music4awhile

ראשי » Posts tagged 'משה אהרונוב'

Tag Archives: משה אהרונוב

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

ויולה, ויברפון וילדים

נציגי אנסמבל מיתר מרעננים את זירת הקונצרטים לילדים / יעל שלמון-ברנע

אתחיל מהסוף: המפגש הבא, ב-30.5, הוא המפגש השישי והאחרון לעונה זו. אני לא מתכוונת לפספס אותו, וממליצה לכם לבוא גם. ותביאו את הילדים (8-3), כמובן.

במשה אהרונוב התאהבתי כשקראתי את הכתבה "הוויולה בחייו". גיליתי שהוא מעביר מפגשים מוזיקליים חווייתיים לילדים, והסתקרנתי. זה נשמע מבטיח: גישתו לילדים כפי שהצטיירה בכתבה נראתה לי מדויקת, כזו שהייתי מחפשת אצל גננת טובה.

רצה הגורל, ורק לאחרונה הצלחתי להגיע עם בני הבכור (5) למפגש שכזה בהנחייתו. כשהגענו לחדר המפגש והתבקשנו להוריד נעליים (לא חייבו את ההורים), ידעתי שיהיה כיף. כל ציפיותי ותקוותי התגשמו. גישתו של משה אהרונוב לילדים ודרכיו לקרבם למוזיקה מעוררות השראה.

כ-50 ילדים-לא-בכיסאות שיתפו איתו פעולה, קפצו, דמיינו, שיתפו את אשר על לבם, "שחו" ושקטו, והוא ניצח עליהם בדיוק כמו שמנצח אמור להיות: מבין, ולו אינטואיטיבית, בפסיכולוגיה; יודע מתי לדרוש יותר ומתי פחות, ונותן הוראות שאינן משתמעות לשני פנים.

לב לופטוס, נגן כלי ההקשה, הדגים תיפוף בעזרת חלקים שונים של כפות הידיים והיה מקסים ומהפנט, והילדים חיקו אותו. הילדים התחלקו לזוגות או עבדו עם מלוויהם, ונהנו כך גם מהמוזיקה (ויולה וכלי הקשה שונים) וגם מהמגע הגופני החוקר יד ביד, לפעמים תוך שימוש באצבעות הידיים בלבד, לפעמים בכף היד עצמה, לפעמים נוסף תיפוף עם העקב או בשילוב עם תנועה של כל הגוף. המפגש עם הוויברפון השאיר את הילדים פעורי פה, מאופן הניגון בארבעה מקשים ומהצלילים היפים ללחן של באך בעיבודו של לב.

אז… מי מכם ששוקל לבוא למפגש הבא, ממליצה לכם להתעדכן באתר הקונסרבטוריון. ייתכן שתתבקשו להביא סירים ומקלות מהבית. לי זה נשמע מבטיח.

"מה אתה עושה?!" – משה אהרונוב (ויולה) ולב לופטוס (כלי הקשה), במופע-מפגש מסדרת "מה זה הרעש הזה?" – מפגשים מוזיקליים לילדים ולהוריהם בביצוע חברי אנסמבל מיתר ובהנחייתם. 18.4.15, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ת"א. לרכישה מוקדמת של כרטיסים במזכירות הקונסרבטוריון: 03-5460524, שלוחה 109 או 111.

מודעות פרסומת

הוויולה בחייו

לוויולה מקום של כבוד בין שלל עיסוקיו של משה אהרונוב / עמיר קדרון

משה אהרונוב, כנר וויולן. סיים תואר ראשון בבוכמן-מהטה, שם ניגן ברביעיית גרטלר וכנגן ראשון בתז' הסימפונית של ביה"ס. המשיך לימודיו ב-UDK (ברלין). זכה במלגות קרן אמריקה-ישראל ב-2001-2005. ניגן עם הקאמרטה ובפסטיבלי קזלס (צרפת), קרשנדו (גרמניה) ועוד. מתאם אמנותי ומנהל תכנית 'תדרים' באנסמבל מיתר.

לפני שנתייחס לקונצרט ובפרט ליצירה שלשמה התכנסנו, מתי החל הרומן שלך עם הוויולה?

״הפעם הראשונה שלי״ היתה בגיל 14 כשלמדתי בקונסרבטוריון גבעתיים. בגלל שהייתי מתבגר יחסית ארוך והפגנתי התעניינות ברורה בכינור השלישי (בתזמורות נוער שבהן אין נגני ויולה, נהוג לשכתב את התפקיד לקבוצה שלישית של כנרים) שלחו אותי להשתלמות בוויולה אצל זאב שטיינברג. מייד אחרי השיעורים האלה עזבתי את הקונסרבטוריון ועברתי ללמוד בירושלים, לכן הופסקה גם ההרפתקה הזאת.

12 שנים אח"כ, ב-2006, אנסמבל מיתר ניגן בסיור מקומי את פיירו של שנברג, יצירה שבה הכנר מחליף כלים ומנגן חלק מהזמן על ויולה. למרות שלא היה לי כלי ואפילו לא קראתי מפתח דו (בכינור קוראים תווים במפתח סול) הודעתי שאנגן את שני התפקידים כפי שכתובה היצירה. בגלל שלא הצלחתי לשאול כלי מאף אחד, ההורים שלי הסכימו לרכוש עבורי ויולה ופשוט התחלתי להתאמן.

מה מושך אותך בוויולה?

קודם כל הצליל. המנעד והצבע שיש לכלי הזה (שאני לא יכול שלא להתייחס אליו כאל כינור גדול) הוא קסום בעיני. הדרך שעשיתי בהתיידדות עם הוויולה היתה מהמוזיקה של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 אחורה אל הקלאסיקה: למדתי את הסונטה של ליגטי הרבה לפני שלמדתי את הקונצ׳רטו של שטאמיץ, וזה גילה לי שלכלי הזה יש איכויות ואפשרויות בלתי נדלות, ואני כל הזמן לומד עוד.

יש גם משהו מושך בעובדה שזה כלי ״איטי״ קצת. לוקח לי תמיד עוד מאית השניה עד שמה שהתכוונתי אליו קורה (בזמן שהכינור מגיב מהר יותר), והאיטיות הזאת נהדרת בעיני.

כיצד איכויות אלו תתבטאנה בקונצרט הקרוב?

היצירה המרכזית בתכנית היא שלושת הפרקים הקאמריים (הרביעי הוא לוויולה ותזמורת) מתוך "הויולה בחיי" של מורטון פלדמן. המוזיקה של פלדמן בוחנת רעיונות של זמן והתנהלות של זמן בחלל, אבל את הטון (הקסום, לדברי פלדמן) מכתיבה הוויולה שלא מתפקדת בתור סולנית, אלא בתור דימוי שקובע את הלך הרוח של המוזיקה.

מנגד עומדים הנוקטורנים של שארינו: יצירות מאתגרות במיוחד לביצוע, שתפיסת הזמן שלהן הפוכה לחלוטין מזו של פלדמן – אוסף של מקרים מוזיקליים שמופיעים בכל ההסתברויות האפשריות שהמעבר המהיר ביניהן יוצר תחושה שהזמן במקום ״להשתרע״, ״מתקפל״ לתוך עצמו. גם במקרה זה מוצגת הוויולה לא בתור כלי וירטואוזי וסולני מובהק, אלא כמאגר בלתי נדלה למצלולים יוצאי דופן, מצחיקים קצת ובעיקר מפתיעים מאד.

ההקדשות המוזיקליות שהוזמנו לכבוד הקונצרט הזה עדיין בתהליך הכנה, אבל ממה שכבר הספקתי לראות מדובר על יבול משובח שמציג פנים שונות ומרתקות של הכלי: מהצד החם והשירתי שלו, לפן היותר כסאחיסטי ועד לתחושה שלי שסך הכל זה כלי די מצחיק.

באיזו מידה אתה מעורב בתהליך ההלחנה של היצירות המוזמנות?

ביצירות של הגווארדיה המבוססת יותר (ינעם ליף, אופיר אילזצקי, אריק שפירא, חנה אג׳אשווילי, שי כהן וארז הולץ) אני לא מעורב, אבל בתהליך העבודה של חברי פרויקט תדרים (גל פרנקל, אליאב קול, יואב לוי, אודי פרלמן ואורי כוכבי) אהיה מעורב: נקיים מפגש קריאה שבו ננגן את היצירות שהם כותבים לקונצרט, חברי האנסמבל ייתנו למלחינים פידבק, וביחד נעבוד לקראת הגרסאות הסופיות של היצירות.

הקונצרט יכלול 11 בכורות?!

12 ליתר דיוק. 11 היצירות אותן מניתי קודם הוזמנו כחלק מפרויקט של אנסמבל מיתר שנקרא IN FREUNDSCHAFT (בידידות), בו אנחנו פונים למלחינים ומבקשים הקדשות מוזיקליות לאנסמבל. מדובר על יצירות קצרצרות שאורכן עד דקה וחצי כל אחת, והן מעין מחווה מוזיקלית ידידותית לנגני האנסמבל.

הפעם הפרויקט לבש כסות נוספת תחת הכותרת "הוויולה בחיי": המלחינים התבקשו לכתוב יצירות להרכב הכולל ויולה ולהתייחס לכלי כמרכיב עיקרי ביצירה, לאו דווקא ככלי סולני, אלא כרעיון מנחה. היצירה ה-12, בכורה של גוני פלס, תנוגן בחלקו השני של הערב לצד שישייה מאת איוון פדלה.

בעונה שעברה שוחחנו על עניינך בבארוק; המשיכה לוויולה יוצאת לפועל גם בתחום זה?

ניגנתי מספר פעמים עם הבארוקדה בוויולת בארוק, אבל אני חייב לומר שהרפרטואר המוקדם לוויולה הוא לא ממש מעניין. לנגן על ויולה קלאסית עוד לא יצא לי. התחלתי לפזול לכיוון ויולה ד'אמורה, אבל זה רומן בחיתוליו ואין עוד מה לספר.

האם יש לנגינה המקבילה בכינור ובוויולה משמעות בהתפתחותך הטכנית והאמנותית?

אני מניח שכן. בתוך הלהטוטנות היומיומית שלי ובטח במהלך קונצרטים שבהם אני מנווט דרכי בין שניים ולפעמים שלושה כלים, אני כבר לא שם לב מה משפיע על מה, אבל אני מניח שבתת מודע הכל מתחבר. כשאני מנגן יצירות שיש להן שתי גרסאות לפחות (לכינור ולוויולה) אני שם לב שאני ״סוחב״ פרשנויות ואפשרויות מכלי לכלי. למשל ב-Trema של הוליגר או בקדנצה לכינור של מנחם צור שהפכה לקונצ׳רטו לוויולה: המהירות באה מהכינור, זה בטוח, אבל העוצמה והכוחניות לדעתי מגיעות מהוויולה.

תהיינה בהמשך העונה עוד הזדמנויות לשמוע אותך מזגזג בין הכינור לוויולה?

קודם כל במפגש המוזיקלי ב-21.2 בסדרת ״מה זה הרעש הזה? – יצירות גדולות לאנשים קטנים (וגדולים)", שהיא סדרה של מפגשים לכל המשפחה שאותה השיק אנסמבל מיתר יחד עם הקונסרבטוריון הישראלי, תל אביב. התכנית שבה אני אנגן (ברוב המפגשים אני מנחה ולא מנגן) כולה יצירות סולו לכינור ולוויולה.

ב-27.4 ננגן במסגרת הסדרה של אנסמבל מיתר בתל אביב קונצרט קאמרי עם מנצחת שוויצרית צעירה ומעולה, הלנה שוורץ. גם שם אני מזגזג, ובטח יש עוד כמה הזדמנויות שיושבות במגירות בזכרון שלי אבל ברגע זה מסרבות להיפתח.

זה מוביל אותנו ליתר התפקידים שלקחת על עצמך העונה, ובהם הסדרה החדשה שציינת. כיצד קרה שאנסמבל מיתר החליט העונה לפתוח קונצרטים לילדים?

אנחנו מגלגלים את הרעיון בינינו כבר כמה שנים. גם עמית דולברג וגם אני מאמינים שקהל צעיר שנחשף למגוון רחב של סוגות מוזיקליות ייפתח אנטגוניזם קל יותר (או בכלל לא) למוזיקה חדשה, או לכל מה שהוא לא מיינסטרים.

אחרי שביקרנו בקנדה אצל מלחין הבית שלנו, פיליפ לרו, וצפינו בעבודה של אשתו עמנואל שמנהלת את אחת מסדרות הקונצרטים לילדים המצליחות בעולם, במרכז פומפידו בפאריס; ואחרי שביקרנו ב״מבצר״ של אנסמבל מודרן בפרנקפורט ושמענו על תכניות הילדים שלהם, היה ברור שאנחנו מסוגלים וחייבים להתחיל כזה דבר גם פה.

בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, מיכל אברמוב וקוסטין קנליס נדלקו על הרעיון ונתנו לנו במה לפיילוט. אחרי הפעם הראשונה הם התאהבו בקונספט, והנה יצאנו לדרך ב-20.12 עם המפגש הראשון, בו ניגנו גלעד הראל ורואי אמוץ עם שתי נגניות חליליות מבריקות מהקונסרבטוריון, בר וטליה.

מה חוויותיך מהפיילוט?

מדהים! תענוג! שעה שלמה של קטעים ממיטב הרפרטואר לכינור ולוויולה סולו של המאות ה-20-21, והילדים הגיבו נפלא. גם בשבועות שאחרי המשכתי לקבל תגובות נלהבות של הורים וילדים. נפגשנו באמת בגובה העיניים (ישבתי על הרצפה איתם רוב הזמן) והם השתתפו מכל הלב. היה כיף אמיתי.

אתה מוצא שהמפגש היה נוח עקב ניסיונך בהוראה, או שמדובר בפאזה שונה לחלוטין?

תכלס אני מרגיש די בנוח על במה, והמפגשים גם הם בסופו של דבר מופע. אני מוצא את עצמי לא אחת עם תלמידים (אני בעיקר מלמד קטנים וקטנטנים) על הרצפה, מתגלגל, כשאני לא מוצא מילים פשוטות להעביר תחושה שאני רוצה להטמיע. עקב העובדה שמעולם לא לקחתי את עצמי ברצינות רבה מדי, אני מרשה לעצמי להיות ״לא שגרתי״ בכיתה, ואז במפגשים תחושת השיחרור וההרשאה העצמית להשתולל היא חזקה יותר.

המטרה האמיתית שלי גם בתור מורה וגם בתור מנחה היא לא ממש לחנך. אני מעדיף להעביר לילדים את האהבה שלי למוזיקה ואת הצורך שלי וההנאה שלי מנגינה. זה מענג: אתה מזיז את הידיים ופלא קורה. אולי אני מטריף את הילדים עם הקפדנות שלי וחוסר היכולת להתפשר על תוצאה פחות ממצוינת, אבל אני דואג שתמיד יבינו שזה בגלל שזה כיף כשזה מצלצל נהדר.

חידוש נוסף של אנסמבל מיתר העונה, ואף הוא באחריותך, זה הפסטיבל שייערך הקיץ.

אחריות משותפת לעמית דולברג ולי. למעשה מדובר בשנה השלישית של הפסטיבל, שעד לשנה זאת היה תמיד מחולק לשניים, ״מושב״ חורף ו״מושב״ אביב. Contemporary Encounters (מפגשים עכשווים) היה שמו, ולכבוד הגרסא החדשה שלו בקיץ הקרוב, הוא גם מתהדר בראשי תיבות CEME.

שני מלחינים, שני מנצחים, זמרת, שלושה אורחים מאנסמבל מודרן וערב רב של מוזיקאים צעירים יותר ופחות יתאספו לשמונה ימים בשבוע האחרון של יולי לחגיגה אמיתית של מוזיקה חדשה. נקיים קורס בתחומי שירה, נגינה, ניצוח וקומפוזיציה; ננגן שבעה קונצרטים עם החברים מאנסמבל מודרן והמוזיקאים הצעירים שיגיעו לקורס; ונקיים אינספור כיתות אמן, הרצאות וסדנאות שתהיינה כמובן גם פתוחות לקהל הרחב, וכולן תעסוקנה במוזיקה חדשה, עכשווית, צעירה. הצוות שהזמנו מורכב כולו ממוזיקאים מובילים בסצינה העולמית, והם אנשים דינמיים ונלהבים וגם מדריכים מעולים. יהיה גדול.

כאילו לא בכל העיסוקים שמנינו, אתה גם מנהל את תכנית תדרים, הנמצאת בעונתה השלישית. כיצד מתפתח המיזם הזה בהשוואה לתחילת דרכו?

וואו, זה השלב שבו אני צריך לשלוף קמעות נגד עין הרע ולנשק מזוזות לפני כל מלה שיוצאת לי מהפה. טפו טפו טפו, אנחנו בצמיחה! אנחנו בדיוק כפולים בגודל: חמישה מלחינים, שלושה מנצחים ו…שניים עשר נגנים. פעם בשבועיים מגיעים שניים-שלושה מיילים תועים ממוזיקאים שפיספסו את הבחינות, או פחדו לגשת, אבל שמעו וראו ורוצים גם.

החלק הקשה כמובן הוא גיוס הכספים: חרטנו לעצמנו על הדגל שלא תהיה לנו תכנית לצעירים שבה המשתתפים יצטרכו לשלם, כי ברור לנו עד כמה זה קשה להיות סטודנט ולרצות ללמוד ולהתפתח, כשכל דבר קטן יפער לך מינוס בחשבון בנק. התכנית היא חינם למשתתפים ואנחנו נהנים כבר כמה שנים מתרומות קבועות של אנשים שבלעדיהם כל המפעל היה קורס, אבל אנחנו רוצים להתפתח וזאת באר שאני לא יודע מה עומקה. אנחנו במאבק תמידי לשמור על הגחלת.

ישנם גם חברי התכנית עצמם. אסתכן בהטיה נוספת של התואר מדהים, אבל הם באמת מדהימים. יוצאים מן הכלל. אני חושב על עצמי בגילם, ואני לא חושב שמישהו או משהו אתגר אותי בצורה כזאת, ואני לא יכול לדמיין איך הייתי מסתדר. הם חורקים שיניים, אבל עושים עבודה מעולה.

איך אתה מצליח להקדיש די זמן לנגינה תוך ניווט בין כל המשימות?

אני מנגן המון. פיתחתי לי שיטות אימון שמתאימות לי: אני לומד יצירות חדשות תוך כדי תנועה, ואת רוב שעות האימון שלי מקדיש לשמירה על כושר. מדהים לגלות עד כמה ספרי האטיודים ששנאתי בתור תלמיד וסטודנט, הפכו ל״סידור״ שלי שבלעדיו אני לא זז מהבית (יש לי שקית בד בתוך התיק, ובה חוברות האטיודים שאני מחבב יותר).

בנוגע לכל השאר, בן הזוג שלי יעיד כנראה שאני אף פעם לא מפסיק ולא מתחיל, אלא כל הזמן בעשיה. אני עובד בעיקר עם עמית, והוא משהו בין בוס לשותף לחבר, והוא בדיוק כמוני – או שהוא היה כזה והדביק אותי. גם כשאני מחוץ למסגרת של אנסמבל מיתר, אני מוצא את עצמי עובד (כמו למשל עם הכוריאוגרפית והיוצרת יסמין גודר) עם אנשים שהם במצב עשיה תמידי. זאת תכונה מבורכת בעיני.

"הוויולה בחיי" – משה אהרונוב ועמיתיו לאנסמבל מיתר בקונצרט עם המנצח פייר אנדרה ואלאד, אנסמבל טרמולו וחברי פרויקט תדרים. בתכנית: מורטון פלדמן – הוויולה בחיי, פרקים 1-3; סלבטורה שארינו – Tre notturni brillanti לוויולה סולו;  הקדשות מוזיקליות בבכורה מאת אופיר אילזצקי, עדי שניר, חנה אג׳אשווילי, שי כהן, ארז הולץ, ינעם ליף, חברי פרויקט תדרים; גוני פלס – לשישייה (בכורה); איוון פדלה – Immagini da Escher לשישייה. 5.1.15, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, ת"א.

ליהנות מכל העולמות

שיחה עם איילת אמוץ-אברמסון על העבודה עם אנסמבל מיתר ועל החיבה למוזיקה רומנטית כמו גם לעכשווית / עמיר קדרון

איילת אמוץ-אברמסון למדה בקונס' כפ"ס, בתלמה ילין ובאקדמיה למוזיקה ת"א. זכתה במלגות קרן אמריקה-ישראל. הופיעה, בין היתר, עם הקאמרטה, האופרה הישראלית, תז' י-ם והקאמרית הישראלית. מלמדת במכללת לוינסקי. חברה באנסמבל מיתר מ-2005.

התכנית הקרבה ׳לפני השקיעה׳ מפתיעה: פורה, שומאן, רספיגי – מה לאנסמבל מיתר ולהם?

קודם כל, טוב להפתיע ולסקרן גם בדרך בחירת הרפרטואר. וברצינות – אני החוליה "השמרנית" או "הרומנטית" שבחבורה, ולכן סוחבת אותם למחוזות פחות אוונגרדיים לפעמים. עם זאת, פורה של La bonne chanson איננו פורה של השירים המתוקים הידועים, אלא פורה ששובר מסגרות ובעיקר את מסגרות עצמו. בכך המחזור הזה הינו בהחלט "אוונגרד" ולכן מתחבר להרכב.

היצירה של רספיגי – גם בה יש תנועה מוזיקלית מודרנית ושוברת מוסכמות בדרכה שלה, וזו יצירה מקסימה, ולכן נכנסה גם היא באהבה גדולה לרפרטואר. לגבי שומאן, אני מפנה את השאלה למשה (אהרונוב, כנר ההרכב. ע"ק):

התכנית "לפני השקיעה" עוסקת בשנות התפר שבין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20, רגע לפני מלחמות העולם ולפני שהתרבות האירופית של המאה ה-19 "קרעה" לגזרים את המוסכמות והמנהגים הישנים ויצאה לחפש דרכים חדשות.

בכל חילוף שכזה בהיסטוריה האירופית, למשל בין הבארוק לקלאסיקה, אנחנו נתקלים ביצירות השואבות מהסגנון או מהרוח הישנה, ובו זמנית מתבוננים קדימה. יצירות אלה מתקבלות (לרוב) בשמיעה ראשונה ואף חוזרת כמוזרות, לא נוחות, לא טבעיות כל כך – אבל דווקא שם טמון יופיין, במטוטלת הפנימית הנעה בין הצורך לדבוק במוכר ובין שבירתו ע"י הפניית מבט אמיץ לחדש.

לרוב כשמדברים על יצירות התפר של המאה ה-20, נהוג לפנות מיד לליל הוד של שנברג או לפלאס ומליסנד של דביסי וכו', אבל אנחנו מצאנו שגם היצירות שמרכיבות את התכנית שלנו עוסקות באותו הנושא: אם זאת המוזרות של הטריו של שומאן (מיצירותיו המאוחרות) ואם זאת ההקדשה המתוקה-מרירה של קורטג לשומאן ולאירופה של סוף המאה ה-19, שהוא סותם עליה את הגולל במכת התוף המסיימת את היצירה.

בחזרה אלייך: תוכלי להרחיב על היצירות שתשירי ולהסביר את חדשנותן?

המחזור של פורה עשיר במעברים הרמוניים תכופים ומפתיעים שלא אופייניים בכלל לשירים מוכרים שלו. ממש פורה מודרני. הוא הלחין את המחזור בזמן שהתאהב באשה שלימים הפכה לאשתו של דביסי, כך שהתוכן מתאפיין בתחושת 'מאוהבות', באופטימיות ובאושר. המחזור כתוב גם לפסנתר וקול, ופורה עצמו כתב גם את הגרסה הקאמרית שבה הוסיף כלי קשת – וזו הגרסה שנבצע בקונצרטים.

היצירה של רספיגי, לעומת זאת, טראגית ומזכירה סצינה מאופרת וריזמו איטלקית: לכתיבה לכלים יש אופי תזמורתי ממש, ועם זאת מדובר במוזיקה קאמרית, על האינטימיות המשתמעת מכך. גם אצל רספיגי המעברים ההרמוניים רבים, מפתיעים (ויפים).

כיצד הרכב שמתמחה במוזיקה מודרנית ועכשווית ניגש ליצירות רומנטיות? יש לכך משמעות מבחינת פרשנות, סגנון, אולי פרספקטיבה שונה?

פשוט נהנים מההרמוניות יותר מהרכב רגיל, ואם יש דו מז'ור זה ממש מרגיש כמו מוזיקה עתיקה… ויותר ברצינות: יש פרספקטיבה אחרת, אבל אני לא בטוחה כמה היא משנה את הביצוע או איך שניגשים למוזיקה. מדובר יותר בהרגשה של היכרות מקרוב של כל מה שבא אח"כ בהיסטוריה של המוזיקה, וכך לא מפחדים מדיסוננסים ומחדשנות אלא אוהבים ונהנים מהם.

באילו נסיבות התחלת לעבוד עם מיתר?

ב-2005 עמית (דולברג, מנהל ההרכב. ע"ק) חיפש זמרת מצו שמתאימה למשימות המוזיקה העכשווית (סולפז' טוב בתור נתון בסיסי חשוב) וקיבל עליי המלצה חמה. למיטב זכרוני היינו לפני טיסה לפסטיבל במיכאלשטט שבגרמניה. עמית סיפר כמה קשה למצוא זמרת שלא צריך ללמד אותה את התפקיד והיה די מאושר שהגעתי לחזרות כשאני כבר יודעת את התפקיד. בשבילי זה היה מובן מאליו…

בפסטיבל היו לנו באותו ערב 3 הופעות של שעה כל אחת עם הפסקות ביניהן. זה היה מעייף ומאתגר, אבל מספק. זו הייתה התחלת ההיכרות. היו קונצרטים והקלטות לרדיו, ובסה"כ היה מהנה ומצאתי לאיטי את העניין בשפות המוזיקליות של המלחינים השונים. מצאתי הנאה בהיכרות האישית עם המלחינים, בעבודה איתם, בהיכרות עם מה שנכתב עכשיו, ומצאתי את האתגר באמנות הביצוע של היצירות העכשוויות בעברית ולא בעברית. לאט לאט התחלתי להבחין מה טוב ועובד ביצירות ומה לא מוצלח, וגיליתי למה אני יותר נמשכת ולמה פחות.

מאז עברו השנים, התרחב הרפרטואר והתפרס גם לכיוון מוזיקה פחות עכשוית. כל אחד בא עם רעיונות משלו מה מתאים וכדאי לבצע, והאנסמבל גם בלי קשר אליי הרחיב את פעילותו. הנה הגענו עד הלום לתוכנית פוסט רומנטית שכולם שמחים לקראתה ונהנים לבצע יחד.

הרפרטואר שלך מתפרש על טווח רחב: מהבארוק ועד לעכשווי. איזה נתח תופסת הרומנטיקה מבחינת החיבור שלך לסגנון? מה הייחוד (או האתגר, אם יש) במוזיקה?

אענה יותר בהרחבה מתוך חיבור לעשיה שלי עם אנסמבל מיתר לאורך השנים האחרונות: אני מגלה עם הזמן שאני אוהבת לבצע מוזיקה קלסית על כל סגנונותיה ותקופותיה. האתגר בביצוע מרתק בכל סגנון ובכל תקופה באופן ייחודי.

אני מוצאת שהאתגרים שעברתי כזמרת גרמו לי להיפתח לכל סגנון גם כמאזינה. למשל, לפני ששרתי את התפקיד הראשי בדידו ואנאס, לא התחברתי כ"כ כזמרת לבארוק, אבל מאז אני מאוהבת קשות בפרסל.

תהליך מקביל קרה לי עם מוזיקה עכשווית: אם היית שואל אותי לפני עשר שנים אם אני רוצה לבצע מוזיקה עכשווית, התשובה הייתה עיקום אף רציני! הנה דוגמה להמחשת השינוי: שרתי את "אמרה לו אהובתו" של ינעם ליף. בקונצרט הראשון ירדתי מהבמה והרגשתי ממש פיזית שנמתח לי המוח מבפנים מרוב מאמץ להתמודד בדיוק מירבי עם הסולפז', כמו גם עם ההבעה. היום, אחרי שביצענו את היצירה עוד מספר פעמים, אני שרה אותה כמו מוצרט במובן של שמיעת המוזיקה והבעתה. זה די מדהים גם אותי.

מבחינת ההבעה, למוזיקה עכשווית יש הבעתיות משמעותית כמו בכל סגנון אחר, אלא שהיא משקפת את תקופתנו: שבורה ומפקפקת, לפעמים אולי ריקה ממשמעות, צינית לאחר שראתה ושמעה כבר הרבה…

לצד כל זאת, בנפשי אני רומנטיקנית רצינית. כתלמידה לפסנתר תמיד ניגנתי הכי יפה וברגישות שופן… לכן החיבור בתכנית הקרובה כיפי במיוחד: היצירות משלבות את האהבה הכי גדולה שלי לרומנטיקה הצרפתית ולאופרה האיטלקית עם שבירת המוסכמות וההרמוניות שמאפיינת את החיבור שלי למוזיקה העכשווית עם אנסמבל מיתר ובכלל.

בנוסף, אני נהנית מאד להופיע עם קולגות וחברים קבועים כמו חבריי להרכב. העבודה מהנה כשמכירים זה את זה וכשהתקשורת משתפרת. כך ההתמודדות עם הקשיים נעשית קלה יותר ויותר וכמעט נעלמת. אני אוהבת קשרים לטווח ארוך והכרות מוזיקלית (ולא רק) מעמיקה.

זאת אומרת שבמידה רבה העבודה עם אנסמבל מיתר עזרה לך להיפתח למוזיקה עכשווית וגם העניקה זווית חדשה לגשת לסגנונות מוקדמים יותר. את חושבת שהקהל שיאזין לתכנית הקרובה עשוי לעבור תהליך דומה?

אנסמבל מיתר פתח בפניי את הסגנון העכשווי כפי שדידו פתחה בפניי את הבארוק. כל התעסקות רצינית טומנת בחובה סיכוי לגילויים חדשים ולאהבות חדשות. העיקר לא לחשוש להחשף. לתוכנית הנוכחית יש סיכוי גבוה לגרום התאהבות בסגנון הפוסט-רומנטי…

אחדד את דבריי: התכנית אינה חלק מעונת המנויים של אנסמבל מיתר, אלא משולבת בשתי סדרות [האונ' הפתוחה ברעננה (13.11) ושטריקר (15.11)] המציגות טווח סגנוני ותקופתי רחב, שמן הסתם עיקרו קלאסי-רומנטי. להערכתך ומניסיונך, האם השילוב הייחודי שתגישו עשוי לפתות ולו מעט מהקהל "להסתכן" במפגש עם ההארד-קור של ההרכב?

אני מקווה שאם יהנו מהקונצרט ה"פחות מפחיד" הזה אולי יעזו ויתפתו לשמוע אותנו גם ביצירות "נועזות" יותר. כולי תקווה שנמשוך את הסקרנות וניטע ביטחון שבטח השד לא נורא כ"כ ואולי להיפך.

כיוון שלא מדובר בקהל הרגיל של אנסמבל מיתר וכיוון שיש משנה סדורה בבסיס התכנית, האם ישולבו הסברים, ולו על קצה המזלג? מה לגבי הקרנה או חלוקה של הטקסטים המושרים?

[משה אהרונוב:] ברעננה נהוגה הרצאה מקדימה קצרה בתחילת כל קונצרט, אז יהיה הסבר בפתח הערב על הרעיון העומד בבסיס התכנית. הסברים מפורטים על היצירות יהיו בתכניה של המרכז למוזיקה קאמרית: התכניות שלהם תמיד מפורטות ועשירות, בעוד שאלו של אנסמבל מיתר הן במכוון רשימה קצרה ודלה בפרטים. כמקובל בקונצרטי המרכז, יחולקו הטקסטים של השירים עם תרגומים.

מה צפוי לך בהמשך העונה עם אנסמבל מיתר ובכלל?

עם "מיתר" נכון לעכשיו אין משהו נוסף העונה. השבוע אשיר בשטריקר לידר ודואטים מאת מנדלסון, ברהמס, פורה ורוסיני עם יעל לויטה בשני קונצרטים של זוכי תחרות רובינשטיין.

בשבוע הבא אשיר עם התזמורת הקאמרית הישראלית והמנצח יובל צורן את הארייה הקונצרטנטית של מוצרט ch'io mi scordi di te, ולקראת סוף החודש צורן ילווה אותי במחזור השירים של ראוול histoires naturelles. מחזור משגע: כל שיר על חיה אחרת ובהומור רב. זאת במסגרת קונצרט הנעילה של מרתון "התיבה".

בינואר אתארח בסדרה של אסתרית בלצן בתכנית "האריה מבאך ועד בכלל". אשיר את קינת דידו ועוד אריות בארוק ואחרות בליווי אנדרס מוסטונן והרכבו "הורטוס מוזיקוס", שמנגנים בארוק אותנטי לצד עיבודי ג'ז מעניינים.

בחודש מאי אשיר שלושה רסיטלים עם יונתן זק. שניים ישחזרו את התוכנית שעשינו ביוני האחרון בשטריקר: "שירי עם בלבוש אמנותי"; השלישי גם הוא חידוש של תכנית שאף הקלטנו יחד לפני שנתיים: 7 שירים מוקדמים של ברג, שירי ריקרט של מאהלר ושירי צוענים של ברהמס עם עוד כמה שירים נבחרים שלו.

יש תכנון לקונצרט דואטים עם הילה בג'יו ועוד דברים שעדיין לא סגורים לחלוטין, אבל תמיד נוספים קונצרטים לאורך השנה.

"לפני השקיעה" – וברן: Langsamer Satz, לרביעיית כלי קשת; רספיגי: “השקיעה”, לקול ורביעיית כלי קשת; שומאן: סיפורי אגדה לקלרנית, ויולה ופסנתר, אופ. 132; קורטג: מחווה לשומאן, לקלרנית, ויולה ופסנתר; פורה: La bonne chanson, לקול, פסנתר ורביעיית כלי קשת, אופ. 61. משתתפים: איילת אמוץ-אברמסון – מצו-סופרן; גלעד הראל – קלרנית; קורדליה הגמן, גילי רדיאן שדה  – כינור; משה אהרונוב – ויולה; יוני גוטליבוביץ’ – צ’לו;  עמית דולברג – פסנתר. 13-15.11 ברעננה ובת"א.

בארוקאמרי

על סדרת קונצרטים הבאה להעשיר את זירת המוזיקה המוקדמת / עמיר קדרון

משה אהרונוב, כנר וויולן. סיים תואר ראשון בבוכמן-מהטה, שם ניגן ברביעיית גרטלר וכנגן ראשון בתז' הסימפונית של ביה"ס. המשיך לימודיו ב-UDK (ברלין). זכה במלגות קרן אמריקה-ישראל ב-2001-2005. ניגן עם הקאמרטה ובפסטיבלי קזלס (צרפת), קרשנדו (גרמניה) ועוד. מתאם אמנותי ומנהל תכנית 'תדרים' באנסמבל מיתר.

אתה ועמיתיך משיקים סדרת קונצרטים חדשה. איך זה התחיל?

את הרומן שלי עם כינור הבארוק התחלתי לפני כשלוש או ארבע שנים ובאופן כמעט בלעדי כנגן בהרכבים גדולים: הבארוקדה ותזמורת הבארוק ירושלים. בחיי היומיום המוזיקליים שלי אני ידוע יותר כנגן של מוזיקה חדשה ובעיקר של מוזיקה קאמרית חדשה, ובמהלך השנה שעברה הבנתי שאני רוצה לאחד אהבות: לכנס קבוצה של מוזיקאים מעולים שאיתם אוכל לנגן מוזיקה קאמרית מהצד השני של הסקאלה: מוזיקה קאמרית בארוקית.

פניתי לרז בנימיני, מנהלו האמנותי של המרכז למוזיקה קאמרית בתל אביב ושאלתי אם הוא היה רוצה להקים בצד הסדרה המשגשגת שלו סדרת בת למוזיקה קאמרית בארוקית. התשובה שלו היתה שמדובר בחלום ישן שלו, אבל שאין באפשרותו לנהל שתי סדרות במקביל. הוא יצר קשר ביני לבין דרורה ברוק שמנהלת את המחלקה למוזיקה עתיקה בקונסרבטוריון הישראלי, ובמקביל פניתי גם להנהלת הקונסרבטוריון. אחרי כחצי שנה של דיונים ולאחר שזכינו לברכתם של מנהל הקונסרבטוריון, קוסטין קנליס, ושל מנהלת הפיתוח הארגוני ואגודת הידידים, מיכל אברמוב, יצאנו לדרך והתקבצנו לחזרה הראשונה.

"יצאנו לדרך והתקבצנו". מי ומי?

דרורה ברוק בחליליות, אורית מסר יעקובי בצ׳לו, אביעד שטיר בצ׳מבלו, קלייר מגנאג׳י מזמרת ואני מכנר.

וזה ההרכב הקבוע שיאייש את הסדרה כולה, או גרעין שעשוי להתרחב ולהשתנות על-פי הצורך?

מבחינת גודל ההרכב אנחנו רוצים להישאר קטנים, כי נתמקד במוזיקה קאמרית – אבל ההרכב ישתנה או יגדל בהתאם לצורך. אני כבר יכול לגלות שהאלט נועה פרנקל תתארח באחד מהקונצרטים שיוקדשו למוזיקה של הנדל, ושהחלילנית הגר שחל תבוא לנגן בתכנית שתציג מוזיקה מאת ראמו ולקלייר. יש עוד כמה שפנים שאני שומר בכובע עד ליום הקונצרט הראשון.

סצינת הבארוק, בלי עין הרע, תוססת: בשטריקר לבדו אתם חולקים במה עם תז' הבארוק ועם המחלקה למוזיקה מוקדמת; בת"א ניתן ליהנות מהופעות של בארוקדה, גם הקאמרטה מקדישה לא מעט תכניות לתחום, ויש עוד הרכבים מזדמנים. בקיצור, צפוף. מה מבדל אתכם?

קודם כל, לקונסרבטוריון עצמו לא היתה מעולם סדרה למוזיקת בארוק. זוהי הפעם הראשונה שהם מקדמים ״מוצר״ העוסק בתחום הזה מטעמם, אבל ההבדל המהותי שלנו הוא ההתמקדות הבלעדית במוזיקה קאמרית. לשמחתי אני פעיל למדי בשנים האחרונות בסצינת הבארוק הישראלית ויצא לי לנגן עם תזמורת הבארוק וגם עם הבארוקדה – ושני ההרכבים המצוינים האלה עושים שירות נאמן ליצירות הגדולות, התזמורתיות, מרובות הנגנים והזמרים. הכוונה שלנו היא לא לגדול לכדי תזמורת ולא להציג את היצירות המפורסמות ממילא כגון האורטוריות, הפסיונים, הסטאבט מאטרים; אנחנו רוצים לנגן את הסונטות לכלים יחידים, הטריו-סונטות, הקנטטות הקאמריות וכו׳.

ויש גם קונספט מעניין לעונה: כל קונצרט יוקדש למלחין בודד. כיצד התגבש הרעיון?

מלחין או שניים, למעשה. האמת שזוהי השאלה מהתחום השני שלי: המוזיקה החדשה. בתיאטרון מילר בניו יורק יש סדרה שנתית שבכל קונצרט מציגים מכלול רחב של יצירות פרי עטו של מלחין בודד, ולפעמים גם מציגים יצירה של תלמיד או מורה של האמן שבו מתמקד הקונצרט. חשבתי שזה יכול לעבוד יפה גם בתחום המוזיקה הישנה יותר, במיוחד כאשר היצירות קצרות למדי ויש אפשרות להציג מגוון רחב שלהן בקונצרט אחד. בקונצרטים בהם אנחנו מציגים מלחין אחד בלבד שילבתי גם יצירות של מורים אפשריים (אצל חלק מהמלחינים הדבר לא ממש ידוע), מלחינים שהושפעו וגם יריבים מוזיקליים. קונצרט אחד השארנו ריק: אנחנו רוצים שהקהל, באמצעות שאלון קצר, יספר לנו מי מלחין הבארוק האהוב עליו ואז נבנה סביבו קונצרט.

האיזכור של מוזיקה עכשווית אינו מקרי, וגם במסגרת אנסמבל מיתר הועלו תכניות המשלבות אותה עם הבארוק. מתוכנן משהו בסגנון?

בין התכניות שעלו בהחלט גם עלה הכיוון הזה. אנחנו כרגע מתכננים להציע חמש תכניות בשנה הבאה, אבל במגרה כבר יש מעל ל-15 ובכל מקרה אנחנו רצים למרחקים ארוכים, כך שאם לא בעונה הקרובה, אז בעונות הבאות.

מה אנחנו עומדים לשמוע במופע ההשקה הקרוב?

תפריט טעימות: יצירות קאמריות לכלי סולו ועד הרכב של ארבעה נגנים וזמרת; שלושה מלחינים (טלמן, ויוואלדי ופרסל) שלפחות שניים מהם מופיעים בתכניות גדולות בעונה הבאה; קונצרט שכולו יתנהל במתכונת של הסדרה. בתכניה יופיע סדר התכנית ופרטים ביוגרפיים על המלחינים והמבצעים, אבל את עיקר האינפורמציה על המוזיקה ועל ההקשרים שבין היצירות אספק אני עם החברים תוך כדי הקונצרט.

אתה מוצא שיש חשיבות מיוחדת להנחייה מפני שזו השקה או בגלל הנישה הספציפית שאתם מגדירים?

אני חושב שההנחיה היא קריטית בקונצרטים מסוג זה. אני בהחלט לא רוצה שהקהל שלי יתחיל לנבור בתכניה כדי להבין מה בדיוק הוא שומע. כמה מילים בנוגע ליצירה, העמדה שלה על ציר הזמן ההיסטורי הכללי והאישי של המלחין, הקשר שלה ליצירות האחרות בקונצרט (במיוחד כאשר מנסים להעביר פנים שונות של מלחין יחיד) – ההסבר יהפוך את חווית ההאזנה למהנה יותר ומלאה יותר.

מוזיקה נעימה לאוזן זה דבר אחד, אבל מוזיקה שאתה מתחיל להבין למה ואיך ומה היא מייצגת, זאת נעימות מסוג אחר, מעניין יותר לטעמי. אני יודע שנהוג לומר לקהלים שמתנסים במוזיקה חדשה שהם צריכים קצת לקרוא ולהתכונן לקונצרטים כדי ״להבין״. אני חושב שצריך להתכונן לקראת כל יצירה שאתה מקשיב לה ברצינות, כי כל מלחין בכל תקופה כתב בתוך נוף חברתי-פוליטי-אקונומי מסוים, והמוזיקה שלו מתייחסת לזה באופן כלשהו.

עלות הכניסה לקונצרט ההשקה שווה לכל נפש (וכיס). כך יהיו גם תעריפי הסדרה?

אנחנו נציע מספר סוגי מנויים, והמחירים שלהם יהיו אטרקטיביים מאד במטרה להגיע לחתך קהל רחב עד כמה שניתן.

איזה קהל אתה מחפש?

כמובן שאת מושבעי הבארוק: אני חושב שאין מספיק חשיפה בקונצרטים בארץ למוזיקה הקאמרית מהתקופה, ודאי שלא באולמות גדולים ומרכזיים כמו האודיטוריום של הקונסרבטוריון. זאת תהיה לקהל הרפתקה לגמרי אחרת מהיצירות הגדולות שלרוב הוא זוכה לשמוע.

החתך הנוסף הוא מי שרגיל לשמוע מוזיקה קאמרית מהיידן ואילך, ולא נתקל לרוב במוזיקה שאנחנו ננגן. אני חושב על עצמי בתור תלמיד תיכון וסטודנט, המונחים של הבארוק נראו לי תמיד אקזוטיים ומאד לא ברורים: טריו סונטה – רביעייה שבה יש חלילית, אבוב, ויולה ושני נגני קונטינואו – הסדרה שלנו תוקדש ליצירות האלה, ואני מקווה שתעשה סדר למי שהצלילים שובים אותו אבל היצירות מוכרות לו פחות.

הילדים והצעירים חשובים לי ובהחלט לא אחרונים ברשימה: אני רוצה לראות בקונצרטים נגנים צעירים, חובבי מוזיקה צעירים שהפורמט הקטן והגישה הישירה והבין אישית תקסום להם, כך שחוויית הקונצרט תהפוך ממשהו מחייב למשהו מהנה ורצוי.

אני מניח שהשינוי בגישה יחול גם על הרפרטואר, ולא תישארו בגבול המשולש הנוח 'באך-הנדל-ויוואלדי' (עם כל הכבוד). יש כל כך הרבה מלחינים שמחכים לגאולה, וקצת מצחיק שבארץ אפילו מלחין אדיר כמו ראמו אינו מוכר ממש. לעתים נדירות איזה הרכב מנגן סוויטה מ-"Les Indes Galantes", וזהו בערך.

ראמו לא מוכר? אז עשינו טעות, כי רצינו להתחיל במוכר והאהוב… וברצינות, אנחנו מתחילים ברפרטואר שכן נופל במסגרת המשולש הנוח (למרות שאני די בטוח שהיצירות הן לא מהשגורות והמאד מפורסמות) ועם הזמן אנחנו מתכננים "להתרחב" למלחינים ששמם אולי ידוע, אבל אני לא זוכר מתי לאחרונה ראיתי יצירות שלהם משובצות בתכניות. כמובן שעקב העובדה שאנחנו רוצים להציג מלחין מסוים לצד בני זמנו או המורים והתלמידים שלו, אז גם בתכניות הראשונות מופיעים שמות פחות ידועים – אבל עם מוזיקה נהדרת ממש.

מה מאפיין אתכם מבחינת גישת ביצוע?

זה משהו שמשתנה כל הזמן, אבל הסממנים כרגע מעידים על סימביוזה אמיתית: אביעד ואורית הם מנגני הקונטינואו הרגישים שיצא לי לנגן איתם, וזה מאפשר חופש כמעט מוחלט ובעיקר נותן לנו יציבות, כי הם בלתי ניתנים לערעור (במובן החיובי והטוב). הנגינה של דרורה מאד שירתית, משוחררת, מלאת דימיון; ואני נוטה תמיד לכיוון הווירטואוזי יותר ולבדיקת הגבולות של מהירות, כוח ומגבלות הכלי. זה כיף גדול לגלות שלמרות הניגוד בינינו, אנחנו מצליחים לאחד את כל ההשפעות האלה לאמירה מאד שלמה וברורה.

אתה מוצא (מבחינת אופי הנגינה) ששתי אהבותיך – בארוק ועכשווית – משפיעות זו על זו?

כן, בוודאי. הרבה פעמים במוזיקה חדשה אני מחפש איכות צליל מחוספסת וישירה מאד, והמגוון הדינמי שאני נדרש לו הוא עצום: מנגינה שבעיקר אפשר לחוש אותה ולראות אותה אבל לא תמיד לשמוע, ועד צליל חריף וחורקני. כל זה עומד בניגוד מה להכשרה המאד קלאסית שלי, שדרשה חיפוש של צליל עגול ומלא בתור בסיס. ייתכן וזה משהו שקשור באופי שלי, אבל גם הקשיים הטכניים הרבים שאני נתקל בהם במוזיקה חדשה דוחפים אותי לחפש את הגבולות של הכלי ושל היכולות שלי, ואני מוצא את עצמי מחפש בדיוק את אותם הדברים גם עם כינור הבארוק: החל בגווני צליל שנעים מהבלתי נשמע לחריף ולקיצוני וכן בחיפוש האפשרויות הטכניות הקיצוניות של הכינור – מהירות הנגינה, האפשרויות של הקשת, ארטיקולציות יוצאות דופן וכו׳.

יתרון משמעותי למימדים הקאמריים הוא היכולת להשתנע בקלות יחסית (אולי להוציא הצ'מבלו). יש לכם עניין לתור את הארץ ולהפיץ את הבשורה?

לא רק עניין, אלא שנעשים מאמצים רציניים להביא את הסדרה הזאת (לפחות את חלק הארי שלה) למקומות נוספים בארץ.

הכל שאלה של תקציב, או שעדיין יש צורך לשכנע את הלקוחות הפוטנציאליים למה בארוק טוב לקהל?

אנחנו חמושים בקצפת של הנגנים הבארוקיים בארץ ובזמרת נפלאה, אז זה קצת יותר קל, אבל כמובן שהם מעדיפים סטאבאט מאטרים ופסיונים וארבע העונות… אני מקווה שאם יתנו לנו את ההזדמנות, אנחנו נביא לתודעה של אוהבי המוזיקה גם את הרפרטואר הזה.

"דברי הימים" – קונצרט השקה לסדרת בארוק חדשה. מיצירות טלמן, ויוואלדי ופרסל. משתתפים: משה אהרונוב (כינור), דרורה ברוק (חליליות), אביעד שטיר (צ'מבלו), אורית מסר-יעקבי (צ'לו) וקלייר מגנאג'י (סופרן). 13.3.14, קונסרבטוריון ת"א.

חגיגות העשור

הנאה צרופה בקונצרט של אנסמבל מיתר / עמיר נהרי

יצירתו של שנברג, Pierrot Lunaire, השפיעה על שורת מלחינים לכתוב להרכב דומה של קול, פסנתר, רביעיית מיתרים וכלי עץ: חליל, פיקולו, קלרניט ובס-קלרניט. התוכנית שהוצגה על ידי אנסמבל מיתר בקונסרבטוריון בשטריקר עקבה אחר נתיב ההשפעה הזה, בייחוד ביצירות המעבדות לתזמורת שירת משוררים ולחנים עממיים.

הקונצרט נפתח ביצירתו הקצרה של בריו "O King", שנכתבה לזכרו של מרטין לות'ר קינג ועושה שימוש מוזיקלי בעיצורים ובהברות שבשמו של המנהיג. הביצוע החד והתקיף (הכולל צעקות של הנגנים) הוקדש לזכר שולמית אלוני. הנגנים וזמרת המצו ברכה קול המשיכו לביצוע יצירתו הקצרה של סטרווינסקי, "שלושה שירים יפניים", שבה חקר את האופי והסגנון של התרבות היפנית באמצעות הלחנת שירי הייקו. לברכה צבע קול נאה והיא דייקה בשירתה, אולם הוויברטו העיב במידת מה על ההנאה.

לאחר מכן ביצע האנסמבל את יצירתו של ראוול "שירי מלארמה", המביעים באמצעות אווירה מוזיקלית פנטסטית ומלנכולית את שירי האהבה העמומים והמצועפים של סטפן מלארמה. גישתה האמנותית הטבעית, הצלולה והצנועה של זמרת המצו איילת אמוץ-אברמסון עוררה התפעלות. לקולה הבעה חמה ועשירה והעידון שלה מופלא; היא עמדה ללא תנועה בפנים נקיות, וריתקה את הקהל בשירת פיאנו. בראבה! כאן גם המקום לתת את התשבוחות הכה ראויות לאנסמבל. הגישה הרצינית, הממושמעת, הממוקדת והמושכלת של האנסמבל ושל מנצחו, אייל עין הבר, ניכרה בכל יצירה.

לאחר ההפסקה נוגנו שתי יצירות של ברטוק. הראשונה היתה ה"קונטרסטים" הנהדרים לכינור, לקלרנית ולפנסתר, המתרגמים השפעות עממיות לשפתו המודרנית של המלחין, ולא-טונליות עם רמזים טונליים. הנגנים המצויינים המחישו כיצד ניתן להתחבר ואך לסחוף את הקהל עם מוזיקה חדשנית יחסית; זאת, באמצעות הגשה מדוייקת של מגוון ההבעות ביצירה: פעם רוך, פעם התפרצות – ואף הומור. גלעד הראל מביע עדינות וגם מחייך עם הקלרניט שלו, כנורו של משה אהרונוב הופך לעיתים ל"פידל" עממי, ופסנתרו של עמית דולברג, המנהל האמנותי של האנסמבל, לעיתים מרחף ולעיתים צולל לעומקים. עם זאת, כשזה נדרש, שלושתם מביאים גם איכות מתפרצת וכמעט אלימה.

יצירתו של ברטוק "שירי עם סלובקיים" למקהלה ולפסנתר עובדה עבור האנסמבל על ידי המלחין הצעיר עמרי אברם, שגם נכח. היצירה מתארת ארועים בחיי הכפר והושרה על ידי מקהלת "מעיין" בעברית. גרסתו של אברם כוללת קטעי מעבר המתחילים בשאיפת אויר ללא צלילים לתוך הקלרניט, ומשלבים א-טונליות עם שיאים טונליים. היצירה המקורית ההרמונית והפשוטה יחסית הפכה כך למודרנית יותר, באופן הנאמן לרוחו ולשפתו של ברטוק. השירה של "מעיין" יכלה להיות ממוקדת מעט יותר, וסקציית הסופרן היתה דומיננטית מעט יתר על המידה. האנסמבל היה שוב שותף שווה ולא מלווה. כנקודה לשיפור, הייתי רוצה לראות את האנסמבל מאפשר במקומות הנכונים לסולניו (זמרים ומקהלה) את קדמת הבמה – הן פיזית והן מבחינת עוצמת הנגינה.

המסע המוזיקלי הקסום לתרבויות העולם, להרכב של פסנתר, מיתר עץ וקול הסתיים במיני-מסע מוזיקלי קסום באמצעות מחרוזת שירי העמים של בריו. תהילה ניני-גולדשטיין, בעלת נוכחות של כוכבת וניסיון בינלאומי – ובכלל זה בעבודה עם אנסמבל Les arts florissants הידוע – הפכה בזמרתה מאמריקאית צוננת לצועניה רוחשת, הכל בהתאם לערש התרבותי של כל שיר. היא ריגשה וסחפה והפיקה עם האנסמבל שמחת חיים מוזיקלית אמיתית.

לסיכום, אנסמבל "מיתר" חוגג עשור עם תוכנית מצויינת וראוי לטובים שבאולמות. האנסמבל הגיש תרבות מוזיקלית עילאית, רצינות ובשלות שיכולות להוות לדוגמה בנוף המקומי. תענוג.

"קול העם" – אנסמבל מיתר חוגג עשור. משתתפים: אייל עין הבר – ניצוח; ברכה קול, תהילה ניני גולדשטיין, איילת אמוץ אברמסון – שירה; חברי תכנית "תדרים"; מקהלת מעיין בניצוח ענת מורג. 25.1.14, קונסרבטוריון ת"א.

לחפש את התדר

אנסמבל מיתר מציג דו"ח ביניים של פעילות תכנית "תדרים" / עמיר קדרון

במהלך העונה הקודמת יסדו חברי אנסמבל מיתר שלוחה בדמות "תדרים" – תכנית העשרה למוזיקאים צעירים המתעניינים במוזיקה עכשווית. משתתפי המיזם משתלבים בהופעות הרכב-האם כבר מתחילת העונה הנוכחית, וכן מופיעים בתכניות המתמקדות בתוצרי הנעשה במסגרת "תדרים".

כזהו, למשל, קונצרט "תדרים קאמרי", שפתיחתו הבלתי שגרתית היתה יוצאת דופן אפילו ביחס לאופי החדשני ממילא של אנסמבל מיתר: הקהל כונס במבואת קונסרבטוריון ת"א וצלילי היצירה הראשונה בתכנית – סונטה לקלרינט מאת דניסוב – הומטרו מגלריית הקומה הראשונה. בנסיבות אחרות עלול מהלך כזה להצטייר כגימיק יומרני, אבל היענות הקהל לנגינה היפה של נעם כרמון ביטלה כל התנגדות. המעמד עורר מחשבה על תמונת רחוב קפואה: כאילו חבורה מקרית נעצרה כבמטה קסם להאזין לנגן רחוב. הרכבים רבים מנסים לרענן את מבנה הקונצרט; אנסמבל מיתר מצליח במשימה, ובאמצעים הפשוטים ביותר.

גם היצירה העוקבת – שירים מתוך "Kafka Fragments" של קורטג – עברה תהליך דומה. הזמרת מור קן-תור ניצבה מול הכנר משה אהרונוב (מנהל תכנית "תדרים"), והדיאלוג נוהל כאשר הקהל מקיף אותם. במקרה זה האפקט הפומבי והבלתי אמצעי פחות עבד: חלק ניכר מהקהל עמד מאחורי קן-תור ולא יכל להתרשם כיאות משירתה; יתרה מכך, מורכבות המוזיקה וההכרח להתמצא בטקסט רומזים כי אולי עדיף היה שלא להוציא את היצירה מהאולם.

עוד מפי קן-תור נשמעו בהמשך הקונצרט שירים מאת וייל ואייזלר בעיבודים מלהיבים של אראל פז, שחלקם ודאי זכור לקהל של אנסמבל מיתר מהמופע המצוין "בין הקברט לקולנוע". הנגנים – בהובלת אהרונוב – היו טובים מאד, ורק חבל כי לא הוקפד לאזן את עוצמתם ביחס לשירה. עוד הערה – מוזר שהטקסט לא נכלל בתכניה ולא הוקרן; צעד מתבקש לחידוד חווית הקהל.

מבין היצירות הכליות ששובצו בתכנית, בלטה "13 צבעי השקיעה" מאת מוראי. מפתה להגדיר את המוזיקה "מטאל-אימפרסיוניסטית", כיוון שעניינה שינוי מתמיד של גוון ומרקם, וכן פיתוח אווירה מפתה דווקא מתוך צלילים חורקים ומכוערים כביכול. על תשתית זו, לא מובנת מאליה הצלחתו של המנצח אור גיא להנחות את הנגנים בסבך וליצור תחושה של גיבוש וזרימה.

שונה בתכלית ומסורתית בנימה ובאמצעים היא "14 דרכים להתבונן בגשם" של אייזלר, עליה ניצח אבישי שלום. מיצירה זו זכורה בעיקר נגינתם הרהוטה של החלילנית מרתה מק'קייב והקלרניתן ניר מרום.

לסיום, המלצה על תכניות מיתר ותדרים לטווח הקרוב: ב-21.2 יתקיים רסיטל של עמית דולברג – מנהל ומייסד אנסמבל מיתר – ובו שילוב מסקרן של פסנתר ואלקטרוניקה. ב-16.3 תיערך תכנית מיוחדת, שחציה רסיטל של החלילנית מרגריטה טימושין, עם הופעת אורח של רואי אמוץ, וחציה שלל בכורות למוזיקה שנכתבה במיוחד עבור אנסמבל מיתר. כל הפרטים באתר ההרכב.

"תדרים קאמרי" – יצירות מופת מהמאות ה-20 וה-21. בתכנית: אדיסון דניסוב – סונטה לקלרינט. גיורגי קורטג – "Die Guten gehm im gleichen Schritt", "Vie ein weg im Herbst", "Verstecke", "Berceuse I" (מתוך "Kafka Fragments"); אטיוד מס' 5 לפסנתר. טריסטן מוראי – "13 צבעי השקיעה". הנס אייזלר – "14 דרכים להביט בגשם"; "ושוב לא אראה עוד". קורט וייל – שיר הקציצות, "האיים החומים", "שיקלגרובר".

משתתפים: מור קן-תור – סופרן, אבישי שלום, אור גיא – מנצחים, נעם דובסטר, מרתה מק'קייב – חליל, נעם כרמון, ניר מרום – קלרינט, משה אהרונוב – כינור, טליה ארדל – צ'לו, עמרי אברם, אולג יקירביץ' – פסנתר. 9.2.13, קונסרבטוריון ת"א, אולם ברון.