music4awhile

ראשי » Posts tagged 'מקהלת האופרה'

Tag Archives: מקהלת האופרה

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

קול הנביא

הרבה מה לשמוע (ופחות לראות) בשלאגר הנצחי של ורדי / צבי נתנאל

כמו מסכת לחנוכה. צילום: יוסי צבקר

"נבוקו" מאת ורדי בניצוחו של דניאל אורן – שילוב שמצעיד את האופרה הישראלית על אדמה מוצקה ובטוחה. לכאורה, גבולות הגזרה ידועים וברורים: המוזיקה המלודית, השופעת והכה מוכרת של ורדי ביחד עם הלהט התיאטרלי של אורן, שאמורים להפיק ערב אופראי עתיר ניצוצות.

ניצוצות אכן לא חסרו מצד המוזיקה. הניצוח של אורן לירי וזורם, וביצירה סוערת ועזת מבע על גבול ההיסטריה, אורן ניווט את הערב ללא התלהמויות ובלי האצות פתאומיות שנועדו להלהיט את האירועים. התמיכה בסולנים היתה מיטבית, בניית האנסמבלים והחזקתם היתה מצוינת, ומעל לכל שטפו בעונג את האוזן הצליל החם והשופע שעלה מן התזמורת, הנפח והעומק של צליל התזמורת, בניית הפראזות, והעושר והמוזיקליות שעלו מכל סקציה.

כתמיד, מביא איתו אורן גלריית זמרים משובחת, ולמרות התפקידים הווירטואוזיים והתובעניים, לא נרשמו אכזבות. התפקיד המשמעותי ביותר באופרה הוא זה של אביגייל, תפקיד דרמטי ענק הדורש מיומנות קולית עילאית ושליטה טכנית ללא עוררין. הסופרן אנה פירוצי עמדה בכבוד בכל הדרישות הטכניות, קולה יפה וחף מצרחנות, היא מסוגלת לרחף מעל האנסמבל בלי קושי ובאותה מידה מסוגלת לשירה לירית שקטה וענוגה ולמפגני קולורטורה יציבים.

אלברטו גזאלה בתפקיד נבוקו התחיל חלש מאוד. כל החלק הראשון הוא שר בקול אפור, חסר עצמה, צבע ומיקוד. לאחר ההפסקה חל שינוי עצום לטובה, וגזאלה חזר להיות הזמר הגדול שהוא: קולו נשמע היטב בכל גווניו, והאיפיון הדרמטי היה מצוין – על אחת כמה וכמה במערכה השלישית והרביעית, אז הדמות מקבלת עומק וטראגיות המצריכות נוכחות קולית ודרמטית משמעותית.

התפקיד השלישי בחשיבותו הוא של הכהן הגדול זכריה, ובתפקיד זה הופיע הבאס הפולני רפאל סיווק שלחלוטין גנב את ההצגה עם קול ענק ועתיר צבעים, שירה בטוחה במשלב הגבוה – וחשוב מכך, במשלב הנמוך הבולט מאוד בתפקיד. הערב הזה שייך כל-כולו לסיווק.

פרנצ'סקו פיטארי בתפקיד ישמעאל היה בסדר גמור, חרף גוון קולי צווחני משהו, טובה היתה גם רוקסנה קונסטנטינסקו בתפקיד פננה. גיא מנהיים בתפקיד עבדאללה הוא בזבוז משווע של משאבים קוליים מפוארים על תפקיד בטל בשישים. קרלו סטריולי, זמר קבוע בצוותים של דניאל אורן, היה מצויין כתמיד בתפקיד הכהן הבבלי.

שבחים מוזיקליים מגיעים גם למקהלת האופרה שהיתה מעולה בשירה נקייה, אחידה ומהודקת. הטקסט נשמע בבירור וההיענות לדרישות הדינמיות בוצעה כהלכה. בעידודו המופגן של אורן, המקהלה שבה ושרה את מקהלת הגולים העבריים למצהלות הקהל – שכמובן הצטרף בלהט לשירה.

הבעיה העיקרית בהפקה היא הבימוי של סטפנו מצוניס די פרלפרה. בעונה הקודמת הציג כאן את "לה בוהם" בהפקה חדשה מלאת רעיונות מקוריים, אך קשה לשכוח את הפקת "אותלו" הכעורה וחסרת החן ב-2013, וכאז כן עכשיו. הבמה אמנם ריקה רוב הזמן, אך האבזרים שממלאים אותה פשוט מגוחכים: ארגז אחסון סתמי כארון הברית במערכה הראשונה, הסוס של נבוקו צבוע בצבעים עזים נראה כאילו נעקר מקרוסלה בלונה פארק, פסלו של אל הבעל הוא גמד קטן ומוזהב המוצב על מעמד גבוה.

המערכה השניה נפתחת בארייה הגדולה של אביגייל, אך בזמן נגינת הפתיחה נבוקו משוחח/נוזף בפננה במרפסת מעל. למה? ואיך זה קשור לעניין? לקראת שירת הגולים העבריים נפרש על הקיר האחורי מסך רצועות דקות שהתנופף קלות והואר בפרוז'קטור כחול כדי לסמל את נהרות בבל, ובמרכז הבמה נפתחה ברכה רדודה שזמרי המקהלה נאלצו לבוסס בה ולהתהלך בה במשנה זהירות פן יחליקו. אולי כמחווה להפקת "ארנני" הזכורה לרע?

במערכה הרביעית, בארייה הגדולה של נבוקו הוא ישוב בתוך אפיריון כמעין תא כלא בקדמת הבמה, ובעומק הבמה אפיריון נוסף שלתוכו נכנסת אביגייל ויושבת שם במהלך כל הסצנה. למה זה נחוץ? חילופי התפאורה נעשו במסך פתוח, ואם להזכיר שני מעמדיים מגוחכים במיוחד: כשנבוקו מכריז על עצמו אל, הוא אמור לנפץ את פסל הבעל. בפועל הוא פשוט ניגש לפסל הגמד ועיקם אותו על הציר שעליו הוא עומד; במשפט הסיום של האופרה כל זמרי המקהלה שלפו מגלימותיהם חנוכיות וכשכבה האור הם הדליקו אותן. כשרון המשחק המוגבל של הסולנים לא הוסיף כבוד למתרחש על הבמה, בעיקר בכל מה שקשור לטיימינג ולתגובה גופנית בהתאם לקצב המוזיקלי. היחיד שהפגין משחק סביר היה גזאלה.

אם לסכם: מבחינה מוזיקלית, ביצוע ראוי ואף למעלה מזה. ויזואלית – עדיף ביצוע קונצרטי.

"נבוקו" (חזרה גנרלית). האופרה הישראלית. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון. מקהלת האופרה הישראלית. מנצח – דניאל אורן. נבוקו – אלברטו גזאלה; אביגייל – אנה פירוצי; זכריה – רפאל סיווק; ישמעאל – פרנצ'סקו פיטארי; פננה – רוקסנה קונסטנטינסקו; אנה – אלה וסילביצקי; כהן גדול לבעל – קרלו סטריולי; עבדאללה – גיא מנהיים. המשכן לאמנויות הבמה. 5.4.2015.

 

מודעות פרסומת

בוכים – סיפור אהבה

לה רונדינה – לה טרוויאטה הקומית של פוצ'יני / ורד ברקת

תענוג לגלות, ששכיית החמדה "לה רונדינה" (הסנונית), נכנסת לרפרטואר של בתי האופרה ברחבי העולם, לאחר שידורים חוזרים ונשנים של אותן אופרות של פוצ'יני, כגון טוסקה, טורנדוט או מאדאם באטרפליי. בשנים האחרונות הועלתה "לה רונדינה" בבתי אופרה של ליגת הקיסוס – במטרופוליטן בניו יורק ובקובנט גארדן בלונדון. השנה מגיעה יצירת מופת זו לגרמניה, לאיטליה ולישראל.

ההפקה, בבימויו הפשוט והישיר של ניקולא ז'ואל, ממקמת את הגיבורים בשנות ה-20 של המאה שעברה, והתפאורה היפה בסגנונות אר-נובו ואר-דקו, מצליחה ליצור עולם קסום, מפתה, נוגה ופריזאי. ללא נקודות מפנה הזויות ודרמטיות, ללא בעלי חיים פרי דמיונו הקודח של הבמאי ובלי כל בימוי אולטרה-מודרני / יורו-טראשי, מתמקדת אופרה זו בסיפור אהבתם הכן של שני אנשים המגיעים מעולמות שונים, וכמנהג הווריזמו, הסוף צפוי מראש. כל שנותר הוא ליהנות מהמוזיקה ומהאווירה המיוחדת.

בראש ובראשונה הכימיה בין צוות הזמרים עובדת. אין תחרות וכל אחד משלים את השני. הקולות בהכללה נהדרים, ותמיד מחמם את הלב לראות זמרים מחו"ל ששבים לעבוד באופרה הישראלית. שני הזוגות המתוארים בעלילה מהווים מעין אגו ואלטר-אגו; אורליה פלוריאן הייתה מצוינת ושוברת לב כיצאנית הצמרת מגדה. היא בנתה דמות נשית המודעת לגורלה העצוב ובמקביל פיתחה צדדים רומנטיים ואופטימיים ששימרו את התקווה. שירתה המרגשת, בעת פרידתה מאהובה, העלתה דמעות בעיני הצופים.

הטנור זורן טודורוביץ' מילא את תפקיד מאהבה רוג'רו בנאיביות הנדרשת מצעיר המגלה לראשונה את העיר הגדולה. המעניין הוא שהתפקיד הגברי הבולט באופרה זו ניתן דווקא למשורר פרונייה (Prunier), והטנור מריוס ברנסיו (Brenciu) בקלילות ובנעימות שמר כמטוטלת על ההרמוניה בין שני הזוגות. הילה בג'יו הייתה נהדרת כליזט המשרתת: היא תמיד גונבת את ההצגה.

התפאורה, בעיצובו של אציו פריג'ריו, יצרה אווירה שונה בכל מערכה. ניכר שחלו אילוצים בהתאמתה לבמת האופרה בתל אביב, אולם התמרון העצים את תחושת המלכוד של הדמויות: אם במערכה הראשונה אנו מצויים בסלון ביתה "הבורגני" של הגיבורה, לכודים בתוך עמודים רחבים ובציורי קיר של קלימט, עבור מי שהתגעגע לסצינות ההמון ולאווירה הבוהמית הפריסאית של "לה בוהם", מבחינה מוזיקלית ומבחינה פיזית, אנו כמעט נחנקים במערכה השנייה במועדון בולייה. בהפקה המקורית היו שתי קומות. על הבמה התל-אביבית, כל חברי המקהלה מקיפים את הסולנים בקומה אחת.

העיצוב המזהיר והמואר של התקרה ושל חלונות הזכוכית במערכה השלישית, מאדיר את הניגוד בין תחושת החופש והשמש המסמאת בריוויירה הצרפתית ובין הסוף הבלתי נמנע של קץ הרומן. האהבה הגדולה השוררת בין מגדה ובין רוג'רו תיכשל בשל הכתם בעברה אשר לא יוכל להיטהר על ידי השמש. מגדה תיאלץ לוותר על האהבה ותשוב אל רמבלדו הבנקאי העשיר (ולדימיר בראון בהופעה אצילית ומרשימה) התומך בה כלכלית.

מקהלת האופרה הייתה בתחילה מעט מפוזרת, כצפוי בסצינת המון, אולם ככל שהתקדם הערב, היא התלכדה תחת שרביטו של פרדריק שאזלן והרטיטה את הלב. הניצוח הרגיש והאינטליגנטי של שאזלן מהווה סיבה מספיק טובה לרוץ לראות את "לה רונדינה" באופרה הישראלית. הוא יודע להפיק לא רק את המוזיקה המכשפת של פוצ'יני, אלא גם הנאה וקתרזיס.

"לה רונדינה" – האופרה הישראלית – תל אביב-יפו – חזרה גנרלית. התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מקהלת האופרה הישראלית. מנצח: פרדריק שאזלן. מנצח מקהלה: איתן שמייסר. במאי: ניקולא ז'ואל. במאי מחדש: סטפן רוש. תפאורה: אציו פריג'ריו. תלבושות: פרנקה סקוורצ'אפינו. תאורה: ויניצ'ו קלי (יאקופו פאנטאני). מגדה: אורליה פלוריאן. ליזט: הילה בג'יו. פרונייה: מריוס ברנסיו. רוג'רו לסטוק: זורן טודורוביץ', רמבלדו: ולדימיר בראון. זמרים נוספים ורקדנים. המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב, 7.1.2015.

 

שחזור מוצלח

האופרה הישראלית מעלה שוב את ריגולטו עם צוות מנצח / צבי נתנאל

שחיתות מוסרית, עבריינות מינית, עסקאות אפלות, רצח מוזמן – לא, אלה לא כותרות העיתונים של ישראל 2014, כי אם האווירה שמתאר ויקטור הוגו במחזהו "המלך משתעשע" משנת 1832, העוקב אחר חיי ההוללות של המלך פרנסיס ה-I, אם כי הוגו עיצב את המלך יותר בדמותו של לואי פיליפ, ששלט בצרפת באותם ימים (1830-1848). גם הנסיון להתנקש בלואי פיליפ ב-1835 תרם לאיסור להצגת המחזה מטעמים של תוכן שערורייתי ובלתי הולם. האופרה "ריגולטו" מאת ורדי, העולה בימים אלה באופרה הישראלית, מקבילה כמעט לגמרי למחזה המקורי.

כתיבת האופרה לוותה גם היא באיסורים שונים מצד הצנזורה, אך למרבה האירוניה האופרה הוצגה בפריז יותר מ-100 פעמים, בעוד המחזה של הוגו עדיין נאסר להצגה – איסור שבוטל רק ב-1882, חמישים שנה לאחר כתיבתו. ורדי עצמו לא נמנע מהבעת ביקורת חברתית נוקבת באופרות שלו, וכך גם ב"ריגולטו", לא רק כלפי עריצות אבסולוטית חסרת מוסר, אלא גם התרסה על מעמדם של החלכאים והנדכאים. באורח שונה ואולי חד-פעמי ביצירתו, הוא שם בפיו של ריגולטו משפטים נוקבים אודות גורלו, כשהוא פונה ישירות לקהל: "בני אדם, הפכתם אותי לרשע מתועב! עברה וזעם, להיות מעוות", ואחר-כך במערכה השלישית לאחר הרצח, כשהוא בטוח בנצחונו: “כעת הבט בי, עולם. הנה ליצן-חצר ולרגליו שוכב שליט רב-עצמה. הו, כאבי, זוהי נקמתך".

עלילת האופרה עוסקת בדוכס ממנטובה, דון ז'ואן בלתי נלאה, המפתה נשים ומנצל אותן בתאווה שאינה יודעת שובע. ליצן החצר שלו, ריגולטו, הנוהג להתעלל באנשי החצר באמצעות לשונו המושחזת, מסתיר את בתו היפה ג'ילדה מעין כל, אך גם היא נופלת קרבן לפיתויי הדוכס. ריגולטו מחליט לנקום בדוכס באמצעות רוצח שכיר, אך ג'ילדה, אף שאהבתה הטהורה לדוכס נרמסה, מחליטה להקריב את עצמה ומוסרת את גופה לסכיני המרצח. כשריגולטו בא לאסוף את הגופה ולהשליכה לאבדון, הוא מגלה בתוך השק את בתו נופחת את נשמתה.

האופרה הישראלית מעלה בפעם החמישית את ההפקה שיצר דייויד פאונטני, ואולי כבר הגיע הזמן להיפרד ממנה לטובת הפקה חדשה, אם כי העבודה של גדי שכטר, הבמאי המחדש, ריעננה את ההצגה והפיחה בה משמעויות וחיים שלא היו בה במקור. התנועה על הבמה היתה מהודקת ומדויקת, נטולת פעילות מיותרת, גם אם זה אומר שסולן אחד עומד לבד על הבמה הרחבה. הווילונות שנפתחים ונסגרים מסתירים טפח ומגלים טפחיים – השחורים על מעשים אפלים, האדומים על מעשי תאווה ודם. במרכז הבמה כלוב זכוכית עם עץ מלבלב בתוכו, בו כלואה ג'ילדה, וכשהמציאות טופחת על פניו של ריגולטו, מופיע הכלוב במערכה השניה כשהוא מנופץ והעץ קמל.

כשמתגלה רגע החטיפה של ג'ילדה, נתלשים הווילונות השחורים, וכל מה שנותר על הבמה הוא קולב תלוי ועליו שמלתה של ג'ילדה. זוהי תמונה קורעת לב וזהו הרגע החזק ביותר של ההפקה. רעיונות יפים נוספים הם מקהלת החוטפים שמבצבצת מתחת לשולי המסך השחור המקיף את גב הבמה, או ההתעטפות של ג'ילדה במסך האדום בסוף המערכה השניה, מנסה להסתתר מעצמת אירועי הדמים שהיו (בעילה) ושיבואו (הרצח). סצנת הרצח בהפקה זו עדיין נראית מגוחכת וטעונה שיפור, כמו גם היציאה הנונשלנטית של ג'ילדה מתוך השק בשמלה לבנה עם כתם אדום קטן.

הצוות שהתכנס לביצוע האופרה כמעט זהה לצוות שביצע את האופרה לפני שנתיים – לצד הילה בג'יו (ג'ילדה) וקרלוס אלמגוור (ריגולטו), בתפקיד הדוכס יתחלקו שלושה: איבן מגרי, שהותיר רושם אדיר בהופעותיו ב"לה טרוויאטה" בפילהרמונית לפני חודשיים, ז'אן-פרנסואה בוראס שביצע את התפקיד היטב לפני שנתיים, וגיבן נקוסי, שהיה נספח לצוות זמרי הסטודיו של האופרה. לנקוסי קול יפה ואיכותי והופעה טובה על הבמה, אך הוא עדיין צריך לצבור נסיון ולמצוא גוונים נוספים בשירה ובעיצוב הדמות, ובעיקר להיפטר מבעיות אינטונציה שהעיבו על שירתו, בעיקר בסצנה הפותחת את מערכה ב'.

להילה בג'יו קול פעמונים יפהפה, ובמשחקה היא יוצרת דמות אמיתית על הבמה. את הדואט הראשון עם ריגולטו היא החלה קצת חלש ועם אוויר במשלב הגבוה של קולה, אך מיד עם כניסתו של הדוכס שירתה נעשתה ממוקדת וצלולה כבדולח. האריה caro nome היתה מפגן ראווה מצוין של שירה לירית ומוזיקלית עם קולורטורה מבריקה ויציבה, כך גם באריה tutte le feste al tempio במערכה ב' ובסצנת המוות בסוף האופרה. בשתי המשוכות הקשות של האופרה – דואט הסיום של מערכה ב' וסצנת הסערה במערכה ג' – קולה פילח את המרקם התזמורתי הדחוס כסכין מלובנת. אבל הערב הזה שייך כל-כולו לקרלוס אלמגוור, שמביא עמו קול של טיטאן: אדיר מימדים עד שהוא מכסה לעיתים על התזמורת, או למצער, את הקולות האחרים על הבמה (בעיקר בדואטים עם בג'יו), אבל זה מס קטן לעומת השטף הקולי האדיר והנדיר באיכותו, וגם אם אין ירידה מספקת לדקויות הרבות בתפקיד, הרי שהוא יוצר דמות ענק, שכוחו יותר בשטניות ובטינה, מבלי לוותר על חום ואהבה אבהיים הדרושים בחלק המסיים של – cortigiani, vil razza dannata (בליווי גועש ווירטואוזי של התזמורת) או בסצנת המוות החותמת את האופרה.

זמרי המשנה – כולם זמרים ישראלים – הציגו גלריה של קולות מעולים: גיא מנהיים (בורסה), ולדימיר בראון (ספרפוצ'ילה), עודד רייך (מרולו), דניאלה סקורקה (משרתת). נעמה גולדמן בתפקיד החשוב של מדלנה לא הותירה עלי רושם רב. היא נבלעה לגמרי ברביעיה במערכה ג', ובהמשך לא הציגה פוזיציה קולית מספקת.

המנצח דניאל כהן נקט פה ושם בקצבים איטיים יחסית, אך הוא עיצב דרמה קודרת ונוקבת, והפיק מהתזמורת צליל עשיר ובעל עומק, עם הרבה פרטים בקולות הפנימיים שבדרך כלל נעלמים, אך תחת ידו בלטו החוצה והציגו את יופיו של התזמור ואת מלוא גווניו, הן בצד הלירי, כמו בדואט בין ריגולטו לג'ילדה במערכה א', והן בצד הדרמטי כמו בסצנת הסערה.

"ריגולטו", (חזרה גנרלית), 20.5.2014. מנצח: דניאל כהן; במאי: דיוויד פאונטני / גדי שכטר. התזמורת הסימפונית ראשל"צ ומקהלת האופרה הישראלית.

 

רצח כפול באולמי רנסנס

כמה מחשבות על נוהלי העבודה באופרה הישראלית בעקבות "אותלו" / חגי אברבוך

אותלו באופרה הישראלית, והקושי לכתוב הפעם רב כפליים. מילא, ישבתי בחזרה גנרלית. אבל מה פשר הדבר שלאחרי זו מתקיימות הופעות נוספות שאינן חזרות גנרליות, ועוד לפני הבכורה הרשמית (17.4)? והחזרה הגנרלית הנוכחית (11.4) הייתה כמו חזרת עבודה להפקה שעוד מחפשת את עצמה. מכל כך הרבה בחינות, דבר לא ישב כמו שצריך. כל אחד מהזמרים המרכזיים נתן את המיטב – אבל לבד, וכראות עיניו, כנראה. אינטראקציה בין הזמרים? העמדה? דרמה? הנחיות במאי רלוונטיות? הצחקתם. מדי פעם עומר ולבר, המנצח, עצר כדי להעיר למקהלה על חוסר ריכוז, ולעת עתה בצדק. מקורות יודעי דבר מוסרים שבמוצ"ש (13.4) המצב היה טוב יותר, המקהלה שרה ביתר בטחון ואולי הבימוי השתפר מעט. אני מקווה בכל ליבי שמן הבכורה והלאה הקהל יקבל את האופרה הזאת באופן הראוי. בינתיים, בחזרות הגנרליות וכפי הנראה בהצגות הקודמות לבכורה, נדמה שהאופרה מוכרת לקהל כרטיסים להצגות שהן למעשה חזרות על חשבונו. אני לעולם לא רוצה לראות דבר כזה קורה על במת האופרה שוב.

באשר לתפאורה, זו מערבת אלמנטים שונים ומשונים – עמודים איתנים, צמחיה מלאכותית, וילונות שתלויים כמו מפרשים על קונסטרוקציית מתכת חשופה. לא ברורה כוונת המשורר, אבל התחושה הכללית היא של אולם חתונות בשלב ההכנות – ולא אולם יוקרתי במיוחד. אקווריום בינוני בגודלו בחזית שימש הסחת דעת לא רצויה, בייחוד כשבתחילת המערכה השניה רוב ההתרחשות אירעה בו – כמה אפשר להקשיב למקהלה שעומדת ושרה כשמצד שמאל מתרוצצים ילדים, ששופכים בחדווה דגיגי זהב אל תוך מיכל המים, ומנופפים בחכות? לרשימת ה-'מי צריך את זה, לכל הרוחות' אפשר להוסיף גם את קשירת ידיה של דזדמונה לפני שירת ה-'אווה מריה' והנפת ידיים אלו בקו ישר באוויר עם תום הארייה (הזמרת, כתוצאה מכך, נאלצת לזוז כמו נר חנוכה בהצגת כיתה ד') ואת רציחתו של יאגו על ידי קסיו אחרי שאותלו מתאבד. שתי גופות משני עברי המיטה. מה לא עושים בשם המקוריות והסימטריה. טוב שיאגו לא ניסה לנשק את דזדמונה גם הוא.

באשר לזמרים המרכזיים: מרקו ורטוניה (Vratogna) בתפקיד יאגו מרושע ונכלולי, שחקן בחסד, גם בקול, גם בגוף. הוא צריך להדהד מעט יותר (עדיין יש פה בעיות באלאנס) אבל הוא משכנע בתפקידו. ה-'קרדו' שלו מענג, אם כי לא שטני אלא אנושי יחסית. גוסטבו פורטה (Porta) בתפקיד אותלו צלול ורם, דרמטי – לעתים דרמטי מדי (נדרש כאן במאי טוב כדי למתן אותו, ובמאי כזה, כאמור, אין בהפקה הנוכחית), ונהדר ברגעים הליריים. הדואט המסיים את המערכה הראשונה מציג אותלו מושלם, חזק וענוג, סוער ואוהב, טנור לירי שאינו לירי כלל. מופלא.

בתפקידי משנה בלטו שניים: יוסף ארידן – קסיו בעל קול רך ונעים, ומשחק טוב – שיכור מלבב במערכה הראשונה, ודון ז'ואן נבוך ומשועשע בדואט בינו ובין יאגו; ושי בלוך (רומיאו ויוליה, קונצרט פורים), בתפקיד אמיליה – עדינה אך בעלת נוכחות קולית ובימתית. בשני המקרים ניכרה כאן אינטראקציה והתרחשות בימתית של ממש – בין קסיו ויאגו, ובין אמיליה ודזדמונה. וגם כאן – נדרשת יד במאי אמיתית כדי לאפשר לזמרים/שחקנים להוציא עוד מעצמם.

מעל כל אלה עומדת, זוהרת, אירה ברטמן בתפקיד דזדמונה. יש דברים שהבימוי הגרוע ביותר וההפקה הדלוחה ביותר לא יכולים להרוס. שוב, במאי טוב היה מוציא ממנה – ומהסצנות בינה ובין אותלו – דברים חזקים הרבה יותר. אבל מבחינת השירה, יש לנו כרגע דזדמונה מושלמת. הקול אחיד וזורח ממש בכל המנעד, היופי הלירי הצרוף פשוט שוטף על האולם. הקהל מחא כפיים עם תום האווה מריה, תוך כדי המוזיקה, כי אי אפשר היה שלא. כל כך הייתי רוצה שלא להמליץ ללכת לאותלו הזה, במתכונתו הנוכחית – ממש להגיד לקהל להדיר רגליו מהפקה ומבית אופרה שמבזים אותו בצורה כזאת – אבל אני לא יכול: היא שרה שם, והביצוע שלה הוא חד-פעמי ומופלא. אז בואו, תעצמו עיניים, תתעלמו מהאנטי-משחק שמסביב, ותיהנו ממנה. יעבור עוד זמן רב עד שתשמעו דזדמונה כזאת על במת האופרה. יום אחד היא גם תזכה להפקה הראויה לה.

"אותלו" – האופרה הישראלית, 11.4.13 (גנרלית). מנצח: עומר ולבר / דניאל כהן.  במאי: סטפנו מצוניס די פרלפרה (Pralafera). משתתפים: גוסטבו פורטה (אותלו), אירה ברטמן (דזדמונה), מרקו וראטוניה (יאגו), יוסף ארידן (קאסיו), גיבן נקוסי (רודריגו), שי בלוך (אמיליה), עודד רייך (מונטאנו), נוח בריגר (לודוביקו), מקהלת האופרה והתזמורת הסימפונית ראשל"צ.