music4awhile

ראשי » Posts tagged 'פיליפו צ'לוצה'

Tag Archives: פיליפו צ'לוצה

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

אריאדנה בטארג

הפקת סטודנטים צנועה מוכיחה שוב שהגודל לא קובע / עמיר קדרון

יובל 150 שנה להולדת שטראוס אינו אירוע חשוב: האופרה הישראלית כבר מיצתה את המלחין בקדנציה של אשר פיש, שתחת שרביטו הוצגו הפקות מרהיבות של אריאדנה בנקסוס, רוזנקאוואליר ואפילו אלקטרה (וכן שתי הפקות אורחות של סלומה). על כן הוחלט למתוח את חגיגות ה-200 לוורדי בשנה נוספת, ולהציג עוד טראוויאטה מיותרת. את עלבונו של שטראוס תבעה דווקא הסדרה הקאמרית בשטריקר, ואילו בגזרת האופרות, הכפפה הורמה ע"י האקדמיה למוזיקה באונ' ת"א – שלמרבה הפלא התמודדה בכבוד עם האתגר שבהצגת 'אריאדנה בנקסוס'.

הישגה של האקדמיה מפתיע ומשמח, כיוון שההפקה הצולעת של "אורפאו ואאורידיצ'ה" אשתקד, עוררה ספק באשר ליכולת להעלות אופרה ארוכה, תובענית ומורכבת כאריאדנה. הסוד, מסתבר, טמון בחוסר היומרה: כיוון שאין אפשרות או צורך להרים הפקה בסדר גודל שהולם בית אופרה, הוגדרה מראש מסגרת שעולה בקנה אחד עם אמצעי האקדמיה הצנועים, וממירה את החוסר החומרי במרכיבים שלרוב נעדרים מבית האופרה הישראלית: כישרון, דימיון, יצירתיות ואינטליגנציה.

יחד עם זאת, בהערת צד מותר לציין שלו התגייסו דמויות מפתח בביה"ס בוכמן-מהטה למען המטרה, ניתן גם ניתן היה לצוות את התזמורת הסימפונית של המוסד להפקה, וכן להפנות תקציב הולם ולהתחיל לבנות את ההפקה עם תחילת שנת הלימודים ולא כפי שנעשה בפועל. מבחינה זו, ההפקה הטובה והמקצועית ביותר שהעלתה האקדמיה בשנים האחרונות היתה "האומר כן" של וייל. אבל מיזמים כגון אלו דורשים ויתור על אגו, השקעה יתרה ובעיקר צליחת מכשולים של פוליטיקה פנימית באקדמיה, וזו כנראה דרישה מוגזמת.

על כל פנים, גם בנסיבות הנתונות ראו הנפשות הפועלות ברכה בעמלן, וכך העפילה רמת הביצוע הרבה מעבר לצפוי ממה שעל פניו נראה כתרגיל סטודנטיאלי קטן, יותר מאשר הצגת אופרה של ממש. אחד האחראים לתוצאה הוא הבמאי דני ארליך, שהדרכתו המוקפדת הפיקה מהזמרים תצוגה מצוינת של משחק ותנועה, הנדמים טבעיים וספונטניים למרות נטיית הבימוי אל המסוגנן. ייתכן שהדבר קשור לכך שההפקה "נקיה" וממוקדת יותר בהשוואה לעבודות קודמות של ארליך, וזאת אף שכהרגלו, לא הותיר דבר ליד המקרה, וכן וידא שלא ייוותר רגע דל.

היבט חשוב נוסף בתרומתו של ארליך להפקה הוא פרשנותו, הנשענת על יסוד ה-"הצגה בתוך הצגה" ומעצימה אותו ואת טשטוש הגבולות המתעתע שבין מציאות, חלום ותיאטרון. כך למשל, נכנסו המשתתפים לאולם במקביל לכניסת הקהל ודימו הכנות אחרונות לקראת המופע: חימום קולי, תיקוני איפור ולבוש, שיחות וכיו"ב. לצד זה ואחרים, רגעיה הגדולים והיפים של ההפקה התרחשו תדיר כל אימת שהמסכות המרובדות נשרו והסטודנטים גילמו בכנות מלאה את דמויותיהם. לרוב נעשה הדבר בהצלחה יתרה, ומרגש להיווכח שרוב הזמרים הצעירים בורכו בכישרון לממש את ההוויה האופראית על רגשנותה הסוחפת.

כוכבת הערב היתה הסופרן ביאטה ליפסקה (צרבינטה), שעוררה התלהבות רבתי בזכות השילוב המוצלח בין שירה מסחררת לעיצוב דמות אמינה וכובשת. מירב אלדן (המלחין), על אף המאמץ הניכר, יכלה לטסיטורה הגבוהה, יצרה דמות מקסימה ברגשנותה ובלהטה, ורשמה שלל רגעים ליריים נוגעים ללב ממש. לטנור אלכסנדר לאנג נמסר תפקיד רב המשרתים, ובכך אמנם נשללה ממנו זכות השירה – אך הוא הטביע חותם אדיר במשחקו, והפליא לגלם את הייקה-פוץ המתנשא. רושם דומה יצרה הופעתו של רועי סרוק (המורה למוזיקה): תפקיד ללא אתגר מוזיקלי או עניין רב, שזכה להעצמה בזכות נוכחותו הבימתית החזקה של הזמר.

אנסמבל הנימפות היה מצוין, ובו בלטה מאד מיכל דורון (דריאד). ראוי כי יתחילו באקדמיה לקדם את הקול הנדיר הזה, ואולי לחדש עבורו, למשל, את "המדיום" שביים ארליך לפני שנים ספורות בסדנת האופרה ביפו. על הדרך אפשר להציג גם את "הטלפון", כפי שנעשה במסגרת האופרה-סטודיו בקיץ שעבר, וכך להתענג על הופעה קומית של פיליפו צ'לוצה (Celuzza) – זמר ושחקן נפלא שבאורח צפוי לחלוטין היה הצלע הדומיננטית באנסמבל הליצנים. בין עמיתיו חשוב לציין גם את יואב וייס – בריטון לירי נאה – ואת הטנור גאבור ראב (Raáb), קול עז ומסקרן בעל גוון חם.

קרלה קניז'ניק-לנגר עברה טרנספורמציה מוצלחת מנעלי הפרימדונה המשעשעת ברתחנותה בפרולוג, אל הדמות המיוסרת של אריאדנה. מבחינה קולית, היתה במיטבה במפגש עם בכחוס, בו הפגינו גם היא וגם הטנור המצוין אושר סבג שירה רגישה במיוחד, שבזכותה הצליחו להמחיש במדויק את מצבן הריגשי של הדמויות: התאהבות מתוך חששות, ספקות וייסורים של אנשים שכבר נכוו – ובכל זאת מוכנים להסתכן ומתמסרים שוב לאהבה.

אחרון אחרון חביב – הפסנתרן אי-אן שו, שליווה את הזמרים ללא ליאות במשך למעלה משעתיים, ולפרקים סחף בנגינה רבת השראה, עד כי נשכח היעדר התיזמור המרהיב של שטראוס.

נזיפה לסיום, כי תמיד יש קוץ באליה: עד כה הוצגו הפקות האופרה של האקדמיה באולם קלרמונט, ולא בטוח שההחלטה לעבור לטארג היתה נכונה. אמנם לחלל הקטן אווירה פרינג'ית שהולמת את אופי ההפקה, אך הניסיון לדחוס כמה שיותר קהל הסתכם בתחושת דוחק, כך שהאינטימיות המבוקשת כבר ממש נכפתה על הצופים. כמו כן, האופרה הוצגה בסה"כ פעמיים, ומכאן שרק מעט זכו לצפות בה. בעזרת חלוקת חלל ושימוש נבון בתאורה, ניתן היה להעתיק בקלות את ההפקה לקלרמונט מבלי לגרוע מאופייה הייחודי, ולהרוויח חשיפה גדולה יותר.

"אריאדנה בנקסוס" – הפקת ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באונ' ת"א. ניהול מוזיקלי ואמנותי – פרופ' תמר רחום. בימוי – דני ארליך. פסנתר – אי-אן שו. פרימדונה / אריאדנה – קרלה קניז'ניק לנגר. טנור / בכחוס – אושר סבג. צרבינטה – ביאטה ליפסקה. המלחין – מירב אלדן. מייצר הפיאות / הרלקין – פיליפו צ'לוצה. קצין / סקרמוצ'ו – גאבור ראב. משרת / טרופלדינו – יואב וייס. המורה למחול / בריגלה – קלייד דזאמה. המורה למוזיקה – רועי סרוק. רב המשרתים – אלכסנדר לאנג. נאיאד – ירדן זיסהולץ. דריאד – מיכל דורון. הד – מאיה עמיר. 2.7.14.

מודעות פרסומת

בוקר באופרה

על מפגש עם נבחרת זמרים צעירים כדרך מועדפת לפתוח סופ"ש / עמיר קדרון

כביכול, יש לצרף לדיווח על מופע כתת האופרה בבוכמן-מהטה נסיבות מקילות נוסח "הם רק סטודנטים" – ולא כך הוא. אדרבא, המחזור הנוכחי חזק, ואחדים מהמופיעים אף הדגימו בשלות מקצועית לכל דבר ועניין. במה דברים אמורים, אם כן? שהקונצרט נערך בבוקר – שעה פחות נוחה לקולות, ועל כך יעיד כל זמר; וכן שתכנית זהה הוגשה רק ערב קודם לכן. הווה אומר, הוטל עומס-מה על האמנים. על אף זאת, הרושם הכללי מההופעה חיובי: תכנית מעניינת בביצוע טוב, אשר כלל לפרקים ניצוצות השראה של ממש.

בדומה למופע המקביל שנערך אשתקד, נפתח האירוע בהרצאת מבוא מפי עומר שומרוני. אולי בעקבות הפקת לקחים מהפעם הקודמת, שבה נדחסו תולדות האופרה במזורז להסבר גדוש בן כ-15-20 דקות, בחר שומרוני להתמקד בקונצרט הנידון בנושא צר שוודאי פחות מוכר לקהל הרחב, והוא הפאך. אמת שגם כאן יש שורת מונחים ארוכה ומקום להרחיב את היריעה, אבל לפחות בחירת הנושא ומימדיו הגיוניים יותר ביחס לנסיבות.

שיפור חל גם בהפקת הקונצרט, שהיתה פחות מרושלת מהזכור בעבר – אף שעדיין עוררה כמה תהיות. מדוע, למשל, לטרוח בהכנת תכניה, כאשר משחקי התאורה התכופים במופע מנעו כל סיכוי לעיין בה ולעקוב כראוי אחר המתרחש? שאלה אחרת נוגעת לציוד ולמבנה האולם: כיוון שהם מטרפדים את האפשרות, מה הטעם בהקרנת דימויי-רקע על הזמרים? ניכר שאין יכולת לבצע זאת בצורה איכותית, וכך הדבר נותר בגדר גימיק חובבני שמסיח את הדעת מהמוזיקה. כיוון שכך, כמעט נדמה שהאקדמיה – שיכולה וצריכה להיות חוד החנית של זירת המוזיקה – מיישרת קו עם תזמורות והרכבים שמחזרים בייאוש אחר הקהל מתוך מחשבה מוטעית שהמוזיקה אינה מטבע עובר לסוחר, ועל כן יש צורך לשדרגה במיני אטרקציות. חבל שכך. במקום זאת, עדיף לנצל את האמצעים כמתבקש ופשוט להקרין את תרגום היצירות. מובטח כי צעד זה יחדד את חוויית הקהל פי כמה וכמה.

למוזיקה, אם כן. תכנית הקונצרט הורכבה בטעם, ובה רפרטואר זהיר וידידותי שרוענן במספר קטעים פחות מוכרים. הסופרן ביאטה ליפסקה, למשל, הכירה לקהל את "No, che non sei capace", ארייה קונצרטית של מוצרט – ובאורח כובש ומוצלח למדי. אף שיש מקום להידוק ולליטוש, הרי שמעלות הופעתה של הזמרת רבות: הקול מצטיין בגוון נעים ובברק נוצץ במיוחד; בעוד רוב הקסם מרוכז במשלב העליון על גמישותו המפליאה, הנה גם לתחתון נוכחות מרשימה; כמו כן, מחוברים המשלבים באופן חלק; הקול לא מאבד מרכותו גם בפסגת המנעד, היכן שהוא עלול להפוך צווחני; ומעל הכל – אם במחצית הראשונה של הארייה נוצר הרושם שליפסקה מתמקדת בפיתרון ההיבט הטכני וכתוצאה מכך מתקבלת תצוגת תכלית רברבנית של קולורטורות, החל ב-"Vanne! t'aborro" טענה את הסלסולים האינסופיים בתוכן ריגשי אמיתי והפיקה רושם עז.

חידוש מלבב עוד יותר נמצא בהופעתו המבריקה של פיליפו צ'לוצה (Celuzza), ששר את אריית הגימגום "Quella è una stra-stra-strada" ("המסכות", מסקאני) בשילוב נדיר של כישורי שירה ומשחק מהמעלה הראשונה. בנוסף, שיתף צ'לוצה פעולה עם שחר לביא בגולת הכותרת של התכנית: הדואט "Ai capricci della sorte" ("האיטלקיה באלג'יר", רוסיני). צמד הזמרים התגלה כשידוך קולי ובימתי יוצא מהכלל, וכך ניתן היה להבין במדויק מה מתחולל בתמונה המוצגת למרות מחסום השפה.

משימה נוספת וכבדה הוטלה על לביא – כרמן. הקונצרט נפתח בסגידייה, אותה שרה הזמרת בפתיינות חתולית, תוך הצגת לגטו מצוין, ברק מושך בחלק העליון של המנעד, ועושר של צבע בקצה הנגדי. עד כאן הכל טוב ויפה, אך האם היה מקום באותו מעמד לשלב את תמונת הסיום של האופרה? האם ניתן לצפות מזמרים צעירים ולא מנוסים להתמודד בהצלחה עם הדואט מורט העצבים, שהוא אולי התובעני בז'אנר? אין הכוונה לומר שלביא ושותפה לתמונה, הטנור אושר סבג, אינם מסוגלים לכך. לשניהם כישרון בולט, והתשתית שהציגו בקונצרט היתה טובה: סבג, אף שלא בכושר קולי מלא בזו הפעם, התווה בבירור את הלהט, התשוקה וסערת הרגש של ז'וזה, אשר עמדו בניגוד חריף לכרמן הנחרצת של לביא, וכך הושג המתח ההכרחי לתמונה. מצד שני, האיזון בין הקולות לא נשמר היטב; ומתוך היכרות עם הזמרים, ברור כי ביכולתם להוציא מהסצינה הרבה יותר. זו רק שאלה של זמן, בשלות ותירגול, ושוב – יש לקחת בחשבון שמדובר בקטע קשה וטעון, הדורש עבודת הכנה רבה ושורה של החלטות מוזיקליות-דרמטיות ברורות על מנת להוציאו אל הפועל כראוי. יש למה לחכות.

עוד הרשימו: מאיה עמיר, שהקסימה בקול רענן וגמיש בארייה "Que fais-tu, blanche tourterelle?" ("רומיאו ויוליה", גונו); נופר יעקבי, ששרה את תמונת השיגעון מתוך "הפוריטנים" (בליני) ובמהלכה העפילה לביטוי כה מדויק ונוגע בקווטינה "Qui la voce", כך שאפילו הקבלטה הנוצצת שחותמת את התמונה לא יכלה להשכיח את הרושם המצמרר; וזלאטה חרשברג, שהיפנטה והרטיטה בקולה המפואר ב-"Mon cœur s'ouvre à ta voix" ("שמשון ודלילה", סן סנס).

רשימת האמנים עוד נמשכת, אבל אין טעם למתוח את היריעה הלאה, ועדיף לעצור ולחתום בהמלצה – אך לפני כן מלה טובה לפסנתרן אי-אן שו, שברגעיו הטובים ביותר התגלה כמלווה רגיש המעניק תמיכה מצוינת לזמרים. לסיום, אם כן, המלצה על שתי הזדמנויות קרובות להתרשם מנבחרת הקולות של אונ' ת"א: השבוע ייערך קונצרט כפול ובו מבחר קטעים מתוך "חליל הקסם" בשירת חלק מהנ"ל ואחרים (פרטים והזמנות: 03-6407047, music@post.tau.ac.il); בחודש הבא יתקיים קונצרט כתה בהשתתפות נציגי חלק מכתות המחלקה הקולית. הכניסה לאירוע זה חופשית. מומלץ בחום!

"קסם האופרה" – אריות ודואטים בשירת כתת האופרה בהדרכת פרופ' תמר רחום. פסנתר – אי-אן שו. הרצאת מבוא – עומר שומרוני. משתתפים: נופר יעקבי, ביאטה ליפסקה, ירדן זיסהולץ – סופרן; שחר לביא, מאיה עמיר, זלטה חרשברג, חנה ברדוש – מצו; אושר סבג – טנור; פיליפו צ'לוצה, רועי סרוק – בריטון. אונ' ת"א, ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, 21.3.14.

ביכורי 2014

סטודנטים חוגגים את חילופי השנה במפגן מצוינות / עמיר קדרון

"Voicello – קונצרט גאלה לשנה החדשה" – כך נקרא האירוע שחתם את 2013 בביה"ס למוזיקה באונ' ת"א, והותיר תקוות לעשיה מוזיקלית מצטיינת גם בשנה הנכנסת. לא מדובר, לפחות רישמית, באחד מערבי "קונצרט פתוח", אם כי המתכונת והמגוון זהים.

הערב מוסגר בפרקים מהקונצ'רטו לצ'לו של אלגר בנגינת תמר שגיב ושולמית שריד, ושתיהן הגשימו היטב את תחושת היגון הגלומה בפרק הפתיחה. שריד הקדימה להופעתה (שכללה גם את הפרק השני) הסבר קצר ומרתק אודות נסיבות ההלחנה ומבנה היצירה – והזמינה את הקהל להאזין לקונצ'רטו בשלמותו במסגרת רסיטל סיום התואר שלה. לאור איכות נגינתה, music4awhile מצטרף להזמנה ויעדכן את הקוראים בהתקרב המועד.

יתר התכנית נשלט, כפי שקורה לרוב, ע"י זמרים. הנציגים הראשונים למחלקה הווקאלית היו שניים מהקולות המסחררים של האקדמיה – אושר סבג ומיכל דורון. לשניהם כבר נקשרו כאן כתרים לא אחת, וגם בקונצרט המדובר לא הנחילו אכזבה. מה סוד הקסם? שקולותיהם מתחבבים על קהל מגוון: מהרובד החיצוני-מיידי, כלומר העוצמה והיופי, יתרשם כל מאזין; את יודעי הח"ן תכבוש העובדה שהמעלות הבסיסיות מגובות בטעם טוב, רגישות, מוזיקליות ואינטליגנציה.

סבג, אם כן, פתח בשירה רגישה של "Dies Bildnis ist bezaubernd schön" והמשיך בקטע מתוך "אריאדנה בנקסוס", ובאופן ששיכנע כי יש תקווה להפקה המתוכננת לקיץ. במאמר מוסגר מותר להעלות את הנושא שוב לדיון ולהעיר כי על מנת למנוע הפקה מביכה בנוסח "אורפאו ואאורידיצ'ה" אשתקד, כדאי שהעבודה על האופרה הסבוכה תתחיל בהקדם (בהנחה שטרם החלה); מלבד זאת, עדיין יש להצר על שנבחרה דווקא "אריאדנה" ולא משהו הולם יותר. "אלברט הרינג", למשל, עשויה להתגלות כלהיט – על אחת כמה וכמה בצוות כפול בהובלת סבג ודורון פלורנטין, שוודאי יעצבו אלברטים שונים בתכלית ונפלאים כל אחד בדרכו.

באשר למיכל דורון, זו הבריקה כהרגלה ונשמעה טוב אפילו ביחס לרף הגבוה שהציבה בהופעות קודמות. זכות גדולה להיות עד להתפתחות המהירה של הקול הנדיר הזה, ולהיחשף פעם אחר פעם לטפחים נוספים ממנו. בערב הנידון הוכיחה את יכולתה להתאקלם בסגנונות שונים, ונשמעה טבעית ונינוחה בבאך כמו גם בוורדי. נוסף על גמישות יקרה זו, הפגינה שליטה במנעד רחב, כאשר איכות הקול נשמרת בכל טווח; כמו כן בלט פרט שלא זכור מהאזנות קודמות: שמץ של חיספוס מתכתי המוסיף נופך ייחודי לקול – עוד גוון בפלטה.

פיליפו צ'לוצה (Celuzza) שר בלבביות כובשת שניים מקובץ שירי הנדודים של ווהן-וויליאמס. מדובר בזמר בעל כישרון טבעי לבמה ולעבודה מול קהל, והדבר מתבטא היטב גם בפורמט שאינו בימתי: הופעתו שופעת חיוניות ורגש, ונפלא לראות אמן צעיר שממש חי את מה שהוא שר, ומתמסר כך לאמנותו.

כיוון שמדובר בסטודנטים, מראש אין לפתח ציפיות גבוהות מדי – וזאת על אף ריבוי הכישרונות באקדמיה. יחד עם זאת, יש יתרון דווקא בראשוניות המאפשרת הצצה נדירה לתהליך העבודה הלימודי. כך, למשל, הופעתם של דניאל ברש ורועי סרוק, שאמנם לא היתה חפה מפגמים, אך יצרה סקרנות רבה לעקוב אחר התפתחותם, מתוך הכרה בפוטנציאל הברור.

ברש איתגרה עצמה בארייה לא מוכרת – "Di tante sue procelle" (מתוך "המלך הרועה", מוצרט), וכבר על מהלך זה ראויה לשבח. מרענן לשמוע משהו מלבד "Deh, vieni, non tardar". כאמור, הביצוע העיד על תהליך עבודה בעיצומו: מעברים לא חלקים בין רגיסטרים; הפקה שאינה תמיד נקיה; מיקום נשימות הדורש מחשבה נוספת. מנגד, לזמרת הצעירה קול יפהפה, כסוף ופעמוני שאין לעמוד במתיקותו, וכן טכניקת קולורטורה בסיסית מבטיחה ביותר, שאיפשרה לה לצלוח באורח מרשים את סבך הסלסולים שמוצרט שתל במוזיקה. בהחלט קול שיש לעקוב אחריו.

סרוק ניסה כוחו ב-"O du, mein holder Abendstern" ("טנהויזר", ואגנר. כן. השמיים לא נפלו ולא תועדה התפרצות פסיכוטית לבמה + שירת ההמנון. משעמם באקדמיה). לצד חוסר דיוק, רשם הזמר רגעים של ליריות נוגעת ללב. הסרנדה של דון ג'ובאני זכתה אף היא לפרשנות שופעת רוך, וזכור ממנה במיוחד האופן הממיס בו גילגל וטעם סרוק את המלה "zucchero". אמנות גדולה נמצאת בפרטים.

יש להתייחס גם לגוון הכהה והנפלא של שירי גרוסמן ולשירתה המצמררת ב-"לאן הלך דודך" מאת יחזקאל בראון; וכן להופעה החיננית של נור דראוושי ושל תמר בן עוזר – אך תקצר היריעה וחבל להכביר מלים. אי אפשר באמת למסור את החוויה בכתב. כדי לתהות על קנקנם של הקולות הללו יש לשמוע אותם ולא לקרוא דיווחים, על כן מוזמן הקהל לפקוד את האקדמיה ולהיות עד להיווצרה של אמנות מרגשת. מדי שבוע נערכים אירועים בביה"ס למוזיקה, חלק גדול מהם אף ללא תשלום, וחבל להחמיץ את כל הטוב הזה. עיקבו אחר הפרסומים ובואו לשמוע ולעודד את דור המוזיקאים הבא!

"Voicello" – קונצרט צ'לי וקולות ביה"ס ע"ש בוכמן-מהטה, אונ' ת"א, 31.12.13. התכנית המלאה

עושים לביתם

עליית מדרגה במיזם הקונצרטים הפתוחים באונ' ת"א / עמיר קדרון

אחד ממאפייניה המובהקים של סצינת המוזיקה הוא גורם ההפתעה: אין הימור בטוח. קונצרט בהשתתפות אמן בינלאומי עם קבלות עלול להתגלות כפיאסקו מביך; ומנגד – חוויה מוזיקלית מסחררת חלה דווקא בנסיבות צנועות. כזה בדיוק היה האחרון בקונצרטים הפתוחים המתקיימים מזה כשנה בביה"ס בוכמן-מהטה. במה מדובר? בערך אחת לחודש מתארגנים נגנים, זמרים ומנצחים מקרב הסטודנטים, ומזמינים קהל להאזין לתכנית מגוונת שאינה מתפרסמת מראש.

בריאיון שנערך לקראת אחד המופעים, שטחה הוגת הרעיון, המנצחת נטע שפיגל, את משנתה: בכל רגע נתון שוקדים תלמידי האקדמיה על דפי התווים, ולמה שהמוזיקה תיפול על אזניהם הערלות של קירות חדרי האימון? הרי עדיף לתת לכל המעוניין הזדמנות לעבוד מול קהל שיתוגמל בחשיפה לדור האמנים הבא ולמבחר יצירות שאין לשמוע בקונצרטים "רגילים".

מעקב חלקי אחר מופעי הסדרה – וכעת כבר מותר לכנותה כך – הוכיח כי הרעיון נשא פרי. מפעם לפעם גדלה היענות הסטודנטים, ואיתה גם נוכחות הקהל. למעשה, בקונצרט המדובר (30.4) דומה שאולם טארג התמלא עד אפס מקום! הדבר אינו מובן מאליו כלל ועיקר, כיוון שמדובר ביוזמה פרטית וחסרת יומרה, וייתכן שאף אינה עולה בקנה אחד עם רצון הנהלת המוסד. כמו כן, קהל שמרן לא יתפתה בנקל להסתכן בקונצרט שתוכנו לא ידוע, ואפילו אם כן, הפורמט הייחודי – רובו שרשרת קטעי סולו קצרים שאין ביניהם קשר – עלול למנוע חזרתו לסיבוב נוסף. כמו כן, יש לזכור כי רמת המשתתפים אינה אחידה – משתנה קריטי בהכרעת דעת הקהל.

מה נשתנה, אם כן, בקונצרט המדובר ביחס לקודמיו? שניכרת עליית מדרגה משמעותית בהתגייסות ובהשקעה. כפי שהתבטאה שפיגל בפתח הקונצרט, החידוש המשמח היה נוכחות מוגברת של הרכבים בתכנית. אכן, הקונצרט נבנה בטעם רב ובחכמה, כך שכל מחצית מוסגרה ע"י שני עוגנים: החלק הראשון נפתח ברביעיית הפסנתר הראשונה של בטהובן והסתיים בשירי רנסנס צרפתיים בפי רביעיית זמרים א-קפלה; בשני נוגנו פרקים מהסרנדה אופ. 25 של בטהובן וקטע מהרקוויאם של ורדי בביצוע אנסמבל יוצא דופן בן 15 מוזיקאים. בין לבין, כאמור, שובצו קטעי סולו לצד פרקי שירה בליווי פסנתר, ומעניין כי למוזיקה הקולית היתה נוכחות דומיננטית בתכנית.

רמת הביצוע, כצפוי, לא היתה אחידה, אך זה מובן ונסלח. בסה"כ נעים לדווח על ממוצע גבוה למדי של איכות, כאשר גם בהופעות הפחות מוצלחות ניכר לרוב הפוטנציאל שעתיד להתממש. דרוש שיפור, למשל, בעבודת הצוות של נגני הרביעיה הפותחת של בטהובן, כמו גם נגינה רהוטה יותר. מנגד, כלל הביצוע רגעים סוחפים שהוכיחו כי האמנים בכיוון הנכון. בנוסף, יש להחמיא על הבחירה לנגן את היצירה בשלמותה – לרוב כוללים הקונצרטים רק 'פרקים מתוך'.  אמנם יש לצעד זה הצדקה, ואמת שמטרת המופעים היא לאפשר לכמה שיותר סטודנטים לזכות בזמן במה, אך במחיר משמעותי של קיצוץ יצירות. משום כך, למשל, הושמט חלק ניכר מהסרנדה של בטהובן, וחבל, כיוון שהביצוע היה ערב – במיוחד נגינתה הנאה של החלילנית נרדין בלאן (Bellan).

אחת התכונות הייחודיות לקונצרטים הפתוחים היא הרפרטואר המגוון, ובעיקר נוכחותן המבורכת של מוזיקה עתיקה ועכשווית. מקומן של אלו לא נפקד גם הפעם: החלילנית יעל טבת חשפה במיומנות את הליריקה הכובשת של "רוח קדים" מאת שולמית רן, והוכיחה שאין לחשוש ממוזיקה בת זמננו; את הקצה הנגדי ייצגה רביעיית זמרים מלהיבה – מעיין גולדנפלד, נטע שפיגל, קלייד דזאמה (Xama) ופיליפו צ'לוצה (Celuzza) – ששרה ושיחקה באורח מבריק יצירות מאת Passereau ו-Certon, מה שהסתמן כגולת הכותרת של הערב.

גולדנפלד הוסיפה ושרה שני שירים של וייל בליווי הפסנתרן איליה רם. האיזון בין הקול לנגינה לא נשמר היטב, ועם זאת, הצטיין הביצוע בחן רב. עוד עוררו עניין: אופיר דואני, נוגעת ללב ממש בארייה הקטנטנה של ברברינה ("נישואי פיגרו"); ליאת לידור ושירה אגמון בשירה זכה להפליא של הדואט הפותח את הסטאבט מאטר של פרגולזי; גוני כנעני ומאיה בקשטנסקי – אולי הקולות המרתקים והמלהיבים ביותר של האקדמיה – בהופעה מרטיטה ל-"Recordare" מהרקוויאם של ורדי.

על הקטע האחרון ראוי להוסיף כמה מלים. זה לא שהביצוע היה מושלם – ללא ספק נדרשו חזרות נוספות – אבל מעלה אחרת וחשובה לו, המייצגת את הלך הרוח של המיזם במיטבו. באופן טבעי, לא חסרים באקדמיה חומרים לבניית תכניות קונצרטים מפה ועד להודעה חדשה, וחלק מהיופי בקונצרטים הפתוחים הוא האפשרות להציץ לתהליכי עבודה בהם מצויים הסטודנטים. החידוש בהפקת הקטע הנ"ל הוא גיבוש הרכב אד הוק. הווה אומר, זה לא שה-"Recordare" הוצג כהרצה למשהו שכלול בתכנית הלימוד או מיועד לתחרות פנימית של ביה"ס – אלא אך ורק עבור הופעה חד פעמית במסגרת איזוטרית זו. לאור זאת, הטירחה סביב העלאתו מעידה יותר מכל על הצורך העז של הסטודנטים לתת ביטוי לכישרונותיהם, ועל מוכנותם להשקיע מרץ וזמן לשם כך.

שורה תחתונה: בהתחשב בבינוניות ובשמרנות המאפיינים לרוב את סצינת המוזיקה החיצונית ("האמיתית"), העבודה הנעשית בקונצרטים הפתוחים מעוררת התפעלות ואף התפעמות. נותר רק לקוות שההתלהבות של דור הסטודנטים האחראי לכך תדבק גם במחזורים הבאים, כך שתתפתח מסורת של קונצרטים מהסוג המדובר. בירור קצר עם הנפשות הפועלות מעלה כי בקונצרט הפתוח הראשון (אפריל אשתקד) מנה הקהל אך ורק את משתתפי המופע; והנה, שנה אחר כך בקושי נמצא מקום פנוי באולם, ותכנית הקונצרט כללה רשימת המתנה של מוזיקאים שייאלצו להמתין למופע הבא (6 ביוני). השמיים הם הגבול.

"קונצרט פתוח", 30.4.13. אונ' ת"א, אולם טארג. בטהובן: רביעיה מס' 1. שירה עוזיאל (פסנתר), שאדן נהרה (כינור), מיכל אליאס (ויולה), גיא אלון (צ'לו). שומאן: In der fremde; מוצרט: L'ho perduta. אופיר דואני (סופרן), ג'קי לזרב (פסנתר). שולמית רן: רוח קדים. יעל טבת (חליל). סקרלטי: סונטות ברה מינור ובמי מג'ור. רינת צודיקס (פסנתר). Cetron: Je ne l'ose dire; Passereau: Il est bel et bon. מעיין גולדנפלד (סופרן), נטע שפיגל (אלט), קלייד דזאמה (טנור), פיליפו צ'לוצה (בריטון). הנדל:  Iris, hence away. יונתן אבידן (קונטרה טנור), אנה קבלרובה (פסנתר). בטהובן: סרנדה אופ. 25. נרדין בלאן (חליל), אליזבתה קוצובסקי (כינור), נאווה ג'ייקובס (ויולה). וייל: Nannas Lied, Complainte de la Seine. מעיין גולדנפלד (סופרן), איליה רם (פסנתר). פרגולזי: סטבט מאטר (פרק 1). מוצרט: Via, resti. ליאת לידור (סופרן), שירה אגמון (מצו), נדב קטן (פסנתר). ורדי: Recordare. גוני כנעני (סופרן), מאיה בקשטנסקי (מצו), אוהד כהן, אמיר ליברזון (כינור), ניר רום נגי (ויולה), תרזה בלדי (צ'לו), דן וייסלברג (קונטרבס), מרגריטה טימושין, נטע היבשר (חליל), לאון צ'רנייב, יורי פולשצ'וק (קלרינט), פליפה גומז, נדיה רז חכם (בסון), עופר עציוני (קרן), אסף בנרף (מנצח).

פרחים בקלרמונט

למרות תנאים לא תנאים, יש כבוד לנבחרת האופרה של בוכמן-מהטה / עמיר קדרון

הקונצרט השלישי מהסדרה הקולית של מפעל המנויים באונ' ת"א יוחד לעולם האופרה, ונפתח בהרצאת מבוא של מבקר המוזיקה עומר שומרוני. עם כל הכבוד לדבריו רבי הטעם, בלתי אפשרי לדחוס את תולדות האופרה ושלל מושגי מפתח למסגרת של כרבע שעה. לפיכך, בחוכמה יעשו פרנסי המוסד לו יחליטו לייסד סדרת הרצאות מודגמות – או קונצרטים מונחים – שתאפשר התעמקות בהיסטוריה המופלאה של הדרמה המוזיקלית.

סוגיה מהותית מזו, היא היעדר חלל הולם לעריכת מופע קולי באוניברסיטה. אולם קלרמונט – וזו מסקנה מצטברת משורה ארוכה של ביקורים – לא יצלח למטרה. התרשמות שיטחית מצביעה על אקוסטיקה מחמיאה כביכול, כיוון שהיא מעגלת ומרככת את הקולות; למעשה, ההידהוד יוצר ערבול מוגזם שנוטל מהקולות את אופיים, גורם להם להתפזר ולאבד מיקוד, ואף מוסיף להם שמץ גוון מתכתי לא נעים.

הדבר מקומם במיוחד, כיוון שבין הזמרים יש כמה כישרונות מעוררי סקרנות, וחבל שאינם זוכים לחשיפה בתנאים ראויים. לשם השוואה, חלק גדול ממשתתפי המופע שרו כשבועיים קודם לכן בערבי כיתת הליד של פרידל טלר-בלום. אמנם אלו נערכו באולם טארג הסמוך, הבעייתי לא פחות, אך לפחות מיעוט הקהל איפשר ישיבה במרחק ובזווית מיטביים, שהובילו למפגש הוגן ובלתי אמצעי עם הקולות המבטיחים. כמובן שגם בקלרמונט יש קומץ מושבים סבירים מבחינה זו, אלא שמספרם זניח ביחס לתפוסת הקהל.

אם כן, קשה להתנתק מחוויית ההאזנה הבעייתית, אך יש שלל מחמאות להעניק – מה גם שבין הזמרים היו שצלחו באורח סביר את החלל. כמו כן, חשוב להזכיר כי מדובר בסטודנטים הנמצאים בשלבים שונים של הבשלה קולית, ומכאן שרמת השירה אינה אחידה. על בסיס נתונים אלו, ההתרשמות הכללית מהקונצרט היתה חיובית ביותר, ובמהלכו הבליחו אף רגעים לא מעטים של עשיה מוזיקלית מרגשת.

גוני כנעני, למשל, הרשימה מאד ב-"Kdybych se co takového" (הכלה המכורה) – לא רק בזכות הברק הזורח של קולה, אלא גם, ובעיקר, בשל יכולתה לשדר רגש אמיתי ומשכנע. נופר יעקבי הקסימה בהופעה חיננית בדואט "Bella Adina" (שיקוי האהבה) ששרה עם פיליפו צ'לוצה. ניכרו קשיים של האחרון בפראזות המהירות (Patter singing), אך עבודת הצמד – בשירה ובמשחק – ניצחה.

עוד דואט מוצלח – "Prenderò quel brunettino" (כך עושות כולן) – נשמע מפי טל ברגמן ושחר לביא, זוג קולות מלטפים שכמו נועדו לשיר יחד. לאחרונה כבר יש באמתחתה הופעה בתפקיד רוזינה (הספר מסביליה) באיטליה בקיץ שעבר, וטעימה מכך ניתן לשמוע בקרוב במסגרת קונצרט מיוחד בחסות זובין מהטה, שעניינו חשיפת כמה מהכישרונות של ביה"ס למוזיקה.

לביא הוסיפה ושרה את "Parto" (חסדי טיטוס), בליוויו הנפלא של הפסנתרן אי-אן שו. נדמה כי בטווח מסוים, הצבע טרם התקבע והקול אינו מוקרן במלואו; מנגד, התברכה הזמרת באיכות אינסטרומנטלית נדירה: שילוב נפלא של גמישות, לגאטו נעים וברק דמוי פנינה.

כנרמז, חלק משמעותי מהקונצרט הוקדש למוצרט, ולאור התוצאות נדמה כי הוא חביב במיוחד על הזמרים הצעירים. מאיה עמיר שרטטה היטב את פירפורי ההתרגשות ב-"Non so più"; מעיין גולדנפלד צלחה בשלום את המעברים הנמוכים ב-"Deh, vieni" (נישואי פיגרו) והתמקמה בטבעיות בנעלי הדמות – ואין בכך שום הפתעה, אם להיזכר בהופעתה הכובשת כצרלינה בהפקת דון ג'ובני בשנה שעברה. יפה במיוחד הוא המשלב העליון של קולה, הזוהר בעדינות, ובכלל החן שמוקרן משירתה. לפיכך, עוד הפוגה להמלצה – כדאי לשמוע את גולדנפלד עם צ'לוצה ואחרים במופע "Con Spirito" של השמיניה הקולית "Mixed" בשבוע הקרוב בת"א ובי-ם.

בחזרה לקונצרט: גולדנפלד שרה את הדואט "Tonight" (סיפור הפרברים) עם רועי סרוק. השידוך הקולי-בימתי עלה יפה, וזאת אף שסרוק נשמע הרבה יותר "בבית" כפפגנו באנסמבל מתוך חליל הקסם. חבל שהדואטים הרלוונטיים מהאופרה לא נכללו בתכנית – אין ספק שסרוק וגולדנפלד יפליאו לזמרם – אך זה משאיר חומר פוטנציאלי להופעות הבאות, לו תהיינה כאלה.

באשר לאנסמבלים מחליל הקסם, הקול הבולט בהם היה זה של מאיה בקשטנסקי, עשיר ונוטף כריזמה. אחד הרגעים הזכורים מהערב היה הדואט הסוער "No, no, Turiddu" (אבירות כפרית) ששרה עם אושר סבג. מעניין כי במופעי כיתת הלידר הנ"ל התעורר הרושם שמדובר בקולות בעלי אוריינטציה אופראית מובהקת, ואילו דווקא בדואט נדמה שהשניים לא נותנים דרור מוחלט לקולות. הדבר הגיוני, כיוון שמן הסתם הזמרים עדיין חוקרים את כליהם ואולי לא מודעים למלוא היכולת הטמונה בהם. על כל פנים, גם כך עפו ניצוצות בדואט.

לסבג נכונה התמודדות קשה נוספת – "Che gelida manina" (לה בוהם). הביצוע היה מעניין דווקא בשל אותו היסוס: הזמר נזהר כל אימת שניצב לפני פראזה מוחצנת, כדוגמת הצליל הגבוה והממושך על "la speranza". הדבר הסב את הארייה לכיוון רך שאינו מוכר וצפוי, ואכן הצטיין סבג בשירה מלטפת ועתירת רגש.

לסיכום, אירוע ובו הבטחה עצומה לצד מימוש ראשוני גם בתנאים שאינם מתאימים. המלצה אחרונה לסיום: בואו להתרשם מהזמרים במופעי הכיתה הבאים, שייערכו ב-15 במרץ וב-5 באפריל. הכניסה חופשית, וההנאה מובטחת.

"ערב אופראי": אנסמבל האופרה של ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. אונ' ת"א, 15.2.13. קטעים מתוך "חליל הקסם", "המלך הרועה", "כך עושות כולן", "נישואי פיגרו", "פידליו", "חסדי טיטוס", "אבירות כפרית", סיפורי הופמן", "שיקוי האהבה", "הספר מסביליה", "טורנדוט", "לה בוהם", "הכלה המכורה", "לה טראוויאטה", "סיפור הפרברים", ו"נסיכת הצ'רדש".

טל ברגמן, נופר יעקבי, גוני כנעני, מעיין גולדנפלד, סבטלנה קוסיאטובה – סופרן. חנה בארדוש, מאיה עמיר, שחר לביא, מאיה בקשטנסקי – מצו. אושר סבג, קלייד זדאמה – טנור. רועי סרוק, פיליפו צ'לוצה – בס בריטון. אי-אן שו – פסנתר. עומר שומרוני – מרצה. פרופ' תמר רחום – ניהול אמנותי.