music4awhile

ראשי » Posts tagged 'נטע היבשר'

Tag Archives: נטע היבשר

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

המידות הטובות

על מיזם מוזיקלי חדש ומרענן / עמיר קדרון

940921_1672009503074658_7968356914459698958_n

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונס' נווה אליעזר. השתתפה בהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח ופרס המגמה למוזיקולוגיה.

אפתח בציטוט מהעלון של המיזם החדש: ״לא בדיוק ׳סדרת קונצרטים׳״. אז מה כן?

זה בעצם סוג של ליין קלאסי. סדרת קונצרטים בדרך כלל נערכת באולם ייעודי, ומסתמכת על גרעין של מנויים ש"מתחייבים" לעונה. אצלנו זה לא המקרה: בית המידות הוא לא אולם קונצרטים, ואין מנויים. אלו רסיטלים קאמריים באווירה שהכי מתקרבת לסלון הבית שלך מבלי להיות בו.

כלומר, השאיפה היא, בין היתר, להחיות את הסלון המוזיקלי של המאה ה-19, היכן שבאמת נכתבו ובוצעו הרבה יצירות קאמריות?

בדיוק. כבר המון זמן שמציקה לי המחשבה שדפוסי הצריכה שלנו של מוזיקה קלאסית מתאימים למעט מאוד רפרטואר, ושאנחנו הולכים לשלם מחיר כבד על ההגלייה הגורפת-מדי של הקונצרט מהחללים האינטימיים של הבית והקפה אל האולם.

המרחק גרם לכך שמוזיקה קלאסית לא נתפסת יותר כמשהו יומיומי וספונטני שנמצא בהישג ידך. את רוב המוזיקה הקלאסית שלנו, אלה מאתנו שצורכים אותה, אנחנו חווים מהיציע. בין 200 ל-1800 כסאות, בממוצע, מפרידים בינינו לבין המוזיקה שאנחנו רוצים לשמוע, אז נדמה לנו שהיא פחות ופחות קשורה ליומיום הרגיל שלנו, שאנחנו צריכים להיערך בשבילה.

זאת בעצם סיטואציה די חריגה בהיסטוריה. כל כך הרבה מוזיקה קלאסית לא נכתבה ככזאת בכלל. היא נועדה לגרום הנאה לאנשים שהזמינו אותה אליהם הביתה או שהלכו לבתים של אחרים. כמובן שהיו תמיד הפקות ענק שנועדו לתאטרון או לכנסייה או לחצר, אבל אם תחשוב על זה, גם זאת מוזיקה שיש לה מטרות ושימושים ואנשים צורכים אותה בתנאים שלהם, ולא להפך. זה דבר מאוד חשוב, כי המרחק שבו אתה צורך את המוזיקה מכתיב את המקום שלה בחיים שלך.

אז עכשיו נוצרה הזדמנות נהדרת לצמצם את המרחק הזה, בדיוק בגלל האופי של "בית המידות", שהוא בית מגורים מתחילת המאה ה-20 שהוסב לחלל רב-תחומי, וכיום מארח כנסים, מסעדות פופ-אפ, ערבי שירה ועוד.

זה מקום שרגיל למלא תפקיד תרבותי בקהילה בדיוק בממדים האישיים האלה, על התפר בין הביתי והציבורי, אז לארח בו קונצרטים זה די מתבקש.

12654421_1680286515580290_1561382175989578127_n

כיצד נוצר הקשר שלך עם בית המידות?

זה היה סוג של נס. האדריכל ששימר את הבניין, אורי גור, מפעיל שם צוות ניהול אירועים ורצה שיהיה שם ליין קלאסי. הוא נתקל במקרה בחברי הטוב יונתן קרת, ששותף לכל המחשבות שפרשתי קודם, והציע לו את המשימה, ויונתן שיתף אותי.

העובדה שאורי לא בא מהתחום, ועדיין רצה שיתקיימו אצלו אירועים שהוא עצמו יוכל ליהנות מהם – מאוד מצאה חן בעינינו. הוא מייצג מאזינים שאנחנו לא תמיד משקיעים בהם מספיק תשומת לב, ובאותה מידה היה פה גם אתגר לבחור דברים במיוחד בשבילו ובשבילם.

אז ניגש לחלק הכי כיפי של השיחה: הקו המוזיקלי, ונתחיל דווקא מהפורמט המהפכני: רסיטל בן 40 דקות! איך גיבשתם את זה?

כאן הייתה התאמה מוחלטת בין מה שחשבנו עליו לבין מה שהמארגנים ביקשו. יונתן ואני חושבים שקונצרטים נעשו נורא ארוכים. כמובן שגם במאה ה-19 אופרה וערבי "אקדמי" (קונצרטים שהביאו ברצף יצירות גדולות, למשל הפרמיירה של התשיעית של בטהובן בווינה הייתה חלק מאירוע כזה) היו ארוכים. אבל במאה ה-19 אנשים כל הזמן יצאו וחזרו, שתו ואכלו, דיברו וחיזרו כל הערב.

בימינו מצפים מהקהל לשבת בדומייה שלוש שעות, ואז מתחילות מלחמות etiquette אם מותר או אסור להשתעל בין פרקים… אנחנו תמיד הרגשנו שזה מלאכותי ומוגזם.

אם הקונצרט מורכב מכמה קטעים עם הנחיה, אפשר להיות בקשב משהו כמו שעה וקצת בלי הפסקה, ואם מדובר ברצף מותח ואינטנסיבי, מומלץ לקצר אפילו יותר. הגענו למסקנה ש-40 דק׳ זה הזמן האולטימטיבי, כמו חלום ארוך.

ניתנו לכם קווים מנחים גם לגבי התוכן?

מעט מאוד. נתנו לנו כיוון כללי של הרכבים קטנים – עד חמישייה. זאת הייתה המגבלה היחידה. התוכן המוזיקלי נשאר לחלוטין בידי המופיעים. לא התערבנו במילימטר, אפילו עודדנו אותם לבחור רפרטואר שלחלוטין יבטא את הטעם האישי שלהם, דברים שהם חלמו לעשות ואף פעם לא התאפשר. אני מכירה מקרוב את הסיטואציה שבה מבקשים ממך להחליף רפרטואר כי מה שבחרת לא מוכר מספיק. אצלנו לא היה דבר כזה.

בואי נעיין מעט בתכנית, ונראה לי שבתור התחלה חשוב לציין שיש בה ייצוג לא רק למוזיקה קלאסית.

נכון. יתארח אצלנו הרכב מיוחד בשם "גולסא" שעושה עיבודים לשירים תימניים מסורתיים, ובנוסף יגיע ניתאי הרשקוביץ -הפסנתרן והמעבד של אבישי כהן. היצירה שלו משלבת בין קלאסי לג'אז והוא אחד הנגנים שהכי כיף לשמוע. הנגינה שלו פשוט יפהפייה וזה כבוד גדול שמישהו כמוהו מכבד אותנו בקונצרט.

ההחלטה לשלב מופעים כאלה בתוך הליין הייתה משותפת של יונתן ושלי. רצינו להראות שהמושג "מוזיקה אמנותית" הוא רחב ומתרחב. השאלה לא צריכה להיות מתי או איפה משהו נכתב, אלא האם הוא עשוי בצורה משובחת ועד כמה אנחנו רעבים לזה שעוד אנשים חוץ מאיתנו יגלו אותו וייהנו ממנו.

הקו הפתוח והגמיש ודאי יתבטא גם בהופעה של הנקשן עודד גייצהאלז, המוכר כרב-סגנוני; ובאופן שונה גם אצל הסופרן טל ברגמן, שתנסה כוחה בפופ, למשל.

כן, גם המופעים הקלאסיים לכאורה יחפשו גבולות חדשים בדרכם. אני חושבת שזה הכרחי, אפילו שלא כולם צריכים כל הזמן לרדוף אחרי החדשנות. מספיק שמוזיקאי יחפש מדי פעם איפה האופקים המוזיקליים שלו. מוזיקאים קלאסיים הם לא אדונים לעצמם (ומי כן?) וכשנותנים להם חופש אמיתי – דברים מופלאים קורים.

10626520_1695737050701903_5219265171376850878_n

לדוגמא, הזכרת את טל ברגמן. אחד הקונצרטים הטובים שהייתי בהם היה רסיטל הסיום שלה באקדמיה. היא עשתה הכל – אריות, לידר, שירים ישראליים – עגול וקשוב לטקסט ועם לגאטו ופרייזינג שבא למות, והדובדבן שבקצפת – what a movie (ברנשטיין), שעד אז לא היה לי מושג בכלל איזו שחקנית קומית מדהימה היא.

הסתובבתי כמה שנים עם געגוע לקונצרט ההוא (2013), ואז כשהזמנו אותה לשיר, אמרנו לה שתעשה מה שהיא רוצה, כי הרסיטל הוכיח שהדברים הכי נהדרים קורים כשהיא זאת שבוחרת.

אמרתי שאשמח לשמוע את what a movie שוב, ומשם התפתח הקונספט: כידוע, אצל ברנשטיין יש התייחסות למוזיקה אמריקאית פופולרית, אז אם אפשר להלביש מוזיקה אמנותית בעטיפה של פופ – למה לא ההפך, לקחת שיר מגלגלצ ולהפוך אותו לליד?

היה מצחיק כשטל שאלה "רגע, מותר לי לשיר מה שאני רוצה? גם דברים מהאם-טי-וי?" היא יכולה לשיר את דפי זהב וזה יהיה מדהים.

לעומת זאת, הרסיטל הפותח יהיה רומנטי-סלוני פר אקסלנס.

נכון. יצא במקרה. כשהזמנו את אור ראם, לא תכננו שהוא יהיה הראשון ולא אמרנו כלום על התכנית. דווקא רציתי שהוא ינגן את "מטמורפוזות 2" של ויזנברג, אבל כשהציע את הקונצ'רטו של שופן, יונתן ואני היינו מאושרים עד הגג.

זה שימח את המארחים שלנו כי שופן הוא המלחין האהוב עליהם, ואותנו זה שימח בגלל הסימבוליות. אנחנו הולכים לנגן בסופו של דבר בסלון, וכל הליין הוא מחווה למקום האינטימי והביתי והחברותי של מוזיקה אמנותית, אז מה יותר מתאים מגרסה קאמרית ששופן עצמו עיבד בדיוק למטרה זו?

12804714_1695735534035388_6450570040963164825_n

מותר למחוא כפיים בין הפרקים? 

מותר גם לשרוק אחרי סולו מגניב.

נדלג לאירוע שיסיים את העונה הראשונה (כן תרבינה), ובו את וחברייך להרכב קאמרה 15 תחזרו על תכנית שתוצג לפני כן גם בפליציה – אולי האולם הרשמי הכי קרוב בהוויתו לסלון מוזיקלי. איזה הבדל את צופה?

אני חושבת שמי שירגיש בהבדל זה בעיקר הקהל. אבל הקונצרט בבית המידות יהיה שונה מהקונצרט בפליציה כי בבית המידות נארח את הסופרן הצעירה שירה פטשורניק – שיש לה קול מושלם לדאולנד והיא זמרת מעולה ומתאימה במיוחד למה שאנחנו עושים – ובפליציה תשיר עינת ארונשטיין, זמרת הבית של ההרכב.

שאלת מיליון הדולר: איך מביאים קהל?

אני באמת האדם שהכי פחות יודע… אישית אף פעם לא הצלחתי לעניין במה שאני עושה אנשים שהם לא מהמעגל המיידי שלי. אבל אני יודעת שאם קהל לא מגיע, זה לא בגלל שהמוזיקה מתה. התצורה הנוכחית שלה מתה ופה מגיע האתגר לגלות מה תהיה התצורה החדשה.

לרוב בני אדם יש צורך פיזי ומנטלי במוזיקה סביבם. יוטיוב ורדיו זאת דרך מצוינת למלא את הצורך; הופעה חיה זאת דרך אחרת. כל עוד הצורך קיים, יהיה קיים בצדו הצורך לאיכות, לעומק ולמורכבות – וזה הצורך שמוזיקה אמנותית ממלאת.

כמו שטענתי קודם, למוזיקה אמנותית יש הרבה דרכי ביטוי, לא כולן קשורות למוזיקה אירופאית מהמאה ה-19, אבל זה לא אומר ש״מוזיקה קלאסית״ איבדה רלוונטיות. הרבה אנשים שואלים "למה שאתעניין במה שנכתב לפני 200 שנה", והתשובה פשוטה: כי מה שאתם שומעים ברדיו לא התקדם הרבה מעבר לזה. בקולנוע שומעים מוזיקה בשפה הרמונית פוסט-רומנטית שמלמדים באקדמיה. זה העולם שלנו – בטהובן, וגנר, פוצ'יני, פולנק ורחמנינוב – אז בואו נביא את זה ברמה הכי גבוהה שיש. בקיצור, הצורך במוזיקה הזאת קיים בכל מיני מצבי צבירה, והבעיה היא שאין לו תמיד מענה אופטימלי.

אני לא יודעת איזה מקום יהיה למוזיקה בעתיד, אבל אני חושבת שחלק מהפתרון הוא להביא אותה ברמה גבוהה אל המקום שהכי נוח בו לפגוש אותה, ולהתפלל שזה יצליח. ולאנשים שחושבים שאין סיכוי כי המוזיקה הזאת מתה, אומר שאם היא מתה אז הם צריכים להיזהר שלא תנשוך אותם בצוואר.

סליחה מראש על ההמוניות, אבל עלינו להתייחס לעניין התמחור, מה שבהחלט מתחבר לשאלה הקודמת.

התמחור בר השגה ונועד לעזור עם כיסוי הוצאות מינימלי. כרטיס במחיר 80 שקלים מקנה מקום ישיבה, ויש אפשרות לכרטיס עמידה / על בסיס מקום פנוי (אם יש כיסאות פנויים לא נאלץ מישהו לעמוד), שיעלה 30 שקלים.

זה מחיר זול קיצונית ביחס ללבונטין ולאוזן בר ואפילו לצוזאמן, ונועד לאפשר גם לתפרנים כמונו לשמוע קונצרט. לא שמישהו מבטיח שהם יבואו, אבל  לפחות שהמחיר לא ימנע את הגעתם.

חוץ מזה יש לנו "כרטיסייה". זה כמובן לא "מנוי", מהסיבה הפשוטה שאין התחייבות. מישהו יכול להגיע 5 פעמים מבלי להתחייב לתאריך מסוים. כשיגיע, נסמן לו "ניקוב". כרטיסיה כזו תאפשר הנחה של 10% על כל הקונצרטים שייבחרו.

בנוסף, אני רוצה להקצות לכל קונצרט מספר נדיב של כרטיסים על בסיס מקום פנוי שיחולקו לתיכוניסטים, אולי בעיקר תלמידי מגמות אמנות רלוונטיות. אני לא יודעת אם זה יתאפשר אבל אשמח לנסות. בבית המידות לגמרי אפשר להישען על הקיר ולהקשיב, ככה שכרטיסים כאלה לא יבואו על חשבון אף כרטיס ישיבה במחיר מלא.

מהי תפוסת הקהל?

יש מקום ל-80 כסאות, אבל אם יצטרפו עוד 40 עוברי אורח לא נרגיש צפיפות.

מסקרנת אותי תגובת האמנים למיזם – אף שהשתתפותם מדברת בעד עצמה – ואם היו כאלה שסירבו.

ההיענות הייתה מדהימה, בעיקר כי חסרים מקומות שהתנאים בהם מזמינים, אבל הייתה גם סקרנות חיובית לגבי המקום, לאור העובדה שזה חלל קצת אחר.

כל מי שפנינו אליו והיה פנוי בתאריכים שהצענו הסכים מיד. היו כמה שרצו לראות את המקום והביקור עשה עליהם רושם חיובי, וכל זה הוסיף עוד אנרגיה מדהימה להכנות.

הגישה החיובית של המשתתפים שימחה אותנו מאד. כל פעם שסגרנו עם מישהו, סף ההתרגשות עלה עוד קצת. בפגישות העבודה שלנו, כל רבע שעה היינו חייבים לעצור ולשאול: "קלטת מה קרה פה עכשיו? ראובן סרוסי בכבודו ובעצמו ינגן סולו גיטרה 40 דקות!"

היו גם כמה רגעי מתח, למשל רצינו להביא את טריו VIS עם המופע האינטרקטיבי "64 דברים" שבעיניי זה העתיד. זה לא הסתדר מאילוצי לו״ז, אבל עירא גבעול הביע רצון לנגן את הסוויטות לצ'לו של באך. עד היום לא עברה לנו ההתרגשות מהרגע ההוא…

10288755_1695737240701884_1474871600569897058_n

גם מזה שהצלחנו להביא את גיא פלץ לעשות רסיטל סולו לא נרגענו עדיין. הוא אחד המוזיקאים העסוקים בארץ, אבל זה כמעט תמיד חלק מהפקה שיש בה כמה סולנים, אז אין דרך לשמוע אותו בערב שבו הוא החליט כל החלטה אמנותית מאל"ף ועד ת"ו. באופן דומה הרגשנו בני מזל לגבי כל מופע. התשובות החיוביות של שחר לביא, טלי קצף, אנדי פלדבאו ומיכל קורמן לא היו טריוויאליות בכלל.

כמו ששמת לב, אחד השיקולים שלנו הוא לקדם את השכבה של young professionals שמוכנים לטרוף את העולם, אבל יש מעט מדי גורמים שמעוניינים לשמוע מה יש להם לתת. אז במקור החלטנו במודע להקצות אחוז גדול לאנשים האלה, אבל זה הפך להיות "מי הרסיטליסט הכי טוב שאנחנו מתים לשמוע ויאתגר עם דברים שלא נשמע במקום אחר?" והבנו שאנחנו כמו ילדים בחנות ממתקים ענקית – יש כל כך הרבה וסוף סוף אנחנו יכולים לבחור!

בסוף כל פגישת עבודה היינו אומרים כמה אנחנו מחכים שהקונצרטים יתחילו ונוכל להיות גם הקהל של כל הטוב הזה. זה כמו ארוחת חג שלא נגמרת שבה כל המנות הן האוכל שאתה הכי אוהב, ואז עוד מגיעים הקינוחים.

כלומר, לפחות מבחינת תוכן וליהוק, מותר לפנטז על המשך עוד בטרם הפיילוט יצא לדרכו.

יש בארץ כישרון כדי למלא מאות עונות, ולפנטז זאת זכות בסיסית של כל אדם, אבל לפרויקט הזה לא תהיה המשכיות אם לא נגיע לקהל חדש. זה האתגר שבפנינו.

אני מסרבת לקבל שבישראל יש חוסר עניין בתרבות ובאמנות גבוהה. לכולם יש פוטנציאל להיהפך לצרכני תרבות מהשורה הראשונה, הם פשוט לא חשופים לאפשרות כי החשיפה נמצאת איפה שהכסף הגדול נמצא. כדי לשנות את זה אנחנו חייבים להתגייס בכל הכוח וזה רק הצעד הראשון.

"לילות קלאסיים בבית המידות" – רסיטלים בימי ראשון ב-20:30 בחודשים אפריל-יוני.

מודעות פרסומת

טרום עונת האופרה

ההרכב In Camera XV מציג את שורשי האמנות הלירית / עמיר קדרון

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונסרבטוריון נווה אליעזר. השתתפה בהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח ופרס המגמה למוזיקולוגיה.

בתכנית הקרובה אתם בוחנים את שורשי האופרה. מבחר המוזיקה הרלוונטית עצום ומפתה – מאיפה בכלל מתחילים לסנן חומרים לתכנית כזו?

תמיד מתחילים ממה שאוהבים. כשמכינים תכנית, פועלים בשני כיוונים בו זמנית: כיוון אחד זה לבחור את הנושא ולצאת ממנו לכל מיני אפשרויות, וכיוון שני – לאסוף יצירות שרוצים כבר זמן-מה לבצע ולראות אם יש משהו שמקשר ביניהן, ואם המכנה המשותף הזה מתחבר לנושא הכללי באיזו שהיא צורה. אם מצליבים את שני הכיוונים האלה, מקבלים את הסינון הראשוני, אחרת באמת טובעים באינסוף.

אבל אני חושבת שכמעט תמיד הבסיס הוא יצירות שאוהבים מאוד, שרוצים להתנסות בהן, לנגן ולהשמיע אותן ורק מחכים להזדמנות הראשונה לעשות את זה, ואז יש כל מיני שיטות נקודתיות להרחיב את האלומה של הפנס. אצלנו הגישה מאוד לא מתודית: יכולנו לפתוח אנתולוגיה של נורטון, לראות מי המלחינים החשובים, ולהרכיב משהו חינוכי על הולדת האופרה – אבל משום מה זה מאוד לא קאמרה לעבוד ככה… בדרך כלל אנחנו מתגלגלים ממלחין למלחין בצורה כמעט אסוציאטיבית, או שמחפשים יצירות שהמרקם שלהן מתאים להרכב הנגנים בפרויקט, עם או בלי עיבוד או רדוקציה (ואז רבים אם הרדוקציה חוטאת למקור ההיסטורי או לא).

ענבר סולומון ואופיר שנר לא תשתתפנה הפעם. זה מתבטא בתכנית?

כמובן. זוהר מטיל איסור חמור על ביצוע יצירות שיש בהן יותר קולות ממספר המשתתפים בתכנית, למעט מקרים חריגים. אני צוחקת. מבחינת אופי הרפרטואר לא השתנה יותר מדי. לעתים קרובות יש יותר נגנים מקולות עצמאיים ביצירה ואז אנחנו מכפילים אחד את השני, אז הפעם למשל לא נעשה את זה. הצמצום במספר הקולות לא דראסטי אבל יש עניין אחר, שאמנם אופיר לא תשתתף באף קונצרט של הולדת האופרה אבל ענבר סולומון דווקא כן – היא תחליף את זוהר במרץ – אז היינו צריכים לבחור יצירות שבהן החלפה של כינור בחלילית היא לא דבר קריטי. אצל הנדל למשל זה קצת בעייתי, לכן במרץ יהיה לקהל הפינוק הלא רגיל של לשמוע את דניאל תנחלסון מנגן בכינור.

עד כה נהגתם לנגן ברצף מספר הרצות לתכנית, ואילו 'הולדת האופרה' תפוצל בין ספטמבר ומרץ. אילוץ?

בערך. בכלל, איזה קונצרט לא מתארגן תחת אלף ואחד אילוצים משונים? כשבדקנו באילו תאריכים כולנו נמצאים בארץ כדי לתאם קונצרטים, ראינו שגם בספטמבר וגם במרץ יש הזדמנות פז להפגיש בארץ את עינת ואבינעם, והבעיה הייתה רק שספטמבר זה לפני תחילת העונה ברוב המקומות, והרבה סדרות לא פעילות. מצד אחד שקלנו לוותר, ומצד שני לפספס הזדמנות לנגן יחד זה באמת ביזיון. אז החלטנו להריץ את התכנית קלות במהלך ספטמבר, ולהיעזר בלקחים שנפיק כדי להתכונן למרץ. עשינו משהו דומה גם עם התכנית "חשיפה לצפון" שהרצנו במצפה רמון בספטמבר ואז שוב בדצמבר.

היכן תופיעו עם 'הולדת האופרה'?

במרכז למוזיקה פליציה בלומנטל, בסטודיו הכט בחיפה, ושני קונצרטים בסדרה הווקאלית של בית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה בתל אביב.

בעונות קודמות ערכתם גיחות "נועזות" לגניגר ומצפה רמון, למשל. במכוון הפעם אתם מעדיפים ללכת על בטוח?

לא לא, אנחנו אוהבים את הפריפריה. סתם לא יצא הפעם. האמת שגניגר זה לא מאוד נועז. יש להם סדרה יציבה שרצה שנה אחרי שנה, והרבה הרכבים מגיעים לשם לנגן. אבל הבחירה לנגן בפריפריה או לא, זה לא נובע מאג'נדה חלוצית, הלוואי. הלוואי שהמצב היה כזה, שלהרכבים היה כזה חופש בוקינג, כזה מרחב תמרון, שלנגן בפריפריה היה עניין של החלטה ותכנון מחושבים. אנחנו מנגנים איפה שאפשרי והגיוני שננגן, מכל מיני בחינות לוגיסטיות. זה פרוזאי כמו ידית של דלת. בחיי.

אנחנו לא במסגרת שמאפשרת לנו גישה לסדרות על בסיס שנתי – חלק מהמקומות שאנחנו מופיעים בהם בשלב זה של קיומנו לא יכולים להזמין את אותו הרכב שתי עונות ברצף, זה פשוט לא אותו סוג של סדרות. משהו בהתנהלות שלנו, בשלב הביניים שאנחנו נמצאים בו מבחינת ותק וגיל, במצב הסדרות בארץ, לא מאפשר לנו את היציבות הזאת. אני חושבת על הנושא בחרדה כל שנה בעונת הבוקינג. אולי אנחנו צריכים להחליף שם, למצוא משהו קליט יותר.

אני לא רוצה שהחרדות האידיוסינקרטיות שלי יערפלו את המציאות לגבי ההרכב. המציאות היא שאנחנו הרכב שעובד קשה, ואפילו קשה מאוד, כדי לעמוד בסטנדרטים גבוהים; והקונצרטים מספיק מלאים, הקשר עם הקהל אמיתי ומספק ואנחנו מקבלים מההרכב מספיק ברמה האישית כדי לרצות להמשיך ולקדם אותו. היציבות בעולם הסדרות והבוקינג זה תהליך שלוקח הרבה זמן. אם קולגות מכירים בנו או לא, אם הקהל ששמע אותנו בקונצרט זוכר אותנו אחר כך, אם הקרטוגרף העתידי של סצנת המוזיקה בארץ יזכיר אותנו בהערת שוליים או לא – זה לא משהו שאנחנו יכולים לדעת כרגע בכל מקרה.

צמצום ההופעות מצער, כי – תחושת בטן – התכנית המדוברת נשמעת באמת אטרקטיבית בצורה יוצאת דופן. אולי משום שעינת במרכזה, או אולי בהשוואה לתכניות 'נישתיות' יותר שהצגתם וייתכן שמשכו בעיקר יודעי ח"ן.

אני לא יודעת אם התכניות שלנו נעשות מעונה לעונה יותר אטרקטיביות לקהל ה"רחב". זה בטוח לא בכוונה. מה שכן, נראה לי שהתכניות נעשות יותר ויותר מאוזנות מבחינת התכנון הפנימי שלהן, מבחינת שילובים בין יצירות בעלות אורך שונה וגיוון באווירה, באפקט. למשל, בתכנית האחרונה שלנו בפברואר-מרץ 2014 ניגנו יצירה ארוכה של קארלו פארינה – משהו שכמעט אף אחד בקהל לא שמע בחיים, וזה היה להיט. משהו ביצירה פשוט עבד, והשילוב עם שאר היצירות הצליח להבליט את האיכות המסוימת הזאת בצורה אפקטיבית – זה למשל, לפחות לדעתי, משהו שהשתפר בהדרגה מהתכניות הראשונות. אבל אני די מדוכאת מהמחשבה שתכנית כמו "חשיפה לצפון" היא משהו שנתפס כמתאים ליודעי ח"ן בלבד. כמעט כל היצירות בה היו ביצועי בכורה בארץ, מה זה אם לא דמוקרטיזציה של מוזיקה עתיקה? הרי קנטטות של טונדר גם מאזינים ותיקים של מוזיקה קלאסית לא ממש מכירים, טונדר שם אותם בדיוק באותה עמדת מוצא של מי שלא שמע מוזיקה קלאסית מימיו!

בקונצרט כמו "חשיפה לצפון", כולם "שווים" – לאף אחד אין יתרון על רעהו בכל מה שקשור לידע קודם. כולם מתחילים את המסע, סליחה על הקלישאה, באותה נקודה בדיוק. הכי הייתי רוצה קהל של תיכוניסטים, או אנשים שממש לא קשורים למוזיקה קלאסית, אבל בכלל. קהל אינדי של תמונע והבארבי. זה מה שהייתי רוצה, למה לא בעצם? למה המוזיקה הזאת מצריכה ידע קודם? איזה יכולות צריך מאזין ליוהאן שופ שלא צריך מי שמאזין לעמית ארז? כשאני מקשיבה ליצירה, אני לא חושבת "וואו, איזה קונטרפונקט, איזה יופי נפתר הסקונדקורד לאקורד סקסט". זה ממש לא איך שאני מקשיבה ליצירות האלה, להיפך אפילו, זאת ממש האזנה רגשית, אסוציאציות, תמונות וצבעים. אתה יודע מתי אני חושבת על קונטרפונקט? כשאני מקשיבה לעמית ארז…

רגע, לא צריך לעלות על בריקדות! את מעלה פה נקודות חשובות לדיון על מהות הקהל ועתיד זירת המוזיקה בכלל, ונעים להיווכח מהתגובה הנסערת שאת ועמיתייך משמרים את הלהט הראשוני ותמשיכו לגאול מלחינים ויצירות מתהום הנשיה. במידה רבה אתם האוונגארד של נישת המוזיקה המוקדמת בארץ, וזה תפקיד חשוב ונפלא. אצטער מאד אם יבוא היום שתתעייפו ותיבלעו במשולש ברמודה של סטבט-גלוריה-משיח… על כל פנים, מה אנו עומדים לשמוע?

הרעיון זה להסתכל על העולם המוזיקלי, על התנאים שהובילו לעלייה של ז'אנר האופרה באיטליה ולהתפתחות וההבשלה שלה בבארוק יותר מאוחר. תמיד כשמדברים על האופרה הראשונה מדברים על "אורפיאו" של מונטוורדי, והמהדרין על "אאורידיצ'ה" של פרי, אבל התנאים לסוג הזה של שירה – בכלל השינוי במעמדו של הקול ובהבנה שלנו את היכולות שלו – התחילו לבוא לידי ביטוי הרבה קודם, גם במוזיקה אינסטרומנטלית. למשל אצל מונטוורדי במדריגלים המאוחרים – אלה ממש קנטטות סולו, ואצל קאצ'יני כמובן. מבחינת מוזיקה אינסטרומנטלית, ננגן כמה סוגים של דימינוציות, כלומר אלתור אינסטרומנטלי וירטואוזי על מדריגל או על שאנסון. כביכול זה ז'אנר שלוקח את הווקאלי אל טכניקות אינסטרומנטליות, אבל למעשה זה בדיוק ההיפך: הפאסאג'ים המהירים נוצרו מתוך חיקוי של טכניקה של זמרים, ומהנגנים נדרש לנסות ולהגיע בעצמם להבעה של הקול האנושי, למרות שכלי הנגינה מגבילים אותם. זאת מחשבה מאוד מעניינת, היום מעמד הכלי לעומת הקול – והנגן לעומת הזמר – הפוך לחלוטין ממה שהיה במאה ה-17. בקיצור, נבצע באסאנו, רוניוני, קאצ'יני, קסטלו, מונטוורדי ובסוף אריות אופראיות יותר מאוחרות של צ'סטי ושל הנדל.

נדבך הבארוק (וכן, זה פשע לסווג בקטגוריה משותפת את המגוון הסגנוני שתחילתו עוד לפני מונטוורדי והסתיים בדור שאחרי הנדל) הוא פרק מהותי בתולדות האופרה, ועם זאת, אופרות הבארוק הן מחוץ למיינסטרים של הז'אנר, שרובו ככולו מבוסס על המאה ה-19. לא הוגן. למה אלו הם פני הדברים, וכיצד מתייחסת לכך תכניתכם?

כשעבדתי באופרה הישראלית, שאלתי את עצמי כל הזמן למה בחירת הרפרטואר היא כפי שהיא. אבל לפני שאני מתחילה לחשוב על סיבות, אני רוצה להזכיר שבתי האופרה בעולם שונים מאוד זה מזה, ושבהרבה מהם יש בכל עונה נציגות גם לאופרות בארוק: בציריך יעשו השנה אופרה אחת של ויוואלדי ועוד אחת של צ'ימרוזה, בדיז'ון הקדישו חצי עונה לראמו (מסיבות ידועות…), בקומישה אופר בברלין הקדישו את העונה שעברה לאופרות של מונטוורדי, כנראה בבימוי פוסט-מודרני, ויצרו מהן מעין טרילוגיה שרצה כל העונה. מה שאני מנסה לומר זה שלכל בית אופרה יש אג'נדה, תקציב וקהל שהם בהכרח מאוד שונים זה מזה, והניהול האמנותי של כל עונה הוא בהתאם. לוח המופעים הוא המראה של כל הגורמים האלה.

בכל מקרה: לא מן הנמנע שמינון אופרות הבארוק באופן כללי בעולם נמוך יותר, ופה יש כמה הסברים אפשריים. יכול להיות שההסבר הכי מיידי הוא הסבר טכני. צריך קולות מסוימים עם נטייה לטכניקה ספציפית, וההשערה שלי היא שלמרות שלא חסרים זמרים – רוב בתי האופרה קצת גדולים מדי לקולות כאלה. נראה שרוב האולמות בנויים לאופרה רומנטית עם תזמורת ענקית, קהל ענק וקולות ענקיים, וכדי לבצע במקומות כאלה אופרות בארוק עם סוג הקולות שנדרש ועם תזמורת מצומצמת (ובעזרת האל גם כלים היסטוריים), צריך להקטין את האולם – וכך כל ערב נעשה פחות רווחי. זאת רק השערה ובטוח יש מקומות שהיא לא נכונה לגביהם, למשל קומישה אופר ש"ארמיד" של גלוק עבדה אצלם יופי. גם ברור שיש קולות שהם גם ענקיים וגם זריזים. אבל לעתים קרובות נראה לי שההסבר המטריאלי תופס.

הסבר אחר מכיוון שונה לגמרי קשור בשיח (איך אפשר בלי שיח?!). פה הקושי בביצוע אופרת בארוק הוא מנקודת המבט של המבצעים ושל הקהל. אופרות בארוק נוצרו בעולם ערכים שונה מאוד מהעולם שלנו, וזה משתקף בעלילה שלהן ובארגון הפנימי של מוזיקה ודרמה, והבדלי השיח האלה מקשים עלינו לבצע אופרות כאלה כיום באורך מלא. יש יותר ממודל דרמטי אחד של אופרת בארוק – הצרפתי מאוד שונה מהאיטלקי – אבל רוב האופרות של הנדל שפופולריות היום מצריכות מאמץ בימוי מיוחד, כי המודל האיטלקי של אינספור נאמברים "מבודדים" לכאורה נראה לנו לא הגיוני על רקע הנורמות של רצף הדרמטי שקיבלנו ממוצרט, גלוק וואגנר (שאגב קרובים מאוד לאופרת הבארוק הצרפתית – לולי וראמו – יותר מלכל דבר אחר).

יש לנו כקהל וכמבצעים קושי עם איך שהדרמה עובדת בתוך אופרה של הנדל, משהו שלא הטריד אף אחד באיטליה בעשורים הראשונים של המאה ה-18. האופרות האלה נראות לנו "מפוררות" מבחינה עלילתית וכדי שנוכל ליהנות מהן ולהבין אותן אנחנו צריכים ל"חבר" את הפירורים למשהו קוהרנטי, להמציא רציונליזציות שיסבירו מצבים הזויים, ובקיצור – עבודת בימוי מאוד אינטנסיבית שתשלים לנו אינסוף פערים שעד המהפכה של גלוק לא נתפסו כפערים בכלל. אבל אני חושבת שהפערים האלה ניתנים לגישור, אם זה מה שצריך כדי שקהל מודרני ייהנה מהן, ושחבל שבמאים אמיצים לא לוקחים על עצמם את האתגר הזה לעתים יותר קרובות.

כשמאזינים הרבה לאופרות בארוק מהמודל האיטלקי ה"מפורר" ונכנסים לעלילות המוטרפות שלהן, מתחילים פתאום להרגיש שהן בנויות ככה לא רק כי אלה היו התנאים החומריים ליצירתן – גוזרים אריה מפה, מדביקים שם, מעתיקים את הריטורנלו מ"אגריפינה" ומטרנספזים לסול מינור והופ, יש אופרה חדשה – אלא כי הערכים היו אחרים, עולם הרגש היה אחר. נכון שהנדל מיחזר, אבל הוא גם כתב כמות אדירה של חומר מקורי. זה לא באמת היה קופי-פייסט, כלומר משהו בתוכן של האופרות האלה הזמין את זה. מבנה של אופרה כזאת הוא מבנה משוגע, אבל למה להסתכל על השיגעון הזה בתור תאונת עבודה? לשיגעון יש לוגיקה משלו. זה נכון שלעתים קרובות נראה שהעלילה של אופרה כמו "אלצ'ינה" או "רינאלדו" פשוט לא מחזיקה מים, אבל אולי זאת אף פעם לא הייתה המטרה? באמת באופרות האלה הדרמה והכאב וכל חומרי הנפש הם לא בעלילת-העל – מימי גוססת משחפת – אלא במיליוני חלקיקים קריסטליים שמפוזרים בכל מקום. האופרות האלה הן כמו גביש. אולי זאת הלוגיקה שלהן? ולנו היום יש קושי עם זה, זה רחוק מאיתנו, אנחנו נשענים על מורשת המאה ה-19 ופה מדובר על הבדלי תפיסה עמוקים. אבל בעיניי זאת הזדמנות אדירה להזמין את הקהל לעולם גבישי.

התכנית של הקאמרה ממש לא מתמודדת עם האתגרים האלה. אנחנו מבצעים אריות בודדות בלבד. אנחנו ממש לא במימדים שמאפשרים לנו להעלות אופרה כזאת באורך מלא. אנחנו חולמים על אופרה קטנטנה שתתאים למידותינו, אולי אז נעשה אקספרימנטים בבימוי.

רק לא דידו, שמזמן הפכה להיות הטראוויאטה של הבארוק… לאור התמונה שתיארת, הפקת 'אלצ'ינה' בסדנת האופרה האחרונה, על כל בעיותיה, היתה כאוויר לנשימה עבור שוחרי הבארוק; ויש לשמוח גם לקראת 'חגיגות נהר הסן' שתציג העונה בארוקדה עם עינת, בין היתר. אני משער שהפקת אופרת בארוק כהלכתה תצריך שת"פ של הקבוצות הפועלות בתחום. תהיו מעוניינים להיות מעורבים בפרויקט כזה?

"דידו" זאת בדיוק הדוגמא למה שאמרתי. חלק לא קטן מ"דידו" פשוט אבד, והגרסא שמועלית כיום פעם אחר פעם היא גרסה חלקית. אי אפשר לדעת איך היינו מתמודדים עם הליברטו המלא של האופרה הזאת. אין ספק שקל יותר להעלות אופרה קצרה, אבל רוב הרפרטואר לא כזה. גם דידו בעצם לא כזאת…

העלאת אופרת בארוק איטלקית או צרפתית באורך מלא או יחסית מלא תצריך בעיקר צוות הפקה, בימוי ועיצוב וליגיון שלם של זמרים, אבל ברמת התזמורת המשמעות היא בעיקר עוד כלי קשת. ארבעת הקשתנים של הקאמרה ממילא משתתפים בפרויקטים כאלה כשמזמינים אותם. בכלל זה מצחיק שאני קוראת להם "קשתנים של הקאמרה" כי הם קודם כל נגני פרילאנס שמופיעים עם תזמורות בארוק, והם עשו את זה לפני, אחרי ותוך כדי הקאמרה ולפחות מבחינת היקף הפעילות ברור שהקאמרה היא הפרויקט הצדדי שלהם ולא להיפך… במובן הזה אם יעלו אופרה סריה ויזמינו אותם לנגן, זה לא יהיה שונה בהרבה ממה שקורה עכשיו כשיש פרויקט גדול ומזמינים אותם, לא "בהשאלה מהקאמרה" אלא כאנשים פרטיים שעובדים בפרויקטים כאלה בקביעות.

אני בספק אם שיתוף פעולה עם הקאמרה כהרכב על חליליות הרנסאנס השונות שבו יעלה על דעתו של מישהו. בקונטקסט של אופרה של הנדל באורך מלא זה גם לא נחוץ… אבל אני אשמח לעזור בהפקה. באמת. אני גרועה בזה, אבל למען מטרה טובה אעשה מאמץ מיוחד להועיל. אני מודיעה מעל שורות ריאיון זה לכל מי שמתכוון להעלות אופרה סריה בארץ, שאם הבימוי יהיה מספיק חתרני אני מוכנה לעזור בהפקה בכל עבודה שחורה. אל תגידו "לא ידעתי לא שמעתי".

אולי עדיף להתמקד במוזיקה. בשיחה הקודמת היית בעיצומם של לימודים בצרפת, משם חזרת לאחרונה. הידע והחוויות שצברת, ההתרשמות מהנעשה בתחום באירופה – אלו דברים שבוערים בעצמותייך ויגיעו לביטוי מעשי בהרכב?

לפחות באופן חלקי, אני מניחה. בכל מה שקשור ל"חזון" ההרכב – מטרות עתידיות, חלומות על רפרטואר – לא הרבה השתנה, כי החלק הזה היה מאוד פעיל ושאפתני אצלי גם לפני צרפת (כמובן שאת המילה "חזון" אני אומרת חצי בצחוק, זה מובן מאליו שזאת מילה גדולה מדי בשבילנו כרגע). הרבה אמביציות שקשורות בהרכב ובפרויקטים אפשריים עבורו רק קיבלו חיזוק מההתנסות הזאת.

קלייר מישון, המורה שלמדתי אצלה, היא מסוג המוזיקאים שקודם כל אומרים "כן, בואו ננסה, מה כבר יקרה". היא וההרכב שלה משתייכים לפלג היותר פלורליסטי, שלא לומר סינקרטיסטי, של המוזיקה העתיקה: היא אוהבת עיבודים צבעוניים, היא אוהבת שילובים של כלי רנסאנס עם כלים מסורתיים (כלומר כאלה שלא מזוהים עם מוזיקה אמנותית – חמת חלילים, נבל סקוטי) כשההרכב שלה מבצע מוזיקה שבאה מקו התפר בין הז'אנרים. לא תמיד בא לך לומר אמן על התוצאה; יש לה רעיונות שיגרמו אי-נוחות לרבים, אבל תמיד יש משהו משכנע ומאוד חי וחריף בביצוע, ומה שצריך לעבוד – עובד.

היא מרגישה בנוח להוסיף או לצמצם קולות, להעביר ממקלדת לקונסורט, לנגן קולות נמוכים ברגיסטר גבוה אם היא מרגישה שצריך להבליט משהו, בקיצור – היא שייכת לקבוצה לא קטנה של מבצעי מוזיקה עתיקה שאוהבים לקחת הרבה מאוד חופש. מבחינתי זה לאו דווקא דבר חדש – הרי בגלל זה בין היתר רציתי כל כך ללמוד דווקא אצלה. מאוד נהניתי בצרפת לקבל משהו מתחושת החופש הזאת ומהגישה ש"הכל אפשרי" (יש אגב דברים שהיא ממש לא לוקחת בהם חופש ואפילו מחמירה מאוד, למשל לנגן כל דבר על הכלי הכי מתאים ולא להתפשר על "משהו דומה", למשל לבחור דגם ספציפי של חלילית גנאסי רק בשביל רפרטואר שלו היא הכי תתאים, או דגם ספציפי של voice flute בדיוק בשביל הסוויטה המסוימת הזאת של דיופאר(ט). או פיטץ'. היא בחרה בשביל המוסד שהיא מלמדת בו קונסורט חליליות שלם שבו לה=495 כי זה יותר נכון היסטורית לרפרטואר שהקונסורט אמור לנגן, למשל, בהשוואה ללה=440. דברים כאלה).

בעיני מוזיקאים כמו קלייר, החופש שהם לוקחים לא היה מתאפשר להם אלמלא פרקטיקת ביצוע היסטורית כלשהי; היא כן חושבת שהיא נמצאת בתוך הגבולות האלה, היא פשוט משרטטת אותם יותר רחוק ממוזיקאים אחרים. היא יכולה למשל לבחור לנגן יצירה לקונסורט עם כלים שאינם כלי קונסורט אבל בהכרח כולם יהיו ממודלים מתאימים מבחינה היסטורית. היא יכולה לומר, "אני אתזמר אחרת את חמשת הקולות האלה, כי למרות שהמלחין של היצירה המסוימת הזאת אולי לא עשה את זה הפעם, בני דורו עשו את זה במקומות אחרים עם יצירות אחרות. זה אומר שזה חלק מארגז הכלים של התקופה, אז למה לא?" זה מביא אותה לנסח אחרת את המוטיבציות של ביצוע מודע היסטורית: הרעיון זה לאו דווקא לבצע יצירה כפי שביצעו אותה, אלא כפי שהיו יכולים לבצע אותה, בתקופה בה היא נכתבה.

מצד שני זה ברור שאי אפשר לייבא את הגישה הזאת בשלמותה להרכב. אנחנו לעתים קרובות מתחבטים בתחושה שהקו בין "חופש" ל"הונאה" הוא דק מדי, כי זה לא תמיד חד משמעי אם היו יכולים לבצע יצירה כך או לא. לא תמיד ברור אם עיבוד מסוים מבוסס על פרקטיקה היסטורית או לא; לעתים קרובות זה נראה כאילו הרצון לנגן יצירה מסוימת בכל מחיר – גם אם היא גדולה על ההרכב או סתם לא לגמרי מתאימה לכלים – רומס את המודעות ההיסטורית, ומה הטעם בכלל בהרכב שמתעקש על מודעות היסטורית אם כשנוח לו הוא מתעלם ממנה? או לחילופין, לך תוכיח שפרקטיקות ביצוע באותה תקופה כן אפשרו להחליף כלי אחד בכלי אחר, וכו'. כלומר אפשר להביא דוגמאות למה כן או לא אבל אי אפשר ממש להוכיח.

יצא לנו מתחילת העבודה שלנו יחד לעקם הרבה חוקים, אבל זה לא מצדיק את זה שנעשה את זה תמיד. בקיצור, לא כל מה שנראה אפשרי בצרפת ניתן ליישום גם בהרכב, אבל אין ספק שהנסיעה עזרה הרבה מאוד. יש לי יותר אמצעים היום להכין חומרים שאני צריכה לנגן בהרכב, גם טכנית. הקלטנו עכשיו דמו ביחד בהנובר עם יצירות של שופ שניגנו ב"חשיפה לצפון" לפני שהתחלתי ללמוד אצל קלייר, ומאז הכנתי איתה יצירות אחרות של שופ וההבדלים בין ה"לפני קלייר" וה"אחרי קלייר" בקטעים האלה זה שמיים וארץ.

אין ספק שבעונתכם השישית אתם בשלים להקליט. משהו מזה יפורהס, או מיועד רק להפצה לגורמים מקצועיים?

בעולם של ימינו שבו הריאלי זולג לווירטואלי במטרה להפוך לוויראלי, אני לא בטוחה שיש הבדל… חלק בהחלט נפרסם דרך עמוד סאונדקלאוד שיודבק גם לפינת המדיה באתר שלנו (אגב – אני חותרת לזה שדף סאונדקלאוד ייקרא בעברית "עמוד ענן", תעזור לי להפיץ…) ובמקביל אנו מעוניינים כמובן לשלוח לחמנו על פני המים ולהפיץ גם לגורמים מקצועיים, מן הסתם גם דרך הרשת. הקטעים יעלו בהדרגה. אנחנו רוצים להבטיח שרק משהו שכולם שלמים אתו יתפרסם. כך גם לגבי הקלטות קודמות שלנו מכל מיני קונצרטים שעדיין מסתובבות ברשת ושצריך לעשות בהן סדר…

יש למה לחכות, ובנוסף – בין הרצות 'הולדת האופרה' בספטמבר ובמרץ, תציגו העונה תכנית אחרת. כמובן שנקדיש לה שיחה נפרדת, אבל על קצה המזלג, מה באמתחתכם?

ספרד. זה חלום ישן. אבל לאו דווקא ספרד בקטע לאומי-גיאוגרפי, כלומר לא רק, אלא יותר השראה תרבותית, עם נושאים מוזיקליים "ספרדיים" שמתגלגלים ממקום למקום. וסוף סוף נבצע גם ויאנסיקוס (villancicos). ויאנסיקוס זה דבר פשוט נפלא. אבל אני לא רוצה לומר על זה כלום, זה עוד מוקדם.

"הולדת האופרה" – אנסמבל In Camera XV ביצירות הנדל, מונטוורדי, קאצ'יני ואחרים. סטודיו הכט, חיפה, 11.9.14; מרכז פליציה בלומנטל, ת"א, 13.9.14; ביה"ס למוזיקה בוכמן-מהטה, אונ' ת"א, 26-27.3.15.

ורדים, נשיקות וקונטינואו

בעיצומם של לימודים בצרפת, מתפנה נטע היבשר לשוחח על התכנית הקרובה של In Camera XV / עמיר קדרון

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונסרבטוריון נווה אליעזר. השתתפה בקונסורט חליליות ובהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח  ופרס המגמה למוזיקולוגיה. לומדת כעת אצל קלייר מישון בפואטייה (Poitiers).

לפני שנתייחס לתכנית הקרובה, יש פער חשוב שצריך לסגור: בתכניה של הקונצרט הקודם שלכם הופיע קרדיט למשרד התרבות. זהו, יש הכרה רישמית?

כן! השתתפנו באודיציה מול חמישה עשר שופטים, והוכרנו כזכאים לתמיכת מנהל התרבות – מה שאומר שנוכל להרחיב בהדרגה את פעילותנו ליותר קונצרטים ביותר מקומות בארץ, אבל הנושא עוד בשלבי תכנון.

הופתעתם לקבל את הזכאות? כלומר, האם ניגשתם לבחינה בהנחה שתישא פירות, או רק כדי לסמן שניסיתם?

לא זה ולא זה: פשוט לא ידענו למה לצפות, ידענו רק שהכרחי שננסה. לא היה לנו מושג מי עוד ישתתף, כמה עוברים כל שנה והאם הסטטיסטיקה לטובתנו. זה היה תהליך ארוך ובסופו של דבר אנחנו מאושרים מאוד. איך בדיוק להיעזר בתמיכה כדי להרחיב פעילות זה משהו שיש לתכנן בתשומת לב רבה. יש לנו הרבה חלומות והרבה יעדים קונקרטיים שצריך להגיע אליהם. כרגע האתגר המרכזי הוא לשמור על סטנדרט גבוה במהלך העונה למרות היותנו מפוזרים בארבע ארצות.

מארבע ארצות לשתיים: בסיור הקרוב תציגו מוזיקה מאיטליה ומאנגליה של המאה ה-17. מה עומד מאחורי החיבור?

הפעם הקו המחבר הוא מאוד קונקרטי: זאת תהיה הפעם הראשונה שנעשה קונצרט שכולו עם לאוטה ותיאורבו, גם ככלי סולני וגם כחלק מחטיבת קונטינואו. ולכן בחרנו רפרטואר שמתאים לכלי, או כזה שהליווי בו אופייני יותר לתיאורבו מאשר לצ'מבלו, למשל השירים של קאצ'יני מתוך Le nuove musiche, או כזה שבנוי סביב תפקיד לאוטה פעיל, כמו ה-broken consort האנגליים.

כשאספנו את החומרים נוכחנו שאנחנו חוזרים שוב ושוב לאנגליה ולאיטליה של המאה ה-17 וכך הרחבנו את התכנית בכיוון הזה. ננגן למשל יצירות מאת ג'ובאני רווטה (Rovetta) שהוא מלחין נהדר מאסכולת סן מרקו, אם אפשר לומר כך, מתיו לוק, קארלו פארינה – ה"רביעיה המשעשעת" שלו היא אחת מאותן יצירות שעל חודו של ביצוע ייקבע אם הן רעות או מרהיבות וגאוניות. אני מאוהבת בו לגמרי.

אבינעם נעדר מרשימת המשתתפים הפעם. הייתכן קונצרט בארוק ללא צ'מבלו?

עיניך הרואות. הרבה רפרטואר נועד לכלי פריטה. כמובן שהרפרטואר שאנחנו מנגנים בתכנית יתאים גם לצ'מבלו, אבל יש עניין של אידיומאטיות, של כתיבה אינסטרומנטלית שרואים ומרגישים שהיא לא למקלדת אלא למיתרים, ויש עניין של סאונד שרוצים ליצור, ויש קונטקסט היסטורי שלפעמים נוקט עמדה ברורה. כשאתה רואה קו של בס עם מספרים מעליו, אתה אולי חושב "קונטינואו = צ'מבלו", אבל קאצ'יני שהיה נגן לאוטה ליווה את השירה של עצמו בכלי הזה, ובהקדמה לקובץ השירים שלו הוא מזכיר את הארכילאוטה בתור דוגמא לאמצעי הליווי האידיאלי לשירים.

לעתים קרובות יצא לנו לעשות חזרות עם צ'מבלו ולגלות שביצירה מסוימת הרבה יותר מתאים תיאורבו או לאוטה. זה קרה לנו שוב ושוב, ובאמת היינו מנסים להשתמש ברגיסטר לאוטה של הצ'מבלו, אבל זה לא לגמרי פותר את הבעיה. ואז כשנוצרה הזדמנות ליצור תכנית שלמה רק עם לאוטה ותיאורבו – נזכרנו בכל הסיטואציות האלה מהעבר, הבנו באיזה סוג של יצירות הרגשנו כך ויצירות מהסוג הזה אספנו יחד לתכנית אחת.

האורח המרכזי, אם כן, יהיה נגן הלאוטה והתיאורבו אליאב לביא. כיצד נוצר הקשר של האנסמבל איתו?

אליאב מאוד מוכר בתחום שלנו בשנים האחרונות – גם כזמר למעשה, אבל לא פחות מזה כנגן לאוטה, תיאורבו וגיטרת בארוק. הוא מופיע בקביעות בבארוקדה ווקאל, באנסמבל הקולי החדש ובתזמורת הבארוק ירושלים, וגם הופיע לאחרונה עם אנסמבל פיניקס באופרה "la purpura de la rosa", מה שאומר שאנחנו מסתובבים באותם מקומות כבר כמה וכמה שנים.

אבל האמת האמיתית, האחת והיחידה, היא שעבדנו יחד תקופה לא קצרה בסניף "צליל" בהיכל התרבות ומכרנו יחד דיסקים עד לשיפוץ המפורסם, כלומר לפני הרבה שנים, כך שהקשר נוצר הרבה לפני תחילת הפעילות הענפה.

בהופעות איתכם אליאב גם ישיר?

לא, הפעם לא. אבל זה רעיון מעניין לעתיד… בהופעות הקרובות תשיר מיכל אוקון, ששרה איתנו גם בתכנית הקודמת ("חשיפה לצפון").

המרווח בין התכנית הקודמת לקרובה היה קצר. כיצד הספקתם להתכונן?

לו"ז החזרות לתכנית הקרובה אכן אינטנסיבי. כולם קיבלו את התפקידים לתכנית הקרובה במהלך התכנית הקודמת, ויש מספר קטן של יצירות שחלק מאיתנו ניגן בעבר בקונסטלציות שונות. כמובן שהעיבודים יהיו שונים ויש הרבה חומר חדש, ולכן כמו תמיד הסיכון רב אבל הכרחי.

למרות לחץ הזמן, אתם ממשיכים במסורת של גאולת מלחינים מתהום הנשיה. האם זו התכונה שמבדלת אתכם מהנעשה בסצינה?

אי אפשר לומר כך באופן חד משמעי, כי יש הרכבים ותיקים מאיתנו שעושים את זה ביתר שאת! אני מתכוונת כמובן לפרויקטים המדהימים של "פיניקס", שמעלים באוב לא רק מוזיקה נדירה מאת מלחינים לחלוטין לא מוכרים, אלא גם כלי נגינה מאוד לא שכיחים בנוף המקומי.

אבל כמו שאתה יודע, מוזיקה יחסית לא-מוכרת היא שריטה מאוד קשה של חלק מאיתנו, ואנחנו משתדלים מאוד – כמעט בכל תכנית – להציג לפחות אי-אלו אייטמים מהסוג הזה. ואז תמיד הקונפליקט הוא לגבי המינון. כמעט תמיד משתדלים לאזן את האיזוטריות עם משהו קצת יותר מוכר.

אני לא זוכרת מי היה המוזיקולוג שכתב על כך, קרמן או קריימר, אבל הטענה הייתה שחזרתיות של חומר מלודי – שמיעה חוזרת ונשנית של אותן מנגינות – היא חלק מאוד מרכזי בפרספציה מוזיקלית ובחוויית ההאזנה וההנאה ממוזיקה, ואנחנו לא מזלזלים בזה.

אני זוכרת שאמרתי לך שלחוויה האקסטטית של לגלות משהו חדש אין תחליף לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. אני עומדת מאחורי זה לחלוטין, ולמעשה אני רק מקבלת לכך הוכחות חדשות כל פעם. מצד שני נכונים גם דברי מרי פופינס: just a spoonfull of sugar helps the medicin go down in the most delightful way… אז אנחנו לא נלחמים בנטייה האנושית לרצות לשמוע גם משהו מוכר.

בכל מקרה, במצב רגיל, המשיכה של חלק מאיתנו למלחינים נידחים וליצירות שטרם נוגנו פה היא בהחלט על גבול הפרוורסיה, אבל צריך להסתכל על המגמה בעולם ולא רק בארץ. במקומות שונים באירופה, ככה מתגלה לי בהדרגה דרך יתר חברי ההרכב וכרגע גם דרך חוויותיי האישיות בפרובינציה הצרפתית, הפרספקטיבה קצת שונה. יש גישה להוצאות מקוריות ולהוצאות מדעיות של כתבי יד ומרגישים מאוד בנוח לעבד ולהחיות מן כרך שלם שכזה, ולוקחים הרבה מאוד חופש, והקהל לא מאוד בשוק.

בכלל זה נחמד להיווכח בהבדלים: פה בצרפת מאוד פופולריים לייבלים צרפתיים מתפוצת הרמוניה מונדי – אלה שבארץ נחשבים ל"סדרות בוטיק" מצומצמות ולפיכך גם יקרות, כל ה-aeon וה-ambroisie למיניהם, וכמובן ricercar ו-alpha היותר גדולים.

האמנים שמקליטים בלייבלים האלה הם בהחלט סוג של סלבריטאים, ואני מתכוונת בקרב תלמידי קונסרבטואר, לא בקרב מנויי מועדון הזמר הוד השרון. יצא לי להתלהב בארץ מפרדריק דה-רוס, חלילתן בלגי מאוד משובח, לא לחלוטין מוכר אצלנו למעט בקרב חלילתנים ספציפיים, ופה לפני כמה ימים מישהו הזכיר כבדרך אגב שתגיע לביקור ועדה פדגוגית מיוחדת לצפות בשיעורים, ובראשה מי אם לא פרדריק דה-רוס – וכולם נמתחו להקשב! לא יאומן! האיש להיט. ומדובר בבלגי מאפיר עם חלילית. כמובן שהוא ממש ממש נפלא ומגיע לו.

חוץ ממנו פופולריים בצורה בלתי רגילה דני רזאן-דדר (denis raisin dadre) ופייר אמון (Pierre hamon) ואלה אנשים שמתמחים בצורה רצינית מאוד ברפרטואר לא מוכר, בכתבי יד מהרנסאנס שגדושים במלחינים "זניחים". אז אתה יכול להבין מה הלך הרוח לגבי רפרטואר "מרכזי" או "שולי", והשאלה היא לא האם אנחנו צריכים לשאוף להיות "יחודיים" בארץ או פשוט להיות בסטנדרט דומה למגמות כלליות בעולם כרגע.

בהמשך לקו מחשבה זה – מה לגבי הופעות שלכם בחו"ל?

בהחלט יש, וכרגע הן בהרכב חלקי. זהר ואופיר (כנרי ההרכב, ע"ק) הופיעו עם אבינעם באיטליה ובקרוב גם בגרמניה. בעתיד – אם רק נוכל להטיס את כולם – בהחלט נרצה להופיע באירופה בהרכב מלא.

וכיוון שהזכרנו את אירופה – השיחה הקודמת שלנו נערכה ממש רגע לפני שעקרת ללימודי המשך בצרפת; הבעת התרגשות וגם חשש. סיכום ביניים?

אין לתאר. פשוט אין לתאר. ללמוד מוזיקה עתיקה באירופה זאת פשוט חוויה בעלת ערך עצום. אין שום דרך להמעיט בחשיבות של מחלקה שמתמחה במוזיקה עתיקה, ומספקת לך את הזווית הייחודית, זאת שאנחנו יכולים ליהנות ממנה כיום בעקבות ההישגים והמחקר של קודמינו.

לא השוויתי עם מקומות נוספים באירופה, אבל כאן מקבלים הרבה מאוד. אין אספקט שמוותרים עליו, מהכל מנסים לתת לך את המקסימום: קורס שלם שמוקדש לקישוטים ודימינוציות, קונטינואו חובה לכולם, כיוון כלי מקלדת חובה לכולם, קונסורט חובה לכולם, כלים מצוינים להשאלה, יש פה לא פחות מארבעה צ'מבלי משובחים – אחד מהם נבנה השנה, "סטייט אוף דה ארט" מה שנקרא – אין יותר דבר כזה ללכת מכות בשביל חדר עם צ'מבלו… שיעורים אישיים עם מורים מעולים, ספרייה עשירה בהישג יד… אלה החיים, ללא ספק. לא שבארץ אין את האלמנטים האלה, אבל הפעילות תמיד מפוזרת בין מוקדים שונים ודווקא באוניברסיטה אין משהו סיסטמטי – מי שמתעניין צריך לחפש את זה בכל מקום אחר.

מצד שני אני תמיד בחרדות מכך שהשפע בסופו של דבר משחית. בשנות ה-70 היה רעב גדול ללימוד מחודש של מקורות על performance practice "נאמן למקור" והיה גל אדיר של עשייה שאנחנו נהנים מהתוצרים שלו היום, שאנחנו בעצם מקבלים מהמוכן. לי תמיד יש חשש שמתוך הרגל לידע זמין ונוח נהפוך לפאסיביים, נשכח איך שואלים שאלות, נתרגל לקבל דברים כמובנים מאליהם ונייצר ביצועים דלוחים, שרק מחקים ג'סטות מסוימות מבלי להבין אותן באמת, כי לא הייתה לנו את חדוות הגילוי שלהן בעצמנו.

אני רואה את זה על עצמי – הכי קל ונוח לזהות משהו שאוהבים אצל מישהו אחר ולנסות לעשות בעצמך, לייבא, מקסימום לשפר, במקום ליצור משהו באמת חדש. כמובן שאני מתארת את הסיטואציה בצורה מוגזמת. חששות דומים ליוו גם את מהפכת האינטרנט, ועובדה שאנחנו לא מחוברים למחשבים באקלטרודות כל היום ומעלים אבק. אבל החשש אמיתי, בזה אין ספק. בכלל החרדה היא הדבר היחיד שאפשר להיות משוכנעים בקיומו…

מצד שלישי, אולי לא אפשרי בכלל לייצר משהו חדש, וזאת אשליה? רבי האמנים של המאה ה-17 וה-18 רק רצו להנגיש את הידע שלהם לצעירים מהם, לא להעביר אותם מסע כומתה מחשל. הם לא עשו עניין, לא היה מימד מקודש. עשיית מוזיקה הייתה מיומנות שניתן ללמוד ולכן צריך ללמד. ערכו של מאסטר רק עולה אם החיבור שלו הוא "חובק-כל", מקיף את כלל הידע, שלם באופן כזה שלא צריך מלבדו כלום בעצם, ומי שהחיבור הזה ייפול לידיו יקבל את הידע הזה על מגש של כסף – לא בזים לאדם כזה, להיפך, הוא מוכיח את גדולתו של המורה.

בקיצור, קשה לומר. אני אוהבת את העושר הנפלא שיש פה, זאת זכות אדירה ללמוד עם מורה משובח, ולהילחם בניוון זאת ממילא משימה שמלווה אותנו כל החיים ולא רק במחלקה למוזיקה עתיקה, ולמרות שבאופן אישי אני מזדהה עם שירו של גבע אלון days of hunger – רעב זה בכל זאת לא בריא ולא מתחשלים ממנו.

ועוד משהו שצריך לומר בנוסף: עם כל הזמינות הנהדרת של אמצעים וזמן ללמוד, להתאמן, לחפש ולהשתפר, מה שהופך את העניין מעוד פרויקט חשוב לחוויה כבירה באמת, זה האנשים – ופה המזל גם משחק תפקיד. אני מתקשה מאוד להתרגל לרמה האנושית והמוזיקלית של החברים פה במחלקה. לא שלתל אביבים חסר משהו, אבל כשמגיעים לבד למקום חדש לגמרי, מעריכים עוד יותר את הכנסת האורחים, הנדיבות וטוב הלב של המקומיים, ולזה צריך גם להוסיף את הכישרון המוזיקלי הכמעט מופרך של חלק מהחבורה כאן. זה בל יתואר, יש פה סטודנטים בעלי כישרון שגובל בפלילי.

נדמה שהתאקלמת לא רע… כרגע מדובר בגיחה בת חודשים ספורים, אבל אולי עם האוכל בא התיאבון? הרי ציינת בזמנו את שאיפתך להמשיך לתואר מתקדם בביצוע, ונשמע שמצאת בית.

היה לי מזל. האמת שהמחשבה על כך שאצטרך לעזוב מכאיבה לי מאוד, כמעט כמו הגעגועים הביתה. אני מזכירה לעצמי לא להיקשר כל כך בקלות, כי גם אנשים הם אשליה, וחברוּת היא אשליה, ובסופו של דבר אתה אף פעם לא משמעותי לזולת כמו שהוא משמעותי עבורך – וגם המשמעות שלו עבורך היא זמנית.

אני אכן שוקלת לחזור לפה לתואר שני בביצוע, למרות שזאת יכולה להיות הזדמנות לראות גם מקומות אחרים – סיכוי סביר שחלק מהאנשים שנמצאים איתי עכשיו עוד יהיו כאן כשתואר שני בביצוע יהיה רלוונטי. נראה. אני מזכירה לעצמי לא לעשות עניין, אבל זה מאוד קשה. כשאתה מנגן עם מישהו ויש לך ממנו רושם עצום, והוא חלק מחווייה כללית מאוד חזקה עבורך, קשה לשים בפרופורציות את העניין ולהגיד "כן, טוב, סתם ניגנו קצת".

אתמול הייתי בחנוכת בית של אחד החברים שאוהב מוזיקה אירית, והוא ביקש שננגן אצלו, ועשינו מעין סשן ביתי ואחד האנשים ניגן כל כך יפה, שכולנו כל הזמן רצינו רק לשבת ולהקשיב לו. מהאנשים האלה. לנגן עם מישהו כזה, חוץ מזה שזה כיף, זה יוצר אצלך קשב אחר. אתה מנסה להתאים את עצמך, וכשאתה מבין פתאום שגם הוא מקשיב לך – אתה כמעט מופתע. יש איזה שיתוף לא צפוי בכמה רגעים האלה שאתם חולקים, יש איזה הרגשה שאתם בעולם אחר. ואז זה נגמר, ובגלל שזה סשן ביתי, אין מחיאות כפיים כמו בהופעה. כולם יושבים בשקט וכאילו נבוכים. ואתה צריך לחייך בחצי פה כאילו לא קרה שום דבר מיוחד, ואז כל אחד הולך הביתה וזהו. אתה צריך להזכיר לעצמך שוב ושוב שזה שהרגשת משהו מאוד סוחף ומאוד מטלטל זה סתם, אנדורפינים במוח והבל הבלים ולא נכון בכלל. זה קשה.

דברים כדרבנות, אבל לא ייתכן שנסיים באווירת נכאים! משהו על תכניות ההרכב לעונה הבאה? או, אם יש מקום לבקשות מהקהל – מתי כבר תעלו תכנית הנדל עם שחר לביא?

תכניות ההרכב לשנה הבאה מופרכות ונועזות יותר מאי פעם. אבל אני עוד מנועה מלהגיד, כי לא הכל סגור. ארמוז רק, שאני חושבת שאנחנו בהחלט נענה לא רק לפנטזיות של עצמנו – אלא גם של הקהל… בנימה אישית (כאילו כל הראיון הזה לא בנימה אישית), כרגע הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה כמה אדיר היה יכול להיות אם רק יכולתי לגנוב שניים מעמיתיי בצרפת, ולהגדיל איתם את סקציית הקונטינואו של הקאמרה ועל ידי כך לאזן בין כל הרצונות הסותרים. יום אחד, בוא נקווה (:

"נשיקה של ורד" – ההרכב In Camera XV יארח את אליאב לביא ומיכל אוקון בתכנית ובה יצירות אנגליות ואיטלקיות מהמאה ה-17. 14.2-1.3 בחיפה, ת"א, י-ם, טבריה וקיבוץ גניגר.

חלון לצפון

נציגת In camera XV בשיחה לקראת המופע "חשיפה לצפון" והמעבר לאירופה / עמיר קדרון

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונסרבטוריון נווה אליעזר בת"א. השתתפה בקונסורט חליליות ובהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בהצטיינות יתרה בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה בשנים 2009 ו-2010, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח לשנת 2011 ופרס המגמה למוזיקולוגיה לשנת 2012.

לפני שנדון במוזיקה, קצת על ההרכב. השיחה הקודמת שלנו נערכה לפני כשנתיים, ובין היתר תהינו מה יקרה כאשר החברים יתפזרו בעולם. אשר יגורנו בא?

בעליל. מחצית מחברי ההרכב אכן התחילו תארים מתקדמים באירופה ובדיוק כפי שצפינו, היה צורך להתאים את מתכונת הפעילות למצב החדש. הקונצרטים שלנו מתואמים עכשיו לפי חופשות הסמסטר, הפסחא וחג המולד. מאמצי בוקינג הראקליים הובילו לכך שמספר הקונצרטים שלנו, רק בתקופות האלה, שילש את עצמו!

נוצרה לנו גם הזדמנות לנסות שינויים בהרכב הכלים לאורך העונה. בפברואר ובמרץ נשלב לראשונה לאוטה ותיאורבו (אליאב לביא), משהו שתמיד רצינו ונעשה ריאלי במפתיע כתוצאה מהעדרו של אבינעם. אתה בטח כבר מנחש איפה החלק הכואב – אנחנו כבר לא יכולים להיפגש באותה תדירות וחייבים לסגל פורמט חזרות שהרבה יותר דומה למה שמקובל בעולם האמיתי. תקופות דגירה ממושכות הן פריווילגיה נדירה מאוד. אבל אנחנו בקשר מתמיד ומשקיעים את אותה הרצינות במחקר ובהכנה של כל תכנית.

מה בתכנית הנוכחית וכיצד נבנתה?

התכנית הנוכחית עוסקת בצפון אירופה והיא הורכבה בתהליך ארוך. הגרעין שלה התגבש לפני כמה שנים כשנחשפנו למלחינים צפון גרמנים מהדור שקדם לבאך, מאזור ליבק והמבורג. באזור הזה מוכרים בעיקר בוקסטהודה וברונס (bruhns), הראשון יותר מהשני. אבל אנחנו הגענו דרכם דווקא לפרנץ טונדר, דור אחד קודם, מלחין מדהים שגם היה חותנו של בוקסטהודה וב-2014 ימלאו לו 400. נבצע שתי יצירות ליטורגיות שלו בהשתתפות הסופרן מיכל אוקון.

עוד מלחין מרכזי לתכנית הוא יוהאן שופ שפעל בהמבורג. משם התחלנו לעלות יותר ויותר צפונה ואנחנו מגיעים בתכנית עד דרום שוודיה. האינטואיציה שלנו מההכנה של הרפרטואר ומההקשבה לחומרים דומים היא שיש משהו פשוט אחר בצליל הצפוני. פשוט מרגישים שזאת מוזיקה שנכתבת במקומות שהשמש לא זורחת בהם. כמובן שיש גם סוג של הסבר מטריאלי, זה אזור עם מסורת של כתיבה לעוגב וכנראה שהסאונד והמרקמים של הכלי מחלחלים לכל הז'אנרים הווקאליים והאינסטרומנטליים של הסביבה.

כך או כך לדעתי זה פשוט מדהים. יש משהו מאוד אטרקטיבי ומסקרן בעיניי בכל החושך הזה, יש מימד של טראגיות ואיזה עומק רגשי שאנחנו מאוד רוצים שיעבור לקהל. הייתי רוצה לראות מטאליסטים כבדים באולם, התכנית היא לגמרי לחובבי הגות' והדום-מטאל לובשי הניטים והאיפור.

באיזה אופן, אם בכלל, השפיע השינוי שחל באופי עבודתכם על התכנית?

למעשה, ההשפעה לאו דווקא באה לידי ביטוי בבחירת היצירות לתכנית. היה אפשר לחשוב שעכשיו, כשאנחנו לא נפגשים בקביעות (בשנתיים הראשונות לקיומנו הייתה לנו חזרה שבועית! מי היה מאמין? איזה פינוק…), היינו אמורים לקחת פחות סיכונים עם הרפרטואר. הרי כשיש לרשותך פרק זמן מצומצם לחזרות מרוכזות, אין ברירה אלא לעבור תהליך מזורז ביותר עם החומר. כשעובדים משבוע לשבוע אפשר להתלבט, להתייעץ, לבנות קרבה גדולה מצד אחד וגם לבזבז המון זמן מצד שני (לכל דבר יש יתרונות וחסרונות), וכך אם יש רפרטואר מורכב הרי שיש לך איזשהו טווח ביטחון להתמודדות עמו.

לעומת זאת כשעובדים במתכונת פרויקט מרוכז, נאלצים לקבל הרבה החלטות רפרטואריות מראש כי אין זמן לניסוי ותעייה, ומאיצים באופן כמעט מלאכותי תהליכים ממושכים בדרך כלל בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין המוזיקה, כי תוך כמה ימים חייב להיות קונצרט מוכן שראוי לאוזניים אנושיות.

כביכול בתנאים מגבילים כאלה היינו אמורים לבחור יצירות קלות יותר, אבל לא עשינו את זה. כמובן שהתכנית כוללת גם יצירות שנוגנו בהרכב בעבר, אבל הרוב חדש וקשה מאוד וזאת הייתה החלטה מודעת, לא להקל על עצמנו בתחום הזה. אנחנו מסתכנים מאוד, אבל חייבים להיענות לאתגר, שהוא הכנתן בזמן קצר ככל האפשר של יצירות חדשות ולא קלות.

יש כמובן יתרון לעבודה אינטנסיבית של כמה ימים, כי יש רצף עבודה. מדהים כמה הולך לאיבוד משבוע לשבוע! אבל הקושי הגדול ביותר של כניסתנו לעולם האמיתי הוא שגם במסגרת המקובלת של פרויקט, הזמן שעומד לרשותנו הולך ומתקצר. המטרה העיקרית הופכת להיות איך להוציא את המקסימום מזמן הכנה מינימלי, כמה אפשר לקצץ מבלי שהאיכות תיפגע. כך עובדים לצערנו בתעשייה וזה כואב מאוד אבל אנחנו נלחמים בכל הכוח לעמוד בסטנדרטים.

כמובן שאני מתארת את המצב באופן קיצוני יותר מכפי שהוא באמת. אני ממש לא רוצה להרתיע או לדכא, להיפך: אנחנו בהחלט עוברים תהליך עם המוזיקה וספציפית את התכנית הזאת התחלנו להכין בספטמבר בכלל.

אמנם התעכבתי על האילוצים האובייקטיביים שמאפיינים את המעבר מחממה חצי-סטודנטיאלית ל"תעשייה", אבל חשוב לי להדגיש שזאת לא זירת גלדיאטורים. כל מוזיקאי מכיר את עצמו ואת יכולותיו, ופועל בהתאם כדי לא להכניס את עצמו ללחץ מיותר: מה שאי אפשר להכין בטווח המיידי, מבחינה טכנית, רגשית או אינטלקטואלית, פשוט יחכה לזמן אחר.

לפעמים קורה שאנחנו מנסים לבלוע יותר מכפי שאנחנו יכולים ללעוס, אבל ברוב המקרים משתדלים להעריך את המציאות באופן מפוכח. בוא לא נשכח שאף פעם אין סוף לעבודת ההכנה הפוטנציאלית. אפשר לעבוד על שתי דקות של מוזיקה גם שנה שלמה. זה תמיד יכול להיות נקי יותר, מדויק יותר, עגול יותר, אקספרסיבי יותר… אין לזה סוף. אנחנו מנסים להכין כל קונצרט בתוך איזשהו שיווי משקל בין הרצון שלנו לשייף פראזה מסוימת עד אין קץ לבין חוסר האפשרות האובייקטיבית לעשות את זה.

ובכל זאת, האם כורח המציאות שתיארת הוא שורש הניוון הרפרטוארי שמאפיין לרוב את זירת המוזיקה (לאו דווקא המוקדמת)?

לא בהכרח, המצב מורכב יותר. גם לא בטוח שכולנו תמימי דעים לגבי "ניוון רפרטוארי", אז אני אציע כמה הסברים לשיקולי הרפרטואר שמאפיינים את זירת המוזיקה בתקווה שמשהו מהם יהיה רלוונטי.

שיקול אחד נובע מסוג ההרכב. בתחום המוזיקה המוקדמת יש הרבה מאוד פורמטים שונים, קטנים וגדולים, ומה שמנגן טריו לא ינוגן בקונסורט ויולים; לתזמורת מיתרים עם קונטינואו יש טווח אפשרויות שונה לחלוטין משני הנ"ל, וכן הלאה והלאה. כל הרכב בסופו של דבר מתמקד בצורה שהכי מתאימה לאפשרויות שלו, וזה המצב גם מחוץ לתחום המוזיקה המוקדמת: תזמורת סימפונית מבצעת מוזיקה סימפונית, רביעיית מיתרים מבצעת רביעיות מיתרים.

במילים פשוטות, אם היו לנו אבובי בארוק בהרכב, יכול מאוד להיות שהרפרטואר שלנו היה שונה לחלוטין ממה שאנחנו עושים עכשיו. כמובן שאנחנו גם מבצעים התאמות נקודתיות בהרכב כדי לבצע דברים מסוימים, אבל רוב הזמן אנחנו מתבססים על מצבת הנוכחות הקיימת.

השיקול השני הוא עניין של שיח. בכל ז'אנר מוזיקלי יש חוקים אחרים לגבי מה נחשב קאנוני ואלה מוסכמות שמאוד קשה לשבור. בזירה הקלאסית-רומנטית המוסכמות האלה הן בעלות מעמד מכונן, זה הרי עולם שמגדיר את עצמו במושגים של קאנון. הפילהרמונית לא תחרוג מהקאנון הזה אלא באופן מודע ומכוון (למשל כשצריך לבצע בכורה ליצירה ישראלית) ואז היציאה מהקאנון מתוכננת בדיוק להיות אותו יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל ולאחריה מיד ינוגן בטהובן.

כמובן שאת השיקול הזה אי אפשר להפריד לרגע מהשיקול המסחרי – גם הקהל הוא חלק מהשיח של הקאנון, יש יחסי גומלין בין המופתי למצליח-כלכלית. אנשים פשוט לא יבואו לשמוע תכנית שלמה של יצירות שהם לא מכירים. זה נכון גם במוזיקה פופולרית, אתה תראה אנשים יוצאים בדיכאון מוחלט מהופעה של האמן האהוב עליהם אם כל ההופעה תהיה מבוססת על חומר חדש.

הטריפ שלי זה לעשות תכנית שלמה של יצירות שאף אחד לא מכיר, אבל אני מודעת לבעייתיות של הפנטזיה הזאת. הקהל יתקשה לשתף פעולה ואי אפשר לכעוס עליו. גם אני בתור קהל לא תמיד נמצאת בנכונות מלאה לשמוע רק דברים חדשים. כמובן, לגלות משהו חדש בפעם הראשונה ולהתאהב בו בזמן אמת זאת חוויה אקסטטית שאין לה תחליף, אבל בסופו של דבר לא תמיד אנחנו מוכנים להמר, לא היינו רוצים לקחת את הסיכון שאולי זה לא יקרה. אני מאוד מקווה שהקהל של הקאמרה יסכים להמר ולהסתכן איתנו, כי זה חלק גדול ממה שאנחנו עושים.

בחזרה לתכנית הקרובה: ציינת שהעבודה עליה החלה בספטמבר, ולמעשה גם הספקתם להריץ אותה פעם אחת, ובמיקום לא שגרתי.

נכון, הרצנו אותה ב-20 בספטמבר במצפה רמון. זה מקום מגניב מאוד. קהל מצוין.

לעובדה שהפריפריה משוועת לתרבות בעוד התל-אביבים מפונקים יש משמעות מבחינת היכולת שלכם להתברג בתעשיה ומבחינת הקשר עם הקהל?

אני לא בטוחה. קשה לי יותר ויותר לעשות הכללות לגבי הפריפריה לעומת תל אביב. אין ספק שבתל אביב יש שפע מדהים של אירועים, פעילויות ודברים-מגניבים-באופן-כללי-שאפשר-לעשות, אבל האם זה מעיד על רווייה? אם כן, האם כל מה שבתל אביב יש די והותר ממנו אכן זולג לפריפריה? האם הפריפריה מעוניינת דווקא במוזיקה עתיקה? האם מוזיקה עתיקה היא אכן אחד מאותם דברים שבתל אביב כבר "לא צריך" כי "יש עודף"? למיטב הבנתי רוב הפעילות בתחום שלנו מחולק בין תל אביב, ירושלים וחיפה, האם זה אומר שגם ירושלים וחיפה כבר "רוויות"?

בגלל שאין לי נתונים של הלמ"ס אני מנסה להסתכל על תמונה רחבה ככל האפשר של הקהל בארץ. הקהל באופן כללי נהנה משפע תרבותי, אבל האם הוא מנצל אותו? בחנוכה עבדתי באופרה ונכחתי בכמה מופעים לילדים, ואני לא בטוחה שהקהל של אזור המרכז עושה בחירה מודעת של מה כדאי להראות לילדים ומה לא. אני לא בטוחה שיש מערכת של שיקולים של "הראל סקעת כן כי זה אמנות ויעל בר זהר לא כי זה קפיטליזם". אולי אם שופרסל היה מחלק שוברים לקונצרט "חשיפה לצפון" היו לנו 1000 ילדים בקהל? אין לי תשובות לשאלות האלה.

בסך הכל אנחנו בכל זאת הרכב מאוד מתחיל מבחינת יכולות השיווק והקידום העצמי שלנו ביחס להרכבים מבוססים ומכובדים בארץ, ואין לנו לצערי מפת ממלכת ישראל ויהודה בחמ"ל עם נעצים וחיילי פליימוביל שמסמנים את הטריטוריה הבאה שנחנוך בה סדרת קונצרטים מפוארת…. אנחנו בסך הכל רוצים להופיע בכל מקום שיכול לכסות את הוצאות הדלק ולהופיע בפני כל קהל שמעוניין להקשיב. ברור שיש שאיפות להציל את האנושות על ידי המוזיקה, לפתוח לכולם את האוזניים, לגרום לילדים להתעניין בפייטרו לאפי ולקדם את השלום במזרח התיכון (אני ממש לא אומרת את זה בציניות! אני מאמינה גדולה ביכולת של המוזיקה לעשות את כל הדברים האלה!) אבל הדרך לשם היא הדרגתית מאוד. גם מעירים לנו כשאנחנו מקשקשים עם הקהל יותר מדי. לא פשוט..

כיוון שאתם אוהבים לעסוק במוזיקה פחות מוכרת, בהחלט יש מקום לאותם 'קשקושים עם הקהל'. אתם עדיין בוחנים מה המינון הנכון?

כן. אין לנו ספק שההסברים הכרחיים, זאת לא השאלה. השאלה היא איזה סוג של דיבור עם הקהל הוא הרצוי. ב"קשקושים עם הקהל" אני מתכוונת ספציפית לסוג החביב עליי שהוא דיבור בלתי אמצעי, כמו שאני מדברת אתך. יש לי בעיה עם הפורמט המקובל היום של קונצרטים, שאתה מופיע על הבמה ויש המון דיסטנס והתקשורת היא מלמעלה למטה. אבל כשאנחנו מנסים לחרוג מהנורמה זה לא תמיד מתקבל בשמחה. אני תמיד מופתעת מזה שאנשים מעדיפים לשמר את הדיסטנס ואת המכובדות של הסיטואציה. דווקא הצעירים מתלוננים שיש יותר מדי אווירת סטנד-אפ, מעדיפים הסבר מעונב. אני מעדיפה לחשוב שזה מכיוון שלא מצאנו עדיין בדיוק את הסוג הנכון של דיבור כי הייתי רוצה שכן נהיה מסוגלים להציע לקהל חוויה מסוג שונה.

יש הפוגה קצרה יחסית בין התכנית הקרובה וזו שתבוא אחריה. אני יוצא מנקודת הנחה שהיא כבר בשלבי הכנה מתקדמים?

כן. יהיו בה חומרים שחדשים לנו, אבל הנושא הכללי הוא טריטוריה שכבר מוכרת לנו – מוזיקה אנגלית ואיטלקית מראשית המאה ה-17 – מה שקצת מקל על ההכנה.

את מעורבת כחברה-מייסדת במיזם מוזיקלי נוסף – ההרכב הקולי Mixed. צפוי מתישהו שת"פ עם קאמרה?

האמת שאין לי מושג. מיקסד כרגע בהפסקה. בסופו של דבר זה פרויקט שמתכנס באופן מאוד לא קבוע, כשהנסיבות מאפשרות. חשוב להדגיש שמיקסד הוא פרויקט א-קאפלה שנועד להתמודד עם האתגר של לשיר שעה שלמה בלי ליווי, אבל אולי באמת אם בעתיד יהיה לקאמרה פרויקט עם מקהלה, היא תתבסס על מיקסד; יובל ויינברג הוא כישרון ענק בעבודה עם מקהלות והוא ידוע ביכולתו המופרעת להפוך אפילו חבורה אקראית של אנשים מהרחוב לאנסמבל קולי לכל דבר ועניין. כך או כך כרגע אין באופק פרויקט מקהלתי לקאמרה, למרות שאנחנו אוהבים מאוד לעבוד עם קולות וכבר הקמנו מקהלות אד-הוק בעבר.

פתחנו באיזכור המעבר לאירופה, ובקרוב גם את תצטרפי לקולגות.

נכון. אני נוסעת לחצי שנה לצרפת, לעיירונת עתיקה מאוד בשם פואטייה (Poitiers). אתארח במחלקת המוזיקה העתיקה שלהם במתכונת שדומה למתכונת של חילופי סטודנטים, אבל לא בדיוק חילופים אלא משהו שיותר קרוב להשתלמות, כי אני בעיצומו של תואר שני במוזיקולוגיה בתל אביב ולא רציתי להפסיק אותו באמצע.

בפואטייה אלמד חליליות אצל קלייר מישון (Claire Michon), החלילתנית של אחד ההרכבים שאני הכי מעריכה ואוהבת בתחום שלנו ומקור השראה מתמשך עבורי גם בעבודה עם הקאמרה – ההרכב הצרפתי les witches.

אני מקווה שההתנסות הזאת תוביל בעתיד הקרוב לתואר שני מלא בביצוע. אני היחידה בהרכב שאין לה BMus אלא BA והמסגרת הביצועית הקבועה חסרה לי מאוד. בכלל אני תמיד מרגישה פער עצום בין כל הדברים שהייתי רוצה לעשות לבין היכולת הריאלית שלי להוציא הכל אל הפועל: אני כל הזמן רק רוצה ורוצה דברים ומתוכם אני יכולה לעשות פחות מעשירית, זה מדכא מאוד. אבל חברי ההרכב תומכים בצורה בלתי רגילה ומעודדים אותי בכל. אז אני נוסעת וגם חוזרת כמובן, בתקווה שהעניין יהיה חיובי – כרגע אני בעיקר מבוהלת, אין לי מושג אילו יצירות להכין, כבר שנים שלא חשבתי על רפרטואר לחלילית מחוץ למסגרת של ההרכב. אני באמת מקווה שדברים יעלו יפה.

"חשיפה לצפון" – ההרכב In Camera XV ביצירות מאת באך, טלמן, ביבר ואחרים. אורחת – מיכל אוקון, סופרן. 23.12-2.1 בירושלים, חיפה, רחובות ות"א.

תרבות, שירה

רגעים של יופי קולי צרוף בהופעת ההרכב הקולי Mixed / עמיר קדרון

"נהרות" היא התכנית השניה שמציגים זמרי Mixed, הרכב שנוסד לפני פחות משנה וכבר הספיק להחליף כמחצית מצוותו. מה שלא השתנה הוא הקו המנחה של החבורה, השואפת לרענן את תחום שירת המקהלה בארץ. האמנים הם זמרים ומנצחים צעירים בעלי רקע ועניין בשירת אנסמבל, והרפרטואר כולל מוזיקה דתית וחילונית עתיקה כחדשה.

הקונצרט נפתח בהצהרת כוונות לא שגרתית בדמות דרישה מזומרת לכיבוי טלפונים. אין ללכת שולל אחר הרושם ההומוריסטי: אף שלמיזם אופי אינדי / סטודנטיאלי מובהק (כך אליבא דנטע היבשר, נציגת ההרכב), הרי שניכרת רצינות תהומית בהכנה ובביצוע. הוכחה לכך נמצאה כבר מעיון בתכנית, ובה מדריגלים ומוטטים מהרנסנס ומהבארוק המוקדם מול יצירות עכשוויות המבוססות על מסורת ההלחנה הפוליפונית, ולצידן עיבודים מעניינים לקלאסיקות מהזמר הישראלי ולשירי לדינו.

מלבד בחירת החומרים, יש לשבח את ההחלטה לבנות קונצרט קצר ורצוף. כמו כן ראוי להחמיא לקטעי הקישור המצוינים – אם כי בהסתייגות קלה. אולי מתוך התרגשות או מחשש להרחיב מדי את היריעה, מסרה היבשר את ההסברים במהירות שיא ובאורח שאינו נהיר מספיק, וחבל, כיוון שהמידע היה מרתק ממש.

הסתייגות שניה היא מהביצוע למדריגלים של דאולנד ובנט, שלא השתווה באיכותו לזו הכללית שנרשמה בקונצרט. ארבעת הזמרים (התכנית הוגשה בהרכבים משתנים, מרביעיה ועד תשיעיה) אמנם פילסו דרכם לרוב בביטחון במבוך הרב-קולי, ובכל זאת לא התלכדו לאנסמבל מגובש. נדמה שהבעיה טמונה בבחירת הקולות – השירה נאה, אך השילוב (מבחינת גוון, נוכחות ודינמיקה) לא עלה היטב.

מרבית התכנית, לעומת הקטעים הנ"ל, עוררה קורת רוח ולעתים התפעלות רבתי: כך, למשל, הקינה המצמררת על מות אבשלום מאת טומקינס, שהיתה ספוגה בתחושת אבל כנה; השיח הדרמטי שנוצר מחלוקת ההרכב לשתי קבוצות בגרסת שיץ ל-"על נהרות בבל"; ומעל הכל שני הקטעים שסיימו את התכנית – "שבת המלכה", שזכה לביצוע זך ומהפנט, ו-"Unicornis Captivatur" (מאת אולה ילו Ola Gjeilo), שבמהלכו הפליאו הזמרים לחדד ולהגיש את התוכן הסיפורי ולא רק את האווירה.

היתרון של Mixed טמון באופן בו הורכב: קולות מטופחים המופעלים בהקפדה כבסיס לשירה הזכה והשקופה שהפגין הצוות לאורך הערב. אף שלא ניתנה הזדמנות רישמית לביטוי אישי בתכנית, כמה מהזמרים הותירו רושם יוצא דופן. באופן טבעי בלטו קולות המסגרת, ואלו הסופרן הזוהר והיפהפה של נעם כץ, ותשתית באס מהדהדת ובעלת נוכחות מרהיבה בדמות אסף בנרף. בתווך הקסימו זמרות האלט נטע שפיגל ומיכל דורון בקולותיהן המלטפים (האחרונה במיוחד ראויה למעקב, בהיותה אחד הקולות היפים ביותר מהמחלקה הקולית בבוכמן-מהטה).

מתי ואיפה, אם כן, תיקרה ההזדמנות הבאה להתרשם מההרכב? על כך אפילו נציגי Mixed לא יכולים לענות, לכן נעים לדווח כי חלק מהאמנים ישתתף – בשירה ובניצוח – כבר בעוד פחות משבוע במיזם מסקרן שייערך באונ' ת"א. אל חברי Mixed יצטרפו נגנים וזמרים מהאקדמיה ומחוץ לה, בהם הזמרות המצוינות שחר לביא ומאיה עמיר. בתכנית: שני מגניפיקטים מהבארוק המאוחר לצד בכורה ליצירה מאת המלחין הצעיר דניאל מרקוביץ'. הכניסה חופשית והקהל מוזמן.

"נהרות – מוזיקה לקולות מהרנסנס עד ימינו" בשירת ההרכב Mixed. המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, 29.9.13. משתתפים: נעם כץ, לילי סולומונוב, נטע היבשר – סופרן. מיכל דורון, נטע שפיגל – אלט. כפיר לוי, קלייד דזאמה – טנור. יובל ויינברג – בריטון. אסף בנרף – בס.

בתכנית: אולה יילו – Ubi caritas; Unicornis Captivatur. קנוט נוסטדט (Nystedt) – גלוריה. דאולנד – Come again; Can she excuse. ג'ון בנט – Weep o mine eyes. דב אהרוני (בעיבוד ויזנברג) – עין גדי. דניאל סמבורסקי (בעיבוד ויזנברג) – שיר העמק. פאול בן חיים (בעקבות לחן עממי) – Avre este abajour. חואקין רודריגו (בעקבות לחן עממי) – malato esta el hijo del rey. פלסטרינה – Nunc dimittis. תומאס טומקינס – When David heard. סלומונה די רוסי – למנצח על הגתית; על נהרות בבל. שיץ – An den wasswern zu babel. פנחס מינקובסקי (בעיבוד שרה שהם) – שבת המלכה.