music4awhile

ראשי » Posts tagged 'עמית דולברג'

Tag Archives: עמית דולברג

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

קלאסיקה יידית

ברכה קול משיקה אלבום משירי לייבו לוין / עמיר קדרון

צילום: עמית גושר

ברכה קול, מצו ונגנית חליליות. למדה זמרה באונ' ת"א. מופיעה בקביעות כסולנית בפסטיבלים ועם התזמורות המובילות בארץ. בין תפקידיה: צ'נרנטולה, מלכת הלבבות ("אליסה בארץ הפלאות", דוד זבה) וכרמן. החלה להופיע כנגנית חליליות בילדותה. בגיל 17 סיימה בהצטיינות את לימודיה לתואר "אמן" בחליליות. חברה באנסמבל מיתר.

מה את יכולה לספר על לייבו לוין?

לייבו לוין נולד ב-1914 בקמפולונג, רומניה ונפטר בארץ ב-1983. הוא היה קריין אמנותי, זמר, מלחין ומשורר ביידיש שהתפרסם ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה.

הוא הלחין שירים ופיוטים לטקסטים של מיטב המשוררים, כגון: ביאליק, לייויק, צייטלין, נחום יוד, המשוררת הצעירה שנספתה בשואה זלמה מרבאום-אייזינגר ואחרים.

עבורי, גילוי יצירותיו הוא בגדר מציאת אוצר – לא פחות מכך. ההלחנה של הטקסטים הינה ברמה האמנותית הגבוהה והמדויקת ביותר שיש. יצירותיו הן ליד אמנותי לכל דבר. 

הכרת את יצירתו עוד לפני העבודה על האלבום?

הסיפור די מדהים ומיוחד: לפני מספר שנים הוזמנתי ע"י מר פאול לנדאו (מנהל המכון למוזיקה ישראלית עד לפני כשנתיים) לשיר בקונצרט של יצירות ישראליות מטעם המכון.

היה לי חשוב, כמו בכל פרוייקט שאני מבצעת, לערוך מחקר מקיף ומעמיק בנושא, וביקשתי לעבור על כל היצירות הכתובות למצו-סופרן הנמצאות במכון. ברשימה ראיתי אזכור לחוברת מיצירותיו של לוין שיצאה מטעם המכון, ומאוד הסתקרנתי… לא הכרתי את שמו לפני כן. כאשר הגעתי לפגישה במכון למוזיקה, ופתחתי את החוברת – באמת הרגשתי שמצאתי אוצר.

לקונצרט ההוא בחרתי 4 שירים. היתה התרגשות גדולה מאוד לגבי החומר, כמובן שמצידי – אך גם מצד הקהל. לשמחתי, בסיום הקונצרט הזמין אותי פאול לנדאו להקליט את הדיסק.

מה יש במוזיקה שעורר בך תגובה כזו חזקה?

אני מניחה שההתלהבות היתה זהה לאותה התלהבות שיש לי כאשר אני נתקלת בכל יצירה שבעיניי היא גדולה: קודם כל, אני תמיד מתרשמת מהטקסטים אותם בחר המלחין. זה אומר לי הרבה על אופיו ואישיותו. יש הבדל גדול בין מלחין שבוחר טקסט "יפה" לבין מלחין שבוחר טקסט מעמיק הדורש ממש התמודדות, וזה בדיוק המקרה. שנית, ההלחנה עצמה, שהיא מאוד מעמיקה וספציפית. ההתייחסות של לוין למילה הינה ברמה האמנותית הגבוהה ביותר.

אני מניחה שחלק מההתפעלות וההתרגשות שלי נבע מכך שהחומר כל כך שונה משירי יידיש שהכרתי, ושרובנו מכירים כאן בארץ. האווירה היא מאוד קלאסית ולא עממית, הן בלחנים והן בטקסטים.

זאת אומרת שיצירתו של לוין מאירה זווית לא מוכרת של התרבות היידית?

יצירתו בוודאי מאירה זווית שאינה מוכרת לקהל הרחב, וחשוב לי מאוד לציין את העיבודים הנפלאים שעשה חנן וינטרניץ לפסנתר. לייבו לוין עצמו לא ידע לכתוב תווים. רבים מניגוניו נרשמו ע"י מוזיקאים אחרים עוד בחייו, ויש אפילו שירים שהועלו לכתב רק לאחר מותו, לאחר האזנה להקלטה בביצועו.

וינטרניץ לא הכיר את לוין, ועם זאת יצר עיבודים כ"כ טבעיים, ההולמים כ"כ את מהות הטקסט וההלחנה – ובכך נוצרה יצירה מאוד קלאסית.

מתוך החומרים שמצאת במכון, כיצד נבחרו אלו שנכנסו לאלבום?

ביקשתי לקבל את כל החומר של לוין שהיה קיים במכון, וקיבלתי עשרות שירים בכתב יד (עד אז הודפסו רק 12 שירים בהוצאת המכון). מתוך השירים הרבים בחרתי 16.

היו שיקולים רבים בבחירת החומר: היה לי חשוב להראות את כתיבתו המקיפה ואת ריבוי הסגנונות, וכן גיוון מבחינת טקסטים (כאלו המדברים על גורל ועל שאלות קיומיות לצד טקסטים קלילים).

בחרתי שירים ליריים לצד שירים יותר רצ'יטטיביים. היה לי חשוב לתת דגש בצד הקלאסי של כתיבתו: יש שיר מיוחד מאוד – "שעפסן" ("כבשים", למילים של דורה טייטלבויים) שהזכיר לי את  ה"קדיש" מאת ראוול – הן מבחינת המבנה והן מבחינת הדרישות הקוליות: זהו שיר מאוד דרמטי בעל מנעד קולי גדול וקולורטורה. ברור שנדרשת מיומנות של זמרת קלאסית ע"מ לבצעו.

נתקלת באתגרים במהלך לימוד החומר?

לימוד החומר עצמו היה מאוד טבעי. אני מניחה שזה קשור להלחנה הכ"כ מדויקת – מבחינה אמוציונלית, מלודית וריתמית של הטקסטים. כמו כן, השירה ביידיש מאוד נעימה – השפה היא כמובן שילוב של גרמנית ועברית, אך ההגייה רכה יותר מאשר בגרמנית.

יש לך זיקה מיוחדת ליידיש?

בבית הוריי לא דיברו יידיש, אך שניהם (אבי יליד רומניה ונפטר לפני מס' שנים) מבינים את השפה, שדוברה בבית הוריהם. אז החיבור שלי ליידיש מאוד טבעי. אגב, הקלטתי ביידיש לפני מס' שנים עם יואב תלמי ואראלה תלמי, לדיסק TALMIS PLAY TALMI שיצא בהוצאת CENTAUR בארה"ב.

היידיש תמיד סיקרנה אותי, ובייחוד הוקסמתי מנושא העיירה היהודית. הסופר שלום עליכם הוא אחד מהסופרים האהובים עלי עוד מילדותי. כאדם וכאמן מבצע, תמיד מעניין אותי לחקור ולהעמיק בכל נושא השורשים והזהות שלי. זאת אחת הסיבות שאני מרבה לבצע מוזיקה קלאסית ישראלית.

את סבתי ברכה, אם אמי אשר אני קרוייה על שמה, לא זכיתי להכיר. כמו רבים כ"כ מבני עמנו, היא איבדה רבים מבני משפחתה בשואה. אני יודעת שהיא דיברה ושרה ביידיש, וזאת אחת הסיבות שהפרויקט הזה חשוב לי ומרגש אותי באופן אישי במיוחד.

אחרי דורות של דחיה ושל תיוגה כארכאית וגלותית, היידיש זוכה לעדנה – אולי באמת מתוך הכרה שעלינו לשמר אותה בטרם תיכחד. את מסוגלת להעריך – מעבר לעניינך האישי – את חשיבותו של לוין במורשת היידית? 

אני מסכימה לחלוטין לגבי העדנה, ומקווה שאכן השפה תישמר ושערכה התרבותי וההיסטורי יזכה לכמה שיותר הערכה.

לגבי שאלתך – קשה לי מעט לענות על כך. קל לי יותר לענות מהמקום שלי כמוזיקאית. אני יודעת בפירוש שהפרוייקט הזה הינו חדשני – ביצוע קלאסי ליצירתו של לוין על במת הקונצרטים.

היית בקשר עם משפחתו של לוין במהלך העבודה על האלבום?

הקשר נוצר רק בחודשים האחרונים, לאחר שהדיסק כבר הוקלט: מסתבר שרות לוין, בתו של לייבו, ידעה שאני שרה משירי אביה, ואף היתה בקונצרט בירושלים לפני מס' שנים, בו ביצעתי את השירים (קונצרט שהיה זהה בתוכניתו לקונצרט הנ"ל שיזם המכון למוזיקה ישראלית), אך התביישה לגשת אליי – וכ"כ חבל לי שלא הכרנו כבר אז… מהשלום הראשון שאמרנו בטלפון, הרגשנו כמו אחיות.

רות מקדישה חלק ניכר מעבודתה להנצחת פועלו של אביה, ואף הוציאה ספר מרשים ומקיף במיוחד משיריו. במשך שנים חלמה שזמרת קלאסית תקליט את השירים, לכן היתה מאוד מאושרת מכל הסיפור.

היא עצמה שרה משירי אביה; מדוע חשה צורך להעביר אותם דרך הפריזמה של ההכשרה הקלאסית?

לא אוכל לדבר בשמה של רות לוין, אלא רק להניח מדוע קיוותה שזמרת קלאסית תקליט את השירים: סגנונו הייחודי של לוין הושפע ממס' מקורות – שירי עם, חזנות ומוזיקה קלאסית. הוא ראה עצמו קודם כל כ"אמן המילה" – וזו למעשה התכונה הראשונית החשובה ביותר לגדולי כותבי הלידר.

השילוב של הפרשנות העמוקה של הטקסטים, המלודיות שלו – שהינן ברובן מורכבות ובעלות מנעד קולי גדול – בשילוב העיבודים המאוד קלאסיים של חנן וינטרניץ, מתאימים והולמים לביצוע של זמרת קלאסית.

כיצד היתה העבודה המשותפת עם הפסנתרן עמית דולברג על האלבום?

היתה עבודה מצויינת ומאוד טבעית. ההקלטה נערכה לאחר שכבר עבדנו יחד במס' פרויקטים במסגרת אנסמבל מיתר, וראינו שהגישה המוזיקלית שלנו והתיאום המוזיקלי בינינו מצויינים.

עמית גם הוא הרגיש חיבור מיידי ליצירותיו של לוין. בעקבות התיאום המצויין בינינו – את הדיסק הקלטנו ביומיים בלבד! ישנם שירים שהוקלטו בטייק אחד בלבד – דבר מאוד נדיר ומיוחד בהקלטת דיסק.

במופעי ההשקה תבצעו את האלבום במלואו?

היה לי חשוב מאוד – ועמית דולברג ויורם יונגרמן (מנהל המכון למוזיקה ישראלית) הסכימו איתי – לא לבצע את הקונצרט באופן זהה לתוכן הדיסק, משתי סיבות: האחת, רציתי שיהיה ערך מוסף הן לקהל שבא לקונצרט והן לרוכשי הדיסק; השניה, היה לי חשוב להראות את ההמשכיות והחיים שיש במוזיקה, שלא "נחתמת" או "מסתיימת" כאשר היא מוקלטת, אלא ממשיכה לקבל חיים וכיוונים חדשים.

זה נראה לי חשוב במיוחד, מכיוון שמדובר כאן על יידיש – היה לי חשוב להמחיש את התפתחות השפה ותחייתה באופן סימבולי דרך הקונצרט. לכן החלטנו גם לצרף לקונצרטי ההשקה את גלעד הראל, נגן הקלרינט וחבר אנסמבל מיתר, אשר בנוסף להיותו נגן קלאסי מתמחה גם בנגינת כלייזמר. בקונצרט נבצע שירים מתוך הדיסק, וכן עיבודים חדשים לשירים.

מלבד שוחרי היידיש, איזה קהל עשוי האלבום למשוך? למשל, את חושבת שמי שאוהב לידר ימצא עניין?

בפירוש! הדיסק הינו דיסק לידר. גם מבחינת העיבוד הקלאסי מאוד של וינטרניץ, וגם מבחינת הביצוע של עמית ושלי.

יתקיימו מופעים נוספים אחרי שני ערבי ההשקה?

אנחנו בהחלט מתכננים מופעים נוספים, אם כי כרגע אין עדיין תאריכים ספציפיים. לדעתנו זהו פרוייקט שיכול לעניין אנשים רבים.

אגב, חשוב לי מאוד לציין משהו. מדברים רבות בתקופה האחרונה על מחירי הכרטיסים הגבוהים של הקונצרטים. היה לנו חשוב שכל אוהבי היידיש באשר הם יוכלו להגיע לקונצרטים האלה, ולכן הכרטיסים במחיר מיוחד: בת"א – 20 ₪ או 60 ₪ לכרטיס + דיסק. בחיפה הכניסה ללא תשלום.

בעקבות ההיכרות עם שירי לוין, בכוונתך לחקור את הליד היידי של יוצרים נוספים?

זה בהחלט נושא שמאוד מעניין אותי.

לסיום, מה תכניותייך להמשך העונה?

קודם כל, אני מבקשת להודות למכון למוסיקה ישראלית IMI אשר הדיסק יוצא בהזמנתו ובהפקתו; למנהל שהזמין אותי להקליט את הדיסק – מר פאול לנדאו; ולמנהל הנוכחי, מר יורם יונגרמן.

יש לי תוכניות רבות להמשך העונה, החל ממוזיקה עתיקה ועד מוזיקה בת-זמננו. אציין כמה מהקרובות: יהיו קונצרטים של מוזיקה עתיקה בהם אני מנגנת בחליליות ושרה לצד דורט פלורנטין (תלמידתי לשעבר) בחליליות, חן גולדסובל בוויולונה ומרינה מינקין בצ'מבלו.

יש קונצרט עם אנסמבל הלדינו בו אני חברה, בניהולו האמנותי של יאיר דלאל, מתוכננים קונצרטים עם זמרת הסופרן סיון רותם והפסנתרן ויקטור סטניסלבסקי; מס' רסיטלים והופעות עם גיל שוחט; פרויקט נוסף עם עמית דולברג במסגרת אנסמבל מיתר.

בקיץ הקלטתי אופרת יחיד לקול ואלקטרוניקה שהוקדשה לי ע"י אריק שפירא. בימים אלה הוא מלחין יצירה נוספת עבורי לקול וחליליות.

"מנגינת סתיו קטנה – משירי לייבו לוין" – ברכה קול – מצו-סופרן; עמית דולברג – פסנתר; אמן אורח: גלעד הראל – קלרינט. קונצרטי השקת האלבום, לרגל 100 שנים להולדת המלחין: חיפה, אוניברסיטת חיפה אולם הכט, יום ד' 24.12 ב-19:00 (הכניסה חופשית). ת"א, הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, יום ב' 29.12 ב-20:30, כרטיסים ב-20 ₪ או 60 ₪ לכרטיס ודיסק. לרכישת כרטיסים: 03-5466228

מודעות פרסומת

קונטמפרה

אנסמבל טמפרה מגיש קלאסיקה בלבוש חדש / עמיר קדרון

עמית דולברג, פסנתרן. ניגן והקליט עם המנצחים ז'ולט נאג', אילן וולקוב ואחרים. השתתף בפסטיבל הסתיו בווארשה, הביאנאלה של היידלברג ועוד. זכה במלגת ארקין ומלגות קרן התרבות אמריקה ישראל. מלמד באקדמיה למוזיקה בירושלים. מייסד אנסמבל מיתר ומנהלו האמנותי.

נפתח בנזיפה: בעמוד המופע באתר של שטריקר כתוב: "…קונצרט ראשון בתל אביב אחרי סיור מוצלח באירופה". איך זה שהרכב שכל חבריו ישראלים מתחיל את דרכו דווקא בחו"ל?

ובכן, זה לא מדויק. אנחנו מופיעים בארץ כבר כשנה, אך עדיין לא ניגנו בתל אביב. בירושלים, נתניה, עכו וכפר בלום דווקא כן. בתל אביב כולנו מופיעים המון, ולכן חיכינו לרגע שייראה לנו מתאים.

באילו נסיבות נוסד ההרכב?

ארבעתנו חברים. חיפשנו משהו חדש, סאונד חדש, התחלנו לדבר ולבדוק איך אפשר להשיג את זה דרך הכלים בהם אנחנו מנגנים. נפגשנו לכמה סשנים של נגינה משותפת ומשם יצאנו עם תשובות לגבי הכיוון אותו אנחנו רוצים לבחון כרגע.

מה לגבי השם?

השם הוא מעולם הציור. שכבות של צבע המתלכדות לאחד. כך אנחנו רואים את תהליך חיפוש הרפרטואר והסאונד שלנו.

בתכנית מוזכרים שוסטקוביץ’, פיאצולה, ברנשטיין וליגטי – שמות שעשויים להופיע גם בהקשר של אנסמבל מיתר. באיזה אופן מגדיר 'טמפרה' כיוון משלו?

לא בדיוק. אתה צודק כמובן בקשר לליגטי.  שוסטקוביץ', ברנשטיין ופיאצולה – לא ממש. העניין כאן הוא סאונד אחר עם רפרטואר מגוון. קשה לשים את האצבע על מה בדיוק הרפרטואר שלנו. זה ברור שהכיוון הוא קלאסי. הסאונד של הרביעייה הוא ג'אזי, זה ב-DNA של ההרכב, אבל הרפרטואר הוא לכיוון הקלאסי.

לכל אחד מארבעתנו יש כיוון מאוד ברור בבחירת יצירות ובמקומות בהם אנחנו מנגנים כבר הרבה שנים. בטמפרה אנחנו מוצאים מקום גם להשמיע את הקול שלנו, את המקום ממנו באנו, מארבעת הכיוונים השונים האלה יוצא אחד חדש. זה אנסמבל טמפרה בעצם.

זה נובע מההכשרה הקלאסית שלכם?

כן. ארבעתנו מאוד דומים בזה שאנחנו כל הזמן מחפשים דרכים חדשות לאתגר את עצמנו ודרכים חדשות להבעה. בטמפרה אנחנו מוצאים איך לממש זאת דרך הרפרטואר הקלאסי באופן חדש, שונה ורענן עם עיבודים חדשים, ומצד שני אנחנו מנגנים רפרטואר חדש לנו כמו פיאצולה ופט מאטיני. בנוסף, חברי האנסמבל מעורבים בכתיבה. תומר כתב עכשיו הומאז' לפרנק זאפה, והזמנו יצירה חדשה ממשה זורמן העוסקת במוזיקה מתוך סרטי קרטונס.

אילו אתגרים מציב הצורך לעבד חומרים קלאסיים עבור ההרכב?

מבחינת הכלים מדובר הרי בהרכב עם גוון מאוד לא קלאסי, כך שכל יצירה קלאסית מקבלת טיפול מיוחד ברגע שכותבים אותה לטמפרה. היצירה נשארת אותה היצירה, המעבר שלה לרביעייה שלנו מגלה בה משהו חדש.

למשל?

בבקשה:

אחד המאפיינים של הג'ז הוא האילתור. האם יש לכך מקום גם כשמטפלים בחומרים קלאסיים, או שמלבד העיבוד המתבקש אינכם עורכים שינויים?

נקודה טובה. בכמה מהעיבודים יש מקום לאילתורים שלנו. בשבילנו זה משהו חדש. כל מופע שלנו הוא משהו אחר, משהו מפתיע.

השינויים שחלים ממופע למופע נובעים גם מתגובת הקהל?

באופן מסויים כן. אנחנו מדברים עם הקהל, מספרים דברים אישיים על חלק מהיצירות.

כלומר, לא רק המוזיקה, אלא גם הפורמט שונה ומשוחרר. מבחינה זו, האם הבחנתם בהבדל בין המופעים בארץ לעומת האירופאיים?

כן, זו לא הופעה קלאסית רגילה. זה הרעיון. לא שמתי לב לתגובות שונות בין הקהל הישראלי לאירופאי. זה מעניין שלפעמים מזמינים אותנו לאולמות של מוזיקה קלאסית, ולפעמים למועדונים. בזאגרב למשל הופענו במועדון ג'אז, השבוע ננגן במועדון הפטריה בקיבוץ דן במסגרת פסטיבל קול המוזיקה, אחרי זה בשטריקר. זה ברור שאנחנו לא ג'אזיסטים ואנחנו לא מתיימרים להיות, אבל עובדה שהסאונד של האנסמבל גורם גם למקומות בהם לא מנגנים מוזיקה קלאסית להזמין אותנו ולחשוף את המוזיקה שלנו לקהל שבדרך כלל לא נתקל בה.

זה מעניין, כי בד"כ כאשר אין הגדרה מפורשת למופע, יש קשיים לשווק אותו נכון, ואילו ההיתוך שלכם בין קלאסי וג'אז מושך קהל משני התחומים. הרקע של המאזינים ניכר בתגובות?

המופע הוא קלאסי. זו ההגדרה שלו. אנחנו נגנים שמנגנים מוזיקה קלאסית. השוני כאן הוא הרכב הכלים ובחירת הרפרטואר. עד עכשיו רוב הקהל שלנו היה קהל קונצרטים שבא לשמוע קונצרט קלאסי. החלק שבא מעולם הג'אז הופתע וקיבלנו תגובות חמות מאוד.

מתוך ההיצע האינסופי של הרפרטואר הקלאסי, אתם מתמקדים בעידן המודרני. האם בהמשך תנסו לעבד להרכב הייחודי גם יצירות קנוניות של מוצרט, בטהובן ושות'?

קשה לי לומר כרגע, אבל סביר להניח שכן.

מה תכניות ההרכב לעונה הבאה?

מספר קונצרטים בארץ, ואנחנו גם לקראת סיכום על שני סיורים בחו"ל.

עם התכנית הנוכחית, או שאתם בכל מקרה בתהליך מתמיד של חיפוש והתנסות?

אנחנו כל הזמן מחפשים עוד רפרטואר, ויוזמים יצירות חדשות ועיבודים חדשים.

אנסמבל טמפרה – יגאל מלצר (חצוצרה), גן לב (סקסופון), תומר יריב (כלי הקשה), עמית דולברג (פסנתר) – יופיע בקיבוץ דן במסגרת פסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון (24.7) ובקונסרבטוריון הישראלי, ת"א (31.7). הזמנות: tempera.ensemble@gmail.com

חגיגות העשור

הנאה צרופה בקונצרט של אנסמבל מיתר / עמיר נהרי

יצירתו של שנברג, Pierrot Lunaire, השפיעה על שורת מלחינים לכתוב להרכב דומה של קול, פסנתר, רביעיית מיתרים וכלי עץ: חליל, פיקולו, קלרניט ובס-קלרניט. התוכנית שהוצגה על ידי אנסמבל מיתר בקונסרבטוריון בשטריקר עקבה אחר נתיב ההשפעה הזה, בייחוד ביצירות המעבדות לתזמורת שירת משוררים ולחנים עממיים.

הקונצרט נפתח ביצירתו הקצרה של בריו "O King", שנכתבה לזכרו של מרטין לות'ר קינג ועושה שימוש מוזיקלי בעיצורים ובהברות שבשמו של המנהיג. הביצוע החד והתקיף (הכולל צעקות של הנגנים) הוקדש לזכר שולמית אלוני. הנגנים וזמרת המצו ברכה קול המשיכו לביצוע יצירתו הקצרה של סטרווינסקי, "שלושה שירים יפניים", שבה חקר את האופי והסגנון של התרבות היפנית באמצעות הלחנת שירי הייקו. לברכה צבע קול נאה והיא דייקה בשירתה, אולם הוויברטו העיב במידת מה על ההנאה.

לאחר מכן ביצע האנסמבל את יצירתו של ראוול "שירי מלארמה", המביעים באמצעות אווירה מוזיקלית פנטסטית ומלנכולית את שירי האהבה העמומים והמצועפים של סטפן מלארמה. גישתה האמנותית הטבעית, הצלולה והצנועה של זמרת המצו איילת אמוץ-אברמסון עוררה התפעלות. לקולה הבעה חמה ועשירה והעידון שלה מופלא; היא עמדה ללא תנועה בפנים נקיות, וריתקה את הקהל בשירת פיאנו. בראבה! כאן גם המקום לתת את התשבוחות הכה ראויות לאנסמבל. הגישה הרצינית, הממושמעת, הממוקדת והמושכלת של האנסמבל ושל מנצחו, אייל עין הבר, ניכרה בכל יצירה.

לאחר ההפסקה נוגנו שתי יצירות של ברטוק. הראשונה היתה ה"קונטרסטים" הנהדרים לכינור, לקלרנית ולפנסתר, המתרגמים השפעות עממיות לשפתו המודרנית של המלחין, ולא-טונליות עם רמזים טונליים. הנגנים המצויינים המחישו כיצד ניתן להתחבר ואך לסחוף את הקהל עם מוזיקה חדשנית יחסית; זאת, באמצעות הגשה מדוייקת של מגוון ההבעות ביצירה: פעם רוך, פעם התפרצות – ואף הומור. גלעד הראל מביע עדינות וגם מחייך עם הקלרניט שלו, כנורו של משה אהרונוב הופך לעיתים ל"פידל" עממי, ופסנתרו של עמית דולברג, המנהל האמנותי של האנסמבל, לעיתים מרחף ולעיתים צולל לעומקים. עם זאת, כשזה נדרש, שלושתם מביאים גם איכות מתפרצת וכמעט אלימה.

יצירתו של ברטוק "שירי עם סלובקיים" למקהלה ולפסנתר עובדה עבור האנסמבל על ידי המלחין הצעיר עמרי אברם, שגם נכח. היצירה מתארת ארועים בחיי הכפר והושרה על ידי מקהלת "מעיין" בעברית. גרסתו של אברם כוללת קטעי מעבר המתחילים בשאיפת אויר ללא צלילים לתוך הקלרניט, ומשלבים א-טונליות עם שיאים טונליים. היצירה המקורית ההרמונית והפשוטה יחסית הפכה כך למודרנית יותר, באופן הנאמן לרוחו ולשפתו של ברטוק. השירה של "מעיין" יכלה להיות ממוקדת מעט יותר, וסקציית הסופרן היתה דומיננטית מעט יתר על המידה. האנסמבל היה שוב שותף שווה ולא מלווה. כנקודה לשיפור, הייתי רוצה לראות את האנסמבל מאפשר במקומות הנכונים לסולניו (זמרים ומקהלה) את קדמת הבמה – הן פיזית והן מבחינת עוצמת הנגינה.

המסע המוזיקלי הקסום לתרבויות העולם, להרכב של פסנתר, מיתר עץ וקול הסתיים במיני-מסע מוזיקלי קסום באמצעות מחרוזת שירי העמים של בריו. תהילה ניני-גולדשטיין, בעלת נוכחות של כוכבת וניסיון בינלאומי – ובכלל זה בעבודה עם אנסמבל Les arts florissants הידוע – הפכה בזמרתה מאמריקאית צוננת לצועניה רוחשת, הכל בהתאם לערש התרבותי של כל שיר. היא ריגשה וסחפה והפיקה עם האנסמבל שמחת חיים מוזיקלית אמיתית.

לסיכום, אנסמבל "מיתר" חוגג עשור עם תוכנית מצויינת וראוי לטובים שבאולמות. האנסמבל הגיש תרבות מוזיקלית עילאית, רצינות ובשלות שיכולות להוות לדוגמה בנוף המקומי. תענוג.

"קול העם" – אנסמבל מיתר חוגג עשור. משתתפים: אייל עין הבר – ניצוח; ברכה קול, תהילה ניני גולדשטיין, איילת אמוץ אברמסון – שירה; חברי תכנית "תדרים"; מקהלת מעיין בניצוח ענת מורג. 25.1.14, קונסרבטוריון ת"א.

למי צלצלו הפעמונים

חוויות מרסיטל מיוחד של הפסנתרן עמית דולברג / חגי אברבוך

יושב פסנתרן לבדו, מולו תווים, והוא מנגן. הוא מסיים יצירה אחת, ועוד אחת, מדי פעם עוצר להסביר, אבל בדרך כלל פשוט שומט את התווים מן הפסנתר אל הרצפה וממשיך הלאה. הידיים חולפות על הקלידים, הופכות את התווים, שומטות אותם בעדינות ארצה. אצל פסנתרן פחות טוב היה יכול להיות משהו מרגיז במחווה הזאת. אצל עמית דולברג, שנותן את כל כולו לדיוק ולעדינות ביצירות שמולו, זה חלק מהחוויה המרוממת, הנדירה, של רסיטל פסנתר מרגש באמת, רסיטל שבאמת מדבר את עצמו, וכל כולו דנדוני פעמונים וזיכרון.

ביצירתו של לואיג'י נונו, "הסבל היכן שנמצאת השלווה", לפסנתר וטייפ משנת 1976, מלווה סרט הקלטה את הנגינה החיה. דולברג מציין שמאוריציו פוליני הקליט את הטייפ – תוך דפיקות על הפדל ושלל רחשים. הדיאלוג צפוף ומדויק מאוד. הפסנתרן נותן פראזה נוקשת, מהירה, של צליל אחד שהוא כמו פעמון והד בעת ובעונה אחת, וכעבור רגע עונה לו ההקלטה באותה פראזה עצמה, בזמן שהפסנתרן שקוע ברעם חרישי באוקטבות הנמוכות בפסנתר; ואחר כך עולה הרעם המוגבר מסרט ההקלטה וידי הפסנתרן שבות אל הנקישות המהירות באוקטבות הגבוהות. הדיאלוג אמנם אינטנסיבי, אבל אף פעם לא מהיר. זאת יצירה מהורהרת, אישית מאוד, גוברת בקרשנדו ודועכת. זו התרחשות לא אקראית, אלא מובנית, והחוויה מרתקת ואפקטיבית. היצירה כולה עולה מן הפסנתר שעל הבמה ומרחשי הצלילים שמקיפים את השומעים מכל עבריהם. תלת-ממדיות דומה לזאת – ואפקטיבית לא פחות – תעלה ביצירה החותמת את הקונצרט, מאת יוסף טל.

יצירתו של אייל אדלר, Misterioso ("מיסתורי") לפסנתר מציגה גם היא מרחב שבין המעורפל והקונקרטי. עולם צבעוני, שקט אבל תזזיתי. אין רגע מנוחה במסתורין רווי הפדל הזה. לעתים קרובות בוקעת ממנו פראזה מהירה, בעלת גוון ישראלי מאוד, ועם זאת אף פעם לא ממשית עד וולגריות, או עד שבירת המסתורין.

הן על יצירתו של אדלר, והן על יצירתו של נונו, שורה רוחו של מסיאן, לו מוקדשת יצירתו של טריסטאן מוראי, "פעמונים לפרידה וחיוך… לזכרו של אוליביה מסיאן". הפעמונים המדנדנים, רוויי הפדל, נמצאים גם כאן, אך הקרבה למסיאן בולטת יותר: ההסטות הריתמיות המרובות, הציפורים שכלא ושחרר במרחבי הפסנתר ב-"קטלוג הציפורים" המרהיב שלו (שכבר הגיע הזמן שקטעים ממנו יבוצעו בארץ) – כל אלו מרומזים כאן, ויותר ממרומזים. אולי בכך גם חולשתה של היצירה. לטריסטאן מוראי שפה עשירה ומרתקת משלו, וכאן היא כמו מוסטת הצידה ונכנעת מפני המחווה למלחין הגדול שקדם לו.

יש עונג מיוחד במעבר ישיר, כמעט ללא הפסקה, לדביסי, המלחין הצרפתי שיותר מכל נשם מסתורין מהורהר אל הפסנתר, ופתח את הדרך הרחבה והאוורירית לבאים אחריו. שניים מתוך הפרלודים היפהפיים שלו, "מפרש" ו-"צעדים בשלג", זכו לביצוע ענוג, מין תמונות צלולות מן העבר. ביניהם – יצירתו של פיליפ לארו "צפוף…שקוע" (Dense…Englouti). יש ביצירה זו של לארו התענגות על רחשי הפסנתר הפנימיים, נקישות חזקות באוקטבות העליונות, עם מעט פחות פדל ומסתורין, ושמץ ג'זיות. בין פסז'ים מהירים, אקורדיקה כבדה ותנועות בתוך חלל הפדל, נבנית יצירה משחקית בעיקר, שמתכתבת עם הסובבות אותה. אפילו שמה מרמז, אולי, ל-"הקתדרלה השקועה", הפרלוד העשירי בספר הפרלודים הראשון של דביסי.

יצירתו של עמוס אלקנה, "רעידות", "Shivers", נועדה במקור לצ'לסטה וכאן בוצעה בפסנתר ממותכן – פסנתר נוסף שהונח על הבמה וחלק ממיתריו עברו 'שינוי מסתורי' – באמצעות שלל מכשירים חיצוניים, כגון מטבעות שבין המיתרים או מחקים וכדומה. חלק מההנאה ביצירות לכלי ממותכן הוא שלל הגוונים שמפתיעים את המאזין. לא חסרות דוגמאות, ואולי המפורסמת שבהן היא הסונטות והאינטרלודים של קייג'. האפקט של הפסנתר הממותכן נע לרוב בין גמלן לאלקטרוני. הבעיה היא שביצירה של אלקנה יש מעט מאוד מן האפקטים המיוחדים האלו, רוב המיתרים לא עברו שינוי כלשהו, וחלק גדול מהזמן מדובר ברצף אוסטינטי שלא יוצרים עניין רב. פתיחת היצירה דווקא מושכת את המאזין: נקישה באזור ה'ממותכן' יותר בפסנתר מעלה מעין קול תופים קטנים מתוך הכלי. בנוסף, אל תוך הסקרצו המעט תזזיתי הזה מתלווה גם אפקט אלקטרוני, כפי הנראה – מעין שריקה עולה שיוצאת כביכול מתוך הפסנתר, או אפקטים חיים על צליל שיוצא מן הפסנתר ומדנדן שוב ברחבי האולם מן הרמקולים, מה שמוסיף ריכוך קל ליצירה. בעבר כבר נהניתי יותר מיצירות של מלחין ישראלי משובח זה, ואני מקווה לשמוע עוד ממנו – ומן הצבעוניות הרבה שהוא מסוגל לה.

לסיום – הקונצ'רטו לפסנתר וסרט מגנטי מס' 6 מאת יוסף טל, משנת 1970. דברים רבים כתבו על היצירה הזאת כשבוצעה לראשונה, מציין דולברג, וגם שלל הבלים ("זה לא צ'ייקובסקי". אכן). זוהי יצירה מרהיבה, בנויה היטב, שמעוררת חשק מיידי לשמוע אותה שוב עם סיומה. אזעקות מתכתיות, מעובדות, עולות לאט. מדיטציה על אזעקה. הפסנתר מרכך, יוצר הפוגה מול צלילים ארוכים, עגמומיים, דמויי אקורדיון, מסרט ההקלטה. הדיאלוג עם הפסנתר אינטנסיבי, מול שלל התקתוקים והרעשים שכמו התיישנו, אבל למעשה נותרו רבי-רושם עד היום. יש תחושה מוזרה של העלאה באוב של תקופה אחרת, שבה השיברון רק החל, והכל היה עוד מעודן, מרומז. טרילים ארוכים בפסנתר מתחלפים בריצה מהירה, שכמו נמלטת מפני דבר-מה, והרחשים האופפים אותה אינם נותנים לה מנוח. המבע הפילוסופי, המהורהר, ביצירתו של נונו שבתחילת הקונצרט, מתחלף בתמונה מופלאה של אי-שקט, ומבט מעט מדוכדך ותוהה אל העתיד.

בחירת היצירות נהדרת, עבודת הסאונד משובחת, וכך חלפה לה השעה הקלה מבלי משים (וללא הפסקה). וכשפסנתרן מצוין כמו עמית דולברג פונה אל הקהל בצניעות בין היצירות, מעיר עליהן, מסביר אותן, מביע את רגשותיו-הוא ביחס אליהן, מתבדח בעדינות – התחושה מלבבת, אינטימית, ומוציאה את המיטב מאולם רן ברון הקטן שבקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה. אנו זקוקים לעוד רסיטלים כאלו, כמו אוויר לנשימה.

Piano Plus:  עמית דולברג, פסנתר. עמוס אלקנה – אלקטרוניקה חיה וסאונד. 21.2.13, קונסרבטוריון ת"א.