music4awhile

ראשי » Posts tagged 'קרלו סטריולי'

Tag Archives: קרלו סטריולי

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

קול הנביא

הרבה מה לשמוע (ופחות לראות) בשלאגר הנצחי של ורדי / צבי נתנאל

כמו מסכת לחנוכה. צילום: יוסי צבקר

"נבוקו" מאת ורדי בניצוחו של דניאל אורן – שילוב שמצעיד את האופרה הישראלית על אדמה מוצקה ובטוחה. לכאורה, גבולות הגזרה ידועים וברורים: המוזיקה המלודית, השופעת והכה מוכרת של ורדי ביחד עם הלהט התיאטרלי של אורן, שאמורים להפיק ערב אופראי עתיר ניצוצות.

ניצוצות אכן לא חסרו מצד המוזיקה. הניצוח של אורן לירי וזורם, וביצירה סוערת ועזת מבע על גבול ההיסטריה, אורן ניווט את הערב ללא התלהמויות ובלי האצות פתאומיות שנועדו להלהיט את האירועים. התמיכה בסולנים היתה מיטבית, בניית האנסמבלים והחזקתם היתה מצוינת, ומעל לכל שטפו בעונג את האוזן הצליל החם והשופע שעלה מן התזמורת, הנפח והעומק של צליל התזמורת, בניית הפראזות, והעושר והמוזיקליות שעלו מכל סקציה.

כתמיד, מביא איתו אורן גלריית זמרים משובחת, ולמרות התפקידים הווירטואוזיים והתובעניים, לא נרשמו אכזבות. התפקיד המשמעותי ביותר באופרה הוא זה של אביגייל, תפקיד דרמטי ענק הדורש מיומנות קולית עילאית ושליטה טכנית ללא עוררין. הסופרן אנה פירוצי עמדה בכבוד בכל הדרישות הטכניות, קולה יפה וחף מצרחנות, היא מסוגלת לרחף מעל האנסמבל בלי קושי ובאותה מידה מסוגלת לשירה לירית שקטה וענוגה ולמפגני קולורטורה יציבים.

אלברטו גזאלה בתפקיד נבוקו התחיל חלש מאוד. כל החלק הראשון הוא שר בקול אפור, חסר עצמה, צבע ומיקוד. לאחר ההפסקה חל שינוי עצום לטובה, וגזאלה חזר להיות הזמר הגדול שהוא: קולו נשמע היטב בכל גווניו, והאיפיון הדרמטי היה מצוין – על אחת כמה וכמה במערכה השלישית והרביעית, אז הדמות מקבלת עומק וטראגיות המצריכות נוכחות קולית ודרמטית משמעותית.

התפקיד השלישי בחשיבותו הוא של הכהן הגדול זכריה, ובתפקיד זה הופיע הבאס הפולני רפאל סיווק שלחלוטין גנב את ההצגה עם קול ענק ועתיר צבעים, שירה בטוחה במשלב הגבוה – וחשוב מכך, במשלב הנמוך הבולט מאוד בתפקיד. הערב הזה שייך כל-כולו לסיווק.

פרנצ'סקו פיטארי בתפקיד ישמעאל היה בסדר גמור, חרף גוון קולי צווחני משהו, טובה היתה גם רוקסנה קונסטנטינסקו בתפקיד פננה. גיא מנהיים בתפקיד עבדאללה הוא בזבוז משווע של משאבים קוליים מפוארים על תפקיד בטל בשישים. קרלו סטריולי, זמר קבוע בצוותים של דניאל אורן, היה מצויין כתמיד בתפקיד הכהן הבבלי.

שבחים מוזיקליים מגיעים גם למקהלת האופרה שהיתה מעולה בשירה נקייה, אחידה ומהודקת. הטקסט נשמע בבירור וההיענות לדרישות הדינמיות בוצעה כהלכה. בעידודו המופגן של אורן, המקהלה שבה ושרה את מקהלת הגולים העבריים למצהלות הקהל – שכמובן הצטרף בלהט לשירה.

הבעיה העיקרית בהפקה היא הבימוי של סטפנו מצוניס די פרלפרה. בעונה הקודמת הציג כאן את "לה בוהם" בהפקה חדשה מלאת רעיונות מקוריים, אך קשה לשכוח את הפקת "אותלו" הכעורה וחסרת החן ב-2013, וכאז כן עכשיו. הבמה אמנם ריקה רוב הזמן, אך האבזרים שממלאים אותה פשוט מגוחכים: ארגז אחסון סתמי כארון הברית במערכה הראשונה, הסוס של נבוקו צבוע בצבעים עזים נראה כאילו נעקר מקרוסלה בלונה פארק, פסלו של אל הבעל הוא גמד קטן ומוזהב המוצב על מעמד גבוה.

המערכה השניה נפתחת בארייה הגדולה של אביגייל, אך בזמן נגינת הפתיחה נבוקו משוחח/נוזף בפננה במרפסת מעל. למה? ואיך זה קשור לעניין? לקראת שירת הגולים העבריים נפרש על הקיר האחורי מסך רצועות דקות שהתנופף קלות והואר בפרוז'קטור כחול כדי לסמל את נהרות בבל, ובמרכז הבמה נפתחה ברכה רדודה שזמרי המקהלה נאלצו לבוסס בה ולהתהלך בה במשנה זהירות פן יחליקו. אולי כמחווה להפקת "ארנני" הזכורה לרע?

במערכה הרביעית, בארייה הגדולה של נבוקו הוא ישוב בתוך אפיריון כמעין תא כלא בקדמת הבמה, ובעומק הבמה אפיריון נוסף שלתוכו נכנסת אביגייל ויושבת שם במהלך כל הסצנה. למה זה נחוץ? חילופי התפאורה נעשו במסך פתוח, ואם להזכיר שני מעמדיים מגוחכים במיוחד: כשנבוקו מכריז על עצמו אל, הוא אמור לנפץ את פסל הבעל. בפועל הוא פשוט ניגש לפסל הגמד ועיקם אותו על הציר שעליו הוא עומד; במשפט הסיום של האופרה כל זמרי המקהלה שלפו מגלימותיהם חנוכיות וכשכבה האור הם הדליקו אותן. כשרון המשחק המוגבל של הסולנים לא הוסיף כבוד למתרחש על הבמה, בעיקר בכל מה שקשור לטיימינג ולתגובה גופנית בהתאם לקצב המוזיקלי. היחיד שהפגין משחק סביר היה גזאלה.

אם לסכם: מבחינה מוזיקלית, ביצוע ראוי ואף למעלה מזה. ויזואלית – עדיף ביצוע קונצרטי.

"נבוקו" (חזרה גנרלית). האופרה הישראלית. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון. מקהלת האופרה הישראלית. מנצח – דניאל אורן. נבוקו – אלברטו גזאלה; אביגייל – אנה פירוצי; זכריה – רפאל סיווק; ישמעאל – פרנצ'סקו פיטארי; פננה – רוקסנה קונסטנטינסקו; אנה – אלה וסילביצקי; כהן גדול לבעל – קרלו סטריולי; עבדאללה – גיא מנהיים. המשכן לאמנויות הבמה. 5.4.2015.

 

אופרה במרחב צר

בימוי סביר ושירה נאה בהפקת "לה בוהם" / עמיר נהרי

"לה בוהם" מאת פוצ'יני היא אחת האופרות האהובות ביותר ברפרטואר. פשטנות העלילה והדמויות היא דרכם של הליברטיסט ג'קוזה ושל המלחין לצמצם את האופרה לרכיבים הבסיסיים ביותר של החיים: נעורים, התאהבות, ריבי אוהבים וקנאה, ולבסוף חולי ומוות, ולהציג אותם לקהל עם סנטימנט נקי שכולם יכולים להזדהות איתו. בהשראת הווריזמו, הדמויות הן אנשים פשוטים, אמנים צעירים ונאבקים. הרקע הוא בתי הקפה וחיי הרחוב העליזים של פריז, המייצגים התפכחות מחלום. גם כשהגיבורה מתה, היא עושה זאת באופן כמעט חרישי, ללא זעקות אופראיות.

לאחרונה מסתמנת מגמה מקומית להפקות אופרה בומבסטיות, עתירות חפצים וטכסיסי בימוי. זאת בפרט באופרה האחרונה שביים פה די פראלפרה (Pralafera), המביים כעת את "לה בוהם". למרבה המזל, החששות התבדו לרוב, ומלבד הרכב המאסיבי והמיותר בו נכנסות לבמה מוזטה ומימי במערכה האחרונה, הבימוי היה צנוע ונקי יחסית. זאת במיוחד במערכה השלישית, שם התפאורה הצנועה אפשרה לזמרים לעמוד בקדמת הבמה, ו"לגעת" בקהל עם הכאב הטרגי של הדמויות הראשיות, במקביל לריב האוהבים הקומי של המשניות.

המערכה הראשונה והאחרונה התרחשו בעומק הבמה במעין חדר צר, מוגבה וחשוך. התאורה המועטת שימשה באופן מושכל להדגיש את הדמויות ברגעי ההתאהבות והמוות. החלטות בימוי אלו אולי העבירו באופן אמין את האווירה של דירת סטודנטים, אך הרחיקו את הזמרים מהקהל וכלאו אותם במרחב הצר והאחורי יחסית שניתן להם.

במערכה השניה תפאורות מרשימות דימו רחוב פריזאי באופן חי ועליז. עם זאת, גם במערכה זו שימוש בחלק קטן מהבמה הגביל את היכולת להניע את הזמרים, המקהלה והניצבים הרבים. נרשמו כמה רגעים קומיים מוצלחים בהפקה. למשל, כאשר הושר הטקסט "הנה מוכרות המזון" ולבמה נכנסו נשים בלבוש פרוצות ושרו "עוף, ביצים".

אם הבמאי ויתר לרוב על הפומפוזיות, הרי שהמנצח דניאל אורן אימץ אותה בהתלהבות. הפורטה של התזמורת האפיל על הזמרים, בעוד שאורן מדרבן את נגניו לנגינה עצמתית ודרמטית, כולל ברגעים הקלילים יחסית, היכן שנגינה כזו אינה נדרשת. הצליל של התזמורת היה חי ועשיר בניואנסים, אולם תכופות לא אחיד. זו לא הרמה שהורגלנו אליה מהסימפונית ראשון לציון. המקהלה בניצוח איתן שמייסר היתה כהרגלה מצויינת, וכך גם ילדי מקהלת העפרוני הצעירה בניצוח שלי ברלינסקי, שהקסימו בשירתם ובנוכחותם.

אירה ברטמן (מימי) היא זמרת מצויינת וכוכבת הבית של האופרה. היא היתה בשיאה במערכה השלישית המתאימה במיוחד לבשלות, לעוצמה, לכהות ולמניירות הדרמטיות של קולה. חוזה ברוס (רודולפו) הציג קול "איטלקי", "שמן" ונעים, גם אם לא תמיד אינטימי. ניתן לומר שהתמודד באופן מכובד עם התפקיד המאתגר. מי שהצטיינו במיוחד היו זמרי המשנה קרלו סטריולי (קולין) עם הבאס העמוק והמרגש, ואלה וסילביצקי בתפקיד מוזטה; הגם שקולה עוד לא היה חם באריית הוואלס, שהיתה יכולה להיות מעודנת יותר, הרי שבמערכה הרביעית שירתה היתה חמה, נוגעת ללב ומרגשת מאוד. יונוץ פאסקו הפך לאורח קבוע באופרה הישראלית, ותפקיד משנה כמו מרצ'לו הולם אותו היטב. יש לציין שבקאסטים השונים יש עד שלושה זמרים לכל תפקיד, כולל כאלו שהופיעו במטרופוליטן ובלה סקאלה.

לסיכום, הפקה טובה בסך הכל לאופרה פופולרית, וסביר כי הקהל הרחב (שמילא את האולם בעת החזרה הגנרלית) ייהנה ממנה. יש לברך על הצניעות היחסית בבימוי, ועם זאת יצירת מתחם צר ומעט מרוחק עבור הזמרים הקשתה קצת על החיבור האינטימי.

"לה בוהם", (חזרה גנרלית) האופרה הישראלית, 22.4.14. מנצח: דניאל אורן; במאי: סטפנו מצוניס די פראלפרה. התזמורת הסימפונית ראשל"צ ומקהלת האופרה הישראלית.