music4awhile

ראשי » Posts tagged 'ראובן סרוסי'

Tag Archives: ראובן סרוסי

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

המידות הטובות

על מיזם מוזיקלי חדש ומרענן / עמיר קדרון

940921_1672009503074658_7968356914459698958_n

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונס' נווה אליעזר. השתתפה בהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח ופרס המגמה למוזיקולוגיה.

אפתח בציטוט מהעלון של המיזם החדש: ״לא בדיוק ׳סדרת קונצרטים׳״. אז מה כן?

זה בעצם סוג של ליין קלאסי. סדרת קונצרטים בדרך כלל נערכת באולם ייעודי, ומסתמכת על גרעין של מנויים ש"מתחייבים" לעונה. אצלנו זה לא המקרה: בית המידות הוא לא אולם קונצרטים, ואין מנויים. אלו רסיטלים קאמריים באווירה שהכי מתקרבת לסלון הבית שלך מבלי להיות בו.

כלומר, השאיפה היא, בין היתר, להחיות את הסלון המוזיקלי של המאה ה-19, היכן שבאמת נכתבו ובוצעו הרבה יצירות קאמריות?

בדיוק. כבר המון זמן שמציקה לי המחשבה שדפוסי הצריכה שלנו של מוזיקה קלאסית מתאימים למעט מאוד רפרטואר, ושאנחנו הולכים לשלם מחיר כבד על ההגלייה הגורפת-מדי של הקונצרט מהחללים האינטימיים של הבית והקפה אל האולם.

המרחק גרם לכך שמוזיקה קלאסית לא נתפסת יותר כמשהו יומיומי וספונטני שנמצא בהישג ידך. את רוב המוזיקה הקלאסית שלנו, אלה מאתנו שצורכים אותה, אנחנו חווים מהיציע. בין 200 ל-1800 כסאות, בממוצע, מפרידים בינינו לבין המוזיקה שאנחנו רוצים לשמוע, אז נדמה לנו שהיא פחות ופחות קשורה ליומיום הרגיל שלנו, שאנחנו צריכים להיערך בשבילה.

זאת בעצם סיטואציה די חריגה בהיסטוריה. כל כך הרבה מוזיקה קלאסית לא נכתבה ככזאת בכלל. היא נועדה לגרום הנאה לאנשים שהזמינו אותה אליהם הביתה או שהלכו לבתים של אחרים. כמובן שהיו תמיד הפקות ענק שנועדו לתאטרון או לכנסייה או לחצר, אבל אם תחשוב על זה, גם זאת מוזיקה שיש לה מטרות ושימושים ואנשים צורכים אותה בתנאים שלהם, ולא להפך. זה דבר מאוד חשוב, כי המרחק שבו אתה צורך את המוזיקה מכתיב את המקום שלה בחיים שלך.

אז עכשיו נוצרה הזדמנות נהדרת לצמצם את המרחק הזה, בדיוק בגלל האופי של "בית המידות", שהוא בית מגורים מתחילת המאה ה-20 שהוסב לחלל רב-תחומי, וכיום מארח כנסים, מסעדות פופ-אפ, ערבי שירה ועוד.

זה מקום שרגיל למלא תפקיד תרבותי בקהילה בדיוק בממדים האישיים האלה, על התפר בין הביתי והציבורי, אז לארח בו קונצרטים זה די מתבקש.

12654421_1680286515580290_1561382175989578127_n

כיצד נוצר הקשר שלך עם בית המידות?

זה היה סוג של נס. האדריכל ששימר את הבניין, אורי גור, מפעיל שם צוות ניהול אירועים ורצה שיהיה שם ליין קלאסי. הוא נתקל במקרה בחברי הטוב יונתן קרת, ששותף לכל המחשבות שפרשתי קודם, והציע לו את המשימה, ויונתן שיתף אותי.

העובדה שאורי לא בא מהתחום, ועדיין רצה שיתקיימו אצלו אירועים שהוא עצמו יוכל ליהנות מהם – מאוד מצאה חן בעינינו. הוא מייצג מאזינים שאנחנו לא תמיד משקיעים בהם מספיק תשומת לב, ובאותה מידה היה פה גם אתגר לבחור דברים במיוחד בשבילו ובשבילם.

אז ניגש לחלק הכי כיפי של השיחה: הקו המוזיקלי, ונתחיל דווקא מהפורמט המהפכני: רסיטל בן 40 דקות! איך גיבשתם את זה?

כאן הייתה התאמה מוחלטת בין מה שחשבנו עליו לבין מה שהמארגנים ביקשו. יונתן ואני חושבים שקונצרטים נעשו נורא ארוכים. כמובן שגם במאה ה-19 אופרה וערבי "אקדמי" (קונצרטים שהביאו ברצף יצירות גדולות, למשל הפרמיירה של התשיעית של בטהובן בווינה הייתה חלק מאירוע כזה) היו ארוכים. אבל במאה ה-19 אנשים כל הזמן יצאו וחזרו, שתו ואכלו, דיברו וחיזרו כל הערב.

בימינו מצפים מהקהל לשבת בדומייה שלוש שעות, ואז מתחילות מלחמות etiquette אם מותר או אסור להשתעל בין פרקים… אנחנו תמיד הרגשנו שזה מלאכותי ומוגזם.

אם הקונצרט מורכב מכמה קטעים עם הנחיה, אפשר להיות בקשב משהו כמו שעה וקצת בלי הפסקה, ואם מדובר ברצף מותח ואינטנסיבי, מומלץ לקצר אפילו יותר. הגענו למסקנה ש-40 דק׳ זה הזמן האולטימטיבי, כמו חלום ארוך.

ניתנו לכם קווים מנחים גם לגבי התוכן?

מעט מאוד. נתנו לנו כיוון כללי של הרכבים קטנים – עד חמישייה. זאת הייתה המגבלה היחידה. התוכן המוזיקלי נשאר לחלוטין בידי המופיעים. לא התערבנו במילימטר, אפילו עודדנו אותם לבחור רפרטואר שלחלוטין יבטא את הטעם האישי שלהם, דברים שהם חלמו לעשות ואף פעם לא התאפשר. אני מכירה מקרוב את הסיטואציה שבה מבקשים ממך להחליף רפרטואר כי מה שבחרת לא מוכר מספיק. אצלנו לא היה דבר כזה.

בואי נעיין מעט בתכנית, ונראה לי שבתור התחלה חשוב לציין שיש בה ייצוג לא רק למוזיקה קלאסית.

נכון. יתארח אצלנו הרכב מיוחד בשם "גולסא" שעושה עיבודים לשירים תימניים מסורתיים, ובנוסף יגיע ניתאי הרשקוביץ -הפסנתרן והמעבד של אבישי כהן. היצירה שלו משלבת בין קלאסי לג'אז והוא אחד הנגנים שהכי כיף לשמוע. הנגינה שלו פשוט יפהפייה וזה כבוד גדול שמישהו כמוהו מכבד אותנו בקונצרט.

ההחלטה לשלב מופעים כאלה בתוך הליין הייתה משותפת של יונתן ושלי. רצינו להראות שהמושג "מוזיקה אמנותית" הוא רחב ומתרחב. השאלה לא צריכה להיות מתי או איפה משהו נכתב, אלא האם הוא עשוי בצורה משובחת ועד כמה אנחנו רעבים לזה שעוד אנשים חוץ מאיתנו יגלו אותו וייהנו ממנו.

הקו הפתוח והגמיש ודאי יתבטא גם בהופעה של הנקשן עודד גייצהאלז, המוכר כרב-סגנוני; ובאופן שונה גם אצל הסופרן טל ברגמן, שתנסה כוחה בפופ, למשל.

כן, גם המופעים הקלאסיים לכאורה יחפשו גבולות חדשים בדרכם. אני חושבת שזה הכרחי, אפילו שלא כולם צריכים כל הזמן לרדוף אחרי החדשנות. מספיק שמוזיקאי יחפש מדי פעם איפה האופקים המוזיקליים שלו. מוזיקאים קלאסיים הם לא אדונים לעצמם (ומי כן?) וכשנותנים להם חופש אמיתי – דברים מופלאים קורים.

10626520_1695737050701903_5219265171376850878_n

לדוגמא, הזכרת את טל ברגמן. אחד הקונצרטים הטובים שהייתי בהם היה רסיטל הסיום שלה באקדמיה. היא עשתה הכל – אריות, לידר, שירים ישראליים – עגול וקשוב לטקסט ועם לגאטו ופרייזינג שבא למות, והדובדבן שבקצפת – what a movie (ברנשטיין), שעד אז לא היה לי מושג בכלל איזו שחקנית קומית מדהימה היא.

הסתובבתי כמה שנים עם געגוע לקונצרט ההוא (2013), ואז כשהזמנו אותה לשיר, אמרנו לה שתעשה מה שהיא רוצה, כי הרסיטל הוכיח שהדברים הכי נהדרים קורים כשהיא זאת שבוחרת.

אמרתי שאשמח לשמוע את what a movie שוב, ומשם התפתח הקונספט: כידוע, אצל ברנשטיין יש התייחסות למוזיקה אמריקאית פופולרית, אז אם אפשר להלביש מוזיקה אמנותית בעטיפה של פופ – למה לא ההפך, לקחת שיר מגלגלצ ולהפוך אותו לליד?

היה מצחיק כשטל שאלה "רגע, מותר לי לשיר מה שאני רוצה? גם דברים מהאם-טי-וי?" היא יכולה לשיר את דפי זהב וזה יהיה מדהים.

לעומת זאת, הרסיטל הפותח יהיה רומנטי-סלוני פר אקסלנס.

נכון. יצא במקרה. כשהזמנו את אור ראם, לא תכננו שהוא יהיה הראשון ולא אמרנו כלום על התכנית. דווקא רציתי שהוא ינגן את "מטמורפוזות 2" של ויזנברג, אבל כשהציע את הקונצ'רטו של שופן, יונתן ואני היינו מאושרים עד הגג.

זה שימח את המארחים שלנו כי שופן הוא המלחין האהוב עליהם, ואותנו זה שימח בגלל הסימבוליות. אנחנו הולכים לנגן בסופו של דבר בסלון, וכל הליין הוא מחווה למקום האינטימי והביתי והחברותי של מוזיקה אמנותית, אז מה יותר מתאים מגרסה קאמרית ששופן עצמו עיבד בדיוק למטרה זו?

12804714_1695735534035388_6450570040963164825_n

מותר למחוא כפיים בין הפרקים? 

מותר גם לשרוק אחרי סולו מגניב.

נדלג לאירוע שיסיים את העונה הראשונה (כן תרבינה), ובו את וחברייך להרכב קאמרה 15 תחזרו על תכנית שתוצג לפני כן גם בפליציה – אולי האולם הרשמי הכי קרוב בהוויתו לסלון מוזיקלי. איזה הבדל את צופה?

אני חושבת שמי שירגיש בהבדל זה בעיקר הקהל. אבל הקונצרט בבית המידות יהיה שונה מהקונצרט בפליציה כי בבית המידות נארח את הסופרן הצעירה שירה פטשורניק – שיש לה קול מושלם לדאולנד והיא זמרת מעולה ומתאימה במיוחד למה שאנחנו עושים – ובפליציה תשיר עינת ארונשטיין, זמרת הבית של ההרכב.

שאלת מיליון הדולר: איך מביאים קהל?

אני באמת האדם שהכי פחות יודע… אישית אף פעם לא הצלחתי לעניין במה שאני עושה אנשים שהם לא מהמעגל המיידי שלי. אבל אני יודעת שאם קהל לא מגיע, זה לא בגלל שהמוזיקה מתה. התצורה הנוכחית שלה מתה ופה מגיע האתגר לגלות מה תהיה התצורה החדשה.

לרוב בני אדם יש צורך פיזי ומנטלי במוזיקה סביבם. יוטיוב ורדיו זאת דרך מצוינת למלא את הצורך; הופעה חיה זאת דרך אחרת. כל עוד הצורך קיים, יהיה קיים בצדו הצורך לאיכות, לעומק ולמורכבות – וזה הצורך שמוזיקה אמנותית ממלאת.

כמו שטענתי קודם, למוזיקה אמנותית יש הרבה דרכי ביטוי, לא כולן קשורות למוזיקה אירופאית מהמאה ה-19, אבל זה לא אומר ש״מוזיקה קלאסית״ איבדה רלוונטיות. הרבה אנשים שואלים "למה שאתעניין במה שנכתב לפני 200 שנה", והתשובה פשוטה: כי מה שאתם שומעים ברדיו לא התקדם הרבה מעבר לזה. בקולנוע שומעים מוזיקה בשפה הרמונית פוסט-רומנטית שמלמדים באקדמיה. זה העולם שלנו – בטהובן, וגנר, פוצ'יני, פולנק ורחמנינוב – אז בואו נביא את זה ברמה הכי גבוהה שיש. בקיצור, הצורך במוזיקה הזאת קיים בכל מיני מצבי צבירה, והבעיה היא שאין לו תמיד מענה אופטימלי.

אני לא יודעת איזה מקום יהיה למוזיקה בעתיד, אבל אני חושבת שחלק מהפתרון הוא להביא אותה ברמה גבוהה אל המקום שהכי נוח בו לפגוש אותה, ולהתפלל שזה יצליח. ולאנשים שחושבים שאין סיכוי כי המוזיקה הזאת מתה, אומר שאם היא מתה אז הם צריכים להיזהר שלא תנשוך אותם בצוואר.

סליחה מראש על ההמוניות, אבל עלינו להתייחס לעניין התמחור, מה שבהחלט מתחבר לשאלה הקודמת.

התמחור בר השגה ונועד לעזור עם כיסוי הוצאות מינימלי. כרטיס במחיר 80 שקלים מקנה מקום ישיבה, ויש אפשרות לכרטיס עמידה / על בסיס מקום פנוי (אם יש כיסאות פנויים לא נאלץ מישהו לעמוד), שיעלה 30 שקלים.

זה מחיר זול קיצונית ביחס ללבונטין ולאוזן בר ואפילו לצוזאמן, ונועד לאפשר גם לתפרנים כמונו לשמוע קונצרט. לא שמישהו מבטיח שהם יבואו, אבל  לפחות שהמחיר לא ימנע את הגעתם.

חוץ מזה יש לנו "כרטיסייה". זה כמובן לא "מנוי", מהסיבה הפשוטה שאין התחייבות. מישהו יכול להגיע 5 פעמים מבלי להתחייב לתאריך מסוים. כשיגיע, נסמן לו "ניקוב". כרטיסיה כזו תאפשר הנחה של 10% על כל הקונצרטים שייבחרו.

בנוסף, אני רוצה להקצות לכל קונצרט מספר נדיב של כרטיסים על בסיס מקום פנוי שיחולקו לתיכוניסטים, אולי בעיקר תלמידי מגמות אמנות רלוונטיות. אני לא יודעת אם זה יתאפשר אבל אשמח לנסות. בבית המידות לגמרי אפשר להישען על הקיר ולהקשיב, ככה שכרטיסים כאלה לא יבואו על חשבון אף כרטיס ישיבה במחיר מלא.

מהי תפוסת הקהל?

יש מקום ל-80 כסאות, אבל אם יצטרפו עוד 40 עוברי אורח לא נרגיש צפיפות.

מסקרנת אותי תגובת האמנים למיזם – אף שהשתתפותם מדברת בעד עצמה – ואם היו כאלה שסירבו.

ההיענות הייתה מדהימה, בעיקר כי חסרים מקומות שהתנאים בהם מזמינים, אבל הייתה גם סקרנות חיובית לגבי המקום, לאור העובדה שזה חלל קצת אחר.

כל מי שפנינו אליו והיה פנוי בתאריכים שהצענו הסכים מיד. היו כמה שרצו לראות את המקום והביקור עשה עליהם רושם חיובי, וכל זה הוסיף עוד אנרגיה מדהימה להכנות.

הגישה החיובית של המשתתפים שימחה אותנו מאד. כל פעם שסגרנו עם מישהו, סף ההתרגשות עלה עוד קצת. בפגישות העבודה שלנו, כל רבע שעה היינו חייבים לעצור ולשאול: "קלטת מה קרה פה עכשיו? ראובן סרוסי בכבודו ובעצמו ינגן סולו גיטרה 40 דקות!"

היו גם כמה רגעי מתח, למשל רצינו להביא את טריו VIS עם המופע האינטרקטיבי "64 דברים" שבעיניי זה העתיד. זה לא הסתדר מאילוצי לו״ז, אבל עירא גבעול הביע רצון לנגן את הסוויטות לצ'לו של באך. עד היום לא עברה לנו ההתרגשות מהרגע ההוא…

10288755_1695737240701884_1474871600569897058_n

גם מזה שהצלחנו להביא את גיא פלץ לעשות רסיטל סולו לא נרגענו עדיין. הוא אחד המוזיקאים העסוקים בארץ, אבל זה כמעט תמיד חלק מהפקה שיש בה כמה סולנים, אז אין דרך לשמוע אותו בערב שבו הוא החליט כל החלטה אמנותית מאל"ף ועד ת"ו. באופן דומה הרגשנו בני מזל לגבי כל מופע. התשובות החיוביות של שחר לביא, טלי קצף, אנדי פלדבאו ומיכל קורמן לא היו טריוויאליות בכלל.

כמו ששמת לב, אחד השיקולים שלנו הוא לקדם את השכבה של young professionals שמוכנים לטרוף את העולם, אבל יש מעט מדי גורמים שמעוניינים לשמוע מה יש להם לתת. אז במקור החלטנו במודע להקצות אחוז גדול לאנשים האלה, אבל זה הפך להיות "מי הרסיטליסט הכי טוב שאנחנו מתים לשמוע ויאתגר עם דברים שלא נשמע במקום אחר?" והבנו שאנחנו כמו ילדים בחנות ממתקים ענקית – יש כל כך הרבה וסוף סוף אנחנו יכולים לבחור!

בסוף כל פגישת עבודה היינו אומרים כמה אנחנו מחכים שהקונצרטים יתחילו ונוכל להיות גם הקהל של כל הטוב הזה. זה כמו ארוחת חג שלא נגמרת שבה כל המנות הן האוכל שאתה הכי אוהב, ואז עוד מגיעים הקינוחים.

כלומר, לפחות מבחינת תוכן וליהוק, מותר לפנטז על המשך עוד בטרם הפיילוט יצא לדרכו.

יש בארץ כישרון כדי למלא מאות עונות, ולפנטז זאת זכות בסיסית של כל אדם, אבל לפרויקט הזה לא תהיה המשכיות אם לא נגיע לקהל חדש. זה האתגר שבפנינו.

אני מסרבת לקבל שבישראל יש חוסר עניין בתרבות ובאמנות גבוהה. לכולם יש פוטנציאל להיהפך לצרכני תרבות מהשורה הראשונה, הם פשוט לא חשופים לאפשרות כי החשיפה נמצאת איפה שהכסף הגדול נמצא. כדי לשנות את זה אנחנו חייבים להתגייס בכל הכוח וזה רק הצעד הראשון.

"לילות קלאסיים בבית המידות" – רסיטלים בימי ראשון ב-20:30 בחודשים אפריל-יוני.

מודעות פרסומת

צבעים, מרקמים, הבטחות

חוויה מורכבת בסדנה למוזיקה עכשווית / עמיר קדרון

צוות "צ'רלי": המנצח אבי טלר, הכנריות יוקי אישיזאקה ומרתה סיקורה, הצ'לנית חגית בר סלע, הוויולנית גילי רדיאן שדה והמלחין רועי ברק

תם ולא נשלם: זהו הרושם העיקרי מקונצרט הסיום של הסדנה למוזיקה בת זמננו בביה"ס בוכמן-מהטה. ראשית, כיוון שמאילוצים טכניים הושמטו יצירות מהתכנית – ויש להצטרף לתקוותו של מנהל הסדנה, ראובן סרוסי, כי תימצא הזדמנות לבצען, אולי אפילו עוד השנה. שנית, כיוון שמסיבות כאלה ואחרות, הותירה התכנית את המאזין וחצי תאוותו בידו.

יצירותיהם של קראמב וקסנקיס, למשל, היו קצרות במידה שבקושי אפשרה לתהות על קנקנן, וזאת על אף איכות הביצוע הגבוהה (בהתאמה: הכנר Ruda Alves והפסנתרן נדב קטן; הצ'לן גלי כנעני והפסנתרן אלישע קרביץ). בייחוד אמורים הדברים לגבי "קש ברוח" של האחרון. המבוא הדרמטי של הפסנתר, שילוב נקישותיו החדות עם הקו המחוספס של הצ'לו, האווירה הדחוסה – כל אלו זועקים לפיתוח נוסף, ואין.

תחושת חוסר מאפיינת גם את המגניפיקט של פול צ'יהארה. איזו פונקציה משרתת המוזיקה בהשוואה למגניפיקטים מסורתיים? כיצד מתייחס המלחין להיסטוריה הארוכה של הלחנות המזמור? האם יש משמעות לזהותו (אמריקני ממוצא יפני)? שאלות נוספות מתעוררת, ואולי יש בתמציתיות היצירה מענה מסוים. כך או כך, האזנה ראשונה יוצרת עניין בחוזרת על מנת להתרשם מעבר להישג האסתטי של המלחין, והוא המרקמים המושכים שנוצרים מחיבורי הקולות. הביצוע הרגיש של הזמרות ומנצחן, עופר דלאל, חידד אבחנה זו.

מלבד עבודת האנסמבל המדויקת, ראויות לציון הסופרן דניאל ברש על שירתה הזכה והזוהרת, וכן האלטיות המצוינות מיכל דורון ושי טרי. הקוץ באליה: הבחירה המיותרת "לחבר" את הזמרות ביריעת בד ארוכה שהונחה על כתפיהן. נראה שהחליט מי שהחליט כי המוזיקה חלשה וזקוקה לשידרוג שיצדיק אותה. התוצאה היא גימיק זול ורדוד מהסוג שמתאים לקרקס של מצדה, ולא למעוז האחרון של עשיה מוזיקלית אמיתית.

בדומה לקונצרטים קודמים, עניין רב עוררו יצירות הסטודנטים. "בושם" לוויברפון ואנסמבל, למשל, נכתבה ע"י גיא ראושר להזמנת הנקשן עודד גייצהאלס. ביסוד היצירה תחושה ברורה של נראטיב: פתיחה לירית מובילה להתרחשות דרמטית ממושכת בצליל דחוס – וכאן יש לעצור ולהצביע על בעיה במסה המתהווה בחטיבה זו, מסה שתעתועי האקוסטיקה באולם קלרמונט לא עשו עמה חסד. הגודש שהתקבל הכשיל כל משחק אפשרי בגוני הכלים, כיוון שאלו התלכדו לגוש חדגוני.

הרווחה באה בסיום, המחזיר למרכז את היופי והעידון. מרגע שראושר נוטש את הדחיסות לטובת תזמור שקוף, מתגלה מיטב השראתו בכתיבה בהירה ואפילו מרגשת: לאחר סולו של הוויברפון וחזרתו של מוטיב מלודי קצר שהוצג בפתיחה, מתקבצים בהדרגה ובמתינות כלי הנשיפה, ואחריהם המיתרים. היצירה ננעלת חרישית ובאורח קסום ממש, כשהסולן ממיר את מקושיו בקשת של כינור, ומושך בה על הוויברפון זוג אקורדים מסתוריים. לסיכום: מורכבות לצד יופי, ומתבקש ביצוע נוסף על מנת להתעמק בדברים.

בכורה נוספת חתמה את הערב: "צ'רלי" לרביעיית מיתרים ווידאו, מאת רועי ברק. מדובר במחווה מרתקת לסרטון הבא:

קטעים ממנו מוקרנים במהלך הנגינה: פעמיים כבמקור, אך בשלישית התערב המלחין והידק את החיבור לנגינה ע"י שימוש בפילטר שעיוות את התמונה והצליל, והעניק נופך מטריד משהו לסצינה.

מה בעצם ביקש ברק לעשות? האם זו פרשנות אישית לסרטון, או ניסיון לברוא מחדש את הסיטואציה ע"י איור בצלילים? תהא התשובה אשר תהא, למוזיקה קסם מיוחד. היא מצטיינת בהומור ובליריות, ומשדכת בהצלחה יתרה נגינה מסורתית למיני חריקות ונקישות – והכל בביצוע רגיש של הקשתניות בהדרכת אבי טלר.

לסיכום, לא נותר אלא לייחל להמשך הפעילות המבורכת של הסדנה, וכן להמליץ על כמה מהאירועים הקרובים בבוכמן-מהטה: בשבוע הבא תחל מתקפת הרסיטלים של המחלקה הקולית, ובהם אלו של שחר לביא ונופר יעקבי (16.6, אולם קלרמונט, ב-13:30 וב-15:00). למחרת וב-19 לחודש, מופעי תלמידי כתת הליד (קלרמונט, 19:00). בשבוע העוקב ייערך הקונצרט הפתוח האחרון לשנה זו, וכן רסיטל של הקלרניתנית נעם כרמון (24.6, אולם טארג, 19:30), ומקבץ נוסף של זמרים מסיימי תואר – הדר בייזר, מאיה עמיר, אושר סבג וחנה ברדוש (קלרמונט, החל ב-11:00). הכניסה לכל האירועים חופשית.

קונצרט הסיום של הסדנה למוזיקה בת זמננו. מיצירות פול צ'יהארה, לאונרדו בלאדה, ג'ורג' קראמב, גיא ראושר, יאניס קסנקיס ורועי ברק. ניהול אמנותי – ראובן סרוסי. 10.6.14, אונ' ת"א, ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה.

מבצעי סוף עונה

על שבוע גדוש בחוויות מוזיקליות באונ' ת"א / עמיר קדרון

מיכל דורון

שנת הלימודים מתקרבת לקיצה, ומפלס הפעילות באקדמיה בשיאו: כמעט מדי ערב נערכים בביה"ס בוכמן-מהטה רסיטלים, מופעי כתה וקונצרטים – לעתים אף שניים במקביל – ולרובם הכניסה חופשית, כך שבמקרה זה ניתן לומר בביטחון שדווקא יש מתנות חינם.

אחד האירועים החשובים שהתקיימו השבוע, למשל, היה מופע הסדנה למוזיקה עכשווית. התכנית המרתקת כללה יצירות משנות ה-60 ואילך, ובהן בכורות ליצירות של הסטודנטים. עניין מיוחד עוררה "Singer – songwriter" של יואב חורב, עדות להתמדתו בקו שהציג בסמסטר הקודם, ועניינו דה-קונסטרוקציה / רה-קונסטרוקציה. המלחין בחר להגדיר מחדש את צליל הכינור ואת היחסים בינו ובין מפעילו: על הכנר איגי קים הוטל להצמיד מנגנוני רטט (כדוגמת אלו הקיימים בטלפונים ניידים) לכינור שהונח על שולחן, מה שהפיק ממנו זמזום שהשתנה תדיר עם התנועה שיצר הרטט. מדי פעם עדכן קים את מיקום הרטטים וקירב אותם בהדרגה לגשר, כך שהצליל נשא בסופו של דבר דימיון לפריטה על בנג'ו.

כמובן שניתן להתווכח אם מדובר במוזיקה, במיצג או בניסוי אקדמי – אך דבר אחד בטוח: סקרנותו ומחשבתו המקורית של חורב, המתבטאות בחיפוש אחר צלילים חדשים, הן נכס הכרחי לכל מלחין. מתוצאות מחקרו ניתן יהיה להתרשם עוד כחודש, במסגרת פסטיבל "צליל מעודכן".

חלק ניכר מתכנית הערב יוחד למוזיקה קולית. קלייד דזאמה (Xama) הגיש באורח נוגע ללב את הרגעים הליריים במחזור השירים המצמרר "Das Rot" מאת רים (Rihm), לליווי מדויק של הפסנתרנית אנה קבלרובה; ביאטה ליפסקה והדר בייזר ממש היפנטו ב-"A Hélène" של קסנקיס: ראובן סרוסי, מנהל הסדנה ומנחה הקונצרט, הסביר שהמלחין שאף לשחזר את הזמרה היוונית העתיקה. התוצאה מזכירה יותר מכל מזמור גרגוריאני, והגשת המוזיקה הלירית בשירה זכה ומדודה ובקולות שגוניהם משתלבים היטב, יצרה רושם בלתי נשכח.

קטע אחר שנחרט בזיכרון היה "סתיו" מאת מרדכי סתר. תמונת אווירה זו יועדה לקול, קלרינט ופסנתר או נבל (אם כי סרוסי המיר את האחרונים בוויברפון ובמרימבה). מאפיין ייחודי ליצירה הוא הטקסט, או בעצם היעדרו – הקול שר הברות מופשטות. ההתייחסות לקול כאל כלי נגינה לכל דבר ועניין, הופכת אותו לשותף שווה זכויות של יתר הכלים, והדבר בלט מאד בעבודת הצוות הרגישה של האמנים: הזמרת מיכל דורון – אולי הקול המרהיב ביותר שקיים כרגע באקדמיה; הקלרניתן המצוין עודד שני-דור; והנקשן ערן מרגלית.

כאן צריך לעצור ולהרחיב שוב בעניינה של דורון: כתרים נקשרו לה ב-music4awhile לא פעם ולא פעמיים, אך כל האזנה נוספת לקול רב המעלות הזה – גוון יפהפה, עוצמה, מנעד רחב להפליא השומר על איכויות הקול בכל טווח – מחדדת את הרושם הראשון, שמדובר בתופעה נדירה. יש להיזהר בתחזיות נוסח "כוכב נולד בשמי המוזיקה", אבל ודאי מותר לקבוע שהזמרת נועדה לגדולות.

יום לאחר הסדנה למוזיקה עכשווית, השתתפה דורון בקונצרט הפתוח, ובו צמררה כהוגן ב-"The spirit's song" של היידן, וכן הרכיבה עם רונה שרירא חטיבת אלט משובחת באטרקציה המרכזית של התכנית: "boai de pontios klydon". היצירה היפה הולחנה ע"י הסטודנט אבשלום אריאל לטקסט ביוונית עתיקה, שמקורו בטרגדיה של אייסכילוס אודות פרומתיאוס, ובוצעה ברגישות רבה ע"י שמונה זמרות בהדרכת המנצחת דנה כזמה.

מוזיקה מקורית נוספת שנוגנה באירוע: שבע מזורקות בסגנון שופן, שנכתבו כתרגיל בכיתת ההרמוניה של ד"ר אורי רום. אין זו הפעם הראשונה שעבודות מעין אלו מוצגות במסגרת הקונצרטים הפתוחים, והצעד של רום מחמם את הלב – לא רק כראייה לכך שמישהו מסגל המוסד מכיר בקיומם של הקונצרטים, אלא כהוכחה ניצחת לחשיבות המיזם ולצורך בו. רום, אפוא, הציג את התרגיל וניתח (בלא מעט הומור) את המזורקות השונות והמגוונות שהגישו הסטודנטים, וכן חלק את נגינתן עם הפסנתרן-מנצח דניאל צ'רבינסקי.

בדומה לקודמיו, גם בקונצרט הפתוח המדובר הורגשה נוכחות דומיננטית של המחלקה הקולית: סיוון שקד, למשל, שרה בחן רב את "מחמד לבבי" של שרה לוי-תנאי בעיבוד יפה של אביחי יעקוביאן, שהקפיד להעשיר את הליווי, ובעצם יצר דואט בין שקד לצ'לנית תמר שגיב. עוד מתחום הצ'לו: שולמית שריד ניגנה עיבוד שערכה לשיר הראשון מתוך "מסע חורף" של שוברט, כמחווה מרגשת של פרידה מהאקדמיה.

הסופרן נופר יעקבי הופיעה הן בקונצרט הפתוח והן בסדנה למוזיקה עכשווית – וכן שרה תכנית תובענית ברסיטל סולו שפתח את השבוע. קצרה היריעה מהתייחס לכלל הופעתה, ודי לציין שערכה גיחה מוצלחת ומרתקת לרפרטואר שאינו מוכר דיו: יצירות מאת רימסקי-קורסקוב, רחמנינוב וקורטאג.

סיכום, התנצלות והמלצות: שלושת האירועים הנ"ל (והיו מלבדם עוד קונצרטים מעניינים השבוע באוניברסיטה) ראויים כל אחד לרשימה נפרדת ולהתייחסות מעמיקה, ועל כן מגיעה התנצלות לכל המוזיקאים המוכשרים שהשתתפו ולא הוזכרו. יחד עם זאת, מוגבל כוחן של המלים לשחזר את החוויה, כך שעדיף להסתכל הלאה ולהמליץ על שלל המופעים הצפויים באקדמיה בקרוב: השבוע הבא ייפתח בהופעה של כתת התזמור של ברדנשווילי, ובה יבוצעו עיבודים סימפוניים ליצירות לפסנתר. מאוחר יותר באותו ערב תופיע רביעיית המיתרים של בוכמן-מהטה, ולמחרת יתקיים קונצרט קאמרי ובו מיצירות שוברט ודבוז'ק, וכן גרסאות קמריות למחזורי שירים מאת ברג ומאהלר, בשירת שחר לביא ונופר יעקבי. הצ'לנית שולמית שריד תערוך את פרידתה הרישמית מהאקדמיה לקראת סוף השבוע, ועל כל יתר ההופעות הצפויות ניתן להתעדכן באתר האוניברסיטה, בעמוד הפייס של ביה"ס, ברשימת התפוצה של מפעל המנויים (music@post.tau.ac.il) – וכמובן כאן, במדור ההמלצות השבועי או בעמוד הפייס של music4awhile.

"Blitz recital – אריות ושירים". 25.5.14, אולם טארג. "הסדנה למוזיקה בת זמננו". ניהול מוזיקלי – ראובן סרוסי. 27.5.14, אולם קלרמונט. "קונצרט פתוח". 28.5.14, אולם טארג.

סימני חיים

מקוריות, השראה וניצוצות גאונות בערב מוזיקה עכשווית / עמיר קדרון

יום לאחר אירוע המחווה המרגש והמרתק שנערך לכבוד לאון שידלובסקי באונ' ת"א, נמשכה מגמת ריענון הסצינה בקונצרט של הסדנה למוזיקה בת זמננו. בתכנית קצרה ועמוסה עד להתפקע בהפתעות, הוכח כי גם באקדמיה קיימת עשיה תוססת של הלחנה וביצוע, המציעה אלטרנטיבה למתחולל בזירת המוזיקה הממוסדת. רבים מהכוחות הפועלים בתחום ונלחמים על לב הקהל (ועל כיסו) מנסים לנסח מחדש את פורמט הקונצרט, והנה נמצא כיוון אפשרי.

אם מישהו מהקהל חשש מערב של אוונגארד קורע אזניים, הרי שזה הופרך כבר במנת הפתיחה, "O Sacrum Convivium" מאת מסיאן. אמנם יש ביצירה שמץ 'ניכור מודרניסטי', אך דווקא קרירות הקו הקולי היא זו שמעניקה למוזיקה נופך מיסטי מושך. לרושם תרמה, כמובן, שירת האנסמבל המשובחת בהדרכת דודי סופר, שהצטיינה בצליל זך ושקוף ובהפקה קולית מוקפדת.

שתי יצירות מאת אבל ארליך נכללו בתכנית, ומעניין כי בשתיהן חקירה של מצלול הבראס. "שלישיה לקרן יער, חצוצרה וטרומבון" היא מעין שיחה שבה הדגש בגוון ובמרקם ולא במלודיה; יחסי גומלין דומים מתקיימים גם ב-"שבעה ארמונות", המשדכת שלוש קרנות לזמר בריטון. בשני המקרים אין המוזיקה פשוטה למעקב – במיוחד ביצירה הקולית, המגיעה לסף מאבק בין השירה לנגינה. האתגר שמציב ארליך למוזיקאים ולקהל לא מאפשר לתהות על קנקנה של המוזיקה לאחר האזנה בודדת, אך יש ביצירות גירוי להתנסות חוזרת, ואולי תיקרה הזדמנות לכך באירועי העתיד של הסדנה.

גולת הכותרת של הקונצרט היתה ארבע יצירות פרי עטם של הסטודנטים. המסורתית (ועל כן נגישה) בהן היא "נוקטורנו" מאת רועי ברק, תמונת אווירה לירית לשישה נגנים שהותוותה היטב ע"י המנצח איליה רם. "מיניאטורות" מאת יובל אדלר עוררה תרעומת בשל תמציתיותה הקיצונית: ארבעה שירים יפים אך קצרצרים לסופרן בליווי ויברפון. הבעה מדויקת, הלחנה רגישה, אווירה מושכת המושגת באמצעים מצומצמים – ההישג המרשים של אדלר זועק לחקירה נוספת ומעמיקה של הפורמט שיצר, שעומד בזכות עצמו אף ללא הווידאו-ארט המושקע שהתלווה לו. שבחים מגיעים גם לנופר יעקבי ולנדב עובדיה עבור ביצועם הדייקני.

שתי היצירות הנותרות מתחרות על תואר החשיבה המקורית. יואב חורב הציג ביצירתו "Pag" עולם צליל חדשני – אפילו מהפכני. מדובר במונולוג לטובה, בו על הנגן לנשוף דרך צינורית גומי גמישה המחוברת לפיית הכלי. התוצאה מטלטלת: הצליל המתקבל הוא הכלאה בין המכני לאנושי, ונשמע לסירוגין כמנוע, שברי שופר ויבבה קורעת לב. הרושם מבעית ומצחיק בעת ובעונה אחת. בפשטות – הברקה.

קובי קולונדר הציג אטרקציה מפתיעה לא פחות: "יצירה לחליל ולאולם קונצרטים". החלילנית אנה קונדרשינה נשפה ולחשה מעדנות מה שהסתמן כקו מלודי פרגמנטלי שעשוי לעמוד בפני עצמו, אך כל פראזה נחתמה בהפרעות מתוזמנות מתוך הקהל! שיעולים, רשרושי תכניות, כיסאות נחבטים – כל שחסר הוא צלצולי טלפון… קולונדר ניסח ביקורת נוקבת, גם אם מצחיקה, על שגרת אולמות הקונצרטים. מן הראוי שיצירה מקסימה זו תבוצע בתחילת כל קונצרט באשר הוא, למען יראו וייראו.

לסיכום, שבחים לעומד בראש הסדנה – ראובן סרוסי, על שדוחף ומעודד את הסטודנטים לחקור, להתנסות, להעז ולחשוב מחוץ לקופסה. המלצה לסיום: בשבוע הבא יתקיים קונצרט נוסף של הסדנה, וגם בו מבחר מיצירות הסטודנטים. מן הסתם צפויה רמה דומה של תכנים וביצוע, ועל כן – אין להחמיץ.

קונצרט של הסדנה למוזיקה בת זמננו. ניהול מוזיקלי: ראובן סרוסי. ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה, אונ' ת"א, 7.1.13. לתכנית הערב