music4awhile

ראשי » Posts tagged 'רועי סרוק'

Tag Archives: רועי סרוק

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

אריאדנה בטארג

הפקת סטודנטים צנועה מוכיחה שוב שהגודל לא קובע / עמיר קדרון

יובל 150 שנה להולדת שטראוס אינו אירוע חשוב: האופרה הישראלית כבר מיצתה את המלחין בקדנציה של אשר פיש, שתחת שרביטו הוצגו הפקות מרהיבות של אריאדנה בנקסוס, רוזנקאוואליר ואפילו אלקטרה (וכן שתי הפקות אורחות של סלומה). על כן הוחלט למתוח את חגיגות ה-200 לוורדי בשנה נוספת, ולהציג עוד טראוויאטה מיותרת. את עלבונו של שטראוס תבעה דווקא הסדרה הקאמרית בשטריקר, ואילו בגזרת האופרות, הכפפה הורמה ע"י האקדמיה למוזיקה באונ' ת"א – שלמרבה הפלא התמודדה בכבוד עם האתגר שבהצגת 'אריאדנה בנקסוס'.

הישגה של האקדמיה מפתיע ומשמח, כיוון שההפקה הצולעת של "אורפאו ואאורידיצ'ה" אשתקד, עוררה ספק באשר ליכולת להעלות אופרה ארוכה, תובענית ומורכבת כאריאדנה. הסוד, מסתבר, טמון בחוסר היומרה: כיוון שאין אפשרות או צורך להרים הפקה בסדר גודל שהולם בית אופרה, הוגדרה מראש מסגרת שעולה בקנה אחד עם אמצעי האקדמיה הצנועים, וממירה את החוסר החומרי במרכיבים שלרוב נעדרים מבית האופרה הישראלית: כישרון, דימיון, יצירתיות ואינטליגנציה.

יחד עם זאת, בהערת צד מותר לציין שלו התגייסו דמויות מפתח בביה"ס בוכמן-מהטה למען המטרה, ניתן גם ניתן היה לצוות את התזמורת הסימפונית של המוסד להפקה, וכן להפנות תקציב הולם ולהתחיל לבנות את ההפקה עם תחילת שנת הלימודים ולא כפי שנעשה בפועל. מבחינה זו, ההפקה הטובה והמקצועית ביותר שהעלתה האקדמיה בשנים האחרונות היתה "האומר כן" של וייל. אבל מיזמים כגון אלו דורשים ויתור על אגו, השקעה יתרה ובעיקר צליחת מכשולים של פוליטיקה פנימית באקדמיה, וזו כנראה דרישה מוגזמת.

על כל פנים, גם בנסיבות הנתונות ראו הנפשות הפועלות ברכה בעמלן, וכך העפילה רמת הביצוע הרבה מעבר לצפוי ממה שעל פניו נראה כתרגיל סטודנטיאלי קטן, יותר מאשר הצגת אופרה של ממש. אחד האחראים לתוצאה הוא הבמאי דני ארליך, שהדרכתו המוקפדת הפיקה מהזמרים תצוגה מצוינת של משחק ותנועה, הנדמים טבעיים וספונטניים למרות נטיית הבימוי אל המסוגנן. ייתכן שהדבר קשור לכך שההפקה "נקיה" וממוקדת יותר בהשוואה לעבודות קודמות של ארליך, וזאת אף שכהרגלו, לא הותיר דבר ליד המקרה, וכן וידא שלא ייוותר רגע דל.

היבט חשוב נוסף בתרומתו של ארליך להפקה הוא פרשנותו, הנשענת על יסוד ה-"הצגה בתוך הצגה" ומעצימה אותו ואת טשטוש הגבולות המתעתע שבין מציאות, חלום ותיאטרון. כך למשל, נכנסו המשתתפים לאולם במקביל לכניסת הקהל ודימו הכנות אחרונות לקראת המופע: חימום קולי, תיקוני איפור ולבוש, שיחות וכיו"ב. לצד זה ואחרים, רגעיה הגדולים והיפים של ההפקה התרחשו תדיר כל אימת שהמסכות המרובדות נשרו והסטודנטים גילמו בכנות מלאה את דמויותיהם. לרוב נעשה הדבר בהצלחה יתרה, ומרגש להיווכח שרוב הזמרים הצעירים בורכו בכישרון לממש את ההוויה האופראית על רגשנותה הסוחפת.

כוכבת הערב היתה הסופרן ביאטה ליפסקה (צרבינטה), שעוררה התלהבות רבתי בזכות השילוב המוצלח בין שירה מסחררת לעיצוב דמות אמינה וכובשת. מירב אלדן (המלחין), על אף המאמץ הניכר, יכלה לטסיטורה הגבוהה, יצרה דמות מקסימה ברגשנותה ובלהטה, ורשמה שלל רגעים ליריים נוגעים ללב ממש. לטנור אלכסנדר לאנג נמסר תפקיד רב המשרתים, ובכך אמנם נשללה ממנו זכות השירה – אך הוא הטביע חותם אדיר במשחקו, והפליא לגלם את הייקה-פוץ המתנשא. רושם דומה יצרה הופעתו של רועי סרוק (המורה למוזיקה): תפקיד ללא אתגר מוזיקלי או עניין רב, שזכה להעצמה בזכות נוכחותו הבימתית החזקה של הזמר.

אנסמבל הנימפות היה מצוין, ובו בלטה מאד מיכל דורון (דריאד). ראוי כי יתחילו באקדמיה לקדם את הקול הנדיר הזה, ואולי לחדש עבורו, למשל, את "המדיום" שביים ארליך לפני שנים ספורות בסדנת האופרה ביפו. על הדרך אפשר להציג גם את "הטלפון", כפי שנעשה במסגרת האופרה-סטודיו בקיץ שעבר, וכך להתענג על הופעה קומית של פיליפו צ'לוצה (Celuzza) – זמר ושחקן נפלא שבאורח צפוי לחלוטין היה הצלע הדומיננטית באנסמבל הליצנים. בין עמיתיו חשוב לציין גם את יואב וייס – בריטון לירי נאה – ואת הטנור גאבור ראב (Raáb), קול עז ומסקרן בעל גוון חם.

קרלה קניז'ניק-לנגר עברה טרנספורמציה מוצלחת מנעלי הפרימדונה המשעשעת ברתחנותה בפרולוג, אל הדמות המיוסרת של אריאדנה. מבחינה קולית, היתה במיטבה במפגש עם בכחוס, בו הפגינו גם היא וגם הטנור המצוין אושר סבג שירה רגישה במיוחד, שבזכותה הצליחו להמחיש במדויק את מצבן הריגשי של הדמויות: התאהבות מתוך חששות, ספקות וייסורים של אנשים שכבר נכוו – ובכל זאת מוכנים להסתכן ומתמסרים שוב לאהבה.

אחרון אחרון חביב – הפסנתרן אי-אן שו, שליווה את הזמרים ללא ליאות במשך למעלה משעתיים, ולפרקים סחף בנגינה רבת השראה, עד כי נשכח היעדר התיזמור המרהיב של שטראוס.

נזיפה לסיום, כי תמיד יש קוץ באליה: עד כה הוצגו הפקות האופרה של האקדמיה באולם קלרמונט, ולא בטוח שההחלטה לעבור לטארג היתה נכונה. אמנם לחלל הקטן אווירה פרינג'ית שהולמת את אופי ההפקה, אך הניסיון לדחוס כמה שיותר קהל הסתכם בתחושת דוחק, כך שהאינטימיות המבוקשת כבר ממש נכפתה על הצופים. כמו כן, האופרה הוצגה בסה"כ פעמיים, ומכאן שרק מעט זכו לצפות בה. בעזרת חלוקת חלל ושימוש נבון בתאורה, ניתן היה להעתיק בקלות את ההפקה לקלרמונט מבלי לגרוע מאופייה הייחודי, ולהרוויח חשיפה גדולה יותר.

"אריאדנה בנקסוס" – הפקת ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באונ' ת"א. ניהול מוזיקלי ואמנותי – פרופ' תמר רחום. בימוי – דני ארליך. פסנתר – אי-אן שו. פרימדונה / אריאדנה – קרלה קניז'ניק לנגר. טנור / בכחוס – אושר סבג. צרבינטה – ביאטה ליפסקה. המלחין – מירב אלדן. מייצר הפיאות / הרלקין – פיליפו צ'לוצה. קצין / סקרמוצ'ו – גאבור ראב. משרת / טרופלדינו – יואב וייס. המורה למחול / בריגלה – קלייד דזאמה. המורה למוזיקה – רועי סרוק. רב המשרתים – אלכסנדר לאנג. נאיאד – ירדן זיסהולץ. דריאד – מיכל דורון. הד – מאיה עמיר. 2.7.14.

מודעות פרסומת

ביכורי 2014

סטודנטים חוגגים את חילופי השנה במפגן מצוינות / עמיר קדרון

"Voicello – קונצרט גאלה לשנה החדשה" – כך נקרא האירוע שחתם את 2013 בביה"ס למוזיקה באונ' ת"א, והותיר תקוות לעשיה מוזיקלית מצטיינת גם בשנה הנכנסת. לא מדובר, לפחות רישמית, באחד מערבי "קונצרט פתוח", אם כי המתכונת והמגוון זהים.

הערב מוסגר בפרקים מהקונצ'רטו לצ'לו של אלגר בנגינת תמר שגיב ושולמית שריד, ושתיהן הגשימו היטב את תחושת היגון הגלומה בפרק הפתיחה. שריד הקדימה להופעתה (שכללה גם את הפרק השני) הסבר קצר ומרתק אודות נסיבות ההלחנה ומבנה היצירה – והזמינה את הקהל להאזין לקונצ'רטו בשלמותו במסגרת רסיטל סיום התואר שלה. לאור איכות נגינתה, music4awhile מצטרף להזמנה ויעדכן את הקוראים בהתקרב המועד.

יתר התכנית נשלט, כפי שקורה לרוב, ע"י זמרים. הנציגים הראשונים למחלקה הווקאלית היו שניים מהקולות המסחררים של האקדמיה – אושר סבג ומיכל דורון. לשניהם כבר נקשרו כאן כתרים לא אחת, וגם בקונצרט המדובר לא הנחילו אכזבה. מה סוד הקסם? שקולותיהם מתחבבים על קהל מגוון: מהרובד החיצוני-מיידי, כלומר העוצמה והיופי, יתרשם כל מאזין; את יודעי הח"ן תכבוש העובדה שהמעלות הבסיסיות מגובות בטעם טוב, רגישות, מוזיקליות ואינטליגנציה.

סבג, אם כן, פתח בשירה רגישה של "Dies Bildnis ist bezaubernd schön" והמשיך בקטע מתוך "אריאדנה בנקסוס", ובאופן ששיכנע כי יש תקווה להפקה המתוכננת לקיץ. במאמר מוסגר מותר להעלות את הנושא שוב לדיון ולהעיר כי על מנת למנוע הפקה מביכה בנוסח "אורפאו ואאורידיצ'ה" אשתקד, כדאי שהעבודה על האופרה הסבוכה תתחיל בהקדם (בהנחה שטרם החלה); מלבד זאת, עדיין יש להצר על שנבחרה דווקא "אריאדנה" ולא משהו הולם יותר. "אלברט הרינג", למשל, עשויה להתגלות כלהיט – על אחת כמה וכמה בצוות כפול בהובלת סבג ודורון פלורנטין, שוודאי יעצבו אלברטים שונים בתכלית ונפלאים כל אחד בדרכו.

באשר למיכל דורון, זו הבריקה כהרגלה ונשמעה טוב אפילו ביחס לרף הגבוה שהציבה בהופעות קודמות. זכות גדולה להיות עד להתפתחות המהירה של הקול הנדיר הזה, ולהיחשף פעם אחר פעם לטפחים נוספים ממנו. בערב הנידון הוכיחה את יכולתה להתאקלם בסגנונות שונים, ונשמעה טבעית ונינוחה בבאך כמו גם בוורדי. נוסף על גמישות יקרה זו, הפגינה שליטה במנעד רחב, כאשר איכות הקול נשמרת בכל טווח; כמו כן בלט פרט שלא זכור מהאזנות קודמות: שמץ של חיספוס מתכתי המוסיף נופך ייחודי לקול – עוד גוון בפלטה.

פיליפו צ'לוצה (Celuzza) שר בלבביות כובשת שניים מקובץ שירי הנדודים של ווהן-וויליאמס. מדובר בזמר בעל כישרון טבעי לבמה ולעבודה מול קהל, והדבר מתבטא היטב גם בפורמט שאינו בימתי: הופעתו שופעת חיוניות ורגש, ונפלא לראות אמן צעיר שממש חי את מה שהוא שר, ומתמסר כך לאמנותו.

כיוון שמדובר בסטודנטים, מראש אין לפתח ציפיות גבוהות מדי – וזאת על אף ריבוי הכישרונות באקדמיה. יחד עם זאת, יש יתרון דווקא בראשוניות המאפשרת הצצה נדירה לתהליך העבודה הלימודי. כך, למשל, הופעתם של דניאל ברש ורועי סרוק, שאמנם לא היתה חפה מפגמים, אך יצרה סקרנות רבה לעקוב אחר התפתחותם, מתוך הכרה בפוטנציאל הברור.

ברש איתגרה עצמה בארייה לא מוכרת – "Di tante sue procelle" (מתוך "המלך הרועה", מוצרט), וכבר על מהלך זה ראויה לשבח. מרענן לשמוע משהו מלבד "Deh, vieni, non tardar". כאמור, הביצוע העיד על תהליך עבודה בעיצומו: מעברים לא חלקים בין רגיסטרים; הפקה שאינה תמיד נקיה; מיקום נשימות הדורש מחשבה נוספת. מנגד, לזמרת הצעירה קול יפהפה, כסוף ופעמוני שאין לעמוד במתיקותו, וכן טכניקת קולורטורה בסיסית מבטיחה ביותר, שאיפשרה לה לצלוח באורח מרשים את סבך הסלסולים שמוצרט שתל במוזיקה. בהחלט קול שיש לעקוב אחריו.

סרוק ניסה כוחו ב-"O du, mein holder Abendstern" ("טנהויזר", ואגנר. כן. השמיים לא נפלו ולא תועדה התפרצות פסיכוטית לבמה + שירת ההמנון. משעמם באקדמיה). לצד חוסר דיוק, רשם הזמר רגעים של ליריות נוגעת ללב. הסרנדה של דון ג'ובאני זכתה אף היא לפרשנות שופעת רוך, וזכור ממנה במיוחד האופן הממיס בו גילגל וטעם סרוק את המלה "zucchero". אמנות גדולה נמצאת בפרטים.

יש להתייחס גם לגוון הכהה והנפלא של שירי גרוסמן ולשירתה המצמררת ב-"לאן הלך דודך" מאת יחזקאל בראון; וכן להופעה החיננית של נור דראוושי ושל תמר בן עוזר – אך תקצר היריעה וחבל להכביר מלים. אי אפשר באמת למסור את החוויה בכתב. כדי לתהות על קנקנם של הקולות הללו יש לשמוע אותם ולא לקרוא דיווחים, על כן מוזמן הקהל לפקוד את האקדמיה ולהיות עד להיווצרה של אמנות מרגשת. מדי שבוע נערכים אירועים בביה"ס למוזיקה, חלק גדול מהם אף ללא תשלום, וחבל להחמיץ את כל הטוב הזה. עיקבו אחר הפרסומים ובואו לשמוע ולעודד את דור המוזיקאים הבא!

"Voicello" – קונצרט צ'לי וקולות ביה"ס ע"ש בוכמן-מהטה, אונ' ת"א, 31.12.13. התכנית המלאה

פעמיים כי טוב

שנת הלימודים בביה"ס בוכמן-מהטה מסתיימת בקונצרט כפול ומאתגר / עמיר קדרון

במהלך חודש יולי הגיעה עונת המוזיקה הנוכחית אל קו הסיום. בזה אחר זה חתמו התזמורות וההרכבים את פעילותם, והאקדמיה אינה יוצאת דופן – אלא שדווקא במהלך יולי ניכרה בה תכונה רבה מהרגיל. מדובר בתקופה עמוסה של בחינות והגשות, רבות מהן מעשיות – ופתוחות לקהל. ההיצע של המחלקה הקולית, למשל, כלל רסיטלים של מסיימי תואר ראשון ושני, הפקת אופרה ומבחר מופעי סיכום מסקרנים של כיתות מתוך המחלקה.

אחד מאלו היה קונצרט הסיום הכפול (ערב אחר ערב, תכנית זהה בשינויי ליהוק חלקיים) של כתת האופרה בהדרכת פרופ' תמר רחום, מנהלת המחלקה. המופעים הסבו הנאה לקהל הדל שטרח להתייצב, וזאת למרות תנאי הבסיס הבעייתיים: ראשית – אולם קלרמונט, כידוע, מחולל שמות בקולות; שנית – הזמרים ניצבים בראשית דרכם ובדרגות שונות של בשלות (ללא יחס ישר לעמדתם על המסלול האקדמי) וכך נשמעו קולות נאים על סף פריחה לצד בוסריים ו/או לקויים טכנית; שלישית – ניכר בתוצאה כי לא כל הקטעים עברו עבודת הכנה מספקת; רביעית – הליווי של אי-אן שו בפסנתר היה משמעותית פחות מוצלח מהרגיל. נגינתו לא עלתה בקנה אחד עם השירה, ונטתה לכסות אותה.

על אף החסרונות הלא-מבוטלים, ידם של היתרונות היתה על העליונה. ייתכן שהאתגר שהציבה התכנית נסך יתר השראה בזמרים, אם לשפוט על-פי ההתלהבות וההנאה שאפיינו את הופעתם. במה מדובר? רעיון פשוט וחכם: אנסמבלים. על-פי-רוב, מופעי המחלקה הקולית בנויים כשרשראות אריות עם כמה דואטים לגיוון. זו הדרך המתבקשת להצגת הכישרונות הצעירים ואין רע בה, אבל התכנית המדוברת – מדואטים ועד חמישיות – הוכיחה כי לאנסמבלים כוח משיכה רב פי כמה. האינטראקציה המוזיקלית והבימתית שנדרשה מהמשתתפים יצרה מתח ועניין, שמפלסם עלה והלך עם התקדמות המופע.

לכך נוסף בונוס בדמות בימוי מעניין מעשה ידי פרופ' רחום: הקטעים הקומיים תובלו בשפע רעיונות משעשעים; ברציניים השכילה רחום למתן את הפעילות ולתת למוזיקה לעשות את רוב העבודה. בשני המקרים הפגינו הזמרים כישרון משחק משכנע, והצליחו להוציא מהכוח אל הפועל את כוונותיה של רחום, ובהצלחה.

ניכר, איפוא, שההופעות נבנו מתוך כבוד לכישרונות הרבים שמאכלסים את ביה"ס, ומתוך התייחסות רצינית למעמד. הדבר בא לידי ביטוי גם בתכניה האינפורמטיבית: אמנם צנועה, אך לשם שינוי חפה מהעילגות שזכורה מביקורים קודמים במקום. כמו כן יש לברך את העושים במלאכה על שנמנעו מגימיקים מיותרים: בקונצרט דומה שנערך באמצע השנה נבחרו דימויים בנאליים כרקע לקטעי השירה (נוף כפרי עבור הכלה המכורה וכד'), והוקרנו באורח כה מרושל, כך שהיוזמה לשדרג את האירוע רק עוררה מבוכה וגרעה מהחוויה.

לאור האמור לעיל, קשה מאד לבחור את גולת הכותרת של ההופעות, אבל ייתכן וזהו הדואט "Esulti pur la barbara" (דוניצטי, שיקוי האהבה), בשירת דורון פלורנטין ונופר יעקבי. קולות ייחודיים בגוון ובאופי, שירה לבבית, שידוך בימתי-מוזיקלי שעלה היטב – המסקנה אחת היא: על ביה"ס להפנים את כשלי "אורפאו ואאורידיצ'ה" (הפקה צולעת שלא היתה צריכה לעלות על במה, ודאי לא מול קהל, ודאי לא בתשלום), לזנוח לאלתר את התכנית להציג את "יוליוס קיסר" בשנה הבאה (כרגע בגדר שמועה – תכנית עונת המנויים של האוניברסיטה טרם התפרסמה רישמית*), ולרכז מאמצים ומשאבים בהעלאת "שיקוי".

הסופרן הזוהר של יעקבי נשמע נפלא אף יותר בתמונת הסיום מתוך "אביר הוורדים" (ר. שטראוס). שילובו בקולה היפהפה של שחר לביא יצר כמה רגעים ממיסי לב ממש, ואת הטריו חלקו עם אחד הקולות המעניינים ביותר שעוזבים כעת את המוסד: הסופרן גוני כנעני. משפט הפתיחה של התמונה עוצב באורח חרישי ומצמרר – חוויה המצטרפת לשורה מרשימה של הישגי הזמרת במהלך לימודיה. לצד המרשלין גילמה כנעני בקונצרט, בין היתר, את מיכאלה, פמינה ואליצ'ה, והוכיחה שוב כי קולה חומק מכל הגדרה ומסוגל לביטוי מרתק במגוון סגנונות. כיצד תתפתח עם הצטרפותה הקרבה לצוות "מיתר – אופרה סטודיו"? שווה לעקוב, ולקוות כי תדע לנווט בשלום את דרכה תחת קורת הגג של האופרה הישראלית (ודי לחכימא ברמיזא).

עוד שתי בוגרות טריות של בוכמן-מהטה הן טל ברגמן (המצטרפת אף היא לסטודיו) ומעיין גולדנפלד, שהפליאו לשיר ולשחק את דואט המכתב ("נישואי פיגארו"). האחרונה, סופרן לירי פעמוני, מצטיינת בכריזמה אדירה שבזכותה עלה בידה להטביע חותם בכל מה ששרה – לא דבר פשוט בכלל בפאך צפוף כשלה.

רשימת הקולות עוד נמשכת: גם ללא תפקיד סולני משמעותי, בלטה מאד מאיה בקשטנסקי כמג ("פלסטף") וכגבירה השלישית ("חליל הקסם") בזכות קולה העז והלוהט שאין לעמוד בפניו; רועי סרוק הקסים כפפגנו, בשילוב נפלא של מוזיקליות וכישרון משחק; מאיה עמיר היתה נהדרת בתפקיד בסטיין בדואט שחלקה עם הדר בייזר ("בסטיין ובסטיינה", מוצרט) – והופעתן טענה את הקטע במידה רבה מהצפוי של הומור וחן. אחרון חביב חייב להיות אושר סבג, ששר עם כנעני את הדואט "Parle-moi de ma mère" ("כרמן"). הפוטנציאל העצום של הקול המלבלב הזה מעורר התרגשות יוצאת דופן. טנור יפהפה, קטיפתי ומלטף, ממוקד ורב-עוצמה, ואף כי מוקדם ומסוכן לקבוע עובדות בשטח, מותר לייחל שהזמר ירעיד נברשות ולבבות בתפקידים הרומנטיים הגדולים ביותר.

"קונצרט סיום השנה של כיתת האופרה": 29-30 ביולי 2013, ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה באונ' ת"א. אנסמבלים מתוך "פידליו", "חליל הקסם", "רחמי טיטוס", "בסטיין ובסטיינה", "חליל הקסם", "נישואי פיגארו", "שיקוי האהבה", "כרמן", "אביר הוורדים" ו-"פלסטף".

ניהול מוזיקלי ובימוי: פרופ' תמר רחום. פסנתר: אי-אן שו. משתתפים: מעיין גולדנפלד, טל ברגמן, גוני כנעני, הדר בייזר, נופר יעקבי, חן רודניצקי – סופרן; מאיה בקשטנסקי, מאיה עמיר, שחר לביא, חנה ברדוש – מצו; אושר סבג, קלייד דזאמה (Xama), דורון פלורנטין – טנור; רועי סרוק, פיליפו צ'לוצה (Celuzza) – בריטון.

* עדכון: אין איזכור להפקת אופרה בעלון הפירסום של מפעל המנויים. לעומת זאת, כלולים בעונה שני קונצרטים רלוונטיים: אריות ואנסמבלים ב-20/21.3, וקטעים מחליל הקסם ב-27/28.3.

פרחים בקלרמונט

למרות תנאים לא תנאים, יש כבוד לנבחרת האופרה של בוכמן-מהטה / עמיר קדרון

הקונצרט השלישי מהסדרה הקולית של מפעל המנויים באונ' ת"א יוחד לעולם האופרה, ונפתח בהרצאת מבוא של מבקר המוזיקה עומר שומרוני. עם כל הכבוד לדבריו רבי הטעם, בלתי אפשרי לדחוס את תולדות האופרה ושלל מושגי מפתח למסגרת של כרבע שעה. לפיכך, בחוכמה יעשו פרנסי המוסד לו יחליטו לייסד סדרת הרצאות מודגמות – או קונצרטים מונחים – שתאפשר התעמקות בהיסטוריה המופלאה של הדרמה המוזיקלית.

סוגיה מהותית מזו, היא היעדר חלל הולם לעריכת מופע קולי באוניברסיטה. אולם קלרמונט – וזו מסקנה מצטברת משורה ארוכה של ביקורים – לא יצלח למטרה. התרשמות שיטחית מצביעה על אקוסטיקה מחמיאה כביכול, כיוון שהיא מעגלת ומרככת את הקולות; למעשה, ההידהוד יוצר ערבול מוגזם שנוטל מהקולות את אופיים, גורם להם להתפזר ולאבד מיקוד, ואף מוסיף להם שמץ גוון מתכתי לא נעים.

הדבר מקומם במיוחד, כיוון שבין הזמרים יש כמה כישרונות מעוררי סקרנות, וחבל שאינם זוכים לחשיפה בתנאים ראויים. לשם השוואה, חלק גדול ממשתתפי המופע שרו כשבועיים קודם לכן בערבי כיתת הליד של פרידל טלר-בלום. אמנם אלו נערכו באולם טארג הסמוך, הבעייתי לא פחות, אך לפחות מיעוט הקהל איפשר ישיבה במרחק ובזווית מיטביים, שהובילו למפגש הוגן ובלתי אמצעי עם הקולות המבטיחים. כמובן שגם בקלרמונט יש קומץ מושבים סבירים מבחינה זו, אלא שמספרם זניח ביחס לתפוסת הקהל.

אם כן, קשה להתנתק מחוויית ההאזנה הבעייתית, אך יש שלל מחמאות להעניק – מה גם שבין הזמרים היו שצלחו באורח סביר את החלל. כמו כן, חשוב להזכיר כי מדובר בסטודנטים הנמצאים בשלבים שונים של הבשלה קולית, ומכאן שרמת השירה אינה אחידה. על בסיס נתונים אלו, ההתרשמות הכללית מהקונצרט היתה חיובית ביותר, ובמהלכו הבליחו אף רגעים לא מעטים של עשיה מוזיקלית מרגשת.

גוני כנעני, למשל, הרשימה מאד ב-"Kdybych se co takového" (הכלה המכורה) – לא רק בזכות הברק הזורח של קולה, אלא גם, ובעיקר, בשל יכולתה לשדר רגש אמיתי ומשכנע. נופר יעקבי הקסימה בהופעה חיננית בדואט "Bella Adina" (שיקוי האהבה) ששרה עם פיליפו צ'לוצה. ניכרו קשיים של האחרון בפראזות המהירות (Patter singing), אך עבודת הצמד – בשירה ובמשחק – ניצחה.

עוד דואט מוצלח – "Prenderò quel brunettino" (כך עושות כולן) – נשמע מפי טל ברגמן ושחר לביא, זוג קולות מלטפים שכמו נועדו לשיר יחד. לאחרונה כבר יש באמתחתה הופעה בתפקיד רוזינה (הספר מסביליה) באיטליה בקיץ שעבר, וטעימה מכך ניתן לשמוע בקרוב במסגרת קונצרט מיוחד בחסות זובין מהטה, שעניינו חשיפת כמה מהכישרונות של ביה"ס למוזיקה.

לביא הוסיפה ושרה את "Parto" (חסדי טיטוס), בליוויו הנפלא של הפסנתרן אי-אן שו. נדמה כי בטווח מסוים, הצבע טרם התקבע והקול אינו מוקרן במלואו; מנגד, התברכה הזמרת באיכות אינסטרומנטלית נדירה: שילוב נפלא של גמישות, לגאטו נעים וברק דמוי פנינה.

כנרמז, חלק משמעותי מהקונצרט הוקדש למוצרט, ולאור התוצאות נדמה כי הוא חביב במיוחד על הזמרים הצעירים. מאיה עמיר שרטטה היטב את פירפורי ההתרגשות ב-"Non so più"; מעיין גולדנפלד צלחה בשלום את המעברים הנמוכים ב-"Deh, vieni" (נישואי פיגרו) והתמקמה בטבעיות בנעלי הדמות – ואין בכך שום הפתעה, אם להיזכר בהופעתה הכובשת כצרלינה בהפקת דון ג'ובני בשנה שעברה. יפה במיוחד הוא המשלב העליון של קולה, הזוהר בעדינות, ובכלל החן שמוקרן משירתה. לפיכך, עוד הפוגה להמלצה – כדאי לשמוע את גולדנפלד עם צ'לוצה ואחרים במופע "Con Spirito" של השמיניה הקולית "Mixed" בשבוע הקרוב בת"א ובי-ם.

בחזרה לקונצרט: גולדנפלד שרה את הדואט "Tonight" (סיפור הפרברים) עם רועי סרוק. השידוך הקולי-בימתי עלה יפה, וזאת אף שסרוק נשמע הרבה יותר "בבית" כפפגנו באנסמבל מתוך חליל הקסם. חבל שהדואטים הרלוונטיים מהאופרה לא נכללו בתכנית – אין ספק שסרוק וגולדנפלד יפליאו לזמרם – אך זה משאיר חומר פוטנציאלי להופעות הבאות, לו תהיינה כאלה.

באשר לאנסמבלים מחליל הקסם, הקול הבולט בהם היה זה של מאיה בקשטנסקי, עשיר ונוטף כריזמה. אחד הרגעים הזכורים מהערב היה הדואט הסוער "No, no, Turiddu" (אבירות כפרית) ששרה עם אושר סבג. מעניין כי במופעי כיתת הלידר הנ"ל התעורר הרושם שמדובר בקולות בעלי אוריינטציה אופראית מובהקת, ואילו דווקא בדואט נדמה שהשניים לא נותנים דרור מוחלט לקולות. הדבר הגיוני, כיוון שמן הסתם הזמרים עדיין חוקרים את כליהם ואולי לא מודעים למלוא היכולת הטמונה בהם. על כל פנים, גם כך עפו ניצוצות בדואט.

לסבג נכונה התמודדות קשה נוספת – "Che gelida manina" (לה בוהם). הביצוע היה מעניין דווקא בשל אותו היסוס: הזמר נזהר כל אימת שניצב לפני פראזה מוחצנת, כדוגמת הצליל הגבוה והממושך על "la speranza". הדבר הסב את הארייה לכיוון רך שאינו מוכר וצפוי, ואכן הצטיין סבג בשירה מלטפת ועתירת רגש.

לסיכום, אירוע ובו הבטחה עצומה לצד מימוש ראשוני גם בתנאים שאינם מתאימים. המלצה אחרונה לסיום: בואו להתרשם מהזמרים במופעי הכיתה הבאים, שייערכו ב-15 במרץ וב-5 באפריל. הכניסה חופשית, וההנאה מובטחת.

"ערב אופראי": אנסמבל האופרה של ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. אונ' ת"א, 15.2.13. קטעים מתוך "חליל הקסם", "המלך הרועה", "כך עושות כולן", "נישואי פיגרו", "פידליו", "חסדי טיטוס", "אבירות כפרית", סיפורי הופמן", "שיקוי האהבה", "הספר מסביליה", "טורנדוט", "לה בוהם", "הכלה המכורה", "לה טראוויאטה", "סיפור הפרברים", ו"נסיכת הצ'רדש".

טל ברגמן, נופר יעקבי, גוני כנעני, מעיין גולדנפלד, סבטלנה קוסיאטובה – סופרן. חנה בארדוש, מאיה עמיר, שחר לביא, מאיה בקשטנסקי – מצו. אושר סבג, קלייד זדאמה – טנור. רועי סרוק, פיליפו צ'לוצה – בס בריטון. אי-אן שו – פסנתר. עומר שומרוני – מרצה. פרופ' תמר רחום – ניהול אמנותי.