music4awhile

ראשי » Posts tagged 'סדנת האופרה הבינלאומית'

Tag Archives: סדנת האופרה הבינלאומית

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

זכרונותיה של ויולטה

טלי קצף מתכוננת לטבילת האש שלה כטראוויאטה / עמיר קדרון

טלי קצף, סופרן. למדה בבוכמן-מהטה ובסטודיו של האופרה הישראלית. בין תפקידיה: ג'ילדה (ריגולטו), ג'ולייטה (הקפולטים והמונטקים), אדלה (העטלף), קלורינדה (צ'נרנטולה) ודספינה (כך עושות כולן). רפרטואר קונצרטי: הרקויאם והמיסה הגדולה של מוצרט, המגניפיקט של באך, הרקויאם של פורה, הגלוריה של פולנק ועוד.

במסגרת פרויקט מיוחד של ״מיתר אופרה סטודיו״ הזדמן לך העונה לביים קטע מתמונת הסיום של ״טראוויאטה״, שהיא ממילא שוברת לב – ואת עוד הקצנת זאת. מעבר לעובדה שזה תפקיד חלומות, איזה עניין מיוחד יש לך באופרה?

טראוויאטה היא אכן תפקיד חלומות. אני בת 30 ולא חשבתי להתקרב אל התפקיד הזה עד שהנושא עלה בשנה האחרונה. זו קפיצה למים העמוקים מאוד עבורי, היות וזו אחת מהאופרות המבוצעות ביותר, עם הרבה ביצועים מפורסמים ו"קדושים", כך שפחדתי לגשת אליה.

התחלתי עם האריות הידועות: "E strano… Sempre libera" ו-"Addio del passato". בכל אחת מהן יכולתי למצוא את הזווית האישית שלי – בין תקוות לתקוות שווא, אכזבות, אומץ, ייאוש מן העולם – כל זאת תוך כדי התמודדות עם משהו שהוא גדול ממך ואין לך שליטה בו, וכל רצונך הוא רק לחיות ולאהוב אהבת אמת.

זה רק על קצה המזלג. ורדי היה גאון שהצליח להביע ה-כ-ל במוזיקה, שהיא נשגבת בעיני – אך עבורי כזמרת יידרש לא מעט זמן לנתח, להתבונן, להכיר ולהבין אותה בכדי לבצעה כראוי.

שמעתי את האופרה הזו לראשונה לפני שנים רבות, אך אני מרגישה שרק לאחרונה התחלתי להבין מי האישה שתעתה ומה קרה בחייה. זהו תהליך ארוך ומרתק, ואני נרגשת מאוד לתת את האינטרפרטציה הראשונה שלי לתפקיד. מכאן יש לאן לגדול ולהמשיך לחקור.

בואי ננסה לפרק את האתגר לגורמים, ואולי נתחיל מהמוזיקה: נהוג לומר שנדרשות שתי זמרות לתפקיד – אחת שתתמודד עם האקרובטיקה של מערכה א׳, ואחרת עם יכולת ביטוי דרמטי ליתר האופרה. כיצד את רואה את הדברים?

זה נכון, צריך גם יכולת אקרובטית וגם יכולת דרמטית גבוהה; ויש זמרות שניחנו בשתי היכולות ואלו הזמרות שביצועיהן בלתי נשכחים.

אף על פי כן, לא תמיד נתקלנו בזמרות כאלו, ומי שלא בורכה בקול הן אקרובטי והן דרמטי – האתגר עבורה גדול בהרבה וכך גם יכולת ההוכחה, ולכן נדרשת הרבה עבודה טכנית טובה כמו גם עבודה דרמטית רצינית עם דרמטורג.

יש לציין שתמיד יהיו אלו שיטילו ספק במידת התאמתה של זמרת שלא ניחנה בקול גדול, עשיר ואקרובטי לתפקיד שכזה, ועל כן – חבל. אני רוצה להאמין שיכולת הבעה דרמטית גבוהה, מלאת כנות ורגש, תכפר על קשיים טכניים. לכן כדאי לנסות למצוא את המקום הנכון לכל זמרת להתנסות בתפקיד שכזה.

בעצם, למה האפיון המוזיקלי של ויולטה משתנה אחרי מערכה א׳?

במערכה הראשונה אנו פוגשים את ויולטה הפלרטטנית, מלאת החיים, מצחקקת, ביישנית לעיתים – ועם זאת מלאת ביטחון, עם פרצי רגש עזים. כל זאת עם רמזים למחלתה, חלקם מובהקים וחלקם פחות, אך ויולטה בכל זאת בשיאה: כך אנו רוצים לזכור אותה, כפי שאנו פוגשים אותה לראשונה במסיבה אשר היא מארחת; כך גם החברה תופסת אותה וכך היא מציגה את עצמה.

צילום: שני שקד

צילום: שני שקד

עוברים מספר חודשים בין המערכה הראשונה לשנייה, בהם מחריפה מחלתה, וכן היא מתרככת לאור מערכת היחסים עם אלפרדו: היא חושפת עצמה, נותנת את ליבה לחלוטין ולכן הקווים הווקאליים הופכים מאוד ליריים, פחות וירטואוזיים וראוותניים, ומה שנותר זה רגשות כנים, שיחות אינטימיות קורעות לב, וחולשה שרק מתגברת במערכה השלישית עד לאפיסת כוחות. בשלב הזה רק אהבתה לאלפרדו מוציאה ממנה כוחות ופרצי עוצמה, אהבה עזה ופחד.

את יכולה לשער למה היא מתאהבת בו? הם הרי מאד שונים ברקע ובאופי.

אני סבורה שהיא כמהה לאהבה אמיתית על אף אורח חייה: רדיפת התענוגות וההנאות השטחיות רק מחפה על כאבה ובדידותה ועל מה שבאמת מתרחש בנפשה.

אף גבר מעולם לא הצליח כך לחדור לליבה במילותיו, מה שתחילה מעורר בה ספקות, ציניות וגיחוך, אבל בסופו של דבר מחלחל לתודעתה. היא מבינה שאין מדובר בעוד גבר ששם עיניו עליה, אלא מישהו שבמשך תקופה ארוכה עשה מאמץ להכיר אותה וחיכה לרגע בו יפגוש אותה. באמת אכפת לו ממנה, הוא דואג לה ומאוהב בה כל כך; וזה דבר שקוסם גם לגדולי הציניקנים. הוא מצית בה אש אמיתית.

תמיד תישאר בעיניי חידה מדוע באופרה אנו קופצים מרגע ההתאהבות (על הספקות ועל הנסיונות לדחות את האהבה) היישר אל פרק חייהם המשותפים, כאשר הם כבר מאוהבים לחלוטין אחד בשני, ולא מודעים למה שקרה בדרך לכך.

כנראה שאפיזודת הדייטינג היתה אז פשוטה יותר… על כל פנים, הובלת אותנו לסצינה שהיא בעיניי פסגת האופרה: המפגש עם ז'רמון. 

הדואט הזה לחלוטין מהווה את הנקודה המשמעותית באופרה (עבורי ואני מניחה שעבור לא מעט). זה בהחלט אחד הקטעים הקשים לשירה באופרה: האתגר הדרמטי והטכני כאן רב, אך לא נותר אלא להתחבר ולתת לנפש לדבר ולשיר את המפגש הכואב הזה.

ויולטה מתחילה בעמדת חוזק מול ז'רמון, אך תחינותיו מצליחות לרכך אותה. בקשתו שתעזוב את אלפרדו כדי להבטיח את נישואי בתו (שוויולטה בכלל לא מודעת לקיומה) משמעותה לוותר על חלומה ועל מעט האושר שנותר בחייה שזמנם קצוב.

לאורך הדואט רואים כיצד ז'רמון פונה כל פעם למקום אחר בניסיונותיו לשכנע אותה, ומולו עקשנותה של ויולטה. הוא מתחיל ברוך, אך כשהוא מבין שוויולטה לא מוכנה לוותר ובוכה על מר גורלה, הוא פונה אל השכל, במניפולטיביות מכאיבה אומר לה שיחסיה עם אלפרדו יסתיימו אחרי דעיכת התשוקה והיופי.

הוא לוחץ על המקומות הכואבים בנפשה ומצליח לגרום לה לוותר, אך היא מוצאת נחמה וחוזק ומבקשת למות בכבוד ושיידעו על הקורבן שעשתה, וששמה הטוב יינצל. אנו רואים במערכה הזו ובמיוחד בדואט הזה מי היא ויולטה באמת: אישה טובת לב ונדיבה שתעשה הכל למען אהבתה.

ההשפעה בדואט היא דו-סיטרית וזו עדות נוספת לגדולה של הדמות: ז'רמון משיג את מטרתו, אבל כבר בראשית הדואט אנו קולטים שהוא מתחיל לחבב את ויולטה – ובסיומו הוא מנחם אותה והחרטה כבר מתחילה לכרסם בו. הרהור של כפירה, ברשותך: לולא הנסיבות, המוסכמות, פער הגיל והמעמד, את חושבת שהם יכלו להיות אייטם?

אינני יכולה אף בדמיוני להעלות את האופציה בה הם אייטם. אני פחות רואה את ניחומו, אלא אכזריות שבאה מאינטרסים חזקים שמניעים אותו. אחר כך הוא מבין בדרך כואבת מי האישה הזו שכל כך אוהבת את בנו ומוכנה להקריב הכל עבורו, דבר שנראה ונשמע כמעט בלתי נתפס עבור ז'רמון.

ויולטה רואה בז׳רמון אולי דמות אב שיכול להיות מאיים וגם מנחם, ומתרגשת (לפני שהמפגש ביניהם מסתבך) מהמחשבה שהוא אביו של אהובה, וכל כך שמחה – על אף מה שקרה – כשהוא בא לראותה שוב במערכה השלישית. משהו במשפחת ז'רמון כובש את ליבה.

את עוברת את טבילת האש בתפקיד הזה במסגרת הסדנה. מה המשמעות?

טראוויאטה עבורי היא הזדמנות ענקית ואחד מתפקידי חלומותיי. אינני יכולה להעלות על דעתי הרבה הזדמנויות לשיר תפקיד כזה כרגע, לכן אני מודה ומברכת על ההזדמנות.

זה עתה סיימתי שנתיים עמוסות וטובות בסטודיו של האופרה הישראלית, בהן יצא לי להתנסות בתפקידים גדולים – אם כי לא בסדר גודל כזה. אני לוקחת את האתגר הנהדר בשתי ידיי, ויודעת שיהיה לא קל, אך מרגש ומרתק.

ג'ולייטה בהפקת "הקפולטים והמונטקים". צילום: יוסי צבקר

ג'ולייטה בהפקת "הקפולטים והמונטקים". צילום: יוסי צבקר

העובדה שזה נעשה במסגרת הסדנה – הפקה קאמרית אינטימית בליווי פסנתר – יש בה משהו "מקל" במידה מסויימת ומחבק, כהתנסות ראשונה לתפקיד כזה. עם זאת, יש להקפיד על הפרטים הקטנים ועל בניית דמות מדוייקת ככל האפשר, כי בהחלט יש אצלנו דגש בחשיפה גדולה של הדמויות והיחסים ביניהן.

כיצד התרשמת עד כה משותפייך להפקה?

הבמאי סטיבן גולדשטיין מאפשר דיון פתוח וחופשי, תוך כנות ונאמנות לעצמך ולדמות. הוא מאמין בהבאת דברים מחייך האישיים אל הדמות ואל הסיפור.

את ז'רמון מגלם תומאס דולי הנהדר, מצרפת; ואת אלפרדו – אנדרס מורנו ממקסיקו, טנור בעל קול לירי יפהפה, עשיר וחם. העבודה עם שניהם זורמת בקלילות ובנעימים.

המנצח הוא תומאס קאדנבאך, שניהל את הפקת "ריגולטו" בסדנה הקודמת והעבודה איתו היא חוויה יוצאת דופן: השנה הוא מונה למנהל המוזיקלי של האופרה-סטודיו בדרזדן, והוא מוזיקאי מחונן, בעל ידע רחב במוזיקה, מאפשר חופש הבעה וגמישות בטמפי, ומקפיד בעבודתו על נאמנות והתמצאות בכל סגנון.

את העבודה עם יתר הזמרים טרם התחלתי, אך הרבה מהם אני מכירה והם חברים יקרים וזמרים צעירים ומוכשרים, והעבודה עימם (במסגרות אחרות) הייתה נפלאה.

מבלי לחשוף את כל הקלפים, מה את יכולה לספר על הקונספט של ההפקה?

על קצה המזלג, ההפקה האינטימית שלנו מתרחשת בחלל שמזוהה עם שלב מתקדם בעלילה – וכך כל הסצנות בעצם מוצגות בדיעבד ומשקפות את זכרונותיה של ויולטה, והמערכה השלישית סוגרת לנו מעגל עם תחילת האופרה.

דומה קצת לבימוי שלך שאיתו פתחנו, אז גם אנחנו נסגור את המעגל – אבל לא לפני שתספרי על תכניותייך לעונה הבאה. 

יהיו בעיקר נסיעות לאודיציות ולתחרויות, וקונצרטים ברחבי הארץ, חלקם במסגרת האופרה הישראלית: בספטמבר אשיר שוב עם "מיתר – אופרה סטודיו" בהפקת "האימפרסריו" שהצגנו העונה, וכן נחזור על "סצנות" – פרוייקט מוצלח ומהנה ביותר. בכך אחתום את תקופתי בסטודיו.

גם מוזיקה ליטורגית על הפרק ועל כך אני שמחה מאוד – אשיר בדצמבר את "אקזולטטה יובילטה" ואת הרקויאם של מוצרט עם תז' נתניה (הקאמרית הקיבוצית) בניצוח עמוס טלמון. באפריל אשיר שוב את ויולטה, הפעם בהפקה קונצרטית עם תזמורת רשות השידור י-ם, גם זה בניצוח טלמון. מקווה לעוד תכניות מרתקות ומצפה למה שצופן העתיד.

"לה טראוויאטה" מאת ורדי בהפקת הסדנה הבינלאומית לאופרה | מנצח: תומס קדנבאך | במאי: סטיבן גולדשטיין | פסנתר: נעמי שמידט | זמרים: טלי קצף (ויולטה), אנדרס מורנו (אלפרדו), תומס דולי (ז'רמון), שי טרי (פלורה), מרים גדז'ייבה / יובל אורן (אנינה), רועי סרוק (הברון דופול), גלעד רוזנברג (גסטון / ג'וזפה), דייויד רגנרסן (ד"ר גרנוויל / שליח) | 23 ו-25 ביולי בקונס' הישראלי בת"א (שטריקר) | כרטיסים: http://www.eventim.co.il/sadna

מודעות פרסומת

הצד האפל של הטנור

אושר סבג מזמן את הרוע בתפקיד מאתגר / עמיר קדרון

צילום: זיו שדה

צילום: זיו שדה

אושר סבג, טנור. למד בבוכמן-מהטה ובמאנס קולג׳ (ניו יורק), כעת ב״מיתר אופרה סטודיו״. בין תפקידיו: בכחוס (אריאדנה בנקסוס), טמינו (חליל הקסם), בורסה (ריגולטו), טבלדו (הקפולטים והמונטקים), פוגלזנג (האימפרסריו). מלגות ופרסים: קרן אמריקה-ישראל, דוד בן-בסט, בוכוולד, סידוניה ברקוביץ'.

זכור לי שאחרי אחד הקונצרטים של הסטודיו השנה אמרת שאתה מקנא בקולגות – זמרות הסופרן – שזוכות להתפרק ולהתפרע על הבמה בסצינות דרמטיות. מן הסתם לא חשבת אז על קווינט, אבל הנה הזדמנות להתנסות בתפקיד ״אחר״. איך ניגשים לדמות כזו?

כשהגיעה ההצעה מהסדנה לגלם את קווינט, הבנתי שזוהי הזדמנות מעולה עבורי להתנסות בדמויות שהן אינן ״הטנור הטיפוסי" באופרה, לא עוד נסיך טהור או גיבור תורן – אלא דמות קריפית, פתיינית ובעצם הרוח הרעה שמניעה את הסיפור.

ברמה האישית, אני מרגיש שדמויות קיצוניות מאפשרות הרבה יותר חופש דרמטי, דבר שבהחלט קורץ לי כאדם וכפרפורמר דרמטי למדי.

את ההחלטה לאן הדמות של קווינט תלך בדיוק, תקבל הבימאית אינגה לבנט – אבל ניתן לראות באופן ברור שבריטן יודע מה הוא רוצה לראות ולשמוע – בהוראות מפורשות בפרטיטורה, בקווים מלודיים עתירי קריפיות-מינית, במקצבים טרופים וכמובן בליברית שלא משתמע לשני פנים.

באילו אמצעים מוזיקליים בריטן יוצר את השילוב של פתיינות ואימה – והאם זה מציב לך אתגר ייחודי?

זה כמובן נתון לפרשנות, אך קלאסי להתייחס בהקשר הזה לאריית הכניסה של הדמות, בה הוא חוזר שוב ושוב על שם הילד ״מיילס״ באופן מליזמתי במספר רב של אופנים, עם עוגן טונאלי בצליל מי-במול בדינמיקות ובמקצבים המשתנים באופן קיצוני.

קשה שלא להרגיש חוסר נוחות מסוימת כשגבר מבוגר, או רוח רפאים לצורך העניין, חוזר על שם של ילד שטיב היחסים עימו לא כל כך ברור – או לפחות לא מפורש.

המוטיב המליזמתי מהארייה חוזר מספר פעמים במהלך האופרה וגם חותם את התפקיד, שם הטקסטים ״מיילס, אתה שלי״, ״אל תבגוד בסודות שלנו״ – בעיני, מעניקים סוג של אישור סופי לקשר האסור בין השניים.

בריטן מציב אתגר מוזיקלי-דרמטי הרבה יותר מאשר אתגר טכני – לדעתי. למרות מורכבות המוזיקה, היא סלחנית וגמישה הרבה יותר אם אני צריך להשוות אותה לדיוק מהתקופה הקלאסית, השקיפות של הבל-קאנטו או הפרות הקדושות של הווריזמו.

הטסיטורה נוחה בחלק הארי של התפקיד – והקושי העיקרי העומד בפני הזמרים הוא למידת התפקיד ואפיון הדמויות.

מהיבטים רבים ״בטבעת החנק״ ייחודית – ואפשר לומר חריגה ואפילו נועזת – ודאי ביחס לתקופת הלחנתה. אתה חושב שהזמן ריכך את האפקט?

בימים בהם האופרה מנסה להמציא את עצמה מחדש בדרכים שונות ומשונות, סיפור חריג ונועז כבר לא מייצר אפקט של זעזוע ושבירת כלים – היום הגבולות נפרצים בעיקר על ידי הבימאים שמנסים לשחוט את הפרות הקדושות – האופרות האהובות ביותר – בעיבודים לא קונבנציונליים, וכמובן באמצעות עירום, מה שכבר הפך להיות הבדיחה של עולם האופרה המשווע לחידושים.

כך בהפקה של ״נישואי פיגארו״ שעלתה במטרופוליטן בעונה שעברה, כ-10 שניות אל תוך האוברטורה עלמה חשופת חזה רצה על הבמה של אחד מבתי האופרה החשובים ואולי השמרניים ביותר.

למרות זאת, צופה שיגיע לאופרה ״בטבעת החנק״ בוודאות יחווה חוויה שהיא חזקה ולא שגרתית, גם ללא שימוש באמצעים זולים לייצור פרובוקציה.

אם לפתח את קו המחשבה שאתה מציג, ״בטבעת החנק״ (ובפרט ההפקה שלכם) תתאים לקהל שונה מזה שבד״כ פוקד את בתי האופרה?

אני חושב שניתן להרגיש שהסדנה אכן מנסה להעניק כיוון חדש להפקות האופרה שלה – ניתן לראות זאת בעונה הקודמת וגם בנוכחית.

האופרה ״בטבעת החנק״ ממשיכה את הקו מהשנה שעברה בה הוצגה האופרה של פולנק ״השדיים של טרסיאס״ בחלל לא קונבנציונלי (רידינג 3) – ואת קווינט ושאר הדמויות הצופים יזכו להכיר ב״בית המידות״ שברחוב לילינבלום בתל-אביב.

כמובן שכפועל יוצא מהשינוי בתפיסה – מבתי האופרה המעונבים אל תוך חללים קצת יותר מאתגרים – הקהל מגדיר את עצמו, בהכרח, כשונה.

כשחברה אינה משועבדת למכירת אלפי כרטיסים למופע, פוטנציאל התוצרים האמנותיים הוא מסקרן, לטוב ולרע.

עוד ייחוד להפקה: את מיילס ישיר זמר בוגר ולא ילד כמקובל. באיזה אופן זה עשוי לדעתך להשפיע על הדינמיקה הבימתית ועל הרושם שאמורה ליצור אופרה שעוסקת בין היתר בפדופיליה?

זה בדיוק כפי שכרובינו הוא דמות גברית שמשוחקת על-ידי אישה, ומאדאם באטרפליי היא גיישה יפנית בת 15 שמושרת על ידי אישה בשלה – ולרוב גם לא ממוצא יפני.

זה תיאטרון, והיכולת להגדיר גיל של דמות (או להגדיר דמות בכלל) היא הרבה יותר מורכבת מהנתונים היבשים של הזמר שמגלם אותה.

על האפקט שאמורה ליצור האופרה אמונה הבמאית; קטונתי מלהציע פתרונות (למרות שיש לי)…

הזכרת גם קודם את אינגה לבנט, שאיתה כבר הזדמן לך לעבוד בסדנה הקודמת בהפקת ריגולטו. כיצד התרשמת ממנה?

אינגה היא במאית נפלאה. העבודה איתה על ״ריגולטו״ הייתה נהדרת וזה תמיד כיף לעבוד עם אנשים שאתה אוהב ומכיר.

היא לחלוטין שייכת לזן הבמאים שיודעים מה הם רוצים ואיך הם רוצים את זה – ויזואלית, דרמטית וקונספטואלית.

היא תעזור לך, בגישה נפלאה, לפצח את הדמות שלך בהקשר של הקונספט שהיא ייצרה, ותאפשר לך להכניס את האינפוטים שלך, בתור זמר צעיר – אני יכול להעיד שזוהי צורת עבודה יקרה מפז.

כמקובל בסדנה, האופרה תלווה בפסנתר. מצד אחד, המקור נועד לאנסמבל קאמרי, כך שאולי המעבר לגרסת הפסנתר פחות חד מהרגיל; מצד שני, האינסטרומנטציה של בריטן והצבעים שהוא יוצר ממנה (למשל השימוש בכלי הקשה) הם באמת ייחודיים וחבל שיאבדו; ומצד שלישי – הפסנתר בידיים טובות – יעל קרת. מה דעתך?

רוב תוכניות הקיץ בעולם מעלות אופרות בביצועים קאמריים ובגרסאות פסנתר, בעיקר בגלל הצורך העז של אמנים צעירים להתנסות בתפקידים שבבתי אופרה מסורתיים פשוט לא ימהרו לתת, בלשון המעטה.

מתוקף העובדה שהסדנה מעלה 3 אופרות במקביל בתקופה מאוד קצרה, אני חושב שזה הפתרון הלוגיסטי היחידי שתשתית כזו יכולה לאפשר.

צריך גם לומר כי ביצוע תזמורתי של יצירות מהסוג הזה הוא כל כך מורכב והסיכוי לייצר אנסמבל ראוי בתקופה כה קצרה היא פרויקט כשלעצמו, אז לא בטוח שעדיפה האופציה הזו גם אם הייתה קיימת. אני בוחר ביעל בלי למצמץ.

עניין עקרוני אחר: לאחר קרוב לשלושים שנה, חלו חילופי גברי בסדנה ובמידה רבה היא מחשבת מסלול מחדש ויש חבלי לידה – אני רוצה לתלות בכך את העובדה שבקיץ שעבר לא הוקרן תרגום בהפקות, ולקוות שהשנה זה ישתנה. אמנם אתם ספציפית שרים באנגלית, אבל אני לא בטוח שזה מייתר את הצורך. דעתך?

כיוון שאני זמר, אין לי שום מקום בקבלת ההחלטות בסדנה (או לצורך העניין בכל פרוייקט שאני לא מפיק בעצמי). לעניות דעתי יש צורך בכתוביות.

עוד התייחסות שלך כזמר לענייני שפה: אין בלב הרפרטואר אופרות באנגלית, אבל אני מניח שהזדמן לך להתנסות בכך יותר במהלך לימודיך בניו יורק. בהשוואה לשפות אחרות, מהם אתגרי הזמרה באנגלית (חוץ מ״הקהל מבין אז יש פחות מקום לטעויות״…)?

השירה בשפה האנגלית היא מהמורכבות ביותר. למרות שעלולה לצוץ המחשבה שכיוון שרוב הישראלים דוברים את השפה, אזי השירה בה תהיה פשוטה, זהו לא המצב.

כשנכנסים אל תוך הדי-אנ-איי של השפה מגלים המון הברות שלא נתנו עליהם את הדעת מבחינה טכנית, עיצורים שקיימים רק בה, וכמובן – הניתוק מההגייה האמריקאית. צריך לדעת להבדיל בין אנגלית אמריקאית לזו הבריטית, ולדעת כאמור מתי להשתמש בכל אחת.

העבודה כעת על קווינט מעוררת בך עניין להמשיך לחקור את הרפרטואר האנגלי, ובפרט את בריטן? אני לחלוטין מדמיין אותך חורך את הבמה בהפקה היסטרית של אלברט הרינג בסטודיו, למשל.

כשנכנסתי לפרוייקט הזה חשבתי לעצמי שזו התנסות מעולה ברפרטואר שלא יצא לי לבצע עד כה; חצי דרך בתוך הפרוייקט, אני יכול לומר בפה מלא שאני מוצא ברפרטואר הזה הרבה יותר עניין ממה שאני מוצא ברפרטואר הקלאסי – כמעט מכל הבחינות. אני אשמח להמשיך לחקור את הכיוון הזה גם בעתיד (הקרוב, אני מקווה).

לסיום, הצצה הלאה: סיימת שנה בסטודיו והחלטת להמשיך עוד שנה. מה צפוי לך בעונה הבאה?

אכן, סיימתי שנה ראשונה בסטודיו ״מיתר״ של האופרה הישראלית, שנה שלמדתי בה מלא על עצמי ועל המקצוע הזה. אני יודע לומר שבשנה הבאה בסטודיו אפשר לצפות לכמה פרויקטים מאוד מיוחדים כמו קונצרט לידר עם עידו אריאל; שלוש אופרות בבימוי מלא; ולי אישית צפויים גם 2 תפקידים קטנים על הבמה הגדולה, דבר שמרגש אותי במיוחד.

״בטבעת החנק״ מאת בריטן בהפקת הסדנה הבינלאומית לאופרה | מנצח: ג׳יימיסון לבסי | במאית: אינגה לבנט | פסנתר: יעל קרת | זמרים: אושר סבג (פרולוג / קווינט), סטפני דומינגז (האומנת), גלעד מלמד (מיילס), שירה ביתן (פלורה), אפרת וולפסון (גב׳ גרוס), קלאודיה רויק (העלמה ג׳סל) | 20, 21 ו-23 ביולי בבית המידות (לילינבלום 23 ת״א) | כרטיסים: http://www.eventim.co.il/sadna

הקברט של פולנק

קלייר מגנאג'י מגשימה חלום בסדנת האופרה / עמיר קדרון

קלייר מגנאג'י, סופרן. בוגרת האקדמיה בת"א וקונס' ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. שרה עם תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן אמריקה-ישראל. ב-2009 השתתפה בתחרות קרדיף.

נתחיל, עבור הדור שלא ידע את פולנק (Poulenc) – בקצת רקע על האופרה.

"השדיים של טרסיאס" מבוססת על מחזה באותו שם מאת המשורר הסוריאליסט גיום אפולינר. המחזה נכתב בשלהי מלחמת העולם הראשונה והוא כולל מסרים מאוד אנטי מלחמתיים, ואת הקריאה המפורשת לאנשים: "קהל יקר, עשו ילדים (ולא מלחמה)".

פולנק (שהלחין עוד קודם לכן מחזורי שירים של אפולינר) כתב את האופרה בשלהי מלחמת העולם השניה, ככה שיש פה קול חזק כנגד המלחמה באשר היא – אבל באלגנטיות של הסוריאליזם הצרפתי, כשהמקום דמיוני ואקזוטי ולא ברור איפה אנחנו בדיוק. מי אמר צנזורה? אכן, כמו בהרבה יצירות מכל התקופות, כדי לטשטש אמת אקטואלית, גם במקרה זה נאלצו היוצרים להעביר את ההתרחשות למקום אחר.

הסיפור שלי עם תרז, הגיבורה, מתחיל בערך בשנה ג' באקדמיה. מצאתי במקרה בספריה פרטיטורה די ישנה של האופרה ופשוט לא האמנתי שיש דבר כזה בעולם… אני חושבת שהייתי הראשונה לגאול את התווים האלה ממחשכי המדפים.

התחלתי לקרוא את הסצנה הראשונה של תרז, בה היא מודיעה לבעלה שהוא לא יגיד לה מה לעשות; שהיא אינה מכירה בסמכות הגברים, ולא רוצה להביא ילדים אלא לצאת למלחמה; כמו כן להפוך לאמן, מתמטיקאי, רופא ופסיכולוג, ובעיקר חייל שיילחם באויבים. תוך כדי זה היא משנה את דמותה: מפוצצת שני בלונים שמייצגים את השדיים וקוראת לנשים בקהל לעשות כמוה, מגדלת זקן ושפם והופכת למצביא טרסיאס, וכמובן עוזבת בטריקת דלת תוך השלכת חפצים.

אין לתאר את כמות האפשרויות שהסצנה הזאת טומנת בחובה, ואני שרתי אותה בכל הזדמנות שיכולתי, לרבות בתחרות ה-BBC בקרדיף, שם הקהל המאוד שמרן דווקא התלהב – אולי גם כסוג של הפוך על הפוך? הנה נציגת ישראל שרה שהיא רוצה להפוך לחייל ולצאת למלחמה…

למרות שהרביתי להופיע עם הסצנה הזו, מעולם לא שרתי את התפקיד במלואו. מדובר באופרה שלא מרבים לבצע בעולם, ומחוץ לצרפת בפרט, למרות שיש לה גרסה אנגלית שערכו בריטן ופירס באישור פולנק, ואותה נשלב בהפקה הזאת.

בהמשך האופרה קורים דברים מאוד מצחיקים, כולל הפיכת הבעל לאשה היולדת 400,000 ילדים ביום אחד. בסוף, מבלי להרוס את ההפתעה, תרז חוזרת הביתה ורוצה לעשות ילדים, למרות שכבר אין לה שדיים. אז יש פה גם מערכת יחסים זוגית שנקלעת למשבר ואחרי שכל צד בעצם מוכרח לעבור ל"צד השני" – האשה הופכת לגבר והגבר לאשה מבחינה פיזית ומגדרית – בסופו של דבר הם מגלים שהם כן רוצים לחזור לחיות יחד, שזה סיפור אישי וקטן אבל גם אוניברסלי מאוד.

באופרה הזאת יש כל כך הרבה רבדים. כמו תמיד אצל פולנק, גם כשהוא מצחיק ואירוני וקליל, יש בו משהו עמוק מאוד ורוחני. אני מוצאת שהעיסוק בסוגיות מגדריות מאוד מעניין. בייחוד אז – אבל גם היום – אי אפשר היה לגעת בהן אלא דרך הצגה סוריאליסטית שכביכול הזויה מכדי שתהייה רלוונטית לחיים כאן ועכשיו.

את מוצאת שהמסר האנטי-מלחמתי עובר למרות מורכבות האופרה ואופייה המיוחד?

אני חושבת שהמסר העמוק הוא לא ״אנטי-מלחמתי״, אלא בעד אהבה. תרז אומרת שאין חשיבות לכתר או לקבר, עלינו לאהוב, או שנמות לפני שהמסך יירד; והמקהלה בסוף שרה: "גם אם תאהב לבן או שחור, הרבה יותר מעניין כשהצבעים מתחלפים; די שנבחין בזה, ככה שאם למישהו זה מפריע, פשוט שייתגרד ("scratch yourself if it itches")" -וכמובן, ״לכו כולכם עכשיו הביתה ועשו ילדים – זהו מוסר ההשכל של המלחמה.״

אפשר לקרוא את הסיום גם פסימית: אנחנו צריכים הרבה ילדים כדי לחזק את המדינה במלחמה הבאה.

ואולי זה ככה: הביאו ילדים ואל תסכימו לשלוח אותם למלחמה לעולם. צריך לזכור שאפולינר כתב את הטקסט אחרי מלחמת העולם הראשונה אשר גבתה חיי אדם בהיקף חסר תקדים. כמות עצומה של גברים נהרגו בחזית, והנשים מילאו את מקומם בעבודות בעורף. היה כזה מסר רשמי של המדינה כי היתה פה שאלה קיומית, אבל אולי באופרה זאת הדרך האחרת להגיד make love not war.

אני מניח שהמסר תלוי לא מעט גם בנמען. בהתחשב בייחוד של האופרה וגם של ההפקה, לא נראה לי שיגיע הקהל של טראוויאטה.

ההפקה שלנו תעלה בהאנגר 3 שזה מתחם הופעות רוק: הקהל יושב מכמה צדדים והאופי מאוד קברטי. זו לא הצגה שהקהל בא לשבת בשקט ולראות הופעה. הבמאי בחר לשלב 3 שפות שונות (כולל עברית) בניגוד למוסכמה של שפה אחת עם תרגום מוקרן, שאז לצערנו העיניים של כולם בתרגום… אני מאוד אוהבת את זה, כמובן!

על פי רוב אנו שומעים בסדנה זמרים בראשית דרכם, ואילו את כבר הספקת לצבור רקורד בארץ ובעולם. איך זה לחזור לעבוד במסגרת אלטרנטיבית / פרינג׳ית כמו הסדנה?

זה נכון, והסיפור הפעם היה לא צפוי. היו כמה ביטולים של הרגע האחרון, וכך קרה שערב לפני החזרה הראשונה עם הבמאי, קיבלתי טלפון מג׳ון נוריס (מנהל הסדנה). הוא ידע שאני מכירה את התפקיד וביקש שאבוא למרות ההתראה הקצרה.

אגב, יש עוד זמרים מקצועיים המשובצים מדי פעם בהפקות הסדנה, בעיקר בתפקידים היותר קשים לליהוק בקרב זמרים צעירים שרק מתחילים לצבור ניסיון.

אני חייבת להגיד שהתגעגעתי לאנרגיה של הסדנה. יש בה משהו ראשוני ולא ציני, מלא סקרנות ושמחה של עשייה שלצערי לא תמיד קיים בעולם המקצועי בחוץ.

בואי נתעמק במוזיקה, ודבר ראשון נרגיע את הקהל: האופרה נכתבה אמנם באמצע המאה ה-20, אבל היא הכי לא דרמשטט.

זו מוזיקה צרפתית הכי מתוקה שיש: ולסים קברטיים והמון הומור. המוזיקה מלאה בתחכום ובקלילות, יש המון קריצות לבל אפוק הצרפתי והאווירה כיפית ומשוחררת. יש גם רגעים ליריים שפשוט שוברים את הלב, ארייה קטנה או ולס שכל כך יפים באמצע כל הכאוס, וזה רק מבליט בעיניי את הכמיהה לאהבה שבסופו של דבר כולנו מרגישים…

את מזוהה בעיקר עם הרפרטואר של המאה ה-18; מה מאפיין מוזיקלית את תרז והאם זה דורש ממך סוויץ׳ מיוחד?

האתגר הראשוני היה ללמוד את כל התפקיד תוך מס' ימים, ובצרפתית – שהיא בין השפות הכי מאתגרות בשבילי. התפקיד מאוד לא קל מבחינה מוזיקלית וקולית – הוא יושב ברובו בפסאג'ו הגבוה עם המון קפיצות – וצריך לשיר מאוד בחכמה כדי לשמור על השירה היפה ולהוציא את הפראזות הליריות כשהן כן מגיעות, ואז היופי שלהן מתעצם עוד יותר.

בנוסף, תרז עוברת המון שינויים במהלך האופרה – מאישה לגבר ואז למגדת עתידות בתחפושת וחזרה לאשה – התפקיד מאוד קפריזי וסוחף, עם הרבה צבעים שצריך להשתמש בהם כדי לא ליפול למלכודות של קונבנציה "גברית" או "נשית".

כיצד התרשמת עד כה משותפייך להפקה?

כאמור, הזמרים והצוות הם עירוב של זמרים מקצועיים וגם זמרים צעירים של הסדנה, וזאת הזדמנות גדולה בשביל כולנו ללמוד ולתמוך אחד בשני. חשוב לציין שזאת גם השנה הראשונה של ג'ון נוריס כמנהל הסדנה, ואני חושבת שהוא מנסה ליצור פורמט קצת אחר ממה שהיה לאורך כל השנים. בשבילי, שחוזרת לסדנה שנים אחרי ששרתי שם כסטודנטית באקדמיה, יש סגירת מעגל מאוד יפה, ממש מכל הבחינות שאפשר.

זאת הולכת להיות ההפקה הכי מצחיקה ומפתיעה שעשיתי השנה, ואני ממש מתאפקת כדי לא לעשות ספוילרים… הבמאי אדווין קייהיל (Edwine Cahill) הוא גם שחקן וזמר שהופיע בהרבה מחזות זמר בברודווי. כך קורה שהאופרה שלנו שהיא ממילא קברטית ותיאטרלית, מקבלת אופי של שואו לא שגרתי ומאוד מאוד כיפי.

יש פה ניסיון לשבור את המחיצות, את ההפרדה המלאכותית בין "קונצרט" לבין הופעה מוזיקלית-תיאטרלית פשוט כיפית, שיש לה מסר וגם המון עומק וכמובן איכות ביצועית ללא פשרות – רק שכל זה לא חייב להיות מעוקר וסטרילי או מנומס ומעונב, או "שקט ועצוב" או "מלודרמטי ומרגש" – אם אפשר להבין לאן אני חותרת.

11752172_10154213270440752_2707341693442877060_n

מתוך החזרות: תרז-קלייר לפני המהפך. עם מאיה בקשטנסקי (מצו) ויואב וייס (בריטון)

אנחנו רוצים לשנות את כל ההגדרות והנוסחים שקבענו לעצמנו על איך "מוזיקה קלאסית" צריכה להישמע ולהיות מבוצעת. כמי שמתחבטת עם השאלות האלה לא אחת, ושואלת על הרלוונטיות של האמנות שלנו לעולם של כאן ועכשיו, ההפקה הזאת היא נסיון חשוב ומאתגר ועם זאת מאוד מאוד מהנה, בחיפוש הזה.

נסיים, כרגיל, בהצצה לתוכניותייך בעונה הבאה.

בין היתר, בעונה הבאה אשיר יצירה מאוד יפה ומרגשת בבכורה עולמית: "סטבאט מאטר" של המלחין הירדני סאעד חדאד. זה יהיה בפסטיבל למוסיקה קאמרית בי-ם. בהמשך העונה אערוך את רסיטל הבכורה שלי בסדרת הרסיטלים הקוליים של המרכז למוזיקה קאמרית ("שטריקר") עם הפסנתרן דן דויטש. בחרנו תכנית מאוד יפה יחד עם ד"ר רז בנימיני: לידר של מאהלר ושומאן (קלרה ורוברט), פולנק, ריינאלדו האן, בריטן ועודד זהבי.

אשיר גם רפרטואר נדיר בשוברטיאדה הישראלית, ויהיה פרוייקט מסקרן עם אנסמבל "פניקס" של מירנה הרצוג: אופרת בארוק לא ידועה של פאלווטי בשם Il diluvio universale. בנוסף, קונצרטים עם אלון הררי (סופסוף!) בתכנית רק של שנינו, ובה סצנות ודואטים ועוד.

"השדיים של טרסיאס" – האופרה של פולנק תוצג פעמיים (23/26 ביולי) ברידינג 3 במסגרת סדנת האופרה. בימוי: אדווין קאהיל. ניצוח / פסנתר: ניזאר אלחאטר.
פסנתר, הדרכה בצרפתית וייעוץ אמנותי: סלין דוטיי. זמרים: ג'וש ווילן, קלייר מגנאג'י, יואב וייס, רון זילברשטיין, ולנטינה שטדלר, אלכסנדר לנג, נדב ענבר, ליאת לידור, ליאור ענבר, מאיה בקשטנסקי. לכל אירועי הסדנה

המין החזק

על הפקת "נישואי פיגארו" בסדנת האופרה / צבי נתנאל

שני מרכיבים הכרחיים להצלחת האופרה "נישואי פיגארו". האחד הוא בימוי קולח ומדויק, ובנקודה זו הצליחה הבמאית לינדה ברובסקי בגדול: למרות מימדי הבמה הקטנה, ההפקה שלה אינטליגנטית, מפורטת וגדושה בפרטים קטנים ומדויקים. כל תנועה מחושבת, לכל אביזר על הבמה יש תפקיד, ויש ניצול מקסימלי של חלל האולם – כולל גרמי המדרגות והגשר שמעל הבמה. העבודה הקדחתנית בחזרות ניכרה היטב ולכל זמר היה ברור בדיוק מה הוא עושה, ובתזמון מושלם עם המוזיקה ועם הזמרים האחרים.

הברקות בימוי היו בשפע, כמו למשל סצינת הכיסא של כרובינו במערכה א', כאשר הרוזן מסיר את הכיסוי וכרובינו מתגלה תחתיו בפעילות שגרתית של ימינו – משחק בסמרטפון; או כרובינו שהופיע במערכה ב' במדי צה"ל ובדרגות סא"ל (קצין או לא קצין?). כך גם באריה non più andrai החותמת את מערכה א', כשמטאטא הפך באחת מכלי ניקוי לאת חפירה ולנשק, או הפתיחה לאריה porgi amor בה הרוזנת מביטה בחלון ורואה את הרוזן מתרחק בלי לשים לב אליה.

המרכיב ההכרחי השני הוא מה שמכונה italianità, ופירושו לנשום ולחיות את השפה האיטלקית העסיסית. זה בודאי חשוב באופרה איטלקית, ועל אחת כמה וכמה הכרחי בקומדיה. ניתן ללמוד על כך מהפקת "פלסטף" שזה עתה הסתיימה בפילהרמונית, בה צוות שרובו ככולו זמרים איטלקיים מיצה כל ניואנס שקיים בשפה. כמובן שאין לצפות מצוות זמרים ישראלי להיות טבעי בשפה זרה, אך מה שבלט לכל אורך הערב אצל רוב הזמרים היה דיקציה לא מספקת, ומבחינה זו יש לזמרים, בעיקר הגברים, עוד כברת דרך לעשות, ובמיוחד לפניני גרובנר בתפקיד פיגארו. המילים מרחפות על לשונו ללא חיתוך מספק, ללא ההדגשות וההרפיות הנדרשות, ולרוב נשמעות זרות. ההתייחסות לטקסט, ואגב כך לתפקיד, כללית מאוד. לכך יש להוסיף הפקה קולית גרונית למדי, שירה קולנית וגוון קול שלא נעם לאזני. התנהלותו על הבמה גברית ונמרצת אך שבלונית, עם כמה רגעים מרשימים מאוד בעיקר במערכה הרביעית.

ג'פרי גובל (Goble) בתפקיד הרוזן היה מצוין במשחק ובאינטרפרטציה, גם אם קולו בגד בו פה ושם ואיבד אנרגיה. איתן דרורי בתפקיד בזיליו הבריק בשירה ובמשחק א-לה מיסטר המפריז, וכל רגע שלו על הבמה היה משובב עין. סאווה ומיץ' (Sava Vemic) בתפקיד ברטולו שטף את הבמה בקול באס עצום שחיפה על מבוכה בימתית מסוימת ועל גיל צעיר מדי לתפקיד הזקן התחמן. וינסנט גראנה (Grana) הוכיח שאפשר לעשות מטעמים מתפקיד קטן כמו אנטוניו הגנן והסצנה בהשתתפותו היתה מענגת.

זלטה חרשברג בתפקיד מרצלינה הציגה קול עסיסי, הופעה בימתית כובשת ואינסטינקט קומי מדויק. שחר לביא הצטיינה בתפקיד כרובינו: קול חם, פרשנות מוזיקלית מקצועית ומרתקת, ומשחק מפורט שממלא את הבמה בכל רגע נתון, כולל מימיקה רבת משמעות.

ליסמין לוי-אלנטק יש אישיות בימתית מרשימה, אם כי פה ושם לרוזנת הענוגה והאומללה שלה מתגנבת קיסרית אימתנית. כמו כן היא ניחנה בקול אדיר, אך לתחושתי בשל מימדי האולם הצנועים היא היססה לשחרר את מלוא עוצמתו, וחבל – כיוון שמדובר בקול מפואר ומלא גוונים. היא הצטיינה בהגשת הרצ'יטטיבים, וראוי לציון הלגטו המרשים בביצוע מהדהד לאריה השניה.

דניאלה סקורקה היתה סוזנה צנועה שצריכה להעז וללכת עוד צעד אחד קדימה כדי למצות את כל הפוטנציאל הפעלתני של הדמות. היא הציגה קול פעמונים נקי, וההרמוניה בינה לבין לוי-אלנטק היתה מושלמת. דואט המכתב והאריה שלה במערכה רביעית היו משיאי הערב, אך אין להתעלם מכך שבדואטים עם גרובנר ובאנסמבלים הגדולים היא נבלעת ולא מספיק בולטת.

נעם צור הוביל את זמרים ותמך בהם היטב, אם כי לתחושתי פה ושם דברים נעשו קצת בחופזה. יש לברך על כך שהזמרים הוסיפו פה ושם קישוטים לקווים המלודיים, לא דבר של מה בכך כשמדובר במוצרט. פחות נהניתי מנגינתו של הפסנתרן גורדון שרמר (Schermer) שלעיתים היתה חזקה מדי, ולא אלגנטית וגמישה מספיק.

אם כן, ערב משעשע ורווי נחת בזכות הבימוי המצוין בתוספת התרגום העשיר של ישראל אובל, ובזכות כישרונות ישראליים מלאי פוטנציאל. האופרה תוצג שוב ביום ג' 23.7. מומלץ.

"נישואי פיגארו". הסדנא הבינלאומית לאופרה. נעם צור, מנצח; גורדון שרמר, פסנתר; לינדה ברובסקי, בימוי. זמרים: פניני גרובנר (פיגארו), דניאלה סקורקה (סוזנה), יסמין לוי אלנטק (הרוזנת), ג'פרי גובל (הרוזן), שחר לביא (כרובינו), סאווה ומיץ' (ברטולו), זלטה חרשברג (מרצ'לינה), איתן דרורי (בזיליו), וינסנט גראנה (אנטוניו), טל גנור (ברברינה). הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ת"א, 21.7.2013.