה. כשהזמנו את אור ראם, לא תכננו שהוא יהיה הראשון ולא אמרנו כלום על התכנית. דווקא רציתי שהוא ינגן את "מטמורפוזות 2" של ויזנברג, אבל כשהציע את הקונצ'רטו של שופן, יונתן ואני היינו מאושרים עד הגג.

זה שימח את המארחים שלנו כי שופן הוא המלחין האהוב עליהם, ואותנו זה שימח בגלל הסימבוליות. אנחנו הולכים לנגן בסופו של דבר בסלון, וכל הליין הוא מחווה למקום האינטימי והביתי והחברותי של מוזיקה אמנותית, אז מה יותר מתאים מגרסה קאמרית ששופן עצמו עיבד בדיוק למטרה זו?

12804714_1695735534035388_6450570040963164825_n

מותר למחוא כפיים בין הפרקים? 

מותר גם לשרוק אחרי סולו מגניב.

נדלג לאירוע שיסיים את העונה הראשונה (כן תרבינה), ובו את וחברייך להרכב קאמרה 15 תחזרו על תכנית שתוצג לפני כן גם בפליציה – אולי האולם הרשמי הכי קרוב בהוויתו לסלון מוזיקלי. איזה הבדל את צופה?

אני חושבת שמי שירגיש בהבדל זה בעיקר הקהל. אבל הקונצרט בבית המידות יהיה שונה מהקונצרט בפליציה כי בבית המידות נארח את הסופרן הצעירה שירה פטשורניק – שיש לה קול מושלם לדאולנד והיא זמרת מעולה ומתאימה במיוחד למה שאנחנו עושים – ובפליציה תשיר עינת ארונשטיין, זמרת הבית של ההרכב.

שאלת מיליון הדולר: איך מביאים קהל?

אני באמת האדם שהכי פחות יודע… אישית אף פעם לא הצלחתי לעניין במה שאני עושה אנשים שהם לא מהמעגל המיידי שלי. אבל אני יודעת שאם קהל לא מגיע, זה לא בגלל שהמוזיקה מתה. התצורה הנוכחית שלה מתה ופה מגיע האתגר לגלות מה תהיה התצורה החדשה.

לרוב בני אדם יש צורך פיזי ומנטלי במוזיקה סביבם. יוטיוב ורדיו זאת דרך מצוינת למלא את הצורך; הופעה חיה זאת דרך אחרת. כל עוד הצורך קיים, יהיה קיים בצדו הצורך לאיכות, לעומק ולמורכבות – וזה הצורך שמוזיקה אמנותית ממלאת.

כמו שטענתי קודם, למוזיקה אמנותית יש הרבה דרכי ביטוי, לא כולן קשורות למוזיקה אירופאית מהמאה ה-19, אבל זה לא אומר ש״מוזיקה קלאסית״ איבדה רלוונטיות. הרבה אנשים שואלים "למה שאתעניין במה שנכתב לפני 200 שנה", והתשובה פשוטה: כי מה שאתם שומעים ברדיו לא התקדם הרבה מעבר לזה. בקולנוע שומעים מוזיקה בשפה הרמונית פוסט-רומנטית שמלמדים באקדמיה. זה העולם שלנו – בטהובן, וגנר, פוצ'יני, פולנק ורחמנינוב – אז בואו נביא את זה ברמה הכי גבוהה שיש. בקיצור, הצורך במוזיקה הזאת קיים בכל מיני מצבי צבירה, והבעיה היא שאין לו תמיד מענה אופטימלי.

אני לא יודעת איזה מקום יהיה למוזיקה בעתיד, אבל אני חושבת שחלק מהפתרון הוא להביא אותה ברמה גבוהה אל המקום שהכי נוח בו לפגוש אותה, ולהתפלל שזה יצליח. ולאנשים שחושבים שאין סיכוי כי המוזיקה הזאת מתה, אומר שאם היא מתה אז הם צריכים להיזהר שלא תנשוך אותם בצוואר.

סליחה מראש על ההמוניות, אבל עלינו להתייחס לעניין התמחור, מה שבהחלט מתחבר לשאלה הקודמת.

התמחור בר השגה ונועד לעזור עם כיסוי הוצאות מינימלי. כרטיס במחיר 80 שקלים מקנה מקום ישיבה, ויש אפשרות לכרטיס עמידה / על בסיס מקום פנוי (אם יש כיסאות פנויים לא נאלץ מישהו לעמוד), שיעלה 30 שקלים.

זה מחיר זול קיצונית ביחס ללבונטין ולאוזן בר ואפילו לצוזאמן, ונועד לאפשר גם לתפרנים כמונו לשמוע קונצרט. לא שמישהו מבטיח שהם יבואו, אבל  לפחות שהמחיר לא ימנע את הגעתם.

חוץ מזה יש לנו "כרטיסייה". זה כמובן לא "מנוי", מהסיבה הפשוטה שאין התחייבות. מישהו יכול להגיע 5 פעמים מבלי להתחייב לתאריך מסוים. כשיגיע, נסמן לו "ניקוב". כרטיסיה כזו תאפשר הנחה של 10% על כל הקונצרטים שייבחרו.

בנוסף, אני רוצה להקצות לכל קונצרט מספר נדיב של כרטיסים על בסיס מקום פנוי שיחולקו לתיכוניסטים, אולי בעיקר תלמידי מגמות אמנות רלוונטיות. אני לא יודעת אם זה יתאפשר אבל אשמח לנסות. בבית המידות לגמרי אפשר להישען על הקיר ולהקשיב, ככה שכרטיסים כאלה לא יבואו על חשבון אף כרטיס ישיבה במחיר מלא.

מהי תפוסת הקהל?

יש מקום ל-80 כסאות, אבל אם יצטרפו עוד 40 עוברי אורח לא נרגיש צפיפות.

מסקרנת אותי תגובת האמנים למיזם – אף שהשתתפותם מדברת בעד עצמה – ואם היו כאלה שסירבו.

ההיענות הייתה מדהימה, בעיקר כי חסרים מקומות שהתנאים בהם מזמינים, אבל הייתה גם סקרנות חיובית לגבי המקום, לאור העובדה שזה חלל קצת אחר.

כל מי שפנינו אליו והיה פנוי בתאריכים שהצענו הסכים מיד. היו כמה שרצו לראות את המקום והביקור עשה עליהם רושם חיובי, וכל זה הוסיף עוד אנרגיה מדהימה להכנות.

הגישה החיובית של המשתתפים שימחה אותנו מאד. כל פעם שסגרנו עם מישהו, סף ההתרגשות עלה עוד קצת. בפגישות העבודה שלנו, כל רבע שעה היינו חייבים לעצור ולשאול: "קלטת מה קרה פה עכשיו? ראובן סרוסי בכבודו ובעצמו ינגן סולו גיטרה 40 דקות!"

היו גם כמה רגעי מתח, למשל רצינו להביא את טריו VIS עם המופע האינטרקטיבי "64 דברים" שבעיניי זה העתיד. זה לא הסתדר מאילוצי לו״ז, אבל עירא גבעול הביע רצון לנגן את הסוויטות לצ'לו של באך. עד היום לא עברה לנו ההתרגשות מהרגע ההוא…

10288755_1695737240701884_1474871600569897058_n

גם מזה שהצלחנו להביא את גיא פלץ לעשות רסיטל סולו לא נרגענו עדיין. הוא אחד המוזיקאים העסוקים בארץ, אבל זה כמעט תמיד חלק מהפקה שיש בה כמה סולנים, אז אין דרך לשמוע אותו בערב שבו הוא החליט כל החלטה אמנותית מאל"ף ועד ת"ו. באופן דומה הרגשנו בני מזל לגבי כל מופע. התשובות החיוביות של שחר לביא, טלי קצף, אנדי פלדבאו ומיכל קורמן לא היו טריוויאליות בכלל.

כמו ששמת לב, אחד השיקולים שלנו הוא לקדם את השכבה של young professionals שמוכנים לטרוף את העולם, אבל יש מעט מדי גורמים שמעוניינים לשמוע מה יש להם לתת. אז במקור החלטנו במודע להקצות אחוז גדול לאנשים האלה, אבל זה הפך להיות "מי הרסיטליסט הכי טוב שאנחנו מתים לשמוע ויאתגר עם דברים שלא נשמע במקום אחר?" והבנו שאנחנו כמו ילדים בחנות ממתקים ענקית – יש כל כך הרבה וסוף סוף אנחנו יכולים לבחור!

בסוף כל פגישת עבודה היינו אומרים כמה אנחנו מחכים שהקונצרטים יתחילו ונוכל להיות גם הקהל של כל הטוב הזה. זה כמו ארוחת חג שלא נגמרת שבה כל המנות הן האוכל שאתה הכי אוהב, ואז עוד מגיעים הקינוחים.

כלומר, לפחות מבחינת תוכן וליהוק, מותר לפנטז על המשך עוד בטרם הפיילוט יצא לדרכו.

יש בארץ כישרון כדי למלא מאות עונות, ולפנטז זאת זכות בסיסית של כל אדם, אבל לפרויקט הזה לא תהיה המשכיות אם לא נגיע לקהל חדש. זה האתגר שבפנינו.

אני מסרבת לקבל שבישראל יש חוסר עניין בתרבות ובאמנות גבוהה. לכולם יש פוטנציאל להיהפך לצרכני תרבות מהשורה הראשונה, הם פשוט לא חשופים לאפשרות כי החשיפה נמצאת איפה שהכסף הגדול נמצא. כדי לשנות את זה אנחנו חייבים להתגייס בכל הכוח וזה רק הצעד הראשון.

"לילות קלאסיים בבית המידות" – רסיטלים בימי ראשון ב-20:30 בחודשים אפריל-יוני.

אקרובטיקה לירית

שחר לביא עושה כבוד לרוסיני ומסכמת שנה באופרה-סטודיו / עמיר נהרי

שחר לביא, מצו סופרן. בוגרת ביה"ס בוכמן-מהטה. חברה ב"מיתר – אופרה סטודיו". זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, ביניהם זובין מהטה, פול נאדלר וזאב דורמן.

ראשית – מחמאה: נהניתי מאד ברסיטל סיום התואר הראשון לפני כשנה, וזה מוביל לשאלה הפותחת. מהי חוויית המעבר מהאקדמיה ל"עולם האמיתי"?

תודה. טל ברגמן, קולגתי לסטודיו, אמרה לאחרונה בריאיון שהסטודיו הוא "חממה אחרונה" לפני היציאה לעולם האמיתי, ואני די מסכימה. נכנסתי לסטודיו שרובו חברים שהכרתי בפרויקטים שונים מהעבר, ואף יצא לי לעבוד עם שירית, הבימאית המופלאה שעובדת עם הסטודיו על ההפקות שאתם רואים מדי שנה, וכל אלו עשו את המעבר מהאקדמיה לסטודיו חלק יותר.

העבודה היא הרבה יותר אינטנסיבית ואני מתמודדת עם דברים חדשים, אבל זה עדיין לא העולם האמיתי והמפחיד בשבילי. אני מניחה שכל אדם – במיוחד אם הוא אוהב מה שהוא עושה – שואף ליצור סביבת עבודה בטוחה וכיפית על אף הקשיים.

ספרי קצת על העבודה בסטודיו.

"מיתר – אופרה סטודיו" היא תכנית שמטרתה להכין זמרים צעירים "לעולם האמיתי". בדומה לבתי אופרה רבים, גם פה יש שאיפה להכשיר דור חדש שייצג את ישראל בארץ ובחו"ל. העבודה השוטפת בסטודיו מתמקדת בהופעות – וכמה שיותר. אנחנו מעלים בכל הארץ קונצרטים מכל סוג.

כמובן שהמטרה העיקרית היא לצבור כמה שיותר ניסיון אופראי על הבמה, וכאן נכנסות הפקות כמו "קוזי" שהצגנו ארבע פעמים העונה. התמזל מזלי לשיר בה פעמיים את דורבלה, אחד התפקידים המורכבים שכתב מוצארט למצו.

אני שמחה על מקומי בסטודיו, כי אני מבינה כמה חשוב לעבוד באינטנסיביות עם מוזיקאים ולא מוזיקאים, לראות מה הולך מאחורי הקלעים, וללמוד לשתף פעולה עם גופים שאחרת לא היתה לי אפשרות לעבוד איתם.

על אף העומס, ההווי בסטודיו הוא בעיקר כיף. כמעט כולנו עבדנו יחד קודם לכן – טל ברגמן וגוני כנעני למדו שכבה מעליי בבוכמן-מהטה (הן היו האאורידיצ'יות שלי כששרתי אורפיאו באקדמיה); גם את טלי קצף הכרתי באקדמיה; את איתן דרורי הכרתי בסדנת האופרה לפני כמעט 3 שנים; והפיגארו הראשון שלי היה יאיר פולישוק בפסטיבל פרוג'ה באיטליה ב-2011 כששרתי את ה"כרובינו" הראשון שלי.

הכרתי גם אנשים חדשים – ניצן יוגב-אלון ואנטון אלכסייב – וכולנו עובדים יחד מדי יום. יש הרבה תמיכה בין חברי הסטודיו – לא רק בענייני עבודה – וזה ממש משחרר. יש הרבה פרגון בסטודיו וזה דבר נדיר במקצוע. אני חושבת שאנחנו מאוד משתדלים להביע זאת אחד לשני.

כיף לראות את חברי הסטודיו ובוגריו משתלבים בעבודת בית האופרה (למשל דניאלה סקורקה, ענת צ'רני ואיתן דרורי שהעונה שרו בסדרה הליטורגית עם תז' י-ם), אך האם זה לא מזכיר מצב של צעירים שצריכים להיכנס לתפקידי מבוגרים מוקדם מדי? זה עלול להיות מלחיץ…?

צריך לזכור שאותם "צעירים" שמגיעים לעבוד בבית האופרה הם אחרי הכשרה של כ-10 שנים הכוללת פיתוח קול, לימודי מוזיקה תיאורטיים, שירה סולנית ו/או במקהלה, ניסיון באקדמיות – והכשרה מאוד אינטנסיבית של שנתיים בסטודיו. אנו צמאים לפרויקטים שיתנו לנו הזדמנויות לעלות על הבמה וליישם את כל מה שלמדנו.

העובדה שמשלבים את יוצאי הסטודיו הטריים בפרויקטים מכל גודל על בימות שונות בארץ זה דבר מבורך: לא לכולנו יש הרצון ו/או האפשרות לעקור לחו"ל, והתחרות קשה בכל מקום – אז מאד מעודד לדעת שיש מקום בארץ לזמרים מוכשרים שטרם רכשו שם עולמי.

באשר ללחץ, זה מוטל על כל זמר ללא קשר לניסיון. גם זמר שמזמינים מחו"ל בגלל מוניטין ירצה להוכיח כי הוא ראוי לתקציב שהקצו כדי להביא אותו להופיע כאן. לעתים אנחנו יושבים בחזרות ותוהים מדוע זמרים ישראלים נוספים, צעירים ככל שיהיו, לא משולבים יותר בפרויקטים של בית האופרה ואחרים. כמובן שחלק מהעניין הוא קידום עצמי, אחרת לא נגיע למטרה.

צוות הסטודיו: אנטון אלכסייב, גוני כנעני, יאיר פולישוק, טל ברגמן, שחר לביא, ניצן אלון-יוגב, טלי קצף ואיתן דרורי

נתת דוגמאות מצוינות להצלחה של הדור הצעיר בארץ, כולם מוזיקאים מעולים שזכו להופיע בארץ ובחו"ל: דניאלה סקורקה שזכתה השנה בתחרויות האביב, מוזיקאית מחוננת שיש לי רק התפעלות ממנה; ענת צ'רני המעולה שזוכה לשבחים מכל עבר; איתן דרורי, אחד הטנורים הכי עסוקים בארץ ובעל ידע מוזיקלי רב – ויש פה עוד הרבה זמרים צעירים שהם דוגמא להצלחת הדור הנוכחי.

לחץ במידה זה דבר טוב. משאיר אותך ערני ומחייב אותך לוודא שאתה במסלול הנכון, במיטבך ולא פוגע בעצמך. כך ברגע האמת אתה יודע שאתה יכול לסמוך על עצמך ולדעת שאתה מוכן לכל דבר.

לאחרונה התפרסמה תכנית העונה הבאה של האופרה. מה דעתך? האם יש אופרות נוספות שהיית רוצה לראות ברפרטואר?

הרפרטואר צריך להתאים למה שהקהל מכיר ואוהב מצד אחד, ומצד שני גם לחדש, וניתן להבחין בכך בעונה הבאה, שתציג פנינים (תרתי משמע) בעיקר בתחום הצרפתי: דולי הפנינים זאת אופרה מקסימה שיהיה מאוד מעניין לראות, וכן רומיאו ויוליה של גונו.

אני בעיקר מתרגשת לקראת צ'נרנטולה. אני חושבת שאופרות בל קנטו נדירות מדי בארץ, ויש מקום ליותר. אחרי הכל, אין נפלא ממופע וירטואוזיות קולית ודרמתית שתמתח את הגבולות של האמנים עד לקצה. אותו דבר לגבי אופרות בארוק. יש המון אופרות מדהימות של הנדל, מונטוורדי ואחרים שלא מצריכות קולות גדולים, אלא קלילים, מתוקים וצבעוניים שיככבו בדרמה מוזיקאלית פנטסטית שתיגע בכל קשת הרגשות.

מה דעתך על העונה הנוכחית ועל סצינת האופרה המקומית בכלל?

יש מאמצים גדולים להביא את האופרה להמונים, לאנשים צעירים, לאנשים שלא חוו מימיהם הופעת אופרה מלאה, כאלה ששומעים את המילה "אופרה" ונבעתים. יש פרויקטים כמו היציאה לשווקים שעשינו בסתיו או הפסטיבלים בעכו ובירושלים. אנחנו בסטודיו כפנים ה"צעירות" של האופרה, משתדלים להראות שאופרה זה לא דבר מפחיד אלא יכול להיות מהנה למי שבא בראש פתוח.

צפיתי כמעט בכל הפקות העונה ויש הרבה מה לומר, אבל הדבר העיקרי הוא שצריך לתת לקהל קרדיט: יחד עם זה שרוצים להגיש לו מוזיקה טובה באווירה צעירה, יש לבחון בזכוכית מגדלת אילו חומרים מוצגים בפניו, וממי אנחנו, דור צעיר של מוזיקאים, לומדים לעבוד על במה.

בפסטיבל אבו גוש בחרתם לייחד קונצרט לרוסיני. מדוע? 

יש לנו בסטודיו היכולת לשיר בל קנטו, אז למה לא? אני שמחה מאוד על שדודי זבה (המנהל המוזיקלי שלנו) ומיכאל אייזנשטט, המתאם האמנותי של האופרה, קידמו את הרעיון. אנחנו שומעים הרבה בארץ על מופעי בארוק קאמריים, מופעי מחווה ליקירי המוזיקה הישראלית, קונצרטי שלאגרים אופראיים – אבל לא בל קנטו.

אני רואה בקונצרט הזה מחווה למייסד הסגנון שאני כל כך אוהבת לבצע. זו הזדמנות לחשוף מוזיקה שלדעתי לא מיוצגת מספיק פה, כי אין הרבה מודעות לסגנון ואולי אפילו לפרקטיקה. זה אתגר לא פשוט לשיר רוסיני, ואני מאמינה שאנחנו מסוגלים לעמוד במשימה.

יש שמעריצים את רוסיני (ואת הבל קאנטו בכלל) ויש שסולדים מהאקרובטיקה הקולית ומוצאים אותו לעיתים מצועצע.

קודם כל, רוסיני ידע לכתוב לא רק אריות בראבורה מטורפות, אלא גם קטעים ליריים מרגשים. לשאלתך, זה מאוד אינדיבידואלי. יש המוצאים את האקרובטיקה הזאת באמת מייגעת, וזה ממש בסדר, כמו שיש מי שמוצא את האופרות של ורדי כבדות וגדולות מדי. חשוב לדעת מה התוכן כדי להבין שהקולורטורות אינן רק לשם ה"שואו".

בקיץ הקודם השתתפתי בתכנית הידועה "אקדמיה רוסיניאנה" באיטליה, וכזמרת שחלק נכבד מהרפרטואר שלה הוא בל קנטו (מכורח פאך, ובגלל משיכה לסגנון), הבנתי שיש תופעה רווחת של חוסר ידע וכלים. שמעתי זמרים ששרים בבתי האופרה הגדולים בעולם: כולם שרים מאוד יפה, פוגעים בכל צליל, מפגינים טכניקה טובה… אבל לא בהכרח מבינים את התמצית של המוזיקה.

רוסיני בעיניי היה אחד המלחינים שהבינו את הקול האנושי. הוא ידע להכניס רגש בכל פראזה, וסמך על הזמרים שייקחו את מה שכתב וייתנו לו חיים. אני מאוד מתחברת לזה וחושבת שאצל רוסיני יש לזמר מקום לעצב את המוזיקה כמו פלסטלינה, וזה מה שבהרבה מקומות מחפשים היום – לשמוע דברים חדשים – וגם אני מחפשת את זה במה שאני עושה ושומעת.

מהי בעינייך הגישה הנכונה לשירת בל קאנטו? 

כפי שהתחלתי להסביר בריאיון הקודם, לדעתי הגישה הנכונה היא הגישה של המלחין: רוסיני אמר שהדרך ללמוד את הסגנון היא להקשיב לזמרי בל קאנטו אחרים. זה משהו שאי אפשר ללמוד באמצעות הטכניקה, אלא הטכניקה צריכה לאפשר ללמוד את הסגנון.

היום הגישה הזאת בעייתית, כי אין לנו ג'ודיטה פסטה או איזבלה קולבראן להקשיב להן וללמוד, אלא עלינו להסתמך על התיעודים וההקלטות כדי ללמוד על העבר. יש לנו תווים, ביוגרפיות ומכתבים, מאמרים ומחקרים, יש זמרים שמתמחים במוזיקה הזאת ולפיהם אפשר אולי לקבל מושג על כוונת המשורר… מה שיפה זה שלצד חוקי הסגנון, הזמר עצמו יכול לקחת חלק בעיצוב, כמובן בגבול הטעם הטוב – ויש הרבה מקורות שאפשר לשאוב מהם מידע על כך.

אני חושבת שבהינתן ההזדמנות לשיר תכנית שכזו, אשים את הדגש בהצגת צד אחר של המוזיקה – לפני כל קבלטה יש קנטבילה, אז להראות לא רק אקרובטיקה אלא גם מוזיקה רכה ועמוקה יותר.

"המסע לריימס", הפקת 'אקדמיה רוסיניאנה' 2014

מה נשמע בקונצרט?

בתכנית קטעים פופולריים מתוך הספר מסביליה וצ'נרנטולה, אך גם מאופרות פחות מוכרות. למשל "All'ombra amena"- המסיימת את "המסע לריימס", ארייה שתכליתה להציג את הכוח והטוהר של המוזיקה. האופרה נכתבה עבור חגיגות הכתרה אז האג'נדה בחלקה פוליטית, אבל דווקא הסיום מוקדש אך ורק למוזיקה באשר היא. המטרה בארייה היא לאלתר ולקשט ככל האפשר, פרי דמיון הזמרת שמלווה אך ורק בנבל. את הארייה הזאת תשיר טלי קצף הנפלאה.

נשיר גם אנסמבלים מתוך אוספי שירים שרוסיני כתב בשלבים שונים בחייו, דואט מתוך ה"סטאבט מאטר" וגם קטע או שניים מוויליאם טל, שהיא אחת האופרות הקשות והמאתגרות שלו. בקיצור, יהיה מעניין ומשעשע, ואני ממליצה בחום!

מה הלאה? תכניות, חלומות, שאיפות?

אני רוצה לשיר כמה שיותר תפקידים ולהתנסות בכמה שיותר סגנונות: מהבארוק עד הרומנטיקה המאוחרת יש הרבה תפקידים שאני חושבת עליהם כדי לראות איפה אני מרגישה הכי בנוח ולמה אני הכי מתחברת. בטח עוד כחמש שנים אוכל לענות במדויק.

השנה היתה גדושה בפעילות בסטודיו ומחוצה לו. בין היתר, שרתי עם תזמורת אשדוד ובחודש הבא אשיר באירוע של קרן רונן, מסגרת שתמיד כיף לי להופיע בה. אנחנו מתכננים קונצרט סיום שנה בסטודיו לקראת סוף יוני, ואני מקווה שהשנה הבאה תהיה לפחות פוריה כמו החולפת. מקווה שיהיו לי הזדמנויות ללמוד כמה שיותר בתחומים נוספים, כמו האורטוריה והמוזיקה הגרמנית – אופרה ולידר.

"חגיגת רוסיני" – שחר לביא ועמיתיה לאופרה-סטודיו ישירו בפסטיבל אבו-גוש מבחר קטעי אופרות, יצירות דתיות ושירים בליווי הפסנתרן דויד זבה. עוד בפסטיבל: "מיסה חגיגית קטנה" מאת רוסיני בשירת דניאלה סקורקה ואחרים, וכן יצירות מקהלתיות ודתיות של באך, הנדל, ויוואלדי ועוד. בנוסף,  יצירות ווקאליות ממסורת עמים שונים: שני קונצרטים שיוקדשו למלחינים לטיניים כגון רמירז ופיאצולה, קונצרט מחווה לג'ואן באאז, וקונצרט מיצירותיו של שם טוב לוי עם הסופרן קלייר מגנאג'י.

חגיגה לחושים

 

חוויה ספרדית מגוונת בקונצרט לילדים בפילהרמונית / יעל שלמון ברנע

אברהם טריפה. צילום: אורן מנסורה

הגענו לתל אביב, ובני אמר לי "בואי נחזור הביתה". הקטנים האלה, עובדים קשה בגן. הוא היה עייף. בכל זאת הגענו לקונצרט. בעת שחיכינו שהקונצרט יתחיל, הוא צייר ציור, ובלא אומר, כשעלה רוני פורת לבמה, הוא החזיר לי את העט. לא כי הייתי צריכה אותו – אני תמיד מביאה גם בשבילו. הוא פשוט נדרך והתעניין.

חיבתי להנחייתו של רוני פורת ידועה, ותהיתי איך זה יהיה, כשהוא המנחה ומישהו אחר המנצח. כתבתי בעבר שטוב לתת תפקיד מילולי גם למנצח, משום שלדעתי זה מנכיח אותו ומחבר אותו לתודעת הילדים. בקונצרט זה לא חסרו לי המילים שלא יצאו מפיו של רומן שפיצר, שנוכחותו הורגשה בחיוכיו, אולי משום שעל הבמה לא הייתה התרחשות שהסבה את תשומת הלב מעצם יצירת המוזיקה.

וזה אחד הדברים הכיפיים שהיו בקונצרט. הקונצרט היה מנוקד שיאים והפתעות, נטולי גימיקים ופירוטכניקה, בדיוק כפי שאני אוהבת. בזה אחר זה עלו אמנים לבמה ונתנו לנו זווית נוספת לחוויה הספרדית.

הקונצרט הדגים מקצבים ספרדיים שונים (למשל דרך יצירתו של אלבניז), ומצאו חן בעיני מאוד צילומי התקריבים של כלי ההקשה שנראו על מסכים גדולים בצדי הבמה, וכן השפעות של המוזיקה הספרדית על יוצרים זרים, ובעצם הקונצרט אף נפתח כך, עם שברייה. לעולם איני שבעה מהדוגמאות שמפרקות מוזיקה עשירה לגורמים ומציגות כלים בנפרד וביחד, ושמחתי על הפירוק לגורמים בקונצרט זה מאוד.

אך אחזור לספר על ההפתעות, שגם אם הן כתובות בתוכנייה, הן מרגשות מאוד בעת הקונצרט. לאחר הקטעים מאת שברייה ואלבניז, עלה לבמה אברהם טריפה, כנר בן 16. ילד-אמן הוא אטרקציה לקטנים ולגדולים, כל אחד מסיבותיו הוא, ושמחתי מאוד בשילובו של האמן הצעיר והבשל הזה.

הוא ניגן עם התזמורת הפילהרמונית קטע מ"החיים הקצרים" של דה פאייה, ונגינתו נדמתה קלילה ומלאת חן, כיאה לריקוד. מחיאות הכפיים היו סוערות, ורוני פורת, שחיכה מאחורי הקלעים, הציע לאברהם טריפה לחזור לבמה, שם ערך לו ריאיון קצר, שאולי נראה בעיני המרואיין לארוך, אך הוא עמד בו יפה מאוד. רוני פורת שאל: – איך אתה לא מזיע? – אני מתאמן… – התרגשת? – כן. – טוב, אז אתה בן אדם. רוני פורת שאל עוד "על מה חשבת", ותשובתו של אברהם טריפה הזכירה לי את הסרט "בילי אליוט". פורת שאל גם "מה עוד אתה אוהב?" וטריפה ענה שהוא משחק כדורגל, תשובה שהסתדרה יפה עם נושא הקונצרט. אהבתי במיוחד את תשובתו לשאלה "אם אתה רואה על המדרכה כדורגל וכינור, מה תרים קודם?" הוא אמר שאינו רוצה לענות על השאלה.

את "קפריצ'יו ספרדי" של רימסקי קורסקוב, שפורק לגורמים והורכב מחדש, ליוותה שירה שמי בריקוד. שירה שמי הנהדרת כיבדה אותנו במגוון עשיר של הבעות פנים ו"פרופס": נפנופי שמלה, ריקוד עם צעיף ועם מניפה. היה נפלא, היא הייתה נפלאה, כל הזמן מעניינת. כשרוני פורת הגיש לה את המניפה בסיום, אמר שזה כיף להביא מזגן לעבודה.

רוני פורת לימד אותנו מקצב בשתי אצבעות, ולקראת עלייתה לבמה של שחר לביא המבורכת אמר: "מהו הדבר שככל שאנחנו משתמשים בו יש לנו יותר ממנו, וכולם כמעט כל הזמן חושבים עליו? ואם אתם לא יודעים מה זה אז הראש שלכם לא כאן ואתם בטח מאוהבים?" אז התאהבתי בשחר לביא. שמחתי שעל המסכים הופיעו תרגומים של האריות שביצעה.

ניסיוני עם בני בקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית לילדים מביאים אותי להמליץ בכל פה על הסדרה "הפילהרמונית לילדים". הקונצרט הבא ייערך ב-5.3.15 עם המנצח דוד זבה, מקהלת מורן ואניה בוקשטיין.

"פיאסטה ספרדית", 5.1.2015, קונצרט 2 מסדרת "הפילהרמונית לילדים". התוכנית: שברייה (אספניה, רפסודיה לתזמורת), אלבניז (סביליה מתוך סוויטה ספרדית), דה פאיה (ריקוד מס' 1, המחול הספרדי, מתוך "החיים הקצרים"), רימסקי-קורסקוב (קפריצ'יו ספרדי), ביזה (הפתיחה, מארש הטוראדור והאריות סגידייה והבנרה מתוך כרמן). משתתפים: רומן שפיצר – מנצח; התזמורת הפילהרמונית הישראלית; רוני פורת – מנחה; שחר לביא – מצו-סופרן, שירה שמי – רקדנית פלמנקו; אברהם טריפה – כנר.

 

 

לצייר את הלילה

על ברליוז, רוסיני, אקדמיה ואופרה: שיחת היכרות עם שחר לביא / עמיר קדרון

שחר לביא, מצו סופרן. כיום מסיימת לימודיה בביה"ס בוכמן-מהטה. זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, בינהם זובין מהטה, פול נאדלר, זאב דורמן ויואב תלמי.

לפני שנתייחס להופעותייך הקרובות עם הקאמרית הישראלית, קצת רקע: מתי ואיך נדבקת בחיידק המוזיקה?

אני לא חושבת שנכון להגיד ש"נדבקתי בחיידק המוזיקה" בשלב כלשהו, כי אני מרגישה שתמיד היה לי קשר מסוים עם המוזיקה והשירה בפרט. זה היה הדבר שייחד אותי בתקופת בית הספר. לא הייתי ילדה מיוחדת, גם לא בדיוק מקובלת, ורק כששרתי אנשים שמו לב אליי. אחרי שאמרו לי שיש לי קול מיוחד ויפה, החלטתי להיבחן למגמת מוזיקה בתיכון – מגמת המאגניבים – ושם אמרו לי להתחיל לקחת שיעורי פיתוח קול מסודרים.

המורה הרצינית היחידה לפיתוח קול בקרית אונו הייתה נטליה שפילבוי, שגם ניצחה (ועדיין מנצחת) על מקהלת "קולות הזמיר". שם בעצם הכרתי את המוזיקה הקלאסית. אפשר לומר ששם נדבקתי בחיידק האופרה. נטליה בחרה רפרטואר מאוד קלאסי, ובפעם הראשונה שבאתי לשמוע את הזמרות (זה היה עיבוד לאדג'ו של אלבינוני) אמרתי לעצמי "אין מצב, את בחיים לא תשירי ברמה כזו!" ואני מאוד שמחה שטעיתי.

עד כמה נחשפת והתחברת למוזיקה קלאסית, אם בכלל, לפני שהצטרפת למקהלה?

למרבה הפלא, לא היה לי קשר בכלל למוזיקה קלאסית לפני כן. בבית לא שמעו מוזיקה כזאת, וגם בתיכון, למרות שהייתה זיקה לפרקטיקה קלאסית, לא עסקנו בזה הרבה. עשינו בעיקר מוזיקה קלה וג'ז. בחלק הקלאסי בקונצרט סיום המגמה שרנו את טריו הקלפים מתוך "כרמן" ואת שיר היין מתוך "לה טרוויאטה", והיה ממש כיף. אחרי שהתחלתי לשיר, אבא שלי גילה לי שהיה שומע בבית הוריו מוזיקה קאלסית, ושמאוד אהב את זה. איכשהו, אפילו שלא גדלתי על דיסקים של קאלאס, לא היתה לי בעיה להתחבר לעולם האופרה. זה סוג של מפלט בשבילי מהיומיום.

כמה זמן שרת במסגרת "קולות הזמיר"?

שרתי שם כ-6 שנים, מגיל 15 עד גיל 20-21.

ובמקביל למדת פיתוח קול באופן פרטי?

כן, אצל נטליה זאת עסקת חבילה – מי שלומדת אצלה פיתוח קול, שרה גם במקהלה. בהתחלה היא שמה אותי בחטיבת האלט, ועם השנים עליתי בסקציות עד שהגעתי לשיר עם הסופרן. קיבלתי חינוך די נוקשה ותובעני, אבל בדיעבד אני מאוד מודה לה. עד היום אני לא מעזה לאחר לשום מקום, ומתאמנת כמו שצריך בלי הנחות.

בשלב זה כבר היה לך ברור שתמשיכי ללימודים גבוהים?

ברור שלא! ידעתי שיש לי אפשרות ללכת לתזמורת צה"ל או לאחת מהלהקות הצבאיות. אבל ידעתי שאם אלך לכיוון של מוזיקה בצבא, לא אעשה את זה אחר כך. וחוץ מזה, מי שמע על "מוזיקאי מצטיין"? גיליתי שיש דבר כזה רק אחרי שהשתחררתי.

שנתיים שירתתי בממר"ם. ישבתי בבור ועבדתי עם גאוני המחשב של הצבא. אחר כך עוד עבדתי כמה חודשים טובים בחברת הייטק בתמיכה טכנית, ולרגע הייתי בטוחה שזה מה שאעשה בחיים – אתעסק במחשבים, יהיה לי בית, מכונית והכל יהיה מסודר. ואז יום אחד קמתי, ממש ככה, ואמרתי לעצמי: "את נורמאלית?! את בת 21, כל החיים לפנייך, ואת יושבת מול מחשב 9 שעות ביום ומתקתקת קודים!" (יש לי הרבה דיבור פנימי עם עצמי, כמו ששמת לב). ואז עשיתי את הבחירה הכי נכונה: עזבתי הכל והלכתי עם הלב, מצאתי את שרון (רוסטורף-זמיר, מורתה. ע"ק) ונכנסתי ל-4 שנים באקדמיה. הרבה זה בזכות אמא. היא תמיד לימדה אותנו לעשות מה שאנחנו הכי אוהבים ורוצים, וזה מה שעשיתי באמת.

כעת את נמצאת ממש על סף סיום התואר הראשון, וזה זמן לסיכום ביניים.

האמת שהיו הרבה תהפוכות בארבע שנים האחרונות. התבגרתי, התקדמתי והתפתחתי חברתית, מקצועית וגם פנימית. אני חושבת שבאקדמיה זאת היתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להיות אני בלי לעשות חשבון לאחרים ובלי מסיכות. אף אחד לא כפה עליי להיות שם, אני בחרתי את הדרך הזאת ולכן אין בי חרטה.

אין מה לומר – מוזיקה, ובמיוחד אופרה, זה אחד מהמקצועות הכי מאתגרים במקצועות הבמה – פיזית, ובעיקר נפשית ומנטלית. היה לי חשוב להקיף את עצמי באנשים שאני סומכת עליהם ושעושים לי טוב, שיגידו לי תמיד את האמת, ולא תמיד ידעתי לעשות את זה. למדתי את זה בדרך הקשה, בהתמודדויות לא פשוטות עם הסביבה הלא תמיד תומכת. מה שהיה לי יותר חשוב, זאת הסביבה המקצועית שלי: המורים שלי, ההחלטות שקיבלתי במהלך ההכשרה שלי, והלמידה מהטעויות הלא מעטות שעשיתי. לפעמים אני מודה לאלוהים ששם אותי בידי המורות שלי שרון ורודיקה, ויותר מאוחר טריש, שתמיד יגידו לי את האמת, לא משנה מה. לא מעט פעמים הייתי על סף שבירה; לא תמיד ידעתי אם אוכל למשוך עד הסוף, כי זמרים הם עם מטורף, מזוכיסטי וחסר רחמים, וצריך לדעת להתמודד עם זה, והן עזרו לי לא מעט, וחוו איתי הרבה משברים ופוסט משברים.

עבדתי מאוד קשה במהלך התואר, והתמורה של העבודה הזאת נתנה לי מוטיבציה ודחפה אותי קדימה. אני מחשיבה את עצמי לבנאדם מאוד חזק. אני לא מתקפלת בקלות ואני לא נותנת שישברו אותי, אפשר לומר גם שלמדתי לנתב בצורה יעילה את האנרגיות שאני משקיעה לדברים החשובים, שהם בעצם עשיית המוזיקה והשאיפה להשתפר כבן-אדם. אני לא מושלמת, ותמיד אשאף להשתפר איפה שאוכל.

חלק מהמשברים קשורים לתחושה של תחרות באקדמיה, אולי גילויי קנאה נלווים – ולצידם גם הרבה תקוות וציפיות שנתלו בך והלחיצו?

נקודות השבירה קשורות אך ורק ללחצים ולציפיות שלי מעצמי ושל אחרים ממני. במהלך השנים גדל היקף הפעילות שלי ויחד עם זה גם הציפיות, וזה לקח אותי למקום שבו כבר אי אפשר לעשות הנחות בעבודה, וזה הלחיץ אותי. הייתה נקודה בה הייתי צריכה להחליט אם לעשות או לא, ובסופו של דבר החלטתי לעשות. נגעתי בהרבה תחומים והשתתפתי בהרבה אירועים ופעילויות, ולאט לאט הבנתי מה דרוש כדי להצליח במוזיקה: עבודה קשה ומסירות מוחלטת.

תחרות בין קולגות תמיד ישנה. אין לברוח מזה, השאלה היא איך מתייחסים לזה. זה יכול להיות דבר שייתן לך מוטיבציה לדחוף את עצמך, שאיפה למצוינות והגשמת הפוטנציאל, או שזה יכול לדכא אותך ולמנוע ממך להתרכז בדבר שלשמו התגייסת מלכתחילה, וזה עשיית מוזיקה בצורה הכי טהורה ואמיתית שיש. במהלך התואר הבנתי שקנאה וחוסר ביטחון יכולים להביא אנשים לשפל, ובחרתי להימנע מזה כמה שאני יכולה.

תמיד צריך להבין מאיפה בן-אדם מגיע ומדוע הוא מתנהג בצורה זו או אחרת, אך צריך גם לזכור שכל דבר שעושים בצורה קיצונית ולא נכונה, יכול לפגוע בבנאדם עצמו ובסובבים אותו. לפעמים תחרות בריאה זה טוב, כדי לאמוד את עצמך ואת ההתקדמות שלך, לראות איך אתה לוקח את מה שיש לך עכשיו ומביא את זה לשלב הבא, אבל לא כדי לראות כמה אתה יותר טוב מאחרים. לדעתי רק ככה אתה באמת מתקדם, וזה קשור לכל תחומי החיים, לא רק במוזיקה.

ציינת שהשתתפת במהלך לימודייך בהרבה אירועים, ואם אני לא טועה, השנה החולפת היתה במיוחד עמוסה בעבודה. באילו מסגרות הזדמן לך לשיר?

מרגע שנכנסתי לאקדמיה, התחלתי ליצור קשרים מקצועיים ע"י השתתפות בפרויקטים שונים באקדמיה ומחוצה לה, בעיקר עם מקהלות שונות, כמו המקהלה של גארי ברטיני, האנסמבל הקולי הישראלי, מקהלת הקיבוץ הארצי ועוד. עם הזמן הכרתי גופים ואישים חדשים, ולאט לאט התחילו להזמין אותי לשיר בתור סולנית.

אני חושבת שאבני הדרך המרכזיות במהלך השנים האחרונות היו ההשתתפויות בהפקות ובקונצרטים במסגרת סדנת האופרה IVAI שמתקיימת כל קיץ בת"א, שם זכיתי לעבוד עם אנשי מקצוע מהעולם ולקבל הרבה מאוד ידע ומיומנות במה. פעמיים נסעתי יחד עם מורתי לפרוג'יה באיטליה כדי לבצע תפקידים מרכזיים – כרובינו (נישואי פיגארו) ורוזינה (הספר מסביליה). למרות התנאים המחפירים וחוסר הארגון, הצלחתי להיכנס לנעליים הגדולות האלה, כמובן בעזרתה הרבה של שרון. יש אמרה כזאת – מה שלא הורג אותך, מחשל אותך, וזה בדיוק היה זה.

הכי חשובים בשנתיים האחרונות היו הקונצרטים עם מאסטרו זובין מהטה, אחד מהם ב-Alte Oper בפרנקפורט, שבהם הוכחתי לעצמי שהכל אפשרי. המאסטרו הזמין אותי לשיר לו שוב ביולי, ואני מקווה שייצא מזה משהו טוב בעתיד. אני חייבת לציין גם את האקדמיה למוזיקה שנתנה לי כל כך הרבה הזדמנויות לשיר עם התזמורת ובהפקות האופרה השנתיות. זה לא מובן מאליו.

בחודשים הקרובים יש לי לא מעט פרויקטים: הרקוויאם של מוצארט יחד עם מקהלת Bachchor Essen מגרמניה; קונצרט יחד עם המקהלה הקאמרית ע"ש גארי ברטיני בפראג ובווינה, בניצוחו של רונן בורשבסקי, שלקח אותי במהלך השנים לשיר כמה וכמה פעמים אתו ועם המקהלה ונתן לי הרבה הזדמנויות גם בארץ וגם בחו"ל. הקיץ הייתי אמורה לשיר בהפקת האופרה "אריאדנה בנקסוס" (שטראוס), אבל מאחר והתקבלתי לאקדמיה רוסיניאנה בפזארו, אצטרך לוותר על זה. בנוסף, אני שמחה לחבור החל מספטמבר ל-"מיתר – אופרה סטודיו", כחברה מן המניין יחד עם חברים טובים ואמנים מן השורה הראשונה. באשר לטווח הקרוב – אשיר את היצירה המדהימה של ברליוז, "לילות קיץ", עם התז' הקאמרית בניצוח יואב תלמי.

כיצד נוצר הקשר שלך עם התזמורת?

בשנתי השנייה באקדמיה חברתי לכיתת הניצוח של תואר שני כדי לשיר את 'שירי שוליה נודד' של מאהלר. מידי פעם כיתות הניצוח והתזמור עובדות על פרויקטים שכוללים קטעי זמרה, והסטודנטים פונים לזמרים מהמגמה הקולית כדי לגייסם. זאת דרך ממש טובה ליצור קשרים בין-מגמתיים וגם עם אנשי מקצוע – מנצחים, מרצים וכיו"ב. שאלתי את נעם אביאל, שלמדה אז אצל תלמי, אם אוכל לשיר איתם באחת הפעמים, ובמסגרת זו הוא שמע אותי לראשונה. משם התגלגלו העניינים. בהמשך שרתי איתם עוד פרויקט – "מות אופליה" (ברליוז), ולאחר מכן תלמי פנה אליי ושאל אם אסכים להתנדב להופיע בגאלה למען חקר הסרטן, שנערכה בהיכל התרבות בדצמבר האחרון. באחת מפגישותינו בשנה שעברה הוא שאל אם אני מכירה את "לילות קיץ" ואם אני מעוניינת לבצע את היצירה עם התזמורת.

מה את יכולה לספר על היצירה?

נתחיל בזה ש"לילות קיץ" זאת אחת היצירות היפות  ביותר שברליוז כתב. מקבץ של שישה שירים שאוגדו לאחר כתיבתם וגם תוזמרו כל אחד בזמן שונה ולקולות שונים. אלו שירים מאוד ציוריים שנכתבו לטקסט מאת תאופיל גוטייה. רוב השירים כתובים בסולמות מאזו'ריים ונשמע כאילו הם מאוד אופטימיים ושמחים, אבל אם מסתכלים לעומק של הטקסט וגם של המוזיקה, מגלים כי הם מתארים אבדן, אילוזיה, געגוע ותקווה להתאחד שוב עם אהבה אובדת. יש הרבה רגש בטקסט שמתבטא במוזיקה בצורה מדהימה.

אפשר להרגיש שברליוז מאוד התחבר לטקסט, כי הדרישות המוזיקאליות והטכניות שלו מהזמרים מאוד ספציפיות. מבחינת רגש אפשר למצוא הרבה מאוד דגשים בתוך התווים על האופן בו צריך לשיר ולפעמים כמעט לדבר את הטקסט; מבחינה טכנית יש דרישה לצבעים שונים בכל שיר וזה מאוד מאתגר, במיוחד למבצע יחיד. השירים נכתבו לזמרים ספציפיים עם כוונה לצבע מסויים בכל אחד, אך בשנים האחרונות מקובל יותר לבצע את היצירה ע"י זמר אחד או זמרת אחת, מה שמצריך מהם למצוא בתוך עצמם ובקולם את הצבעים הנכונים לכל שיר ושיר. מה שעוד מעניין במחזור הזה הוא סדר השירים, היוצר מסע שהזמר והקהל אמורים לעבור במהלך ההאזנה – שיר ראשון ואחרון מאוד אופטימיים ובהירים, ולעומת זאת ארבעה שירים מלנכוליים שעוסקים בפרידה, עצב ומוות.

בתור מבצעת, הצורך להוציא מעצמי כל כך הרבה צבעים ורגשות בתוך זמן קצוב של 25 דקות, דרש ממני עבודת מחקר פנימית נרחבת וחפירה עמוקה בתוך הנשמה והחיים. כדי לגרום לטקסט לדבר ולגעת במאזינים, גם עליי להרגיש את מה שאני שרה ולהאמין בזה בעצמי. התחלתי לעבוד על היצירה הזאת לפני שנה ועד היום אני מרגישה שלא הגעתי למיצוי מוחלט של מה שאפשר להוציא מתוכה. אני צעירה ואין לי עדיין את כל ניסיון החיים שהיצירה הזאת דורשת, אבל בעזרת עבודה אינטנסיבית עם המורות ועם חברים טובים למקצוע, אני מרגישה שאני בדרך הנכונה.

בשנה שעברה שרת באקדמיה את גרסת הפסנתר. המעבר לליווי תזמורתי מצריך היערכות מחודשת?

לחלוטין. כך זה צריך להיות בכל פעם שבאים לבצע יצירה פעם נוספת, גם אם בגרסה זהה. צריך להעריך מה היה בפעם הקודמת, איך לדעתך צריך לשנות ולשפר את הגרסה הזאת, ולהביא דברים חדשים ומעניינים להופעה הבאה.

לשיר יצירה כזאת במסגרת קאמרית היא מאוד שונה מהתזמורתית. הליווי עשיר יותר, מלא צבעים שנותנים הכלים השונים בתזמורת, הטמפו שונה, וכמובן ישנן החלטות המנצח לגבי אינטרפרטציה וכיוון מוזיקלי – כל אלה משפיעים על קבלת ההחלטות של הזמר. אני חייבת לומר שבשנה שעברה לא הרגשתי מוכנה ב-100% לשיר את כל היצירה, אך זה משהו שהייתי חייבת לנסות כדי לראות איך אני מרגישה גם בתהליך וגם על הבמה.

לשיר עם תזמורת זה תמיד שונה מאשר לשיר עם כלי אחד או מספר כלים מצומצם, גם טכנית, גם הבעתית – הרבה דברים צריכים להשתנות בהתאם. טכנית, עליי לוודא שהצליל שאני מוציאה יהיה מפוקס במיוחד כדי שיוכל לעבור תזמורת; פיזית, זה דורש סטמינה ותמיכה קצת שונה. הבעתית, יש הרבה ניואנסים שבאולם קטן יותר יעברו יפה, אך לא על במה גדולה עם תזמורת מאחור, ואז צריך להוציא כמה שיותר רגש ומימיקות. אישית, אני תמיד מרגישה כחלק מההרכב שאתו אני מופיעה, ותמיד חושבת איך אפשר להשתלב כדי להוציא צבע מסוים.

ב"לילות קיץ" ברליוז מאוד השתדל לתת לתזמורת תפקידים מאוד ספציפיים שייצרו אווירה ואפילו סצינה שלמה שתעביר את הטקסט שהזמרת שרה. לדוגמא, בשיר השני, המספר מדבר מנקודת מבט של ורד שנמצא על דש הבגד לקראת הליכה לנשף, והתזמורת שם נותנת אווירה ריקודית מתאימה.  בשיר השלישי, התזמורת מחקה גלי ים בעוד הטקסט מדבר על ההליכה לים ללא אהבה, לאחר מכן בכי, כשהטקסט מדבר על בכי הנשמה ובכי היונה הנשכחת על האהבה האובדת. בשיר החמישי, האהוב עליי, מסופר על ההליכה לבית הקברות בלילה, ויש קטע בו הכינורות מנגנים בפלז'ולטים כדי לתאר את רוח הרפאים שעוברת בבית הקברות. זה יוצר אווירה קצת ספוקית שנכונה לסצינה. זה ממש כמו לצייר שישה ציורים שונים יחד עם התזמורת, ולהעביר לקהל את התמונה במלואה.

רבים וטובים הקליטו את "לילות קיץ", ואני מניח שהאזנת להקלטות שונות גם בלי קשר לתהליך ההכנה. נתקלת בגרסה מסוימת שדיברה אלייך, אולי אפילו שפכה אור חדש על היצירה?

היום מאוד מקובל להקשיב לגרסאות רבות של אותה יצירה, ולפעמים שוכחים לתת את הקול האישי של הזמר עצמו. שמעתי כמה וכמה גרסאות, גם זמרים וגם זמרות. היו כמה שדיברו אליי יותר והיו שפחות. אחת הגרסאות שהכי נגעה בי היא של ורוניק ז'אן, שהיא בעיקר זמרת בארוק. היא לקחה את היצירה למקום קצת אחר מבד"כ. פחות אופראי, יותר נקי ולבן.

הרבה יגידו כי הם מעדיפים את הגרסה של רז'ין קרספן (מהמפורסמות ביותר), זמרת צרפתיה בעלת ניסיון רב בז'אנר זה, שביצעה את היצירה פעמים רבות. המוזיקה הצרפתית היא מאוד דיבורית, מה שאפשר לשמוע גם ב"כרמן" של ביזה. הכל מאוד ציורי וקשור לשפה המדוברת, הכמעט יומיומית. כך לדעתי גם צריך לבצע את היצירה הזאת – בצורה פשוטה שתעביר את הטקסט והסיפור בצורה ברורה ואמיתית, בלי לרגע לוותר על האמוציות החזקות שמובעות בו.

בכתת אמן שהנחתה בסדנת האופרה שעברה, עלה מדברי חמדי כפיר שלשיר בצרפתית זו משימה קשה אפילו עבור זמרים שזו שפת אמם – קל וחומר עבור כל השאר.

יש שפות מאוד שירתיות שזורמות ומתנגנות ולכן הרבה יותר קל לשיר בהן, כמו איטלקית. אך יש שפות כמו צרפתית, אנגלית, רוסית ואפילו גרמנית, שאם אינן שפת האם של הזמר, יהיה לו מאוד קשה "להוציא" את הטקסט בצורה טובה ומובנת. גם אנגלית זאת אחת השפות הכי קשות לשירה, כי יש הרבה מאוד דברים שאינם מתקבלים בשירה כפי שמתקבלים בדיבור וצריך ללמוד את זה ביתר דקדקנות. רוסית בכלל – יש בשפה הזאת תנועות ועיצורים שמיוחדים רק לה ומאוד קשה ללמוד להגות אותם נכון. אגב, גם עברית זאת שפה בכלל לא קלה לשירה.

בצרפתית יש הרבה צלילים זרים לעברית: התנועות הנזליות (מופקות מהאף), כמה וריאציות על התנועות הבסיסיות (a, e, i, o, u), ה-r שלפעמים גרונית ולפעמים קדמית. אלה דברים שזמרים לומדים בשיעורי הדיקציה באקדמיה. בלילות קיץ הצרפתית לא פשוטה: הטקסט אינו טקסט יומיומי, השפה מאוד גבוה ופיוטית. מה שעוד יותר מאתגר זה השילוב של הטקסט עם המוזיקה, המסובכת כשלעצמה (למשל, השיר החמישי על משקל משולש והמלודיה בסינקופציה כמעט תמידית).

כוונתך שהגישה של ברליוז יותר אינסטרומנטלית?

הגישה שלו בהחלט יותר מאוזנת מאשר הגישה של רוסיני, למשל. אצל רוסיני ניכרת החשיבות שהוא נתן לקול, בעוד התזמור היה ליווי בלבד. כך הוא גם הדגיש בכל הזדמנות. ברליוז לא הסכים עם זה, ובמוזיקה שלו ניתן להבחין ולשמוע כי התפקיד שהוא נותן לתזמורת גדול יותר ביצירה. הכלים משתתפים יחד עם הקול ביצירת האווירה בסיפור, ומסמלים תפקידים ספציפיים שמוזכרים בטקסט (רוחות רפאים בשיר החמישי, גלי ים בשיר השלישי וכו').

האיזכור של רוסיני אינו מקרי – ובמידה מסוימת את כבר מזוהה עמו (ועם המייצגים הבולטים של שורשי סגנונו – הנדל ומוצרט). ברליוז הוא אופרה אחרת, כפי שהסברת. כששרת את 'לילות' לראשונה, הרגשת שאת יוצאת מאזור הנוחות שלך?

אני לא חושבת שיש לי אזורי נוחות או אי-נוחות. לדעתי, זמר בתחום הקלאסי צריך להביא את עצמו להרגיש נוח בכמה שיותר סגנונות כדי לא להגביל את עצמו לז'אנר מסוים. כמובן שבאופן טבעי אנחנו נתחבר פחות או יותר לסגנון שאנחנו יותר אוהבים ומרגישים נוח אתו, אבל תמיד צריך לדעת לצאת מהקופסא ולנסות דברים אחרים, ולהתמקצע בהם. זה גם תלוי ביכולות ובמבנה הפיזי. לדוגמא, אני לא יכולה לשיר ואגנר ושטראוס (כרגע), כי אין לי מסת קול או סטמינה שדרושה כדי לשיר אותם (לפחות את האופרות שלהם). סוג הקול שלי (פאך) הוא מצו קולורטורה, והאופי שלי הוא כזה שתפקידי רוסיני מאוד מתאימים לי, ואני מאוד אוהבת לשיר את זה.

בפעם הראשונה ששרתי ברליוז, כמובן שהיה לי קצת מוזר – גם בגלל השפה, שלקח לי קצת זמן "להושיב", וגם כי פתאום הקווים יותר ליריים וארוכים, יש עבודה עם ליווי מסוג אחר, יש צורך בצבעים שונים בקול וכו', אבל עם הזמן והעבודה הצלחתי להכניס גם את ברליוז ל"אזור הנוחות" שלי. אני חייבת להדגיש שוב שברליוז לא בדיוק אהב את מה שרוסיני כתב ואת צורת המחשבה שלו, על כך שהקול הוא הדבר הכי חשוב. הוא חשב שהמוזיקה שלו היא שיטחית מאוד ואין לה עומק רגשי כלל. האמת, שעם זה היה לי אפילו יותר קשה (:

ברליוז לא היה היחיד שהטיח ביקורת ברוסיני, ובעצם מעמדו בהיכל התהילה שוקם רק באמצע המאה ה-20. מה את מוצאת בו?

לדעתי רוסיני היה המלחין שהכי הבין את הקול ואת הפוטנציאל שלו. הוא העמיד את הקול במרכז, והעביר את כל ההבעה והרגש לקו המושר. יש כאלה שיגידו שהוא חוזר על עצמו, שהקווים שלו משעממים ושטחיים – והם ממש צודקים. השאלה היא מה עושים עם הקווים האלה, ועד לאן אפשר למתוח את גבולות הקול האנושי?

אני רואה במוזיקה של רוסיני אתגר; מה רמת הווירטואוזיות שאני מסוגלת להגיע מבחינה קולית ושבתוכה עליי להכניס רעיונות מוזיקאליים רגשיים שיצדיקו זאת? בשבילי המוזיקה שרוסיני כתב היא רק שבלונה שנועדה להביא אותי לחשוב כמו מלחינה, לפתח את היכולת לערב את הרגשות שלי לתוך המוזיקה ולעצב אותה בהתאם, כל רגש בדרך המיוחדת לו, ואני מאוד מתחברת לזה. המוזיקה הזאת היא כמו קרקס.

המוזיקה של רוסיני איבדה את מעמדה במהלך המאה ה-19 בעיקר בגלל השינוי בדרך המחשבה על המוזיקה ועל האופרה בפרט. לקראת סוף חייו של רוסיני, הצורך בזמרי בל-קנטו פחת, כי חלה תזוזה לעבר מאזן כוחות בין התזמורת לזמרים. צמח דור של זמרים שכמעט הכל היה כתוב להם, ובעיקר דאגו לעבור תזמורת. לדעתי בעידן המודרני התעורר הצורך לשחזר את מעמד הזמרים כאמנים ולתת להם יד חופשית יותר בתהליך עיצוב הקו המושר. היום יש זמרים שמבינים בל-קאנטו, כמו צ'צ'יליה בארטולי, ג'ויס דידונאטו, אלינה גראנצ'ה, חואן דיאגו פלורז – והם לוקחים את המוזיקה של רוסיני ויוצרים משהו חדש.

יש המאמינים שבתקופת רוסיני היו הקולות הכי מתאימים לז'אנר, ולדעתי זה לא בהכרח נכון. יש לזמרים היום נטייה למתוח את גבולות יכולותיהם, והתוצאות הן לטוב או לרע. רוסיני בעצמו טען שיש תכונות מולדות שלא תלויות טכניקה או למידה כלשהי, וגם שאי אפשר ללמוד לשיר רק טכנית ואקדמית, אלא ע"י האזנה לזמרים שמתעסקים בזה, ומהם לקחת את הסגנון למקומות אישיים.

לקראת סיום, אאחל הצלחה בהופעות עם הקאמרית, ואקווה שהשידוך יעלה יפה ושיימשך הלאה – אם כי תכנית העונה הבאה כבר סגורה וממילא תהיי עסוקה עד מעל הראש בסטודיו. אולי שם יזדמן לך לקדם את הרומן עם רוסיני?

אני מקווה להמשיך להתעסק במוזיקה של רוסיני, אני מאוד נהנית מזה. כמובן שאשמח להתפתח בז'אנרים אחרים: מעניין אותי לשיר רפרטואר צרפתי, ולקבל עוד ניסיון וידע ברומנטיקה ובפוסט-רומנטיקה גרמנית. אני מצטרפת לאנשים נהדרים, מקצוענים אחד אחד ומוזיקאים מדהימים, ואני מקווה שתהיה עונה פורה מאוד.

כרבים מעמיתיך, החלת את דרכך באופרה כסדרנית. זה הכין אותך למעבר לצד השני של המתרס?

העבודה כסדרנית לא הייתה קלה. ההתעסקות עם הקהל ובמיוחד הרצון לצאת מהמדים, גרמו לי להבין שאם כבר לעבוד באופרה, אז לא כסדרנית. מצד שני, זאת הייתה חוויה לימודית מדהימה, לראות כל ערב איך זמרים ונגנים נערכים להופעה, מה קורה מאחורי הקלעים, חזרות במה, אינטראקציה בין מנצח וסולנים. גם מעניין לראות טריקים של זמרים: איך לעבור תזמורת, איך להתנהל על במה יחד עם תפאורה, תלבושות וזמרים נוספים, וכמובן – מה לא לעשות… זה משהו שלא רואים כל יום, ודאגתי לנצל כל הזדמנות.

לא בטוח שהמפגש עם הקהל ינעם יותר כשתהיי על הבמה… אפשר לומר הרבה על הקהל, על האופרה ובכלל על תחלואי זירת המוזיקה, אבל עלינו להתבונן במחצית המלאה של הכוס: העובדה שיש לך אפשרות תעסוקה מובטחת לשנתיים הקרובות – ועוד בארץ – אינה מובנת מאליה במקצוע הרעוע הזה.

קודם כל, אני חייבת לומר שלדעתי אופרה זה מקצוע הבמה הכי קשה שקיים, ובכלל, אחד המקצועות הכי לא מובנים מאליהם. אני מודה לאלוהים שהעניק לי את הקול הזה ואת היכולת לעמוד בדרישות שהמקצוע מעמיד בפניי. אי אפשר להגיע לשום מקום בלי עבודה קשה, ואני שמחה שהעבודה הזאת משתלמת בצורה כה מתגמלת. אני מאוד שמחה על הסטודיו ובטוחה שהעבודה שם תיתן לי הרבה מאוד. כמובן שהשאיפה היא להגיע גבוה ורחוק ככל האפשר, אבל את זה צריך לבנות בחכמה, צעד אחר צעד – וזה מה שאני עושה, הרבה בזכות המשפחה שלי והמורות שלי שמרגיעות אותי ומורידות אותי לאדמה כשצריך… אני בנאדם לא סבלני, וצריכה שהכל יקרה עכשיו.

הזכרת קודם לכן שהזדמן לך לעבוד באיטליה, ואני מניח שבמקביל לבחינות לסטודיו "בדקת את השטח" בחו"ל – ובכל מקרה עינייך נשואות גם לשם.

כמובן שהחלום הוא להצליח בחו"ל, וזה נכון לכל מוזיקאי – לא רק בתחום הקלאסי.  אבל כמו שאמרתי, צריך לבנות את עצמך צעד צעד, ולמעלה החליטו שאני זקוקה להכשרה נוספת בישראל. אני מאוד שמחה שהתקבלתי לסטודיו. אני חושבת שיש לי הרבה פערים להשלים, ואת הכלים האלה אקבל בסטודיו, שהוא הגוף הכי מקצועי שיש להכשרת זמרי אופרה בארץ. יש מסגרות מקבילות באירופה שעיניי נשואות אליהן, אבל כל דבר בזמנו.

שבוע אחרי לילות קיץ תשירי את רסיטל סיום התואר. מניסיוני, עבור זמרים רבים זו הזדמנות נדירה להרכיב תכנית שהיא כולה על-פי טעמם ואופיים. על קצה המזלג ומבלי לחשוף את כל הקלפים – מה אנו עומדים לשמוע?

בשעה טובה ומוצלחת אני מסיימת 4 שנים באקדמיה. אכן, התכנית בנויה לפי טעמי האישי. הרסיטל יהיה מאוד מגוון ויכלול חומרים מכל התקופות והסוגים. יהיה מאוד מעניין ויהיו אורחים והפתעות. מי שהיה בתחרות השירה של האקדמיה השנה, קיבל את קצה המזלג – ואני מזמינה את כל מי שרוצה לדעת מה יהיה כל המזלג, להגיע ב-16 ביוני לרסיטל. אני מבטיחה שיהיה כיף.

"לילות קיץ": שחר לביא תתארח בקונצרטים של התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוח יואב תלמי. בתכנית: מיצירות פורה, ברליוז ובטהובן. 9-11 ביוני, מוזיאון ת"א וקיבוץ יפעת.

בוקר באופרה

על מפגש עם נבחרת זמרים צעירים כדרך מועדפת לפתוח סופ"ש / עמיר קדרון

כביכול, יש לצרף לדיווח על מופע כתת האופרה בבוכמן-מהטה נסיבות מקילות נוסח "הם רק סטודנטים" – ולא כך הוא. אדרבא, המחזור הנוכחי חזק, ואחדים מהמופיעים אף הדגימו בשלות מקצועית לכל דבר ועניין. במה דברים אמורים, אם כן? שהקונצרט נערך בבוקר – שעה פחות נוחה לקולות, ועל כך יעיד כל זמר; וכן שתכנית זהה הוגשה רק ערב קודם לכן. הווה אומר, הוטל עומס-מה על האמנים. על אף זאת, הרושם הכללי מההופעה חיובי: תכנית מעניינת בביצוע טוב, אשר כלל לפרקים ניצוצות השראה של ממש.

בדומה למופע המקביל שנערך אשתקד, נפתח האירוע בהרצאת מבוא מפי עומר שומרוני. אולי בעקבות הפקת לקחים מהפעם הקודמת, שבה נדחסו תולדות האופרה במזורז להסבר גדוש בן כ-15-20 דקות, בחר שומרוני להתמקד בקונצרט הנידון בנושא צר שוודאי פחות מוכר לקהל הרחב, והוא הפאך. אמת שגם כאן יש שורת מונחים ארוכה ומקום להרחיב את היריעה, אבל לפחות בחירת הנושא ומימדיו הגיוניים יותר ביחס לנסיבות.

שיפור חל גם בהפקת הקונצרט, שהיתה פחות מרושלת מהזכור בעבר – אף שעדיין עוררה כמה תהיות. מדוע, למשל, לטרוח בהכנת תכניה, כאשר משחקי התאורה התכופים במופע מנעו כל סיכוי לעיין בה ולעקוב כראוי אחר המתרחש? שאלה אחרת נוגעת לציוד ולמבנה האולם: כיוון שהם מטרפדים את האפשרות, מה הטעם בהקרנת דימויי-רקע על הזמרים? ניכר שאין יכולת לבצע זאת בצורה איכותית, וכך הדבר נותר בגדר גימיק חובבני שמסיח את הדעת מהמוזיקה. כיוון שכך, כמעט נדמה שהאקדמיה – שיכולה וצריכה להיות חוד החנית של זירת המוזיקה – מיישרת קו עם תזמורות והרכבים שמחזרים בייאוש אחר הקהל מתוך מחשבה מוטעית שהמוזיקה אינה מטבע עובר לסוחר, ועל כן יש צורך לשדרגה במיני אטרקציות. חבל שכך. במקום זאת, עדיף לנצל את האמצעים כמתבקש ופשוט להקרין את תרגום היצירות. מובטח כי צעד זה יחדד את חוויית הקהל פי כמה וכמה.

למוזיקה, אם כן. תכנית הקונצרט הורכבה בטעם, ובה רפרטואר זהיר וידידותי שרוענן במספר קטעים פחות מוכרים. הסופרן ביאטה ליפסקה, למשל, הכירה לקהל את "No, che non sei capace", ארייה קונצרטית של מוצרט – ובאורח כובש ומוצלח למדי. אף שיש מקום להידוק ולליטוש, הרי שמעלות הופעתה של הזמרת רבות: הקול מצטיין בגוון נעים ובברק נוצץ במיוחד; בעוד רוב הקסם מרוכז במשלב העליון על גמישותו המפליאה, הנה גם לתחתון נוכחות מרשימה; כמו כן, מחוברים המשלבים באופן חלק; הקול לא מאבד מרכותו גם בפסגת המנעד, היכן שהוא עלול להפוך צווחני; ומעל הכל – אם במחצית הראשונה של הארייה נוצר הרושם שליפסקה מתמקדת בפיתרון ההיבט הטכני וכתוצאה מכך מתקבלת תצוגת תכלית רברבנית של קולורטורות, החל ב-"Vanne! t'aborro" טענה את הסלסולים האינסופיים בתוכן ריגשי אמיתי והפיקה רושם עז.

חידוש מלבב עוד יותר נמצא בהופעתו המבריקה של פיליפו צ'לוצה (Celuzza), ששר את אריית הגימגום "Quella è una stra-stra-strada" ("המסכות", מסקאני) בשילוב נדיר של כישורי שירה ומשחק מהמעלה הראשונה. בנוסף, שיתף צ'לוצה פעולה עם שחר לביא בגולת הכותרת של התכנית: הדואט "Ai capricci della sorte" ("האיטלקיה באלג'יר", רוסיני). צמד הזמרים התגלה כשידוך קולי ובימתי יוצא מהכלל, וכך ניתן היה להבין במדויק מה מתחולל בתמונה המוצגת למרות מחסום השפה.

משימה נוספת וכבדה הוטלה על לביא – כרמן. הקונצרט נפתח בסגידייה, אותה שרה הזמרת בפתיינות חתולית, תוך הצגת לגטו מצוין, ברק מושך בחלק העליון של המנעד, ועושר של צבע בקצה הנגדי. עד כאן הכל טוב ויפה, אך האם היה מקום באותו מעמד לשלב את תמונת הסיום של האופרה? האם ניתן לצפות מזמרים צעירים ולא מנוסים להתמודד בהצלחה עם הדואט מורט העצבים, שהוא אולי התובעני בז'אנר? אין הכוונה לומר שלביא ושותפה לתמונה, הטנור אושר סבג, אינם מסוגלים לכך. לשניהם כישרון בולט, והתשתית שהציגו בקונצרט היתה טובה: סבג, אף שלא בכושר קולי מלא בזו הפעם, התווה בבירור את הלהט, התשוקה וסערת הרגש של ז'וזה, אשר עמדו בניגוד חריף לכרמן הנחרצת של לביא, וכך הושג המתח ההכרחי לתמונה. מצד שני, האיזון בין הקולות לא נשמר היטב; ומתוך היכרות עם הזמרים, ברור כי ביכולתם להוציא מהסצינה הרבה יותר. זו רק שאלה של זמן, בשלות ותירגול, ושוב – יש לקחת בחשבון שמדובר בקטע קשה וטעון, הדורש עבודת הכנה רבה ושורה של החלטות מוזיקליות-דרמטיות ברורות על מנת להוציאו אל הפועל כראוי. יש למה לחכות.

עוד הרשימו: מאיה עמיר, שהקסימה בקול רענן וגמיש בארייה "Que fais-tu, blanche tourterelle?" ("רומיאו ויוליה", גונו); נופר יעקבי, ששרה את תמונת השיגעון מתוך "הפוריטנים" (בליני) ובמהלכה העפילה לביטוי כה מדויק ונוגע בקווטינה "Qui la voce", כך שאפילו הקבלטה הנוצצת שחותמת את התמונה לא יכלה להשכיח את הרושם המצמרר; וזלאטה חרשברג, שהיפנטה והרטיטה בקולה המפואר ב-"Mon cœur s'ouvre à ta voix" ("שמשון ודלילה", סן סנס).

רשימת האמנים עוד נמשכת, אבל אין טעם למתוח את היריעה הלאה, ועדיף לעצור ולחתום בהמלצה – אך לפני כן מלה טובה לפסנתרן אי-אן שו, שברגעיו הטובים ביותר התגלה כמלווה רגיש המעניק תמיכה מצוינת לזמרים. לסיום, אם כן, המלצה על שתי הזדמנויות קרובות להתרשם מנבחרת הקולות של אונ' ת"א: השבוע ייערך קונצרט כפול ובו מבחר קטעים מתוך "חליל הקסם" בשירת חלק מהנ"ל ואחרים (פרטים והזמנות: 03-6407047, music@post.tau.ac.il); בחודש הבא יתקיים קונצרט כתה בהשתתפות נציגי חלק מכתות המחלקה הקולית. הכניסה לאירוע זה חופשית. מומלץ בחום!

"קסם האופרה" – אריות ודואטים בשירת כתת האופרה בהדרכת פרופ' תמר רחום. פסנתר – אי-אן שו. הרצאת מבוא – עומר שומרוני. משתתפים: נופר יעקבי, ביאטה ליפסקה, ירדן זיסהולץ – סופרן; שחר לביא, מאיה עמיר, זלטה חרשברג, חנה ברדוש – מצו; אושר סבג – טנור; פיליפו צ'לוצה, רועי סרוק – בריטון. אונ' ת"א, ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, 21.3.14.

פעמיים כי טוב

שנת הלימודים בביה"ס בוכמן-מהטה מסתיימת בקונצרט כפול ומאתגר / עמיר קדרון

במהלך חודש יולי הגיעה עונת המוזיקה הנוכחית אל קו הסיום. בזה אחר זה חתמו התזמורות וההרכבים את פעילותם, והאקדמיה אינה יוצאת דופן – אלא שדווקא במהלך יולי ניכרה בה תכונה רבה מהרגיל. מדובר בתקופה עמוסה של בחינות והגשות, רבות מהן מעשיות – ופתוחות לקהל. ההיצע של המחלקה הקולית, למשל, כלל רסיטלים של מסיימי תואר ראשון ושני, הפקת אופרה ומבחר מופעי סיכום מסקרנים של כיתות מתוך המחלקה.

אחד מאלו היה קונצרט הסיום הכפול (ערב אחר ערב, תכנית זהה בשינויי ליהוק חלקיים) של כתת האופרה בהדרכת פרופ' תמר רחום, מנהלת המחלקה. המופעים הסבו הנאה לקהל הדל שטרח להתייצב, וזאת למרות תנאי הבסיס הבעייתיים: ראשית – אולם קלרמונט, כידוע, מחולל שמות בקולות; שנית – הזמרים ניצבים בראשית דרכם ובדרגות שונות של בשלות (ללא יחס ישר לעמדתם על המסלול האקדמי) וכך נשמעו קולות נאים על סף פריחה לצד בוסריים ו/או לקויים טכנית; שלישית – ניכר בתוצאה כי לא כל הקטעים עברו עבודת הכנה מספקת; רביעית – הליווי של אי-אן שו בפסנתר היה משמעותית פחות מוצלח מהרגיל. נגינתו לא עלתה בקנה אחד עם השירה, ונטתה לכסות אותה.

על אף החסרונות הלא-מבוטלים, ידם של היתרונות היתה על העליונה. ייתכן שהאתגר שהציבה התכנית נסך יתר השראה בזמרים, אם לשפוט על-פי ההתלהבות וההנאה שאפיינו את הופעתם. במה מדובר? רעיון פשוט וחכם: אנסמבלים. על-פי-רוב, מופעי המחלקה הקולית בנויים כשרשראות אריות עם כמה דואטים לגיוון. זו הדרך המתבקשת להצגת הכישרונות הצעירים ואין רע בה, אבל התכנית המדוברת – מדואטים ועד חמישיות – הוכיחה כי לאנסמבלים כוח משיכה רב פי כמה. האינטראקציה המוזיקלית והבימתית שנדרשה מהמשתתפים יצרה מתח ועניין, שמפלסם עלה והלך עם התקדמות המופע.

לכך נוסף בונוס בדמות בימוי מעניין מעשה ידי פרופ' רחום: הקטעים הקומיים תובלו בשפע רעיונות משעשעים; ברציניים השכילה רחום למתן את הפעילות ולתת למוזיקה לעשות את רוב העבודה. בשני המקרים הפגינו הזמרים כישרון משחק משכנע, והצליחו להוציא מהכוח אל הפועל את כוונותיה של רחום, ובהצלחה.

ניכר, איפוא, שההופעות נבנו מתוך כבוד לכישרונות הרבים שמאכלסים את ביה"ס, ומתוך התייחסות רצינית למעמד. הדבר בא לידי ביטוי גם בתכניה האינפורמטיבית: אמנם צנועה, אך לשם שינוי חפה מהעילגות שזכורה מביקורים קודמים במקום. כמו כן יש לברך את העושים במלאכה על שנמנעו מגימיקים מיותרים: בקונצרט דומה שנערך באמצע השנה נבחרו דימויים בנאליים כרקע לקטעי השירה (נוף כפרי עבור הכלה המכורה וכד'), והוקרנו באורח כה מרושל, כך שהיוזמה לשדרג את האירוע רק עוררה מבוכה וגרעה מהחוויה.

לאור האמור לעיל, קשה מאד לבחור את גולת הכותרת של ההופעות, אבל ייתכן וזהו הדואט "Esulti pur la barbara" (דוניצטי, שיקוי האהבה), בשירת דורון פלורנטין ונופר יעקבי. קולות ייחודיים בגוון ובאופי, שירה לבבית, שידוך בימתי-מוזיקלי שעלה היטב – המסקנה אחת היא: על ביה"ס להפנים את כשלי "אורפאו ואאורידיצ'ה" (הפקה צולעת שלא היתה צריכה לעלות על במה, ודאי לא מול קהל, ודאי לא בתשלום), לזנוח לאלתר את התכנית להציג את "יוליוס קיסר" בשנה הבאה (כרגע בגדר שמועה – תכנית עונת המנויים של האוניברסיטה טרם התפרסמה רישמית*), ולרכז מאמצים ומשאבים בהעלאת "שיקוי".

הסופרן הזוהר של יעקבי נשמע נפלא אף יותר בתמונת הסיום מתוך "אביר הוורדים" (ר. שטראוס). שילובו בקולה היפהפה של שחר לביא יצר כמה רגעים ממיסי לב ממש, ואת הטריו חלקו עם אחד הקולות המעניינים ביותר שעוזבים כעת את המוסד: הסופרן גוני כנעני. משפט הפתיחה של התמונה עוצב באורח חרישי ומצמרר – חוויה המצטרפת לשורה מרשימה של הישגי הזמרת במהלך לימודיה. לצד המרשלין גילמה כנעני בקונצרט, בין היתר, את מיכאלה, פמינה ואליצ'ה, והוכיחה שוב כי קולה חומק מכל הגדרה ומסוגל לביטוי מרתק במגוון סגנונות. כיצד תתפתח עם הצטרפותה הקרבה לצוות "מיתר – אופרה סטודיו"? שווה לעקוב, ולקוות כי תדע לנווט בשלום את דרכה תחת קורת הגג של האופרה הישראלית (ודי לחכימא ברמיזא).

עוד שתי בוגרות טריות של בוכמן-מהטה הן טל ברגמן (המצטרפת אף היא לסטודיו) ומעיין גולדנפלד, שהפליאו לשיר ולשחק את דואט המכתב ("נישואי פיגארו"). האחרונה, סופרן לירי פעמוני, מצטיינת בכריזמה אדירה שבזכותה עלה בידה להטביע חותם בכל מה ששרה – לא דבר פשוט בכלל בפאך צפוף כשלה.

רשימת הקולות עוד נמשכת: גם ללא תפקיד סולני משמעותי, בלטה מאד מאיה בקשטנסקי כמג ("פלסטף") וכגבירה השלישית ("חליל הקסם") בזכות קולה העז והלוהט שאין לעמוד בפניו; רועי סרוק הקסים כפפגנו, בשילוב נפלא של מוזיקליות וכישרון משחק; מאיה עמיר היתה נהדרת בתפקיד בסטיין בדואט שחלקה עם הדר בייזר ("בסטיין ובסטיינה", מוצרט) – והופעתן טענה את הקטע במידה רבה מהצפוי של הומור וחן. אחרון חביב חייב להיות אושר סבג, ששר עם כנעני את הדואט "Parle-moi de ma mère" ("כרמן"). הפוטנציאל העצום של הקול המלבלב הזה מעורר התרגשות יוצאת דופן. טנור יפהפה, קטיפתי ומלטף, ממוקד ורב-עוצמה, ואף כי מוקדם ומסוכן לקבוע עובדות בשטח, מותר לייחל שהזמר ירעיד נברשות ולבבות בתפקידים הרומנטיים הגדולים ביותר.

"קונצרט סיום השנה של כיתת האופרה": 29-30 ביולי 2013, ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה באונ' ת"א. אנסמבלים מתוך "פידליו", "חליל הקסם", "רחמי טיטוס", "בסטיין ובסטיינה", "חליל הקסם", "נישואי פיגארו", "שיקוי האהבה", "כרמן", "אביר הוורדים" ו-"פלסטף".

ניהול מוזיקלי ובימוי: פרופ' תמר רחום. פסנתר: אי-אן שו. משתתפים: מעיין גולדנפלד, טל ברגמן, גוני כנעני, הדר בייזר, נופר יעקבי, חן רודניצקי – סופרן; מאיה בקשטנסקי, מאיה עמיר, שחר לביא, חנה ברדוש – מצו; אושר סבג, קלייד דזאמה (Xama), דורון פלורנטין – טנור; רועי סרוק, פיליפו צ'לוצה (Celuzza) – בריטון.

* עדכון: אין איזכור להפקת אופרה בעלון הפירסום של מפעל המנויים. לעומת זאת, כלולים בעונה שני קונצרטים רלוונטיים: אריות ואנסמבלים ב-20/21.3, וקטעים מחליל הקסם ב-27/28.3.