music4awhile

ראשי » Posts tagged 'פסטיבל פליציה בלומנטל'

Tag Archives: פסטיבל פליציה בלומנטל

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

להשתגע בפורטוגזית

דורט פלורנטין מתרגשת לקראת פגישת מחזור עם חברים מהאקדמיה בפסטיבל פליציה בלומנטל הקרב / עמיר קדרון

דורט פלורנטין ומיגל ז'לטו

דורט פלורנטין ומיגל ז'לוטו

דורט פלורנטין, חליליות. ילידת סלוניקי. למדה באונ' ת"א, בקונס' המלכותי בהאג ובאוטרכט. הופיעה עם טון קופמן, יוס ואן אימרסל ואלפרדו ברננדיני. מלמדת במכללת לוינסקי, בקונס' קרית אונו ובביה"ס קרית שרת בחולון. זוכה מלגות קרן אמריקה-ישראל 2000-2005.

כיצד נוצר הקשר שלך עם האנסמבל?

מנהל ההרכב ונגן הצ'מבלו מיגל ז׳לוטו (Jalôto) ואנוכי נפגשנו בהאג בזמן לימודינו לתואר ראשון ושני בין 2001 ל-2007. ניגנו ביחד בהרכבים שונים בתוך בית הספר ובעיקר בקונצרטים מחוץ למסגרת הלימודית.

לאחר מכן כל אחד חזר למדינתו. במסגרת הפעילויות שלו, מיגל הקים את אנסמבל לודוביצ׳ה שחגג בשנה שעברה 10 שנים של פעילות.

השנה החלטנו לשתף פעולה אחרי הרבה שנים, והרעיון שלי היה להביא הרכב מפורטוגל שמתמחה בנגינת מוזיקה פורטוגזית מהמאה ה-18 ומוציא לאור יצירות שלא נוגנו עד כה.

אז בעצם החיבור בין האנסמבל לפסטיבל פליציה נעשה ביוזמתך?

כן, לגמרי. במשך השנים אני באה עם רעיונות למנהלי הפסטיבל, והפעם מאוד התאימה להם ההצעה שלי – החיבור עם נגנים פורטוגזים ומוזיקה פורטוגזית (למרות שיש בתוכנית גם הרבה מוזיקה איטלקית).

בד״כ מוזיקה עם סממנים לאומיים מתקשרת למאה ה-19 בעוד בבארוק היתה מעין לינגואה פרנקה. אז מה בעצם המשמעות של ׳בארוק פורטוגזי׳?

בעיקרון התכוונתי למוזיקה מאת מלחינים פורטוגזים שלא יצאה לאור עד כה. לא דיברתי על מוזיקה ״עממית״ פורטוגזית – למרות שה״פאדו״ למשל, ז׳אנר שהופיע בפעם הראשונה בתחילת המאה ה-19 ונחשב למוזיקה עממית, מקורו אולי בתקופה הרבה יותר מוקדמת.

אנחנו נבצע מוזיקה של מלחינים פורטוגזים שעבדו בבית-מלוכה לצד מלחינים איטלקיים שהיו קשורים לפורטוגל באיזושהי דרך.

מה בתכנית?

התכנית שהאנסמבל יבצע בפסטיבל – בין פוליה לגעגועים – משלבת מוזיקה מאת מלחינים איטלקים ופורטוגזים ובעצם מייצגת את הקשר בין איטליה לפורטוגללמשל, נבצע את ה״פוליה״ של ויוואלדי, ובעצם פוליה היא ריקוד פורטוגזי עממי במקוראלסנדרו סקרלטי כתב יצירות ששלח אותם לפורטוגל, ואולם בנו, דומניקו סקרלטי, היה קפלמייסטר בליסבון והתגורר שם במשך 10 שנים. ננגן קנטטה שלו שאולי נכתבה בליסבון.

נשמע גם בקונצרט מוזיקה של Perez, מלחין מנפולי שהתגורר בליסבון והיה תלמיד של מנצ׳יני – משלו נשמע קונצ׳רטו לחליליתשני כינורות ובאסו קונטינואובנוסף, יצירות של מלחינים פורטוגזים כגון Nugeira ו-Almeida שכנראה למדו ברומא, וגם יצירה מאת המלחין Astorga מנפולי שמוצאו ממשפחה ספרדית וגם הוא גר בליסבון.

בהמשך לקו המחשבה שהתחלתי קודם, ניתן להתייחס לקשר בין איטליה לפורטוגל במונחים של ״קולוניאליזם מוזיקלי״?

בהחלט אפשר. וזה לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שזה קרה במוזיקה. בתקופה הזאת זה קרה כל הזמן, כי המלחינים הסתובבו ממקום למקום לפי הצורך ולפי איפה שמצאו עבודה. אז יש השפעות בסיגנון, בשפה וכמובן במוזיקה עצמה.

השמות המוכרים שציינת שייכים לבארוק המאוחר – התכנית מתמקדת ספציפית בחתך הזמן הזה?

כן, התכנית בעיקר מן הבארוק המאוחר, תחילת המאה ה-18.

כיוון שזו הזדמנות נדירה, האם תהיינה הופעות בארץ מלבד זו שבמסגרת הפסטיבל?

הצלחנו לארגן עוד הופעה באוניברסיטת המורמונים בירושלים ב-10.4 בשעה 20:00, וגם נעביר סדנה במרכז פליציה בלומנטל, באותו יום בשעה 11:00.

במסגרת הסדנה ננגן חלק מהיצירות, אבל בעיקר נסביר את הקשר ביניהם (איטליה-פורטוגל) ונציג גם את הכלים עליהם אנחנו מנגנים.

מתכונת הביקור של לודוביצ׳ה דומה לזו של תאטרו א-לה מודה – הרכב בארוק קאמרי שפועל עצמאית ונקודתית בנפרד מהסצינה. מבחינה זו, את חושבת שהחיבור עם הפסטיבל יתרום לחשיפה ולהבאת קהל?

תרשה לי טיפה להרחיב: קודם כל תיאטרו א-לה מודה (או אנסמבל דיוינה אינסאניה, כפי שהוא נקרא כיום) לא פועל מחוץ לסצינה של מוזיקה עתיקה בארץ, לדעתי.

ההרכב התחיל את פעילותו לפני כחמש שנים ופעל לפני זה בחו״ל – כי גם אני גרתי בחו״ל. כל שנה יש לנו מסורת להופיע ב-5-6 מקומות בסוף דצמבר / תחילת ינואר, כאשר מייסדי ההרכב הנוספים – בני אגסי וליליה סלבני – נמצאים בחופש מפעילויותיהם בחו״ל ומגיעים לארץ כדי לעשות מוזיקה גם פה וגם לבקר. מדי שנה אנו מזמינים אורחים לא ישראליים להשתתף בתוכניות המגוונות שלנו.

אני סבורה שפעילותו של ההרכב היא חלק מהסצינה בארץ, אפילו אם היא קורית פעם בשנה. אני מופיעה עם הרכבים שונים שאותם אני יוזמת לפחות ב 6 פרויקטים שונים בשנה, והפרויקט הזה הוא המרכזי.

נכון שכשמנגנים במסגרת פסטיבל, הפירסום הוא יותר רחב כי מדובר על עמותה/אירגון עם אפשרות לפירסום ברמות אחרות מאשר אומן/הרכב שפועל עצמאית.

בכל מקרה, כפי שגם ציינתי קודם, מנהלת הפסטיבל, אביגיל ארנהיים ואנוכי, ישבנו כמה פעמים יחד כדי למצוא את ההרכב שהכי מתאים לפסטיבל ובסוף הוחלט שאנסמבל לודוביצ׳ה הכי מתאים מבחינת הרפרטואר וגם כי הוא אנסמבל פורטוגזי.

מה תכניותייך הבאות?

עוד לפני הקונצרטים עם אנסמבל לודוביצ׳ה יש לי קונצרט עם אנסמבל מצו בתוכנית שכולה אנגלית באוניברסיטה הפתוחה ברעננה.

במסגרת סל תרבות ארצי, אני עושה תוכנית עם נגן הגיטרה גדעון ברטלר. אנחנו מופיעים בפני כיתות א-ו ומנגנים מוזיקה מכל התקופות, רוקדים, משתפים את הילדים, מתחפשים ועושים כיף! זה לאורך כל השנה הנוכחית וגם בשנה הבאה.

בעונה הבאה, במסגרת הפעילויות של דיווינה אינסניה, אנחנו מארחים את נגן כינור הבארוק המהולל שונסקה סטו (Shunske Sato) שמוביל את תזמורת הבארוק Bachvereniging.

עוד בתוכניות: מוזיקה עממית מימי הביניים וגם מיוון עם יעלה אביטל ושני נגנים אורחים יוונים שמתמחים במוזיקה מימי הביניים.

״בין פוליה לגעגועים״ – אנסמבל לודוביצ׳ה (פורטוגל) בפסטיבל פליציה בלומנטל. אמנים: פרננדו מיגל ז'לוטו, צ'מבלו וניהול מוזיקלי; אדוארדה מלו, סופרן; ליליה סלבני, ריאס גאלארדו, כינורות; דיאנה וינגאר, צ'לו; יוסף מריה מרטי, גיטרה; דורט פלורנטין, חליליות. 8 באפריל, מוזיאון ת״א.

מודעות פרסומת

תל-אביבים בווינה

חמישיית ת"א מתקבצת לקראת תכנית קלאסית / עמיר קדרון

צילום: מירב קדישבסקי

נדב כהן, נגן בסון. סיים תואר ראשון בבסון ובקומפוזיציה באקדמיה י-ם, המשיך לימודיו בקונס' המלכותי בהאג, בקלן ובפרנקפורט במסגרת אנסמבל מודרן. חבר בחמישיית ת"א, באנסמבל "מיתר" ובהרכב Le Concert Impromptu בפאריז.

נפתח בהצגת ההרכב: מתי ואיך נוסד, כיצד התגבש הצוות?

החמישייה נוסדה ב-2009. הכרנו כבר הרבה קודם לכן ומגיל יחסית צעיר ניגנו ביחד במסגרות כמו הפילהרמונית הצעירה, תזמורת חיל חינוך בצה"ל ואח"כ גם באקדמיות ובאנסמבלים שונים – רואי אמוץ ואני, למשל, חברים גם באנסמבל מיתר. דני ארדמן הרים את הכפפה וקיבץ אותנו יחד, ומהרגע הראשון היה חיבור מעולה בכל המישורים.

לכולכם עיסוקים מוזיקליים מלבד החמישיה; עד כמה מורכב לתאם חזרות והופעות?

מורכב, מאד מורכב – מה גם שרואי מגיע מברלין ואני מפאריז, כך שכל עניין התיאומים והלוגיסטיקה נעשה עוד יותר בעייתי. גם מי שנמצא בארץ מתרוצץ לא מעט – קח לדוגמא את יגאל קמינקא, שבנוסף למשרה בתזמורת הסימפונית י-ם עובד בחברת הסטארט-אפ המוזיקלית "JoyTunes".

צריך לוודא קודם כל שכולם זמינים, וזה מחייב אותנו לתכנן הרבה זמן מראש כדי לארגן את עונת הפעילות שלנו בכמה תקופות מרוכזות של חזרות וקונצרטים, שהן לרוב דחוסות ואינטנסיביות למדי.

לעיתים קרובות, בלית ברירה, אנחנו מוצאים את עצמנו מקיימים חזרות בשעות ליליות הזויות למדי – ככה שהחברות הטובה בינינו הופכת משמעותית עוד יותר כגורם מדרבן לעבודה משותפת גם בתנאים לא קלים. הצד החיובי של העניין הוא שנגינה של מוזיקה קאמרית היא סוג של בונוס חיובי לכולנו. פשוט כיף לנו לנגן ביחד וזה מתעלה על הכל.

נכחתי בשתי הופעות מהסיור שנערך בתחילת העונה, והטווח הסגנוני בלט מאד – מהבארוק ועד ימינו – כמו גם ההבדלים בין תכניות השייכות כביכול לאותו מקבץ (ערב ׳נגיש׳ ברעננה לעומת הרדקור עכשווי בשטריקר). כיצד מתבצע הניהול האמנותי של ההרכב?

כשיצאנו לדרך לפני 6 שנים, אחת השאיפות המרכזיות שלנו היתה הגברת החשיפה של מוזיקה קאמרית לכלי נשיפה על במות הקונצרטים. למעט תור זהב קצר בסוף המאה ה-18, פריחתה של חמישיית כלי הנשיפה הגיעה מאוחר יחסית, בתחילת המאה ה-20. יתכן וזוהי הסיבה ליחס מעט חשדני לעיתים מצד הקהל. בעיניי זה פיספוס לא להכיר יצירות נפלאות כמו החמישיות של הינדמית, בארבר, וילה-לובוס או ליגטי, אם לנקוב בדוגמאות בודדות מתוך רבות.

אנחנו מנסים להפוך את נקודת המוצא המאתגרת הזאת ליתרון המאפשר לנו לבנות תכניות מרעננות, תוך שילוב של יצירות פופולריות יותר (למשל החמישיות של מוצרט ובטהובן שננגן בסבב הנוכחי) עם יצירות פחות סטנדרטיות ומוכרות. כל הקונצרטים שלנו מוסברים, ומהנסיון שלנו, גם יצירות מאתגרות יחסית להאזנה זוכות לתגובות נלהבות מהקהל שנחשף לרפרטואר הנהדר הזה.

מעבר לכך, אנחנו נעזרים כמובן בעיבודים ליצירות מכל התקופות, ולשם גיוון משלבים גם קטעים להרכבים מצומצמים יותר (כמו הרביעיה והשלישיה שננגן הפעם בירושלים). יתרון נוסף שעומד לרשותנו זה נגינה בכלי בארוק – רואי בחליל טרברסו, יגאל בחלילית ואני בבסון בארוק מרחיבים עוד יותר את האפשרויות הרפרטואריות שלנו, כך שדואט של טלמן או סונטה של קסטלו בכלי התקופה בהחלט יכולים להיכלל בטבעיות בתוך קונצרט שלנו.

אנחנו מקבלים את כל ההחלטות האמנותיות בשיתוף מלא. כל אחד מביא את הרעיונות וההצעות שלו, וביחד אנחנו דנים בתכנית ובונים אותה תוך ניסיון להתחשב בכל מיני שיקולים כגון לוח-זמנים של חזרות, בקשות מיוחדות של מארגני סדרות הקונצרטים, איזון וגיוון בין סגנונות ותקופות וכן הלאה.

לפעמים מדובר בפאזל שמתגבש לאט-לאט עד שהתכנית מקבלת צורה, ולפעמים כבר מנקודת ההתחלה יש לנו קונספט מגובש עם קו מנחה, כמו בתכנית "אמריקאים בפאריז" שניגנו בעונה הקודמת, או בקונצרט העכשווי ששמעת בשטריקר שיזמנו והפקנו בשיתוף פעולה ובתמיכה של איגוד המלחינים הישראלי.

מה תנגנו בסיור הקרוב?

אנחנו חותמים את העונה בשבוע גדוש בפעילויות ובשיתופי-פעולה מסקרנים עם אמנים נוספים. תחילה נתארח בסדרת "הווינאים" באקדמיה למוזיקה בי-ם. זוהי תכנית הבוחנת את הקשרים המוזיקליים בין מוצרט ובטהובן ואנחנו ננגן בה שלוש יצירות: אדאג'ו ואלגרו ק. 594 מאת מוצרט – עיבוד ליצירה מאוחרת שלו שנכתבה במקור לעוגב מכני, יצירה שאני מחבב במיוחד בזכות שלל מהלכים הרמוניים לא-שגרתיים; וריאציות מאת בטהובן לדואט "La ci darem la mano" מתוך "דון ג'ובאני"; ולסיום את החמישייה אופ. 16 לכלי נשיפה ופסנתר של בטהובן, ביחד עם הפסנתרן והמרצה פרופ' איתן גלוברזון.

מימין: נדב כהן, יגאל קמינקא, רואי אמוץ, דני ארדמן ואיתמר לשם. צילום: מוניקה ריטרסהאוס

לאחר מכן נופיע בקונצרט "סוף סוף אני מתחיל לחיות". הפעם ננגן את אחותה הבכורה של אופ' 16, החמישיה ק. 452 של מוצרט לכלי נשיפה ופסנתר, עם הפסנתרנית עפרה יצחקי (שגם מנהלת מוזיקלית את המופע). זוהי הפקה מיוחדת בעבור פסטיבל פליציה בלומנטל, הצגה מוזיקלית המשלבת מכתבים פרי עטם של מוצרט ואביו – בהשתתפות השחקנים יהויכין פרידלנדר ודורי אנגל שגם מביים.

לסיום נדרים למקבץ קונצרטים לילדים בקונסרבטוריון בב"ש ובמצפה-רמון. במקביל מצפה לנו הפעם גם הקלטת בכורה של חמישייה שכתב עבורנו אריק שפירא. ביצענו את היצירה לראשונה בדצמבר האחרון ועכשיו אנחנו נכנסים איתה לאולפן, ביחד עם המנצח ניר כהן שממלא בה תפקיד מרכזי: זהו מעין משחק משוגע בין החמישייה והמנצח, שבשלב מסוים מתחיל להפריע לנו ולקטוע את הנגינה. אנחנו שמחים להוסיף את היצירה המקורית הזו לאוסף ההקלטות שלנו, ומקווים להוציאה לאור בקרוב ביחד עם הקלטות בכורה נוספות ליצירות שנכתבו בהזמנתנו ע"י עמית גילוץ, מנחם צור וארי בן-שבתאי.

רצונכם לעודד יצירה ישראלית מקורית ברור, אך אני תוהה – בהתחשב, למשל, באופי היצירות שניגנתם במופע הנ״ל בשטריקר – אם זה לא מתנגש בצורך לבסס ולהפיץ את שם ההרכב בקרב קהל רחב. איפה עובר שביל הזהב?

הפורמט של אותו מופע בשטריקר היה כמובן יוצא-דופן. מאד שמחתי על ההזדמנות להעלות ערב כזה ואני בהחלט מתאר לעצמי שנחזור על כך בעתיד כשייווצרו התנאים המתאימים. זה לא בא על חשבון העשיה שלנו באפיקים אחרים או במקום עיסוק ברפרטואר יותר "קלאסי". להפך, לדעתי זה תרם להתפתחות שלנו כהרכב צעיר שרואה במוזיקה עדכנית חלק בלתי-נפרד מהפעילות שלו – לא מתוך מטרה של חינוך הקהל, אלא מתוך הכוונה המקורית שלנו לבצע יצירות טובות ומעניינות להרכב, לא משנה מאיזה סגנון או תקופה…

אנחנו תמיד מנסים למצוא את המינון וההקשר הנכון לשילוב יצירות של מלחינים עכשוויים שאנחנו מאמינים בהן. כך למשל, היצירות של גילוץ ובן-שבתאי ששמעת בשטריקר הן כבר חלק קבוע מהרפרטואר השוטף של החמישיה. ביצענו אותן כבר מספר פעמים בעבר ברחבי הארץ במסגרת סדרות הקונצרטים שלנו.

מה תכניותיכם לעונה הבאה?

בעונה הבאה נופיע, בין היתר, באוניברסיטה המורמונית בירושלים, בצוותא בתל-אביב, באוניברסיטה הפתוחה ברעננה ובקריית-טבעון.

נחגוג יום-הולדת 90 לנגן הבסון והמעבד הפורה מרדכי רכטמן, בקונצרט מיוחד שיכלול מבחר מעיבודיו וכן יצירות שנכתבו בעבור החמישיה הישראלית המקורית – בה היה חבר. בנוסף לכך נארח את הפסנתרן האיטלקי גבריאלה קרקנו לסדרת קונצרטים בה נבצע את השישיה של פרנסיס פולנק, עיבוד ל'טיל אוילנשפיגל' של ריכרד שטראוס ועוד.

לצד כל זה נמשיך את פרויקט ההקלטות שכבר הזכרתי, לקראת השלמתו של דיסק הבכורה שלנו.

"רוח ונשיפה בווינה" – מיצירות מוצרט ובטהובן בקונצרט מסדרת "הווינאים" באקדמיה י-ם. 6.5.15.

"סופסוף אני מתחיל לחיות" – מיצירות מוצרט בפסטיבל פליציה בלומנטל. 9.5.15.

הקשר האיטלקי

קלייר מגנאג'י מגדירה מחדש גבולות מוזיקליים ואחרים / עמיר קדרון

צילום: גל אלי

קלייר מגנאג'י, סופרן. בוגרת האקדמיה בת"א וקונס' ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. שרה עם תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן אמריקה-ישראל. ב-2009 השתתפה בתחרות קרדיף.

נפתח ממשהו שנותר באוויר בשיחתנו מתחילת העונה: ״…כוכב נולד של האופרה זה ממש כבר כאן". תסבירי.

לפני זמן לא רב צפיתי לראשונה בסרט התיעודי שעשתה הטלוויזיה הצרפתית על סיור "גן הקולות" עם וויליאם כריסטי ב-2007. הם צילמו הכל, החל מהאודיציות ועד הקונצרט האחרון. רואים אותי שם נכנסת לאודיציה עגלגלה אחרי לידה ראשונה, בבגדים פשוטים, כולי בתמימות ובהתלהבות מגודל המעמד של זמרת צעירה שפתאום עושה אודיציה למנצח הכי נערץ בתחום הבארוק. באמת ובתמים האמנתי שהכי חשוב שאעבוד ברצינות ובחריצות, ואם אשיר טוב ואשרת את המוזיקה, זה מספיק.

הגישה הזאת השתנתה מאוד כשהגעתי אחר כך לתחרות קרדיף. זה היה טירוף: מצלמות, ראיונות וחשיפה; זה דבר גדול מאוד בבריטניה ובכלל, ושום דבר לא הכין אותי לזה שמצלמים כל הזמן. בקרדיף יש פרסונה שכותבת ביקורות על התלבושות של המתחרים, בצורה מחמיאה אמנם, אבל זה מטורף – תשומת הלב שניתנת לפן החיצוני. הגעתי לשם עם תספורת קצרה שעשיתי מתוך דחף אחרי הלידה השניה, ועדיין האמנתי שהכי חשוב שאשיר טוב – והנה מסתבר שבחלק מהזמן זה לא משנה.

היום כשאני מופיעה בעולם, אני רואה איך המראה החיצוני משפיע הרבה יותר מבעבר. זמרות יודעות שהן צריכות להיות הכי יפות, רזות וזוהרות שאפשר. שלא תהיה אי הבנה – אני מאוד נהנית מתשומת הלב לחיצוניות, וזה חלק מהכיף של המקצוע. כשזה נעשה מבחירה זה נותן המון כוח.

אז כשראיתי את עצמי בסרט בתחילת דרכי חשבתי: "אלוהים אדירים, היום זמרות בכלל לא מגיעות ככה לאודיציות, באמונה שרק המוזיקה חשובה!" האם היום יש סיכוי שמישהו באודיציה יסתכל מעבר להופעה החיצונית? אני רוצה מאוד להאמין שכן, כי אחרת אין תקומה למקצוע – אבל בלב כבד ומתוך ידע ונסיון, יכולה לומר שלא בטוח בכלל.

ובארץ?

בארץ זה ככה כי בורכנו בזמרים צעירים מוכשרים מאוד שמכוונים לשוק העולמי והם יודעים בדיוק מה הם צריכים למכור. מגיעים לפה לפעמים גם בימאים שמעבירים את המסר הזה. אבל לזכותנו ייאמר, לפחות לתחושתי, שהתופעה הזאת מתונה יותר בארץ. לא תיתקל פה במבקרים שמעירים שזמרת נראית ״מגושמת לתפקיד״ כמו שקרה בגליינדבורן בשנה שעברה למשל.

תופעות "כוכב נולד" קשורות גם לנושא של הטרדה מינית.

שמעתי הרבה סיפורים, כולל ממורות שלי ששייכות לדור שבו הסצינה היתה עוד יותר פטריארכלית. לצערי אני מכירה הרבה מוזיקאיות שזה קרה להן. זה קרה לכולנו. נוסעת זמרת לבד בעולם, נמצאת בהפקה שהיא כמו בועה של מערכת יחסים אינטנסיבית עם הקולגות – זה לא מצב של חיים רגילים.

קשה מאוד לדבר על זה, ולא רק במקצוע. האמת היא שמי שמתלוננת, היא תמיד זאת שנפגעת הכי הרבה ויוצא לה שם רע. חשוב מאוד לדעת לשמור על הגבולות כדי לא להיכנס למצבים כאלה, אבל לרוב זה לא תלוי במוטרדת. בגלל זה הבת שלי לומדת הגנה עצמית. בלי ציניות.

אני רוצה להוסיף מילה על פיליפ פיקט: מנצח שעומדים נגדו כתבי אישום על אונס ומעשים מגונים, מגיע לארץ ומופיע ומתראיין – ואף אחד מכתבינו המהוללים לא שואל ולא מזכיר. זה חרה לי כבר אז ועוד יותר עכשיו כשהוא קיבל 11 שנה בפנים.

מעבר חד: פתחתי בנושא של ׳כוכב נולד׳ גם כדי להצביע על השינויים שחלים בסצינה מבחינת אופי העבודה. אמנם כבר יצא לנו לדון על ניהול עצמי ועל יזמות, אבל סדרת ׳הסופרנוס׳ מחזירה אותנו לנושא: חגי יודן דיבר בתחילת העונה על החופש שניתן לזמרות בהרכבת הרסיטלים; כיצד בחרת את התכנית?

חגי נתן לי אפשרות לשיר את כל מה שאני רוצה, אז מה שהולך להיות הוא רסיטל חלומות: קודם כל ה-composizioni da camera של בליני, וגם של דוניצטי, ורדי ורוסיני. זה אוצר בלום שהוא לא רק מוזיקה יפה בשפה השנייה שלי, אלא גם בריאות לקול. לא עובר שבוע שאני לא שרה לפחות כמה מהם אחרי החימום. מזמן רציתי לתת להם מקום ברסיטל ראוי והנה זה יקרה.

עוד יהיו שירים של שוסון, רודריגו ופולנק; וכן שירים של אנדרה פרווין עם צ׳לו ופסנתר: שרתי אותם כשלמדתי בבוסטון עם בעלי (הצ'לן צבי אורליאנסקי, ע.ק), ומאוד רצינו לחזור על זה, אז הוא יתארח ברסיטל. נסיים עם שיר ביידיש מתוך האלבום החדש ״ציפור יחידה״ של שירי עודד זהבי שהקלטתי עם הפסנתרנית המופלאה אירנה פרידלנד.

יש עוד כמה הפתעות, כולל ארייה רוסית ששרתי העונה בברלין. זו היתה הפעם הראשונה ששרתי ברוסית, ועבדתי על כך בקפדנות. עכשיו אני מאוהבת בשפה הזאת, ששרה את עצמה ממש.

אני רוצה להתעמק בחלק האיטלקי, כיוון שגם בנישה המקומית הקטנה של השיר האמנותי מדובר בתת-ז׳אנר לא ממש מוכר. כיצד את רואה את הדברים? האם זו התשובה האיטלקית לליד הגרמני, או שיש קרבה גדולה יותר למוזיקה עממית, ואולי דווקא לסגנון האופראי של המלחינים שציינת?

מדובר בגדולי מלחיני האופרה, והדבר החשוב לזכור הוא הביטוי: ״בל קנטו״. ההשוואה לשיר הגרמני או הצרפתי לא הוגנת, כי השירים האיטלקיים לא זכו לדריסת רגל דומה בסוגה הזו. בכל זאת אפשר ללמוד מהם הרבה ולשמוע רמזים לאופרות של בליני, דוניצטי וורדי שנכתבו אחרי השירים האלה. אפשר ממש לזהות פראזות וגם את המבנה של קבטינה איטית וקבלטה שחוזרת פעם שניה עם קישוטים.

האנרגיה ועצמת הרגש בשירים מאוד אופראית, רק מרומזת יותר; המלחינים הגדולים של הליד הגרמני הצליחו להעביר את הרגשות האלה בשירים בצורה מושלמת, אבל לא לבמה הגדולה של האופרה.

האם חלק מהעניין שלך בשירים האלה הוא ביטוי לשאיפה לשיר אופרות של המלחינים הנ״ל?

יש תפקידים שכבר נמצאים ברפרטואר שלי: ג׳ולייטה של בליני היא אחת האהובות עליי, או רוזינה ששרתי בהפקה נהדרת בבאר שבע. אין פה בכלל שאלה, כך שהדיבור על שאיפה שגוי – זה קורה ויקרה. הדרך שלי תמיד היתה קצת שונה כי אני מוצאת קסם גם ברפרטואר פחות מוכר, ולכן מי שרוצה להגדיר אותי ספציפית לא תמיד יצליח…

לא הזכרנו את הרפרטואר הצרפתי, למשל "פליאס ומליזנד", האופרות של פולנק או מסנה וגונו. אין סוף לחלומות ולצבעים בשפה המוסיקלית הזו – וגם היא משתקפת בשירים. אושר גדול לחקור ולשיר זאת – וכך גם מוצרט, הגדול מכולם באתגר, בהתעלות, בהומור ובחמלה האנושית.

יש יצירות שהלב נפתח כבר בצלילים הראשונים בתזמורת, וזו תחושה ששווה את כל העבודה הקשה. זה קרה לי העונה כששרתי במוסקבה את האקסולטטה יובילטה עם נגנים נלהבים מול קהל קשוב. זה כמו בפעם הראשונה, כמו להתאהב, חוויה רוחנית של התעלות שקשה לתאר.

עדיין ברומנטיקה האיטלקית: מה לגבי טראוויאטה? הגדרת את הופעתה של אווה מיי פה בקיץ שעבר 'בארוקית'.

אין דבר יותר משעמם מאשר חזרה על קלישאות ובמיוחד באמנויות הבמה, ואני לא מוכנה לקבל שאם אני שרה הנדל, אני לא יכולה לשיר בליני או ורדי. אווה מיי בפילהרמונית הייתה בלתי נשכחת. היא היתה פשוט קאמרית – כמו שכתוב, עם דקויות ורוך שבדרך כלל לא זוכים לשמוע. היא בנתה דמות אמיתית מא׳ עד ת׳ ולא שרה פורטה יותר ממס׳ הפעמים שרשום בפרטיטורה, וגם אז בטעם ועם יופי.

זה היה ביצוע שאחריו לא נרדמים (מה שקורה לי בדרך כלל על הבמה) והיא שברה את הלב בכנות ובלי שום מניירה, וזה בתפקיד הכי שחוק ומנייריסטי שיש (אולי לצד כרמן). אז אולי זאת התשובה, שחלק מהעניין הוא לחדש ולאתגר כל קלישאה. גם לעשות הנדל וראמו ואפילו באך בצורה "נכונה" זה משעמם, אם זה נעשה בלי שום כנות וכוונה פנימית.

בעניין הנדל וראמו – האמת שקיוויתי שהרסיטל יכלול אותם, אבל ״פיצוי״ על כך צפוי בפסטיבל פליציה בלומנטל. מה אנו עומדים לשמוע?

בשביל הנדל – והפעם ויוואלדי – יש פסטיבלים כמו פליציה בלומנטל, שלשמחתי אני מוזמנת להופיע בו כבר כמה שנים ברצף, ותמיד מביא לארץ הרכבים נהדרים בתחום הבארוק בשילוב אמנים ישראליים. הפעם יגיע ההרכבconcerto de' cavalieri, עם המנצח מרצ׳לו די ליסה.

התכנית היא בארוק איטלקי, ואני אשיר כמה קנטטות וירטואוזיות ומטורפות של ויוואלדי. אני קצת מתביישת להגיד שזאת הפעם הראשונה שאשיר עם תזמורת איטלקית, וזה מוזר לאור העובדה שמשפחת אבי היא מעמודי התווך של קהילת יהדות טריפולי ברומא.

קונצרט נוסף של התכנית יתקיים באולם החדש של מרכז "אלמא" בזכרון יעקב – דבר מאוד מרגש עבורי. שמעתי על האולם, על האקוסטיקה ועל העוגב כל כך הרבה דברים נפלאים, אז אני ממש מחכה לשיר שם לראשונה ועוד בתכנית כזאת.

הניסיון מראה שבגזרה הקאמרית/פסטיבלית יש יותר רעננות ברפרטואר. מבחינה זו, מצער שירדה מהפרק סדרת הבארוק שתוכננה לעונה הנוכחית בשטריקר, ומצד שני משמח שבעונה הבאה תתחדש סדרת הרסיטלים הקוליים. אני מניח שגם במקרה זה תרכיבי תכנית חלומות.

אני מאושרת להופיע בסדרה הזו. ד"ר רז בנימיני ואני היינו בקשר לאורך השנים, ואז לפני כמה חודשים הוא הזמין אותי לשיר בסדרה, ומבחינתי מדובר בהגשמת חלום. התכנית שבנינו יחד קרובה לליבי – החלק הראשון מוקדש לליד הגרמני: שירים של רוברט ושל קלרה שומאן שזורים זה בזה כמו שהיו במעשה ההלחנה אולי, וכן שירים מתוך "קרן הפלא של הנער" של מאהלר.

עם שירי קרן הפלא יש לי יחסים עמוקים, כי היצירה הראשונה ששרתי כשחזרתי לארץ מארה"ב היתה הרביעית של מאהלר – חוויה אדירה בשבילי כזמרת צעירה מאוד. יש בשירים משהו שאני לא מעזה לתפוס במילים, כל העצב והחמלה שבעולם, במין ייאוש מר או לגלוג שתופס בבטן חזק… כללנו בתכנית גם את השירים מלאי ההומור וגם את השיר Wo die Schonen Trompeten Blassen שיש בו האמירה הכי כואבת על אהבה ומלחמה. החלק השני יכלול מחזורי שירים של פולנק ובריטן ועוד הפתעות משל רינאלדו האן, ושוב מהאלבום של עודד זהבי.

לסיום, מה תכניותייך להמשך העונה?

יש המון, אבל אני רוצה לספר על פרוייקט אחד ממש מרגש שיקרה במאי – אתארח בקונצרטים של שם טוב לוי עם שלישיית מיתרים – יעל ברולסקי, יעל פטיש ושירה מני. שם טוב שמע אותי באבו גוש, ובפסטיבל אילת, ודיברנו על אפשרויות לעשות יחד משהו.

מדובר במוזיקאי שאני מעריצה מאז שהייתי נערה! לפני כמה שבועות עשינו חזרה, ולא האמנתי שאני שרה איתו שירים ששרתי כנערה בזמן האזנה לדיסק… זאת קלאסיקה ישראלית ויופי עצום ואני פשוט מאושרת משיתוף הפעולה הזה.

רסיטל בסדרת "הסופרנוס". שירים מאת ורדי, בליני, דוניצטי, רוסיני, רודריגו ואחרים בליווי הפסנתרן חגי יודן. אמן אורח – צבי אורליאנסקי, צ'לו. 18.6.15.

קונצרט בארוק איטלקי בפסטיבל פליציה בלומנטל. עם "קונצ'רטו דה קאוואליירי" בניצוח מרצ'לו די ליסה. מוזיאון ת"א, 5.5.15.

האב, הבן והסופרן

קלייר מגנאג'י מגלה את קפ"ע באך / עמיר קדרון

קלייר מגנאג'י, סופרן. ילידת ישראל, בוגרת האקדמיה ע"ש רובין בת"א וקונסרבטוריון ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. בין תפקידיה: קליאופטרה (יוליוס קיסר במצרים), גלתיאה (אסיס וגלתיאה), המוזיקה (אורפאו), סוזנה (נישואי פיגרו). באופרה הישראלית שרה את אאורידיצ'ה (אורפאו ואאורידיצ'ה), דספינה (כך עושות כולן) ועוד. שרה עם הפילהרמונית הישראלית, תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו, אנדרו פארוט ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל משנת 2005. ב-2009 השתתפה בתחרות "זמר העולם" בקרדיף.

בפסטיבל פליציה הקרוב תשתתפי בערב שכולו קפ"ע באך. מה בתכנית?

התכנית היא חגיגת 300 שנים להולדת המלחין, מה שבכל רחבי העולם מציינים בקונצרטים לכבודו. מגיעה תזמורת בארוק נהדרת, ״האקדמיה של קלן״ בניצוח מייקל ווילנס, שתנגן סימפוניות לכלי קשת, קונצ׳רטו לצ׳מבלו ולתזמורת וכן קנטטה (״האביב״) ואריות נבחרות מאורטוריות. עבורי כל החומר הוא חדש ומסעיר מאוד. שמחתי לגלות שהכתיבה של קפ"ע שונה מאוד מכתיבתו של באך האב – הכתיבה לקול וירטואוזית, אופראית ממש מבחינת המנעד: קפ״ע עולה גבוה בהרבה ממה שיוהן סבסטיאן מרשה לעצמו ברוב הקנטטות/פסיונים ששרתי (למעשה בכולן, למעט קנטטה 51 שהיא יוצאת דופן ממילא). הכתיבה אידיומטית לקול ולא כלית כמו שהאב נוהג לכתוב ובכך להקשות עלינו הזמרים את חיינו… קפ"ע מזכיר לי את הנדל יותר מכל אחד אחר.

לא הזדמן לך קודם לכן לשיר קפ"ע?

מפתיע, אבל לא. מתחום הבארוק שרתי ברחבי העולם בעיקר אופרות ואורטוריות של הנדל, וכן מונטוורדי ובארוק צרפתי, וכמובן באך האב – אבל מעולם לא קפ"ע, ובטח שלא בארץ. כלומר, אני בטוחה שמבצעים פה מדי פעם, אבל אני לא זכיתי עדיין.

מדברייך משתמע שעל אף החידוש שבדבר עבורך כמבצעת, החיבור למוזיקה של קפ"ע טבעי ומתבקש מעצם היותו חוליה בין הבארוק לקלאסיקה – טווח שמזוהה כמגרש הבית שלך.

בהחלט, ואני מאמינה שזו אחת הסיבות שהוזמנתי לשיר בקונצרט הזה דווקא. יחד עם זאת, וזה אולי יפתיע חלק מהקוראים – חלק גדול מהרפרטואר שביצעתי בארץ ובעולם הוא לא בארוקי בכלל.

השנה מציינים גם 250 למות ז'אן פיליפ ראמו – גאון האופרה של הבארוק הצרפתי. לשמחתי, לפחות אנחנו בפרויקט החדש של סדרת הבארוק של שטריקר נחגוג את זה יחד עם כל העולם. לצערי, לא ידוע לי על התייחסות אחרת לראמו בארץ מלבד בקאמרטה והתכנית המעולה שניגן דיוויד גריילסאמר עם סולני תל אביב העונה.

למה המלחינים הללו נופלים פה בין הכיסאות?

לגבי ראמו, די ברור שהסיבה היא חוסר הכרה של הסגנון ואולי גם השפה – בארוק צרפתי צריך להבין היטב ולהכיר את הדרך לבצע לפני שניגשים אליו. לא במקרה הסולן שביצע את ראמו בארץ היה גריילסאמר שמרבה לבצע בארוק. צריך כנראה תשוקה מיוחדת למוזיקה הזאת כדי ליזום הופעות של מלחינים כאלה בארץ. אבל השד הוא לא נורא כל כך, ולדעתי השיח ״איך בדיוק בוצע הדבר בתקופתו של המלחין״ הוא אמנם חשוב ומעניין, אבל לא רלוונטי לביצוע בתקופה שלנו – והרבה פעמים גם הורס ומסרס ביצועים.

בקשר לקפ״ע אני לא יודעת לתת תשובה, מלבד ההשערה הלא מבוססת שיצירותיו פחות מוכרות לקהל בארץ – וכידוע הנטייה בד״כ היא לבצע תכניות מוכרות. כביכול הקהל של הבארוק מלכתחילה אינו רב, ולכן מעדיפים לתת את היצירות הידועות. זו כמובן טעות שיוצרת מעגל אינסופי של משיח-מגניפיקט-פסיון (כמו טרוויאטה-בוהם-כרמן בעולם האופרה) – כולן יצירות מופלאות שלעולם ימלאו אולמות ובצדק, אבל לצד כל אלה חובה לתת אלטרנטיבה. זאת בעיה ידועה של מכירת כרטיסים ומילוי אולמות, והתפקיד שלנו כמבצעים הוא גם לתת מקום למוזיקה הפחות ידועה וכן לזאת בת זמננו, ולמצוא דרך לעשות את זה ככה שהקהל יגיע. זה אתגר שנעשה יותר מורכב בכל שנה.

לאור התמונה שאת מציירת, אולי היה שווה לשקול שילוב יצירות של באך האב בתכנית, ולא להפרידו לקונצרט משלו?

התכנית לא הורכבה על ידי, אלא על ידי מייקל ווילנס, והיא משלבת הרבה מוזיקה שהוא כבר ביצע ברחבי העולם עם התזמורת שהוא מביא. לדעתי הוא הרכיב תכנית מאוד מעניינת – ביצירות שאשיר אפשר למצוא קנטטה שלמה (״האביב״), וכן אריות מאורטוריות: מתיאוס פסיון (קפ״ע כתב המון פסיונים), ישראל במדבר ו-״הרימו קולכם בצהלות שמחה״ שהן אורטוריות מלאות שהשתמרו וחלקן הוקלטו. אז אולי אפשר לתת את הבמה כולה לקפ״ע על כל עבודתו בלי לעורר תסביכי אב…

כיצד נוצר הקשר שלך עם ווילנס ועם הפסטיבל?

יש לי היסטוריה מבורכת מאד עם הפסטיבל – לראשונה הוזמנתי על ידי אביגיל ארנהיים ב-2006, ממש כשחזרתי מבוסטון, לקונצרט גאלה עם הקאמרטה בניצוח ישי שטקלר. בתכנית היו יצירות של הנדל ומוצרט, והיתה שמחה גדולה. היה גם קונצרט קאמרי מאוד מיוחד של ״המוזיקות החדשות״ של קאצ׳יני בליווי ובניהול תמיר חסון, שמאז עזב להולנד. ב-2008 הוזמנתי שוב, והופעתי עם צבי מניקר ורביעיית מיתרים בתכנית חצי תיאטרלית של קנטטות ודואטים עם בריטון גרמני מקסים.

בשנה שעברה אנט סלין ואביגיל ארנהיים אירחו את ״הקומדיה השטנית״ עם ג׳ון מלקוביץ׳ להופעה אחת במסגרת הפסטיבל, יום לפני ההופעה באילת. ההופעה בתל אביב תיזכר לעד מבחינתי. היא היתה אחת החזקות שהיו לי בחיי, ואפילו ג׳ון אמר שזו אחת ההופעות הכי מדהימות שהיו מבחינת האינטנסיביות ותגובת הקהל מבין 150 הופעות שהיו מאז הבכורה ב-2009. הקהל מילא את האולם וישב על המדרגות ועמד על רגליו בשאגות בסוף וגם תוך כדי, ואני פשוט הרגשתי כאילו אני שרה בתוך חיבוק ענקי… גם המשפחה שלי היתה שם, ואחרי שהופעתי בארה״ב עם המופע הזה, היה ממש מרגש לעשות את זה פה כשהם בקהל.

מייד אחרי הפסטיבל סלין וארנהיים הזמינו אותי להופיע גם השנה. היו כמה רעיונות, ביניהם גאלה של אריות של רוסיני, אשר לא יצאה לפועל. בסופו של דבר נשארנו בתחום הבארוק ואני אזכה להכיר תזמורת ומנצח חדשים לי, ורפרטואר חדש.

בלי קשר הכרחי לתכנית המדוברת ולאופן התגבשותה ושילובה בפסטיבל – באיזו מידה את מעורבת בניהול מוזיקלי?

מעורבת יותר ויותר. לשמחתי הגדולה, יש כל מיני סוגים של הזדמנויות בהן אני יכולה לבנות את התכנית אותה אני רוצה לשיר. יש למשל מקומות שמזמינים אותי אישית לתת רסיטל או סדרות קונצרטים עם הרכבים (כגון סדרת הבארוק החדשה בשטריקר) ובכולם אני בוחרת את הרפרטואר יחד עם ההרכב. ישנם פרויקטים שהם לחלוטין שלי – אישיים וקרובים באופן מיוחד לליבי, כמו ״ציפור יחידה״ – הדיסק של שירי עודד זהבי שייצא בחודש הבא לקראת הופעות בארה״ב, ובו שירים שנכתבו לי במיוחד והם פרי יצירה מבורכת עם המלחין שמכיר אותי מאז לימודיי באקדמיה…

יש גם דיסק אריות של הנדל שהוקלט עם הבארוקדה והאבובן הנפלא שי קריבוס לפני חודשיים, שם פשוט קיבלתי הרכב חלומות והצעתי מה שהכי רציתי להקליט. יש עוד כמה פרויקטים שאני מעורבת בתכנונם ועדיין מוקדם לדבר עליהם, אבל באופן כללי אני יכולה להגיד שמאד כיף ומעניין לי לשלב בין להיות ״מבצעת״ המפרשת תפקידים באופרה או יצירות שאני מוזמנת לשיר, ובין להחליט בעצמי מה אני שרה, איפה ומתי, וכמובן הקסם של חיבור למלחין שכותב בשביל הקול שלי במיוחד.

קסם של חיבור מצאת גם עם קפ"ע, כפי שתיארת בתחילת השיחה. זו פריבילגיה נדירה? אשאל על דרך השלילה – מה קורה בסיטואציה הפוכה, שבה מסיבה כזו או אחרת הדברים לא עולים יפה? איך מתעלים ובכל זאת שומרים על מקצועיות ועל המחויבות לתווך בין כוונות המלחין לחווית הקהל?

האמת היא שהיום אני מנסה תמיד לשיר את מה שמעניין ומסקרן אותי. למדתי שאצלי זה לא יכול להיות רק טכני, אני מוכרחה למצוא חיבור חזק למוזיקה שאני שרה, דרך המלחין, הטקסט או הדמות – זה מה שאני מביאה לבמה, וזה הדבר הכי חשוב שדרכו אני יכולה ליצור קשר אמיתי עם הקהל. אני מאמינה בחד-פעמיות ובכנות של ההופעה, לכן גם אם לפעמים מזמינים אותי לשיר יצירות שאני פחות מתחברת אליהן, תוך כדי התהליך הן תמיד הופכות להיות "שלי" והחיבור בהכרח נוצר.

יש אתגרים אחרים, כמו חילוקי דעות מקצועיים עם במאים או מנצחים: זמר מתנסה בהמון סיטואציות מופרכות לגמרי (בעיקר באופרה) בהן הוא נדרש לעשות על הבמה דברים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם ההשקפה שלו. מצד שני, זאת הזדמנות. לדוגמה, כשהייתי צריכה לשיר מגובה של 7 מטרים את אחת האריות הכי יפות של קליאופטרה, ואני בתוך עצמי רואה את האולם מתרומם מולי בכל שניה, ואני יודעת ומרגישה את היופי בסיטואציה – אבל כל מה שאני רוצה זה שיורידו אותי כבר למטה; או למשל, סצינות של אלימות קיצונית כלפי נשים (מעניין שזה היה אותו במאי בשתי הפקות שונות שבהן נזרקתי לרצפה, משכו לי בשיער, וכל מיני דברים שהדעת אינה סובלת), אז אני חייבת להישאר עם ראש קר ולזכור את המוזיקה שאני שרה. מצד שני העומס הרגשי הזה… פה טמונה הדרמה הגדולה, ודווקא מתוך הניגודים הבלתי נסבלים נוצר רגע, שאולי הוא קשה גם לי וגם לקהל, אבל הוא זה שנוגע ואותו זוכרים. האתגר הוא גם להיות שם בכל הרמות, אבל תמיד לזכור שאסור שהביצוע ייפגע בגלל עודף דרמטיות. צריך גם צניעות מול המוזיקה.

עמדת בפני אתגר דומה ממש לאחרונה, כשבערב ההשקה של 'דברי הימים' הקדשת את הקינה מתוך 'מלכת הפיות' למכרה שאיבדת. זו דוגמה קיצונית לאותו חיבור הכרחי שתיארת. אז איך בפועל מאזנים בינו ובין קור הרוח המקצועי? זו תכונה נרכשת שמשתכללת לאורך זמן, או משהו שמוזיקאי חייב שיהיה טמון באישיותו?

נכון. בקונצרט הקדשתי את "הקינה" לזכר מדלין טרקלי, אשה יקרה שהיתה לי כבת משפחה מאמצת בפריס. הכרנו דרך מאירה גרא מקרן התרבות אמריקה-ישראל, ומאז מדלין ליוותה אותי בכל ההופעות שהיו לי בצרפת והיתה מגיעה במיוחד גם לארץ להופעות. היא היתה בכל האירועים המשמחים שלנו ופייה טובה לילדיי. היא נפטרה לפני כחודשיים, וב"קינה" יש את המשפט הזה: "He's gone, His lost deplore, And I shall never see him more" וזה כל כך מצמרר, המשפט הזה מגדיר בפשטות את המוות וההיעדר.

לאזן בין הטקסט והמוזיקה קורעת הלב לבין קור הרוח המקצועי היה קשה מאוד באותם רגעים – תיכננתי לספר עליה לקהל, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת ולכן החלטתי לתת למוזיקה לדבר. הניסיון לימד אותי לא להיכנע לדמעות, אלא לתת לקול שלי להיות כלי של המוזיקה והטקסט מבלי להיסחף למלודרמטיות, אלא להביא את הרגש שלי הכי פשוט ונקי ולחבר אותו למה שאני שרה.

אני זוכרת שבתקופה שעבדתי עם וויליאם כריסטי בהתחלה הייתי מתרגשת נורא בהופעות – ממש הייתי שרה בדמעות – אבל באיזשהו שלב הבנתי שמה שחשוב זה לא ההתרגשות שלי, אלא מה שאני גורמת לאנשים שמולי. זה כמו לצאת מעצמך ומהעולם הצר של הרגש האישי שלך ופתאום לראות מבחוץ ולהרגיש איך באולם המלא שמולך פתאום אנשים מתיישבים על קצה הכיסא במתח לראות מה יקרה עכשיו. זה סוג של קסם שקורה בדרך כלל במוזיקה קאמרית או ברגעים מאוד מסוימים באופרה, שמאפשר למבצע להרגיש את הקהל מולו. בהקשר הזה אני חייבת להביא ציטוט שאני ממש אוהבת של רבינדרנת טאגור, שנותן עוד הארה: "The singer has everything within him. The notes come out from his very life. They are not materials gathered from outside".

אז מעבר לרגע הנדיר שבו החיבור מתרחש ונוצר הקסם, אילו ציפיות יש לך מהמפגש הקרוב עם קפ"ע?

הציפיות שלי מתחילות במפגש עם התזמורת והמנצח – שמעתי עליהם המון, וגם שמעתי הקלטות שונות שלהם, ומדובר באמת בהרכב נהדר. מייקל ווילנס הוא מוזיקאי ומנצח באמת פנטסטי, עם הבנה עמוקה בבארוק וגם בקלאסיקה וברומנטיקה, ויש לו עניין מיוחד בגילוי וביצוע של יצירות נשכחות מכל התקופות. אני ממליצה מאד, למשל, לבחון את ההקלטה המדהימה לקונצ'רטי של מוצרט שהוא עשה עם רונלד בראוטיגם על פורטהפיאנו.

אז ניתן לו את הבמה לסיום.

"מטרתי בתכנית היא להציג מגוון רחב ככל האפשר מפועלו של קפ"ע. הוא נודע כמלחין נועז וחדשן, שמתח את גבולות סגנון הבארוק המאוחר ותרם לעיצוב הקלאסיקה. נועזותו ניכרת לא רק מבחינה צורנית, אלא גם בגישתו להבעה ולביטוי הרגשי במוזיקה. קפ"ע נחשב לנציג מובהק של ה-"Empfindsamer Stil", שסימני ההיכר שלו הם אינטנסיביות ריגשית ופשטות. הדבר מנוגד לבארוק, שנטה ליותר מורכבות בכל רגע נתון.

יש בכתיבתו של קפ"ע אצילות, שתאמה לרגעים בהם שאף לבטא אושר נטול דאגות או אלגנטיות מאופקת. יסודות כאלו נוכחים, למשל, בקנטטת האביב: אמנם כמעט ואינה פורצת את טווח ההבעה האופייני לרוקוקו, אבל אפילו בה שתל המלחין ניגודים דרמטיים, הרמוניות מפתיעות וא-סימטריה. האריות מהמתיאוס פסיון שכתב ב-1789 ומהאורטוריה 'ישראל במדבר' קרובות עוד יותר לאותה פשטות נאצלת – אף שהדבר נכון ספציפית לקטעים שיישמעו בקונצרט, ולא ליצירות בכללותן.

היצירות התזמורתיות שננגן יציגו את העומק ההבעתי ואת המנעד של ה-"Empfindsamer Stil". שלושתן (שתי סינפוניות למיתרים וקונצ'רטו לצ'מבלו ולתזמורת) בנויות באופן מסורתי משלושה פרקים – מהיר-איטי-מהיר – ומכילות נושאים מובחנים. אלו מוצגים תחילה במרקם אחיד וקליט ומשמשים כעוגנים ככל שהמוזיקה מתפתחת. שילוב הליריות עם הגמישות ההרמונית ושבריריות הפרקים האיטיים, היא המאפיינת את הסגנון."

"מחצר המלוכה" – קלייר מגנאג'י ותזמורת האקדמיה מקלן עם הצ'מבליסט אבינעם שלו והמנצח מייקל ווילנס במחווה לקפ"ע באך במסגרת פסטיבל פליציה בלומנטל שייערך במוזיאון ת"א. עוד אירועים בולטים בפסטיבל: קנטטות בארוק איטלקיות וספרדיות בביצוע אנסמבל 'לה ריטירטה'; ערב מיצירות שוסטקוביץ' עם רביעיית מנדרלינג ואמנים נוספים; מופע מרובה שפות, תקופות וסגנונות של אנסמבל מודאליוס; מחווה לבאך האב בנגינת תז' האקדמיה קלן; תכנית קאמרית צרפתית עם שלישיית אלכסנדר, אסף לויטין ועוד.

מגנאג'י את מלקוביץ'

קלייר מגנאג'י מספרת על מופע לא שגרתי ועל תכניותיה לחודשי הסיום של עונת המוזיקה / עמיר קדרון

ילידת ישראל, בוגרת האקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בת"א וקונסרבטוריון ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, בלינקולן סנטר, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. בין תפקידיה: קליאופטרה (יוליוס קיסר במצרים), גלתיאה (אסיס וגלתיאה), המוזיקה (אורפאו), סוזנה (נישואי פיגרו), צרלינה (דון ג'ובאני). באופרה הישראלית שרה את אאורידיצ'ה (אורפאו ואאורידיצ'ה), דספינה (כך עושות כולן) ועוד. שרה עם הפילהרמונית הישראלית, תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין, הפילהרמונית של ברמן ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו, לורנס קאמינגס, אנדרו פארוט ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל משנת 2005. ב-2009 השתתפה בתחרות "זמר העולם" בקרדיף.

"הקומדיה השטנית" היא אחד האירועים המסקרנים (אם לא ה-) בפסטיבל אילת ובפסטיבל פליציה בלומנטל הקרובים. במה מדובר?

The Infernal Comedy ובשמה המלא Confessions of a serial killer היא דרמה אופראית שנכתבה עבור השחקן ג'ון מלקוביץ' על ידי הבמאי מיכאל שטורמינגר והועלתה לראשונה בווינה ב-2009. הופעתי בה לראשונה בסיור בארה"ב במהלך סתיו 2011. היצירה בנויה כערב הקראה של האוטוביוגרפיה של גיבור ההצגה (אותו מגלם מלקוביץ') – רוצח הנשים הסדרתי ג'ק אונטרווגר, דמות אמיתית, אשר חזר מן המתים לאחר שהתאבד בתא המעצר שלו.

מלבד הגיבור, יש על הבמה תזמורת בארוק ושתי זמרות סופרן אשר באות והולכות כשהן מגלמות את תפקידי הנשים בחיי הגיבור. ג'ון-ג'ק מספר את סיפור חייו הדרמטי-מטורף-מצחיק, ואנחנו שרות אריות שונות (מאת ויוואלדי, מוצרט, היידן, בטהובן, וובר). כל ארייה מייצגת אישה כלשהי בזמן כלשהו בחייו. הפורמט לחלוטין אינו קונצרטנטי – המדהים הוא תגובותיו המיידיות של ג'ון-ג'ק אל הדמות השרה. הוא לא צופה בנו, הוא בכלל "שונא את המוזיקה הזאת שעושה אותו עצבני"… למשל, כאשר אני שרה את "Sposa son disprezzata", אני בדמותה של אמו שזה עתה גילתה שהיא בהריון לא צפוי מאביו של ג'ק – חייל אמריקאי שנטש אותה. הוא רואה את אימו אובדת עצות ביער ומגיב אליה, ניגש, מחבק, ואז מוסיף ועושה פעולות שאני לא רוצה לפרט כדי לא להרוס את ההפתעה…

כזמרת, מדובר במדיום אחר לגמרי, השונה מכל קונצרט או הפקה שעשיתי, מופע שאין לי שם להגדיר אותו. תוך כדי הסיור עלה בדעתי שנוצר פה מדיום גאוני אשר שובר את המוסכמות הקלאסיות בלי להתפשר על איכות ביצוע מעולה; משהו חדש שקהלים מכל הסוגים יכולים להתחבר אליו. אני אוהבת מאוד גם את ההעזה והחוצפה שיש במופע, לגעת ולזעזע את הקהל על ידי שבירת המוסכמות המקובלות ועל ידי הביצוע המטורף והכל כך מצחיק ובועט של מלקוביץ'.

יש בהעזה הזו סיכון מסוים: כשאין דרך להגדיר את המופע, לא פשוט לשווק אותו. לאיזה קהל הוא פונה, לדעתך?

לאורך הסיור ראיתי קהלים שונים – ביניהם גם הרבה אנשים שבאמת לא הולכים בדרך כלל לקונצרטים ולאופרה, אנשי קולנוע ואנשים שבאו כמובן כדי לראות את ג׳ון בגודל טבעי… המופע מתאים לכולם. ראשית, כי לראות את מלקוביץ׳ על במת תיאטרון זה דבר שלא זוכים לראות הרבה, ולהגיד עליו מעולה זה פשוט אנדרסטיימנט. שנית, כי הביצוע המוזיקלי מצטיין. התזמורת והמנצח מעולים, ונמצאים כל הזמן בדיאלוג אמיתי איתנו, ובזכות ההעזה ששאלת עליה, הם חייבים להיות תמיד דרוכים בקשב מקסימלי לדרמה התיאטרלית. לדעתי יש פה שילוב של אמנויות שרק מוסיף לכל אחת מהן, מה שיוצר חוויה חזקה ומאוד מצחיקה – למרות הנושא הקשה.

סצינת התיאטרון והמוזיקה בארץ די שמרנית. את צופה תגובה שונה של הקהל המקומי, בהשוואה לזו שחווית בחו"ל?

אני בטוחה שהקהל יאהב וייהנה לא פחות! לא בטוחה כמה הקהל שלנו פה שמרני – בכל מקרה נראה לי שמי שבא לראות את מלקוביץ' לא יהיה שמרן מדי. אבל מה שממש טוב זה שאני לעולם לא יודעת למה לצפות, כי כל פעם זה אחרת וכל פעם קורה משהו מרגש אחר…

עבדת עם תזמורות ומנצחים מהבולטים בעולם – אבל מלקוביץ'… זו כבר אופרה אחרת. היו לך חששות או ספקות לקראת המפגש הראשון? איך היה לחלוק איתו במה?

כמובן שהיו לי המון פרפרים בבטן לפני הנסיעה הראשונה… עשיתי מרתון של הסרטים שלו לפני כן, ולא יכולתי להאמין שאני אשיר והגאון הזה לצדי. לפני החזרה הראשונה ראיתי אותו בחדרי ההלבשה, והוא איש כל כך שקט ומקסים וצנוע. כמו אמן גדול באמת, הוא לא עושה מעצמו עניין ונותן תחושה הכי טבעית ונעימה. הם בדיוק הגיעו מכמה הופעות בגרמניה, וישר דיברנו על טיסות והיובש, ואיך להישאר בריא, ואז הוא הראה לי את תיק התרופות הטבעיות והוויטמינים שאיתו תמיד – כמובן שברגע הזה נהיינו חברים טובים, כי אני גם כן אלופה בצמחי מרפא לזמרים, ואז להופעה הראשונה הוא הביא לי ספריי כזה של שחקנים שאפשר להשיג רק בחנויות מסויימות בארה"ב.

לקראת סוף הסיור, כשהגענו ללוס אנג'לס ונסענו כמה שעות למקום הקונצרט, הוא הראה לנו והסביר על הסביבה. אני זוכרת שהוא הצביע ואמר – שם צילמנו את "on mice and men"… אולי התפקיד הכי קורע לב ומורכב וגאוני, והוא אומר את זה הכי טבעי, בלי לעשות עניין מעצמו בכלל. אז כן, על הבמה ובחיים היומיומיים של הסיור, לא ממש קלטתי שזה ג'ון מלקוביץ' הגדול שלידי. אני מבינה, שומעת ומרגישה שזה הוא, אבל באותו הרגע הוא פשוט ג'ון – פרטנר שאין מופלא ממנו, העושה את האמנות והעבודה בגאוניות שלו, אבל בפשטות שמאפשרת לכולנו להיות שם ולעשות את העבודה שלנו לצידו הכי טוב שאפשר.

כיצד הגעת להשתתף במופע?

זה סיפור יפה. בחורף 2010 שרתי עם הקאמרית הישראלית קנטטות של באך בניצוח מרטין האסלבק האוסטרי. בחזרה ראשונה קרה כמו שלפעמים קורה, הקסם שהכל מתחבר והמוזיקה זורמת וקורית באותו רגע. בזמן ההפסקה האסלבק סיפר לי שקיבל טלפון מווינה, והזמרת שהיתה אמורה לשיר את גלתיאה בהפקת "אסיס וגלתיאה" אותו קיץ בפסטיבל שלו באוסטריה ביטלה מסיבות אישיות; הוא שאל אם אני פנויה. עד אותו זמן רק שמעתי על הצ'אנסים האלה שקורים פעם ב-, אם בכלל, ולא האמנתי, אלא שאכן כך היה והופעתי איתו ועם תזמורת ה-Wiener Akademie בהפקה שביים מיכאל שטורמינגר, אותו במאי וכותב של המופע של מלקוביץ'.

מאז שיתפנו פעולה פעמים רבות. בין השאר שרתי איתו את המשיח באולם המוזיקפריין של וינה, מה שהיה אחת החוויות החזקות בחיי המקצועיים; הסיור בארה"ב עם ההפקה של ה-Infernal Comedy ועוד קונצרטים שונים בניצוחו. מרטין הוא אחד המנצחים שיודעים לתת למוזיקה לקרות ולא עומדים בדרכה ולא מפחד לקחת סיכונים – כל זאת מבלי להתפשר לשניה על יופי הצליל ואיכותו, מה שכל כך מופלא ויוצר את הקסם החד פעמי הזה שבשבילו אנחנו שם.

כשמרטין הזמין אותי להופיע בסיור בארה"ב ושלח את רשימת הרפרטואר, גיליתי שם את הארייה המדהימה Ah, Perfido של בטהובן. קצת נבהלתי למען האמת, ושאלתי אותו האם הוא לא התבלבל. מדובר בארייה שנכתבה ומבוצעת על ידי זמרות סופרן דרמטי בליווי תזמורתי מאסיבי, וזה לא משהו שהייתי בוחרת לשיר כבחירה ראשונה, אם לנסח את זה בעדינות… הוא אמר שמלכתחילה הם חיפשו לתפקיד סופרן לירי כמו שלי; שהם מחפשים בדיוק את הצבע שאינו מקובל בארייה, קול קליל ורך יותר אבל עם צבע חם.

אחרי שהתגברתי על הספקות ניגשתי לעבודה, וגיליתי שמדובר ביצירת מופת (שיכנעתי את עצמי שזו האריה הקונצרטנטית האחרונה שמוצרט לא כתב), עם כל כך הרבה הזדמנויות לשינויי צבע קוליים והבעות רגשיות, החל מזעם איום וכלה בפגיעות מוחלטת. גיליתי גם שאני בהחלט יכולה לשיר אותה! עשינו חזרות בווינה, והתזמורת שמנגנת בכלים תקופתיים של הבארוק, התאימה את עצמה אליי וכל החששות שהיו לי נעלמו. במשך הזמן למדתי ליהנות דווקא מהארייה הכל כך תובענית הזאת, במיוחד שבמהלך הביצוע קורים דברים שונים על הבמה, וההתרחשות הדרמטית העמיקה את ההבנה ואת הביצוע שלי לארייה. זה היה תהליך מאוד עמוק בשבילי כזמרת וכאמן מבצע, לקחת חומר מוזיקלי שממש לא הייתי בוחרת על פניו, ולהפוך אותו לשלי במאה אחוז… לא דבר שקורה בדרך כלל!

בדצמבר האחרון זכיתי להופיע בין השאר עם הפילהרמונית של ברמן (Bremer Philharmoniker) בתכנית בטהובן – שם שרתי שירי קליירשן מתוך אגמונט וכן ארייה של מרצלינה מפידליו – וגיליתי שבטהובן מתאים לי הרבה יותר ממה שחשבתי – עם כל העבודה הטכנית הנדרשת, והזהירות הטכנית המתבקשת כשמבצעים חומר דרמטי.

את נוגעת כאן בנקודה מאד מעניינת. בארץ את מזוהה עם בארוק וקלאסיקה, והנה מסתבר שזה רק חלק ממה שיש לך להציע. בפסטיבל אילת הקהל ייחשף לטפח נוסף שלך ברסיטל מפתיע ובו אריות של ורדי!

אני ממש שמחה על השאלה הזאת, כי לפעמים נדמה לי שבארץ לא יודעים שבאירופה אני מבצעת כבר כמה זמן גם רפרטואר נוסף, כמו מאהלר, ובר ובטהובן, ולא רק הנדל ומוצרט. כמו שאני רואה את זה – באך, הנדל ומוצרט הם הלחם והחמאה שלי. הקול שלי והלב שלי שם ויהיו שם תמיד. זה כמו לחזור הביתה. אבל קשה לי עם הרצון לקטלג ולשים זמרים במשבצות מסוימות בלבד – בעולם כבר אין הבחנות כאלה, כי גם זמרים המתמחים בבארוק צריכים למלא בקולם את בתי האופרה הגדולים ביותר, כך שהדרישות הטכניות והקוליות מהם אפילו גדולות יותר בגלל הסגנון המסוים שבו הם שרים.

כדי לשיר את הנדל, אני שרה גם ורדי, בליני ודוניצטי כל יום, מה שנקרא "בחדר האימונים", בשביל הגמישות והטכניקה – וכמובן בשביל הנשמה. שמחתי כל כך שהפסטיבל הזמין אותי להופיע גם ברסיטל מחווה לוורדי. הרפרטואר הוא בעיקר אריות וסצינות מתוך "ריגולטו", ככה שלראשונה אני זוכה לבצע מול קהל תפקיד שכבר כמה זמן אני מבצעת בחדר, וזה מרגש בצורה בלתי רגילה. התחלה טובה, אני אומרת.

קטעים ברסיטל קאמרי זה דבר אחד; את רואה את עצמך שרה את ג'ילדה בהפקה בימתית מלאה?

כמובן! הגיע הזמן, לא? התפקיד שאני הכי מזוהה איתו הוא קליאופטרה ("יוליוס קיסר" הנדל). שרתי אותו באופרה הלאומית הפינית, באופרה הלאומית האסטונית, הלוואי ומתישהו גם בארץ… זה תפקיד תובעני ויפהפה שאהוב עליי במיוחד. יש לקליאופטרה 8 אריות ויותר מכך – הזדמנויות להפגין פנים שונות. היא דמות שמשתנה ומתבגרת במהלך האופרה. גם ג׳ילדה כזאת; אמנם דמות אחרת לגמרי באופיה – אבל גם היא הופכת לאישה ובוחרת בכל זאת להציל את האיש שהיא אוהבת למרות מה שהיא מגלה עליו.

אני חושבת שלכל האמנים תפקיד גם בפריצת גבולות ושבירת מוסכמות, ולכן התפקיד שלי הוא למצוא דברים חדשים משלי להגיד. כשאני ניגשת לתפקיד כמו ג'ילדה, נורינה או אדינה – תפקידים שכבר בוצעו בעבר על ידי הזמרות הגדולות ביותר, שביצעו אותם בשלמות כזאת – אני שואלת את עצמי מה כבר יש לי, הישראלית בת זמננו, להוסיף על הגאונות שלהן. עם קליאופטרה, למשל, לא היתה שאלה, כי החיבור שלי עם הדמות היה מיידי ובאיזשהו מקום פשוט הפכתי להיות היא; האתגר שלי עכשיו הוא לעשות את זה גם בתפקידים שאולי הקהל פה פחות רגיל לראות אותי שרה, אבל אני מוכנה אליהם כבר כמה זמן.

ההופעה שלך בעונה שעברה כאאורידיצ'ה הגיעה אחרי כך וכך שנים של היעדרות מבימת האופרה הישראלית. יש סיכוי שנראה אותך שם בתדירות גבוהה יותר?

צריך להפנות את השאלה לגורמים שמתכננים את העונות הבאות… מה שאני יכולה להגיד זה שאני מאוד מקווה שהפעם הבאה לא תהיה כל כך רחוקה. האופרה הישראלית היא מקום נפלא לעבוד בו, בית אופרה מצוין שכל זמר שמח להגיע אליו מחו״ל, אנשי הפקה מקצועיים מעולים, ובשבילי אין כמו להופיע בבית ולשיר לקהל ״שלי״. במהלך השנים אכן הופעתי יותר בהפקות בבתי אופרה בחו״ל מאשר בארץ, מכל מיני סיבות, אבל אני בהחלט מקווה שתינתן לי ההזדמנות לגדול ולהתפתח גם פה ולא רק בחוץ – ולא רק ברפרטואר שרגילים לתייג אותי בו.

את מצביעה פה על עוד נקודה משמעותית, והיא ההכרח לצאת לחו"ל על מנת להתפרנס. קיימת בכלל אפשרות לנהל קריירה מוזיקלית בארץ?

האפשרות לקיים קריירה מוזיקלית בארץ בלבד לא ממש קיימת לזמרת כמוני. עשיתי יותר תפקידים ראשיים בהפקות אופרה בחו"ל מאשר בארץ, ולא רק בגלל התמחותי בבארוק. אל תשכח שהתחלתי את הופעותיי המקצועיות ב-Jardin des voix של וויליאם כריסטי ו-les arts florissants ב-2007, והופענו באולמות הכי מדהימים בעולם – החל באירופה ועד ללינקולן סנטר בניו יורק. זו היתה חוויה מלאת עוצמה ומוזיקה ללא פשרות שקשה לחזור ממנה למציאות.

יש פה עניין של מימוש עצמי וניסיון לפרוץ גבולות שמתאפשר לי בבתי אופרה ותזמורות בחו"ל. במובן הזה זכיתי לא רק מקצועית, אלא גם במשפחה שתומכת בי מאוד (יש לי שני ילדים קטנים). עם זאת, אני מאוד שמחה שהעונה ייצא לי להיות יותר בארץ: ממאי עד ספטמבר אני פה בעבודה אינטנסיבית, בין היתר בהפקת אופרה עם תזמורת שאינן מהמרכז, שזה עוד יותר משמח (הסינפונייטה ב"ש).

אני לא צריכה לספר לך כמה מרובה וטובה העשייה המוזיקלית בארץ. הבעיה היא שכמעט בלתי אפשרי להתנהל בארץ בצורה מקובלת של בניית עונה שנים מראש, כי התקציב מקוצץ תדיר; כמו כן המוזיקאים המעולים אינם מתוגמלים פה כראוי, והם מוכרחים להשלים הכנסה בעבודות נוספות; ובנוסף, קורה שיש תזמורות שלא עומדות בחוזים שהן חותמות עליהם ומלינות שכר של סולנים מהארץ ומחו"ל בצורה מבישה. אף אחד לא מתכוון לזה, כולם רוצים לעשות מוזיקה טובה, אבל לפעמים אני חושבת שזה נס שבכלל יש פה עדיין סצינה מוזיקלית כל כך איכותית. צריך להיות קוסם אדמיניסטרטיבי ואמנותי כדי להצליח ולשמור על רמה גבוהה כמו שעדיין יש באופרה ובתזמורות בארץ.

מדברייך עולה שהקריירה שלך הוזנקה בזכות העבודה עם כריסטי (מן הסתם גם החשיפה בתחרות קרדיף היתה ציון דרך משמעותי), ולכן הגיוני שתתקיים ברובה בחו"ל. את מרגישה שבגלל אופי סצינת המוזיקה בארץ – חוסר יציבות כלכלית, רפרטואר שמרני, פוליטיקה (ההכרח במרפקים ובקשרים) – אין לך בעצם אפשרות למצות כאן את הפוטנציאל שלך?

אני חושבת שבלי קשר למצב בארץ, האופי של המקצוע בהכרח כולל איתו נסיעות רבות. יש לי הרבה קולגות מחו"ל שחיים על מזוודות, וגם כאלה ששרים כזמרים קבועים בבתי אופרה מופיעים כאורחים במקומות שונים. פוליטיקה ומרפקים יש בכל מקום, זה הטבע האנושי; גם חוסר היציבות וסגירת תזמורות היא תופעה עולמית – למשל, רק העונה נדחתה הפקה שהייתי אמורה לשיר בה בתפקיד ראשי בארה"ב בשל בעיות תקציב. זה קורה כל הזמן גם באירופה.

נעשים בארץ בכל זאת ניסיונות להעז ולעשות דברים פחות שמרניים, גם בתחום המוזיקה העכשווית וגם בסצינת הבארוק, שהיא מאוד פעילה. חבל שזה תמיד כל כך קשה, כי לעשות כאן דברים עם מקוריות ותעוזה זה ברוב המקרים גם בתקציב אפסי. התרשמתי שיש פה ביקוש וקהל גדול מאוד לאופרות בארוק, למשל – ובכל זאת קשה להרים את זה. אני מרגישה שבגלל כל הבעיות שהזכרת, יוצא ששוב עושים את הלהיטים הבטוחים שכולם מכירים.

אני רוצה לתת כדוגמא שוב את הפילהרמונית של ברמן: שרתי איתה מוצרט ובטהובן בשתי סדרות שונות, ובכל אחת מהן שולבה לפחות יצירה אחת של מלחין עכשווי – לפעמים גם מקומי. הקהל הגיב נפלא, ובהערכה רבה, וזה היה טבעי לגמרי בין היצירות הרפרטואריות ועבר ללא כל צרימה. זו המשמעות של מוזיקה חיה באמת. גם בפינלנד, משם חזרתי – שוב – בחודש מרץ, לצד המוטטים והאריות האורטוריות לכבוד חג הפסחא, שילב המנצח שתי יצירות בנות זמננו. ממש בנות זמננו של מלחינים חיים! הקהל הפיני או הגרמני אינו שמרן פחות מהקהל הישראלי, ואם שם יכולים ונהנים, גם פה אפשר. שלא לדבר על אופרות לא ידועות או פחות מבוצעות של הנדל, קוואלי או ראמו – אופרות בארוק זה הכי רוקנרול, יש שם כל כך הרבה חופש ומקום ואפשרויות, זה עושר מוזיקלי ודרמטי שאין כמוהו! למחזר שוב את אותם הלהיטים של הבארוק זה ממש חבל.

עוד שאלה לגבי עבודה בחו"ל – קרה שזהותך כישראלית היוותה בעיה, או עוררה עוינות?

זה נכון שכשאתה בא מישראל, אם תרצה ואם לא – אתה מייצג אותה, גם אם זה הדבר האחרון שיש לך בראש. אנשים וקולגות רואים "ישראל" וישר מתחילים לשאול שאלות, וברוב המקרים להעביר ביקורת ולומר דעתם הנחרצת. כבר קרה לי שבאמצע קפיטריה של בית אופרה גדול הייתי צריכה להקשיב לביקורת כזאת שהופנתה אליי בחימה שפוכה; בחו"ל איכשהו אני תמיד בצד המסביר ובדרך כלל כמה פעמים ביום מספרת על המצב בארץ, מנסה להראות כמה זה הרבה פחות פשוט ולא שחור ולבן כמו שמוצג בכלי התקשורת בעולם. אני מנסה להעביר את המסר שלי, שהוא של אמא ישראלית המבקשת שלום באזורנו ומנסה לא להתייאש מהקפאון וכן להאבק למען המטרה הזאת. בסופו של דבר, בתחרות ה-BBC בקרדיף כשקראו לכל זמר בשם "מיסטר/מיס+שם המדינה אותה הוא מייצג", אז אני כ"מיס ישראל" עם הדגל שנתלה שם לצד 24 דגלים אחרים מהעולם, הייתי מאושרת וגאה, על אף כל הביקורת שיש לי כלפי המדינה, אותה אני אוהבת מין אהבה מסובכת כזאת.

לאור התמונה שציירת עד כה, זה לא מובן מאליו שמופע מהסוג של "הקומדיה השטנית" מגיע ארצה. כיצד זה יצא לפועל?

בזכות אישה מופלאה אחת – גילי אלון ביטון, היועצת האמנותית ומתאמת האמנים של פסטיבל אילת וגם המנהלת האישית שלי. בעקבות השתתפותי במופע, נוצר הקשר עם ההפקה ויחדיו חשבנו שזה יוכל להיות נפלא להביא את זה ארצה. באופן טבעי הכתובת הראשונה היתה לאוניד רוזנברג, מנכ"ל הפסטיבל. למרבה השמחה, יש לו אומץ אמנותי ויושר וחזון נדיר. הוא ראה את ה-dvd וכל כך אהב את ההפקה, עד שהחליט ללכת על זה. כמה יופי יש בזה – שלא מפחדים, והולכים עד הסוף כשאין אפילו רשת ביטחון מלבד האמונה שזה יצליח. תאר לעצמך כמה זה מסובך להביא הפקה כזאת וכוכב כמו מלקוביץ' לפסטיבל אילת, לא בית אופרה או פסטיבל עתיר תקציב, אלא פסטיבל למוזיקה קאמרית שאין לו תקציבי עתק. נדרש המון זמן להגיע לזה, ושוב – בזכות עבודה מאוד אינטנסיבית של גילי, שפשוט עשתה מעל ומעבר מול כל הגורמים המורכבים בהפקה, והצליחה להביא זאת לידי מימוש. אני מאושרת שאני יכולה להופיע פה בבית בהפקה שהופעתי איתה בחו"ל – ועוד הפקה כזאת. זה נותן לי גם תקווה בהמשך למה שדיברתי עליו קודם.

אם נמשיך בזהירות את הקו האופטימי – ציינת שמצפה לך לא מעט תעסוקה בארץ בחודשים הקרובים. הזכרת קודם, למשל, אופרה עם תזמורת ב"ש…?

נכון! אשיר את רוזינה ("הספר מסביליה") הראשונה שלי עם הסינפונייטה באר שבע בהפקה מלאה בסוף יוני. רוזינה היא התחלה חדשה. זו פעם ראשונה שאני שרה רוסיני, וזה בל קנטו אמיתי – אין לי מאיפה להתחיל להסביר כמה שהתפקיד הזה מדהים – וסופסוף יש הזדמנות לעבוד עם דורון סלומון והסינפונייטה והקהל הנפלא שלהם. אני מחכה ומאוד מתרגשת לקראת ההפקה.

הגילוי "זו פעם ראשונה שאני שרה רוסיני" מפתיע. הפרקטיקה מוכיחה שהמעבר מבארוק לבל קנטו וחזרה מאד נפוץ – וספציפית, לטעמי לפחות, יש קשר סגנוני הדוק בין הנדל לרוסיני: מוזיקה שיש בה הוד והדר לצד שנינות ושקיפות, ובמיוחד הכתיבה הקולית בעלת האופי האינסטרומנטלי, וכמובן הדרישות הטכניות הנלוות. לא יצא לך עד כה לשיר רוסיני (ובכלל בל קנטו) אפילו בקונצרטים או רסיטלים?

אתה בהחלט צודק בקביעה שלך. אני מסכימה כל כך על הקשר בין הנדל (וגם מוצרט) לרוסיני! יש קשר גם מבחינת הרצ׳יטטיבים והקישוטים והקדנצות. זה המשך טבעי להנדל ומרגיש כל כך טבעי ונכון. האמת היא שמלבד אריות קאמריות של רוסיני ברסיטלים, לא ביצעתי אותו בקונצרטים או באופרה. לא ברור אפילו אם זה בגלל שבארץ תוייגתי כזמרת בארוק, או שפשוט הגיע הזמן מבחינתי וככה זה קרה. העובדה היא שהעונה וכן בעונה הבאה הרפרטואר שלי יגדל, וזה כנראה הזמן הנכון לכך. אני תמיד מאוד נזהרת שלא לקחת על עצמי רפרטואר דרמטי או כבד מדיי, כי זמר צריך לשמור מאוד על הכלי שלו ולא ללכת בדרך שאין ממנה חזרה. רוסיני כמובן אינו כבד בשום צורה – בעיקר לא בתפקיד הזה – כולו שמחת חיים ואהבה מתפרצת, הכי אני, אז ממש כיף שזה בא עכשיו.

כמעט אפשר לומר שלראשונה, הקהל במרכז מקופח – אבל יהיה פיצוי הולם בדמות "אסתר".

אכן, האורטוריה של הנדל תופק במסגרת סדרה של האנסמבל הקולי החדש המצויין, שתעלה גם בפסטיבל ישראל במהלך חודש מאי. דיוויד שטרן ינצח על גרסת 1720 אשר אינה מבוצעת לרוב, ואני אשיר את אסתר, נביאה ומלכת פרס והאישה עליה מספר התנ״ך בהרחבה, כיצד הצילה את בני עמה מכליה בכל הדרכים והתחבולות. תפקיד מעולה!

"אסתר" תהיה נדבך נוסף בזוגיות הבימתית המתמשכת שלך עם אלון הררי.

אלון הוא קודם כל חבר קרוב ויקר – וקולגה מדהים. קונטרטנור עם צבע קול יפהפה, ואמן כן שנותן את הלב באמת. הופענו יחד לראשונה בקונצרט בית אצל יונתן זק שחיבר בינינו. מאז שרנו יחד כקליאופטרה ותולומיאו באופרה הלאומית הפינית, אורפיאו ואאורידיצ׳ה באופרה הישראלית, ובהמון רסיטלים וקונצרטים עם תזמורות בארץ.

הוא כמו תאומי המוזיקלי אם אפשר להגיד משהו כזה: אנחנו מבינים זה את זו מעולה בכל הפקה שאנחנו עושים יחד, ויש לנו כימיה נדירה. מספיק חצי מבט והכל ברור, אפילו איזה קישוט נעשה ואיך ניקח את הקדנצה… זה חיבור שקשה להסביר, אבל מרגישים. אנחנו מאוד אוהבים להופיע יחד, וגם חושבים כמה זמן על תכנית משותפת. אני מקווה שיגיע הזמן לזה בקרוב.

ובינתיים את עסוקה בפרויקט מקומי אחר ומרתק.

דיסק הבכורה שלי! פרוייקט שהוא מיוחד ומרגש ביותר עבורי. ההקלטות מתקיימות ממש בימים אלה. הדיסק הוא פרי עבודה מתמשכת עם המלחין המעולה והיקר, עודד זהבי, והפסנתרנית הנפלאה אירנה פרידלנד. לאורך השנים הופעתי ואף הקלטתי שירים שכתב עודד – חלקם במיוחד עבורי – עם פסנתר ותזמורות שונות, ועכשיו קורם עור וגידים דיסק שלם שמוקדש לשירים האלה.

עודד הוא מלחין גדול באמת, שמצליח להביע במוזיקה שלו משהו ישראלי שאין להגדיר במילים – איזה כאב וגעגוע ואהבה גדולה מאוד למקום הזה, ויופי שלפעמים הוא ממש שובר את הלב. השירים שעודד מלחין הם לידר עברי של ממש – שירים אמנותיים ישראליים מופלאים שלדעתי הם פשוט פנינים. יחד עם האתגר שבהם, זה פשוט תענוג לבצע אותם. הטקסטים לקוחים מהמשוררים לאה גולדברג, יאיר הורוביץ, יונה וולך, נתן אלתרמן וקדיה מולדובסקה, ויש גם טקסטים מהתנ"ך ושירים עממיים צוענים. אני מאוד מתרגשת ושמחה לעבוד על הדיסק הזה. לא יכולתי לבקש מוזיקה נכונה וטובה יותר מהשירים האלה לביצוע ולהקלטה.

"הקומדיה השטנית – וידויים של רוצח סדרתי": 1.5 (פסטיבל פליציה בלומנטל),  2.5 (פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית).

"מחווה לוורדי": אריות בעיבוד להרכב קאמרי. בין הנגנים: הפסנתרנית סוניה מזר והרביעיה הדורית. 4.5, פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית.

"אסתר": דייויד שטרן ינצח על האנסמבל הקולי החדש, אנסמבל בארוקדה וסולנים, בהם אלון הררי ועודד רייך. 21-25.5.

"הספר מסביליה": דורון סולומון ינצח על הסינפונייטה ב"ש. 29.6-1.7.