music4awhile

ראשי » Posts tagged 'מעיין גולדנפלד'

Tag Archives: מעיין גולדנפלד

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

ארבע עונות, שני קולות

מאיה בקשטנסקי בשיחה על לידר, קולגות, קהל ויזמות / עמיר קדרון

unnamed

מאיה בקשטנסקי, מצו. למדה במקהלת בת-קול, בתיכון תלמה ילין ובביה"ס הגבוה למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. זוכת מלגות קרן אמריקה-ישראל מ-2008.

אני יוצא מנקודת הנחה שאת ומעין מרוצות מהרסיטל הקודם, ואולי זו אחת הסיבות להחלטה לצאת בתכנית נוספת. אשמח אם נפתח באיזה סיכום של הפיילוט.

הרסיטל המשותף הראשון שלנו "בין יום ללילה" היה באמת פרויקט שמעין ואני תכננו כבר מסוף הלימודים שלנו ביחד באקדמיה (קיץ 2013. ע"ק). שתינו מאוד הושפענו מהעבודה על לידר עם יונתן זק ופרידל טלר-בלום ובאמת רצינו רסיטל שהוא לא רק רפרטואר אקלקטי, אלא כזה שעוסק בנושא או ברעיון, וכך להראות את השוני שבו.

אני מאוד שמחה שזה יצא לפועל ומאוד נהניתי גם מהתהליך עצמו – מחשבות על הרסיטל ואיסוף החומרים באופן עצמאי ומציאת חומרים מיוחדים ולא מוכרים. ברגע שיש לך גבולות של נושא זה לוקח אותך בחיפוש הרפרטואר אל מחוזות רחוקים ואל מלחינים ורפרטואר שאם היית מארגן רסיטל ללא נושא כנראה לא היית מגיע אליהם.

למזלנו המחשבות והרצונות שלנו עלו יפה בקונצרט וקיבלנו פידבק טוב והחלטנו להמשיך עם עוד קונצרטים. מדובר בקונצרט שהוא לא עסקי גרידא אלא באמת בתשוקה שלנו לז'אנר וגם באפשרות שלנו כחברות לעבוד ביחד.

כיצד התהליך שתיארת יתבטא בתכנית הקרובה?

קודם כל אנחנו יושבות וחושבות על המסגרת שלנו – מה יהיה הנושא שינחה את בחירת הרפרטואר שלנו. אנחנו תמיד מנסות לחשוב על משהו שיהיה מעניין ופחות צפוי ומצד שני יכיל בתוכו ניגודים. כך יש לנו את ההזדמנות ליצור תכנית מגוונת שלא מכילה "צבע" אחד בלבד.

בשלב זה אנחנו נפרדות לעבודה אינדיווידואלית, כל אחת מלקטת לעצמה שירים לפי טעמה כשהרבה פעמים מעין תתקשר אלי או אני אליה עם רעיון לשיר שנתקלנו בו שאנחנו חושבות שיתאים מאוד לשניה. קרה כבר שהתקשרנו אחת לשניה בהצעות כדי לגלות שהצד השני כבר חשב על השיר שהצענו.

התהליך פותח באמת עולמות חדשים, אנחנו ממש מגלות פנינים נשכחות שאנחנו לא מוכנות לוותר עליהן. דוגמה לשיר כזה שהתגלה לי הוא שיר של להאר שיהיה בתוכנית הקרובה. לפני הרכבת התוכנית הזאת בכלל לא הכרתי לידר של להאר ובזכות התוכנית זכיתי להכיר. התווים לא היו זמינים בשום מקום ובמשך תקופה רק חיפשתי איפה אפשר להשיג את התווים. זה כלל מיילים לכל הוצאות התווים שמוציאות לאהר: אמנם זה רק שיר אחד, אבל כבר כל כך רציתי לבצע אותו בקונצרט שהרגשתי שזה שווה את זה. זה תהליך מאוד מספק.

כמובן שחוץ מהחיפוש העצמאי אנחנו גם מחפשות לתוכנית דואטים, ועם קולות שונים כמו שלנו זה לא קל, אבל זה גם ללא פשרות וסביב הנושא. בקונצרט הקרוב, שעוסק בעונות השנה, חיפשנו באמת שיר שייתן ייצוג לכל עונה.

האם לצד הרצון לגלות ולשיר יצירות עלומות יש עוד קווים מנחים בבניית התכנית? ייצוג טווח מסוים של תקופה, סגנונות, שפות?

לא בדיוק. זה קורה בצורה טבעית כי דווקא ה"מגבלה" שבבחירת נושא מביאה אותנו לסגנונות ולתקופות שונות. אני כן יכולה להגיד שמכיוון שמעין ואני מאוד שונות קולית וגם בטעמנו המוזיקלי, אז נוצר באופן טבעי ייצוג מאוד נרחב של המוזיקה. לדוגמה, אני מאוד מחוברת ללידר של מלחינים רוסיים וסקנדינביים, אז באופן טבעי אני אחפש שם, בעוד שמעין מאוד מחוברת ללידר של שומאן ומלודי צרפתיים והיא תלך לשם. השוני שלנו יוצר את הגיוון. אני כן אשתדל מבין אופציות שאהבתי לבחור כמה שיותר מגוון. לנושא של הקונצרט הקרוב היו שני שירים של גריג שמאוד אהבתי והתאימו אבל כדי לשלב עוד מלחינים נאלצתי לוותר על שיר אחד.

מבלי לחשוף את כל הקלפים, מה אנו עומדים לשמוע בהופעה הקרובה?

אז ככה: קודם כל ומובן מאליו, שיהיו שירים העוסקים בעונות השנה, בין אם מדובר בעיסוק ישיר וברור ובין אם מדובר בשימוש באלמנטים האלה של הטבע בעונות המתחלפות כמטאפורה לרגשות ולחוויות שונות.

כמו שהסברתי קודם, אני נמשכת לרפרטואר מארצות קרות – רוסיה וסקנדינביה, אז יהיושירים של גריג וצ'ייקובסקי, שאני מאוד אוהבת. אני יכולה גם להגיד שכמו בקונצרט הקודם, אנחנו נותנות מקום לכמה שירים של מלחינים אמריקאיים שפחות מבוצעים בארץ – למרות שתהיה גם הפתעה אחת מוכרת ואהובה בגזרה הזו.

כמו כן, היה לנו חשוב לשלב גם אריות בקונצרט. החיבור למוזיקה צרפתית דווקא בקונצרט הזה זלג מתחום המלודי אל האופרה והפעם מרבית הרפרטואר האופראי יהיה צרפתי.

בקונצרט הקודם ניגן יובל גלעד ואילו הפעם יתפוס את מקומו דן גולדשר. מה עומד מאחורי החילוף?

החילוף התבצע קודם כל מסיבות טכניות: יובל כרגע נמצא בלימודים במאנס בניו יורק, כך שידענו שלא יתאפשר לו להשתתף. הבחירה בדן הייתה מאותה מחשבה של בחירה ביובל – מדובר בקונצרט שהשורשים שלו נוצרו בלימודים באקדמיה בקורס של פרופ' יונתן זק, שם ראינו כמה דן פסנתרן מוכשר, רגיש וקשוב, אז שמחנו לשלב אותו בתוכנית. אנחנו רוצות שהקונצרטים שלנו יהיו מקום בו אנחנו יכולות לחבור עם אנשים שהכרנו בתקופת הלימודים ולהמשיך להתפתח באופן הדדי כזמרות ומלווים/מלוות.

IMG-20150202-WA0085

עם יובל גלעד בקונצרט "בין יום ללילה"

זה מתחבר להכרזה שלך מתחילת השיחה ״קונצרט שהוא לא עסקי גרידא״: הווה אומר, רק במנותק מהזירה הממוסדת תיתכן הפריבילגיה לבחור עצמאית קולגות ורפרטואר.

יש בזה מן האמת. בקונצרט עצמאי לא ממוסד יש הרבה יותר חופש אמנותי, כי הסיכון הוא של מי שעושה את הקונצרט בלבד. עם זאת, כעצמאים יש רצון להרחיב את קהל היעד ולהיפתח לכמה שיותר אנשים. כיום למוסדות יש באמת לחץ כי אין מימון הגיוני והם חייבים למלא אולמות על מנת לא לקרוס, אז ודאי שזה משפיע על הבחירה האמנותית או בחירה באמנים מוכרים יותר על מנת למשוך קהל.

את מובילה לנקודה רגישה שנוגעת לכל מי שקשור לזירת המוזיקה, ולצורך הדיון נשתמש דווקא במקרה הייחודי שלכן כפרט שמעיד על הכלל: יש שרואים בתרבות מותרות ומשתמשים במונח לצרכי ניגוח – על אחת כמה וכמה מוזיקה קלאסית. בתוך הסצינה הזו, הקאמרית היא בכלל יקום נפרד, ומתוכה סוגת השיר האמנותי נכנסת לנישה של יודעי ח״ן. המצב עוד יותר מורכב עבורכן, זמרות צעירות ועדיין לא מוכרות – שנוסף לכך בוחרות רפרטואר נדיר. אז נכון שבהופעה הקודמת מילאתן את האולם, וזה בכלל לא מובן מאליו (אפילו בסדר גודל של פליציה), ועדיין – אני משער שהגיעו בעיקר קרובים וחברים וקולגות. שורה תחתונה: איך פורצים את תקרת הזכוכית ומגיעים לקהל רחב יותר? 

המצב של המוזיקה הקלאסית בארץ הוא מצב לא פשוט. זה לא רק עניין של תיק תרבות, זה עניין כלכלי-פוליטי – אם המוזיקה הקלאסית משוייכת לאליטה והאליטה מיוצגת בחברה כשמאל, שבימינו הופך מיום ליום למוקצה, האפשרות להתרחבות הקהל קשה יותר כשמדובר בפריצה לאוכלוסיות רחבות יותר.

אני חושבת שהיום על הגופים הגדולים האחריות לפרוץ את תקרת הזכוכית של הקהל. להרחיב את כרטיס העתודה של הפילהרמונית לכלל הסטודנטים או לאנשים בטווח גיל מסוים, למשל, יכול לעזור.

היום סצנת המוזיקה הקלאסית נמצאת בסכנה ממשית. אני חושבת שעניין תקצוב מהמדינה הוא דבר חשוב, אבל עלינו כאמנים שרוצים קהל רחב לשאוף להגיע לקהל יעד נוסף, ובהקשר הזה אני שמחה להגיד שממוצע הגילאים בקונצרט שלנו היה נמוך מבהרבה קונצרטים, וזה משמח לראות אנשים צעירים שבאים לשמוע ונפתחים.

מבחינתנו כרגע תקרת הזכוכית נשברת באמצעי של "מפה לאוזן". אנחנו משתדלות לפרוץ מעבר למעגל הראשון של קרובים וחברים באמצעי הזה. אנשים שהגיעו לקונצרט הקודם, שהם כבר מעגל שני, אמרו אחרי הקונצרט שהם מאוד נהנו ויביאו מעגל שלישי וכן הלאה, ואנחנו מקבלות כאלה תגובות כבר עכשיו מאנשים שאמרו לנו שהם דואגים להביא חברים וקרובי משפחה שלהם ומשריינים כרטיסים כבר עכשיו, לאור המכירה המהירה של הכרטיסים בפעם הקודמת. אולי לא נהיה סולד אאוט שוב אבל אנחנו בהחלט שמחות מכך שיגיעו אנשים שלא הגיעו בפעם הקודמת.

בנוסף, מכיוון שמדובר בקונצרט קאמרי, זה מקל מבחינת תימחור באפשרות לתת מחיר נגיש שמושך קהל. בסופו של דבר אנחנו כמובן לא מנסות לפרוץ ולהביא קהל בהיקף של הפילהרמונית, אלא מנסות לסלול לעצמנו דרך בסוגה של השיר האמנותי בעזרת הקול האינדיווידואלי שלנו והטעם האישי שלנו.

אנחנו כן מקוות שהקהל שמאזין למוזיקה קלאסית ואוהב אותה, מחפש משהו מגוון יותר מההיצע הרפרטוארי הקבוע ומקוות שדווקא משהו ברפרטואר הפחות מבוצע שאנחנו נציג ימשוך את הקהל שמתעניין. בשורה התחתונה, רוב המוזיקה שנבצע בסך הכל היא מהתקופה הרומנטית, ולא שום דבר "משוגע מידי" שפשוט לא פרץ את גבולות הרפרטואר הסטנדרטי של הלידר בארץ, זאת לצד כמה קלאסיקות שקשורות בנושא הקונצרט. הקונצרט הזה הוא כלי להביע את האהבה שלנו לשיר האומנותי ואנחנו מקוות להדביק את הקהל באהבה הזאת.

10940573_10152990043895682_6638463331081004844_n

עם מעין גולדנפלד ויובל גלעד

דרך נוספת לחזק את הקשר עם הקהל היא להוסיף מינון מסוים של הנחיה ו/או לספק תרגום מוקרן או מודפס. שקלתן זאת?

בוודאי. גם בקונצרט הקודם הדפסנו תרגומים לתוכנית, והפעם נקרין את התרגומים. מאוד חשוב לנו להסיר את המחסום של שירה בשפה זרה מבחינת הקהל.

יהיו בתכנית גם שירים בעברית? ציינת ששורש עניינך בסוגה החל באקדמיה, והרי יש שם דגש חזק בשיר האמנותי הישראלי.

בקונצרט באמת יהיה שיר ישראלי אחד שהתחבר לנושא. אנחנו בשמחה נשלב שירים ישראליים בתוכניות כל עוד נתחבר אליהם והם יתאימו לנושאים.

כאשר דנים באמנות השיר, האסוציאציה הראשונה היא הליד הגרמני. כיצד התפתחה משיכתך דווקא לשירים הסלאביים והנורדיים?

החיבור הראשוני שלי למלחינים הנורדיים היה כבר בילדות. גריג כתב את הקלאסיקות הגדולות שאיתן נפתחים למוזיקה קלאסית, ובתור ילדה סבא שלי השמיע לי בין היתר את פר גינט ואת הקונצ'רטו לפסנתר של גריג. זאת מוזיקה נעימה לאוזניים גם שלא מבינות ולא התנסו במוזיקה קלאסית.

בזמן האקדמיה ניסיתי לחפש לידר ואריות מחוץ לרפרטואר שנוטה לחזור על עצמו באקדמיה, שם מצאתי את היצירות הווקאליות המדהימות של צ'ייקובסקי, רחמנינוב, רימסקי קורסקוב, סיבליוס וגריג ועוד. פה אני מתייחסת לסוגה הווקאלית כולה בין אם זה לאופרות או ללידר. אני באמת חושבת שחשוב בזמן האקדמיה להתפתח ולמצוא את הסגנון שבו אתה מוצא את עצמך הכי הרבה – גם כמאזין וגם כמבצע.

בין השורות ברור לי שאת ומעין טרם שרתן את המלה האחרונה. בכוונתן להעלות תכניות נוספות?

אנחנו בהחלט מדברות על זה. אני מאוד נהנית לעבוד עם מעין, יש בינינו שיתוף פעולה וחיבור מעולה. העבודה היא רק הזדמנות שלנו כחברות לבלות יותר ביחד. אני יכולה להגיד שעלו נושאים ורעיונות לרסיטלים נוספים.

אנחנו ניצבים בפתח עונת המוזיקה – תהיה הזדמנות לשמוע אותך במסגרת נוספת בהמשך העונה?

בהחלט. יש כמה דברים שעומדים על הפרק, אבל כרגע הם לא סגורים לחלוטין ולכן אני לא יכולה להרחיב. בקרוב מאוד יהיו פרטים.

"שיר לכל עונה" – מאיה בקשטנסקי (מצו), מעין גולדנפלד (סופרן) ודן גולדשר (פסנתר) בערב של שירים, אריות ודואטים. 22.10.15 במרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, 19:30. פרטים והזמנות בטל' 03-6201185.

מודעות פרסומת

לילה אמריקאי

הסופרן מעין גולדנפלד על תכניות לכל טווח / עמיר קדרון

מעין גולדנפלד למדה בביה"ס בוכמן-מהטה אצל אפרת בן-נון, וכעת לומדת תואר שני בזמרה בברוקלין קולג' אצל טריש מקפרי. זכתה במלגות בוכמן-היימן וקרן שרת, ובפרס הראשון בתחרות השירה השנתית בביה"ס בוכמן-מהטה.

נפתח בהתעדכנות בקורותייך מאז סיימת לימודי תואר ראשון באונ' ת"א לפני כשנה וחצי.

עכשיו כשאתה שואל, זה נשמע כמו הרבה מאוד זמן, אבל האמת היא שעד שהשאלה עלתה, זה הרגיש לי יותר כמו דקה וחצי. אם כן, אני לומדת לקראת תואר שני בביצוע בקונסרבטוריון למוזיקה של ברוקלין קולג', שהוא חלק מבתי הספר של CUNY בניו-יורק. הלימודים בבית הספר הזה הם חוויה אינטנסיבית, שכנראה תורמת לתחושה שהזמן עף.

התכנית שבה אני לומדת מתרכזת סביב אנסמבל אופרה שמורכב מתלמידי תואר ראשון ושני, ובמסגרת זו אנחנו מעלים בין הפקה לשתיים בכל סמסטר, לרוב עם תזמורת. בנוסף לכך אנו מעלים קונצרטים של סצינות בליווי פסנתר. כך יצא שדרך האנסמבל הבית-ספרי שרתי את מאדאם קורטזה ב"המסע לריימס" של רוסיני, האחות ג'נובייפה ב"האחות אנג'ליקה" (פוצ'יני), השליח ב"ריגולטו", וממש לאחרונה בת' ב-Tender land של קופלנד.

בנוסף לכך השתתפתי כסולנית ביצירה המדהימה של ראלף ווהן ויליאמס "סרנדה למוזיקה" ובמגוון קטעי בארוק דרום אמריקאי במסגרת המקהלה הייצוגית של הקונסרבטוריון; וכסולנית בבכורה של יצירתה המהפנטת של המלחינה האנה סלין בשם The pillow book, לרביעיית פסנתר ולסופרן.

מאחר ואני ג'אנקית של עומס ועבודה, החלטתי שכל אלו לא ממש מספיקים לי, ובסמסטר שהסתיים עתה הקמתי עם שני חברים לספסל הלימודים – פסנתרן וקלרניטן – הרכב קאמרי שבמסגרתו הופענו עם יצירות של שוברט ושפוהר שנכתבו עבור הרכב מסוג זה.

במסגרת הלימודים הצטרפתי לסטודיו של אחת המורות הידועות יותר לפיתוח קול בניו יורק, טריש מק'פרי. הלימודים אצל טריש מאתגרים ומרתקים בו זמנית, ואני יכולה להגיד בוודאות שהעובדה שיש לי שיעור איתה אחת לשבוע הייתה לבדה שווה את המעבר. גם בעלה של טריש ושותפה להוראה, מארק שנייבלי, הוא מורה מצוין באופן יוצא דופן, ותרם רבות להתפתחות הווקאלית שאני חווה כאן – לא פחות ממנה.

בזכות טריש ומארק ניתנה לי ההזדמנות להיבחן ולהתקבל לתכנית LidalNorth, תכנית קיץ המתקיימת בבית האופרה הלאומי של אוסלו בנורבגיה, בה שרתי בקיץ האחרון. במסגרת התכנית השתתפתי בהפקת האופרה סנדריון (סינדרלה) של מסנה, במספר קונצרטים והשתתפתי בתחרות שירים אמנותיים, כולם על בימת בית האופרה הלאומי של אוסלו. לצערי, לא חזרתי הביתה עם פרס, אבל החוויה הייתה כל כך נהדרת, שקשה לי להגיד שחזרתי מאוכזבת.

כרגע אני מתכוננת לרסיטל סיום התואר, שיתקיים במאי 2015, ולשני קונצרטים שיתקיימו מחוץ למסגרת הלימודים: הראשון הוא קונצרט בשם "בין יום ולילה" בו אחלוק את הבמה עם הזמרת מאיה בקשטנסקי והפסנתרן יובל גלעד. במחצית הראשונה נשיר אריות ודואטים מאופרות, בעוד שאת המחצית השנייה נקדיש לשירים אמנותיים פרי עטם של מגוון מלחינים בנושא יום ולילה על ניגודיהם. הקונצרט השני יתקיים באביב הקרוב בניו-יורק, גם הוא עם יובל, ובו אשיר מבחר שירים מאת שומאן, שוברט, פורה ודביסי – והקהל גם יזכה לשמוע את יובל מנגן יצירות סולו לפסנתר.

ההופעות עם מאיה ויובל הן מעין תרגול או הרצה לקראת רסיטל הסיום?

כבר זמן מה מאיה ואני מדברות על קונצרט משותף, ללא קשר לרסיטל הסיום. חשבנו שיהיה מעניין אם נרכיב קונצרט סביב נושא שיהפוך את תהליך איסוף החומר ליותר מעניין, וגם יציג לקהל תכנית מעניינת ומגוונת. כך החלטנו על הנושא יום ולילה, ששניהם השרו השראה על משוררים ועל מלחינים רבים, ומגלמים בתוכם קשת של ניגודים שיכולה ליצור תכנית שהיא מעניינת ומגוונת וגם מהנה.

צילום: כפיר בולוטין

התכנית עם יובל נולדה מתוך היכרות של כמה שנים שהחלה בכיתתו של יונתן זק באקדמיה בתל אביב. שם שנינו גילינו את אהבתנו המשותפת לשירים אמנותיים ועבדנו יחד על מגוון חומרים במשך כל שנה מאז. עכשיו כששנינו גרים בניו-יורק, ראינו זאת כהזדמנות להמשיך לעבוד וליהנות יחד מהעושר המוזיקלי שיש לשירים להציע.

אני מניחה שלהשתמש בקונצרטים אלו כהרצה היה הדבר ההגיוני יותר לעשות, אבל יש כל כך הרבה רפרטואר מדהים שאני לא יכולה לחכות לגעת בו, וקשה לי לעמוד בפיתוי שלא לעלות לבמה עם חומר נוסף. נוסף לכך, תכנית רסיטל הסיום נבנית לא רק על פי רצונותיי והעדפותיי המוזיקליות, אלא גם על פי צרכים ומגבלות אקדמאיות המחייבות יצירות מסוג מסויים ובאורך מסויים – ויש יצירות רבות שהייתי רוצה לשלב בתכנית, אך נאלצתי להשאיר בצד מפאת מגבלות אלו. יש בכך אתגר ועניין רב, אבל כשניתנת לי ההזדמנות להרכיב תכנית אך ורק להעדפותי המוזיקליות, אני מתכוונת ליהנות מכך עד הסוף.

מאיה, יובל, הופעה קאמרית בת"א – עולה תחושה של התרפקות וחזרה הביתה. אילו אתגרים הציב המעבר מהאקדמיה בת"א – שהיתה חממה על אף הקשיים – אל הקולג' בניו יורק?

קשה לי להסכים עם המילה התרפקות. אני מתגעגעת הביתה כמו כל אחד שהשאיר משפחה וחברים במקום רחוק, אבל אני לא רואה את זה כהתרפקות. יחד עם זאת, אני בהחלט מסכימה שיש משהו מרגש באפשרות לבקר בבית ולהציג בפני המשפחה והחברים היכן אני נמצאת בתהליך שהתחלתי עם עזיבתי, במיוחד לאור התמיכה הרבה שאני מקבלת מרחוק.

האקדמיה בתל אביב אכן מספקת חממה לגדול בה, ואני מרגישה ששם ציידו אותי היטב ככל הניתן לקראת המעבר, בהתחשב במשאבים הקיימים. אין ספק שמבחינת ידע תאורטי, לימודי היסטוריה של המוזיקה וגם בכל הנוגע להגשה ולפרשנות מוזיקלית, האקדמיה לא נופלת מבתי הספר הגדולים של ניו-יורק, אבל אני מדברת אך ורק מתוך הניסיון האישי שלי.

הקשיים באו דווקא ממקום אחר עבורי: כמו שאמרת, האקדמיה היא חממה, וקהילת המוזיקה הקלאסית מאוד קטנה. נכנסתי לעולם הזה בגיל 18 כאשר הצטרפתי לצה"ל כמוזיקאית מצטיינת, ועוד גיליתי שאני מהמאחרים להיכנס לעולם שבו ילדים מנגנים יחד מהחטיבה בתזמורות נוער, ומכירים אחד את השני מאז.

ההיכרות שלי בארץ מגיל יחסית צעיר עם הקולגות והמורים השכיחו ממני את התחושה של יצירת רושם ראשוני, ובארה"ב חוויתי אותה מחדש – היה מפחיד תחילה להגיע לסצנה חדשה לחלוטין, ולהבין שעלי לעבור שוב את יצירת הרושם הראשוני.

התחושה שאני עומדת במבחן מתמיד מול רבים וטובים שמשחקים ב"מגרש של הגדולים" בארה"ב דבקה בי במשך סמסטר שלם, במיוחד מאחר שעם כניסתי ללימודים חוויתי טבילת אש כש"נזרקתי" לתפקיד ראשי באופרה שלא עלה בדעתי מעולם לבקש לשיר. תחושה כזו היא מסוכנת, כי היא עלולה לשתק לחלוטין, והיו לי רגעים שבהם חשבתי "למה אני צריכה את כל זה בכלל?" אבל ברגע שקפצתי מעל המשוכה המנטלית, גיליתי דברים מעניינים על עצמי כאדם וכמוזיקאית, ובאיזשהו מובן התאהבתי ובחרתי מחדש במה שאני עושה – ובסופו של דבר העניין הפך לחוויה מתגמלת.

במהלך חופשותייך הקודמות בארץ לא הזדמן לך להופיע?

את הביקורים הקודמים ראיתי בעיקר כהזדמנות לבלות זמן עם חברים ומשפחה שחסרו לי מאוד במהלך הלימודים. לפעמים חופשה היא רק חופשה…

יחד עם זאת, ותהיינה תכניותייך להמשך אשר תהיינה, חשוב לשמור גם על קשר מקצועי עם הסצינה המקומית.

מסכימה במאה אחוז.

אם כבר נגענו בזה – חודש מאי יגיע לפני שנספיק לומר "תואר שני". אני מניח שאת כבר מגששת הלאה.

זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. במהלך השנה וחצי האחרונה דעתי השתנתה תדירות לגבי "התכנית" לכשאסיים את לימודיי, ואף הועלתה בפניי הצעה להשאר בניו יורק ללימודי תעודת אמן, אבל כרגע אני חושבת שהסמסטר הקרוב יהיה האחרון ללימודיי. השאיפה מבחינתי, נכון לרגע זה, היא להיבחן לתכניות לאמנים צעירים, או לסטודיו, מחוץ לארה"ב כשאסיים את הלימודים.

אני מניח ששקלת גם לנסות את הסטודיו באופרה הישראלית. בכל זאת, האפשרות לתעסוקה למשך שנתיים אינה דבר מובן מאליו במקצוע הנורא הזה. ועוד בארץ.

בוודאי שאני שוקלת את האופציה הזו, אני לא שוללת שום דבר. וכן, ביטחון תעסוקתי לשנתיים, קרוב לבית, זה די חלומי בעסק הזה. כמובן שלא מדובר אך ורק בהחלטה שלי. אני מצידי צריכה לבחור איפה להיבחן, אבל גם להתקבל, וזה כבר תלוי במגוון גורמים אחרים. מהסיבה הזאת אני משתדלת להיות ריאלית ולא לשים את כל הביצים בסל אחד.

אני מודה שאני מתעכב על הנקודה גם ממקום רגשי: בכל שנה בעונת הרסיטלים באקדמיה יש לצד ההתרגשות קצת עצב, בגלל הידיעה שרבים מהמוזיקאים יעקרו לחו״ל וספק אם יחזרו ולו לביקורים מקצועיים מזדמנים. אבל כזהו המקצוע; ומאפיין מובהק אחר שלו זה ההכרח ביזמות. השת"פ עם מאיה ויובל – כמו גם הנ"ל עם הקלרניתן והפסנתרן – עשוי לשמש בסיס לטווח ארוך?

תמיד קיימת המחשבה והרצון לחזור לארץ ולהשתקע, אבל מדובר במצב בעייתי כשיש כל כך הרבה אנשים מוכשרים במקום אחד ומעט עבודה. מצד שני, אין דבר יותר מפרה ומשרה השראה מאשר להיות מוקפת בקולגות כמו אלו שגדלתי לצידם בארץ, וקטונתי מרבים מהם.

חלק מהסיבה שעזבתי לחו"ל הוא כי הרגשתי שכדי למצוא את מקומי בארץ אני חייבת לשפר את יכולותיי. כמו שאמרת, הכורח ביזמות הוא קריטי במקצוע הזה. דווקא כשיש שפע של קולגות והרבה רצון לעשייה, קל לממש את ההכרח, ומבחינתי בכל יוזמה שכזו יש משהו מעורר התרגשות.

נכון לעכשיו, שיתוף הפעולה עם מאיה הוא חד-פעמי. אנו מכירות עוד מלפני לימודינו באקדמיה בתל אביב (fun fact of the day – למדנו יחד בבית הספר היסודי) וההזדמנות לעבוד יחד היא משהו ששתינו שמחות לקראתו. אני בטוחה שאם היינו גרות בארץ זה היה קורה כבר מזמן, אבל העובדה שיש 12 שעות טיסה בין ניו יורק לת"א מקשות מעט על מימוש עניינים כאלה. אם היוזמה תעלה ותתקבל יפה, ואם לוח הזמנים והגאוגרפיה יאפשרו, אני בטוחה שנעשה זאת שוב.

בנוגע ליובל, כמו שאמרתי קודם, מדובר כבר בשיתוף פעולה שנמשך מספר שנים, ואני מאוד מקווה שימשיך להתקיים שנים נוספות. היופי בעבודה עם יובל הוא שלמרות שהתחלנו לעבוד יחד במסגרת קורס בלימודים, האהבה של שנינו לשירים אמנותיים וההנאה שאנחנו שואבים מהעבודה יחד, הוציאו את שיתוף הפעולה מהאקדמיה למרחב שונה – כך שלפעמים אנחנו נפגשים סתם כך בסוף יום לימודים כדי לקרוא יחד שירים שאחד מאיתנו "גילה" ורוצה להשמיע לשני.

מערבים כאלה מתגלגלים רעיונות, ומהם, אם יש מספיק מוטיביציה וזמן, מתגלגל קונצרט. היופי בעניין, בעיניי, הוא שלכל אחד מאיתנו חשוב להיות קשוב למה שהשני אוהב לשמוע ולבצע, כך שהעשיה המוזיקלית היא ממקום של כיף טהור.

לך ולמאיה קולות שונים בתכלית, מה שמבטיח ניצוצות – במיוחד בתחום האופרה. מבלי לחשוף את כל הקלפים, מה תכלול המחצית הפותחת של המופע?

אז מבלי לגלות יותר מידי, המחצית הראשונה של הקונצרט כאמור תכלול מגוון של אריות ודואטים מתקופות ומסגנונות שונים. כשחשבנו יחד איך להרכיב את התכנית לקונצרט, היה מאוד חשוב למאיה ולי לבחור יצירות פחות מוכרות ולהימנע מקלישאות. אכן כמו שאמרת, לי ולמאיה קולות שונים בתכלית – עובדה שמצד אחד מביאה עימה מגבלות מסוימות בבחירת הדואטים, אבל גם עודדה אותנו להימנע מיצירות שלטעמנו מבוצעות כבר מספיק גם בלעדינו.

בכל הקשור לאריות אני רק יכולה לספר, בתקווה שלא אבריח את הקהל, שבסמסטר האחרון ללימודיי נחשפתי לכמות אדירה של רפרטואר קלאסי אמריקאי, במיוחד כזה שנכתב באמצע המאה ה-20 ואף מאוחר מכך, ואני מתכוונת לשלב טעימה קטנה ממה שהכרתי בחודשים האחרונים.

ככל שראיתי וחוויתי עד כה, נדמה שלא מבצעים בארץ הרבה מהרפרטואר הזה, וזה לא משולל הגיון. מוזיקה אמריקאית מודרנית מוכרת יותר בארה"ב כשם ששירים ישראליים בני המאה ה-20 מוכרים יותר בארץ מאשר בניו יורק, אבל מסיבה זו חשבתי שיהיה מעניין ומיוחד לחשוף ולו במעט מהז'אנר הזה שטומן בחובו כמה אוצרות של ממש.

"בין יום ולילה" – רסיטל אריות, דואטים ולידר. מעין גולדנפלד, סופרן; מאיה בקשטנסקי, מצו; יובל גלעד, פסנתר. המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, 16.1.15, 13:00.

פעמיים כי טוב

שנת הלימודים בביה"ס בוכמן-מהטה מסתיימת בקונצרט כפול ומאתגר / עמיר קדרון

במהלך חודש יולי הגיעה עונת המוזיקה הנוכחית אל קו הסיום. בזה אחר זה חתמו התזמורות וההרכבים את פעילותם, והאקדמיה אינה יוצאת דופן – אלא שדווקא במהלך יולי ניכרה בה תכונה רבה מהרגיל. מדובר בתקופה עמוסה של בחינות והגשות, רבות מהן מעשיות – ופתוחות לקהל. ההיצע של המחלקה הקולית, למשל, כלל רסיטלים של מסיימי תואר ראשון ושני, הפקת אופרה ומבחר מופעי סיכום מסקרנים של כיתות מתוך המחלקה.

אחד מאלו היה קונצרט הסיום הכפול (ערב אחר ערב, תכנית זהה בשינויי ליהוק חלקיים) של כתת האופרה בהדרכת פרופ' תמר רחום, מנהלת המחלקה. המופעים הסבו הנאה לקהל הדל שטרח להתייצב, וזאת למרות תנאי הבסיס הבעייתיים: ראשית – אולם קלרמונט, כידוע, מחולל שמות בקולות; שנית – הזמרים ניצבים בראשית דרכם ובדרגות שונות של בשלות (ללא יחס ישר לעמדתם על המסלול האקדמי) וכך נשמעו קולות נאים על סף פריחה לצד בוסריים ו/או לקויים טכנית; שלישית – ניכר בתוצאה כי לא כל הקטעים עברו עבודת הכנה מספקת; רביעית – הליווי של אי-אן שו בפסנתר היה משמעותית פחות מוצלח מהרגיל. נגינתו לא עלתה בקנה אחד עם השירה, ונטתה לכסות אותה.

על אף החסרונות הלא-מבוטלים, ידם של היתרונות היתה על העליונה. ייתכן שהאתגר שהציבה התכנית נסך יתר השראה בזמרים, אם לשפוט על-פי ההתלהבות וההנאה שאפיינו את הופעתם. במה מדובר? רעיון פשוט וחכם: אנסמבלים. על-פי-רוב, מופעי המחלקה הקולית בנויים כשרשראות אריות עם כמה דואטים לגיוון. זו הדרך המתבקשת להצגת הכישרונות הצעירים ואין רע בה, אבל התכנית המדוברת – מדואטים ועד חמישיות – הוכיחה כי לאנסמבלים כוח משיכה רב פי כמה. האינטראקציה המוזיקלית והבימתית שנדרשה מהמשתתפים יצרה מתח ועניין, שמפלסם עלה והלך עם התקדמות המופע.

לכך נוסף בונוס בדמות בימוי מעניין מעשה ידי פרופ' רחום: הקטעים הקומיים תובלו בשפע רעיונות משעשעים; ברציניים השכילה רחום למתן את הפעילות ולתת למוזיקה לעשות את רוב העבודה. בשני המקרים הפגינו הזמרים כישרון משחק משכנע, והצליחו להוציא מהכוח אל הפועל את כוונותיה של רחום, ובהצלחה.

ניכר, איפוא, שההופעות נבנו מתוך כבוד לכישרונות הרבים שמאכלסים את ביה"ס, ומתוך התייחסות רצינית למעמד. הדבר בא לידי ביטוי גם בתכניה האינפורמטיבית: אמנם צנועה, אך לשם שינוי חפה מהעילגות שזכורה מביקורים קודמים במקום. כמו כן יש לברך את העושים במלאכה על שנמנעו מגימיקים מיותרים: בקונצרט דומה שנערך באמצע השנה נבחרו דימויים בנאליים כרקע לקטעי השירה (נוף כפרי עבור הכלה המכורה וכד'), והוקרנו באורח כה מרושל, כך שהיוזמה לשדרג את האירוע רק עוררה מבוכה וגרעה מהחוויה.

לאור האמור לעיל, קשה מאד לבחור את גולת הכותרת של ההופעות, אבל ייתכן וזהו הדואט "Esulti pur la barbara" (דוניצטי, שיקוי האהבה), בשירת דורון פלורנטין ונופר יעקבי. קולות ייחודיים בגוון ובאופי, שירה לבבית, שידוך בימתי-מוזיקלי שעלה היטב – המסקנה אחת היא: על ביה"ס להפנים את כשלי "אורפאו ואאורידיצ'ה" (הפקה צולעת שלא היתה צריכה לעלות על במה, ודאי לא מול קהל, ודאי לא בתשלום), לזנוח לאלתר את התכנית להציג את "יוליוס קיסר" בשנה הבאה (כרגע בגדר שמועה – תכנית עונת המנויים של האוניברסיטה טרם התפרסמה רישמית*), ולרכז מאמצים ומשאבים בהעלאת "שיקוי".

הסופרן הזוהר של יעקבי נשמע נפלא אף יותר בתמונת הסיום מתוך "אביר הוורדים" (ר. שטראוס). שילובו בקולה היפהפה של שחר לביא יצר כמה רגעים ממיסי לב ממש, ואת הטריו חלקו עם אחד הקולות המעניינים ביותר שעוזבים כעת את המוסד: הסופרן גוני כנעני. משפט הפתיחה של התמונה עוצב באורח חרישי ומצמרר – חוויה המצטרפת לשורה מרשימה של הישגי הזמרת במהלך לימודיה. לצד המרשלין גילמה כנעני בקונצרט, בין היתר, את מיכאלה, פמינה ואליצ'ה, והוכיחה שוב כי קולה חומק מכל הגדרה ומסוגל לביטוי מרתק במגוון סגנונות. כיצד תתפתח עם הצטרפותה הקרבה לצוות "מיתר – אופרה סטודיו"? שווה לעקוב, ולקוות כי תדע לנווט בשלום את דרכה תחת קורת הגג של האופרה הישראלית (ודי לחכימא ברמיזא).

עוד שתי בוגרות טריות של בוכמן-מהטה הן טל ברגמן (המצטרפת אף היא לסטודיו) ומעיין גולדנפלד, שהפליאו לשיר ולשחק את דואט המכתב ("נישואי פיגארו"). האחרונה, סופרן לירי פעמוני, מצטיינת בכריזמה אדירה שבזכותה עלה בידה להטביע חותם בכל מה ששרה – לא דבר פשוט בכלל בפאך צפוף כשלה.

רשימת הקולות עוד נמשכת: גם ללא תפקיד סולני משמעותי, בלטה מאד מאיה בקשטנסקי כמג ("פלסטף") וכגבירה השלישית ("חליל הקסם") בזכות קולה העז והלוהט שאין לעמוד בפניו; רועי סרוק הקסים כפפגנו, בשילוב נפלא של מוזיקליות וכישרון משחק; מאיה עמיר היתה נהדרת בתפקיד בסטיין בדואט שחלקה עם הדר בייזר ("בסטיין ובסטיינה", מוצרט) – והופעתן טענה את הקטע במידה רבה מהצפוי של הומור וחן. אחרון חביב חייב להיות אושר סבג, ששר עם כנעני את הדואט "Parle-moi de ma mère" ("כרמן"). הפוטנציאל העצום של הקול המלבלב הזה מעורר התרגשות יוצאת דופן. טנור יפהפה, קטיפתי ומלטף, ממוקד ורב-עוצמה, ואף כי מוקדם ומסוכן לקבוע עובדות בשטח, מותר לייחל שהזמר ירעיד נברשות ולבבות בתפקידים הרומנטיים הגדולים ביותר.

"קונצרט סיום השנה של כיתת האופרה": 29-30 ביולי 2013, ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה באונ' ת"א. אנסמבלים מתוך "פידליו", "חליל הקסם", "רחמי טיטוס", "בסטיין ובסטיינה", "חליל הקסם", "נישואי פיגארו", "שיקוי האהבה", "כרמן", "אביר הוורדים" ו-"פלסטף".

ניהול מוזיקלי ובימוי: פרופ' תמר רחום. פסנתר: אי-אן שו. משתתפים: מעיין גולדנפלד, טל ברגמן, גוני כנעני, הדר בייזר, נופר יעקבי, חן רודניצקי – סופרן; מאיה בקשטנסקי, מאיה עמיר, שחר לביא, חנה ברדוש – מצו; אושר סבג, קלייד דזאמה (Xama), דורון פלורנטין – טנור; רועי סרוק, פיליפו צ'לוצה (Celuzza) – בריטון.

* עדכון: אין איזכור להפקת אופרה בעלון הפירסום של מפעל המנויים. לעומת זאת, כלולים בעונה שני קונצרטים רלוונטיים: אריות ואנסמבלים ב-20/21.3, וקטעים מחליל הקסם ב-27/28.3.

תוגה נאצלת

על הפקת האופרה "אורפאו ואאורידיצ'ה" באונ' ת"א / צבי נתנאל

כמדי שנה, המחלקה הווקאלית של בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה חותמת את השנה עם הפקת אופרה מלאה. השנה נבחרה "אורפאו ואאורידיצ'ה" מאת גלוק. עצם הבחירה מעלה מספר תהיות. האם בכל הרפרטואר האופראי העצום לא נמצאה שום אופרה אחרת, פחות מוכרת / מבוצעת / מובנת מאליה? מדוע לא אופרה של הנדל כמו "סרסה" או "פלאביו" (ולא, לא שוב "יוליוס קיסר" המבוצעת לעייפה שככה"נ תוצג במסגרת זו בשנה הבאה), או אפילו "הנער והקסמים" של רוול שיש בה לא פחות מ- 20 תפקידי סולו, ובידיו של במאי מוכשר יכולה להיות חגיגה תיאטרלית? בעוד שביוזמה פרטית של הסטודנטים ("במה פתוחה") ניתן להאזין לשפע יצירות שאינן בהכרח מן הרפרטואר השגור, "אורפאו ואאורידיצ'ה" מצטיירת אפוא כבונוס לשלוש סטודנטיות מצטיינות, ויש בכך גם סוג של הבעת אי-אמון בכל שאר הסטודנטים.

מלכתחילה ההפקה תוכננה להיות מבוצעת בליווי פסנתר בלבד (בתוספת אפשרית של צ'מבלו לרצ'יטטיבים), אך המבצעים גייסו 5 נגנים שנאותו לתת כתף ונרתמו להפקה. דא עקא, התוצאה היתה רחוקה מלהשביע רצון. לעיתים נדמה שבהופעה הנגנים נפגשו עם המוזיקה בפעם הראשונה, והתיאום ביניהם ובין המנצח אי-אן שו, שניצח מהצ'מבלו, לקה בבעיות רבות. הכל טוב ויפה אם ההפקה כולה נועדה לד' אמות של האקדמיה, אך כיוון שההפקה שווקה באופן נמרץ לקהל הרחב הפוקד את קונצרטי בית-הספר תמורת תשלום מכובד, הרי שהתוצר שהתקבל לבסוף היה פשוט מעליב. עדיף היה לוותר על הנגנים ולהסתפק בפסנתר. לצד הזכות יש לציין את נגינתה היפה של מריונה גודיה מונטיסינוס באבוב.

האופרה בוצעה בקיצוצים ניכרים (אף שהוויתור על קטעי הבלט מובן בהחלט), אך ביטול פרק המקהלה החותם את סצינת השאול צרם בהחלט, הן כחלק חשוב בעלילה, והן לאור השירה הנאה של זמרי המקהלה.

בעונת הקודמת ניתן היה לצפות באופרה הישראלית בהפקה רדיקלית מרתקת ל"אורפאו ואאורידיצ'ה"; על כן טוב היה הפעם לצפות בהפקה מסורתית בסגנון של פעם, כשהזמרים לבושים בטוגות והסיפור נמסר כהווייתו. הבימוי בידיה של ראש המחלקה הווקאלית, פרופ' תמר רחום, היה חסכוני, אינטימי, פשוט ונקי, עם כמה מעמדים פואטיים במיוחד כמו סצינת הפתיחה בה המקהלה עומדת סביב קברה של אאורידיצ'ה המעוטר פרחים, או המוות של אאורידיצ'ה על ברכי אורפאו בשיאה של מערכה ג'. כל זה לווה בהקרנות יפות על קיר האולם בהתאם לסיטואציה: שדות ארקדיה במערכה א', תמרות אש ועשן בסצינת השאול, פרץ אור בסצינת גן העדן. יחד עם זאת נרשמו גם כמה רגעים מביכים: אמור יורה בחץ וקשת, אך החץ היה מקל עבה שנחת על הארץ ברעש גדול, או אאורידיצ'ה מתפלשת על קיר האולם בזמן שהיא שרה את הארייה הגדולה שלה במערכה ג', ובעיקר – מדוע היה צורך בכתובת "The End" בסוף האופרה, משל היינו בסרט של האחים וורנר?

הישיבה ביציע של אולם קלרמונט אינה עושה חסד עם קולותיהן של הזמרות המגיע מבעד למסך זכוכית. אף על פי כן מעיין גולדנפלד היתה חמודה ומוזיקלית להפליא בתפקיד אמור. לגוני כנעני יש קול גדול ומרשים, אך הוויברטו הנדיב בקולה פחות נעם לאזני. היא היתה אאורידיצ'ה טובה בהחלט, אם כי קוצר התפקיד לא מאפשר לבנות דמות ממשית, ובעיקר בארייה שלה חשתי שאין היא מפיחה חיים של ממש בדמות. שחר לביא היתה נפלאה בתפקיד אורפאו. פשוט כך. קול חם ועשיר, אחיד בכל המשלבים, לגטו מצוין, ובעיקר אינטרפרטציה של ממש לתפקיד. הבחורה הצעירה הזו כל-כולה אקספרסיביות מלאת עוצמה גם כשהיא עומדת בחוסר תזוזה על הבמה. העיניים העצובות אומרות הכל; האינסטינקט הדרמטי כשהיא מסתובבת לראות את אאורידיצ'ה למרות האיסור האלוהי מהמם בחיותו, ומעל הכל ביצוע כובש לאריה הכה מפורסמת che faro senza Euridice. בשנה הבאה תבצע לביא את מחזור השירים "לילות הקיץ" מאת ברליוז עם התזמורת הקאמרית הישראלית. יש בהחלט למה לצפות.

מילה אחרונה על התנהגות הקהל, שהולכת וקונה לה שביתה בכל אולמות הקונצרטים: צילום ע"י סמארטפונים במהלך כל ההופעה זו תופעה מרגיזה שיש להוקיעה, והעובדה שמדובר בקרובי הזמרים אין בה כדי לסלוח על מנהג פשוט דוחה. זמר הרוצה מזכרת מהופעתו יתכבד ויביא עמו ציוד הקלטה / הסרטה ויציב אותו במקום שאינו מפריע לשאר הקהל.

"אורפאו ואאורידיצ'ה" הפקת המגמה הווקאלית של בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. שחר לביא, אורפאו; גוני כנעני, אאורידיצ'ה; מעיין גולדנפלד, אמור; מקהלה ותזמורת קאמרית מתוך תלמידי בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה; אי-אן שו, מנצח. אולם קלרמונט, 4.7.2013.

עושים לביתם

עליית מדרגה במיזם הקונצרטים הפתוחים באונ' ת"א / עמיר קדרון

אחד ממאפייניה המובהקים של סצינת המוזיקה הוא גורם ההפתעה: אין הימור בטוח. קונצרט בהשתתפות אמן בינלאומי עם קבלות עלול להתגלות כפיאסקו מביך; ומנגד – חוויה מוזיקלית מסחררת חלה דווקא בנסיבות צנועות. כזה בדיוק היה האחרון בקונצרטים הפתוחים המתקיימים מזה כשנה בביה"ס בוכמן-מהטה. במה מדובר? בערך אחת לחודש מתארגנים נגנים, זמרים ומנצחים מקרב הסטודנטים, ומזמינים קהל להאזין לתכנית מגוונת שאינה מתפרסמת מראש.

בריאיון שנערך לקראת אחד המופעים, שטחה הוגת הרעיון, המנצחת נטע שפיגל, את משנתה: בכל רגע נתון שוקדים תלמידי האקדמיה על דפי התווים, ולמה שהמוזיקה תיפול על אזניהם הערלות של קירות חדרי האימון? הרי עדיף לתת לכל המעוניין הזדמנות לעבוד מול קהל שיתוגמל בחשיפה לדור האמנים הבא ולמבחר יצירות שאין לשמוע בקונצרטים "רגילים".

מעקב חלקי אחר מופעי הסדרה – וכעת כבר מותר לכנותה כך – הוכיח כי הרעיון נשא פרי. מפעם לפעם גדלה היענות הסטודנטים, ואיתה גם נוכחות הקהל. למעשה, בקונצרט המדובר (30.4) דומה שאולם טארג התמלא עד אפס מקום! הדבר אינו מובן מאליו כלל ועיקר, כיוון שמדובר ביוזמה פרטית וחסרת יומרה, וייתכן שאף אינה עולה בקנה אחד עם רצון הנהלת המוסד. כמו כן, קהל שמרן לא יתפתה בנקל להסתכן בקונצרט שתוכנו לא ידוע, ואפילו אם כן, הפורמט הייחודי – רובו שרשרת קטעי סולו קצרים שאין ביניהם קשר – עלול למנוע חזרתו לסיבוב נוסף. כמו כן, יש לזכור כי רמת המשתתפים אינה אחידה – משתנה קריטי בהכרעת דעת הקהל.

מה נשתנה, אם כן, בקונצרט המדובר ביחס לקודמיו? שניכרת עליית מדרגה משמעותית בהתגייסות ובהשקעה. כפי שהתבטאה שפיגל בפתח הקונצרט, החידוש המשמח היה נוכחות מוגברת של הרכבים בתכנית. אכן, הקונצרט נבנה בטעם רב ובחכמה, כך שכל מחצית מוסגרה ע"י שני עוגנים: החלק הראשון נפתח ברביעיית הפסנתר הראשונה של בטהובן והסתיים בשירי רנסנס צרפתיים בפי רביעיית זמרים א-קפלה; בשני נוגנו פרקים מהסרנדה אופ. 25 של בטהובן וקטע מהרקוויאם של ורדי בביצוע אנסמבל יוצא דופן בן 15 מוזיקאים. בין לבין, כאמור, שובצו קטעי סולו לצד פרקי שירה בליווי פסנתר, ומעניין כי למוזיקה הקולית היתה נוכחות דומיננטית בתכנית.

רמת הביצוע, כצפוי, לא היתה אחידה, אך זה מובן ונסלח. בסה"כ נעים לדווח על ממוצע גבוה למדי של איכות, כאשר גם בהופעות הפחות מוצלחות ניכר לרוב הפוטנציאל שעתיד להתממש. דרוש שיפור, למשל, בעבודת הצוות של נגני הרביעיה הפותחת של בטהובן, כמו גם נגינה רהוטה יותר. מנגד, כלל הביצוע רגעים סוחפים שהוכיחו כי האמנים בכיוון הנכון. בנוסף, יש להחמיא על הבחירה לנגן את היצירה בשלמותה – לרוב כוללים הקונצרטים רק 'פרקים מתוך'.  אמנם יש לצעד זה הצדקה, ואמת שמטרת המופעים היא לאפשר לכמה שיותר סטודנטים לזכות בזמן במה, אך במחיר משמעותי של קיצוץ יצירות. משום כך, למשל, הושמט חלק ניכר מהסרנדה של בטהובן, וחבל, כיוון שהביצוע היה ערב – במיוחד נגינתה הנאה של החלילנית נרדין בלאן (Bellan).

אחת התכונות הייחודיות לקונצרטים הפתוחים היא הרפרטואר המגוון, ובעיקר נוכחותן המבורכת של מוזיקה עתיקה ועכשווית. מקומן של אלו לא נפקד גם הפעם: החלילנית יעל טבת חשפה במיומנות את הליריקה הכובשת של "רוח קדים" מאת שולמית רן, והוכיחה שאין לחשוש ממוזיקה בת זמננו; את הקצה הנגדי ייצגה רביעיית זמרים מלהיבה – מעיין גולדנפלד, נטע שפיגל, קלייד דזאמה (Xama) ופיליפו צ'לוצה (Celuzza) – ששרה ושיחקה באורח מבריק יצירות מאת Passereau ו-Certon, מה שהסתמן כגולת הכותרת של הערב.

גולדנפלד הוסיפה ושרה שני שירים של וייל בליווי הפסנתרן איליה רם. האיזון בין הקול לנגינה לא נשמר היטב, ועם זאת, הצטיין הביצוע בחן רב. עוד עוררו עניין: אופיר דואני, נוגעת ללב ממש בארייה הקטנטנה של ברברינה ("נישואי פיגרו"); ליאת לידור ושירה אגמון בשירה זכה להפליא של הדואט הפותח את הסטאבט מאטר של פרגולזי; גוני כנעני ומאיה בקשטנסקי – אולי הקולות המרתקים והמלהיבים ביותר של האקדמיה – בהופעה מרטיטה ל-"Recordare" מהרקוויאם של ורדי.

על הקטע האחרון ראוי להוסיף כמה מלים. זה לא שהביצוע היה מושלם – ללא ספק נדרשו חזרות נוספות – אבל מעלה אחרת וחשובה לו, המייצגת את הלך הרוח של המיזם במיטבו. באופן טבעי, לא חסרים באקדמיה חומרים לבניית תכניות קונצרטים מפה ועד להודעה חדשה, וחלק מהיופי בקונצרטים הפתוחים הוא האפשרות להציץ לתהליכי עבודה בהם מצויים הסטודנטים. החידוש בהפקת הקטע הנ"ל הוא גיבוש הרכב אד הוק. הווה אומר, זה לא שה-"Recordare" הוצג כהרצה למשהו שכלול בתכנית הלימוד או מיועד לתחרות פנימית של ביה"ס – אלא אך ורק עבור הופעה חד פעמית במסגרת איזוטרית זו. לאור זאת, הטירחה סביב העלאתו מעידה יותר מכל על הצורך העז של הסטודנטים לתת ביטוי לכישרונותיהם, ועל מוכנותם להשקיע מרץ וזמן לשם כך.

שורה תחתונה: בהתחשב בבינוניות ובשמרנות המאפיינים לרוב את סצינת המוזיקה החיצונית ("האמיתית"), העבודה הנעשית בקונצרטים הפתוחים מעוררת התפעלות ואף התפעמות. נותר רק לקוות שההתלהבות של דור הסטודנטים האחראי לכך תדבק גם במחזורים הבאים, כך שתתפתח מסורת של קונצרטים מהסוג המדובר. בירור קצר עם הנפשות הפועלות מעלה כי בקונצרט הפתוח הראשון (אפריל אשתקד) מנה הקהל אך ורק את משתתפי המופע; והנה, שנה אחר כך בקושי נמצא מקום פנוי באולם, ותכנית הקונצרט כללה רשימת המתנה של מוזיקאים שייאלצו להמתין למופע הבא (6 ביוני). השמיים הם הגבול.

"קונצרט פתוח", 30.4.13. אונ' ת"א, אולם טארג. בטהובן: רביעיה מס' 1. שירה עוזיאל (פסנתר), שאדן נהרה (כינור), מיכל אליאס (ויולה), גיא אלון (צ'לו). שומאן: In der fremde; מוצרט: L'ho perduta. אופיר דואני (סופרן), ג'קי לזרב (פסנתר). שולמית רן: רוח קדים. יעל טבת (חליל). סקרלטי: סונטות ברה מינור ובמי מג'ור. רינת צודיקס (פסנתר). Cetron: Je ne l'ose dire; Passereau: Il est bel et bon. מעיין גולדנפלד (סופרן), נטע שפיגל (אלט), קלייד דזאמה (טנור), פיליפו צ'לוצה (בריטון). הנדל:  Iris, hence away. יונתן אבידן (קונטרה טנור), אנה קבלרובה (פסנתר). בטהובן: סרנדה אופ. 25. נרדין בלאן (חליל), אליזבתה קוצובסקי (כינור), נאווה ג'ייקובס (ויולה). וייל: Nannas Lied, Complainte de la Seine. מעיין גולדנפלד (סופרן), איליה רם (פסנתר). פרגולזי: סטבט מאטר (פרק 1). מוצרט: Via, resti. ליאת לידור (סופרן), שירה אגמון (מצו), נדב קטן (פסנתר). ורדי: Recordare. גוני כנעני (סופרן), מאיה בקשטנסקי (מצו), אוהד כהן, אמיר ליברזון (כינור), ניר רום נגי (ויולה), תרזה בלדי (צ'לו), דן וייסלברג (קונטרבס), מרגריטה טימושין, נטע היבשר (חליל), לאון צ'רנייב, יורי פולשצ'וק (קלרינט), פליפה גומז, נדיה רז חכם (בסון), עופר עציוני (קרן), אסף בנרף (מנצח).

פרחים בקלרמונט

למרות תנאים לא תנאים, יש כבוד לנבחרת האופרה של בוכמן-מהטה / עמיר קדרון

הקונצרט השלישי מהסדרה הקולית של מפעל המנויים באונ' ת"א יוחד לעולם האופרה, ונפתח בהרצאת מבוא של מבקר המוזיקה עומר שומרוני. עם כל הכבוד לדבריו רבי הטעם, בלתי אפשרי לדחוס את תולדות האופרה ושלל מושגי מפתח למסגרת של כרבע שעה. לפיכך, בחוכמה יעשו פרנסי המוסד לו יחליטו לייסד סדרת הרצאות מודגמות – או קונצרטים מונחים – שתאפשר התעמקות בהיסטוריה המופלאה של הדרמה המוזיקלית.

סוגיה מהותית מזו, היא היעדר חלל הולם לעריכת מופע קולי באוניברסיטה. אולם קלרמונט – וזו מסקנה מצטברת משורה ארוכה של ביקורים – לא יצלח למטרה. התרשמות שיטחית מצביעה על אקוסטיקה מחמיאה כביכול, כיוון שהיא מעגלת ומרככת את הקולות; למעשה, ההידהוד יוצר ערבול מוגזם שנוטל מהקולות את אופיים, גורם להם להתפזר ולאבד מיקוד, ואף מוסיף להם שמץ גוון מתכתי לא נעים.

הדבר מקומם במיוחד, כיוון שבין הזמרים יש כמה כישרונות מעוררי סקרנות, וחבל שאינם זוכים לחשיפה בתנאים ראויים. לשם השוואה, חלק גדול ממשתתפי המופע שרו כשבועיים קודם לכן בערבי כיתת הליד של פרידל טלר-בלום. אמנם אלו נערכו באולם טארג הסמוך, הבעייתי לא פחות, אך לפחות מיעוט הקהל איפשר ישיבה במרחק ובזווית מיטביים, שהובילו למפגש הוגן ובלתי אמצעי עם הקולות המבטיחים. כמובן שגם בקלרמונט יש קומץ מושבים סבירים מבחינה זו, אלא שמספרם זניח ביחס לתפוסת הקהל.

אם כן, קשה להתנתק מחוויית ההאזנה הבעייתית, אך יש שלל מחמאות להעניק – מה גם שבין הזמרים היו שצלחו באורח סביר את החלל. כמו כן, חשוב להזכיר כי מדובר בסטודנטים הנמצאים בשלבים שונים של הבשלה קולית, ומכאן שרמת השירה אינה אחידה. על בסיס נתונים אלו, ההתרשמות הכללית מהקונצרט היתה חיובית ביותר, ובמהלכו הבליחו אף רגעים לא מעטים של עשיה מוזיקלית מרגשת.

גוני כנעני, למשל, הרשימה מאד ב-"Kdybych se co takového" (הכלה המכורה) – לא רק בזכות הברק הזורח של קולה, אלא גם, ובעיקר, בשל יכולתה לשדר רגש אמיתי ומשכנע. נופר יעקבי הקסימה בהופעה חיננית בדואט "Bella Adina" (שיקוי האהבה) ששרה עם פיליפו צ'לוצה. ניכרו קשיים של האחרון בפראזות המהירות (Patter singing), אך עבודת הצמד – בשירה ובמשחק – ניצחה.

עוד דואט מוצלח – "Prenderò quel brunettino" (כך עושות כולן) – נשמע מפי טל ברגמן ושחר לביא, זוג קולות מלטפים שכמו נועדו לשיר יחד. לאחרונה כבר יש באמתחתה הופעה בתפקיד רוזינה (הספר מסביליה) באיטליה בקיץ שעבר, וטעימה מכך ניתן לשמוע בקרוב במסגרת קונצרט מיוחד בחסות זובין מהטה, שעניינו חשיפת כמה מהכישרונות של ביה"ס למוזיקה.

לביא הוסיפה ושרה את "Parto" (חסדי טיטוס), בליוויו הנפלא של הפסנתרן אי-אן שו. נדמה כי בטווח מסוים, הצבע טרם התקבע והקול אינו מוקרן במלואו; מנגד, התברכה הזמרת באיכות אינסטרומנטלית נדירה: שילוב נפלא של גמישות, לגאטו נעים וברק דמוי פנינה.

כנרמז, חלק משמעותי מהקונצרט הוקדש למוצרט, ולאור התוצאות נדמה כי הוא חביב במיוחד על הזמרים הצעירים. מאיה עמיר שרטטה היטב את פירפורי ההתרגשות ב-"Non so più"; מעיין גולדנפלד צלחה בשלום את המעברים הנמוכים ב-"Deh, vieni" (נישואי פיגרו) והתמקמה בטבעיות בנעלי הדמות – ואין בכך שום הפתעה, אם להיזכר בהופעתה הכובשת כצרלינה בהפקת דון ג'ובני בשנה שעברה. יפה במיוחד הוא המשלב העליון של קולה, הזוהר בעדינות, ובכלל החן שמוקרן משירתה. לפיכך, עוד הפוגה להמלצה – כדאי לשמוע את גולדנפלד עם צ'לוצה ואחרים במופע "Con Spirito" של השמיניה הקולית "Mixed" בשבוע הקרוב בת"א ובי-ם.

בחזרה לקונצרט: גולדנפלד שרה את הדואט "Tonight" (סיפור הפרברים) עם רועי סרוק. השידוך הקולי-בימתי עלה יפה, וזאת אף שסרוק נשמע הרבה יותר "בבית" כפפגנו באנסמבל מתוך חליל הקסם. חבל שהדואטים הרלוונטיים מהאופרה לא נכללו בתכנית – אין ספק שסרוק וגולדנפלד יפליאו לזמרם – אך זה משאיר חומר פוטנציאלי להופעות הבאות, לו תהיינה כאלה.

באשר לאנסמבלים מחליל הקסם, הקול הבולט בהם היה זה של מאיה בקשטנסקי, עשיר ונוטף כריזמה. אחד הרגעים הזכורים מהערב היה הדואט הסוער "No, no, Turiddu" (אבירות כפרית) ששרה עם אושר סבג. מעניין כי במופעי כיתת הלידר הנ"ל התעורר הרושם שמדובר בקולות בעלי אוריינטציה אופראית מובהקת, ואילו דווקא בדואט נדמה שהשניים לא נותנים דרור מוחלט לקולות. הדבר הגיוני, כיוון שמן הסתם הזמרים עדיין חוקרים את כליהם ואולי לא מודעים למלוא היכולת הטמונה בהם. על כל פנים, גם כך עפו ניצוצות בדואט.

לסבג נכונה התמודדות קשה נוספת – "Che gelida manina" (לה בוהם). הביצוע היה מעניין דווקא בשל אותו היסוס: הזמר נזהר כל אימת שניצב לפני פראזה מוחצנת, כדוגמת הצליל הגבוה והממושך על "la speranza". הדבר הסב את הארייה לכיוון רך שאינו מוכר וצפוי, ואכן הצטיין סבג בשירה מלטפת ועתירת רגש.

לסיכום, אירוע ובו הבטחה עצומה לצד מימוש ראשוני גם בתנאים שאינם מתאימים. המלצה אחרונה לסיום: בואו להתרשם מהזמרים במופעי הכיתה הבאים, שייערכו ב-15 במרץ וב-5 באפריל. הכניסה חופשית, וההנאה מובטחת.

"ערב אופראי": אנסמבל האופרה של ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. אונ' ת"א, 15.2.13. קטעים מתוך "חליל הקסם", "המלך הרועה", "כך עושות כולן", "נישואי פיגרו", "פידליו", "חסדי טיטוס", "אבירות כפרית", סיפורי הופמן", "שיקוי האהבה", "הספר מסביליה", "טורנדוט", "לה בוהם", "הכלה המכורה", "לה טראוויאטה", "סיפור הפרברים", ו"נסיכת הצ'רדש".

טל ברגמן, נופר יעקבי, גוני כנעני, מעיין גולדנפלד, סבטלנה קוסיאטובה – סופרן. חנה בארדוש, מאיה עמיר, שחר לביא, מאיה בקשטנסקי – מצו. אושר סבג, קלייד זדאמה – טנור. רועי סרוק, פיליפו צ'לוצה – בס בריטון. אי-אן שו – פסנתר. עומר שומרוני – מרצה. פרופ' תמר רחום – ניהול אמנותי.