music4awhile

ראשי » Posts tagged 'ענבר סולומון'

Tag Archives: ענבר סולומון

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

פורום משלהן

לקראת פסטיבל Vox Feminae / עמיר קדרון

Welcome-826x1024

ענבר סולומון, נגנית חליליות. התמחתה בגרמניה בביצוע מוזיקה עתיקה ובת-זמננו. בשנתיים האחרונות ניגנה למעלה מ-12 יצירות שהוקדשו לה. ניגנה עם תז' האקדמיה קלן ותז' הבמה הישראלית, הופיעה עם "בארוקדה". יו״ר פורום המלחינות והמבצעות בישראל.

על איזה צורך בא לענות פסטיבל ווקס פמינה – ובעצם אולי השאלה היא כיצד ומדוע נוסד פורום המלחינות והמוזיקאיות?

פורום המלחינות בישראל הוקם ע"י ד"ר הגר קדימה ב-2000 ושם לו למטרה לקדם מלחינות ישראליות המתגוררות בארץ. בכל שנה הפורום מארגן פרויקט אחד לפחות – קונצרט יצירות בכורה של מלחינות נבחרות מתוך הפורום, בביצוע מבצעים ישראליים.

החל מהשנה שעברה, הפורום מארגן אחת לשנה פסטיבל בן שלושה ימים המוקדש ליצירות של מלחינות ישראליות ויהודיות, בביצוע המבצעות חברות הפורום ואורחים. בהרבה מהתוכניות יש ביצוע בכורה- ישראלי או עולמי, ליצירות חדשות, או ביצוע של יצירות, דוגמת השירים של פאני מנדלסון או של מתילד דה רוטשילד- שכמעט ולא מבוצעים בארץ. כך שאנחנו גם מקדמים נשים מוזיקאיות, וגם חושפים את הקהל ליצירות חדשות או פנינים לא מוכרות.

לגבי קידום מלחינות, האם אין זו אחריות המכון למוזיקה ישראלית, למשל? 

ראשית, המכון עושה עבודה מצוינת בקידום יצירה ישראלית – אבל מוזיקה על כל גווניה, לא בהכרח של נשים. לגבי הפורום, נזכיר שהוא נוצר במקור בשל ייצוג חסר (בהתאם להיקף ואיכות היצירה) של מלחינות באיגודים המקצועיים השונים ובהנהלתם. יצירת הארגון איפשרה במה נוספת שמאזנת את היצירה המושמעת בארץ.

לחידוד והרחבת ההסבר, חשוב לי להעביר את השאלה גם למלחינה שייסדה את הפורום בשנת 2000 – ד"ר הגר קדימה: "המכון למוזיקה ישראלית הוא בעיקר מו"ל, פה ושם מפיק קונצרט וכן מפיק את חג המוזיקה הישראלית. כל אלה פעילויות מבורכות מאד, שמקדמות את כלל המלחינים והמלחינות בישראל.

למלחינות בישראל יש צרכים יסודיים בהרבה – שהראשון בהם הוא ניראות. כדי שמוזיקה שמלחינות כותבות תגיע לבמות ותקבל את המקום שלה בתוך המארג התרבותי הישראלי, צריך קודם כל לדעת שיש מלחינות בישראל, ולאפשר למוזיקה שלהן להגיע לבמות.

אין לי ספק שבין מטרותיו של המכון יש קידום כללי של המוזיקה המקורית העכשווית הקונצרטית בישראל. יחד עם זאת, אין המכון מקדיש את עצמו לתיקונים חברתיים או לשינוי סיטואציה בחברה הישראלית. לכך דרוש גוף נפרד והוא פורום המלחינות בישראל."

באותו עניין, בשלב מסוים הפורום הרחיב שמו לפורום המלחינות והמבצעות. האם מעבר לעיסוק במוזיקה גרידא יש כאן אג׳נדה פמיניסטית מתוך צורך ממשי בגוף לייצוג מוזיקאיות, כיוון שאלו נאבקות (כנשים בתחומים אחרים) על שיוויון הזדמנויות, רמת שכר, אפליה וכיו״ב? 

הגר: לקיומו של פורום המלחינות והמבצעות בישראל יש סיבה פרגמטית פשוטה: מוזיקה מאת נשים מושמעת שלא ביחס תואם לאחוז שלהן בתוך כלל המלחינים בארץ. בשנת 2000, כשנוסד הפורום, להיות מלחינה היה כמו להיות חייזר. לא המבצעים, לא המלחינים, לא הממסד המוזיקלי ובוודאי לא הקהל – לא ידעו על קיומן של מלחינות קונצרטיות בישראל מעבר לשמות בודדים, ובוודאי לא ידעו על קיומה של מוזיקה מצויינת מאת נשים מלחינות שנמצאת במגרות.

בבדיקה סטטיסטית שערך פורום המלחינות עם קומו, התברר שבעוד המלחינות היוו כשליש מכלל המלחינים בישראל, חלקן בשידורים, הזמנות, הקלטות וביצועים של מוזיקה ישראלית בארץ לא הגיע אף ל-10% מכלל היצירות העכשוויות שבוצעו / הושמעו / הוזמנו / הוקלטו, ובדרך כלל היה אף נמוך מ-5%. מספר המרצות לקומפוזיציה במוסדות אקדמיים בארץ היה 1. מבין כמה עשרות יצירות ישראליות מקוריות שבוצעו ב-60 שנותיה הראשונות של התזמורת הפילהרמונית, למשל, רק 6 יצירות היו מאת מלחינות.

ייצוגן של מלחינות קונצרטיות ישראליות בתרבות הישראלית עבר שינוי מהותי מאז הקמת הפורום, והפורום גאה על תפקידו כשותף פעיל מרכזי בשינוי זה. מלחינה קונצרטית היא כבר לא תופעה חייזרית שלא נשמעה כמוה. אנחנו עדים לתהליך של אקטיביות אישית הולכת וגדלה בשנים האחרונות בקרב מלחינות בישראל, הן מבחינת קידומן המקצועי האישי והן מבחינת יוזמה של פרויקטים. יש היום הרבה יותר מלחינות מוכרות ויש שיפור במידת השמעתן על הבמות.

יחד עם זאת, עדיין כברת דרך לפנינו עד ייצוג הולם של מלחינות בנוף המוזיקלי הישראלי. בהקמת פורום המלחינות עומדת ההכרה כי מוזיקה שיושבת במגירה נשארת מחוץ להיסטוריה (כפי שחוו מרביתן הגדול של מלחינות העבר), וכי מן הראוי לאפשר לקהל שוחרי המוזיקה בישראל לפגוש ולהכיר את הקול המוזיקלי הנשי הישראלי.

ענבר: אני רוצה להוסיף את הזווית של המבצעת. הרעיון להרחבת הפורום ל"פורום המלחינות והמבצעות בישראל"  נולד מחוויות חיובית של השיח בין מלחינות ומבצעות. במהלך השנים בהן אני משתפת פעולה עם פורום המלחינות בפרויקטים שונים – נוכחנו לדעת כי הדיאלוג הנהדר שנוצר בין מלחינות למבצעות במהלך הפרויקטים, הביא לשיתוף פעולה יצירתי אדיר: המבצעות נתנו השראה למלחינות ונוצר מעגל משוב נפלא שקיפל את הביצוע לתוך תהליך היצירה. זהות כל המשתתפות כנשים יצר קשרים חדשים שלא היו נוצרים בצורה אחרת, ולהקפצה לקדמת הבמה של קולות חדשים, מוכשרים ורעננים, שאולי היו נבלעים בפורומים גדולים יותר.

מה למדתן מהפסטיבל הקודם –  מבחינת תוכן, צורה, היקף, ניהול, שיווק וכן הלאה – ואיך תתבטאנה מסקנותיכן בפסטיבל הקרוב?

הפסטיבל הנוכחי הוא הראשון שבו אני שותפה להפקה (עם תם קרני, רונה ישראל-קולת ואלונה אפשטיין), אז אני מעבירה את השאלה לאלונה, שניהלה את הפסטיבל הקודם: "קודם כל, חשוב לי לציין בהקשר הזה שהפקת הפסטיבל הקודם היתה פרי שיתוף פעולה ביני לבין תם קרני ורונה ישראל-קולת, ושהפרויקט המרכזי היה בעריכת ענת פיק. ללא שיתוף הפעולה בינינו זה לא היה עובד…

מבחינתי למדנו שיש ביקוש לפסטיבל מסוג זה – באו אנשים (ולא רק נשים) מכל חלקי הארץ. למדנו ששילוב סגנונות ומדיה (קונצרט אתני, קונצרט אלקטרוני, לידר של אלמה מאהלר, הרצאות) עובד טוב, דבר שיתבטא גם בפסטיבל הנוכחי. למדנו שכשיש תוכן מעניין ושונה – אנשים מתעניינים. מבחינה שיווקית, ראינו שכתבה אחת בעיתון מביאה יותר קהל ממסע פרסום.

אשר לאמנים, ראינו שיש ביקוש רב להשתתפות אמנים בפסטיבל מסוג זה, כולל אמנים בינלאומיים מחו"ל שמאוד התעניינו, והנה, הסנונית הראשונה היא המלחינה אווה לופצ'יק שתגיע אלינו מארגנטינה, תשוחח על יצירתה ותהיה נוכחת בהשמעת הבכורה של יצירה שכתבה לפרויקט המרכזי של הפורום. אנחנו מקווים ששיתוף הפעולה עם אמניות מחו"ל ילך ויגדל."

ענבר, בחזרה אלייך: התכנית של הפסטיבל מאד מגוונת ולא נוכל להרחיב על כל אירוע, אז אולי נתמקד במופע המרכזי – שבו גם את משתתפת. מה בתכנית?

לפני שאדבר על הקונצרט המרכזי, חשוב לי בכל זאת להדגיש לגבי התוכנית של הפסטיבל כולו – כפי שציינת, התוכנית מאוד מגוונת, וניתן למצוא בה שירת נשים ומוזיקה שבוצעה או נכתבה על-ידן, החל מימה"ב והרנסאנס בשירי הלדינו הספרדיים, דרך מוזיקה של מלחינות הבארוק, מוזיקה של סוף המאה ה-19 והמאה ה-20 וכמובן – עד ימינו. כך שגם מי שנרתע ממוזיקה עכשווית ימצא בפסטיבל משהו שהוא אוהב, ואני מזמינה את כולם לבוא וליהנות מהעושר והמגוון הזה.

אשר לקונצרט המרכזי – מדובר בפרויקט השנתי של הפורום, הנושא את הכותרת "המנון לאפרודיטה – שירתה של סאפו". בכל שנה, הפורום שומר על מסורת של הזמנת יצירות חדשות מהמלחינות החברות בו, וארגון קונצרט (אחד לפחות) של ביצועי בכורה עולמיים ליצירות אלו. בדרך כלל הפרויקט נסוב סביב קונספט מסויים – מוזיקלי או חוץ מוזיקלי (מתחומי אמנות אחרים, מפסיכולוגיה וכד') או סביב הרכב נתון (קונצרט יצירות לעוד / רביעיות מיתרים / דואו פסנתרים וכן הלאה).

חנה אג'שווילי. צילום: מירב קדישבסקי

חנה אג'שווילי. צילום: מירב קדישבסקי

השנה, ההשראה שלנו הגיעה ממשהו חוץ מוזיקלי שהשפיע על התזמור: בחרנו ליזום יצירות המתייחסות לשירתה של המשוררת היווניה סאפו, בעקבות פרסום פרגמנט חדש שלה לפני כשנה. לצורך כך, בחרנו בהרכב גדול ולא שגרתי של כלים, ברובם עתיקים – שלושה קולות נשים, חליליות מכל הסוגים (כולל יצירה הכתובה גם לחלילית גרוס-בס, שמאוד נדיר לשמוע בארץ), ויולה, ויולה דה-גמבה, גיטרה וצ'מבלו.

פנינו לחברות הפורום שאמצו את הפרויקט בשתי ידיים וכך נולדו 4 יצירות נפלאות, של המלחינות הישראליות חנה אג'שווילי, דינה סמורגונסקיה וטליה עמר-קרים, לצד יצירה של המלחינה היהודיה-ארגנטינאית אווה לופצ'יק, ויצירה נוספת (בבכורה ישראלית) של גילה קורקוס, העוסקת בשירת נשים.

החיבור הלא שגרתי בין כלים עתיקים למוזיקה עכשווית הוא משהו שאישית חשת צורך לקדם?

כן, ללא ספק, בתור מישהי שבאה מהתחום הזה ועוסקת בערך חצי מהזמן בביצוע ובהוראת מוזיקה עתיקה, אין ספק שזה משהו שחשוב לי באופן אישי. אבל מעבר להעדפות האישיות שלי, נוכחתי לראות שהשילוב בין מוזיקה חדשה לכלים עתיקים הוא מרתק ומיוחד. כך במסגרת הפרויקט הראשון של הפורום בו השתתפתי, שנסב סביב מוזיקה עתיקה ("המנחה המוזיקלית למריה תרזה אנייזי", 2012) – והיה פרויקט מוצלח ביותר.

הלחנת מוזיקה חדישה בכלים עתיקים מהווה אופציה חדשה למלחינים שכבר כתבו לכלים המודרניים והמוכרים ומחפשים גוון שונה של צליל ושל אפשרויות החלנה ומצלולים – והגוון הוא הרי אחד הדברים הכי חשובים במוזיקה עכשווית. לא פעם אחרי קונצרטים שלי או של הבארוק בו אני חברה, אנסמבל In Camera XV, מלחינים מהארץ ומהעולם פנו אלי בבקשה וברצון להלחין לאנסמבל של כלים עתיקים, ויש לי כבר פרויקט נוסף בתכנון בנושא הזה.

וברמה הספציפית לפרויקט הנוכחי – אני חושבת שאין מתאים מכלים עתיקים לתזמור הלחנה של שירה מלפני 2,500 שנה… לו יכולנו היינו מחפשים אפילו כלים עתיקים יותר:)

כל היצירות בקונצרט נעות סביב מרכיב קולי-טקסטואלי, או שיש גם כאלו המתייחסות לסאפו באופן מופשט יותר, כלי בלבד?

כל היצירות בקונצרט נעות סביב הטקסט. המלחינות קיבלו את הטקסטים מתורגמים לאנגלית ולמעשה התבקשו להלחין אותם, ואני חושבת שגם ההרכב העשיר (3 קולות נשים וחמישה כלים) דחף לכיוון של הלחנה להרכב קאמרי גדול יחסית ולקולות. מעניין שהדבר קרה מעצמו, כי נתתי אופציה לכתוב לכל קומבינציה מתוך ההרכב: מסולו, דואו ועד ההרכב כולו. כמובן, שבתוך היצירות, לעתים התפקידים הווקאליים מקבלים נופך אינסטרומנטלי, בהתאם למשמעות של הטקסט.

בעקבות מעורבותך באירועים קודמים של הפורום, האם תוכלי לאפיין את חתך הקהל המגיע – ולהבדיל, למי אתן פונות, או מי הקהל שתרצו לראות?

בדומה לגופי ביצוע ולארגונים אחרים של יוצרים בתחום המוזיקה האמנותית, הייתי אומרת שאנחנו סובלים מאותה תופעה (ארצית ועולמית) של הזדקנות הקהל. הקהל שלנו מורכב ממבוגרים או מאנשים הנוגעים לדבר – מלחינות חברות הפורום, ומוזיקאים (מלחינים ומבצעים) באופן כללי.

אנסמבל סירנות

כמובן שהייתי רוצה להרחיב את הקהל ולפנות לכמה שיותר חלקים ממנו – מבוגרים וצעירים, נשים וגברים. אני חושבת שבדומה לכל יצירה אמנותית, גם המוזיקה שלנו פונה למעשה לכולם. כדי להרחיב את הספקטרום של הקהל, בחרנו קודם כל בתוכנית מגוונת ועשירה, שאינה כוללת רק מוזיקה עכשווית, או בכלל מוזיקה "קלאסית".

עיקר הפרסום שלנו הוא בפייסבוק, דבר שאני מקווה שיסייע להגיע גם לקהל צעיר יותר, ואנחנו כמובן (בדומה לגופים אחרים השמים להם למטרה למשוך צעירים לאולמות) נותנים הנחה לצעירים עד גיל 30.

גם ללא הנחות, המחירים לאירועי הפסטיבל שווים לכל כיס. ואם כבר בענייני כסף – כיצד ממומן הפסטיבל (ובכלל פעילות הפורום)?

המחירים שלנו הם כאלה כי באמת חשוב לנו לעודד הגעה של קהל רב ומגוון, כפי שכבר ציינתי קודם, וזאת מתוך רצון להפריה הדדית – לחשוף את הקהל למוזיקה איכותית וחדשה, וכמובן- לחשוף את אמניות הפורום לכמה שיותר קהל.

כמובן שהפורום מקבל עזרה ומימון משני גורמים חשובים – משרד התרבות (מאז הקמת הפורום) ועיריית ת"א (מזה כשנתיים). חשוב לי לציין שאנחנו עובדים כרגע עם התקציב של הפורום ולא עם תקציב של פסטיבל, היות ומדובר בפסטיבל חדש יחסית (שנה שניה). כולי תקווה שהפסטיבל יהפוך למסורת, יגדל ויתפתח, ובהתאם לכך גם העזרה מהגופים השונים.

תהיינה פעילויות של הפורום העונה מלבד הפסטיבל?

קודם כל, אנחנו כמובן כבר התחלנו לעבוד על פסטיבל ווקס פמינה 3 שיתקיים בדצמבר 2016. ועד אז, הדבר המרכזי שאני חושבת שהפורום צריך הוא קשר תכוף יותר עם הקהל – ולכן הייתי רוצה לייסד סדרת קונצרטים קאמריים בביצוע חברות הפורום ואורחים, כאשר כל תוכנית צריכה לכלול לפחות שתי יצירות (חדשות או קיימות) של המלחינות החברות בפורום, דבר שיבטיח השמעה תכופה יותר של המלחינות וכמובן הגדלה של הקהל. אני אתחיל לעבוד על כך אחרי הפסטיבל, ומאוד מקווה שזה ייצא לפועל כבר בעונה הנוכחית.

נסיים בהצצה לתכנית הפסטיבל. את יכולה להפנות זרקור לאירועים שספציפית מושכים אותך ומומלצים במיוחד?

אז בנוסף לפרויקט השנתי של הפורום "שירתה של סאפו: המנון לאפרודיטה" עליו כבר סיפרתי, יהיו לנו הרצאות מרתקות של הזמרת מירה זכאי אודות הקול הנשי במוזיקה; המלחינה הארגנטינאית אווה לופצ'יק שתספר על עולמה האמנותי; והחוקרת אדית זק בהרצאה המבוססת על ספרה החדש "אהבת הסירנות".

בגזרת הקונצרטים, רסיטל הפתיחה של הפסטיבל – "לה דונה אבראיקה – פורטרט עצמי" – יכלול פנינים נדירות בביצוע הסופרן רונה ישראל-קולת והפסנתרן חגי יודן: מוזיקה שנכתבה על ידי נשים יהודיות-ישראליות לאורך הדורות, ביניהן פאני מנדלסון, מתילד דה-רוטשילד ועד מלחינות ישראליות כאלה מילך-שריף, ירדנה אלוטין ועוד (17.11, 21:30).

אנסמבל הזמרות סירנות בניצוח שוש לגיל יגיש תוכנית מרתקת הכוללת בכורה עולמית ליצירה של אסתי קינן-עופרי, שגם תשוחח על יצירתה, לצד שיר של חווה אלברשטיין, שיר נשים תימני ועוד כמה הפתעות (19.11, 20:15).

אנסמבל "פרח בר" בניצוח תם קרני יציג בפנינו את הנשים של שייקספיר במוזיקה – עם יצירות מאת המלחינה הפינית קאיה סאריהו והיצירה היפהפיה "זימאר" של בטי אוליברו, לצד מיצגי וידאו של קטעים ממחזות שייקספיר (19.11, 21:30).

אמנית הקול אתי בן-זקן תשוחח על שירת הנשים במסורת יהדות ספרד ותבצע כמה מהרומנסות הדרמטיות ובה-בעת פיוטיות הללו בהרצאה / קונצרט "נסיכות ליד העריסה" (17.11, 20:15).

נגנית הצ'מבלו מרינה מינקין תוביל אותנו במסע אחר מלחינות הבארוק שכתבו לצ'מבלו, לצד יצירה של דינה סמורגונסקיה (18.11, 19:00).

לצד הקונצרטים, אורחי הפסטיבל יוכלו לרכוש דיסקים וספרים של האמנים/ות המשתתפים בפסטיבל ושל חברות הפורום, כך שבאמת מתוכננת חגיגה תרבותית עשירה.

"שירתה של סאפו – המנון לאפרודיטה": הפרויקט השנתי של פורום המלחינות והמבצעות בישראל (במסגרת פסטיבל Vox Feminae ה-2| ענבר סולומון, מנהלת אמנותית | בכורה עולמית ליצירות מאת אווה לופצ'יק (ארגנטינה), חנה אג'ישווילי, טליה עמר-קרים, דינה סמורגונסקיה וגילה קארקס (בכורה ישראלית) | משתתפים: תם קרני, טל גנור, מור קן-תור, כרמל בן-אפרים, דרורה ברוק, אליאנה לובנברג, ויולה, ורד פורבס, גדעון ברטלר ומרינה מינקין | 18.11, המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, 21:30.

אהבה ובארוק נוסח איטליה

ההרכב In Camera XV בפתח חודש עמוס / עמיר קדרון

ענבר סולומון (רביעית משמאל) וחבריה לאנסמבל

ענבר סולומון, נגנית חליליות. התמחתה בגרמניה בביצוע מוזיקה עתיקה ובת-זמננו. בשנתיים האחרונות ניגנה למעלה מ-12 יצירות שהוקדשו לה. ניגנה עם תז' האקדמיה קלן ותז' הבמה הישראלית, הופיעה עם "בארוקדה". מרכזת את מחלקת המבצעות בפורום המלחינות והמבצעות בישראל.

קודם כל בואי נעשה קצת סדר, כי החודש אתם מופיעים עם אמנים אורחים בתכניות שונות ובהרכב משתנה.

נכון. יש לנו חודש מגוון ביותר. אנחנו מתחילים עם תוכנית הנקראת "מאיטליה באהבה" – בארוק איטלקי על שלל תקופותיו וסוגותיו: מיצירות מוקדמות יחסית של פרסקובלדי ורוניוני ועד לסונטות לצ'מבלו של סקרלטי ושלוש יצירות של ויוואלדי – קנטטה, קונצ'רטו וטריו סונטה.

בתוכנית הזו אנחנו בהרכב הכי קטן שהיינו בו – רביעיה: זמרת הבית שלנו, עינת ארונשטיין, ענבר נבות (שלצד הקונטינואו, תנגן גם בבסון בארוק) ואנוכי; ואנחנו מאוד שמחות לארח את מי שהדריכה את ההרכב שלנו בתחילת דרכו – הצ'מבלנית מרינה מינקין.

יש לנו קונצרט מיוחד בהרכב גדול יותר, עם נטע היבשר בחליליות ודניאל תנחלסון בוויולת בארוק – ננגן יחד קונצרט במשכנות שאננים המשלב את "מאיטליה באהבה" עם "הולדת האופרה" – תוכנית שהצגנו בתחילת העונה ועוקבת אחר התפתחות הז'אנר ממונטוורדי ועד הנדל.

עם "הולדת האופרה" נופיע גם בסוף החודש בסדרת הקונצרטים של האקדמיה בת"א, ושם נארח את הצ'מבלן אביעד שטיר. זו סגירת מעגל נוספת בשבילנו, כי שם נוסד ההרכב.

את "הולדת האופרה" הצגתם גם בתחילת העונה. שאלה עקרונית: בהנחה שכבר יצא לכם לחזור על תכנית במרווח זמן משמעותי, קורה שעולה צורך לשנות דברים?

בהחלט. אנחנו מאמינים שמוזיקה היא דבר חי ונושם – כל קונצרט שלנו הוא שונה, לא כל שכן אם חוזרים על תוכנית מסויימת אחרי הפסקה ארוכה. לי כמבצעת תמיד כיף לחזור ליצירות שביצעתי בעבר – לא רק כי אני מכירה אותן, אלא אפילו יותר כי אני נהנית לגלות מה לא הכרתי בהן קודם… זו אף פעם לא חזרה, זה מפגש מחודש עם היצירה מזווית חדשה שמושפעת מהתקופה בה אני נמצאת.

גם כהרכב, יצא לנו לבצע את אותה יצירה בתזמורים ובהרכבים שונים וזה תמיד מתקבל אחרת, כי כל אחד מביא את סגנון הנגינה שלו ואת ההשקפות שלו לתוך הקלחת שנקראת "קאמרה 15". וכמובן, כבר קרה לפעמים שחזרנו אל יצירה מסויימת וגילינו שהיא לא אפקטיבית, או במחשבה שניה לא מתאימה לתוכנית – אז חיפשנו משהו אחר.

וזה נכון גם להולדת האופרה, אולי כיוון שאתם מחדשים אותה עבור הקהל הספציפי של האוניברסיטה?

האמת שכבר מזמן חיכינו לעשות תוכנית על אופרה, וכשהגיעה ההזדמנות להופיע באקדמיה בת"א, לקחנו אותה בשתי ידיים. התוכנית למעשה "נתפרה" עבור הסדרה הווקאלית במסגרתה הקונצרט יתקיים, ולכן יש בה אחוז גבוה של קטעים ווקאליים ואריות אופראיות בפרט, הרבה יותר ממה שיש בדרך כלל בתוכניות שלנו.

בהשוואה להרצה שהיתה בתחילת העונה, ההרכב קצת משתנה – במקום כינור וחלילית, כלי ה-treble (הכלים הגבוהים) שלנו הפעם הם שתי חליליות, ובקונצרטים הקרבים ננגן לראשונה עם אביעד שטיר שיחליף את אבינעם. אז זו שוב פרשנות מחודשת ותזמורים חדשים ליצירות שניגנו בספטמבר.

 http://www.youtube.com/watch?v=9bR8D10sf5o

אופי עבודתכם השתנה כליל עם הזמן עקב התפזרות החברים בעולם. כאשר אתם ניצבים בפני חודש אינטנסיבי של הופעות צפופות, מיעוט זמן לחזרות ושינויים ברפרטואר ובהרכב, על מה אתם נאלצים להתפשר?

אנחנו כמובן משתדלים שלא להתפשר על מה שחשוב – אינטרפרטציה, דיוק, מוזיקליות… במצב כמו החודש הנוכחי, אנחנו מנסים להקל על עצמנו בכך שהתוכניות מורכבות בחלקן מיצירות שביצענו בעבר – אם בתוכניות קודמות שלנו, או בסיטואציות אחרות (קונצרטים, רסיטלים, תחרויות) בהן ניגנו את היצירות הללו.

ציינת שבתכנית ״מאיטליה באהבה״ תופיעו בהרכב מצומצם. כיצד זה משפיע על הדינמיקה שלכם ועל אופי המופע?

ברמה הטכנית, היה מעט קל יותר לקבוע את החזרות… וגם מהלך החזרה היה יותר יעיל, כי כל חבר הרכב שמתווסף מוסיף איתו שתי דעות… מצד שני, זה כמובן מה שכיף בהרכב הזה, שאנחנו מחדשים אחד לשני ולומדים מהמגוון של האפשרויות שכל אחד מציע.

בהרכב המצומצם (יחסית) של רביעיה אנחנו מתמקדים בטריו סונטות, אריות עם קונטינואו, קנטטה לזמרת וחלילית, יצירות לצ׳מבלו סולו – יש יותר ביטוי לכל אחד מהכלים, כי הוא תופס יותר משקל בתוך ההרכב.

במהלך העבודה בהרכב מלא חסרה לכם לפעמים ההזדמנות ׳להיות סולן׳? 

באיזשהו מקום כן, מטבע הדברים. בהרכב הגדול אנחנו 4 נגני טרבל וזמרת, וכמובן שגם כל אחד מנגני חטיבת הבס יכול לצאת כסולן – כך שבאופן טבעי המשקל היחסי של כל אחד קטן. בוודאי שביצענו בעבר יצירות סולניות (הברנדנבורגי הרביעי ועוד כמה קונצ׳רטי) או יצירות קאמרית קטנות יותר כמו למשל טריו סונטות של הבארוק המאוחר. אבל גם בגלל שההרכב גדול יותר, אנחנו נהנים מההזדמנות לנגן יצירות רב קוליות שבהן אנחנו מלווים זמרת או שהקולות בעלי חשיבות שווה – יצירות שאנחנו לא יכולים לבצע במסגרות מוזיקליות אחרות.

מה תכניות ההרכב לעונה הבאה?

בעונה הבאה אנחנו רוצים לרוץ עם התוכנית שהעלינו בינואר השנה, "יער הסירנות" – ניגנו אותה בשני מקומות בלבד ואנחנו רוצים לחלוק אותה עם עוד קהל ברחבי הארץ. זו אולי התוכנית הכי מוקדמת שעשינו, והיא מתמקדת בתור הזהב של ספרד ברנסאנס. התוכנית עוקבת אחר מפגש התרבויות שבין חצר המלוכה המפואר לבין המציאות היומיומית של המעמדות הנמוכים של ספרד באותה תקופה. יצירות מאת קבסון, שופ, פלקוניירו ועוד. התוכנית תעלה שוב בדצמבר 2015 ובמאי 2016.

בתחילת מרץ 2016 נגיש תוכנית הנקראת "Il cortegiano", שתציג את הצד ה"קליל" של תקופה סוערת מבחינה דתית – מוזיקה חילונית מחצרות האצולה של אירופה. יצירות מאת פרטוריוס, מאינריו, קצ'יני, טרומבונצ'ינו, דה סרמיזי ועוד.

מתי ואיפה נשמע אותך בהמשך העונה?

ב-11.4 אשתתף בקונצרט מיוחד של המלחין רונלד בורסן באולפן "התיבה"- קונצרט המשלב בין שתי ההתמחויות שלי – מוזיקה עכשווית ועתיקה. תהיה שם פראפראזה שלו על קונצ'רטו של לוקטלי שתשלב אלתורים מודרניים ובארוקיים בחלילית עם פרגמנטים מהיצירה, ועוד הפתעות.

בהמשך העונה אקח פסק זמן מהקונצרטים, אחרי כמה שנים אינטנסיביות של פעילות ולימודים בשתי יבשות שונות, ואני מתכננת לנצל את הזמן הזה להתארגנות לקראת השנה הבאה. בימים אלו אני מארגנת את הפרויקט של פורום המלחינות והמבצעות ואת פסטיבל הפורום איתו התחלנו השנה ואנחנו מאוד מקוות שיהפוך למסורת.

חוץ מזה, יש עוד פרויקטים בקנה – שני קונצרטים עם מקהלת כרמינה בניצוחה של תם קרני, איתה עבדתי בעבר ומאוד נהניתי; תוכנית רסיטל סולו של מוזיקה עכשווית המשלבת מלחינות ישראליות עם מלחינים מחו"ל; תוכנית של מוזיקה ישראלית לחלילית ולצ'מבלו; דואו חליליות עם עדי זילברברג, שהוא קולגה וחבר טוב, ואנחנו עובדים על תוכנית משותפת כבר כמה זמן ובינתיים ניגנו בכמה קונצרטים ביחד במסגרות אחרות; וכמובן הפרויקטים של הקאמרה שהם תמיד חגיגה.

"הולדת האופרה" / "מאיטליה באהבה": In Camera XV בסיור הופעות. 9-27.3.

טרום עונת האופרה

ההרכב In Camera XV מציג את שורשי האמנות הלירית / עמיר קדרון

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונסרבטוריון נווה אליעזר. השתתפה בהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח ופרס המגמה למוזיקולוגיה.

בתכנית הקרובה אתם בוחנים את שורשי האופרה. מבחר המוזיקה הרלוונטית עצום ומפתה – מאיפה בכלל מתחילים לסנן חומרים לתכנית כזו?

תמיד מתחילים ממה שאוהבים. כשמכינים תכנית, פועלים בשני כיוונים בו זמנית: כיוון אחד זה לבחור את הנושא ולצאת ממנו לכל מיני אפשרויות, וכיוון שני – לאסוף יצירות שרוצים כבר זמן-מה לבצע ולראות אם יש משהו שמקשר ביניהן, ואם המכנה המשותף הזה מתחבר לנושא הכללי באיזו שהיא צורה. אם מצליבים את שני הכיוונים האלה, מקבלים את הסינון הראשוני, אחרת באמת טובעים באינסוף.

אבל אני חושבת שכמעט תמיד הבסיס הוא יצירות שאוהבים מאוד, שרוצים להתנסות בהן, לנגן ולהשמיע אותן ורק מחכים להזדמנות הראשונה לעשות את זה, ואז יש כל מיני שיטות נקודתיות להרחיב את האלומה של הפנס. אצלנו הגישה מאוד לא מתודית: יכולנו לפתוח אנתולוגיה של נורטון, לראות מי המלחינים החשובים, ולהרכיב משהו חינוכי על הולדת האופרה – אבל משום מה זה מאוד לא קאמרה לעבוד ככה… בדרך כלל אנחנו מתגלגלים ממלחין למלחין בצורה כמעט אסוציאטיבית, או שמחפשים יצירות שהמרקם שלהן מתאים להרכב הנגנים בפרויקט, עם או בלי עיבוד או רדוקציה (ואז רבים אם הרדוקציה חוטאת למקור ההיסטורי או לא).

ענבר סולומון ואופיר שנר לא תשתתפנה הפעם. זה מתבטא בתכנית?

כמובן. זוהר מטיל איסור חמור על ביצוע יצירות שיש בהן יותר קולות ממספר המשתתפים בתכנית, למעט מקרים חריגים. אני צוחקת. מבחינת אופי הרפרטואר לא השתנה יותר מדי. לעתים קרובות יש יותר נגנים מקולות עצמאיים ביצירה ואז אנחנו מכפילים אחד את השני, אז הפעם למשל לא נעשה את זה. הצמצום במספר הקולות לא דראסטי אבל יש עניין אחר, שאמנם אופיר לא תשתתף באף קונצרט של הולדת האופרה אבל ענבר סולומון דווקא כן – היא תחליף את זוהר במרץ – אז היינו צריכים לבחור יצירות שבהן החלפה של כינור בחלילית היא לא דבר קריטי. אצל הנדל למשל זה קצת בעייתי, לכן במרץ יהיה לקהל הפינוק הלא רגיל של לשמוע את דניאל תנחלסון מנגן בכינור.

עד כה נהגתם לנגן ברצף מספר הרצות לתכנית, ואילו 'הולדת האופרה' תפוצל בין ספטמבר ומרץ. אילוץ?

בערך. בכלל, איזה קונצרט לא מתארגן תחת אלף ואחד אילוצים משונים? כשבדקנו באילו תאריכים כולנו נמצאים בארץ כדי לתאם קונצרטים, ראינו שגם בספטמבר וגם במרץ יש הזדמנות פז להפגיש בארץ את עינת ואבינעם, והבעיה הייתה רק שספטמבר זה לפני תחילת העונה ברוב המקומות, והרבה סדרות לא פעילות. מצד אחד שקלנו לוותר, ומצד שני לפספס הזדמנות לנגן יחד זה באמת ביזיון. אז החלטנו להריץ את התכנית קלות במהלך ספטמבר, ולהיעזר בלקחים שנפיק כדי להתכונן למרץ. עשינו משהו דומה גם עם התכנית "חשיפה לצפון" שהרצנו במצפה רמון בספטמבר ואז שוב בדצמבר.

היכן תופיעו עם 'הולדת האופרה'?

במרכז למוזיקה פליציה בלומנטל, בסטודיו הכט בחיפה, ושני קונצרטים בסדרה הווקאלית של בית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה בתל אביב.

בעונות קודמות ערכתם גיחות "נועזות" לגניגר ומצפה רמון, למשל. במכוון הפעם אתם מעדיפים ללכת על בטוח?

לא לא, אנחנו אוהבים את הפריפריה. סתם לא יצא הפעם. האמת שגניגר זה לא מאוד נועז. יש להם סדרה יציבה שרצה שנה אחרי שנה, והרבה הרכבים מגיעים לשם לנגן. אבל הבחירה לנגן בפריפריה או לא, זה לא נובע מאג'נדה חלוצית, הלוואי. הלוואי שהמצב היה כזה, שלהרכבים היה כזה חופש בוקינג, כזה מרחב תמרון, שלנגן בפריפריה היה עניין של החלטה ותכנון מחושבים. אנחנו מנגנים איפה שאפשרי והגיוני שננגן, מכל מיני בחינות לוגיסטיות. זה פרוזאי כמו ידית של דלת. בחיי.

אנחנו לא במסגרת שמאפשרת לנו גישה לסדרות על בסיס שנתי – חלק מהמקומות שאנחנו מופיעים בהם בשלב זה של קיומנו לא יכולים להזמין את אותו הרכב שתי עונות ברצף, זה פשוט לא אותו סוג של סדרות. משהו בהתנהלות שלנו, בשלב הביניים שאנחנו נמצאים בו מבחינת ותק וגיל, במצב הסדרות בארץ, לא מאפשר לנו את היציבות הזאת. אני חושבת על הנושא בחרדה כל שנה בעונת הבוקינג. אולי אנחנו צריכים להחליף שם, למצוא משהו קליט יותר.

אני לא רוצה שהחרדות האידיוסינקרטיות שלי יערפלו את המציאות לגבי ההרכב. המציאות היא שאנחנו הרכב שעובד קשה, ואפילו קשה מאוד, כדי לעמוד בסטנדרטים גבוהים; והקונצרטים מספיק מלאים, הקשר עם הקהל אמיתי ומספק ואנחנו מקבלים מההרכב מספיק ברמה האישית כדי לרצות להמשיך ולקדם אותו. היציבות בעולם הסדרות והבוקינג זה תהליך שלוקח הרבה זמן. אם קולגות מכירים בנו או לא, אם הקהל ששמע אותנו בקונצרט זוכר אותנו אחר כך, אם הקרטוגרף העתידי של סצנת המוזיקה בארץ יזכיר אותנו בהערת שוליים או לא – זה לא משהו שאנחנו יכולים לדעת כרגע בכל מקרה.

צמצום ההופעות מצער, כי – תחושת בטן – התכנית המדוברת נשמעת באמת אטרקטיבית בצורה יוצאת דופן. אולי משום שעינת במרכזה, או אולי בהשוואה לתכניות 'נישתיות' יותר שהצגתם וייתכן שמשכו בעיקר יודעי ח"ן.

אני לא יודעת אם התכניות שלנו נעשות מעונה לעונה יותר אטרקטיביות לקהל ה"רחב". זה בטוח לא בכוונה. מה שכן, נראה לי שהתכניות נעשות יותר ויותר מאוזנות מבחינת התכנון הפנימי שלהן, מבחינת שילובים בין יצירות בעלות אורך שונה וגיוון באווירה, באפקט. למשל, בתכנית האחרונה שלנו בפברואר-מרץ 2014 ניגנו יצירה ארוכה של קארלו פארינה – משהו שכמעט אף אחד בקהל לא שמע בחיים, וזה היה להיט. משהו ביצירה פשוט עבד, והשילוב עם שאר היצירות הצליח להבליט את האיכות המסוימת הזאת בצורה אפקטיבית – זה למשל, לפחות לדעתי, משהו שהשתפר בהדרגה מהתכניות הראשונות. אבל אני די מדוכאת מהמחשבה שתכנית כמו "חשיפה לצפון" היא משהו שנתפס כמתאים ליודעי ח"ן בלבד. כמעט כל היצירות בה היו ביצועי בכורה בארץ, מה זה אם לא דמוקרטיזציה של מוזיקה עתיקה? הרי קנטטות של טונדר גם מאזינים ותיקים של מוזיקה קלאסית לא ממש מכירים, טונדר שם אותם בדיוק באותה עמדת מוצא של מי שלא שמע מוזיקה קלאסית מימיו!

בקונצרט כמו "חשיפה לצפון", כולם "שווים" – לאף אחד אין יתרון על רעהו בכל מה שקשור לידע קודם. כולם מתחילים את המסע, סליחה על הקלישאה, באותה נקודה בדיוק. הכי הייתי רוצה קהל של תיכוניסטים, או אנשים שממש לא קשורים למוזיקה קלאסית, אבל בכלל. קהל אינדי של תמונע והבארבי. זה מה שהייתי רוצה, למה לא בעצם? למה המוזיקה הזאת מצריכה ידע קודם? איזה יכולות צריך מאזין ליוהאן שופ שלא צריך מי שמאזין לעמית ארז? כשאני מקשיבה ליצירה, אני לא חושבת "וואו, איזה קונטרפונקט, איזה יופי נפתר הסקונדקורד לאקורד סקסט". זה ממש לא איך שאני מקשיבה ליצירות האלה, להיפך אפילו, זאת ממש האזנה רגשית, אסוציאציות, תמונות וצבעים. אתה יודע מתי אני חושבת על קונטרפונקט? כשאני מקשיבה לעמית ארז…

רגע, לא צריך לעלות על בריקדות! את מעלה פה נקודות חשובות לדיון על מהות הקהל ועתיד זירת המוזיקה בכלל, ונעים להיווכח מהתגובה הנסערת שאת ועמיתייך משמרים את הלהט הראשוני ותמשיכו לגאול מלחינים ויצירות מתהום הנשיה. במידה רבה אתם האוונגארד של נישת המוזיקה המוקדמת בארץ, וזה תפקיד חשוב ונפלא. אצטער מאד אם יבוא היום שתתעייפו ותיבלעו במשולש ברמודה של סטבט-גלוריה-משיח… על כל פנים, מה אנו עומדים לשמוע?

הרעיון זה להסתכל על העולם המוזיקלי, על התנאים שהובילו לעלייה של ז'אנר האופרה באיטליה ולהתפתחות וההבשלה שלה בבארוק יותר מאוחר. תמיד כשמדברים על האופרה הראשונה מדברים על "אורפיאו" של מונטוורדי, והמהדרין על "אאורידיצ'ה" של פרי, אבל התנאים לסוג הזה של שירה – בכלל השינוי במעמדו של הקול ובהבנה שלנו את היכולות שלו – התחילו לבוא לידי ביטוי הרבה קודם, גם במוזיקה אינסטרומנטלית. למשל אצל מונטוורדי במדריגלים המאוחרים – אלה ממש קנטטות סולו, ואצל קאצ'יני כמובן. מבחינת מוזיקה אינסטרומנטלית, ננגן כמה סוגים של דימינוציות, כלומר אלתור אינסטרומנטלי וירטואוזי על מדריגל או על שאנסון. כביכול זה ז'אנר שלוקח את הווקאלי אל טכניקות אינסטרומנטליות, אבל למעשה זה בדיוק ההיפך: הפאסאג'ים המהירים נוצרו מתוך חיקוי של טכניקה של זמרים, ומהנגנים נדרש לנסות ולהגיע בעצמם להבעה של הקול האנושי, למרות שכלי הנגינה מגבילים אותם. זאת מחשבה מאוד מעניינת, היום מעמד הכלי לעומת הקול – והנגן לעומת הזמר – הפוך לחלוטין ממה שהיה במאה ה-17. בקיצור, נבצע באסאנו, רוניוני, קאצ'יני, קסטלו, מונטוורדי ובסוף אריות אופראיות יותר מאוחרות של צ'סטי ושל הנדל.

נדבך הבארוק (וכן, זה פשע לסווג בקטגוריה משותפת את המגוון הסגנוני שתחילתו עוד לפני מונטוורדי והסתיים בדור שאחרי הנדל) הוא פרק מהותי בתולדות האופרה, ועם זאת, אופרות הבארוק הן מחוץ למיינסטרים של הז'אנר, שרובו ככולו מבוסס על המאה ה-19. לא הוגן. למה אלו הם פני הדברים, וכיצד מתייחסת לכך תכניתכם?

כשעבדתי באופרה הישראלית, שאלתי את עצמי כל הזמן למה בחירת הרפרטואר היא כפי שהיא. אבל לפני שאני מתחילה לחשוב על סיבות, אני רוצה להזכיר שבתי האופרה בעולם שונים מאוד זה מזה, ושבהרבה מהם יש בכל עונה נציגות גם לאופרות בארוק: בציריך יעשו השנה אופרה אחת של ויוואלדי ועוד אחת של צ'ימרוזה, בדיז'ון הקדישו חצי עונה לראמו (מסיבות ידועות…), בקומישה אופר בברלין הקדישו את העונה שעברה לאופרות של מונטוורדי, כנראה בבימוי פוסט-מודרני, ויצרו מהן מעין טרילוגיה שרצה כל העונה. מה שאני מנסה לומר זה שלכל בית אופרה יש אג'נדה, תקציב וקהל שהם בהכרח מאוד שונים זה מזה, והניהול האמנותי של כל עונה הוא בהתאם. לוח המופעים הוא המראה של כל הגורמים האלה.

בכל מקרה: לא מן הנמנע שמינון אופרות הבארוק באופן כללי בעולם נמוך יותר, ופה יש כמה הסברים אפשריים. יכול להיות שההסבר הכי מיידי הוא הסבר טכני. צריך קולות מסוימים עם נטייה לטכניקה ספציפית, וההשערה שלי היא שלמרות שלא חסרים זמרים – רוב בתי האופרה קצת גדולים מדי לקולות כאלה. נראה שרוב האולמות בנויים לאופרה רומנטית עם תזמורת ענקית, קהל ענק וקולות ענקיים, וכדי לבצע במקומות כאלה אופרות בארוק עם סוג הקולות שנדרש ועם תזמורת מצומצמת (ובעזרת האל גם כלים היסטוריים), צריך להקטין את האולם – וכך כל ערב נעשה פחות רווחי. זאת רק השערה ובטוח יש מקומות שהיא לא נכונה לגביהם, למשל קומישה אופר ש"ארמיד" של גלוק עבדה אצלם יופי. גם ברור שיש קולות שהם גם ענקיים וגם זריזים. אבל לעתים קרובות נראה לי שההסבר המטריאלי תופס.

הסבר אחר מכיוון שונה לגמרי קשור בשיח (איך אפשר בלי שיח?!). פה הקושי בביצוע אופרת בארוק הוא מנקודת המבט של המבצעים ושל הקהל. אופרות בארוק נוצרו בעולם ערכים שונה מאוד מהעולם שלנו, וזה משתקף בעלילה שלהן ובארגון הפנימי של מוזיקה ודרמה, והבדלי השיח האלה מקשים עלינו לבצע אופרות כאלה כיום באורך מלא. יש יותר ממודל דרמטי אחד של אופרת בארוק – הצרפתי מאוד שונה מהאיטלקי – אבל רוב האופרות של הנדל שפופולריות היום מצריכות מאמץ בימוי מיוחד, כי המודל האיטלקי של אינספור נאמברים "מבודדים" לכאורה נראה לנו לא הגיוני על רקע הנורמות של רצף הדרמטי שקיבלנו ממוצרט, גלוק וואגנר (שאגב קרובים מאוד לאופרת הבארוק הצרפתית – לולי וראמו – יותר מלכל דבר אחר).

יש לנו כקהל וכמבצעים קושי עם איך שהדרמה עובדת בתוך אופרה של הנדל, משהו שלא הטריד אף אחד באיטליה בעשורים הראשונים של המאה ה-18. האופרות האלה נראות לנו "מפוררות" מבחינה עלילתית וכדי שנוכל ליהנות מהן ולהבין אותן אנחנו צריכים ל"חבר" את הפירורים למשהו קוהרנטי, להמציא רציונליזציות שיסבירו מצבים הזויים, ובקיצור – עבודת בימוי מאוד אינטנסיבית שתשלים לנו אינסוף פערים שעד המהפכה של גלוק לא נתפסו כפערים בכלל. אבל אני חושבת שהפערים האלה ניתנים לגישור, אם זה מה שצריך כדי שקהל מודרני ייהנה מהן, ושחבל שבמאים אמיצים לא לוקחים על עצמם את האתגר הזה לעתים יותר קרובות.

כשמאזינים הרבה לאופרות בארוק מהמודל האיטלקי ה"מפורר" ונכנסים לעלילות המוטרפות שלהן, מתחילים פתאום להרגיש שהן בנויות ככה לא רק כי אלה היו התנאים החומריים ליצירתן – גוזרים אריה מפה, מדביקים שם, מעתיקים את הריטורנלו מ"אגריפינה" ומטרנספזים לסול מינור והופ, יש אופרה חדשה – אלא כי הערכים היו אחרים, עולם הרגש היה אחר. נכון שהנדל מיחזר, אבל הוא גם כתב כמות אדירה של חומר מקורי. זה לא באמת היה קופי-פייסט, כלומר משהו בתוכן של האופרות האלה הזמין את זה. מבנה של אופרה כזאת הוא מבנה משוגע, אבל למה להסתכל על השיגעון הזה בתור תאונת עבודה? לשיגעון יש לוגיקה משלו. זה נכון שלעתים קרובות נראה שהעלילה של אופרה כמו "אלצ'ינה" או "רינאלדו" פשוט לא מחזיקה מים, אבל אולי זאת אף פעם לא הייתה המטרה? באמת באופרות האלה הדרמה והכאב וכל חומרי הנפש הם לא בעלילת-העל – מימי גוססת משחפת – אלא במיליוני חלקיקים קריסטליים שמפוזרים בכל מקום. האופרות האלה הן כמו גביש. אולי זאת הלוגיקה שלהן? ולנו היום יש קושי עם זה, זה רחוק מאיתנו, אנחנו נשענים על מורשת המאה ה-19 ופה מדובר על הבדלי תפיסה עמוקים. אבל בעיניי זאת הזדמנות אדירה להזמין את הקהל לעולם גבישי.

התכנית של הקאמרה ממש לא מתמודדת עם האתגרים האלה. אנחנו מבצעים אריות בודדות בלבד. אנחנו ממש לא במימדים שמאפשרים לנו להעלות אופרה כזאת באורך מלא. אנחנו חולמים על אופרה קטנטנה שתתאים למידותינו, אולי אז נעשה אקספרימנטים בבימוי.

רק לא דידו, שמזמן הפכה להיות הטראוויאטה של הבארוק… לאור התמונה שתיארת, הפקת 'אלצ'ינה' בסדנת האופרה האחרונה, על כל בעיותיה, היתה כאוויר לנשימה עבור שוחרי הבארוק; ויש לשמוח גם לקראת 'חגיגות נהר הסן' שתציג העונה בארוקדה עם עינת, בין היתר. אני משער שהפקת אופרת בארוק כהלכתה תצריך שת"פ של הקבוצות הפועלות בתחום. תהיו מעוניינים להיות מעורבים בפרויקט כזה?

"דידו" זאת בדיוק הדוגמא למה שאמרתי. חלק לא קטן מ"דידו" פשוט אבד, והגרסא שמועלית כיום פעם אחר פעם היא גרסה חלקית. אי אפשר לדעת איך היינו מתמודדים עם הליברטו המלא של האופרה הזאת. אין ספק שקל יותר להעלות אופרה קצרה, אבל רוב הרפרטואר לא כזה. גם דידו בעצם לא כזאת…

העלאת אופרת בארוק איטלקית או צרפתית באורך מלא או יחסית מלא תצריך בעיקר צוות הפקה, בימוי ועיצוב וליגיון שלם של זמרים, אבל ברמת התזמורת המשמעות היא בעיקר עוד כלי קשת. ארבעת הקשתנים של הקאמרה ממילא משתתפים בפרויקטים כאלה כשמזמינים אותם. בכלל זה מצחיק שאני קוראת להם "קשתנים של הקאמרה" כי הם קודם כל נגני פרילאנס שמופיעים עם תזמורות בארוק, והם עשו את זה לפני, אחרי ותוך כדי הקאמרה ולפחות מבחינת היקף הפעילות ברור שהקאמרה היא הפרויקט הצדדי שלהם ולא להיפך… במובן הזה אם יעלו אופרה סריה ויזמינו אותם לנגן, זה לא יהיה שונה בהרבה ממה שקורה עכשיו כשיש פרויקט גדול ומזמינים אותם, לא "בהשאלה מהקאמרה" אלא כאנשים פרטיים שעובדים בפרויקטים כאלה בקביעות.

אני בספק אם שיתוף פעולה עם הקאמרה כהרכב על חליליות הרנסאנס השונות שבו יעלה על דעתו של מישהו. בקונטקסט של אופרה של הנדל באורך מלא זה גם לא נחוץ… אבל אני אשמח לעזור בהפקה. באמת. אני גרועה בזה, אבל למען מטרה טובה אעשה מאמץ מיוחד להועיל. אני מודיעה מעל שורות ריאיון זה לכל מי שמתכוון להעלות אופרה סריה בארץ, שאם הבימוי יהיה מספיק חתרני אני מוכנה לעזור בהפקה בכל עבודה שחורה. אל תגידו "לא ידעתי לא שמעתי".

אולי עדיף להתמקד במוזיקה. בשיחה הקודמת היית בעיצומם של לימודים בצרפת, משם חזרת לאחרונה. הידע והחוויות שצברת, ההתרשמות מהנעשה בתחום באירופה – אלו דברים שבוערים בעצמותייך ויגיעו לביטוי מעשי בהרכב?

לפחות באופן חלקי, אני מניחה. בכל מה שקשור ל"חזון" ההרכב – מטרות עתידיות, חלומות על רפרטואר – לא הרבה השתנה, כי החלק הזה היה מאוד פעיל ושאפתני אצלי גם לפני צרפת (כמובן שאת המילה "חזון" אני אומרת חצי בצחוק, זה מובן מאליו שזאת מילה גדולה מדי בשבילנו כרגע). הרבה אמביציות שקשורות בהרכב ובפרויקטים אפשריים עבורו רק קיבלו חיזוק מההתנסות הזאת.

קלייר מישון, המורה שלמדתי אצלה, היא מסוג המוזיקאים שקודם כל אומרים "כן, בואו ננסה, מה כבר יקרה". היא וההרכב שלה משתייכים לפלג היותר פלורליסטי, שלא לומר סינקרטיסטי, של המוזיקה העתיקה: היא אוהבת עיבודים צבעוניים, היא אוהבת שילובים של כלי רנסאנס עם כלים מסורתיים (כלומר כאלה שלא מזוהים עם מוזיקה אמנותית – חמת חלילים, נבל סקוטי) כשההרכב שלה מבצע מוזיקה שבאה מקו התפר בין הז'אנרים. לא תמיד בא לך לומר אמן על התוצאה; יש לה רעיונות שיגרמו אי-נוחות לרבים, אבל תמיד יש משהו משכנע ומאוד חי וחריף בביצוע, ומה שצריך לעבוד – עובד.

היא מרגישה בנוח להוסיף או לצמצם קולות, להעביר ממקלדת לקונסורט, לנגן קולות נמוכים ברגיסטר גבוה אם היא מרגישה שצריך להבליט משהו, בקיצור – היא שייכת לקבוצה לא קטנה של מבצעי מוזיקה עתיקה שאוהבים לקחת הרבה מאוד חופש. מבחינתי זה לאו דווקא דבר חדש – הרי בגלל זה בין היתר רציתי כל כך ללמוד דווקא אצלה. מאוד נהניתי בצרפת לקבל משהו מתחושת החופש הזאת ומהגישה ש"הכל אפשרי" (יש אגב דברים שהיא ממש לא לוקחת בהם חופש ואפילו מחמירה מאוד, למשל לנגן כל דבר על הכלי הכי מתאים ולא להתפשר על "משהו דומה", למשל לבחור דגם ספציפי של חלילית גנאסי רק בשביל רפרטואר שלו היא הכי תתאים, או דגם ספציפי של voice flute בדיוק בשביל הסוויטה המסוימת הזאת של דיופאר(ט). או פיטץ'. היא בחרה בשביל המוסד שהיא מלמדת בו קונסורט חליליות שלם שבו לה=495 כי זה יותר נכון היסטורית לרפרטואר שהקונסורט אמור לנגן, למשל, בהשוואה ללה=440. דברים כאלה).

בעיני מוזיקאים כמו קלייר, החופש שהם לוקחים לא היה מתאפשר להם אלמלא פרקטיקת ביצוע היסטורית כלשהי; היא כן חושבת שהיא נמצאת בתוך הגבולות האלה, היא פשוט משרטטת אותם יותר רחוק ממוזיקאים אחרים. היא יכולה למשל לבחור לנגן יצירה לקונסורט עם כלים שאינם כלי קונסורט אבל בהכרח כולם יהיו ממודלים מתאימים מבחינה היסטורית. היא יכולה לומר, "אני אתזמר אחרת את חמשת הקולות האלה, כי למרות שהמלחין של היצירה המסוימת הזאת אולי לא עשה את זה הפעם, בני דורו עשו את זה במקומות אחרים עם יצירות אחרות. זה אומר שזה חלק מארגז הכלים של התקופה, אז למה לא?" זה מביא אותה לנסח אחרת את המוטיבציות של ביצוע מודע היסטורית: הרעיון זה לאו דווקא לבצע יצירה כפי שביצעו אותה, אלא כפי שהיו יכולים לבצע אותה, בתקופה בה היא נכתבה.

מצד שני זה ברור שאי אפשר לייבא את הגישה הזאת בשלמותה להרכב. אנחנו לעתים קרובות מתחבטים בתחושה שהקו בין "חופש" ל"הונאה" הוא דק מדי, כי זה לא תמיד חד משמעי אם היו יכולים לבצע יצירה כך או לא. לא תמיד ברור אם עיבוד מסוים מבוסס על פרקטיקה היסטורית או לא; לעתים קרובות זה נראה כאילו הרצון לנגן יצירה מסוימת בכל מחיר – גם אם היא גדולה על ההרכב או סתם לא לגמרי מתאימה לכלים – רומס את המודעות ההיסטורית, ומה הטעם בכלל בהרכב שמתעקש על מודעות היסטורית אם כשנוח לו הוא מתעלם ממנה? או לחילופין, לך תוכיח שפרקטיקות ביצוע באותה תקופה כן אפשרו להחליף כלי אחד בכלי אחר, וכו'. כלומר אפשר להביא דוגמאות למה כן או לא אבל אי אפשר ממש להוכיח.

יצא לנו מתחילת העבודה שלנו יחד לעקם הרבה חוקים, אבל זה לא מצדיק את זה שנעשה את זה תמיד. בקיצור, לא כל מה שנראה אפשרי בצרפת ניתן ליישום גם בהרכב, אבל אין ספק שהנסיעה עזרה הרבה מאוד. יש לי יותר אמצעים היום להכין חומרים שאני צריכה לנגן בהרכב, גם טכנית. הקלטנו עכשיו דמו ביחד בהנובר עם יצירות של שופ שניגנו ב"חשיפה לצפון" לפני שהתחלתי ללמוד אצל קלייר, ומאז הכנתי איתה יצירות אחרות של שופ וההבדלים בין ה"לפני קלייר" וה"אחרי קלייר" בקטעים האלה זה שמיים וארץ.

אין ספק שבעונתכם השישית אתם בשלים להקליט. משהו מזה יפורהס, או מיועד רק להפצה לגורמים מקצועיים?

בעולם של ימינו שבו הריאלי זולג לווירטואלי במטרה להפוך לוויראלי, אני לא בטוחה שיש הבדל… חלק בהחלט נפרסם דרך עמוד סאונדקלאוד שיודבק גם לפינת המדיה באתר שלנו (אגב – אני חותרת לזה שדף סאונדקלאוד ייקרא בעברית "עמוד ענן", תעזור לי להפיץ…) ובמקביל אנו מעוניינים כמובן לשלוח לחמנו על פני המים ולהפיץ גם לגורמים מקצועיים, מן הסתם גם דרך הרשת. הקטעים יעלו בהדרגה. אנחנו רוצים להבטיח שרק משהו שכולם שלמים אתו יתפרסם. כך גם לגבי הקלטות קודמות שלנו מכל מיני קונצרטים שעדיין מסתובבות ברשת ושצריך לעשות בהן סדר…

יש למה לחכות, ובנוסף – בין הרצות 'הולדת האופרה' בספטמבר ובמרץ, תציגו העונה תכנית אחרת. כמובן שנקדיש לה שיחה נפרדת, אבל על קצה המזלג, מה באמתחתכם?

ספרד. זה חלום ישן. אבל לאו דווקא ספרד בקטע לאומי-גיאוגרפי, כלומר לא רק, אלא יותר השראה תרבותית, עם נושאים מוזיקליים "ספרדיים" שמתגלגלים ממקום למקום. וסוף סוף נבצע גם ויאנסיקוס (villancicos). ויאנסיקוס זה דבר פשוט נפלא. אבל אני לא רוצה לומר על זה כלום, זה עוד מוקדם.

"הולדת האופרה" – אנסמבל In Camera XV ביצירות הנדל, מונטוורדי, קאצ'יני ואחרים. סטודיו הכט, חיפה, 11.9.14; מרכז פליציה בלומנטל, ת"א, 13.9.14; ביה"ס למוזיקה בוכמן-מהטה, אונ' ת"א, 26-27.3.15.