music4awhile

ראשי » Posts tagged 'קלייר מגנאג'י'

Tag Archives: קלייר מגנאג'י

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

לשיר זה כמו להיות

על מהות, עומק, אינטימיות וזהות אמנותית ברסיטל לידר / עמיר קדרון

צילום: יוסי צבקר

קלייר מגנאג'י, סופרן. בוגרת האקדמיה בת"א וקונס' ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. שרה עם תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן אמריקה-ישראל. ב-2009 השתתפה בתחרות קרדיף.

לפני שנתחיל, ברכות על הזכיה בפרס רוזנבלום. הופתעת?

שמחתי מאוד, וגם הופתעתי קצת, בעיקר כי זכיתי בקטגוריית ׳אמן מצטיין׳ שהיא מכובדת ביותר ומתייחסת לניסיון ולקבלות. לא היה לי מושג שהספקתי את כל זה, ואולי זה גם היופי במקצוע שמשאיר אותנו צעירים…

הזכייה הזאת מחממת את ליבי במיוחד כי לא תמיד קיבלתי בארץ את ההכרה שזכיתי לה בחו"ל, והרבה פעמים עשיתי את הדברים בדרך שלי בלי להתחשב במוסכמות המקובלות כאן, והיה לזה מחיר.

המקצוע הוא מאוד בודד: אנחנו לבד בחדר מכינים את התפקיד וגם לבד אחרי שההפקה נגמרת וחוזרים הביתה; אנחנו לבד מול הגופים המוזיקליים שמזמינים אותנו, ומול הביקורת הפנימית; אנחנו עם הקול שלנו והאמנות שלנו לבד מול כל זה.

לקבל הכרה כזאת מגוף ידוע ומכובד, מראה לי שאני בכל זאת לא לגמרי לבד, ושיש מי שרואה מה שעשיתי כמכלול ומביע הערכה לעשייה הייחודית שלי. זה דבר גדול, ובהחלט לא מובן מאליו. אני באמת מאושרת ומודה מכל הלב על הכבוד הזה.

הפרס, כציון דרך בקריירה, מגיע בשנה מיוחדת שהחלה כשהופעת בהשקת האלבום של עודד זהבי; בקיץ שרת רסיטל רומנטי-עד-עכשווי בסטודיו של חגי יודן; אח״כ הובלת את ״השדיים של תרזיאס״ בסדנת האופרה; בסתיו היתה בכורה עולמית לסטבט של סאעד חדד – וכעת יש מעין סגירת מעגל בסדרת הרסיטלים של רז בנימיני בשטריקר. אמנם במקביל נשארת נאמנה למגרש הבית – המאה ה-18 – אבל כשמחברים הכל יחד, יש תחושה של חישוב מסלול מחדש.

זה בהחלט לא מקרי, כי יש דברים ממה שמנית שתוכננו והוזמנו מעל שנה קודם. אבל אכן זכורות לי כמה תגובות מקסימות של קולגות שלא שמעו אותי מעולם ברפרטואר הזה. למשל, אחרי האופרה של פולנק כולם היו בשוק מדברים שמסתבר שלא שמעו אצלי עד אז, כמו סגנון קברטי או שירה בסגנון מוחצן בהרבה מזה של באך או אפילו של הנדל.

זה ממש הפתיע אותי שחלק מהקהל ואפילו קולגות לא הכירו את הצד הזה אצלי, כי אני תמיד הייתי כזאת וזה תמיד היה שם…

במקביל לאלבום של עודד זהבי יצא גם האלבום עם בארוקדה, ככה שמעולם לא נטשתי את הנדל, וגם לא אנטוש. אני פשוט נהנית לעשות את כל מה שאני אוהבת, ואני מאושרת מאוד שהגעתי למקום שאני יכולה לבחור ולהגיד מה אני רוצה לעשות, כמו ברסיטל הזה שכולו שירים שבחרנו יחד והם כולם דם ליבי.

גם ברסיטל אצל יודן בחרת תכנית ״אישית״, אבל כמובן זה שונה מהרבה בחינות – החלל, הקהל, המסגרת, האווירה… זה מתבטא בתכנית?

ההבדל הבסיסי הוא כמובן שאצל חגי היתה תכנית איטלקית ברובה, וצביקה בעלי הצ׳לן הצטרף בשירים של אנדרה פרווין.

בשטריקר הערב הוא רסיטל פר-אקסלנס, liederabend כמו שכתוב במילון, וכמו שבעצם כמעט לא עושים כאן. זה ערב של שירים אמנותיים בלי אריות או קטעים קונצרטנטיים בהגדרה.

זה אולי המדיום הכי אינטימי והכי קשה, רק הפסנתר ואני בלי השואו של התיאטרון, בלי בימוי או תלבושות וגם בלי תזמורת שמעניקה מהצבעים שלה, והשירה היא אינטימית בהרבה.

יש פה טור דה פורס מאתגר שדורש הרבה סבלנות מהקהל, זה לא מחרוזת להיטי אופרה… האתגר של דן דויטש ושלי יהיה להעביר את הדקויות האלה באופן העדין והמלוטש ביותר, ולכן בחרתי לא רק "תכנית אישית" אלא שירים שהם באמת במהותי הפנימית ביותר.

אני מניח שגם לנישה הזו נכנסות יותר יצירות ממה שניתן לדחוס לערב אחד. בהתחשב בכך שזו הזדמנות נדירה כפי שציינת, איך החלטת מה לשיר?

ראשית הקפדנו מאוד ליצור תכנית שתיתן לקהל טעם של עוד ומקום למחשבה ועיכול של העוצמות בשירים שבחרנו.

למשל, היה לי ברור שתהיה קבוצת שירים מתוך "קרן הפלא של הנער" של מאהלר, שאליו אני מחוברת עוד מאז ששרתי לראשונה את הסימפוניה הרביעית שלו עם נעם שריף בחיפה. אני לא מאמינה שעשר שנים עברו מאז…

זאת היתה ההופעה הקונצרטנטית החשובה הראשונה שלי בארץ אחרי שחזרנו מבוסטון, ולעולם לא אשכח שנעם ואלה שריף היו הראשונים שהאמינו בי בארץ.

בין המאהלרים שרובם משעשעים וקלילים, בחרתי בשיר Wo die schönen Trompeten blasen – בשיר הזה קיימים כל תולדות המוסיקה, הפואטיקה והדרמה בעיניי, והוא אולי אחד המאתגרים ביותר שאשיר בערב הזה.

זו יצירת מופת שבוצעה על ידי הזמרים הכי גדולים. מדובר בדו-שיח של אישה הממתינה לאהובה החייל שישוב משדה הקרב (אם כי אפשר גם לקרוא את השיר כתיאור הלילה האחרון שלהם יחד לפני צאת החייל למלחמה) וזוכה למעשה לביקור של רוח הרפאים שלו. שיר מצמרר, שיש בו כמה תפקידים: המספר, החייל והאישה אשר מבליחה למשפט אחד ויחיד, אבל המוסיקה המנוגנת – ובעיקר השתיקה – מדברת את תפקידה יותר מכל.

השיר כתוב במנעד נמוך ובדומה לסימפוניה הרביעית יש בו שני משפטים ארוכים המושרים בפיאניסימו ובנשימה אחת, ואפילו במנעד כמעט זהה לרביעית, שחוזרים על עצמם לאורכו. יש לי כאן אתגר טכני גדול ואתגר דרמטי שמהותו האמנותית מופנמת – הכמיהה והאהבה אשר לא יתממשו לעולם בגלל המלחמה, "היכן שהחצוצרות הנאות מצלצלות".

זהו שיר אנטי מלחמתי, אבל בצורה כל כך עמוקה ומלאת חמלה ואהבה, ולצד זה הלעג והאירוניה המושחזים של מאהלר, הוא שובר את הלב כל פעם מחדש. שנים שאני חולמת לשיר את השיר הזה ברסיטל!

היה לי חשוב לבצע שיר מתוך הדיסק של עודד, ובחרנו את השיר "ציפור גן העדן" שעומד בפני עצמו כפנינה בין כל השירים בתכנית ומתאים במיוחד אחרי מאהלר,בזכות שפת ההלחנה המדהימה וכיוון שהוא כתוב ביידיש. מדובר באחד השירים היפים ביותר שנכתבו בספרות המוזיקה הישראלית בכלל.

אלו רק דוגמאות מעטות מבין כל התכנית, שנמצא בה כמובן פולנק אהוב נפשי, ולא רק מחזור אחד – המחזור המופלא "אירוסין לשם השעשוע" ובנוסף שני שירים מאת לואי אראגון. אני יכולה לדבר עליהם בלי סוף, אבל נראה לי שהכי טוב לבוא לשמוע…

דיברת בהרחבה על מהלר, ויש פה קישור מעניין: אחד הקבצים האהובים שלו זה שירי ריקרט, אבל הפעם נשמע את גרסת השומאנים.

הכרתי את השירים כשירי קלרה שומאן, אבל רז תיקן אותי בתכנית ששלחתי וכתב שמקובל לראות אותם כשירי רוברט וקלרה שומאן.

עשיתי מחקר קטן והסתבר לי שבשנה שבמהלכה מנע מהם אביה להינשא באמתלות שונות (הם נישאו בספטמבר 1840), כתב רוברט את מחזורי הליד הגדולים שלו, כולל "אהבת המשורר", "חיי אשה ואהבתה" ועוד; וגם סגנון ההלחנה של קלרה השתנה והיא החלה להלחין שירים.

לאחר שנישאו היתה להם שותפות מוזיקלית עמוקה, שכללה הלחנה ונגינה משותפות וכמובן ביצועים שלה לכל היצירות שכתב לפסנתר, והם הלחינו במשותף את "12 שירי ריקרט לאהבת האביב" שחלקם נבצע ברסיטל שלנו.

השותפות הזאת מעוררת השראה בעיניי, למרות שהיתה קצרת ימים באורח טראגי בשל אישפוזו של רוברט ומותו בגיל 46. אני מוצאת שדמותה של קלרה מרתקת – אחרי מותו של רוברט היה עליה לפרנס שמונה ילדים לבדה, והיא המשיכה להופיע ברחבי אירופה ברסיטלים והיתה מורה מפורסמת ומבוקשת. היא היתה אשה, פסנתרנית ומוזיקאית פורצת דרך בכל מובן.

יש לנו הקשר נשי נוסף בתכנית והוא שיריה של לואיז דה וילמורן למוזיקה של פולנק – "אירוסין לשם השעשוע" שהזכרתי קודם – שירים אותם ראה פולנק כהתגשמות האיכות הנשית על כל גווניה.

עד כמה רז היה מעורב בבניית התכנית?

רז היה שותף מלא ביצירת התכנית ונתן קול של מומחה אמיתי, וייעץ לנו מה עובד יותר ומה הסדר הנכון של הדברים באופן המתאים ביותר לקהל שלו, אותו הוא מכיר יותר מכל אחד אחר.

רז אחראי גם לשידוך עם דן?

לא, הופענו יחד בכמה הזדמנויות, גם עם צביקה, ככה שהשידוך המוזיקלי הזה הוא לגמרי שלנו. אני ודן מכירים שנים ולמדנו יחד באקדמיה אצל יונתן זק.

486663_10151700141317275_392271290_n

תארי את הסימביוזה הנדרשת בין זמר לפסנתרן ברסיטל כזה.

ראשית, ברור שבערב לידר נדרשת מערכת יחסים מיוחדת מאוד בין הזמר לפסנתרן. זה לא ליווי סתם, אלא באמת מוזיקה קאמרית כאשר לכל אחד תפקיד קריטי.

למזלי דן מומחה בתחום: הוא למד בתכנית מיוחדת לדואו זמרים-פסנתרנים בגרמניה, ודיסק שלו יחד עם יניב ד׳אור ברפרטואר של לידר גרמני ייצא בחברת נקסוס בשנה הבאה. דן גם חי בברלין תקופה והוא דובר גרמנית, ומעל הכל הוא פשוט פסנתרן פנטסטי עם צליל חלומי ורגישות מטורפת לזמרים ששרים איתו.

כאמור, למדנו יחד באקדמיה והיינו חברים טובים, ומאז ששב לארץ שיתפנו פעולה בקנה מידה צנוע – ועכשיו זה הרסיטל הראשון שלנו יחד, ומקווים שנוכל להמשיך ולהופיע עם התכנית היפהפיה הזאת בעוד מקומות.

מדברייך עולה שזה אירוע מיוחד ויוצא דופן בהיקף, בתוכן ובהכנה. אז נכון שלא פשוט למצוא ״שוק״ לערב לידר, אבל חבל אם זו תהיה הזדמנות חד פעמית. שקלתם לפנות, למשל, למסגרות המקבילות לסדרה הקאמרית של רז (משכנות שאננים והחוג הקאמרי בחיפה)?

אנחנו עושים הרצה קטנה ואינטימית בקונצרט-בית לפני ההופעה אצל רז, ואכן נשמח מאוד להופיע בכל המקומות שציינת ואחרים.

נסיים, כרגיל, בכמה מלים על המשך העונה.

אני רוצה קודם להתעכב על משהו: עם הניסיון והפז"מ במקצוע מגיעה ההבנה שלצד כל הדברים שהם העבודה שלי, הכי חשוב זה בסופו של דבר לעשות את הדבר שהוא באמת שלי.

זה נכון שבכל יצירה שאני מבצעת אני מוצאת את עצמי, או לחילופין מוחקת את עצמי ומוצאת דמות אחרת; ובעצם אמן מבצע חייב להפוך כל דבר שהוא עושה לשלו באופן העמוק ביותר. ובכל זאת כאן יש מקום שנתן לי לבחור ולכן אני רואה את הרסיטל הזה כמשהו עמוק מאוד, כמעט אינטימי. דן ואני כבר התחלנו בעבודה ואני יכולה להבטיח ששנינו נשים שם את המהות העמוקה ביותר שלנו.

לגבי המשך העונה, אציין אירוע נבחר ומאוד מרגש: אחרי הבכורה העולמית ליצירה של סאעד חדאד בפסטיבל ירושלים למוזיקה קאמרית בתחילת העונה, הוזמנתי לשיר את היצירה בקונצרט החגיגי לנעילת פסטיבל "אינטונציות" במוזיאון היהודי בברלין.

בקונצרט ינגנו דניאל ברנבוים ומרתה ארחריץ' את "פולחן האביב" בגרסה לשני פסנתרים ויבוצעו עוד יצירות מופת של המאה העשרים של אייזלר, שנברג וברטוק. זאת תהיה הפגישה הראשונה שלי עם מאסטרו בארנבוים ומיותר לציין שאני מאוד מתרגשת…

אמנות השיר: קלייר מגנאג'י ברסיטל עם הפסנתרן דן דויטש. 7.4.16 בקונס' הישראלי למוזיקה (שטריקר).

מודעות פרסומת

עשור של דואטים

אלון הררי וקלייר מגנאג'י חוגגים עשר שנות שת"פ / עמיר קדרון

תולומאו וקליאופטרה ("יוליוס קיסר במצרים", הפקת האופרה הלאומית בפינלנד, 2012)

קלייר מגנאג'י, סופרן. בוגרת האקדמיה בת"א וקונס' ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. שרה עם תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן אמריקה-ישראל. ב-2009 השתתפה בתחרות קרדיף.

אלון הררי, קונטרה-טנור. סיים בהצטיינות תואר ראשון ושני בביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. שר בתחרויות בספרד, איטליה ווינה ובבתי אופרה מובילים בגרמניה, פינלנד, ליטא ועוד. מופיע בקביעות עם כל התזמורות וההרכבים המובילים בארץ.

פרויקטים משותפים: "מלכת הפיות" (פרסל) עם מת'יו הולז ובארוקדה; קונצרט עם הסימפונית ירושלים בניצוח דניאל כהן; "ישראל במצרים" עם דיויד שטרן והסימפונית ירושלים; "יוליוס קיסר במצרים" באופרה הלאומית של פינלנד; "אורפאו ואאורידיצ'ה" באופרה הישראלית. "מלכת הפיות" בניצוח דיוויד שטרן; "אסתר" (הנדל) עם בארוקדה ודיוויד שטרן; תכנית "גלוריה" של בארוקדה; "המבול" (פלבטי) עם אנסמבל פניקס.

באילו נסיבות התחילה דרככם המקצועית המשותפת?

קלייר: זה היה ב"סלון המוסיקלי" אצל יונתן זק, נכון? לדעתי ב-2005.

אז השידוך היה רעיון שלו? כי אם אני לא טועה, למדתם בתקופות שונות באקדמיה.

אלון: נכון, אבל נפגשנו בקונצרט אצל יונתן. זה היה כשעלמה [בתה הבכורה של קלייר, ע"ק] הייתה בת 3 לפי דעתי. שרנו את הפרק הראשון של הסטאבט מאטר של פרגולזי. אחר כך נפגשנו באקדמיה כשקלייר באה להאזין לכמה דברים בספרייה.

קלייר: אני זוכרת אותך מסתובב באקדמיה עם מדים כשאני הייתי בערך בשנה ג׳, כלומר היו לנו זמנים מקבילים… לא?

אלון: לא סגור על זה. יכול להיות שבשנתי הראשונה באקדמיה הייתי במעמד מיוחד ולא באתי יותר מדי,  אז לא חשבנו שלמדנו ביחד.

קלייר: בכל אופן, אצל יונתן זק זה היה שידוך שיונתן עשה, וחוץ מפרגולזי שרנו גם את הדואט מפופאה, נכון? ואז כל אחד שר דברים לבד… היה מהמם. עלמה היתה בת פחות משנתיים, ממש תינוקת. אני זוכרת שהסתובבה בסלון של יונתן כשעשינו חזרות.

אלון: נכון!

קלייר: אז בעצם יש לנו עכשיו חגיגות עשר שנות שיתוף פעולה? אמאל'ה…

 

אורפאו ואאורידיצ'ה בהפקת האופרה הישראלית, 2011. צילום: יוסי צבקר

אתם יכולים לאפיין את מהות הקליק ביניכם?

אלון: אני מניח ששנינו אנשים מאוד יצריים ומאוד אינטואיטיביים במוזיקליות שלנו ולכן אנחנו ממש מרגישים אחד את השנייה אם במשחק ואם בשירה. אנחנו יכולים ממש להבין אחד את השנייה אם במבט ואם במגע, אנחנו יודעים מה אנחנו הולכים לעשות.

זה משהו ייחודי שעם פרטנרים אחרים פחות עובד?

אלון: לא חושב שזה עניין של פחות עובד או יותר עובד, אלא יותר כימיה שמקורה בסוג של אישיות. כשאני וקלייר נכנסים לפרויקט ביחד זה בדרך כלל עד הסוף. אנחנו גם חברים מאוד טובים ומדברים על הכל, וחלקנו המון חוויות טובות ורעות כאחד אם בפינלנד ואם בארץ.

קלייר: זה נכון גם אם לא עבדנו יחד או לא נפגשנו במשך תקופה, ישר כשאנחנו שוב יחד אנחנו מדברים בדיוק את אותה שפה. ולכן מספיק מבט וישר נדע איזה קישוט הולך לבוא, איפה נושמים… יש משהו מאוד עמוק ואמיתי בקשר בינינו על הבמה וגם מחוץ לה.

בהופעות הקרובות באוניברסיטה יש איזו סגירת מעגל ביחס לרסיטל ההוא אצל יונתן, כיוון שבין היתר תשירו קטעים ששרתם גם אז. באיזו מידה ובאיזה אופן (אם ניתן להעריך זאת בכלל) יושפעו הגישה והביצוע עקב הניסיון שצברתם?

אלון: לפי דעתי קלייר הייתה אז לפני הפרויקט עם כריסטי, ואני עוד הייתי בחיתוליי מבחינת הבנת הסגנון הבארוקי, אז אני חושב ששנינו מאז עשינו כברת דרך עצומה בסגנון הזה וכל אחד מאיתנו עבד המון באירופה בהפקות בארוקיות.
אם הייתי צריך לבחור בין 2 הקונצרטים של אז לעומת היום, בלי שום ספק הייתי הולך לזה של היום.

קלייר: נכון.

האמת שלחזור לאקדמיה בתכנית שעיקרה בארוק זה כמעט חתרני, בהתחשב בעובדה ששניכם מזוהים עם הרפרטואר – ואילו במסגרת הלימודים שם לא היה (ועדיין אין) מסלול רשמי שאיפשר להתמחות בבארוק.

קלייר: דווקא בשנה א׳ או ב׳ היה לי קורס של ביצוע בארוקי, וגם פרופ׳ מירה זכאי הקפידה לתת במה וכלים לביצוע תקופתי – כי מטבע הדברים יש הרבה רפרטואר רלוונטי בכיתת האורטוריה. אני חושבת שהיום בית הספר בנוי אחרת, הוא קשור לתזמורת הפילהרמונית וכך באופן טבעי הנגנים פחות מנגנים בכלי בארוק. בקשר לזמרים, אלון ואני יחד או לחוד נשמח בכל עת להגיע ולתת כיתת אמן או קורסים על ביצוע בארוקי; נכון?

אלון: ברור! נכון שהיו גם קורסים של אורטוריה וכאלה, והיו המון שיעורים שהתמקדו בביצוע יצירות בארוק – אבל עדיין הדגש הוא ברפרטואר הקלאסי והרומנטי, בעוד שבעולם כבר ידוע שנגנים וזמרים צריכים לשלוט בכל הסגנונות, כולל נגינה בכלים עתיקים, בד בבד עם כלים מודרניים.

קלייר: אין דבר יותר חשוב מאשר ניסיון בימתי רלוונטי ואקטואלי. הפרשנות לאופרות בארוק כל כך השתנתה וזמרים צעירים צריכים לקבל את הידע והפרקטיקה הזאת.

אלון: לצערנו באקדמיות בארץ למעט אולי רוח חדשה שנושבת בשנתיים שלוש האחרונות, לא באמת הציגו לתלמידים את עולם האופרה כמו שהוא בעולם ואת כל הדרישות והאתגרים שנדרשים מזמר צעיר. שלא נתחיל אפילו לדבר על מוכנות לתחרויות בינלאומיות, ששם זה לעתים קרש קפיצה חשוב בקריירה של זמר צעיר. אני מתכוון לזמן שבו אני הייתי באקדמיה, וכשיצאתי הבנתי כמה לא הייתי מוכן לעולם האמיתי. אבל כנראה שבאמת בשנים האחרונות מתחולל שינוי ענק ואני מאוד שמח על כך.

קלייר: בשנתיים האחרונות הוזמנתי לשפוט בתחרויות ובאודיציות ב"בוכמן מהטה", וכל פעם מחדש התפעלתי מהרמה הגבוהה של הזמרים וממידת מוכנותם לצאת אל העולם האמיתי. נדמה לי שבמהלך השנים האחרונות חלה איזו קפיצה. הגיעו מורות חדשות שנותנות לתלמידים מלבד הידע הטכני והמוסיקלי גם ניסיון בימתי רב משלהן, ובהתאם לכך הזמרים (ובעיקר הזמרות, כי אותן יותר שמעתי) פשוט פנטסטיים. זה מה ששמעתי בתל אביב, והייתי באמת מאושרת.

אני רואה שמצב האקדמיה זה נושא טעון, ותוהה אילו רגשות וזכרונות מעורר בכם הביקור הקרב? אני מתכוון במבט לאחור. זו מסגרת תובענית שעלולה להיות מאד מדכאת.

אלון: דווקא את זמני באקדמיה אני זוכר לטובה ובמיוחד את הקורסים החיצוניים, וואו! אדריכלות של ימה"ב בסוריה ומצרים, אמנות יוונית, המון דברים די מדהימים. דווקא בנושא המוזיקלי לאקדמיה יש השפעה שלילית (וזה לא ייחודי לארץ) על החירות האמנותית של הזמר, כי כל אחדמגיע עם ה"סאונד" והמוזיקליות הטבעית שלו, ולאקדמיה נטיה קצת "לרבע" את החירות הזו לטובת למידת סיגנון , שפות וכאלה.

קלייר: בתואר הראשון באקדמיה היו המון דברים מופלאים. זכיתי במורה מדהימה, אגנס מסיני, ובמורות נוספות שלימדו אותי המון, כמו מירה זכאי שאחר כך גם שלחה אותי להשתלמות אצל סילביה גרינברג בווינה. הדברים שלמדתי ממורותיי הולכים איתי עד היום, וגם חלק גדול ממה שעשינו שם: קורסים של מוסיקה מודרנית, ביצוע בארוקי, הכרתי את עודד זהבי באקדמיה – מה שהוביל לשיתוף פעולה ארוך ולדיסק שיצא בתחילת השנה… כל כך הרבה דברים.

הכי חשוב: באקדמיה גם הכרתי את בעלי [הצ'לן צבי אורליאנסקי, ע"ק] ומיד כשסיימתי את התואר טסנו לבוסטון, לקונסרבטוריון ניו אינגלנד, ושם פשוט התחלתי מיד להופיע בהפקות – ואפשר להגיד שזה הדבר הכי חשוב: הניסיון שמקבלים על הבמה אין שני לו, ורק ככה לומדים. אני חושבת שהיום שמים בזה דגש באקדמיות בארץ, וגם רמת ההפקה פנטסטית: ראיתי קטעים ביוטיוב מההפקות של העטלףאריאדנה בנקסוס והרקויאם של מוצרט.

מה אנו עומדים לשמוע בקונצרטים?

אלון: היצירה המרכזית תהיה הסטאבט מאטר של פרגולזי, אחת היצירות הכי מוכרות ברפרטואר הליטורגי. ויהיה גם דואטים: Pur ti miro מהכתרת פופיאה של מונטוורדי, Vieni, appaga il tuo consorte מתוך אורפאו ואאורידיצ'ה של גלוק, והדואט המסיים מתוך יוליוס קיסר של הנדל.

קלייר: את "פופיאה" עדיין לא שרנו במלואה ואנחנו חולמים לעשות.

אלון: אמן ואמן שנעשה את "הכתרת פופיאה"! חלום שהלוואי שיתגשם!

פצצה ראשונה: האם אנחנו באמת צריכים עוד סטבט? אני לא בא סתם בקנטרנות, אלא באמת רואה פה ׳תסמונת טראוויאטה׳: מעגל של רפרטואר שחוק, אמנים משועממים וקהל רדום.

אלון: תראה, יכול להיות שאתה בהחלט צודק והיצירה שחוקה עד עפר. אך עם זאת, זה גם הרבה תלוי בביצוע. שנינו מאוד רצינו לשיר את היצירה כולה ביחד – והקהל יחסית עוד לא מראה סימני התעייפות מאחר שבניגוד לטרוויאטה,  היצירה של פרגולזי לא ארוכה יחסית וגם נתונה להמון פרשנויות והמון ביצועים מעניינים. עוד נקודה היא שגם אם היינו רוצים לחדש אז לדוגמא הסטאבט מאטר של סקרלטי (אלסנדרו), שעליו ביסס פרגולזי את שלו, היא יצירה משעממת להחריד – ואילו פרגולזי באמת מצליח כל פעם לרגש עם כל ביצוע.

מבחינה מסחרית זה בעייתי להעיז פה במקום שמתבסס על קהל מנויים שקונה כרטיסים. זאת אומרת, היינו יכולים לצאת עם תכנית של הדואטים הארקדיים של הנדל, אבל יש מצב שהקונצרט היה מוכר 10 כרטיסים ואז בכלל היה מתבטל.

בנוסף, ביצירה של פרגולזי אני וקלייר לגמרי "עירומים", זאת אומרת שהכל עלינו וזה מאוד מרגש אותי אישית כי אני וקלייר רוצים לעשות מוזיקה ביחד וליצוק את הדינמיקה שלנו לתוך היצירה הזו.

קלייר: למרות שהסטאבט מבוצעת כל כך הרבה, אני שרתי אותה לראשונה רק לפני 3 חודשים, ובנוסח שבו אנחנו נבצע – כששני זמרים סולנים שרים את כל היצירה ללא מקהלה. כשישבנו ורצינו להכין תכנית ביחד זה היה אחד החלומות שלנו, לשיר את היצירה בשלמותה ביחד. לפעמים יש סיבה שבגללה יצירה אהובה לאורך שנים, ובביצוע מעולה ואמיתי גם טרוויאטה או בוהם או כרמן הן חלום…

על אותו משקל, יש סיבה למה יצירות נשכחו לאורך השנים, ולא תמיד חייבים למצוא איזה יצירת בארוק נשכחת שהנדל שכח בספרייה בלונדון וגילינו ומצאנו והנה אנחנו חדשניים ויש לנו מה להגיד… היופי הוא להיות חדשניים ולהגיד משהו גם ביצירות מופת שהן נכס צאן ברזל.

עם השנים והניסיון התברר לי שהכי חשוב שיהיה קהל ואולם מלא, זאת הסיבה שאנחנו שם הרי. לא כל דבר פרינג'י ומגניב על הנייר הוא באמת כזה… ואפשר לבצע יצירה שחוקה באופן כזה שהקהל יפתח את האזניים ויתרגש וייצא עם חוויה עמוקה – אולי דווקא בגלל שהיצירה כל כך מוכרת לו, ואולי כי היא יצירת מופת?

טוב, נאמר ששוכנעתי חלקית – אבל את הדואטים הארקדיים בהחלט אשמח לשמוע ולדעתי זה משהו שיכול לצאת לפועל. עיון בעונה של תז׳ הבארוק, למשל, מפיח תקווה: תכנית שבאמת מנסה לשבור את מעגל הבינוניות שתיארתי קודם. מצד שני, הסיכוי לשמוע את שניכם באופרת בארוק קלוש מתמיד. הידיעה שלפני עשור העלו באופרה הישראלית את יוליוס ואת פופיאה נדמית היום כמו מדע בדיוני. גם אורפאו בהפקת האקסטרים של טרלינסקי היתה צעד חריג. 

אלון: תראה, יש בעיה כלל עולמית עם אופרות בארוק, שכבר אין אותה תגובה נלהבת שהייתה לפני 20 שנה להפקות של אופרות בארוק, ורואים את זה בכל מקום.  היום עיקר תשומת הלב זה המון פיוז'נים: בארוק יחד עם מוזיקה לדינו זה אחד הדברים הפופולריים שעושים היום (כמו התכנית של יניב ד'אור עם בארוקדה ואנסמבל נאיה) או ג'ורדי סאבאל ותכניותיו השונות. זה נכון שאופרה (ואופרות בארוק בתוכה) היא גם ככה תרבות ישנה שחייבת להתחדש ולהתעדכן, אבל זה לא כזה ייחודי לישראל.

"אורפאו ואאורידיצ'ה", הפקת האופרה הישראלית, 2011. צילום: יוסי צבקר

דיברת על ההפקה של טרלינסקי – תראה איזה באזז זה יצר! או שממש אהבו את זה או שממש שנאו, אבל בכל מקרה הקהל לא היה אדיש. אז כן, חייבים להיות קצת יותר קיצוניים על מנת שההפקה תיצור עניין, אבל אני רואה את זה כעניין חיובי כי אני אוהב הפקות חדשניות. לטעמי ההפקות המסורתיות די איבדו את הטעם שלהן. אצל ורדי ופוצ'יני זה עוד יכול לעבוד כי המוזיקה מוכרת, אבל עבור הנדל או ויוואלדי חייבים להיות הרבה יותר יצירתיים.

אני מסכים מאד עם האבחנה על הצורך של אמנות האופרה להתרענן וזו הסיבה באמת שאם כבר לראות בארץ אופרה, אז מבחינתי רק בסטודיו או בסדנה או באקדמיה, היכן שלרוב מפצים על דלות האמצעים ביצירתיות ובאינטליגנציה. העניין הוא שחוסר ההיתכנות של אופרת בארוק פה הוא בעיקר מטעמים כלכליים, וזה מה שחורה לי – כי אמנותית אנו בתקופה של פריחה ויש הרכבים מעולים ובמיוחד שפע בלתי נתפס של זמרים שאוהבים ויודעים לשיר בארוק. אני בהחלט מסוגל לדמיין הפקת פרינג׳ קורעת של סרסה בכיכובכם. או פופיאה, אם אתם מתעקשים.

אלון: כן, הפקת פרינג' מעולה של סרסה או פופיאה זה אחלה, אבל המצב לאשורו זה שעל מנת שנעשה אחת כזו אנו נצטרך להיות חודש בחזרות ואחריו הופעות וכל זה בשביל שקל וחצי שנרוויח וקהל של 100 אנשים. לצערי, השיקולים הכלכליים הם בהחלט גורם חשוב. ואם אכן נעשה משהו פרינג'י או חדשני (כמו בשנה שעברה עם החגיגה על הסיין של ויוואלדי), זה חייב להיות בהשקעה רצינית של תלבושות, או מנחה או עוד ערך מוסף לעניין, ומישהו צריך להשקיע את הכסף בזה – וגם ככה לפעמים אתה מופיע מול אולם ריק שזה דבר מבאס לכשעצמו.

קלייר: שניכם צודקים, ועד שלא יהיה גוף שיוכל להרשות לעצמו כאלה הפקות ויזמין אותנו, זה לא יקרה. האופציה היחידה שלנו כאמנים מבצעים היא ליצור תוכניות ופרוייקטים יחד ולהעלות אותן במקומות שונים בארץ ובעולם. הפקות בארוק מלאות של אופרות זה לא דבר שאלון ואני יכולים להעלות בעצמנו, אם כי לדעתי ובמלוא הצניעות, יש לנו הרבה קהל בארץ שיגיע להקשיב במידה והפקות כאלה יועלו.

הלאה: החלטתם לשלב בתכנית פיוטים ממסורות היהדות בארצות המוצא שלכם. אתם רוכבים פה על גל הפיוז׳ן שאלון הזכיר קודם?

אלון: לא הייתי קורא לזה לרכב על הגל, מאחר וזו לא תכנית שלמה. אני תמיד משלב קצת פיוטים בקונצרטים, זה נותן קצת "פלפל" לתכנית. אני לא רואה בזה פרויקט שלם של פיוטים (לפחות לא כרגע…) אבל כן חשוב לנו כמזרחים לתת ביטוי גם למקורות שלנו בקונצרט הזה, ומה יותר מיוחד מהפיוטים הנפלאים האלו?

קלייר: הופעתי עם פיוטים מהבית שלי, יחד עם אבא שלי, כבר בשנת 2005 באבו גוש. שנה אחרי זה כבר עשינו קונצרט יותר גדול, וגם הדודה שלי מרים (שהיא זמרת פולק יהודי ומלחינה) הופיעה איתנו, ואנשים חזרו במיוחד בשביל החומר הזה. עד היום בכל רסיטל שאני עושה אני משלבת גם פיוט אחד לפחות. אלון גם מופיע עם החומרים מהבית שלו והקליט אותם לדעתי, נכון? מדובר פה במוסיקה שהיא חלק מהזהות שלנו והכי נפלא להביא אותה לקהל, שתמיד מגיב בחום ומתרגש במיוחד דווקא מהקטעים האלה.

אלו חומרים ששמעתם בבית הוריכם "יד ראשונה", או שהגעתם אליהם בשלב מתקדם מתוך סקרנות?

אלון: בשלב מאוד מתקדם מתוך סקרנות רבה. בשנתי האחרונה באקדמיה התעניינתי בשירה התימנית וממש הלכתי ל"מורי" תימני כדי ללמוד כמה פיוטים וללמוד כהלכה את ההגייה התימנית.

קלייר: אני הכרתי את רוב הפיוטים בבית וגם עשינו להם עיבודים עם צ'לו ולשני קולות וכו'. חלק גם הדודה שלי עיבדה ויצאו בדיסקים שלה.

את יכולה להעריך באיזו מידה החשיפה מילדות לפיוטים השפיעה עלייך כמוזיקאית?

במידה רבה ומשמעותית אבל זה היה רק חלק ממכלול המוסיקה ששמעתי; אהבתי אופרה מגיל צעיר מאוד, וגם את הלהיטים של פסטיבל סן רמו, והייתי עושה הופעות עם אבא שלי מילדות לכל המשפחה… בכל אופן לחזור לשיר את החומר הזה, יוצא תמיד החלק היפה ביותר בקונצרט.

אולי זה נעשה כבדיחה, אבל לא סתם קראתם לקונצרט ׳ליבי במזרח׳. קלייר אמנם פתחה את הפצע בריאיון אצל עומר שומרוני והתקרית שבה נשאלתם מה לכם ולאופרה מלכתחילה הפכה לאנקדוטה ברנז׳אית, ובכל זאת אני תוהה: זה היה משהו חריג, או שהשד העדתי חוגג גם בסצינת המוזיקה וזה אכן issue להיות מזרחי ששר ״מוזיקה של אשכנזים״?

אלון: זה לא כזה אישיו, זה בעיקר יותר "קוריוז" שזה באמת די יוצא דופן, אבל בשנים האחרונות יותר ויותר בני עדות המזרח עוסקים במוזיקה קלסית. הכביכול יתרון שלנו הוא שלנו יש גם את הצד היותר מזרחי שאנו יכולים להתחבר אליו ולתת זווית שונה על היצירה שלנו ועל השירה שלנו.

קלייר: מה שהיה שם מאוד הפתיע אותי. לא האמנתי שבזמנים שלנו אנשים חושבים ככה וגם מעזים לשאול שאלות כאלה אמנים מבצעים שהרגע נתנו את הנשמה שלהם בהופעה. ההורים שלי לימדו אותי תמיד שכולנו שווים ועודדו אותנו למצויינות. אז באמת עד אותו הרגע פשוט לא נתקלתי בתופעה הזאת; כנראה זה היה סביבי ופשוט לא ראיתי. כמו שכבר אמרתי, אצלי במשפחה מעולם לא היו קלישאות האלה. אנחנו גאים במי שאנחנו, ואין לי שום רצון לשתף פעולה עם השיח הזה שמקורו באיזה "הפרד ומשול". הילדים שלי כבר לא יודעים איזה רבע ואיזה חצי שייך לאיזה מוצא, וזה ממש לא משנה להם; לכן אם יש אנשים שקשה להם עם שם המשפחה שלי, זאת הבעיה שלהם.

אלון: אני חייב לציין שזה היה אחד הרגעים הכי משעשעים שהיו לי בחיים!

אנחנו קרבים לסיום, ואני תוהה אם – כיוון שטרחתם ובניתם תכנית שהיא כל-כולה שלכם – תהיינה הופעות נוספות אחרי המתוכננות באקדמיה. נראה לי שזה יכול למשל להתאים לאבו גוש ובכלל.

אלון: לא כרגע, אך ברגע שתצוץ ההזדמנות אנחנו בהחלט נשמח לעשות עוד הופעות של התכנית! זה בעיקר תלוי בלו"ז (של שנינו מאוד צפוף…) ובתקציב.

מה תכניותיכם להמשך העונה?

אלון: בדצמבר אנחנו חוזרים עם אנסמבל פניקס על אורטוריית המבול של פלבטי, שבוצעה לראשונה בארץ בתחילת העונה. לאחר מכן אשיר ביוהנס פסיון עם האנסמבל הקולי הישראלי. בינואר אשיר את הקנטטה מס' 82 של באך עם הקאמרטה, ובמרץ עם הקאמרית הישראלית יצירה של קאנצ'לי לכבוד בואו לארץ. במאי אטוס לגרמניה להופיע עם הפילהרמונית של קלן ביצירה "מזמורי צ'יצ'יסטר" של ברנשטיין.

קלייר: יהיו לי קונצרטים מאוד מיוחדים בשוברטיאדה בסוף ינואר ובתחילת פברואר, בהם אבצע יצירות של שוברט לסופרן ולמקהלה בניצוח ישי שטקלר; מאוחר יותר באותו חודש יהיו הופעות עם הפילהרמונית – קטעים נבחרים מסיפור הפרברים (חלום שמתגשם!) בניצוח ירון גוטפריד; באפריל אופיע בסדרה הקאמרית בשטריקר, ברסיטל מאוד מיוחד עם דן דויטש בו אשיר מאהלר, שומאן, פולנק ובריטן, ועודד זהבי כמובן; מאוחר יותר יהיה ביצוע חוזר ל"סטבט מאטר" של סאעד חדאד שביצעתי בבכורה עולמית בפסטיבל ירושלים למוסיקה קאמרית, הפעם בפסטיבל למוסיקה קאמרית במוזיאון היהודי בברלין.

"יוליוס קיסר במצרים", הפקת האופרה הלאומית בפינלנד, 2012

"יוליוס קיסר במצרים", הפקת האופרה הלאומית בפינלנד, 2012

"ליבי במזרח" – אלון הררי וקלייר מגנאג'י ישירו מיצירות פרגולזי, הנדל, גלוק ומונטוורדי וכן פיוטים ממסורות תימן ולוב. ילוו בוריס קליינר בעוגב וקשתנים מביה"ס בוכמן-מהטה. 26-27 בנובמבר, אונ' ת"א (אולם קלרמונט).

הקברט של פולנק

קלייר מגנאג'י מגשימה חלום בסדנת האופרה / עמיר קדרון

קלייר מגנאג'י, סופרן. בוגרת האקדמיה בת"א וקונס' ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. שרה עם תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן אמריקה-ישראל. ב-2009 השתתפה בתחרות קרדיף.

נתחיל, עבור הדור שלא ידע את פולנק (Poulenc) – בקצת רקע על האופרה.

"השדיים של טרסיאס" מבוססת על מחזה באותו שם מאת המשורר הסוריאליסט גיום אפולינר. המחזה נכתב בשלהי מלחמת העולם הראשונה והוא כולל מסרים מאוד אנטי מלחמתיים, ואת הקריאה המפורשת לאנשים: "קהל יקר, עשו ילדים (ולא מלחמה)".

פולנק (שהלחין עוד קודם לכן מחזורי שירים של אפולינר) כתב את האופרה בשלהי מלחמת העולם השניה, ככה שיש פה קול חזק כנגד המלחמה באשר היא – אבל באלגנטיות של הסוריאליזם הצרפתי, כשהמקום דמיוני ואקזוטי ולא ברור איפה אנחנו בדיוק. מי אמר צנזורה? אכן, כמו בהרבה יצירות מכל התקופות, כדי לטשטש אמת אקטואלית, גם במקרה זה נאלצו היוצרים להעביר את ההתרחשות למקום אחר.

הסיפור שלי עם תרז, הגיבורה, מתחיל בערך בשנה ג' באקדמיה. מצאתי במקרה בספריה פרטיטורה די ישנה של האופרה ופשוט לא האמנתי שיש דבר כזה בעולם… אני חושבת שהייתי הראשונה לגאול את התווים האלה ממחשכי המדפים.

התחלתי לקרוא את הסצנה הראשונה של תרז, בה היא מודיעה לבעלה שהוא לא יגיד לה מה לעשות; שהיא אינה מכירה בסמכות הגברים, ולא רוצה להביא ילדים אלא לצאת למלחמה; כמו כן להפוך לאמן, מתמטיקאי, רופא ופסיכולוג, ובעיקר חייל שיילחם באויבים. תוך כדי זה היא משנה את דמותה: מפוצצת שני בלונים שמייצגים את השדיים וקוראת לנשים בקהל לעשות כמוה, מגדלת זקן ושפם והופכת למצביא טרסיאס, וכמובן עוזבת בטריקת דלת תוך השלכת חפצים.

אין לתאר את כמות האפשרויות שהסצנה הזאת טומנת בחובה, ואני שרתי אותה בכל הזדמנות שיכולתי, לרבות בתחרות ה-BBC בקרדיף, שם הקהל המאוד שמרן דווקא התלהב – אולי גם כסוג של הפוך על הפוך? הנה נציגת ישראל שרה שהיא רוצה להפוך לחייל ולצאת למלחמה…

למרות שהרביתי להופיע עם הסצנה הזו, מעולם לא שרתי את התפקיד במלואו. מדובר באופרה שלא מרבים לבצע בעולם, ומחוץ לצרפת בפרט, למרות שיש לה גרסה אנגלית שערכו בריטן ופירס באישור פולנק, ואותה נשלב בהפקה הזאת.

בהמשך האופרה קורים דברים מאוד מצחיקים, כולל הפיכת הבעל לאשה היולדת 400,000 ילדים ביום אחד. בסוף, מבלי להרוס את ההפתעה, תרז חוזרת הביתה ורוצה לעשות ילדים, למרות שכבר אין לה שדיים. אז יש פה גם מערכת יחסים זוגית שנקלעת למשבר ואחרי שכל צד בעצם מוכרח לעבור ל"צד השני" – האשה הופכת לגבר והגבר לאשה מבחינה פיזית ומגדרית – בסופו של דבר הם מגלים שהם כן רוצים לחזור לחיות יחד, שזה סיפור אישי וקטן אבל גם אוניברסלי מאוד.

באופרה הזאת יש כל כך הרבה רבדים. כמו תמיד אצל פולנק, גם כשהוא מצחיק ואירוני וקליל, יש בו משהו עמוק מאוד ורוחני. אני מוצאת שהעיסוק בסוגיות מגדריות מאוד מעניין. בייחוד אז – אבל גם היום – אי אפשר היה לגעת בהן אלא דרך הצגה סוריאליסטית שכביכול הזויה מכדי שתהייה רלוונטית לחיים כאן ועכשיו.

את מוצאת שהמסר האנטי-מלחמתי עובר למרות מורכבות האופרה ואופייה המיוחד?

אני חושבת שהמסר העמוק הוא לא ״אנטי-מלחמתי״, אלא בעד אהבה. תרז אומרת שאין חשיבות לכתר או לקבר, עלינו לאהוב, או שנמות לפני שהמסך יירד; והמקהלה בסוף שרה: "גם אם תאהב לבן או שחור, הרבה יותר מעניין כשהצבעים מתחלפים; די שנבחין בזה, ככה שאם למישהו זה מפריע, פשוט שייתגרד ("scratch yourself if it itches")" -וכמובן, ״לכו כולכם עכשיו הביתה ועשו ילדים – זהו מוסר ההשכל של המלחמה.״

אפשר לקרוא את הסיום גם פסימית: אנחנו צריכים הרבה ילדים כדי לחזק את המדינה במלחמה הבאה.

ואולי זה ככה: הביאו ילדים ואל תסכימו לשלוח אותם למלחמה לעולם. צריך לזכור שאפולינר כתב את הטקסט אחרי מלחמת העולם הראשונה אשר גבתה חיי אדם בהיקף חסר תקדים. כמות עצומה של גברים נהרגו בחזית, והנשים מילאו את מקומם בעבודות בעורף. היה כזה מסר רשמי של המדינה כי היתה פה שאלה קיומית, אבל אולי באופרה זאת הדרך האחרת להגיד make love not war.

אני מניח שהמסר תלוי לא מעט גם בנמען. בהתחשב בייחוד של האופרה וגם של ההפקה, לא נראה לי שיגיע הקהל של טראוויאטה.

ההפקה שלנו תעלה בהאנגר 3 שזה מתחם הופעות רוק: הקהל יושב מכמה צדדים והאופי מאוד קברטי. זו לא הצגה שהקהל בא לשבת בשקט ולראות הופעה. הבמאי בחר לשלב 3 שפות שונות (כולל עברית) בניגוד למוסכמה של שפה אחת עם תרגום מוקרן, שאז לצערנו העיניים של כולם בתרגום… אני מאוד אוהבת את זה, כמובן!

על פי רוב אנו שומעים בסדנה זמרים בראשית דרכם, ואילו את כבר הספקת לצבור רקורד בארץ ובעולם. איך זה לחזור לעבוד במסגרת אלטרנטיבית / פרינג׳ית כמו הסדנה?

זה נכון, והסיפור הפעם היה לא צפוי. היו כמה ביטולים של הרגע האחרון, וכך קרה שערב לפני החזרה הראשונה עם הבמאי, קיבלתי טלפון מג׳ון נוריס (מנהל הסדנה). הוא ידע שאני מכירה את התפקיד וביקש שאבוא למרות ההתראה הקצרה.

אגב, יש עוד זמרים מקצועיים המשובצים מדי פעם בהפקות הסדנה, בעיקר בתפקידים היותר קשים לליהוק בקרב זמרים צעירים שרק מתחילים לצבור ניסיון.

אני חייבת להגיד שהתגעגעתי לאנרגיה של הסדנה. יש בה משהו ראשוני ולא ציני, מלא סקרנות ושמחה של עשייה שלצערי לא תמיד קיים בעולם המקצועי בחוץ.

בואי נתעמק במוזיקה, ודבר ראשון נרגיע את הקהל: האופרה נכתבה אמנם באמצע המאה ה-20, אבל היא הכי לא דרמשטט.

זו מוזיקה צרפתית הכי מתוקה שיש: ולסים קברטיים והמון הומור. המוזיקה מלאה בתחכום ובקלילות, יש המון קריצות לבל אפוק הצרפתי והאווירה כיפית ומשוחררת. יש גם רגעים ליריים שפשוט שוברים את הלב, ארייה קטנה או ולס שכל כך יפים באמצע כל הכאוס, וזה רק מבליט בעיניי את הכמיהה לאהבה שבסופו של דבר כולנו מרגישים…

את מזוהה בעיקר עם הרפרטואר של המאה ה-18; מה מאפיין מוזיקלית את תרז והאם זה דורש ממך סוויץ׳ מיוחד?

האתגר הראשוני היה ללמוד את כל התפקיד תוך מס' ימים, ובצרפתית – שהיא בין השפות הכי מאתגרות בשבילי. התפקיד מאוד לא קל מבחינה מוזיקלית וקולית – הוא יושב ברובו בפסאג'ו הגבוה עם המון קפיצות – וצריך לשיר מאוד בחכמה כדי לשמור על השירה היפה ולהוציא את הפראזות הליריות כשהן כן מגיעות, ואז היופי שלהן מתעצם עוד יותר.

בנוסף, תרז עוברת המון שינויים במהלך האופרה – מאישה לגבר ואז למגדת עתידות בתחפושת וחזרה לאשה – התפקיד מאוד קפריזי וסוחף, עם הרבה צבעים שצריך להשתמש בהם כדי לא ליפול למלכודות של קונבנציה "גברית" או "נשית".

כיצד התרשמת עד כה משותפייך להפקה?

כאמור, הזמרים והצוות הם עירוב של זמרים מקצועיים וגם זמרים צעירים של הסדנה, וזאת הזדמנות גדולה בשביל כולנו ללמוד ולתמוך אחד בשני. חשוב לציין שזאת גם השנה הראשונה של ג'ון נוריס כמנהל הסדנה, ואני חושבת שהוא מנסה ליצור פורמט קצת אחר ממה שהיה לאורך כל השנים. בשבילי, שחוזרת לסדנה שנים אחרי ששרתי שם כסטודנטית באקדמיה, יש סגירת מעגל מאוד יפה, ממש מכל הבחינות שאפשר.

זאת הולכת להיות ההפקה הכי מצחיקה ומפתיעה שעשיתי השנה, ואני ממש מתאפקת כדי לא לעשות ספוילרים… הבמאי אדווין קייהיל (Edwine Cahill) הוא גם שחקן וזמר שהופיע בהרבה מחזות זמר בברודווי. כך קורה שהאופרה שלנו שהיא ממילא קברטית ותיאטרלית, מקבלת אופי של שואו לא שגרתי ומאוד מאוד כיפי.

יש פה ניסיון לשבור את המחיצות, את ההפרדה המלאכותית בין "קונצרט" לבין הופעה מוזיקלית-תיאטרלית פשוט כיפית, שיש לה מסר וגם המון עומק וכמובן איכות ביצועית ללא פשרות – רק שכל זה לא חייב להיות מעוקר וסטרילי או מנומס ומעונב, או "שקט ועצוב" או "מלודרמטי ומרגש" – אם אפשר להבין לאן אני חותרת.

11752172_10154213270440752_2707341693442877060_n

מתוך החזרות: תרז-קלייר לפני המהפך. עם מאיה בקשטנסקי (מצו) ויואב וייס (בריטון)

אנחנו רוצים לשנות את כל ההגדרות והנוסחים שקבענו לעצמנו על איך "מוזיקה קלאסית" צריכה להישמע ולהיות מבוצעת. כמי שמתחבטת עם השאלות האלה לא אחת, ושואלת על הרלוונטיות של האמנות שלנו לעולם של כאן ועכשיו, ההפקה הזאת היא נסיון חשוב ומאתגר ועם זאת מאוד מאוד מהנה, בחיפוש הזה.

נסיים, כרגיל, בהצצה לתוכניותייך בעונה הבאה.

בין היתר, בעונה הבאה אשיר יצירה מאוד יפה ומרגשת בבכורה עולמית: "סטבאט מאטר" של המלחין הירדני סאעד חדאד. זה יהיה בפסטיבל למוסיקה קאמרית בי-ם. בהמשך העונה אערוך את רסיטל הבכורה שלי בסדרת הרסיטלים הקוליים של המרכז למוזיקה קאמרית ("שטריקר") עם הפסנתרן דן דויטש. בחרנו תכנית מאוד יפה יחד עם ד"ר רז בנימיני: לידר של מאהלר ושומאן (קלרה ורוברט), פולנק, ריינאלדו האן, בריטן ועודד זהבי.

אשיר גם רפרטואר נדיר בשוברטיאדה הישראלית, ויהיה פרוייקט מסקרן עם אנסמבל "פניקס" של מירנה הרצוג: אופרת בארוק לא ידועה של פאלווטי בשם Il diluvio universale. בנוסף, קונצרטים עם אלון הררי (סופסוף!) בתכנית רק של שנינו, ובה סצנות ודואטים ועוד.

"השדיים של טרסיאס" – האופרה של פולנק תוצג פעמיים (23/26 ביולי) ברידינג 3 במסגרת סדנת האופרה. בימוי: אדווין קאהיל. ניצוח / פסנתר: ניזאר אלחאטר.
פסנתר, הדרכה בצרפתית וייעוץ אמנותי: סלין דוטיי. זמרים: ג'וש ווילן, קלייר מגנאג'י, יואב וייס, רון זילברשטיין, ולנטינה שטדלר, אלכסנדר לנג, נדב ענבר, ליאת לידור, ליאור ענבר, מאיה בקשטנסקי. לכל אירועי הסדנה

הקשר האיטלקי

קלייר מגנאג'י מגדירה מחדש גבולות מוזיקליים ואחרים / עמיר קדרון

צילום: גל אלי

קלייר מגנאג'י, סופרן. בוגרת האקדמיה בת"א וקונס' ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. שרה עם תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן אמריקה-ישראל. ב-2009 השתתפה בתחרות קרדיף.

נפתח ממשהו שנותר באוויר בשיחתנו מתחילת העונה: ״…כוכב נולד של האופרה זה ממש כבר כאן". תסבירי.

לפני זמן לא רב צפיתי לראשונה בסרט התיעודי שעשתה הטלוויזיה הצרפתית על סיור "גן הקולות" עם וויליאם כריסטי ב-2007. הם צילמו הכל, החל מהאודיציות ועד הקונצרט האחרון. רואים אותי שם נכנסת לאודיציה עגלגלה אחרי לידה ראשונה, בבגדים פשוטים, כולי בתמימות ובהתלהבות מגודל המעמד של זמרת צעירה שפתאום עושה אודיציה למנצח הכי נערץ בתחום הבארוק. באמת ובתמים האמנתי שהכי חשוב שאעבוד ברצינות ובחריצות, ואם אשיר טוב ואשרת את המוזיקה, זה מספיק.

הגישה הזאת השתנתה מאוד כשהגעתי אחר כך לתחרות קרדיף. זה היה טירוף: מצלמות, ראיונות וחשיפה; זה דבר גדול מאוד בבריטניה ובכלל, ושום דבר לא הכין אותי לזה שמצלמים כל הזמן. בקרדיף יש פרסונה שכותבת ביקורות על התלבושות של המתחרים, בצורה מחמיאה אמנם, אבל זה מטורף – תשומת הלב שניתנת לפן החיצוני. הגעתי לשם עם תספורת קצרה שעשיתי מתוך דחף אחרי הלידה השניה, ועדיין האמנתי שהכי חשוב שאשיר טוב – והנה מסתבר שבחלק מהזמן זה לא משנה.

היום כשאני מופיעה בעולם, אני רואה איך המראה החיצוני משפיע הרבה יותר מבעבר. זמרות יודעות שהן צריכות להיות הכי יפות, רזות וזוהרות שאפשר. שלא תהיה אי הבנה – אני מאוד נהנית מתשומת הלב לחיצוניות, וזה חלק מהכיף של המקצוע. כשזה נעשה מבחירה זה נותן המון כוח.

אז כשראיתי את עצמי בסרט בתחילת דרכי חשבתי: "אלוהים אדירים, היום זמרות בכלל לא מגיעות ככה לאודיציות, באמונה שרק המוזיקה חשובה!" האם היום יש סיכוי שמישהו באודיציה יסתכל מעבר להופעה החיצונית? אני רוצה מאוד להאמין שכן, כי אחרת אין תקומה למקצוע – אבל בלב כבד ומתוך ידע ונסיון, יכולה לומר שלא בטוח בכלל.

ובארץ?

בארץ זה ככה כי בורכנו בזמרים צעירים מוכשרים מאוד שמכוונים לשוק העולמי והם יודעים בדיוק מה הם צריכים למכור. מגיעים לפה לפעמים גם בימאים שמעבירים את המסר הזה. אבל לזכותנו ייאמר, לפחות לתחושתי, שהתופעה הזאת מתונה יותר בארץ. לא תיתקל פה במבקרים שמעירים שזמרת נראית ״מגושמת לתפקיד״ כמו שקרה בגליינדבורן בשנה שעברה למשל.

תופעות "כוכב נולד" קשורות גם לנושא של הטרדה מינית.

שמעתי הרבה סיפורים, כולל ממורות שלי ששייכות לדור שבו הסצינה היתה עוד יותר פטריארכלית. לצערי אני מכירה הרבה מוזיקאיות שזה קרה להן. זה קרה לכולנו. נוסעת זמרת לבד בעולם, נמצאת בהפקה שהיא כמו בועה של מערכת יחסים אינטנסיבית עם הקולגות – זה לא מצב של חיים רגילים.

קשה מאוד לדבר על זה, ולא רק במקצוע. האמת היא שמי שמתלוננת, היא תמיד זאת שנפגעת הכי הרבה ויוצא לה שם רע. חשוב מאוד לדעת לשמור על הגבולות כדי לא להיכנס למצבים כאלה, אבל לרוב זה לא תלוי במוטרדת. בגלל זה הבת שלי לומדת הגנה עצמית. בלי ציניות.

אני רוצה להוסיף מילה על פיליפ פיקט: מנצח שעומדים נגדו כתבי אישום על אונס ומעשים מגונים, מגיע לארץ ומופיע ומתראיין – ואף אחד מכתבינו המהוללים לא שואל ולא מזכיר. זה חרה לי כבר אז ועוד יותר עכשיו כשהוא קיבל 11 שנה בפנים.

מעבר חד: פתחתי בנושא של ׳כוכב נולד׳ גם כדי להצביע על השינויים שחלים בסצינה מבחינת אופי העבודה. אמנם כבר יצא לנו לדון על ניהול עצמי ועל יזמות, אבל סדרת ׳הסופרנוס׳ מחזירה אותנו לנושא: חגי יודן דיבר בתחילת העונה על החופש שניתן לזמרות בהרכבת הרסיטלים; כיצד בחרת את התכנית?

חגי נתן לי אפשרות לשיר את כל מה שאני רוצה, אז מה שהולך להיות הוא רסיטל חלומות: קודם כל ה-composizioni da camera של בליני, וגם של דוניצטי, ורדי ורוסיני. זה אוצר בלום שהוא לא רק מוזיקה יפה בשפה השנייה שלי, אלא גם בריאות לקול. לא עובר שבוע שאני לא שרה לפחות כמה מהם אחרי החימום. מזמן רציתי לתת להם מקום ברסיטל ראוי והנה זה יקרה.

עוד יהיו שירים של שוסון, רודריגו ופולנק; וכן שירים של אנדרה פרווין עם צ׳לו ופסנתר: שרתי אותם כשלמדתי בבוסטון עם בעלי (הצ'לן צבי אורליאנסקי, ע.ק), ומאוד רצינו לחזור על זה, אז הוא יתארח ברסיטל. נסיים עם שיר ביידיש מתוך האלבום החדש ״ציפור יחידה״ של שירי עודד זהבי שהקלטתי עם הפסנתרנית המופלאה אירנה פרידלנד.

יש עוד כמה הפתעות, כולל ארייה רוסית ששרתי העונה בברלין. זו היתה הפעם הראשונה ששרתי ברוסית, ועבדתי על כך בקפדנות. עכשיו אני מאוהבת בשפה הזאת, ששרה את עצמה ממש.

אני רוצה להתעמק בחלק האיטלקי, כיוון שגם בנישה המקומית הקטנה של השיר האמנותי מדובר בתת-ז׳אנר לא ממש מוכר. כיצד את רואה את הדברים? האם זו התשובה האיטלקית לליד הגרמני, או שיש קרבה גדולה יותר למוזיקה עממית, ואולי דווקא לסגנון האופראי של המלחינים שציינת?

מדובר בגדולי מלחיני האופרה, והדבר החשוב לזכור הוא הביטוי: ״בל קנטו״. ההשוואה לשיר הגרמני או הצרפתי לא הוגנת, כי השירים האיטלקיים לא זכו לדריסת רגל דומה בסוגה הזו. בכל זאת אפשר ללמוד מהם הרבה ולשמוע רמזים לאופרות של בליני, דוניצטי וורדי שנכתבו אחרי השירים האלה. אפשר ממש לזהות פראזות וגם את המבנה של קבטינה איטית וקבלטה שחוזרת פעם שניה עם קישוטים.

האנרגיה ועצמת הרגש בשירים מאוד אופראית, רק מרומזת יותר; המלחינים הגדולים של הליד הגרמני הצליחו להעביר את הרגשות האלה בשירים בצורה מושלמת, אבל לא לבמה הגדולה של האופרה.

האם חלק מהעניין שלך בשירים האלה הוא ביטוי לשאיפה לשיר אופרות של המלחינים הנ״ל?

יש תפקידים שכבר נמצאים ברפרטואר שלי: ג׳ולייטה של בליני היא אחת האהובות עליי, או רוזינה ששרתי בהפקה נהדרת בבאר שבע. אין פה בכלל שאלה, כך שהדיבור על שאיפה שגוי – זה קורה ויקרה. הדרך שלי תמיד היתה קצת שונה כי אני מוצאת קסם גם ברפרטואר פחות מוכר, ולכן מי שרוצה להגדיר אותי ספציפית לא תמיד יצליח…

לא הזכרנו את הרפרטואר הצרפתי, למשל "פליאס ומליזנד", האופרות של פולנק או מסנה וגונו. אין סוף לחלומות ולצבעים בשפה המוסיקלית הזו – וגם היא משתקפת בשירים. אושר גדול לחקור ולשיר זאת – וכך גם מוצרט, הגדול מכולם באתגר, בהתעלות, בהומור ובחמלה האנושית.

יש יצירות שהלב נפתח כבר בצלילים הראשונים בתזמורת, וזו תחושה ששווה את כל העבודה הקשה. זה קרה לי העונה כששרתי במוסקבה את האקסולטטה יובילטה עם נגנים נלהבים מול קהל קשוב. זה כמו בפעם הראשונה, כמו להתאהב, חוויה רוחנית של התעלות שקשה לתאר.

עדיין ברומנטיקה האיטלקית: מה לגבי טראוויאטה? הגדרת את הופעתה של אווה מיי פה בקיץ שעבר 'בארוקית'.

אין דבר יותר משעמם מאשר חזרה על קלישאות ובמיוחד באמנויות הבמה, ואני לא מוכנה לקבל שאם אני שרה הנדל, אני לא יכולה לשיר בליני או ורדי. אווה מיי בפילהרמונית הייתה בלתי נשכחת. היא היתה פשוט קאמרית – כמו שכתוב, עם דקויות ורוך שבדרך כלל לא זוכים לשמוע. היא בנתה דמות אמיתית מא׳ עד ת׳ ולא שרה פורטה יותר ממס׳ הפעמים שרשום בפרטיטורה, וגם אז בטעם ועם יופי.

זה היה ביצוע שאחריו לא נרדמים (מה שקורה לי בדרך כלל על הבמה) והיא שברה את הלב בכנות ובלי שום מניירה, וזה בתפקיד הכי שחוק ומנייריסטי שיש (אולי לצד כרמן). אז אולי זאת התשובה, שחלק מהעניין הוא לחדש ולאתגר כל קלישאה. גם לעשות הנדל וראמו ואפילו באך בצורה "נכונה" זה משעמם, אם זה נעשה בלי שום כנות וכוונה פנימית.

בעניין הנדל וראמו – האמת שקיוויתי שהרסיטל יכלול אותם, אבל ״פיצוי״ על כך צפוי בפסטיבל פליציה בלומנטל. מה אנו עומדים לשמוע?

בשביל הנדל – והפעם ויוואלדי – יש פסטיבלים כמו פליציה בלומנטל, שלשמחתי אני מוזמנת להופיע בו כבר כמה שנים ברצף, ותמיד מביא לארץ הרכבים נהדרים בתחום הבארוק בשילוב אמנים ישראליים. הפעם יגיע ההרכבconcerto de' cavalieri, עם המנצח מרצ׳לו די ליסה.

התכנית היא בארוק איטלקי, ואני אשיר כמה קנטטות וירטואוזיות ומטורפות של ויוואלדי. אני קצת מתביישת להגיד שזאת הפעם הראשונה שאשיר עם תזמורת איטלקית, וזה מוזר לאור העובדה שמשפחת אבי היא מעמודי התווך של קהילת יהדות טריפולי ברומא.

קונצרט נוסף של התכנית יתקיים באולם החדש של מרכז "אלמא" בזכרון יעקב – דבר מאוד מרגש עבורי. שמעתי על האולם, על האקוסטיקה ועל העוגב כל כך הרבה דברים נפלאים, אז אני ממש מחכה לשיר שם לראשונה ועוד בתכנית כזאת.

הניסיון מראה שבגזרה הקאמרית/פסטיבלית יש יותר רעננות ברפרטואר. מבחינה זו, מצער שירדה מהפרק סדרת הבארוק שתוכננה לעונה הנוכחית בשטריקר, ומצד שני משמח שבעונה הבאה תתחדש סדרת הרסיטלים הקוליים. אני מניח שגם במקרה זה תרכיבי תכנית חלומות.

אני מאושרת להופיע בסדרה הזו. ד"ר רז בנימיני ואני היינו בקשר לאורך השנים, ואז לפני כמה חודשים הוא הזמין אותי לשיר בסדרה, ומבחינתי מדובר בהגשמת חלום. התכנית שבנינו יחד קרובה לליבי – החלק הראשון מוקדש לליד הגרמני: שירים של רוברט ושל קלרה שומאן שזורים זה בזה כמו שהיו במעשה ההלחנה אולי, וכן שירים מתוך "קרן הפלא של הנער" של מאהלר.

עם שירי קרן הפלא יש לי יחסים עמוקים, כי היצירה הראשונה ששרתי כשחזרתי לארץ מארה"ב היתה הרביעית של מאהלר – חוויה אדירה בשבילי כזמרת צעירה מאוד. יש בשירים משהו שאני לא מעזה לתפוס במילים, כל העצב והחמלה שבעולם, במין ייאוש מר או לגלוג שתופס בבטן חזק… כללנו בתכנית גם את השירים מלאי ההומור וגם את השיר Wo die Schonen Trompeten Blassen שיש בו האמירה הכי כואבת על אהבה ומלחמה. החלק השני יכלול מחזורי שירים של פולנק ובריטן ועוד הפתעות משל רינאלדו האן, ושוב מהאלבום של עודד זהבי.

לסיום, מה תכניותייך להמשך העונה?

יש המון, אבל אני רוצה לספר על פרוייקט אחד ממש מרגש שיקרה במאי – אתארח בקונצרטים של שם טוב לוי עם שלישיית מיתרים – יעל ברולסקי, יעל פטיש ושירה מני. שם טוב שמע אותי באבו גוש, ובפסטיבל אילת, ודיברנו על אפשרויות לעשות יחד משהו.

מדובר במוזיקאי שאני מעריצה מאז שהייתי נערה! לפני כמה שבועות עשינו חזרה, ולא האמנתי שאני שרה איתו שירים ששרתי כנערה בזמן האזנה לדיסק… זאת קלאסיקה ישראלית ויופי עצום ואני פשוט מאושרת משיתוף הפעולה הזה.

רסיטל בסדרת "הסופרנוס". שירים מאת ורדי, בליני, דוניצטי, רוסיני, רודריגו ואחרים בליווי הפסנתרן חגי יודן. אמן אורח – צבי אורליאנסקי, צ'לו. 18.6.15.

קונצרט בארוק איטלקי בפסטיבל פליציה בלומנטל. עם "קונצ'רטו דה קאוואליירי" בניצוח מרצ'לו די ליסה. מוזיאון ת"א, 5.5.15.

סטואיקה ואסטוניה

חוויה מורכבת ומרתקת בפסטיבל טאלין-ת"א / עמיר נהרי

המחזה המוזיקלי "נבואת דניאל" נוצר בצרפת במאה ה-13. הוא מציג שני אירועים רבי עוצמה מספר דניאל: פענוח הכתובת על הקיר ודניאל בגוב האריות. היצירה היא דרמה מוזיקלית עניפה שיש הרואים בה את מקור האופרה. כתב היד הקיים שלה כולל שורה אחת של מלודיה, כך שעל מבצעים עכשוויים מוטלת המשימה להוסיף לה ליווי תזמורתי ומקהלתי.

המנצח האסטוני אנדרס מוסטונן הפך בשנים האחרונות לאורח קבוע בישראל. הבחירה ב"נבואת דניאל" טבעית עבורו כיוון שהיא מעין חיבור בין שני העולמות המוזיקליים בהם הוא מתמחה: המוזיקה העממית העתיקה, אותה הוא מגיש בביצועים אנרגטיים; ויצירות מתקופת הבארוק.

מוסטונן והרכבו "הורטוס מוזיקוס" העלו את "נבואת דניאל" גם תחת השלטון הסובייטי, אז נחשבה ליצירה חתרנית. הקונצרט נערך הפעם במסגרת פסטיבל טאלין-ת"א במתחם התחנה בתל אביב, בו השתתפו מוזיקאים רבים מאסטוניה, בראשם מוסטונן. הכותר הרשמי של הפסטיבל "מוסטונן פסט", על אף ערכו השיווקי, נדמה מעט מגלומני – ובכל זאת מדובר בארוע מוזיקלי מבורך.

האולם המאולתר במתחם התחנה היה נעים וכמעט מלא למרות הגשם העז. תקרותיו הגבוהות של האולם וגג העץ יצרו אווירה שהזכירה אסם קדום, באופן שתרם לרוחה של היצירה המקראית. מספר רב של נגנים, חברי מקהלה וסולנים הצטופפו על הבמה הקטנה באופן שהגביל את תנועתם ויצר – לטוב ולרע – אווירה סטואית, שנתמכה גם על ידי המוזיקה המונוטונית מעט והמשחק המאופק.

כיוון שהשפה המוזיקלית העתיקה אינה נגישה בקלות לקהל מודרני, מצערת ההחלטה שלא לחלק טקסט לקהל וגם לא להשתמש בכתוביות. הלווי בכלים עתיקים הוסיף צבע ועניין. מעט צרמה לי הבחירה במערכת תופים מודרנית בסגנון הפופ-רוק. מקהלת הנערות אלרהין (Ellerhein) היתה מצויינת ובלטה מעבר למקהלת הגברים הלאומית של אסטוניה. הנערות קיבלו את התשואות הרמות ביותר – ובצדק.

עוד הצטיינו הסולנים האסטונים אנטו אוניס (Anto Õnnis) בתפקיד דניאל, בזכות טנור לירי חם ונוכחות בעלת הוד, והבס פבלו באלאקין, בעל הקול העמוק והנוכחות העצמתית, בתפקיד המלך בלשאצר. הסופרן הישראלית הנהדרת קלייר מגנאג'י לא אכזבה, וכך גם טוניס קאומן בתפקיד חבקוק וריהו רידבאק כדריווש.

ההנחייה היתה מעמיקה ומושכלת, אך היתה יכולה להיות נעימה יותר. קטע הסיום בו המקהלות הולכות ונמוגות כשברקע פעמונים, היה מרגש והותיר טעם של עוד. בעתיד נשמח לשמוע הרכב אמנים מוצלח שכזה ביצירות נוספות בעלות חשיבות הסטורית ומוזיקלית.

"נבואת דניאל" – מנצח: אנדרס מוסטונן. סולנים: קלייר מגנאג'י, אנטו אוניס, פבלו באלאקין, טוניס קאומן. מקהלת הגברים הלאומית מאסטוניה ומקהלת הנערות אלרהין. פסטיבל טאלין-תל אביב, 20.2.15.

 

ציפור הנפש

עודד זהבי מציג את אלבום אוסף שיריו / עמיר קדרון

צילום: מקסים ריידר

פרופ' עודד זהבי למד באונ' פנסילבניה אצל ג'ורג' קראמב. יצירותיו נוגנו ע"י כל התזמורות בארץ וכן הפילהרמונית לונדון, תז' האופרה של קירוב ואחרות. כתב לקולנוע ולבמה וזכה, בין היתר, בפרס רה"מ לקומפוזיציה. מלמד באונ' חיפה.

באילו נסיבות נוצר האלבום "ציפור יחידה"?

מגיע איזשהו שלב בחיים המקצועיים של מלחין, שהוא שואל את עצמו "מה הדבר הבא שאני רוצה לעשות"? יש משהו בהתפכחות המציאותית, בביטחון התעסוקתי (היחסי, על מחיריו) ובידיעה שאת מה שעשית אתמול תוכל לעשות גם מחר, שמעורר מחשבות "מדוייקות" יותר (מילה מאוסה) בעניין העתיד המיידי.

אחד הדברים שרציתי לעשות היה לכנס סוף סוף את עשרות השירים האמנותיים שכתבתי באלבום; וגם שמעתי אלבום של שירים ארמניים מדהימים ששלחה לי אנה מאיליאן (Maylian) ואמרתי לעצמי "גם אני רוצה!!!"

היה ברור לי שאם עושים פרוייקט כזה, אז רק עם קלייר מגנאג'י המדהימה: זמרת עם קול יפהפה, אש בוערת ויכולת מגוונת להפליא; ורק עם הפסנתרנית אירנה פרידלנד בעלת המגע הכה-קסום (בחיי, תקשיב); ורק רפי אשל יקליט אותנו. לשמחתי כולם הסכימו.

התחלתי לפעול: ערכתי את השירים (היה תענוג לעסוק סוף-סוף בגימורים ובעידונים ובהתכוונויות), פעלתי ביחד עם יורם יונגרמן מהמכון למוזיקה ישראלית לגייס תקציבים (רתמנו גם את אונ' חיפה והפקולטה למדעי הרוח שלה), אלכס תמיר ומרכז טארג סיפקו אתר הקלטה נפלא – וישבנו לעבוד.

על הנייר זה נשמע קל. אלוהים! לוחות זמנים לעבודה, להקלטה ולמיקס; ומזג אויר, ולסחוב ציוד, ונסיעות ירושלים (עין כרם) וכן הלאה. בקיצור: כיף…

כיצד החלטת אילו שירים ייכנסו לאלבום?

האמת היא שהבחירה היתה קשה. זה כמעט כמו להחליט אילו חומרים טובים לא ייכנסו ליצירה. היו המון שירים והמון ייצוגים, ולקלייר היה מה להגיד ולאירנה, ולאשתי ולקבוצות מיקוד.

איכשהו בסוף הייתי צריך לשלוף החוצה כמה שירים שאמרתי לעצמי שייכנסו לאלבום הבא: בעיקר שירים של אחמטובה (בתרגומו המדהים של עמי דיקמן) שלא ישבו נכון בתוך הרצף המילולי, ועוד שיר או שניים שלהוציא אותם מההקשר שבו הם נכתבו היה לא נכון, ושני שירים של מירון איזקסון שאסור לשיר בקולות נשים (נו… הוא אמר) וכאלו וכאלו.

לעומת זאת, היו כמה "שלאגרים" שהיה ברור שייכנסו – אבל העבודה הזו היתה מתישה, ובאיזשהו שלב כמעט והקלטנו יותר שירים ממה שהיו אמורים להיכנס לדיסק ובסוף התעשתנו ו… לא.

איזו מסגרת זמן מקיפים השירים שנבחרו?

המוקדם ביותר ("הנך יפה רעייתי") נכתב ב-1996 והמאוחר ביותר ("שברי סערה") נכתב במיוחד עבור הדיסק ב-2014.

האם חתך הזמן המיוצג מאפשר מעקב אחר התפתחות סגנונך?

שאלה מאד מעניינת. אני לא בטוח. אני חושב שיש בעיקר דיאלוג עם ניואנסים שונים בגישה שלי לכל סוגת הלידר. האלבום מייצג כמה מתווים שאני יכול לדבר עליהם: החל במלודיה הפשוטה החוגגת את פשטותה; דרך שירים שבהם אני מתייחס להיסטוריה של השיר האמנותי (למשל, "בעיות זהות" מתכתב עם "איש תיבת הנגינה" של שוברט); דרך שירים דרמטיים יותר כמו שירי הצוענים; שיר שעוסק בהרס אמיתי ("שברי סערה"); והניסיונות הראשונים שלי בכתיבת מילים.

כך או כך, אני חושב שכמעט כל השירים מייצגים דיאלוג אומנותי עם עצב מאד עמוק שהפעיל את המעשה היצירתי שלי בכלל. כך הפוסט טראומה של פגיס (בשיר "מאוחר מדי"), שאני מדמה את הלחן שלה (המצטט את "קדיש" של רוול) כמי שמטייל באירופה ההרוסה ולא מוצא בה רמז לעברו; דרך העלמה המתמוטטת ושירה מתפזר ברוח אצל אלתרמן, ועד לייאוש מהאומה ששרה את "שיר היקינטון" ומגרשת היום את הילדים הזרים מגבולותיה.

אז אפשר להגדיר את "ציפור יחידה" כאלבום קונספט, ואולי במידה מסוימת כמחזור שירים?

אני חושב שכן. דימוי הציפור – זו הלכודה, השואפת אל החופש, הציפור משאת הנפש, הציפור הכמהה, המושתקת – יוצר זרימה בין השירים, הקרובה מאד למחשבה של אלבום קונספט. מעניין עד כמה דימוי הציפור מצליח לאחד בין השירה היידית, שירי הצוענים, הפיוט ימי-הביניימי והשירה העברית המודרנית.

אני שואל את עצמי במבט לאחור, האם אחרי כל כך הרבה שנות יצירה ישראלית השתחררנו באמת מהציפור המכוננת של ביאליק ("אל הציפור")? יש משהו בייאוש (הארס פואטי?) של לאה גולדברג בשירה "בהרי ירושלים" שהצליח ללכוד אותי בתוגה נטולת הרחמים העצמיים שלו.

סוגיית בחירת הטקסטים מובילה אותנו אל המסתורין הגדול של פרקטיקת ההלחנה. אתה יכול להסביר איך שיר נולד?

לא, אבל בכל זאת: איכשהו יש לי תמיד צורך ליצור. מהיום שהבנתי שזו שפת הביטוי הכנה היחידה שלי, אני מרגיש שאני כמעט תמיד מלא במוזיקה. לפעמים הצורך הזה מתכוון אל יצירה מוזמנת (אני בסך הכל מלחין די פרקטי ומנסה למנן ולתעל את העבודה ואת העשיה שלי עד כמה שאפשר) ולפעמים מה שמפעיל אותו הוא הרצון לעבוד עם זמרת כמו קלייר או פסנתרנית כמו אירנה (בחיי שיש שיר אחד לפחות שהתחיל מתפקיד הפסנתר ורק אחר כך הבנתי שאני רוצה להוסיף לו קו קולי) או מטקסט שאני קורא.

איזשהו דחף שהיה עז מאד אצלי בעבר "לנכס לעצמי" כל מיני יצירות מופת קצת נרגע לאחרונה, אבל ישנם טקסטים שמפעילים אותי בעצמה אדירה. היו תקופות שהמקור העיקרי שלי היה שירה עברית קאנונית: גלבוע, הורביץ, גולדברג. היום אני חושב קצת אחרת, וכאמור מנסה גם לכתוב טקסטים פה ושם…

זה מעניין. יש בדיסק כמה שירים מוזמנים, כמה שירים ש"לא יכולתי לעמוד בפניהם", וכמה יוזמות שלי. תמיד התענגתי על תהליך ההלחנה של השירים האלו, תמיד סבלתי בתהליך הגימור שלהם; היו לי הרבה מאד הפתעות נעימות במפגש עם הקול הקונקרטי והפסנתר המבוצע היטב.

ציינת שיש שירים שעברו אדפטציה בהכנה לאלבום. המפגש המחודש עם יצירה מוקדמת ״על שולחן הניתוחים״ מורכב וקשה בהשוואה להלחנה חדשה?

מאד. ראשית אתה אמור לנסות ולשחזר מצב נפשי של "פעם" למרות שבינתיים בגרת והחכמת, ויש עוד מפגש מאד מכאיב עם "כשלים יחסיים" של גרסאות קודמות. מה שמעניין הוא ש"כלי העבודה" שהגעתי איתם הפעם, שהיו בעיקר בחינה צורנית – התגלו כלא נחוצים.

לעומת זאת, ענייני מרקם פסנתרני, פתיחות וסיומים, פריסת אקורדים, המרה של קוים במצלולים עבים יותר – כל אלה דרשו חשיבה מחודשת. והיו גם ההצעות המדהימות של קלייר ואירנה. אני חייב להגיד, שאני מהמלחינים שמאד פתוחים לדיאלוג עם מבצעיהם. זה מלמד מאד וזה מחכים, וזה תמיד עובד לטובת היצירה. ענייני נשימות, פראזות, פדלים. באמת כיף.

בקונצרט נשמע את האלבום במלואו?

בקונצרט יושמעו שירים רבים מהאלבום, וגם מחזור קצר שנקרא "שירים לנעה" שכולל שלושה שירים מרירים-מתוקים להם כתבתי גם את המילים.

אמרת שכתיבת מלים היא התנסות יחסית חדשה עבורך. עד כמה הושפע עודד המשורר מעודד המוזיקאי בתהליך?

מאד, למעשה. איכשהו חשבתי שאני יודע מה אני יכול לספק לעצמי כתמלילן… באיזשהו אופן מוזר. בשנים האחרונות מצאתי את עצמי חושב מילים באופן שאני חושב בו מוזיקה. אני חושב שמשהו מהחשיבה המוזיקלית – הרווחים בין המילים, היכולת לזגזג בין אמירות שלמות ובין פרגמנטים שסומכים על המאזין החכם – חילחל למילים האלו.

כמובן שגם על טקסטים של אחרים אני מסתכל כמלחין. המשמעות הפונטית של שיר בעברית מתפענחת לי מהר למדי. מעניין היה לי לעסוק באופן די עמוק במלחינים שכתבו גם את מיליהם: בימים אלה אני משלים כתיבת ספר עם ניסים קלדרון על מאיר אריאל, ולמרות שחלוקת העבודה בהתחלה היתה דיסציפלינארית משהו, מצאתי עצמי עוסק הרבה במילים. יוצרת אחרת שעסקתי בה רבות היתה נעמי שמר, וכמובן שרובנו עפר לרגלי זונדהיים הגדול.

האם תהיינה הופעות של ציפור יחידה מלבד ערב ההשקה?

בינתיים ב-18.3 באונ' חיפה. אח״כ אנחנו מאד מעוניינים להופיע בפני מגמות מוזיקה בתיכונים.

מלבדם, לאיזה קהל אתה מכוון?

זו שאלה טובה. האמת היא שאני הכי מכוון לקהל שעוד אוהב מוזיקה קולית. יש הרבה כאלו, ואם אצליח לדלג מעל "המתווכים", אני מרגיש שהמוזיקה הזו תהיה מצויינת בתוך רסיטל ווקאלי "נורמטיבי".

הרסיטל האולטימטיבי שלי: אייבס; ארבעה שירי עם ללא ליווי; זהבי; ברהמס; קראמב; וילה לובוס; זהבי; חמזי; ויזנברג; לברי. הכי טוב בוויגמור הול, עם קלייר ואירנה. ב-10 בלילה. או בברצלונה ביום חמישי בערב. ואני מדמה גם יין טוב.

"ציפור יחידה" – השקת אלבום משירי עודד זהבי. קלייר מגנאג'י – סופרן, אירנה פרידלנד – פסנתר. 3.3.15, הקונס' הישראלי למוזיקה (שטריקר), ת"א.

אאורידיצ'ה בשאול

קלייר מגנאג'י על תפקידה הקרוב באופרה של גלוק, שתפתח את עונת התזמורת הקאמרית הישראלית / עמיר קדרון

קלייר מגנאג'י, סופרן. בוגרת האקדמיה ע"ש רובין בת"א וקונסרבטוריון ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. שרה עם הפילהרמונית הישראלית, תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו, אנדרו פארוט ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל משנת 2005. ב-2009 השתתפה בתחרות "זמר העולם" בקרדיף.

נפתח בסוגיה: האופרה נקראת אורפאו ואאורידיצ׳ה, אבל מעשית הוא במרכז בעוד היא מבליחה כאפיזודה במסע שלו. מה המשמעות?

שאלה מקסימה ומעולה. על פניו אתה צודק: בעוד אורפאו קורע את עצמו שעה וחצי על הבמה, אאורידיצ׳ה באה לסצינה אחת יפהפיה (דואט, ארייה וכמה רצ׳יטטיבים) וכמובן חוזרת בפינאלה. לדעתי לראות אותה כאפיזודה מבליחה זאת טעות גדולה – היא הסיבה לכל המסע שלו, היא המטרה. הטעם והמשמעות היחידים לחייו הם האפשרות להחזירה לחיים.

מעניין לציין שבהפקה האחרונה בה שרתי באופרה הישראלית, הבמאי – אשר חתך את הסיום המקורי – נתן לדמות של אאורידיצ׳ה להיות נוכחת על הבמה כשהיא מוכפלת על ידי להקת רקדניות זהות לה במראה; כך כמעט לאורך כל האופרה, ולא רק בקטעי השירה. הדבר יצר אפקט מדהים לדעתי, והמחיש בצורה עמוקה מאוד את תפקידה באופרה. לפעמים היתה תחושה שהיא ממש רודפת את אורפאו, מה שלמעשה נכון…

אין ספק שטרלינסקי העביד אותך בפרך, ומעניין שההפקה הקרובה עם הקאמרית הישראלית היא היפוך מוחלט לזו שהזכרת, ולו מכך שמדובר בפורמט קונצרטי. כמובן שבין ״הפקות במאי״ מחד וקונצרט מעונב מאידך יש עוד אפשרויות. אני מניח שהתנסית בכולן; מה העדפתך?

בהתחלה רציתי לענות לך שאני מעדיפה את התיאטרון חד משמעית – הפקה בימתית מלאה שיש בה את כל הקסם של התיאטרון. אבל אז נזכרתי בהפקה קונצרטנטית לגמרי שעשיתי בסיור בצרפת ("אצ׳י, גלתיאה ופוליפמו", מעין פסטורלה של הנדל ששרתי עם ״האמנויות הפורחות״ בניצוח וויליאם כריסטי): דווקא כשההופעה מרוכזת רק במוזיקה, אפשר לגלות את הדקויות ולהתרכז בעשיית המוזיקה המזוקקת כשלעצמה, מה שהרבה פעמים הולך לאיבוד בהפקות בימאי ולו רק בגלל הוראות בימוי מופרכות.

יש גם ״בימוי חלקי״ – כשהתזמורת על הבמה אבל יש במאי ואביזרים ותלבושות. הרבה פעמים מדובר באילוצי סיור או בשאלות תקציביות (כמו שהיה ב״קומדיה השטנית״ עם מלקוביץ׳, בפסטיבל כפר בלום ובסיורים אחרים שעשיתי), וצריך במאי מוכשר ויצירתי כדי לפצות ולפתור את המלאכותיות המסוימת שיש במעמד כזה.

למזלנו בהפקה שלפנינו עם הקאמרית יש איתי קולגות נהדרים שהם זמרי אופרה וחיות במה – יניב ד׳אור שהיה אורפאו בכל העולם וגם איתי בהפקה באופרה עליה דיברנו, וגן-יה בן-גור אקסלרוד אשר עושה חיל בווינה. איתנו כמובן המנצח ישי שטקלר, שזאת הפעם הראשונה שאשיר איתו אופרה, והוא בכלל בא מעולם האופרה האיטלקית של הווריזמו, ובזכות זה שהוא חי את הדרמה הזאת כמנצח ובקיא בעולם האופרה באהבה גדולה, אני בטוחה שיהיה לנו קונצרט מסעיר גם ללא בימאי.

עקרונית את ויניב שובצתם בזמנו לצוותים נפרדים באופרה, אך האם הזדמן לכם גם לשיר יחד?

כן – היתה לנו הופעה אחת משותפת באופרה. חוץ מזה יצא לי להופיע איתו המון בקונצרטים וברסיטלים, ואין צורך להכביר מילים, תענוג גדול להופיע לצד זמר ושחקן כזה.

הסכמנו שהנתח המוזיקלי של אאורידיצ׳ה אינו גדול; ביחס לטווח המצומצם הזה – כיצד את חווה ומפרשת את הדמות שגלוק יצר?

מדובר בדמות מאד מאתגרת – אנחנו רואים אותה רק דרך עיניו של אורפאו; אנחנו יודעים שהיא אהובתו והמוזה שלו; אבל אנחנו לא יודעים מיהי באמת, מהי כדמות עצמאית – אם בכלל היא קיימת ככזאת. זה נותן המון אפשרויות.

דרך המוזיקה שגלוק נותן לה אפשר לראות קשת שלמה של רגשות שהיא חווה בזמן הקצר הזה – מחולשת המוות, חוסר ודאות, רוך ואהבה, חוסר אונים, ואז תוך זמן קצר מעבר לזעם גדול שמקורו בחוסר ההבנה ובחוסר היכולת לפרש בהיגיון ולקחת שליטה על המצב בו היא נמצאת: היא נכנסת לסערת רגשות מאוד גדולה כי הוא מסרב לראותה. יש פה באופן סמלי איזו תביעה שאורפאו יראה אותה, לדעתי לראות באמת לעומק ולא רק כפונקציה שהיא ממלאת בחייו. יש פה רבדים שלמים של סמלים, החל מהמקום שלה כאשה ובמערכת היחסים ביניהם, ולכן המיתוס הזה כל כך עמוק.

מה לגבי אתגר מוזיקלי? האם בכלל יש כזה, כאשר אנו בוחנים את הרפורמה של גלוק על הרצף של ״מגרש הבית״ שלך, שנגדיר לצורך העניין בין הנדל למוצרט?

בטח שיש! יש שם הכל, גם מוזיקלית וגם דרמטית. האתגר בעיניי הוא לא להתפתות למלודרמטיות ולעשיית יתר, כי הסצינה של אאורידיצ׳ה מלאה בדרמה ובשיאים ובנפילות, והטקסט קשה מאוד. אבל כשמבצעים מתוך כבוד לטקסט הכתוב, מבינים שאין כמעט צורך להוסיף עליו – כמו אצל מוצרט, הכל כבר שם.

אז מצד אחד זה "קל" יותר, כי הכל כבר שם, ומצד שני זה אולי קצת מתסכל שנעדר יסוד החופש והאילתור המאפיין מוזיקה מוקדמת יותר. גלוק היה מאד נועז כשקיצץ לזמרים את הכנפיים.

לא לא לא, למה לומר שקיצץ!? אני דווקא נורא אוהבת להוסיף שם קדנצות וקישוטים… וגם אצל אורפאו באריות מאד מקובל להוסיף. אולי חסרה לך הווירטואוזיות הבארוקית? זה די תלוי במנצח. אם הוא בא באוריינטציה בארוקית, אז הוא יחפש להראות את הקשר עם העבר; כי בניגוד למה שאוהבים להגיד בארץ, גלוק זה לא בארוק, אבל הוא כן חוליה מקשרת – ואפשר לפיכך להתפרע אצלו בכל האמצעים האקספרסיביים של הסגנון, כמו הקישוטים והקדנצות והמסה די ווצ׳ה (messa di voce) וכל הדברים שאנחנו כל כך אוהבים… יש לזה המון מקום שם!

בתשובתי הקודמת התכוונתי שבשבילי האתגר הגדול באופרה הוא לא ליפול למלודרמה ולתת יותר מדיי, אלא לשמור על אותנטיות ואמינות. למשל בארייה של אאורידיצ׳ה היתה פעם נטיה ללהק זמרות עם סופרן בגוון דרמטי יותר, ואז האופי שהתקבל היה מאוד מסוים – ולדעתי פחות מתאים.

כשאמרתי "הכל כבר שם" הכוונה שדרמטית הכל כבר נמצא, הכל כתוב כדרמה ואין צורך להוסיף – לא להוסיף נפח לצליל, לא להוסיף אקספרסיביות יתרה לדרמה שממילא שם. צריך לדעת לבוא לסיפור ולמוזיקה ממקום צנוע כדי שזה יהיה אמין, אחרת יוצא מין מיתוס גדול מהחיים במקום סיפור שהוא למעשה דרמה מאד אינטימית בסופו של דבר.

עוד בעניין חופש הפרשנות: מה דעתך על סיום האופרה? טרלינסקי חתך אותו בלי בושה, ובכלל עשה באופרה כבשלו; אבל יש במהלך הזה ערעור לגיטימי על קלזביג'י, שחטא למיתוס היווני בהוספת ההפי-אנד.

הפרשנות של טרלינסקי היתה בעיניי מדהימה, נכונה ואמיצה. בזמנו ממש התעמקתי בזה וכל כך אהבתי איך שראה את אורפאו כמשורר מרוכז בעצמו שלא יכול להציל את אאורידיצ׳ה המעורערת בנפשה. היתה שם רלוונטיות וכנות שלא מצאתי אצל אחרים.

אני זוכרת שהרבה אנשים וגם הביקורת פחות התלהבה מהפרשנות שלו ובהקשר הזה אני חייבת לספר: ממש בתחילת דרכי, כשלמדתי תואר שני בבוסטון (קונסרבטוריון ניו אינגלנד), התפקיד הראשון שעשיתי שם ובעצם בכלל, היה באופרה נשכחת של בונונצ׳יני, אצל האגודה למוזיקה עתיקה של הארווארד. רצה הגורל ועל ההפקה הזאת כתבו ביקורת ב-American record guide – כתב עת מאוד חשוב ויוקרתי. הם באמת אהבו מאוד מה שעשיתי שם. היתה לי הפתעה גדולה, ובעלי (הצ'לן צבי אורליאנסקי. ע"ק) הראה בגאווה את הביקורת למורה שלו לצ׳לו, לורנס לסר. הוא שמח בשבילי, אבל גם אמר, שהוא מעולם לא האמין לביקורת, כי אם יאמין לדברים הטובים – בסופו של דבר יצטרך להאמין גם לדברים הפחות טובים, ותמיד יהיה מישהו שיכתוב משהו שלא ימצא חן…

מאז אני תמיד זוכרת את זה, ולא משנה כמה ביקורות נלהבות אני זוכה לקבל. תמיד חשוב לזכור את המקום שלנו, לא משנה מה כותבים עלינו, ולא בגלל הקלישאה (ממילא באינטרנט הכל נשאר), אלא כי היום זמרים צריכים להתמודד עם כל כך הרבה דברים שאינם לעניין: כוכב נולד של האופרה זה ממש כבר כאן, עד כדי כך שלפעמים אני נזכרת איך התחלתי כזמרת צעירה וכמה האמנתי בכל ליבי שמספיק רק לשיר הכי טוב שאפשר ולעבוד ברצינות – והיום אני ממש לא בטוחה שזה עדיין ככה.

בקלישאה את מתכוונת ״מי שיכול – עושה, ומי שלא – כותב״…?

אני דווקא שמה לב שמי שיכול עושה, ומי שלא – הופך למנהל אישי. זה מה שאני רואה באירופה לפחות, מלא סוכנים שהיו פעם זמרים או נגנים ולא ממש מצאו את עצמם… אבל ברצינות, אני שמה לב שהביקורת בעולם השתנתה מאד בשנים האחרונות, כמובן בגלל האינטרנט והרשתות החברתיות. הרבה פעמים אני רואה מהבמה מישהו מוציא את הסמארטפון ומצלם, ולא משנה כמה יגידו שזה אסור, אנשים מצלמים וגם מעלים ליוטיוב כראות עיניהם, ואי אפשר להילחם בזה.

כך גם הרבה מהביקורת העיתונאית השתנתה וחלק גדול ממנה עבר לאינטרנט – אתרים מכובדים ביותר שהסקירות שלהם נחשבות מאד, למשל seen and heard international וכמובן slipped disc של נורמן לברכט שמתעדכן מדי כמה שעות. אלו רק שתי דוגמאות ממספר עצום בכל העולם, שרק גדל והולך. המדיה משנה את חוקי המשחק – לטוב ולרע. ביקורת היא כבר לא ״הנייר שעוטפים איתו דגים״…

לדעתי יש חשיבות קריטית לקיומם של אתרים כאלה גם בארץ, בעברית, אתרים שהם רציניים ובלתי תלויים. הקהל צריך לקבל את התמונה הכוללת של חיי המוזיקה ולא רק מה שהעיתונות הממוסדת רוצה שיידעו.

ובכן, אומר רק שאנחנו ב-music4awhile, מתוך גישה הוליסטית כמובן, שואפים להגיע לתפוצה וליוקרה של הניו-יורק טיימז. לענייננו: אם אכן הדגש אצל גלוק הוא בסיפור אינטימי על מערכת יחסים, כיצד תפרשי את סיום האופרה?

האם יש דרך אלגנטית לומר את זה? הסיום המקורי של האופרה בעיניי מלאכותי ומאולץ. הוא במיטב המסורת התקופתית כמובן, אך בניגוד מוחלט למקור היווני, שם יש משמעות חשובה לסיום.

הסיפור כולו עוסק באהבה, במוות ובאמנות – יש שם יסוד של ״עזה כמוות אהבה״, אבל גם המון שאלות שעד היום מטרידות אותנו. למה אורפאו פונה לאחור? למה הוא לא מצליח לכבוש את יצרו עוד דקה אחת עד שיצאו משם? יש פה מוטיב חזק מאוד של ירידה לשאול, ולדעתי כמו בפרשנות של טרלינסקי, מדובר באמן אגוצנטרי מאד אשר משתמש בטרגדיה שלו כמקור להשראה, ובוחר למעשה באמנות שלו על פני חיי אהבה ושגרה עם אשתו.

הסיפור מלא סמלים ומשמעויות – אאורידיצ׳ה מוכשת על ידי נחש ביום נישואיה, כשהיא בורחת מפני סאטיר המאיים לאנוס אותה – רק פה יש מספיק סמלים כדי לפרנס תיאוריות פסיכואנליטיות לרוב. הסיום באופרה משטיח אותן מאוד, כי הוא מעקר את הבחירה שעשה אורפאו ואת המחיר היומיומי שישלם על כך. חשוב לזכור שסופו של אורפאו היה אכזרי – הוא נקרע לגזרים בידי הנאיאדות בעודו בחיים. כלומר, חייו אחרי שאיבד את אאורידיצ'ה היו כנראה חיי אמן של ירידה מתמדת אל השאול – אל הזיכרון ואל הבחירה שעשה – וסופו מר למרות שנשאר נאמן לעצמו. לכן הסיום באופרה פשוט שגוי בעיניי. אבל לפעמים כמבצע אלו החומרים שאתה מקבל ועם זה אתה צריך לעבוד ולעשות הכי טוב, אז אולי תוך כדי העבודה נמצא סיבה או נצליח להשתכנע. עוד אתגר כנראה.

אנחנו לגמרי בראש אחד, ויחד עם זאת יש משהו מקסים בהתעקשות של המאה ה-18 על הפי אנד. כנראה היה אז צייטגייסט חיובי, ומתישהו איבדנו את התמימות הזו עד להודעה חדשה. בנימה זו בואי נתעקש על קצת אופטימיות: מתי ואיפה נשמע אותך בהמשך העונה?

אנחנו בהחלט ננסה לשמור על אופטימיות, כי בלעדיה יהיה מאד קשה פה… העונה תהיה מאוד משמחת עבורי. אופיע לראשונה במוסקבה עם הקאמרית הלאומית הרוסית בניצוח אנדרס מוסטונן; אחזור לפילהרמוני ברלין לשיר עם הסימפונית של ברלין וליאור שמבדל בפרויקט יחד עם אחותי אמילי, שהיא רקדנית בלט ושחקנית; יהיה סיור באנגליה עם הפילהרמונית של וורשה בביצוע התשיעית של בטהובן (הבנתי שהגיע הזמן אחרי ששרתי הרבה בטהובן בברמן ובווינה).

אולי הדבר המרגש ביותר הוא שהחודש סופסוף צפוי לצאת ״ציפור יחידה״, אלבום שירים מאת עודד זהבי שהקלטתי עם הפסנתרנית אירנה פרידלנד. מוזיקה נפלאה של עודד לטקסטים של יאיר הורוביץ, יונה וולך, לאה גולדברג, פיוטים ספרדיים ושירי צוענים, וגם שירים ביידיש – פרויקט שאני מאד גאה בו, וגם למעשה דיסק סולו ראשון שלי. יהיו קונצרטים לכבוד זה ברחבי הארץ וכל הקוראים מוזמנים!

בארץ תהיינה הופעות עם הבארוקדה: הגלוריה של הנדל לצד שירים בלאדינו. זו תכנית שביצענו בקונצרט הפתיחה של פסטיבל פוטסדאם ביוני האחרון. עמית טיפנברון כתב עיבודים כל כך מדהימים לשירים, שפשוט לא הבנתי למה לקח לי כל כך הרבה זמן לבצע את הרפרטואר המופלא הזה. בשנה שעברה הקלטתי עם הבארוקדה ועם האבובן המופלא שי קריבוס אריות של הנדל, וגם הדיסק הזה ייצא במהלך השנה הקרובה.

העונה אשיר שוב בפסטיבל אילת למוזיקה קאמרית ועם מוסטונן בפסטיבל טאלין-ת״א; רסיטל בסדרה החדשה "הסופרנוס" בסטודיו של חגי יודן – פרויקט ייחודי שאני מאושרת להיות חלק ממנו. הרכבנו תכנית איטלקית כמו שתמיד רציתי, לצד בכורה לעודד זהבי; ואופיע שוב גם בפסטיבל פליציה בלומנטל המשובח בתכנית "מסע איטלקי": קנטטות של ויוואלדי עם ההרכב האיטלקי ״קונצ׳רטו דה קוואליירי״.

"אורפאו ואאורידיצ'ה" – האופרה של גלוק תפתח את עונת התזמורת הקאמרית הישראלית. סולנים: קלייר מגנאג'י, גן-יה בן-גור אקסלרוד – סופרן; יניב ד'אור – קונטרה טנור. מנצח: ישי שטקלר. עם מקהלת זמרי קולגיום. 21.10.14, מוזיאון ת"א.