music4awhile

ראשי » Posts tagged 'עודד רייך'

Tag Archives: עודד רייך

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

חי, צומח, שיר

עודד רייך מתכונן לסיום העונה של שירה-שיר / עמיר קדרון

עודד רייך, בריטון. למד באקדמיה י-ם והשתלם בסטודיו של האופרה הישראלית. הופיע בה ועם התזמורות המובילות בארץ. זכה במלגות קרן אמריקה-ישראל ואחרות. בין תפקידיו: פפגנו, דון ג'ובני, פיגארו, מלטסטה, בלקורה.

לפני שנתייחס לתכנית, קצת על קורותיך בשנה החולפת. כמו רבים וטובים, ארזת מזוודה ועברת לברלין, ו… 

ובכן, השנה בניכר התחילה עוד לפני ברלין, כשהתחתנתי ומאז למעשה אני נודד בין דירות וארצות, עם תיק על הגב וספרי תווים ביד. ברלין היא מקום טוב להתחיל בו, במיוחד למי שמגיע מתל אביב התוססת. החיים פה שוקקים, מלאי תרבות ועשייה, ומורכבים מפסיפס של אנשים שונים המגיעים מהיסטוריה שונה.

עם זאת, לא כדאי לבלבל את ברלין עם הצלחה. כמוני יש המוני זמרים שנוהרים לכאן מכל העולם, מחפשים קריירה או שביב הזדמנות. ההצפה בשוק ממחישה לזמרים בעולם כל יום מחדש שזה מקצוע לא פשוט שצריך להיאבק בו בצורה עיקשת על מנת להצליח, וגם אז זה לא מובטח. כל יום אני צריך להזכיר לעצמי למה עברתי לכאן. ברלין היא מקפצה למקום הבא, היא לא היעד כרגע.

אם היית אומר לי שזמר ישראלי צעיר יכול ליצור ברמות הכי גבוהות בארץ ולחיות מזה, הייתי נשאר בארץ כנראה. אנחנו דור של זמרים צעירים וטובים שאין להם בית, לא כמו שהיינו רוצים. שורה תחתונה: כדי להתקדם חייבים לקחת סיכון ולעבור אל הלא נודע. אז כרגע אני חי בברלין עם ליאת, אישתי, ואנו לומדים גרמנית ומנסים להתברג.

אני מופיע לעיתים בגרמניה והולנד בעיקר עם מוסיקת בארוק בינתיים – וחוזר הרבה לישראל לפרוייקטים. בחודש שעבר שרתי באופרה הישראלית את מרקוציו באופרה רומיאו ויוליה של גונו; החודש יש סדרת קונצרטים של שירים ממסע חורף עם הקאמרטה – וכמובן שירה-שיר של עידו אריאל בנושא שירי דוממים, עם דניאלה סקורקה ואושרי שגב.

אין בדבריך על ענייני התעסוקה בארץ חידוש או הפתעה, ועדיין מאד מתסכל לשמוע זאת מזמר שכבר מוכר כאחד הבולטים והעסוקים מהדור הצעיר. אתה מתכוון שכרגע בארץ אתה לא רואה אפשרות להתקדם בתחומים ספציפיים שמעניינים אותך – למשל אופרה?

בעיקר אופרה. אני מחשיב את עצמי זמר אופרה יותר מכל דבר אחר. אני חי את הבמה ואת הדרמה – זה מה שאני הכי אוהב לעשות, ובזה הייתי רוצה להתפתח.

זה לא סוד שבית אופרה בארץ יש רק אחד. האופרה הישראלית היא המקום בו גדלתי, התחלתי את דרכי וקיבלתי תפקידים – חלקם קטנים וחלקם משמעותיים, ועל כך אשאר אסיר תודה לנצח.

אף על פי כן, בית האופרה לא מסוגל להכיל את כל הזמרים הישראלים שהוא מייצר, שחלקם ראויים להיות על הבמה לא פחות מזמרים בינלאומיים.

זו תובנה מאוד מצערת בעיניי. בתקופה בה כמות ההפקות הולכת ופוחתת משנה לשנה, התקציב הממשלתי מתכווץ, הפקות שלמות מיובאות מחו"ל, ובכלל השיח הכללי בישראל שאופרה זה ז'אנר שהוא נחלת העבר (הוא לא פונה לצעירים, עלויות הפקה גבוהות, והוא לא בא למירי רגב טוב כי הוא אשכנזי מדי), הזמר הישראלי מקבל את ה"רמז" שהוא לא רצוי פה. אגב, ברגע שדרכת בגרמניה אתה טיפה יותר אשכנזי, אז מירי – לתשומת ליבך…

לאור שאיפותיך להתקדם כזמר אופרה, מה מביא אותך להופיע זו הפעם השלישית במסגרת שירה-שיר?

זה לא מנוגד. להיפך, זמר שמבצע סוגות שונות הוא זמר בעל יכולות קוליות מגוונות יותר. כאשר זמר שר שיר גרמני או צרפתי, ההבעה שלו נצבעת בצבעים נוספים, לעיתים על חשבון עוצמת השירה (מה שבאופרה לא תמיד אפשרי בגלל גודל האולם והתזמורת). משחק יש גם בהגשה של טקסט, והניואנסים האלה לעיתים יותר דרמטיים ממשחק מופרע על במה.

מעבר לכך, לי חשוב מאוד לעבוד ברמה מקצועית גבוהה עם אנשים ששואפים מעצמם לטוב ביותר. הרי בסה"כ אנשים נמשכים למצויינות, למעניין ולמסקרן. שירה-שיר היא סדרה שכבר שנה רביעית שומרת על רף מצויינות שאין דומה לו בארץ. עידו אריאל מביא איתו סטנדרט עבודה ותוצאה, וכמו כן איכות יוצאת דופן בבחירת הזמרים והחומרים. שירה-שיר היא פלטפורמה בה אני יכול להכיר חומרים חדשים שעדיין לא התנסיתי בהם, לשיר עם אחד הפסנתרנים-המלווים הטובים בארץ, והכי חשוב – ליצור ברמה גבוהה, שהקהל לא נשאר אדיש לה.

כיצד החל הקשר המקצועי שלך עם עידו?

את עידו הכרתי באקדמיה למוזיקה בירושלים, שם למדתי. בשנה השניה שלי לתואר העלו את חליל הקסם בבימוי מוטי אברבוך, שרתי את פפגנו – ועידו ניצח על ההפקה. למעשה זו הייתה הפקת האופרה הראשונה שלי, ואתה יודע מה אומרים על הפעם הראשונה שלך…

בנוסף עידו לימד קורס על תולדות האופרה, שהיה בשבילי מבוא מצויין להיכרות עם אופרה, שעד אז הייתה זרה לי מאוד. הרבה מאוד אני חייב לעידו בהקשר הזה. לצערי שילוב של וידאו ישן וקלטות שחוקות מהספרייה חרט בזכרוני הפקות הזויות מאוד שעדיין לא יוצאות לי מהראש.מעבר לכך אני חושב שפשוט תמיד היה לנו חיבור טוב, דבר שמוביל כמובן להמשך יצירה משותפת.

ספר על התכנית הקרובה.

ראשית, התכנית היא חלק מנושא-על לשנה הנוכחית: חי-צומח-דומם. זוהי התכנית האחרונה לעונה, והיא כוללת שירים שהנושא שלהם הוא דוממים.

במבט ראשון נראה שאי אפשר בכלל להשוות שירים על חיות או על צמחים לשירי "דוממים". יתרה מכך, מה כבר אפשר לעשות עם שיר על בלון לעומת שיר על אהבה או בגידה או נדודים אינסופיים? אני חושב שכאן הקסם של התכנית הזו.

מצד אחד, מאחר והנושא כל כך ספציפי, הוא חייב להיות רחב מבחינת הבסיס לחומרים שלו – לכן נוצרת תכנית אקלקטית מאוד, העשויה חתיכות פאזל קטנות כביכול ללא קשר נראה לעין ביניהן.

נשמע חומרים בשש שפות (אפילו ביידיש), מהתקופה הקלאסית – היידן ובטהובן – ועד לשירים מודרניים של שנברג, וייל ופולנק, וכמובן חלק הארי כמו בכל תכנית, שירים ישראליים.

מצד שני, היכולת לתאר חפץ או דומם במילים או במוזיקה, גבוהה לפעמים הרבה יותר מהיכולת לתאר אותו בתמונה או בסרט. אף על פי שבמציאות הדומם חסר חיים או אישיות, למוזיקה יש יכולת הנפשה ויצירת חיים, והתיאור המוזיקלי והמילולי נותן לקהל ליהנות כמי שמסתכל בספר תמונות ובו בעת רואה איך התמונה משתנה לנגד עיניו.

תוסיף את העובדה שבקונצרטים האלו יופיעו 3 זמרים (דניאלה סקורקה – סופרן, ואשרי שגב – טנור), במקום שניים כבדרך כלל, וקיבלת ערב צבעוני ומעניין הכולל גם דואטים וטרצטים – ומי בכלל זוכר שהתחלנו מרעיון של ערב על "חפצים".

אתה יכול להרחיב כיצד המוזיקה מפיחה חיים בדומם על-פי כמה מהשירים שתבצע בתכנית?

אשיר בין היתר 3 שירים של קורט וייל שבאחד מהם – Complainte de la seine (קינת הסיין, 1934), שנכתב לטקסט של מוריס מגרה (Magre), מתואר נהר הסיין וכל מה ששקע בקרקעיתו.

הכתיבה לשיר היא כביכול של שנסון צרפתי נוגה ומלודי, אלא שכמו מתחת לפני הנהר, כך מתחת לפני המוזיקה, יש היסטוריה דוממת ונוראית. המעבר מהפתיחה הפיוטית בה מדובר על זהב ששקע, ספינות מחלידות, תכשיטים, נשק ודמעות – אל האנשים המתים, הביוב, קיא של עיר שלמה, עוברים שנזרקו למים וכך גם גופות, מתבטאת היטב במוזיקה של וייל. הוא הצליח לגרום לחלחלה עמוקה בשילוב ציני של המוזיקה המלודית עם הטקסט האכזרי.

ההיסטוריה שנמצאת תחת האדמה שאנחנו דורכים עליה, ואנחנו לא יודעים עליה או מעדיפים להתעלם ממנה, היא לא תמיד סימפטית. כאשר ישנה חזרה לבסוף לטקסט שפתח את השיר, נהר הסיין נצבע באור אחר, הוא לא פסטורלי כשם שהיה לפני כן. האדם מתחיל לתהות מהו היופי האידאלי הזה שהוא כל כך שואף אליו – והאם היה עדיף להשאר בור ולא לדעת את כל ההיסטוריה מתחת לרגליו, כשם שרבים מאיתנו טומנים ראשיהם בחול. רק מוזיקה כזאת משולבת עם טקסט שכזה יכולים לגרום לדומם כמו נהר הסיין להראות שונה כל כך, שלא לדבר על שאר הדוממים בקרקעיתו.

דוגמא נוספת היא בשיר In questa tomba oscura (בקבר אפל זה) של בטהובן לטקסט של ג'וזפה קרפני (Giuseppe Carpani). בטהובן לא נזכר כמלחין משובח לשירים ובטח שלא באיטלקית. עם זאת, בשיר הזה ישנו תחכום רב במעט אינפורמציה מוזיקלית או טקסטואלית.

המספר של הטקסט מבקש מאהובתו להניח לו להיות מת בשקט לאחר שבעודו בחיים היא לא חשבה עליו. בטהובן מלחין אכן תמונה קודרת של קבר, אך בניגוד למה שהיה מצופה, הסולם המז'ורי הבולט בשיר יוצר אווירת מוות שלווה. בטהובן שובר את האווירה כאשר הוא קורא לה "כפויית טובה", וכאשר יש מעבר אינהרמוני לחלק האמצעי של השיר. בחלק הזה יש ממש התרגשות של המספר המת, שמבקש שתניח לו להיות מת, ושלא תרחץ את אפרו בערש שלה. השיר מגיע לשיא כרומאטי וטונאלי, כך גם מבחינת הזמר, ומיד בטהובן מצייר שוב את הקבר השליו כבהתחלה.

התיאור המדויק בין השליו והאינסופי לבין חוסר השקט והכעס מתאים מאוד לבטהובן שהיה כך גם בחייו, והוא נותן לנו הסתכלות מיוחדת על קבר, שבמבט פשוט לא מספר לנו הרבה – לבטח לא על היסטורית מערכת יחסים סבוכה של אוהבים.

ציינת שהחודש תשיר לידר גם עם הקאמרטה. באיזה אופן ההבדלים בין המסגרות משפיעים על הופעתך?

במקרה הספציפי הזה, מדובר בסדרה של קונצרט-הרצאה שבה אשיר שירים ממסע חורף של שוברט עם פסנתר ולא בליווי תזמורת (שתנגן קטעים אחרים בקונצרט). עם זאת, הקאמרטה לרוב מופיעה באולמות גדולים ויש לה קהל גדול.

השילוב של השניים יכול לייצר סיטואציה שונה ללידר, שלא מאפשרת לייצר אינטימיות רבה עם הקהל, וכמו כן המנעד העוצמתי וההבעתי של הזמר קטן כתלות באקוסטיקה של האולם.

אני חושב שיש במצב כזה אתגר גדול יותר עבורי, להשאר כנה למוזיקה ולטקסט שלעיתים הם מאוד מופנמים, ובאותה שעה להדהד באולם ולגרום לכל אחד בקהל להיות חלק מההופעה.

בתחילת השיחה הגדרת את עצמך בעיקר כזמר אופרה, והנה מסתבר שלצד זה אתה מאד מחובר דווקא לפורמט הצנוע והחשוף של הליד – במיוחד באווירה הייחודית שהתפתחה אצל עידו. האם זו לא סתירה, או שהערוצים האלו משלימים זה את זה?

תראה, כל אחד יכול להגדיר עצמו על בסיס מכנה משותף בסיסי יותר מההגדרה הסופית של מי שהוא. נאמר שכל מה שאני בחיים זה זמר אופרה, לפני כן אני זמר, מתחת לזה אני מוזיקאי, ישראלי, ג'ינג'י, בנאדם וכן הלאה. העובדה שאני הכי נהנה לשיר אופרה לא אומרת שאני לא יכול ליהנות לדוגמא בקיץ ישראלי עם אבטיח ובירה ביד.

על אותו משקל אין שום סיבה שאני לא אוכל ליהנות מז'אנרים אחרים מעבר לאופרה. לשיר שיר ילדות שגדלתי עליו בעברית זה אולי יותר בסיסי מארייה בצרפתית – אבל זה גם כל היופי בזה.

מעבר לכך אני חושב שההגדרה היבשה של חלוקה לז'אנרים צריכה להיעלם מהעולם. מבצע הוא מבצע, זמר הוא זמר. ברור שלכל אחד יש היתרונות והחסרונות שלו (וכדאי שהוא יהיה מודע אליהם) – אבל אין שום דבר שאומר שעל הזמר לבחור מסלול יחיד לקריירה.

ומילת סנגוריה על האופרה: מישהו טען שלא יכולים להיות רגעים אינטימיים באופרה? להיפך, הזמרים הכי גדולים היום מביאים איכויות של שירה עדינה, מזוככת וחשופה אל תוך האופרה. במאי שאני מאוד מעריך אמר לי פעם, ביצוע יפה אפשר לשמוע בדיסק בבית. וזה נכון – אנשים באים כדי להתרגש, לחוות, להיסחף – והנה לך המכנה המשותף של ערב ליד אינטימי ושל אופרה.

"שירי דוממים" – תכנית סיום העונה של סדרת שירה שיר בעריכת הפסנתרן ד"ר עידו אריאל ובהנחייתו. משתתפים: עודד רייך, בריטון; דניאלה סקורקה, סופרן; אושרי שגב, טנור. 28.5.16, מרכז פליציה בלומנטל | 29.5.16, קונס' כרמיאל.

מודעות פרסומת

לקראת בכורות

 

שתי אופרות ישראליות חדשות בערב אחד / עמיר נהרי

הפקה של שתי אופרות ישראליות באותו הערב מעוררת באופן טבעי עניין רב, במיוחד כשמדובר בעיבוד מוזיקלי לשתי יצירות קאנון מקומיות: "האדונית והרוכל" של עגנון והמחזה "שיץ" מאת לוין. הסקרנות גוברת עקב הבחירה במלחינים חיים פרמונט ("הבן יקיר לי"; "אותו הים" על-פי עמוס עוז), ויוני רכטר, שזו לו האופרה הראשונה שכתב.

היצירות הוזמנו לכבוד עונת ה-30 לאופרה הישראלית. הבחירה להפיק שתי אופרות קצרות (משך כל אחת כשעה) נבעה מתפיסה לפיה הקהל יתקשה לגלות סבלנות למשך זמן ארוך יותר, ועדיין – במסיבת העיתונאים ציין רכטר שזו יצירה רחבת יריעה עבורו יותר משכתב בעבר.

את ההשראה ל"אדונית והרוכל" קיבל פרמונט מהאופרה "טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק, ולכן יצירתו תהא גם היא דואט ארוך ואפל בין רוצח וקורבן, הנע לעבר סוף אלים. את "שיץ" הלחין רכטר ללא מקור השראה ספציפי, תוך הדגשת האלמנטים ההומוריסטיים שבמחזה. שתי היצירות מהוות אתגר לא פשוט להלחנה בשל עושר הרבדים שבהן, הדואליות והאירוניה הרבה. במילותיו של ברנרד שאו: מאחורי כל צחוק מתחבאת דמעה. במקרה זה, מתחבא לפעמים גם אגרוף.

בימאי ההפקה עידו ריקלין, שביים העונה את "שתיקתו של ברוך" מאת אלה מילך-שריף, החליט לשזור בין שתי היצירות חוט בין-דורי המקשר בין הקורבן היהודי בגולה ("האדונית") לבין הישראלי החדש המוצג, כדרכו של לוין, באופן ביקורתי ללא רחם. הבימאי הכתיר את החיבור בשם "טורפים", כדי לבטא שהיהודים, שהיו נטרפים בגולה, הפכו טורפים, או לפחות שחזרו עולם שבו יש טורפים ונטרפים, בהיעדר היכרות עם גורל אחר.

השאיפה לתת פרשנות פוליטית, גם אם מעודנת, ראויה לציון בעקבות השערורייה סביב ההחלטה שלא לבצע בעונה הנוכחית את יצירתה של אביה קופלמן "מעזה עד ברלין". התפאורה תהא משותפת לשתי האופרות, ותהפוך מביטוי מופשט של יער אירופאי ("האדונית והרוכל") למעין פיגומים של א"י הישנה הנבנית "שלמת בטון ומלט" ("שיץ"). מהצצה הראשונה עושה הרושם שההפקה תהא מושקעת ויצירתית ובהחלט מעוררת סקרנות.

"האדונית והרוכל" הולחנה ע"י פרמונט בעקבות ברטוק בשפה מוזיקלית מורכבת: טונלית אך מודרנית יחסית. היא צפויה לאתגר את הקהל ולא תנעם לאזני כולם. משמיעת אחד הדואטים, עושה רושם שהמוזיקה תיצור בהצלחה אווירה עשירה וקודרת. נותר לגלות אם יתפתח דיאלוג אינטראקטיבי מרתק בין הדמויות ואם יהיה ביטוי מתוחכם ומספק לדואליות ולאירוניה העגנוניות.

יש לברך על התפקיד הדרמטי הראשי שניתן סוף סוף לשחקן ולטנור הנפלא גיא מנהיים, שכיכב השנה בהפקות של וגנר בלייפציג. לצידו תשיר עידית זמיר, בעלת קול הספינטו הכהה.

"שיץ" צפויה לתקשר היטב עם הקהל הרחב. משמיעת שני דואטים עושה רושם שהשפה המוזיקלית תזכיר גם את "המוזיקה הקלה" של רכטר וגם פרקים קומיים של האופרה הקלאסית והאופרטה, ואולי גם את המוזיקה של קורט וייל. ההבעה המוזיקלית שתיווצר תהיה ישירה ונעימה לאוזן.

יש לברך על ההרכב המצויין שלוהק: אירה ברטמן ונח בריגר, שכבר שרו לוין באופרה "הילד חולם", ולצידם הקולורטורה יעל לויטה והכוכב העולה עודד רייך, בעל קול הבריטון העוצמתי. גם פה האתגר יהיה בתרגום העומק, התחכום והניואנס למוזיקה: לבטא מתחת להומור את המרירות הלוינית, ומתחתיה את הכמיהה לאהבה ולקיום בעל ערך אל מול עולם אכזר.

האופרה הישראלית והמשתתפים השונים הצהירו על ההתלהבות שביצירת חומרים מקוריים ומקומיים, את האפשרות להתייעץ עם המלחין בעת ההפקה, וכמובן להגיש לקהל יצירות ישראליות המושרות בעברית. המנצח איתן שמייסר דבר בגאווה על ריבוי היצירות האופראיות בעברית בשנים האחרונות.

עם זאת, מדברי המלחינים לא נראה כי ישנה שאיפה לעבר יצירה פורצת דרך דווקא, כזו שגם תתווה סגנון מוזיקלי "ישראלי" בעל מאפיינים ייחודיים. הקהל כן יחווה חוצפה ישראלית; איפה עוד שרים באופרה שורות כמו "הייתי רוצה להתחתן עם צ'יפס" ("שיץ")?

לסיכום – צפויה הפקה תיאטרלית עשירה שתתכבד בזמרים ישראליים מצויינים. לבטא במוזיקה את התחכום והניואנס של הקלאסיקות הישראליות יעמיד אתגר רב למלחינים ולמבצעים, ומכאן המשמעות הרבה של ערב. זה לא יהיה עוד "טרוויאטה" – הסקרנות רבה וברור שהחוויה לא תשכח במהרה.

"טורפים: מעגנון עד לוין" – "האדונית והרוכל" מאת חיים פרמונט על-פי ש"י עגנון, ליברית: צרויה להב. "שיץ" מאת יוני רכטר, על-פי חנון לוין, עריכת ליברית: מולי מלצר. בימוי: עידו ריקלין. ניצוח: איתן שמייסר. 3-10.7.15.

 

 

שחזור מוצלח

האופרה הישראלית מעלה שוב את ריגולטו עם צוות מנצח / צבי נתנאל

שחיתות מוסרית, עבריינות מינית, עסקאות אפלות, רצח מוזמן – לא, אלה לא כותרות העיתונים של ישראל 2014, כי אם האווירה שמתאר ויקטור הוגו במחזהו "המלך משתעשע" משנת 1832, העוקב אחר חיי ההוללות של המלך פרנסיס ה-I, אם כי הוגו עיצב את המלך יותר בדמותו של לואי פיליפ, ששלט בצרפת באותם ימים (1830-1848). גם הנסיון להתנקש בלואי פיליפ ב-1835 תרם לאיסור להצגת המחזה מטעמים של תוכן שערורייתי ובלתי הולם. האופרה "ריגולטו" מאת ורדי, העולה בימים אלה באופרה הישראלית, מקבילה כמעט לגמרי למחזה המקורי.

כתיבת האופרה לוותה גם היא באיסורים שונים מצד הצנזורה, אך למרבה האירוניה האופרה הוצגה בפריז יותר מ-100 פעמים, בעוד המחזה של הוגו עדיין נאסר להצגה – איסור שבוטל רק ב-1882, חמישים שנה לאחר כתיבתו. ורדי עצמו לא נמנע מהבעת ביקורת חברתית נוקבת באופרות שלו, וכך גם ב"ריגולטו", לא רק כלפי עריצות אבסולוטית חסרת מוסר, אלא גם התרסה על מעמדם של החלכאים והנדכאים. באורח שונה ואולי חד-פעמי ביצירתו, הוא שם בפיו של ריגולטו משפטים נוקבים אודות גורלו, כשהוא פונה ישירות לקהל: "בני אדם, הפכתם אותי לרשע מתועב! עברה וזעם, להיות מעוות", ואחר-כך במערכה השלישית לאחר הרצח, כשהוא בטוח בנצחונו: “כעת הבט בי, עולם. הנה ליצן-חצר ולרגליו שוכב שליט רב-עצמה. הו, כאבי, זוהי נקמתך".

עלילת האופרה עוסקת בדוכס ממנטובה, דון ז'ואן בלתי נלאה, המפתה נשים ומנצל אותן בתאווה שאינה יודעת שובע. ליצן החצר שלו, ריגולטו, הנוהג להתעלל באנשי החצר באמצעות לשונו המושחזת, מסתיר את בתו היפה ג'ילדה מעין כל, אך גם היא נופלת קרבן לפיתויי הדוכס. ריגולטו מחליט לנקום בדוכס באמצעות רוצח שכיר, אך ג'ילדה, אף שאהבתה הטהורה לדוכס נרמסה, מחליטה להקריב את עצמה ומוסרת את גופה לסכיני המרצח. כשריגולטו בא לאסוף את הגופה ולהשליכה לאבדון, הוא מגלה בתוך השק את בתו נופחת את נשמתה.

האופרה הישראלית מעלה בפעם החמישית את ההפקה שיצר דייויד פאונטני, ואולי כבר הגיע הזמן להיפרד ממנה לטובת הפקה חדשה, אם כי העבודה של גדי שכטר, הבמאי המחדש, ריעננה את ההצגה והפיחה בה משמעויות וחיים שלא היו בה במקור. התנועה על הבמה היתה מהודקת ומדויקת, נטולת פעילות מיותרת, גם אם זה אומר שסולן אחד עומד לבד על הבמה הרחבה. הווילונות שנפתחים ונסגרים מסתירים טפח ומגלים טפחיים – השחורים על מעשים אפלים, האדומים על מעשי תאווה ודם. במרכז הבמה כלוב זכוכית עם עץ מלבלב בתוכו, בו כלואה ג'ילדה, וכשהמציאות טופחת על פניו של ריגולטו, מופיע הכלוב במערכה השניה כשהוא מנופץ והעץ קמל.

כשמתגלה רגע החטיפה של ג'ילדה, נתלשים הווילונות השחורים, וכל מה שנותר על הבמה הוא קולב תלוי ועליו שמלתה של ג'ילדה. זוהי תמונה קורעת לב וזהו הרגע החזק ביותר של ההפקה. רעיונות יפים נוספים הם מקהלת החוטפים שמבצבצת מתחת לשולי המסך השחור המקיף את גב הבמה, או ההתעטפות של ג'ילדה במסך האדום בסוף המערכה השניה, מנסה להסתתר מעצמת אירועי הדמים שהיו (בעילה) ושיבואו (הרצח). סצנת הרצח בהפקה זו עדיין נראית מגוחכת וטעונה שיפור, כמו גם היציאה הנונשלנטית של ג'ילדה מתוך השק בשמלה לבנה עם כתם אדום קטן.

הצוות שהתכנס לביצוע האופרה כמעט זהה לצוות שביצע את האופרה לפני שנתיים – לצד הילה בג'יו (ג'ילדה) וקרלוס אלמגוור (ריגולטו), בתפקיד הדוכס יתחלקו שלושה: איבן מגרי, שהותיר רושם אדיר בהופעותיו ב"לה טרוויאטה" בפילהרמונית לפני חודשיים, ז'אן-פרנסואה בוראס שביצע את התפקיד היטב לפני שנתיים, וגיבן נקוסי, שהיה נספח לצוות זמרי הסטודיו של האופרה. לנקוסי קול יפה ואיכותי והופעה טובה על הבמה, אך הוא עדיין צריך לצבור נסיון ולמצוא גוונים נוספים בשירה ובעיצוב הדמות, ובעיקר להיפטר מבעיות אינטונציה שהעיבו על שירתו, בעיקר בסצנה הפותחת את מערכה ב'.

להילה בג'יו קול פעמונים יפהפה, ובמשחקה היא יוצרת דמות אמיתית על הבמה. את הדואט הראשון עם ריגולטו היא החלה קצת חלש ועם אוויר במשלב הגבוה של קולה, אך מיד עם כניסתו של הדוכס שירתה נעשתה ממוקדת וצלולה כבדולח. האריה caro nome היתה מפגן ראווה מצוין של שירה לירית ומוזיקלית עם קולורטורה מבריקה ויציבה, כך גם באריה tutte le feste al tempio במערכה ב' ובסצנת המוות בסוף האופרה. בשתי המשוכות הקשות של האופרה – דואט הסיום של מערכה ב' וסצנת הסערה במערכה ג' – קולה פילח את המרקם התזמורתי הדחוס כסכין מלובנת. אבל הערב הזה שייך כל-כולו לקרלוס אלמגוור, שמביא עמו קול של טיטאן: אדיר מימדים עד שהוא מכסה לעיתים על התזמורת, או למצער, את הקולות האחרים על הבמה (בעיקר בדואטים עם בג'יו), אבל זה מס קטן לעומת השטף הקולי האדיר והנדיר באיכותו, וגם אם אין ירידה מספקת לדקויות הרבות בתפקיד, הרי שהוא יוצר דמות ענק, שכוחו יותר בשטניות ובטינה, מבלי לוותר על חום ואהבה אבהיים הדרושים בחלק המסיים של – cortigiani, vil razza dannata (בליווי גועש ווירטואוזי של התזמורת) או בסצנת המוות החותמת את האופרה.

זמרי המשנה – כולם זמרים ישראלים – הציגו גלריה של קולות מעולים: גיא מנהיים (בורסה), ולדימיר בראון (ספרפוצ'ילה), עודד רייך (מרולו), דניאלה סקורקה (משרתת). נעמה גולדמן בתפקיד החשוב של מדלנה לא הותירה עלי רושם רב. היא נבלעה לגמרי ברביעיה במערכה ג', ובהמשך לא הציגה פוזיציה קולית מספקת.

המנצח דניאל כהן נקט פה ושם בקצבים איטיים יחסית, אך הוא עיצב דרמה קודרת ונוקבת, והפיק מהתזמורת צליל עשיר ובעל עומק, עם הרבה פרטים בקולות הפנימיים שבדרך כלל נעלמים, אך תחת ידו בלטו החוצה והציגו את יופיו של התזמור ואת מלוא גווניו, הן בצד הלירי, כמו בדואט בין ריגולטו לג'ילדה במערכה א', והן בצד הדרמטי כמו בסצנת הסערה.

"ריגולטו", (חזרה גנרלית), 20.5.2014. מנצח: דניאל כהן; במאי: דיוויד פאונטני / גדי שכטר. התזמורת הסימפונית ראשל"צ ומקהלת האופרה הישראלית.

 

שיעור בבימוי

חוויה מרובת רבדים בהפקת אופרה קאמרית / עמיר נהרי

צילום: גדי דורון

דון ג'ובאני מאת מוצארט (ליברית: לורנצו דה לה פונטה) מבוססת על האגדה העממית על דון חואן כובש הנשים, ונותרת אחת האופרות המורכבות והמתוחכמות ביותר ברפרטואר. למרות שנכתבה בסוף המאה ה 18 היא מפתיעה במבט הכמו-מודרני שלה על הטבע האנושי: מבט ריאליסטי, מעמיק, נוקב וחסר רחמים. האופרה מתארת עולם שקרי, מזויף, בו המוסר והמצפון נכנעים בקלות ליצרים, לאנוכיות ולאופורטוניזם המניעים את האדם; בעולם ציני כזה אדם לאדם זאב, וכשמתעורר הצורך באהבה הורית או רומנטית, תוצאה כמעט בלתי נמנעת היא חורבן והרס עצמי. המוזיקה הגאונית של מוצרט נעה בהתאם בין האירוני-הציני ובין הרגשי והדרמטי, וכוללת רגעים מוכרים אהובים כמו הדואט Là ci darem la mano, הסרנדה וכמובן העימות ב"סצנת הקומנדטורה".

"דון ג'ובאני" מהווה על כן אתגר משמעותי עבור זמרי "מיתר – אופרה סטודיו"– צעירי האופרה הישראלית החדשה. הם ניגשו אליו במרץ רב ובהנאה ניכרת לעין, וזו עברה בהצלחה גם לצופים באולם האינטימי של מרכז פליציה בלומנטל. ההפקה תבעה מהזמרים תנועה רבה, שימוש בגוף ועושר של הבעות, והם עמדו בכך בהצלחה. הצטיינו במיוחד הסופרן דניאלה סקורקה בתפקיד צרלינה וזמר הבאס יעקב סטריז'אק בתפקיד הקומנדטורה. סקורקה הביאה שארם שהשתלב היטב בקולורטורה הלירית הצלולה שלה, בעלת הגוון המבריק והיפה. סטריזא'ק הביא עימו נוכחות בימתית יוצאת מן הכלל וקול באס עמוק, עשיר ועוצמתי.

טובים מאוד היו גם שני הבאריטונים בתפקידים הראשיים : עודד רייך (דון ג'ובאני בתפקיד אורח) ויאיר פולישוק (לפורלו), והטנור איתן דרורי. לפולישוק קול יפה, עוצמתי וטבעי ונראה כי תפקיד לפורלו תפור עליו היטב. גם לרייך קול עוצמתי ויפה והוא גילם בכריזמטיות את דמות הפלייבוי הגברי והיהיר. חסרה עדיין מידה של ורסטיליות, שהיתה מאפשרת לו גם להיות יותר עדין ומרגש כשצריך, בקול ובמשחק, למשל בדואט עם צרלינה. הקול של איתן דרורי הסתמן לא כ-איטלקי" טיפוסי או כ-"שמן", אלא כקול חם וטבעי יותר, מה שאפשר לו למלא בהצלחה את התפקיד הנוגע ללב של דון אוטביו. רייך, פולישוק ודרורי, ובמיוחד סקורקה וסטריז'אק מסתמנים על כן כהבטחה, וכמי שיוכלו בעתיד להצליח גם בהפקות האופרה הישראלית החדשה.

מי שעוררו סימן שאלה היו אנטון אלכסייב, שהיה מזטו סביר אך לא יותר מכך, וכן זמרות הסופרן גוני כנעני (אנה) וטל ברגמן (אלווירה). כנעני שרה עם ויברטו רב ולא הראתה יכולת מספקת. ברגמן הציגה קול נאה, אך עדיין עתיר בוויברטו וכן נוכחות אנמית יחסית. המנהל המוזיקלי של הסטודיו, דויד זבה, ליווה ביעילות על הפסנתר. חבל שהתוכניה שניתנה לקהל היתה דלה; היה ראוי ומכובד יותר לכלול, מלבד שמות הזמרים, גם הסברים על היצירה ועל הסטודיו.

אם מבחינת השירה הסתמנו הבטחות לעתיד, הרי שמבחינת ההפקה והבימוי, האופרה הבוגרת יכולה כבר בהווה לקבל השראה מהסטודיו הצעיר שלה. למרבה הצער, אנו רואים במשכן יותר ויותר הפקות ראוותניות ונבובות. במאים בעלי שם מחו"ל מתאמצים להדהים את הקהל עם "טריקים" של בימוי ואסתטיקה – לעיתים על גבול הביזאר, אך יוצרים בעיקר עומס ובלבול בקרב הצופים, ומסיחים את הדעת מהמוזיקה. מצער במיוחד הוא שימוש היתר באבזרים: מהאקוואריום המטופש ב"אותלו" ועד המצעד הבלתי פוסק של רכבים, פסלים, מכונת הימורים וכלי נגינה גדולים ב"סיפורי הופמן".

כאן המקום להוריד את הכובע בפני הבמאית שירית לי וייס, שהובילה בהצלחה רבה את הסטודיו והדגימה כיצד ניתן ליצור הפקה מצויינת באמצעות בימוי קולח, אינטליגנטי וצנוע, שאינו מנסה להמם, אלא לחקור ולייצר פרשנות נבונה, החושפת ומבארת עוד רבדים ביצירה. בימוי כזה אינו מסיח את דעת הקהל, אלא מרתק ומענג אותו. כך למשל, בירית אדומה שימשה בצניעות אבזר בידיו של דון ג'ובאני השר על כך שהעניק לדונה אנה את "מה שהיא רצתה" – ובכך לרמוז הן על אובדן בתוליה של אנה והן על דמו הניגר של הקומנדטורה. דוגמה מוצלחת נוספת לבימוי היתה כשלפורלו מאמץ חזות בטוחה אך גם טווסית בסוף היצירה – באופן המרמז שכעת בידו העוצמה להיות מצפוני, אך גם פתיין ונצלן כמו פטרונו לשעבר; זאת, כיוון שבעולם האמיתי הלקח בסוף היצירה אינו מחזיק לנצח, והדילמה המוסרית נמשכת. כהערה קלה לשיפור, חסרו לי בתוך התנועה הרבה גם כמה רגעים סטאטיים, שהיו מאפשרים – כמו שתיקה בין מילים – ליצור חיבור אינטימי ועז יותר עם הקהל. כך למשל ניתן היה להעמיד את סטריז'אק בסצנת הקומנדטורה במקום להניע אותו.

ניתן לאמר שהאולם האינטימי אפשר חירות שאין לבמאי המשכן, הנדרשים לעניין גם את יושבי השורות העליונות ביציע. ניתן גם לאמר שהסטודיו חופשי מהצורך להדהים את משלמי הכרטיסים היקרים של בית האופרה. בכל זאת, הלוואי שקברניטי האופרה יאמינו יותר בקהל שלהם ויבכולתו להעריך איכות, יחסכו כסף על במאים זרים בעלי מוניטין (?) ועל אבזרים מיותרים, ישמרו את מפגני הראווה למצדה וייצרו הפקות נבונות וממוקדות יותר.

לסיכום, צוות הסטודיו התמודד בכבוד עם האתגר הטמון ב-"דון ג'ובאני" באמצעות בימוי מצויין, מרץ וכן חדווה שחילחלה גם לקהל. הסתמנו כמה הבטחות בקרב הזמרים הצעירים, בזכות קולות יפים, מקצוענות בסגנון ובדיקציה ועבודת צוות. על יסודות אלו צריכים להיבנות עוד גוון וניואנסים בהבעה, בייחוד העדינה והלירית, שיפור בשירת הדואט וכן העמקה פסיכולוגית ואינטלקטואלית שתהפוך את המשחק לאותנטי יותר, ואת ההגשה לבשלה יותר. עם זאת, בשורה התחתונה ההפקה היתה מהנה מאוד ויצרה ציפיה לקראת הבאות.

"דון ג'ובאני" בביצוע "מיתר – אופרה סטודיו". ניהול מוזיקלי – דויד זבה. בימוי – שירית לי וייס. משתתפים: עודד רייך – דון ג'ובני, יאיר פולישוק – לפורלו, טל ברגמן – דונה אלווירה, גוני כנעני – דונה אנה, דניאלה סקורקה – צרלינה, אנטון אלכסייב – מזטו, יעקב סטריז'ק – הקומנדטורה. המרכז ע"ש פליציה בלומנטל, 9.4.14.

הקול בצחוק

ליהוק מושלם בערב שירי הומור / עמיר קדרון

יעל לויטה

התכנית השניה בעונה זו של 'שירה שיר' נבנתה סביב נושא ההומור, ובכך נטל עורך הסדרה, הפסנתרן עידו אריאל, סיכון מסוים. על פניו, הנושא נשמע ככזה שינעם לקהל, אך אליה וקוץ בה – הומור הוא תלוי תרבות ותקופה, וספק אם כאן ועכשיו מישהו יצחק מסוג ההומור בשירים שנכתבו, למשל, באירופה לפני 100-200 שנה. לזכותו של אריאל ייאמר שלא הסתיר את ההתלבטות, ואף הודה שבמהלך הכנת הערב, קרה שהוא והזמרים ניסו להבין מה בדיוק מצחיק בשיר כזה או אחר.

אם כן, קשה לומר שהקונצרט סחט שאגות צחוק מהקהל – אך הוא ודאי הסב הנאה מרובה מכל בחינה אחרת. התכנית שאריאל בחר הצטיינה בגיוון סגנוני, ומעלתה העיקרית היתה הופעתם המסחררת של עודד רייך ויעל לויטה. למען האמת, קשה לחשוב על ליהוק מוצלח מזה: קולות יפים, מוזיקליות, רגישות, כישרון משחק, חוש טבעי לקומדיה, קשב והופעה מוקפדת. האחרונה משמעותה כי כל מחווה קולית או פיזית עשויה היטב, ויחד עם זאת נדמית ספונטנית ולא מאולצת.

לויטה פתחה את הערב בהצהרת כוונות עם "I hate music", והקסימה כשתיבלה את שירתה במינון מדויק של אטיטיוד אופראי. המהלך חזר, כצפוי וביתר שאת, בשיר "השכנה החדשה". אף שעיבודו מרחיק הלכת של יונתן שנקר לא עשה הנחות לזמרת, זו עמדה במשימה כאילו זה עניין של מה בכך. רייך לא טמן ידו בצלחת, והדגים שיר אחר שיר את מעלות קולו הערב, בין אם לירי או סמכותי. את "The Boatman's Dance" חתם בפיאנו מעודן, וכן עורר התלהבות ב-"I bought me a cat".

לפחות בנקודה אחת הצליחו רייך ולויטה למצות עד תום את הפוטנציאל הקומי, וזאת בדואט החתולים של רוסיני. למרות היותו שחוק, שלא לומר נדוש, ביצוע טוב תמיד מפיח חיים חדשים בדואט. במקרה המדובר היו הזמרים משכמם ומעלה, והגישו פרשנות וירטואוזית ממש – הן בשירה והן במשחק.

לסיום, כמה המלצות: את רייך אין להחמיץ בתפקיד הראשי בהפקת "דון ג'ובני" לצד צוות "מיתר – אופרה סטודיו"; לויטה תופיע בסוף החודש הבא בתכנית אחרת של "שירה שיר"; המופעים הבאים של הסדרה (9-16 במאי) יעסקו בטירוף, ובהם ישירו גיא פלץ ועינת ארונשטיין.

"שירי הומור" – מופע מסדרת 'שירה שיר'. יעל לויטה, סופרן; עודד רייך, בריטון; עידו אריאל, פסנתר, הנחייה, ניהול אמנותי. שירים מאת ברנשטיין, בטהובן, ברהמס, וולף, מהלר, ר. שטראוס, קופלנד, רוסיני וארגוב. המרכז ע"ש פליציה בלומנטל, 22.3.14.

מתחת לאף

הפקה קטנה מוכיחה שלא הכל רקוב בבית האופרה / עמיר קדרון

המחזור הנוכחי של "מיתר – אופרה סטודיו" חתם רישמית את פעילותו לשנה זו בערב מוצלח למדי, ובו שתי אופרות קצרות מאת מנוטי: "הטלפון" ו-"המדיום".

בראשונה נכנסו בהצלחה עודד רייך ושירי הרשקוביץ לנעלי יאיר פולישוק והגר ליבוביץ', שעבורם נוצרה ההפקה ע"י הבמאית שירית לי וייס לפני מספר שנים (במסגרת מיזם "אופרה פטיט"). האופרה אמנם התיישנה, אך המסר דווקא התחדד – התקשורת הבינאישית מידרדרת ביחס הפוך להתקדמות הטכנולוגיה – על כן הצליחה וייס לעדכן את היצירה באופן משכנע. כמו כן, תיבלה את העלילה בשפע התרחשויות, כך שלא נותר רגע דל, והכל נעשה בכישרון ובהשראה, ויושם היטב ע"י צמד הזמרים. בקצרה: חצי שעה של תיאטרון מוזיקלי במיטבו.

מעניין לציין כי "הטלפון" נכתבה כאשר מנוטי התבקש לצרף איזו יצירה קטנה לאופרה "המדיום" כדי 'למלא את הערב'. וייס החליטה להציג את הקומדיה תחילה, ובכך העצימה את הרושם הדרמטי ואת החותם הכללי שהותירה ההפקה הכפולה. יתר על כן, סדר ההופעות כמו בא לומר שמיומנותה הידועה בקומדיות ("הגננת המדומה" באקדמיה י-ם אשתקד; "האלמנה העליזה" באונ' ת"א שנה לפני כן) היא רק צד אחד של המטבע.

וייס היטתה את "המדיום" לכיוון לא צפוי ע"י מספר רעיונות מעניינים: ראשית, הוחלט שמוניקה עיוורת. למהלך זה יש משמעות מורכבת – הנכות ממצבת את מוניקה כשוות ערך לטובי האילם. לא מדובר רק בתלות הדדית, אלא בשותפות גורל. הליקויים שלהם מחזקים את הקשר ביניהם ואת העובדה שהם משלימים זה את זו וחייבים לאחד כוחות על מנת להתגבר על פלורה.

המאבק בינם ובין האחרונה הופך לנושא המרכזי של האופרה, וכך היסוד העל-טבעי נדחק הצידה, או מקבל משמעות אחרת: בסוף המערכה הראשונה ברור שטובי אחראי לתקלה בסיאנס, וזה כביכול פיתרון קל ומאכזב – אך למעשה, המסר של וייס מורכב בהרבה. לאורך האופרה מוצג במפורש הצד האירוטי ביחסים של טובי ומוניקה, ובכך וייס ממקמת את דמויותיהם בשלב קריטי בחיים: הם על סף הבגרות והבשלות המינית – ומסתבר שזה הנמשל ליסוד העל-טבעי שמאיים על פלורה. עד לשלב זה שלטה בשני הילדים ביד רמה והפכה אותם לחלק מהעולם הצר והמעוות שלה, והנה יחסי הכוחות משתנים לרעתה והכל קורס. לכן מעטה הקשיחות שלה דק במיוחד; לכן טובי הוא זה שמכניס את האקדח לתמונה; לכן השורה "Help, help!" הועברה ממוניקה לפלורה; לכן השאלה החותמת "Was it you?" מופנית למוניקה ולא לטובי. כלומר, המערכה השניה עומדת בסימן עירעור כל מה שחשבנו שידענו על "המדיום", ושופכת אור חדש על האופרה. מדהים.

לאור ההישג, לא נותר אלא לתהות מדוע מעדיפה הנהלת האופרה לייבא שוב ושוב במאים חסרי השראה במקום לתת הזדמנות לכישרונות מקומיים? אין שום תשובה מתקבלת על הדעת.

מבחינה מוזיקלית, ההפקה יכולה וצריכה להיות מהודקת יותר, ועליה העיבו בעיות של מבטא, היגוי, שירה לא נקיה, כמה בחירות ליהוק מוטלות בספק ועוד. על אף זאת, הרושם הכללי חיובי, והכוח התיאטרלי העז – בימוי, משחק, עיצוב, מעורבות ריגשית מובהקת של כל המשתתפים – פיצה על החולשות המוזיקליות.

התפקיד הראשי נמסר לשי בלוך, וזו הגישה דמות מפתיעה בפגיעותה ומעוררת חמלה והזדהות. אמנם, כנאמר לעיל, יש מקום ללטש את השירה, אך גם כך היתה זו הופעה מרתקת. העימות של פלורה עם טובי במערכה ב' היה מורט עצבים ממש בזכות עיצוב מדויק של חילופי הלך הרוח התדירים; מאד הרשים גם האופן בו לאטה בלוך את המונולוג "Afraid? Am i afraid?".

חשוב מאד לציין את ענת צ'רני (גב' נולן), שבהשוואה לעמיתיה בלטה לטובה במעלות המוזיקליות שהציגה: שירה מדויקת וזכה הנובעת מהפקת קול מוקפדת. תשתית טכנית איתנה זו הובילה להופעה מרגשת ביותר דווקא מתוך האיפוק שאפיין אותה.

לסיכום, יש לחשוב בכובד ראש על ההשלכות של הערב: לא הגיוני שהעבודה הרבה שהושקעה תסתכם בהופעה בודדת; חבל גם שלא נמצא לנכון לפרסם כראוי את המופע ולמשוך קהל חיצוני (האירוע נשא אופי משפחתי-ברנז'אי מובהק). הווה אומר, נמצאו סימני חיים בבית האופרה – מוסד שעל פי רוב מעדיף לשקוע בבינוניות נוחה.

זהו נס קטן, וצריך להכות בברזל בעודו חם ולקדם את הנושא: מדוע לא תרים הנהלת האופרה את הכפפה ותייסד, במקביל לעונה הרגילה, סדרה אלטרנטיבית של הופעות פרינג' באותו נוסח? יש אמצעים, יש יכולת וכישרון – צריך רק להחליט, להקצות משאבים ולבצע. ניסיונות דומים נעשים לעתים (רחוקות מדי) ע"י קבוצות כגון אופרה קאמרה, אופרה אביב, אופרה אטרנה ואחרות; האופרה הישראלית יכולה וצריכה לתת יד – בטווח הרחוק רק תרוויח מכך.

צוות "מיתר – אופרה סטודיו" מציג: "הטלפון", "המדיום". ניהול מוזיקלי: איתן שמייסר. בימוי: שירית לי וייס. פסנתר: איתן שמייסר, סשה איבנוב. משתתפים: עודד רייך (בן, מר גובינו), שירי הרשקוביץ (לוסי), שי בלוך (פלורה), הדר עטרי (מוניקה), אופיר לביא (טובי), יעל סייג (גב' גובינו), ענת צ'רני (גב' נולן). 30.5.13, האופרה הישראלית.