music4awhile

ראשי » Posts tagged 'עומר ולבר'

Tag Archives: עומר ולבר

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

שמונה מיתרים לתהילה

רשמים מהופעת הקפוסונים עם הפילהרמונית / שולמית שריד

זמן רב חיכיתי בהתרגשות לקונצרט של האחים רנו וגוטייה קפוסון. הכנר והצ'לן (בהתאמה) הם מהבולטים בדור המבצעים הצעירים, מנהלים קריירה סולנית משגשגת, ומרבים להופיע ברסיטלים, להקליט ולנגן מוזיקה קאמרית יחד עם הפסנתרן פרנק בריילי.

נחשפתי לנגינתם לראשונה מהקלטת השלישיות של שוברט, שהיא בעיניי מהיפות ביותר שיש. הקונצ'רטו הכפול של ברהמס, אם כן, היה הזדמנות נפלאה להאזין לנגינתם, הזדמנות המשלבת נגינה סולנית וקאמרית.

הביצוע של האחים קפוסון עלה על כל הציפיות. היכולות הטכניות של שניהם עילאיות; הם מפיקים מכליהם צליל מתוק ועשיר, ונגינתם מאופיינת באנינות טעם ובמוזיקליות ללא מנייריזם המאפיין רבים מדי מהמבצעים הצעירים של ימינו. התיאום ביניהם מושלם – פסאז'ים מהירים ביותר נוגנו כאילו היו הקפוסונים איש אחד, ועלתה בי תהייה האם שניים שאינם אחים יכולים לנגן כך.

הבעיה העיקרית מפניה חששתי – מהיכרות עם היכל התרבות המשופץ – היא האקוסטיקה, המעמעמת את הצליל כך שמי שאינו יושב בשורות הראשונות ממש שומע את הנגינה כאילו ממרחק רב וללא ארטיקולציה. על אחת וכמה וכמה כשמדובר בכלי כמו הצ'לו, שמתקשה תמיד לעבור תזמורת יותר מהכינור שמנעדו גבוה ומהפסנתר העצמתי.

ישבתי ביציע העליון, והתקשיתי לשמוע את הצ'לו: פסז'ים שלמים נבלעו בתזמורת, ובכל ירידה למנעד הנמוך או לדינמיקה שאינה פורטיסימו, הצליל נעלם. מהיכרותי עם נגינתו של גוטייה קפוסון, על צלילה הענק באופן יוצא דופן, אין לי אלא להאשים את האקוסטיקה ואת התזמורת שהייתה חזקה מדי. לראייה, צ'לנים בעלי צליל קטן וצנום מזה של קפוסון לא עוברים בכלל את הפילהרמונית בהיכל התרבות, דוגמת מיקלוש פרני, שניגן כמו בפנטומימה את הקונצ'רטו של דבוז'ק בעונה שעברה.

גוטייה קפוסון הוא ממשיך ישיר של המורשת הצרפתית הגדולה של הצ'לו: טורטלייה, ז'נדרון ונווארה. למד אצל פיליפ מולר בקונסרבטואר של פריז, ועם זאת הפקת הצליל שלו אינטנסיבית ומבריקה, בניגוד לאוורירית יותר המאפיינת בד"כ את הנגינה הצרפתית. האסתטיקה המעודנת באה, בעיניי, על חשבון התרגשות ודרמה שהיו חסרות לי בעיקר בקדנצה הפותחת את הקונצ'רטו.

לעומת אחיו, הפקת הצליל של רנו הייתה משוחררת ולירית יותר. מלכודת גדולה היא לנגן ברהמס בעודף התלהבות שגובל בוולגריות; האחים קפוסון הציגו ברהמס אסתטי ומעודן.

להדרן נוגנה הפסקליה של הנדל-האלבורסן בטמפו כה מהיר, עד כי הביצוע ארך כמחצית מהזמן הרגיל! סוף כל סוף הייתה אפשרות לשמוע גם את הצ'לן במלוא הדרו, במפגן של טכניקה מושלמת. אמנם הטמפו היה מעט מהיר מדי ועם הרבה ראוותנות, אבל אין כל רע בכך.

הקונצ'רטו של ברהמס מוסגר בפתיחה לדון פסקואלה (דוניצטי) ובפואמה הסמפונית טיל אוילנשפיגל (שטראוס). הפתיחה היתה מעט סתמית ודי בומבסטית. המנצח עומר ולבר ניצח בהתלהבות, פיזז על הבמה, וכיוון לניואנסים שלמרבה הצער לא תמיד התבטאו בנגינה. הייתה תחושה שהניצוח לא מספיק ברור לתזמורת, מה שהוביל לכניסות לא אחידות בייחוד בתחילת היצירה – תחושה שהתעצמה עוד יותר בפואמה של שטראוס.

ככלל, אני לא מחובבי נגינת אוברטורות כיצירות עצמאיות. להרגשתי, הפתיחה מאבדת כך את משמעותה. בתכנית כבדה ורומנטית למדי כמו בקונצרט המדובר, הייתי מעדיפה לשמוע יצירה שתאוורר במעט את הגודש והעושר של ברהמס ושטראוס – אולי יצירה בעלת אסתטיקה קלאסית, או דווקא מודרנית.

יצירתו של שטראוס, טיל אוילנשפיגל, כפי שהסביר פרופ' משה צוקרמן בדברי הפתיחה המאירים והמצוינים שלו, מייצגת את הפן השני של הרומנטיקה – המוזיקה התכניתית שנכתבה ע"י ברליוז, ליסט ושטראוס – לעומת האבסולוטית לה היה נאמן ברהמס.

דברי הפתיחה של פרופ' צוקרמן התמקדו בשטראוס וכמעט שהתעלמו מיצירותיהם של דוניצטי ושל ברהמס. הייתה חסרה לי התייחסות בעיקר לקונצ'רטו, לייחודיותו ולנסיבות כתיבתו המרתקות. אמנם, המטרה היא לא להלאות את הקהל, אבל כפי שאמר פרופ' צוקרמן בעצמו, היו חסרות לי בדברי הפתיחה הדגמות של הנושאים השונים ע"י נגני התזמורת.

בפואמה של שטראוס באה לידי ביטוי יכולתה הטכנית הגבוהה של התזמורת. הבריקו בעיקר כלי הנשיפה בסולואים וירטואוזיים. כלי הקשת עומעמו לעיתים ע"י מאסות אדירות של בראס. צליל התזמורת היה עשיר, גם אם לא אנרגטי במיוחד. כמו בפתיחה של דוניצטי ואף יותר, הייתה תחושה שהנגנים לא תמיד ביחד, אולי באשמת המנצח. חסרה לי תחושה של משחקיות ויותר קלילות, שהרי הפואמה הזו מספרת על מעשי הקונדס של הלץ אוילנשפיגל.

לסיום, מלה על המוזיקה שתרם הקהל: שיחות טלפון קולניות שגרמו למנצח להסתובב אחורנית; קריאות ביניים דווקא בהפוגות הנגינה; אבל מה שהכי הפריע לי היה שהתזמורת טרם סיימה להשתחוות אפילו פעם אחת, וכבר כל הקהל היה על רגליו ובדרכו החוצה. מעליב.

האחים רנו וגוטייה קפוסון בקונצרט מסדרת 'אינטרמצו' של הפילהרמונית. בתכנית: דוניצטי – הפתיחה לאופרה דון פסקואלה; ברהמס – קונצ'רטו כפול לכינור ולצ'לו בלה מינור, אופ. 102; שטראוס – הפואמה הסימפונית טיל אוילנשפיגל, אופ. 28. מנצח: עומר מאיר ולבר. דברי פתיחה: פרופ' משה צוקרמן. 8.5.15, היכל התרבות ת"א.

מודעות פרסומת

הסמארטפון מסביליה

 

צוות זמרים מרשים בפתח עונת האופרה / אביעד שטיר

את הסקירה הזו כדאי אולי להתחיל בפרט שאינו קשור ישירות להפקה הספציפית שצפיתי בה. לפני תחילת ההופעה הודיע במערכת הכריזה מיכאל אייזנשטדט, המתאם האמנותי, על יוזמה חדשה ונסיונית: במקביל להקרנת הכתוביות מעל הבמה, תישלחנה הכתוביות באמצעים אלקטרוניים גם לסמארטפונים של הצופים, שיוכלו אפוא לקרוא אותן מעל המסך הזעיר והמואר באפילת האולם.

אנצל את ההזדמנות מעל במה צנועה זו ואקרא להנהלת האופרה מנהמת לבי: לא. די. פשוט אל תעשו את זה. זה רעיון מחורבן. נכון שסמארטפונים היו דבר סקסי ומגניב בסביבות שנת 2007, אבל זו לא סיבה להסיח את דעתם של צופים ישרי דרך בהבהובי אור מעצבנים מהמושבים לידם ולפניהם; ולא ברור גם הגליק הגדול בכך שגורמים לצופים, ממש בכוח, לנתק את עיניהם מהבמה ולהתעמק בטלפון, ואולי – למה לא, בעצם? – גם לתת לייק לאיזו התחכמות לשונית של המתרגם ישראל אובל.

ולהופעה עצמה: צפיתי בחזרה הגנרלית לאופרה "הספר מסביליה" של רוסיני, בביצוע הקאסט השני. האופרה הפותחת את העונה ה-30 החגיגית של האופרה הישראלית היא הפקה מיובאת של הדויטשה אופר מברלין, שבוימה במקור על ידי קתרינה טלבאך וחודשה בתל אביב על ידי קלאודיה גוטה.

הבמה נראית נהדר: על רקע רחוב "ספרדי" שפניו לחוף הים ניצבת קונסטרוקציה מאסיבית מעץ, שהיא בו זמנית ביתם של ברטולו ורוזינה ובמה של תיאטרון נודד; רוב ההתרחשות היא על הבמה הזו, כשב"רחוב" מסביב, ובחלונות הבתים, הקהל (שרובו זוגות צעירים ומאוהבים) מתקבץ ומתפזר, בהתאם לשעות היממה.

כמו כן נעשה שימוש לא מופרז מדי בשלל אפקטים מיוחדים, לשמחת לב הקהל: זיקוקים, אש ותמרות עשן, סירנות, פיצוצים, אנשים מרחפים באוויר באמצעות כבלים, דגמים מושקעים מאוד של כלי רכב וגם אתון אחת (בשם אסתר, על פי התוכנייה). הבימוי והתלבושות היו ברוח הקומדיה דל'ארטה, ונעשה שימוש רב בקומדיה גופנית – לא תמיד בטעם מעודן – ובבדיחות סלאפסטיק.

מבין הזמרים, הבולט ביותר היה כריסטיאן זן בתפקיד פיגארו, שהכריזמה והחן הטבעיים שלו מילאו את הבמה, ושר בקול קטיפתי וקל – גם אם לא תמיד קל מספיק בשביל הקולורטורות השׂטניות שרוסיני נתן בפיו. חואן חוזה דה לאון, טנור אמריקאי צעיר ששר את תפקיד הרוזן אלמוויווה, הפגין גם הוא משחק זריז ומדויק וקול יפהפה, גדול ומתוק מאוד, אם כי ניכר המאמץ שלו ברגיסטר העליון.

נעמה גולדמן בתפקיד התובעני של רוזינה היתה מרשימה מאוד, ובקטעים הליריים הפציע ממנה קנטבילה לירי בשליטה מושלמת. בקטעי הקולורטורה האקוסטיקה באולם היתה בעוכריה, והתזמורת כיסתה אותה פה ושם. מנגד, היא הפגינה יכולת משחק קומי לא מבוטלת, ויצרה רוזינה מוחצנת ודומיננטית. מרקו קמסטרה בתפקיד ברטולו האשמאי, הזומם לחטוף את רוזינה לעצמו, יצר דמות משכנעת של זקן נרגן ושתלטן, ובקולו המרעים והפתוח ניכרה מיומנות טכנית ללא כל מאמץ.

מבין התפקידים הקטנים יותר ראוי לציין לטובה את טל ברגמן בתפקיד המשרתת המרירה ברטה, שגנבה את ההצגה באריה שלה וסחטה תשואות רמות מן הקהל, ובצדק גמור.

על התזמורת הסימפונית ראשון לציון ניצח עומר ולבר, שגם ליווה בפסנתר את הרצ'יטטיבים, ועיבה אותם בשפע של מנגינות קטנות ומאולתרות וציטוטים מוזיקליים מן הגורן ומן היקב. אני מניח שזה נועד לשעשע, אבל בעיקר הטריד את האוזן ובלבל את הזמרים, ובאופן כללי נשמע כמו ליווי של סרט אילם ולא כמו רצ'יטטיב סקו. לא קניתי. התזמורת עצמה ניגנה תחת שרביטו של ולבר בבהירות ובתואם.

בסך הכול זו היתה הפקה הולמת לפתיחת העונה החגיגית הזו, ומעוררת ציפייה להפקות הבאות.

"הספר מסביליה" – פתיחת העונה באופרה הישראלית. 19.11.14 (גנרלית), בית האופרה.

 

רצח כפול באולמי רנסנס

כמה מחשבות על נוהלי העבודה באופרה הישראלית בעקבות "אותלו" / חגי אברבוך

אותלו באופרה הישראלית, והקושי לכתוב הפעם רב כפליים. מילא, ישבתי בחזרה גנרלית. אבל מה פשר הדבר שלאחרי זו מתקיימות הופעות נוספות שאינן חזרות גנרליות, ועוד לפני הבכורה הרשמית (17.4)? והחזרה הגנרלית הנוכחית (11.4) הייתה כמו חזרת עבודה להפקה שעוד מחפשת את עצמה. מכל כך הרבה בחינות, דבר לא ישב כמו שצריך. כל אחד מהזמרים המרכזיים נתן את המיטב – אבל לבד, וכראות עיניו, כנראה. אינטראקציה בין הזמרים? העמדה? דרמה? הנחיות במאי רלוונטיות? הצחקתם. מדי פעם עומר ולבר, המנצח, עצר כדי להעיר למקהלה על חוסר ריכוז, ולעת עתה בצדק. מקורות יודעי דבר מוסרים שבמוצ"ש (13.4) המצב היה טוב יותר, המקהלה שרה ביתר בטחון ואולי הבימוי השתפר מעט. אני מקווה בכל ליבי שמן הבכורה והלאה הקהל יקבל את האופרה הזאת באופן הראוי. בינתיים, בחזרות הגנרליות וכפי הנראה בהצגות הקודמות לבכורה, נדמה שהאופרה מוכרת לקהל כרטיסים להצגות שהן למעשה חזרות על חשבונו. אני לעולם לא רוצה לראות דבר כזה קורה על במת האופרה שוב.

באשר לתפאורה, זו מערבת אלמנטים שונים ומשונים – עמודים איתנים, צמחיה מלאכותית, וילונות שתלויים כמו מפרשים על קונסטרוקציית מתכת חשופה. לא ברורה כוונת המשורר, אבל התחושה הכללית היא של אולם חתונות בשלב ההכנות – ולא אולם יוקרתי במיוחד. אקווריום בינוני בגודלו בחזית שימש הסחת דעת לא רצויה, בייחוד כשבתחילת המערכה השניה רוב ההתרחשות אירעה בו – כמה אפשר להקשיב למקהלה שעומדת ושרה כשמצד שמאל מתרוצצים ילדים, ששופכים בחדווה דגיגי זהב אל תוך מיכל המים, ומנופפים בחכות? לרשימת ה-'מי צריך את זה, לכל הרוחות' אפשר להוסיף גם את קשירת ידיה של דזדמונה לפני שירת ה-'אווה מריה' והנפת ידיים אלו בקו ישר באוויר עם תום הארייה (הזמרת, כתוצאה מכך, נאלצת לזוז כמו נר חנוכה בהצגת כיתה ד') ואת רציחתו של יאגו על ידי קסיו אחרי שאותלו מתאבד. שתי גופות משני עברי המיטה. מה לא עושים בשם המקוריות והסימטריה. טוב שיאגו לא ניסה לנשק את דזדמונה גם הוא.

באשר לזמרים המרכזיים: מרקו ורטוניה (Vratogna) בתפקיד יאגו מרושע ונכלולי, שחקן בחסד, גם בקול, גם בגוף. הוא צריך להדהד מעט יותר (עדיין יש פה בעיות באלאנס) אבל הוא משכנע בתפקידו. ה-'קרדו' שלו מענג, אם כי לא שטני אלא אנושי יחסית. גוסטבו פורטה (Porta) בתפקיד אותלו צלול ורם, דרמטי – לעתים דרמטי מדי (נדרש כאן במאי טוב כדי למתן אותו, ובמאי כזה, כאמור, אין בהפקה הנוכחית), ונהדר ברגעים הליריים. הדואט המסיים את המערכה הראשונה מציג אותלו מושלם, חזק וענוג, סוער ואוהב, טנור לירי שאינו לירי כלל. מופלא.

בתפקידי משנה בלטו שניים: יוסף ארידן – קסיו בעל קול רך ונעים, ומשחק טוב – שיכור מלבב במערכה הראשונה, ודון ז'ואן נבוך ומשועשע בדואט בינו ובין יאגו; ושי בלוך (רומיאו ויוליה, קונצרט פורים), בתפקיד אמיליה – עדינה אך בעלת נוכחות קולית ובימתית. בשני המקרים ניכרה כאן אינטראקציה והתרחשות בימתית של ממש – בין קסיו ויאגו, ובין אמיליה ודזדמונה. וגם כאן – נדרשת יד במאי אמיתית כדי לאפשר לזמרים/שחקנים להוציא עוד מעצמם.

מעל כל אלה עומדת, זוהרת, אירה ברטמן בתפקיד דזדמונה. יש דברים שהבימוי הגרוע ביותר וההפקה הדלוחה ביותר לא יכולים להרוס. שוב, במאי טוב היה מוציא ממנה – ומהסצנות בינה ובין אותלו – דברים חזקים הרבה יותר. אבל מבחינת השירה, יש לנו כרגע דזדמונה מושלמת. הקול אחיד וזורח ממש בכל המנעד, היופי הלירי הצרוף פשוט שוטף על האולם. הקהל מחא כפיים עם תום האווה מריה, תוך כדי המוזיקה, כי אי אפשר היה שלא. כל כך הייתי רוצה שלא להמליץ ללכת לאותלו הזה, במתכונתו הנוכחית – ממש להגיד לקהל להדיר רגליו מהפקה ומבית אופרה שמבזים אותו בצורה כזאת – אבל אני לא יכול: היא שרה שם, והביצוע שלה הוא חד-פעמי ומופלא. אז בואו, תעצמו עיניים, תתעלמו מהאנטי-משחק שמסביב, ותיהנו ממנה. יעבור עוד זמן רב עד שתשמעו דזדמונה כזאת על במת האופרה. יום אחד היא גם תזכה להפקה הראויה לה.

"אותלו" – האופרה הישראלית, 11.4.13 (גנרלית). מנצח: עומר ולבר / דניאל כהן.  במאי: סטפנו מצוניס די פרלפרה (Pralafera). משתתפים: גוסטבו פורטה (אותלו), אירה ברטמן (דזדמונה), מרקו וראטוניה (יאגו), יוסף ארידן (קאסיו), גיבן נקוסי (רודריגו), שי בלוך (אמיליה), עודד רייך (מונטאנו), נוח בריגר (לודוביקו), מקהלת האופרה והתזמורת הסימפונית ראשל"צ.