music4awhile

ראשי » Posts tagged 'מיתר – אופרה סטודיו'

Tag Archives: מיתר – אופרה סטודיו

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

הצד האפל של הטנור

אושר סבג מזמן את הרוע בתפקיד מאתגר / עמיר קדרון

צילום: זיו שדה

צילום: זיו שדה

אושר סבג, טנור. למד בבוכמן-מהטה ובמאנס קולג׳ (ניו יורק), כעת ב״מיתר אופרה סטודיו״. בין תפקידיו: בכחוס (אריאדנה בנקסוס), טמינו (חליל הקסם), בורסה (ריגולטו), טבלדו (הקפולטים והמונטקים), פוגלזנג (האימפרסריו). מלגות ופרסים: קרן אמריקה-ישראל, דוד בן-בסט, בוכוולד, סידוניה ברקוביץ'.

זכור לי שאחרי אחד הקונצרטים של הסטודיו השנה אמרת שאתה מקנא בקולגות – זמרות הסופרן – שזוכות להתפרק ולהתפרע על הבמה בסצינות דרמטיות. מן הסתם לא חשבת אז על קווינט, אבל הנה הזדמנות להתנסות בתפקיד ״אחר״. איך ניגשים לדמות כזו?

כשהגיעה ההצעה מהסדנה לגלם את קווינט, הבנתי שזוהי הזדמנות מעולה עבורי להתנסות בדמויות שהן אינן ״הטנור הטיפוסי" באופרה, לא עוד נסיך טהור או גיבור תורן – אלא דמות קריפית, פתיינית ובעצם הרוח הרעה שמניעה את הסיפור.

ברמה האישית, אני מרגיש שדמויות קיצוניות מאפשרות הרבה יותר חופש דרמטי, דבר שבהחלט קורץ לי כאדם וכפרפורמר דרמטי למדי.

את ההחלטה לאן הדמות של קווינט תלך בדיוק, תקבל הבימאית אינגה לבנט – אבל ניתן לראות באופן ברור שבריטן יודע מה הוא רוצה לראות ולשמוע – בהוראות מפורשות בפרטיטורה, בקווים מלודיים עתירי קריפיות-מינית, במקצבים טרופים וכמובן בליברית שלא משתמע לשני פנים.

באילו אמצעים מוזיקליים בריטן יוצר את השילוב של פתיינות ואימה – והאם זה מציב לך אתגר ייחודי?

זה כמובן נתון לפרשנות, אך קלאסי להתייחס בהקשר הזה לאריית הכניסה של הדמות, בה הוא חוזר שוב ושוב על שם הילד ״מיילס״ באופן מליזמתי במספר רב של אופנים, עם עוגן טונאלי בצליל מי-במול בדינמיקות ובמקצבים המשתנים באופן קיצוני.

קשה שלא להרגיש חוסר נוחות מסוימת כשגבר מבוגר, או רוח רפאים לצורך העניין, חוזר על שם של ילד שטיב היחסים עימו לא כל כך ברור – או לפחות לא מפורש.

המוטיב המליזמתי מהארייה חוזר מספר פעמים במהלך האופרה וגם חותם את התפקיד, שם הטקסטים ״מיילס, אתה שלי״, ״אל תבגוד בסודות שלנו״ – בעיני, מעניקים סוג של אישור סופי לקשר האסור בין השניים.

בריטן מציב אתגר מוזיקלי-דרמטי הרבה יותר מאשר אתגר טכני – לדעתי. למרות מורכבות המוזיקה, היא סלחנית וגמישה הרבה יותר אם אני צריך להשוות אותה לדיוק מהתקופה הקלאסית, השקיפות של הבל-קאנטו או הפרות הקדושות של הווריזמו.

הטסיטורה נוחה בחלק הארי של התפקיד – והקושי העיקרי העומד בפני הזמרים הוא למידת התפקיד ואפיון הדמויות.

מהיבטים רבים ״בטבעת החנק״ ייחודית – ואפשר לומר חריגה ואפילו נועזת – ודאי ביחס לתקופת הלחנתה. אתה חושב שהזמן ריכך את האפקט?

בימים בהם האופרה מנסה להמציא את עצמה מחדש בדרכים שונות ומשונות, סיפור חריג ונועז כבר לא מייצר אפקט של זעזוע ושבירת כלים – היום הגבולות נפרצים בעיקר על ידי הבימאים שמנסים לשחוט את הפרות הקדושות – האופרות האהובות ביותר – בעיבודים לא קונבנציונליים, וכמובן באמצעות עירום, מה שכבר הפך להיות הבדיחה של עולם האופרה המשווע לחידושים.

כך בהפקה של ״נישואי פיגארו״ שעלתה במטרופוליטן בעונה שעברה, כ-10 שניות אל תוך האוברטורה עלמה חשופת חזה רצה על הבמה של אחד מבתי האופרה החשובים ואולי השמרניים ביותר.

למרות זאת, צופה שיגיע לאופרה ״בטבעת החנק״ בוודאות יחווה חוויה שהיא חזקה ולא שגרתית, גם ללא שימוש באמצעים זולים לייצור פרובוקציה.

אם לפתח את קו המחשבה שאתה מציג, ״בטבעת החנק״ (ובפרט ההפקה שלכם) תתאים לקהל שונה מזה שבד״כ פוקד את בתי האופרה?

אני חושב שניתן להרגיש שהסדנה אכן מנסה להעניק כיוון חדש להפקות האופרה שלה – ניתן לראות זאת בעונה הקודמת וגם בנוכחית.

האופרה ״בטבעת החנק״ ממשיכה את הקו מהשנה שעברה בה הוצגה האופרה של פולנק ״השדיים של טרסיאס״ בחלל לא קונבנציונלי (רידינג 3) – ואת קווינט ושאר הדמויות הצופים יזכו להכיר ב״בית המידות״ שברחוב לילינבלום בתל-אביב.

כמובן שכפועל יוצא מהשינוי בתפיסה – מבתי האופרה המעונבים אל תוך חללים קצת יותר מאתגרים – הקהל מגדיר את עצמו, בהכרח, כשונה.

כשחברה אינה משועבדת למכירת אלפי כרטיסים למופע, פוטנציאל התוצרים האמנותיים הוא מסקרן, לטוב ולרע.

עוד ייחוד להפקה: את מיילס ישיר זמר בוגר ולא ילד כמקובל. באיזה אופן זה עשוי לדעתך להשפיע על הדינמיקה הבימתית ועל הרושם שאמורה ליצור אופרה שעוסקת בין היתר בפדופיליה?

זה בדיוק כפי שכרובינו הוא דמות גברית שמשוחקת על-ידי אישה, ומאדאם באטרפליי היא גיישה יפנית בת 15 שמושרת על ידי אישה בשלה – ולרוב גם לא ממוצא יפני.

זה תיאטרון, והיכולת להגדיר גיל של דמות (או להגדיר דמות בכלל) היא הרבה יותר מורכבת מהנתונים היבשים של הזמר שמגלם אותה.

על האפקט שאמורה ליצור האופרה אמונה הבמאית; קטונתי מלהציע פתרונות (למרות שיש לי)…

הזכרת גם קודם את אינגה לבנט, שאיתה כבר הזדמן לך לעבוד בסדנה הקודמת בהפקת ריגולטו. כיצד התרשמת ממנה?

אינגה היא במאית נפלאה. העבודה איתה על ״ריגולטו״ הייתה נהדרת וזה תמיד כיף לעבוד עם אנשים שאתה אוהב ומכיר.

היא לחלוטין שייכת לזן הבמאים שיודעים מה הם רוצים ואיך הם רוצים את זה – ויזואלית, דרמטית וקונספטואלית.

היא תעזור לך, בגישה נפלאה, לפצח את הדמות שלך בהקשר של הקונספט שהיא ייצרה, ותאפשר לך להכניס את האינפוטים שלך, בתור זמר צעיר – אני יכול להעיד שזוהי צורת עבודה יקרה מפז.

כמקובל בסדנה, האופרה תלווה בפסנתר. מצד אחד, המקור נועד לאנסמבל קאמרי, כך שאולי המעבר לגרסת הפסנתר פחות חד מהרגיל; מצד שני, האינסטרומנטציה של בריטן והצבעים שהוא יוצר ממנה (למשל השימוש בכלי הקשה) הם באמת ייחודיים וחבל שיאבדו; ומצד שלישי – הפסנתר בידיים טובות – יעל קרת. מה דעתך?

רוב תוכניות הקיץ בעולם מעלות אופרות בביצועים קאמריים ובגרסאות פסנתר, בעיקר בגלל הצורך העז של אמנים צעירים להתנסות בתפקידים שבבתי אופרה מסורתיים פשוט לא ימהרו לתת, בלשון המעטה.

מתוקף העובדה שהסדנה מעלה 3 אופרות במקביל בתקופה מאוד קצרה, אני חושב שזה הפתרון הלוגיסטי היחידי שתשתית כזו יכולה לאפשר.

צריך גם לומר כי ביצוע תזמורתי של יצירות מהסוג הזה הוא כל כך מורכב והסיכוי לייצר אנסמבל ראוי בתקופה כה קצרה היא פרויקט כשלעצמו, אז לא בטוח שעדיפה האופציה הזו גם אם הייתה קיימת. אני בוחר ביעל בלי למצמץ.

עניין עקרוני אחר: לאחר קרוב לשלושים שנה, חלו חילופי גברי בסדנה ובמידה רבה היא מחשבת מסלול מחדש ויש חבלי לידה – אני רוצה לתלות בכך את העובדה שבקיץ שעבר לא הוקרן תרגום בהפקות, ולקוות שהשנה זה ישתנה. אמנם אתם ספציפית שרים באנגלית, אבל אני לא בטוח שזה מייתר את הצורך. דעתך?

כיוון שאני זמר, אין לי שום מקום בקבלת ההחלטות בסדנה (או לצורך העניין בכל פרוייקט שאני לא מפיק בעצמי). לעניות דעתי יש צורך בכתוביות.

עוד התייחסות שלך כזמר לענייני שפה: אין בלב הרפרטואר אופרות באנגלית, אבל אני מניח שהזדמן לך להתנסות בכך יותר במהלך לימודיך בניו יורק. בהשוואה לשפות אחרות, מהם אתגרי הזמרה באנגלית (חוץ מ״הקהל מבין אז יש פחות מקום לטעויות״…)?

השירה בשפה האנגלית היא מהמורכבות ביותר. למרות שעלולה לצוץ המחשבה שכיוון שרוב הישראלים דוברים את השפה, אזי השירה בה תהיה פשוטה, זהו לא המצב.

כשנכנסים אל תוך הדי-אנ-איי של השפה מגלים המון הברות שלא נתנו עליהם את הדעת מבחינה טכנית, עיצורים שקיימים רק בה, וכמובן – הניתוק מההגייה האמריקאית. צריך לדעת להבדיל בין אנגלית אמריקאית לזו הבריטית, ולדעת כאמור מתי להשתמש בכל אחת.

העבודה כעת על קווינט מעוררת בך עניין להמשיך לחקור את הרפרטואר האנגלי, ובפרט את בריטן? אני לחלוטין מדמיין אותך חורך את הבמה בהפקה היסטרית של אלברט הרינג בסטודיו, למשל.

כשנכנסתי לפרוייקט הזה חשבתי לעצמי שזו התנסות מעולה ברפרטואר שלא יצא לי לבצע עד כה; חצי דרך בתוך הפרוייקט, אני יכול לומר בפה מלא שאני מוצא ברפרטואר הזה הרבה יותר עניין ממה שאני מוצא ברפרטואר הקלאסי – כמעט מכל הבחינות. אני אשמח להמשיך לחקור את הכיוון הזה גם בעתיד (הקרוב, אני מקווה).

לסיום, הצצה הלאה: סיימת שנה בסטודיו והחלטת להמשיך עוד שנה. מה צפוי לך בעונה הבאה?

אכן, סיימתי שנה ראשונה בסטודיו ״מיתר״ של האופרה הישראלית, שנה שלמדתי בה מלא על עצמי ועל המקצוע הזה. אני יודע לומר שבשנה הבאה בסטודיו אפשר לצפות לכמה פרויקטים מאוד מיוחדים כמו קונצרט לידר עם עידו אריאל; שלוש אופרות בבימוי מלא; ולי אישית צפויים גם 2 תפקידים קטנים על הבמה הגדולה, דבר שמרגש אותי במיוחד.

״בטבעת החנק״ מאת בריטן בהפקת הסדנה הבינלאומית לאופרה | מנצח: ג׳יימיסון לבסי | במאית: אינגה לבנט | פסנתר: יעל קרת | זמרים: אושר סבג (פרולוג / קווינט), סטפני דומינגז (האומנת), גלעד מלמד (מיילס), שירה ביתן (פלורה), אפרת וולפסון (גב׳ גרוס), קלאודיה רויק (העלמה ג׳סל) | 20, 21 ו-23 ביולי בבית המידות (לילינבלום 23 ת״א) | כרטיסים: http://www.eventim.co.il/sadna

מודעות פרסומת

אקרובטיקה לירית

שחר לביא עושה כבוד לרוסיני ומסכמת שנה באופרה-סטודיו / עמיר נהרי

שחר לביא, מצו סופרן. בוגרת ביה"ס בוכמן-מהטה. חברה ב"מיתר – אופרה סטודיו". זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, ביניהם זובין מהטה, פול נאדלר וזאב דורמן.

ראשית – מחמאה: נהניתי מאד ברסיטל סיום התואר הראשון לפני כשנה, וזה מוביל לשאלה הפותחת. מהי חוויית המעבר מהאקדמיה ל"עולם האמיתי"?

תודה. טל ברגמן, קולגתי לסטודיו, אמרה לאחרונה בריאיון שהסטודיו הוא "חממה אחרונה" לפני היציאה לעולם האמיתי, ואני די מסכימה. נכנסתי לסטודיו שרובו חברים שהכרתי בפרויקטים שונים מהעבר, ואף יצא לי לעבוד עם שירית, הבימאית המופלאה שעובדת עם הסטודיו על ההפקות שאתם רואים מדי שנה, וכל אלו עשו את המעבר מהאקדמיה לסטודיו חלק יותר.

העבודה היא הרבה יותר אינטנסיבית ואני מתמודדת עם דברים חדשים, אבל זה עדיין לא העולם האמיתי והמפחיד בשבילי. אני מניחה שכל אדם – במיוחד אם הוא אוהב מה שהוא עושה – שואף ליצור סביבת עבודה בטוחה וכיפית על אף הקשיים.

ספרי קצת על העבודה בסטודיו.

"מיתר – אופרה סטודיו" היא תכנית שמטרתה להכין זמרים צעירים "לעולם האמיתי". בדומה לבתי אופרה רבים, גם פה יש שאיפה להכשיר דור חדש שייצג את ישראל בארץ ובחו"ל. העבודה השוטפת בסטודיו מתמקדת בהופעות – וכמה שיותר. אנחנו מעלים בכל הארץ קונצרטים מכל סוג.

כמובן שהמטרה העיקרית היא לצבור כמה שיותר ניסיון אופראי על הבמה, וכאן נכנסות הפקות כמו "קוזי" שהצגנו ארבע פעמים העונה. התמזל מזלי לשיר בה פעמיים את דורבלה, אחד התפקידים המורכבים שכתב מוצארט למצו.

אני שמחה על מקומי בסטודיו, כי אני מבינה כמה חשוב לעבוד באינטנסיביות עם מוזיקאים ולא מוזיקאים, לראות מה הולך מאחורי הקלעים, וללמוד לשתף פעולה עם גופים שאחרת לא היתה לי אפשרות לעבוד איתם.

על אף העומס, ההווי בסטודיו הוא בעיקר כיף. כמעט כולנו עבדנו יחד קודם לכן – טל ברגמן וגוני כנעני למדו שכבה מעליי בבוכמן-מהטה (הן היו האאורידיצ'יות שלי כששרתי אורפיאו באקדמיה); גם את טלי קצף הכרתי באקדמיה; את איתן דרורי הכרתי בסדנת האופרה לפני כמעט 3 שנים; והפיגארו הראשון שלי היה יאיר פולישוק בפסטיבל פרוג'ה באיטליה ב-2011 כששרתי את ה"כרובינו" הראשון שלי.

הכרתי גם אנשים חדשים – ניצן יוגב-אלון ואנטון אלכסייב – וכולנו עובדים יחד מדי יום. יש הרבה תמיכה בין חברי הסטודיו – לא רק בענייני עבודה – וזה ממש משחרר. יש הרבה פרגון בסטודיו וזה דבר נדיר במקצוע. אני חושבת שאנחנו מאוד משתדלים להביע זאת אחד לשני.

כיף לראות את חברי הסטודיו ובוגריו משתלבים בעבודת בית האופרה (למשל דניאלה סקורקה, ענת צ'רני ואיתן דרורי שהעונה שרו בסדרה הליטורגית עם תז' י-ם), אך האם זה לא מזכיר מצב של צעירים שצריכים להיכנס לתפקידי מבוגרים מוקדם מדי? זה עלול להיות מלחיץ…?

צריך לזכור שאותם "צעירים" שמגיעים לעבוד בבית האופרה הם אחרי הכשרה של כ-10 שנים הכוללת פיתוח קול, לימודי מוזיקה תיאורטיים, שירה סולנית ו/או במקהלה, ניסיון באקדמיות – והכשרה מאוד אינטנסיבית של שנתיים בסטודיו. אנו צמאים לפרויקטים שיתנו לנו הזדמנויות לעלות על הבמה וליישם את כל מה שלמדנו.

העובדה שמשלבים את יוצאי הסטודיו הטריים בפרויקטים מכל גודל על בימות שונות בארץ זה דבר מבורך: לא לכולנו יש הרצון ו/או האפשרות לעקור לחו"ל, והתחרות קשה בכל מקום – אז מאד מעודד לדעת שיש מקום בארץ לזמרים מוכשרים שטרם רכשו שם עולמי.

באשר ללחץ, זה מוטל על כל זמר ללא קשר לניסיון. גם זמר שמזמינים מחו"ל בגלל מוניטין ירצה להוכיח כי הוא ראוי לתקציב שהקצו כדי להביא אותו להופיע כאן. לעתים אנחנו יושבים בחזרות ותוהים מדוע זמרים ישראלים נוספים, צעירים ככל שיהיו, לא משולבים יותר בפרויקטים של בית האופרה ואחרים. כמובן שחלק מהעניין הוא קידום עצמי, אחרת לא נגיע למטרה.

צוות הסטודיו: אנטון אלכסייב, גוני כנעני, יאיר פולישוק, טל ברגמן, שחר לביא, ניצן אלון-יוגב, טלי קצף ואיתן דרורי

נתת דוגמאות מצוינות להצלחה של הדור הצעיר בארץ, כולם מוזיקאים מעולים שזכו להופיע בארץ ובחו"ל: דניאלה סקורקה שזכתה השנה בתחרויות האביב, מוזיקאית מחוננת שיש לי רק התפעלות ממנה; ענת צ'רני המעולה שזוכה לשבחים מכל עבר; איתן דרורי, אחד הטנורים הכי עסוקים בארץ ובעל ידע מוזיקלי רב – ויש פה עוד הרבה זמרים צעירים שהם דוגמא להצלחת הדור הנוכחי.

לחץ במידה זה דבר טוב. משאיר אותך ערני ומחייב אותך לוודא שאתה במסלול הנכון, במיטבך ולא פוגע בעצמך. כך ברגע האמת אתה יודע שאתה יכול לסמוך על עצמך ולדעת שאתה מוכן לכל דבר.

לאחרונה התפרסמה תכנית העונה הבאה של האופרה. מה דעתך? האם יש אופרות נוספות שהיית רוצה לראות ברפרטואר?

הרפרטואר צריך להתאים למה שהקהל מכיר ואוהב מצד אחד, ומצד שני גם לחדש, וניתן להבחין בכך בעונה הבאה, שתציג פנינים (תרתי משמע) בעיקר בתחום הצרפתי: דולי הפנינים זאת אופרה מקסימה שיהיה מאוד מעניין לראות, וכן רומיאו ויוליה של גונו.

אני בעיקר מתרגשת לקראת צ'נרנטולה. אני חושבת שאופרות בל קנטו נדירות מדי בארץ, ויש מקום ליותר. אחרי הכל, אין נפלא ממופע וירטואוזיות קולית ודרמתית שתמתח את הגבולות של האמנים עד לקצה. אותו דבר לגבי אופרות בארוק. יש המון אופרות מדהימות של הנדל, מונטוורדי ואחרים שלא מצריכות קולות גדולים, אלא קלילים, מתוקים וצבעוניים שיככבו בדרמה מוזיקאלית פנטסטית שתיגע בכל קשת הרגשות.

מה דעתך על העונה הנוכחית ועל סצינת האופרה המקומית בכלל?

יש מאמצים גדולים להביא את האופרה להמונים, לאנשים צעירים, לאנשים שלא חוו מימיהם הופעת אופרה מלאה, כאלה ששומעים את המילה "אופרה" ונבעתים. יש פרויקטים כמו היציאה לשווקים שעשינו בסתיו או הפסטיבלים בעכו ובירושלים. אנחנו בסטודיו כפנים ה"צעירות" של האופרה, משתדלים להראות שאופרה זה לא דבר מפחיד אלא יכול להיות מהנה למי שבא בראש פתוח.

צפיתי כמעט בכל הפקות העונה ויש הרבה מה לומר, אבל הדבר העיקרי הוא שצריך לתת לקהל קרדיט: יחד עם זה שרוצים להגיש לו מוזיקה טובה באווירה צעירה, יש לבחון בזכוכית מגדלת אילו חומרים מוצגים בפניו, וממי אנחנו, דור צעיר של מוזיקאים, לומדים לעבוד על במה.

בפסטיבל אבו גוש בחרתם לייחד קונצרט לרוסיני. מדוע? 

יש לנו בסטודיו היכולת לשיר בל קנטו, אז למה לא? אני שמחה מאוד על שדודי זבה (המנהל המוזיקלי שלנו) ומיכאל אייזנשטט, המתאם האמנותי של האופרה, קידמו את הרעיון. אנחנו שומעים הרבה בארץ על מופעי בארוק קאמריים, מופעי מחווה ליקירי המוזיקה הישראלית, קונצרטי שלאגרים אופראיים – אבל לא בל קנטו.

אני רואה בקונצרט הזה מחווה למייסד הסגנון שאני כל כך אוהבת לבצע. זו הזדמנות לחשוף מוזיקה שלדעתי לא מיוצגת מספיק פה, כי אין הרבה מודעות לסגנון ואולי אפילו לפרקטיקה. זה אתגר לא פשוט לשיר רוסיני, ואני מאמינה שאנחנו מסוגלים לעמוד במשימה.

יש שמעריצים את רוסיני (ואת הבל קאנטו בכלל) ויש שסולדים מהאקרובטיקה הקולית ומוצאים אותו לעיתים מצועצע.

קודם כל, רוסיני ידע לכתוב לא רק אריות בראבורה מטורפות, אלא גם קטעים ליריים מרגשים. לשאלתך, זה מאוד אינדיבידואלי. יש המוצאים את האקרובטיקה הזאת באמת מייגעת, וזה ממש בסדר, כמו שיש מי שמוצא את האופרות של ורדי כבדות וגדולות מדי. חשוב לדעת מה התוכן כדי להבין שהקולורטורות אינן רק לשם ה"שואו".

בקיץ הקודם השתתפתי בתכנית הידועה "אקדמיה רוסיניאנה" באיטליה, וכזמרת שחלק נכבד מהרפרטואר שלה הוא בל קנטו (מכורח פאך, ובגלל משיכה לסגנון), הבנתי שיש תופעה רווחת של חוסר ידע וכלים. שמעתי זמרים ששרים בבתי האופרה הגדולים בעולם: כולם שרים מאוד יפה, פוגעים בכל צליל, מפגינים טכניקה טובה… אבל לא בהכרח מבינים את התמצית של המוזיקה.

רוסיני בעיניי היה אחד המלחינים שהבינו את הקול האנושי. הוא ידע להכניס רגש בכל פראזה, וסמך על הזמרים שייקחו את מה שכתב וייתנו לו חיים. אני מאוד מתחברת לזה וחושבת שאצל רוסיני יש לזמר מקום לעצב את המוזיקה כמו פלסטלינה, וזה מה שבהרבה מקומות מחפשים היום – לשמוע דברים חדשים – וגם אני מחפשת את זה במה שאני עושה ושומעת.

מהי בעינייך הגישה הנכונה לשירת בל קאנטו? 

כפי שהתחלתי להסביר בריאיון הקודם, לדעתי הגישה הנכונה היא הגישה של המלחין: רוסיני אמר שהדרך ללמוד את הסגנון היא להקשיב לזמרי בל קאנטו אחרים. זה משהו שאי אפשר ללמוד באמצעות הטכניקה, אלא הטכניקה צריכה לאפשר ללמוד את הסגנון.

היום הגישה הזאת בעייתית, כי אין לנו ג'ודיטה פסטה או איזבלה קולבראן להקשיב להן וללמוד, אלא עלינו להסתמך על התיעודים וההקלטות כדי ללמוד על העבר. יש לנו תווים, ביוגרפיות ומכתבים, מאמרים ומחקרים, יש זמרים שמתמחים במוזיקה הזאת ולפיהם אפשר אולי לקבל מושג על כוונת המשורר… מה שיפה זה שלצד חוקי הסגנון, הזמר עצמו יכול לקחת חלק בעיצוב, כמובן בגבול הטעם הטוב – ויש הרבה מקורות שאפשר לשאוב מהם מידע על כך.

אני חושבת שבהינתן ההזדמנות לשיר תכנית שכזו, אשים את הדגש בהצגת צד אחר של המוזיקה – לפני כל קבלטה יש קנטבילה, אז להראות לא רק אקרובטיקה אלא גם מוזיקה רכה ועמוקה יותר.

"המסע לריימס", הפקת 'אקדמיה רוסיניאנה' 2014

מה נשמע בקונצרט?

בתכנית קטעים פופולריים מתוך הספר מסביליה וצ'נרנטולה, אך גם מאופרות פחות מוכרות. למשל "All'ombra amena"- המסיימת את "המסע לריימס", ארייה שתכליתה להציג את הכוח והטוהר של המוזיקה. האופרה נכתבה עבור חגיגות הכתרה אז האג'נדה בחלקה פוליטית, אבל דווקא הסיום מוקדש אך ורק למוזיקה באשר היא. המטרה בארייה היא לאלתר ולקשט ככל האפשר, פרי דמיון הזמרת שמלווה אך ורק בנבל. את הארייה הזאת תשיר טלי קצף הנפלאה.

נשיר גם אנסמבלים מתוך אוספי שירים שרוסיני כתב בשלבים שונים בחייו, דואט מתוך ה"סטאבט מאטר" וגם קטע או שניים מוויליאם טל, שהיא אחת האופרות הקשות והמאתגרות שלו. בקיצור, יהיה מעניין ומשעשע, ואני ממליצה בחום!

מה הלאה? תכניות, חלומות, שאיפות?

אני רוצה לשיר כמה שיותר תפקידים ולהתנסות בכמה שיותר סגנונות: מהבארוק עד הרומנטיקה המאוחרת יש הרבה תפקידים שאני חושבת עליהם כדי לראות איפה אני מרגישה הכי בנוח ולמה אני הכי מתחברת. בטח עוד כחמש שנים אוכל לענות במדויק.

השנה היתה גדושה בפעילות בסטודיו ומחוצה לו. בין היתר, שרתי עם תזמורת אשדוד ובחודש הבא אשיר באירוע של קרן רונן, מסגרת שתמיד כיף לי להופיע בה. אנחנו מתכננים קונצרט סיום שנה בסטודיו לקראת סוף יוני, ואני מקווה שהשנה הבאה תהיה לפחות פוריה כמו החולפת. מקווה שיהיו לי הזדמנויות ללמוד כמה שיותר בתחומים נוספים, כמו האורטוריה והמוזיקה הגרמנית – אופרה ולידר.

"חגיגת רוסיני" – שחר לביא ועמיתיה לאופרה-סטודיו ישירו בפסטיבל אבו-גוש מבחר קטעי אופרות, יצירות דתיות ושירים בליווי הפסנתרן דויד זבה. עוד בפסטיבל: "מיסה חגיגית קטנה" מאת רוסיני בשירת דניאלה סקורקה ואחרים, וכן יצירות מקהלתיות ודתיות של באך, הנדל, ויוואלדי ועוד. בנוסף,  יצירות ווקאליות ממסורת עמים שונים: שני קונצרטים שיוקדשו למלחינים לטיניים כגון רמירז ופיאצולה, קונצרט מחווה לג'ואן באאז, וקונצרט מיצירותיו של שם טוב לוי עם הסופרן קלייר מגנאג'י.

להתבגר עם פיורדיליג'י

טל ברגמן מספרת על המורכבות והרווח שבשירת מוצרט / עמיר קדרון

טל ברגמן, סופרן. למדה בביה"ס בוכמן-מהטה וכעת חברה ב-"מיתר – אופרה סטודיו". זכתה במלגות ובפרסים במהלך לימודיה וכן במלגות קרן אמריקה-ישראל. בין תפקידיה: אלווירה (דון ג'ובני), אאורידיצ'ה (אורפיאו ואאורידיצ'ה), פיורדיליג'י (כך עושות כולן) וברטה (הספר מסוויליה).

נפתח באיזשהו סיכום ביניים לקראת סיום דרכך באופרה-סטודיו.

התקופה שלי בסטודיו היא כיף גדול. אני מאד שמחה עליה ועל כל מה שבא איתה. הסטודיו נתן לי המון ניסיון וגם את הזמן שהייתי צריכה כדי להבשיל, ללמוד, להכיר את עצמי טוב יותר וגם להתמודד עם דברים שלא האמנתי שאני מסוגלת לעשות. הרווחתי גם ביטחון במקום הזה, בזכות מיכאל (אייזנשטט, המתאם האמנותי של האופרה הישראלית. ע"ק) ודודי (דויד זבה, מנהל 'מיתר אופרה סטודיו') שמפרגנים ותומכים, ובזכות החברים הטובים בסטודיו. בקיצור – זכיתי.

את מתכוונת שהמעבר מהאקדמיה אל מסגרת עבודה קונקרטית ואינטנסיבית באופרה יצר אצלך שינוי ביכולת ובתפיסה?

כן, ללא ספק. כשסיימתי את הלימודים, הרגשתי שמה שאני צריכה זה להיות כמה שיותר על במה ולשיר – וזה בדיוק מה שקיבלתי בסטודיו: פרקטיקה, ניסיון ועבודה קשה. ככה גם מתאפשר לי לבדוק את הגבולות שלי ולהתנסות בהמון דברים חדשים, להכיר איך הדברים עובדים מבפנים ואיפה המקום שלי בתוך כל זה.

אני מניח שפיורדיליג׳י היא דוגמה טובה להתנסות ולבחינת גבולות – והפגישה המחודשת איתה ודאי שונה מהראשונה שערכת בתחילת העונה.

כן, פיורדיליג'י היא אחד האתגרים הגדולים שהיו לי השנה. אני זוכרת שכשמיכאל אמר לי שרוצים לעשות הפקה של "כך עושות כולן" בסטודיו ושאל אם אוכל לבצע את פיורדיליג'י, התשובה שלי הייתה שאני מבטיחה לנסות 🙂

התפקיד של פיורדיליג'י היה שונה מכל מה שעשיתי עד אז, והוא מאתגר בצורה בלתי רגילה מבחינה טכנית ואנרגטית. זה תפקיד עם המון זמן במה והמון מוזיקה מדהימה, אך לא פשוטה לביצוע. לפחות עבורי, הוא דרש מאה אחוז ממני ולא טיפה אחת פחות. אחד הדברים המשמחים השנה היה לגלות שאני יכולה לבצע את התפקיד הזה.

עכשיו, כשאנחנו מעלים את ההפקה בפעם השניה, אני מגיעה עם יותר בטחון וגם עם יותר פתיחות לרעיונות, אני חושבת. בכלל, כשחוזרים למשהו פעם שניה אפשר להעמיק לתוכו עוד ולבנות עוד רבדים, או לחזק כאלה שכבר יש. זה כיף אחר.

בואי ננסה לפרק זאת לגורמים. מהו האתגר מבחינה מוזיקלית?

התפקיד בעיקר מאתגר מהבחינה הטכנית: הוא מאד מגוון, וזה אומר קודם כל שהוא דורש שליטה במנעד רחב יחסית. באנסמבלים הטסיטורה בדרך כלל גבוהה והרבה פעמים נדרשת שם עדינות, לפעמים שקיפות ממש, כמו בטריו soave sia il vento לעומת Come scoglio למשל, שדורש המון עוצמה קולית וכתוב בטסיטורה יחסית נמוכה. זה דורש טכניקה מאד טובה לעבור בין המצבים האלה, דרוש מעין שוויון איכותי לאורך כל המנעד וגמישות.

דונה אלווירה בהפקת דון ג'ובני באונ' ת"א

אז מצד אחד ההשמטה של per pietà מורידה משהו מהעומס – ומנגד, מרגע שצלחת את המשוכה הטכנית, אני מניח שקשה לוותר על הארייה. מה גם שזו נקודת מפתח בעלילה ובהתפתחות של הדמות.

נכון, באמת יש איזו צביטה בוויתור על הארייה הזאת, מה גם שבאופן אישי אני מאד אוהבת אותה ומיהרתי להכניס אותה לרפרטואר שלי למרות שהיא לא נכנסה להפקה הזאת. אני חושבת שמבחינה דרמטית היא לא כל כך חסרה בהפקה, כי ניתן לראות לאורך כל האופרה את התהליך שעובר על פיורדיליג'י, את ההתפתחות שלה ואת ההתלבטות; מה גם שהרצ'יטטיב שמקדים את הארייה כן מושר ומעביר את הלך הרוח.

אמת שהאופרה 'עובדת' גם בלי הארייה, ושהרצ'יטטיב נותן די מידע, אבל העניין הוא שהארייה מוסיפה מימד: אפשר להסיק ממנה שפיורדיליג'י מאוהבת בפראנדו מבלי שזה בהכרח יסתור את אהבתה לגוליילמו. כלומר דה פונטה רומז, שומו שמיים, לאפשרות של פוליאמוריה.

אהבתי את השאלה… אפשר לפרש את הארייה, כמעט כמו כל דבר אחר באופרה, בכמה דרכים: אני נוטה להסתכל עליה כניסיון ההיאחזות הכמעט אחרון של פיורדיליג'י בעולם הישן שלה, בעולם הפשוט והמוגדר שהיה לפני שהגבולות נפרצו, לפני כל הגוונים האלה של אפור שצצו פתאום בין השחור והלבן שלה. קודם הכל היה ברור, עכשיו כבר לא.

אני חושבת שיש שם המון אשמה שמלווה את פיורדיליג'י לאורך התהליך שלה וניתן לראות אותה באופן אולי הכי ברור בארייה הזאת. Per pietà, בעיניי, היא חשבון נפש: ניסיון נואש לעשות מה שפיורדיליג'י חושבת ש"נכון" ו"צריך" לעשות.

אני מסכימה שיכול מאד להיות שיש לה רגשות לגוליילמו: הוא כנראה הזוגיות היחידה שהיא מכירה, הקשר הכי קרוב שהיה לה ובסך הכל היה לה טוב איתו, אבל היא כבר במקום אחר עכשיו, ומה שהיא מרגישה לפראנדו הוא אהבה שונה, חזקה מאד ויצרית יותר. הפער בין מה שהיא חושבת שנכון וצריך לעשות לבין מה שהלב שלה מבקש מוליד את הארייה הזאת.

אחד הדברים המעניינים בהפקה הוא הסיום, שבה הבימוי רומז כי אולי פיורדיליג'י ופראנדו ימצאו נחמה זה בזרועות זו. איך את רואה את הדברים ביחס לכל המסע הרגשי המטלטל של הדמות?

יש באמת כל מיני פרשנויות לאיך האופרה נגמרת, וכל במאי בוחר לסיים אותה כראות עיניו. אני מאד אוהבת את הסיום ששירית לי וייס בחרה. בשלושים השניות האחרונות של האופרה קורים כל כך הרבה דברים בין הדמויות, והסיום הוא חמוץ-מתוק כי באמת פיורדיליג'י ופראנדו מצאו את האהבה שלהם ביחד, אבל דורבלה וגוליילמו איבדו את שלהם ונשארים לבד.

אני חושבת שכל הדמויות מסיימות את האופרה אחרת מאיך שהתחילו אותה. הן מתבגרות, מאבדות את התמימות, ויש בהתפכחות הזאת משהו מאד חיובי, אבל גם מאד כואב. זה נכון גם לגבי פיורדיליג'י: אני חושבת שהיא מתחילה את האופרה כדמות יחסית דו-מימדית, בחורה צעירה ותמימה שחיה את החיים שלימדו אותה לחיות בתוך גבולות מאד מצומצמים. במהלך האופרה ממש אפשר לראות אותה גדלה. היא מבינה שדברים משתנים, היא נבהלת כשהיא מגלה שגם הלב שלה יכול להשתנות. אני חושבת שכולם יכולים להתחבר למקום הזה, כשאנחנו מגלים אצלנו רגשות שאולי לא רצינו להרגיש. זה מפחיד, זה חלק מתהליך ההתבגרות שלה ושל כולם.

אני חושבת שגוליילמו הוא מה שאולי לימדו את פיורדיליג'י לרצות. הוא התאים למי שהיא הייתה בתחילת האופרה, אבל הוא כבר לא מתאים למי שהיא גדלה להיות. אני חושבת שפיורדיליג'י ופראנדו מוצאים אחד אצל השני משהו יותר אמיתי, בוגר ונכון להם במהלך האופרה, ולכן אני גם מאד אוהבת את העובדה ששירית בחרה לסיים את האופרה כשהם ביחד.

נדרשו לכע"כ דורות על מנת לזכות בהכרה של אחות שוות ערך לנישואי פיגרו ולדון ג'ובני, ככה"נ כי במבט שטחי היא נדמית מופרכת או מסוגננת מדי. הווה אומר, הקהל חייב להפנים מוסכמות בסיסיות של הז'אנר כמו "אף אחד לא מזהה דמות מחופשת" כדי להתחבר לקוזי. מבחינה זו, את מוצאת שהבימוי של שירית ידבר יותר לקהל מנוסה שכבר שוחה באופרה, או שאולי גם חובבים / מתחילים יתחברו בזכות הלבוש העכשווי?

באמת קשה לי להבין את ההתייחסות לאופרה כאל האחות הפחות מוצלחת בשלישיה. נכון שזה קצת מצחיק שאם האהוב שלך שם על עצמו שפם וכובע את לא מזהה אותו, אבל אלמנט ההתחפשות הזה קיים גם כשלפורלו מתחפש לדון ג'ובאני וגם כשסוזנה והרוזנת מחליפות בגדים וכולם בטוחים שכל אחת היא האחרת.

דווקא בכע"כ זה אולי יכול לסמל משהו, למשל עד כמה מעט הכירו האחיות באמת את הגברים שהתעתדו להינשא להם. בכלל אני חושבת שמי שנתפס לעניין הזה מפספס את העומק הנפלא שיש ביצירה הזאת ואת מה שאפשר לקחת ממנה.

בהקשר לבימוי של שירית, אני חושבת שכולם יכולים להתחבר אליו, לא רק בגלל הלבוש העכשווי, אלא פשוט כי הוא כל כך אנושי וכל כך אמיתי. יש כיף מאד גדול בעבודה על מעין אופרה פרינג', כשהאולם לא גדול מדי והקהל רואה הבעות פנים וניואנסים. שירית עושה איתנו עבודה שכנראה באף בית אופרה לא היו עושים. היא עושה תאטרון ממש. אם לרגע בתוך כל הטירוף הזה אני נותנת לעצמי לנוח, במחשבה או בגוף, היא מיד קולטת את זה. אין דבר כזה אצלה רגע בלי מחשבה, בלי כוונה. אני חושבת שזה בדיוק מה שהופך את מה שהיא עושה לכל כך ססגוני ומעניין עבור הקהל.

הוטחה באופרה גם ביקורת על ההיבט המיזוגני. בעיניי זו שוב התבוננות מוטעית: ראשית, גם הגברים מצטיירים רע, בעיקר בשל הקלות בה הכבוד והגאווה מפילים אותם בפח של אלפונסו; שנית, הטוויסט המרכזי בעלילה – חילופי הזוגות – נעשה ביוזמת הבנות, וזה כבר פמיניזם פר אקסלנס.

אני חייבת להודות שהמשפט cosi fan tutte גורם לי, כמו לרבים (ובעיקר רבות…) לזוע באי נוחות מסוימת. קודם כל כי זו הכללה, ואני באופן עקרוני חושבת שאף פעם אי אפשר להכניס ציבור שלם או קבוצה של אנשים תחת הגדרה מסוימת, בטח ובטח שלא נשים – שהן ציבור כל כך רחב וססגוני. ומעבר לזה כי אני לא מאמינה ש-cosi fan tutte.

כדי שזה לא יפריע לי באופן אישי, אני משתדלת לקחת מהאופרה לא את המסר שנשים הן לא נאמנות, אלא מסר שאומר שכולנו אנושיים, גם גברים וגם נשים, ויכולים להרגיש דברים שאולי לא חשבנו שנרגיש, ולעשות דברים שאולי לא חשבנו שנעשה. זה לא אומר שאנחנו רעים, רק אנושיים ומורכבים.

ברטה בהפקת "הספר מסביליה" באופרה הישראלית

בהצגות הקרובות ההפקה מועתקת לאולם שונה; לפסנתר יצטרף הרכב מיתרים; חשוב מכל – יש חילופים בצוות. להערכתך, כיצד תושפע הופעתך משינויים אלו בצירוף הביטחון והפתיחות שרכשת מההרצה בספטמבר?

מן הסתם דברים ישתנו קצת בהתאם לאולם, וזה נחמד ומרענן לשנות חלל. לגבי השינויים בצוות, בהצגות הראשונות היו איתנו דניאלה סקורקה (דספינה) וענת צ'רני (דורבלה) המעולות, והפעם מצטרפות אלינו טלי קצף ושחר לביא (בהתאמה) והן מביאות כל אחת צבע משלה, אופי ותפיסה שונים, וגם זה כיף ומרענן. בקיצור, אני חושבת שיהיה כיף.

הבעת התלהבות מהעבודה בהפקת פרינג׳ קאמרית, ואני מסכים שאין תחליף לקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין האמנים לקהל. לא שזה סותר, אבל האם את מרגישה מוכנה לשיר את פיורדיליג׳י גם על הבמה הגדולה?

כל דבר בעיתו. אני עדיין בונה את עצמי מהמון בחינות. אני בהחלט חושבת שזה תפקיד שאשמח לעשות בהמשך.

ומה בהמשך? 

אני בדיוק עכשיו בתהליכי עיכול של העובדה שהסטודיו – אולי החממה האחרונה במסלול המקצועי – בקרוב מאחוריי והנה אני יוצאת לעולם הגדול. אני חושבת שזו הפעם הראשונה בחיים שאין לי משהו מתוכנן או מסגרת שקבעתי מראש. תקופה כזאת של חוסר ודאות והמון הזדמנויות. יש בזה גם משהו קצת מפחיד, אבל כרגע אני בעיקר מתרגשת לקראתה.

אני חושבת עכשיו הרבה על מה אני רוצה לעשות ואיפה הייתי רוצה לראות את עצמי בעוד כמה שנים. עוד אין לי כל התשובות לשאלות, אבל אני עובדת על זה, ומקווה להבין דברים גם תוך כדי עשיה (ונסיעה).

הסטודיו נתן לי המון כלים את הזמן להבשיל, להתבגר ולהיות יותר בטוחה בעצמי, והיום אני יותר מוכנה לתקופה כזאת של חוסר ודאות, יותר מוכנה לנסות ולהסתכן, כי במקצוע הזה אין ברירה אחרת. אז מה יהיה? אני עוד לא לגמרי יודעת, בודקת כל מיני אופציות, מתרגשת ומקווה לטוב.

ובטווח הקצר? מה עוד מצפה לך העונה?

אז יש לי עוד שלושה חודשים בסטודיו, וכצפוי, הם מלאים בעשייה: על הפרק קונצרט רוסיני בפסטיבל אבו גוש בשבועות, קונצרט בצוותא שמוקדש כולו לשירים של אהוד מנור, קונצרטים בזאפה שיעסקו במחזות זמר, הפקה של האופרה פלסטאף של ורדי שתעלה בתחילת יולי, ועוד המון המון דברים מעניינים.

בספטמבר אופיע בהפקה של נישואי פיגארו בפסטיבל עכו בתפקיד ברברינה. דניאל כהן ינצח ואיתי טיראן יביים, ויש צוות מדהים של זמרים, אז כיף לי ואני מתרגשת. מקווה שיהיו עוד הרבה דברים לספר עליהם בהמשך.

"כך עושות כולן" – האופרה של מוצרט בהפקת צוות "מיתר – אופרה סטודיו" עם נגנים מסימפונט רעננה בניצוח דויד זבה. טל ברגמן / גוני כנעני – פיורדיליג'י, שחר לביא – דורבלה, טלי קצף – דספינה, איתן דרורי – פראנדו, יאיר פולישוק – גוליילמו, יעקב סטריז'אק – אלפונסו. 28-29.4, מרכז אמנויות הבמה רעננה.

להיות דורבלה

ענת צ'רני מספרת על הופעות הפרידה מהסטודיו ועל המשך דרכה / עמיר קדרון

צילום: אור מני

מצו סופרן, ילידת ישראל. למדה בבוכמן-מהטה, שם זכתה במלגות ובפרסים. הופיעה בארץ כסולנית עם תז' י-ם, אנסמבל מיתר, הקאמרטה, בארוקדה, סימפונט רעננה והקאמרית הישראלית. המשיכה לימודיה בסטודיו של האופרה הישראלית, במסגרתו שרה את דידו, כרובינו, הנזל, דורבלה ועוד.

השיחה הקודמת שלנו נערכה אחרי שסיימת תואר ראשון ולפני האופרה-סטודיו, במעין שנה של חיפוש. עכשיו את שוב מתקרבת לפרשת דרכים, וזה זמן לערוך סיכום ביניים של הקדנציה שלך בסטודיו.

האמת שיש לי רק דברים טובים לומר על הסטודיו. סיימתי שנתיים אינטנסיביות ומרתקות בהן זכיתי לשיר מגוון תפקידים ובקונצרטים בשלל קונסטלציות ותנאים, מהטובים ביותר להזויים ביותר, והכל הכל הכל לימד אותי המון ועיצב אותי להיות אמנית מעמיקה יותר, בשלה יותר, פחות לחוצה (בדברים מסויימים…) ויכולת הלמידה שלי השתפרה פלאים. אני לקראת ההפקה האחרונה שלי במסגרת הסטודיו. אשיר את דורבלה בכך עושות כולן, ואני כל כך מתרגשת לקראת זה. זו אחת האופרות האהובות עליי ללא ספק!

בואי נשים את הדברים על השולחן: פיורדיליג׳י מקבלת את האריות הכי שוות ודספינה היא דמות שבנויה לגנוב את ההצגה. באיזה אופן את מתרגשת דווקא לקראת דורבלה?

הממ… שאלה מעניינת. דבר ראשון, אני רואה את האופרה כמכלול: המוזיקה מדהימה ביופיה, והדרמה מאוד שטותית לכאורה, אך לדעתי יש בה המון שאלות פתוחות ועומק רב.

דורבלה דמות מאוד מאתגרת ומעניינת בעיניי. היא מצד אחד ילדותית ואימפולסיבית, ומצד שני אולי בעצם בשליטה במצב, וגם קצת מסובבת את העניינים ואת העלילה. זה תלוי בעיני המתבונן (ובעיני הבמאי); מבחינה קולית, אולי האריות לא מרשימות – אבל הן לא קלות בכלל, הן דרמטית והן מוזיקלית! הראשונה היסטרית ועל סף "שבירת הכלים", דבר שיכול להיות ספק מצחיק ספק רציני, ובכל אחד מהמקרים אני מאמינה שהמצוקה שלה אמיתית. אחרי הכל גם אם "מזייפים" את המלודרמה כדי לעורר רחמים או אמפתיה ולתפוס תשומת לב, כנראה שמגיעים ממקום של מצוקה אמיתית.

הארייה השניה שלה לכאורה קלילה, אך לדעתי שוב, היא די רצינית. ההרמוניה הלא צפויה שחוזרת על עצמה בנושא הראשי מעידה על הדיסוננס בין הקלילות החיצונית של דורבלה ובין הגלים הגועשים בתוכה. לדעתי דורבלה מתאהבת בגוליילמו באמת ובלב שלם, ונמצאת בדילמה לא קטנה מזו של אחותה.

ואחרי ההרפתקה עם גוליילמו, היא יכולה לחזור לפראנדו כאילו לא קרה דבר? במלים אחרות, איך את מפרשת את סיום האופרה?

אני לא חושבת שהסוף הוא טוב. לדעתי האחיות הרבה יותר נבגדות מאשר הגברים בסיפור הזה.

לצד הבנת הדמות, האם יש בך הזדהות איתה, ולו חלקית? מה את מביאה מעצמך לדורבלה?

אני חושבת שבמקצוע הזה יש הרבה מקום לפרשנות וטוב שכך. אני מזדהה עם כל הדמויות שביצעתי עד כה, מהסיבה שאני מנסה להבין מה מפעיל את הדמות, מה היא רוצה, מה המטרה שלה, מה היא מרגישה, ואז מתחברת ומוצאת את זה מתוך החיים והעולם שלי. זאת אומרת שאחרי שאני מבינה או מחליטה מה המטרה והרצון והרגש של הדמות, אני חושבת מה היה גורם לי לאותן התחושות, מול מי בחיים שלי אני מרגישה את מה שהדמות מרגישה, מתי בחיים שלי אני מתנהגת כמו הדמות, ואז כשאני על הבמה, אני לא מרגישה שאני רק דמות, כי יש בה המון מענת – אבל זו גם לא רק אני.

ואם הקונספט שלך מתנגש עם הבימוי? נאמר, אם יוחלט בהפקה הקרובה על הפי אנד, איך תיישבי את הפער?

אני בד״כ מתאימה את עצמי לבימוי ומנסה לגרום לזה לעבוד לא משנה מה. אני לומדת לאט לאט שאין לי שליטה על הכל, ושאני יכולה לעשות רק את הטוב ביותר שלי – וחוץ מזה אין לי הרבה מה לעשות…

אני מקווה שהדברים יעלו הפעם יפה בזכות העבודה בצוות ששהית במחיצתו שנתיים אינטנסיביות. אולי חלק מההתרגשות נובע מכך שזו כנראה ההזדמנות האחרונה לעבוד במסגרת הספציפית הזו?

הנסיבות בהחלט מרגשות וטעונות ברגשות מעורבים, אבל אני מנסה לא לתת לזה להשפיע לי על תהליך העבודה. מקווה שאצליח, ומקווה גם להמשיך לעבוד עם הקולגות הנפלאים עוד הרבה.

אני איתך. עשיתם לפני כמה חודשים דונג׳ו, עכשיו קוזי – חייבים להשלים את הטרילוגיה כשאת בנעלי כרובינו.

תראה, זו ההפקה האחרונה שלי עם הסטודיו, אז לצערי הרב מאוד לא אזכה להעלות את נישואי פיגארו עם הזמרים הנפלאים האלו. מה שכן, הרגע חזרתי מצרפת מתכנית קיץ שנקראת Escales Lyriques המתרחשת על אי קסום במערב צרפת, שם העלינו את נישואי פיגרו ושרתי דווקא את התפקיד (המדהים, יש לומר) של סוזנה. היה לי תענוג מהתו הראשון ועד האחרון! למרות שאני נחשבת מצו גבוה שהוא טייפקאסט לכרובינו, הם דווקא רצו סוזנה עם קול כמו שלי, והאמת שזה עבד טוב, כי הטסיטורה היתה מאוד נוחה לי והרגשתי טוב עם התפקיד.

בכלל, היו לי כמה קולגות מדהימים והיה תענוג לעבוד על יצירת המופת הזו. היה לי לכבוד לשיר תפקיד ראשי וכה גדול בהפקה הראשונה שאני משתתפת בה מחוץ לארצנו הקטנטונת, גם אם זו היתה בסה"כ סדנת קיץ. הבמאי עובד בבית האופרה של בריסל והיה מאוד מעניין לעבוד איתו. הסתדרנו מעולה והבנתי את הראש שלו מהר מאוד. אהבתי את הפרשנות שלו לטקסט ולמוזיקה. נהניתי גם מהזמרים ששרו איתי בתכנית, ובמיוחד מה"פיגארו" שלי שכרגע שר באופרה סטודיו של ליון ומהרוזן ששר בדויטשה אופר בברלין. כמובן שאשמח לשיר את התפקיד הזה שוב ושוב, וכמו כן גם את כרובינו 🙂

הזכרת את עניין הפאך. ההגדרה המעורפלת משהו ׳מצו לירי גבוה עם גיחות אפשריות לסופרן׳ היא יתרון או חיסרון בתעשיה?

שאלה טובה מאוד. לדעתי עדיף שזמר מתחיל יהיה עקבי בבחירת התפקידים, כך שהפאך שלו יהיה כמה שיותר ברור. אני חושבת שיותר קל להתמודד עם זמר שמסווג לפאך אחד, כך קל יותר ללהק אותו. מכאן שעלול להחשב לא קל או לא נכון לעבור בין תפקידים ובין פאכים לפני שביססת את עצמך ולפחות השגת סוכן. אני ממש ממש בתחילת הקריירה שלי, ואולי זה יכול לבלבל כשקוראים בקורות החיים שלי ששרתי תפקידי מצו לצד תפקידי סופרן הן באופרות והן באורטוריות.

בסופו של יום, אני זמרת שיכולה לשיר מה שנוח לי ומה שמרגיש לי נכון. יש לציין גם שתפקידי המכנסיים של מוצרט והנדל נכתבו לסופרן, כי בתקופה ההיא זמרות המצו היו בעצם זמרות אלט. אולי יום אחד הגדרת הפאך שלי תשתנה – אבל עד אז אני מאוד מאוד נהנית לשיר כמה שיותר תפקידים ויצירות, ולפרש אותן לפי היכולות והראות שלי.

בחזרה לקוזי: מי ומי בהפקה?

לצידי ישיר קאסט מדהים! טל ברגמן וגוני כנעני תחלוקנה את פיורדיליג'י, איתן דרורי ישיר את פראנדו, יאיר פולישוק – גוליילמו, דניאלה סקורקה – דספינה, ויעקב סטריז'ק יהיה דון אלפונסו. הניהול המוזיקלי בידי הגאון מכולם, דוד זבה, ועל הבימוי – שירית לי-וייס המדהימה והמהממת.

אני מניח שכל המעורבים היו שמחים לעבוד על הבמה הגדולה, ומצד שני כפי שראינו בדונג׳ו ובהפקות אחרות של הסטודיו – יש להפקות הקאמריות-פרינג׳יות קסם מיוחד.

בהחלט מסכימה שלפרינג' יש הקסם שלו. אם לומר את האמת, כשחושבים על זה, רוב ההפקות בהן שרתי הן בעצם סוג של פרינג'. הניסיון שלי על במה גדולה הוא עדיין מאוד מאוד קטן. אני יכולה להגיד לטובת ההפקות הגדולות, שיש משהו משחרר בזה שאתה לא עסוק גם במה שקורה מאחורי הקלעים: אין לך דאגה שמא תשכח את האביזרים, שהאיפור שלך לא יהיה מספיק טוב, שהשיער לא יחזיק מעמד, שתשכח את כיוון אחת הכניסות לבמה או אפילו תשכח בכלל להיכנס לבמה (כבר קרה – לא לי, בהפקות)! מוטלת עליך פחות אחריות לוגיסטית, ואתה נחשב אמן שבא לעשות את התפקיד שלו וללכת הביתה.

אז מצד אחד זה משחרר ויש יותר זמן להתרכז לפני תחילת המופע ובחילופים; הבמה גדולה יותר ולא רואים את הקהל (לרוב) ויש תחושה של עולם מקביל ומרחף מחוץ לזמן. מצד שני, יש לפעמים פחות מעורבות בבניית הדמות, פחות מקום לדעה אישית (שוב, לא תמיד!) ובסוף הערב כשמשתחווים, אולי מרגישים שהתוצר קצת פחות "שלך". סליחה שהתשובה שלי מתפרשת כתשובת "שני צדדים למטבע" אבל כנראה שבאמת בכל דבר יש פלוסים ומינוסים, ואנחנו האמנים מחוייבים להפיק את המיטב מכל סיטואציה, מכל תקציב הפקתי, מכל פרטנר ומכל קונספט 🙂

הזכרת את הקהל, ובאמת בהפקות הפרינג' נוצר בינו וביניכם קשר אינטימי שלא ייתכן על הבמה הגדולה. את מוצאת בזה משהו מאיים או מלחיץ? אולי גם כי מדובר בסוג שונה של קהל?

אני דווקא אוהבת לשיר קרוב לקהל. זה יוצר איזשהו מתח והתרגשות אחרת. כמובן שלא כיף לראות מישהו בקהל מפהק באמצע הארייה או משחק עם הטלפון, או לוחש לזה שלידו משהו שבאותו הרגע אני תמיד בטוחה שהוא עליי ושהוא שלילי, אבל זו חוויה שונה לגמרי מהדיסטנס שיש על הבמות הגדולות. יש לפעמים הרגשה שאתה והקהל עוברים משהו ביחד, תהליך כלשהו.

אני לא בטוחה שסוג הקהל הוא מה שקובע. יש הרבה מקרים שבהם הקהל לא מגיב, בין אם זה על במה גדולה או בפרינג׳. אולי זה קשור לאנרגיות של הזמרים ולכימיה שנוצרת ביניהם – וגם בינם ובין הקהל. אני מאוד מאוד נהנית לשיר ולהופיע וכנראה שכמעט בכל מסגרת אמצא את הטוב.

בצדק טענת שיש הרבה פרמטרים, ובמוזיקה כמו במוזיקה – קשה לנבא את התוצאה. יחד עם זאת, לפחות מניסיוני יש הבדל ניכר ועקבי בין אופי קהל מנויי האופרה לזה שמגיע לשמוע את הסטודיו. ארחיק לכת ואומר שקוזי, כאופרה ליודעי ח"ן, תעבוד יותר טוב בהפקה פרינג'ית-אלטרנטיבית. נשמע הגיוני?

אני חושבת שקוזי היא אחת האופרות המוצלחות שיש, אבל זה עניין של טעם! לדעתי היא עובדת נפלא ומעולה על במה גדולה ומלאה בתקציב. קהל מכל סוג אוהב הפקות טובות שעובדות, ואני לא יודעת כל כך לקרוא קהל או לסווג אותו. אני חושבת שהקהל המבוגר והמנוסה יותר יודע לזהות הפקה טובה. אני לא יודעת לגבי פרינג' או לא, אבל אני חושבת שהקהל יודע לזהות כשזמר הוא בתחילת דרכו…

על כל פנים, אני מאוד שמחה על ההזדמנות לגלם תפקידים כל כך גדולים ומשמעותיים על במות קטנות. יש לי עוד איזושהי דרך לעבור עד שאבצע תפקיד ראשי על במה גדולה. מקווה שבקרוב מאוד אהיה בשלה לעלות שלב 🙂

אנסה לחדד את דבריי. מסכים איתך שקוזי יכולה לעבוד בקונסטלציות שונות – כיוון שניתן לחוות אותה בכמה רבדים: אפשר "להסתפק" בהתפעלות מיופי המוזיקה ולצחוק בסצינת הרופא, ואפשר להתעמק הלאה במטמון הזה, כי זו אופרה מאד מסוגננת ויש בה פילוסופיה ואלגוריה ומורכבות ותחכום, ודיון חוצה זמנים בסוגיות של אהבה ונאמנות – אבל זה דורש מהקהל נכונות ואיזשהו מאמץ ורצון ליותר מאשר ערב של בידור באופרה.

אדגים את הרעיון על-פי הארייה הראשונה שלך. הזכרת קודם את כפל המשמעות בה, ואני מוצא שם קצה חוט לפענוח האופרה: הטקסט רגשני מאד כבר ברצ'יטטיב – "אני שונאת את האור, את האוויר, את עצמי", ואז "מי לועג לכאבי?" – והלעג בכלל מגיע מהתזמורת! זה רמז למה שקורה בארייה, שם המוזיקה כבר ממש מגחיכה את הסיטואציה. מוצרט בעצם נמצא שם כדי להזכיר לנו שלפחות בנקודה זו, דורבלה היא קרבן של הנסיבות ועוברת סערת רגש רק בגלל התרגיל המרושע שמניע את האופרה. אישית הרגשתי את המתח הזה שוב ובאורח קיצוני ברסיטל של שחר לביא, שממש לקחה את הניגוד עד הקצה בביצוע מאתגר שאפשר אולי לכנות 'מודע לעצמו'.

הווה אומר, קהל שאינו די קשוב ורגיש, יפספס את המהלך המתוחכם של מוצרט ויגבש דעה מוטעית על דורבלה. אז השאלה היא בעצם אם את מתייחסת לכל זה כשאת בונה את הופעתך, או זורמת מתוך הבנה שהקהל לא הומוגני וזה בסדר שיחווה את הנעשה בכל מיני רמות?

קודם כל, מאוד נהניתי מהביצוע של שחר לארייה ובכלל מהרסיטל. לדעתי שחר היא אחת הזמרות המוכשרות והמבטיחות. לשאלתך, אני באופן כללי משתדלת שלא לבצע יצירות באופן שמודע לעצמו, אלא אם מדובר בדמות שמעמידה פנים. גם אז, אם היא עושה את זה על מנת לשכנע – אני לא חושבת שיש מקום להגחיך סיטואציות. אם הדמות מוקצנת, היא תעבוד הכי טוב אם היא תתנהג ממקום אמיתי וטוטאלי. אני בעד להקצין כי הארייה הזאת מוקצנת; ובאופרה עצמה, בשונה מרסיטל, דורבלה לא לבד על הבמה כך שהתגובות של דספינה ופיורדיליג'י יכולות אולי להדגיש את הפן הקומי של ההיסטריה שלה.

דורבלה היא אולי דמות אימפולסיבית, הפכפכה, ילדותית והיסטרית – וזה מה שמצחיק. אם תפגוש מישהו שעושה את עצמו נוירוטי זה יהיה פחות מצחיק ממישהו שבאמת ובתמים כזה. אני לא חושבת שאפשר לכוון לתגובה אחידה של הקהל. לכל אחד יש חיבור וקונוטציות שונות, טעם שונה, עולם שונה של מושגים ורגשות, ואני מברכת את זה. זו מהות האמנות: לא כל אחד ירגיש את אותם הרגשות כמו האחר כשיסתכל על אותו הציור או הפסל, וכך גם עם מוזיקה ואופרה.

דרך אגב – אם כבר מדברים על סוגי קהל – האם האופרה תוצג בשלמותה, או שיתחשבו במאותגרי השלפוחית?

הוחלט להוריד את Per pietà.

לאאא! אנו קרבים לסיום, וזה הזמן לברר מה תוכניותייך להמשך העונה.

השנה אסע לתחרויות ואודישנים לסוכנויות. היעד הוא כנראה גרמניה וצרפת. בארץ אשיר באוקטובר בסימפוניה השניה של מהלר עם אנסטסיה קלוואן ותזמורת י-ם בניצוח פרדריק שזלן. מקווה שיתווספו בקרוב עוד פרוייקטים!

בהרבה ריאיונות שב ועולה הצורך ביזמות מוזיקלית. האם עכשיו, כשאת לא כבולה ללו"ז התובעני של הסטודיו, נזכה להחייאה של אנסמבל ליריק? אנחנו תמיד שמחים לעוד לוביסטים למען הבארוק, ומשיכתך לתחום ידועה

ראשית, מאוד נהניתי להיות ״כבולה״ ללו״ז של הסטודיו! אני חבה את ההתקדמות שלי לאינטנסיביות ולקשת ההזדמנויות שניתנו לי. ושנית, הלוואי! אולי יהיו עוד הפתעות… אולי השנה אממש את הרצון שלי להעלות קונצרט שירים צרפתיים ורוסיים.

"כך עושות כולן" – האופרה של מוצרט בשירת זמרי 'מיתר – אופרה סטודיו'. ניהול מוזיקלי – דויד זבה. בימוי – שירית לי וייס. 12-14.9.14, בית האופרה (חדר חזרות – דרך כניסת אמנים). כניסה חופשית בתיאום מראש.

שיעור בבימוי

חוויה מרובת רבדים בהפקת אופרה קאמרית / עמיר נהרי

צילום: גדי דורון

דון ג'ובאני מאת מוצארט (ליברית: לורנצו דה לה פונטה) מבוססת על האגדה העממית על דון חואן כובש הנשים, ונותרת אחת האופרות המורכבות והמתוחכמות ביותר ברפרטואר. למרות שנכתבה בסוף המאה ה 18 היא מפתיעה במבט הכמו-מודרני שלה על הטבע האנושי: מבט ריאליסטי, מעמיק, נוקב וחסר רחמים. האופרה מתארת עולם שקרי, מזויף, בו המוסר והמצפון נכנעים בקלות ליצרים, לאנוכיות ולאופורטוניזם המניעים את האדם; בעולם ציני כזה אדם לאדם זאב, וכשמתעורר הצורך באהבה הורית או רומנטית, תוצאה כמעט בלתי נמנעת היא חורבן והרס עצמי. המוזיקה הגאונית של מוצרט נעה בהתאם בין האירוני-הציני ובין הרגשי והדרמטי, וכוללת רגעים מוכרים אהובים כמו הדואט Là ci darem la mano, הסרנדה וכמובן העימות ב"סצנת הקומנדטורה".

"דון ג'ובאני" מהווה על כן אתגר משמעותי עבור זמרי "מיתר – אופרה סטודיו"– צעירי האופרה הישראלית החדשה. הם ניגשו אליו במרץ רב ובהנאה ניכרת לעין, וזו עברה בהצלחה גם לצופים באולם האינטימי של מרכז פליציה בלומנטל. ההפקה תבעה מהזמרים תנועה רבה, שימוש בגוף ועושר של הבעות, והם עמדו בכך בהצלחה. הצטיינו במיוחד הסופרן דניאלה סקורקה בתפקיד צרלינה וזמר הבאס יעקב סטריז'אק בתפקיד הקומנדטורה. סקורקה הביאה שארם שהשתלב היטב בקולורטורה הלירית הצלולה שלה, בעלת הגוון המבריק והיפה. סטריזא'ק הביא עימו נוכחות בימתית יוצאת מן הכלל וקול באס עמוק, עשיר ועוצמתי.

טובים מאוד היו גם שני הבאריטונים בתפקידים הראשיים : עודד רייך (דון ג'ובאני בתפקיד אורח) ויאיר פולישוק (לפורלו), והטנור איתן דרורי. לפולישוק קול יפה, עוצמתי וטבעי ונראה כי תפקיד לפורלו תפור עליו היטב. גם לרייך קול עוצמתי ויפה והוא גילם בכריזמטיות את דמות הפלייבוי הגברי והיהיר. חסרה עדיין מידה של ורסטיליות, שהיתה מאפשרת לו גם להיות יותר עדין ומרגש כשצריך, בקול ובמשחק, למשל בדואט עם צרלינה. הקול של איתן דרורי הסתמן לא כ-איטלקי" טיפוסי או כ-"שמן", אלא כקול חם וטבעי יותר, מה שאפשר לו למלא בהצלחה את התפקיד הנוגע ללב של דון אוטביו. רייך, פולישוק ודרורי, ובמיוחד סקורקה וסטריז'אק מסתמנים על כן כהבטחה, וכמי שיוכלו בעתיד להצליח גם בהפקות האופרה הישראלית החדשה.

מי שעוררו סימן שאלה היו אנטון אלכסייב, שהיה מזטו סביר אך לא יותר מכך, וכן זמרות הסופרן גוני כנעני (אנה) וטל ברגמן (אלווירה). כנעני שרה עם ויברטו רב ולא הראתה יכולת מספקת. ברגמן הציגה קול נאה, אך עדיין עתיר בוויברטו וכן נוכחות אנמית יחסית. המנהל המוזיקלי של הסטודיו, דויד זבה, ליווה ביעילות על הפסנתר. חבל שהתוכניה שניתנה לקהל היתה דלה; היה ראוי ומכובד יותר לכלול, מלבד שמות הזמרים, גם הסברים על היצירה ועל הסטודיו.

אם מבחינת השירה הסתמנו הבטחות לעתיד, הרי שמבחינת ההפקה והבימוי, האופרה הבוגרת יכולה כבר בהווה לקבל השראה מהסטודיו הצעיר שלה. למרבה הצער, אנו רואים במשכן יותר ויותר הפקות ראוותניות ונבובות. במאים בעלי שם מחו"ל מתאמצים להדהים את הקהל עם "טריקים" של בימוי ואסתטיקה – לעיתים על גבול הביזאר, אך יוצרים בעיקר עומס ובלבול בקרב הצופים, ומסיחים את הדעת מהמוזיקה. מצער במיוחד הוא שימוש היתר באבזרים: מהאקוואריום המטופש ב"אותלו" ועד המצעד הבלתי פוסק של רכבים, פסלים, מכונת הימורים וכלי נגינה גדולים ב"סיפורי הופמן".

כאן המקום להוריד את הכובע בפני הבמאית שירית לי וייס, שהובילה בהצלחה רבה את הסטודיו והדגימה כיצד ניתן ליצור הפקה מצויינת באמצעות בימוי קולח, אינטליגנטי וצנוע, שאינו מנסה להמם, אלא לחקור ולייצר פרשנות נבונה, החושפת ומבארת עוד רבדים ביצירה. בימוי כזה אינו מסיח את דעת הקהל, אלא מרתק ומענג אותו. כך למשל, בירית אדומה שימשה בצניעות אבזר בידיו של דון ג'ובאני השר על כך שהעניק לדונה אנה את "מה שהיא רצתה" – ובכך לרמוז הן על אובדן בתוליה של אנה והן על דמו הניגר של הקומנדטורה. דוגמה מוצלחת נוספת לבימוי היתה כשלפורלו מאמץ חזות בטוחה אך גם טווסית בסוף היצירה – באופן המרמז שכעת בידו העוצמה להיות מצפוני, אך גם פתיין ונצלן כמו פטרונו לשעבר; זאת, כיוון שבעולם האמיתי הלקח בסוף היצירה אינו מחזיק לנצח, והדילמה המוסרית נמשכת. כהערה קלה לשיפור, חסרו לי בתוך התנועה הרבה גם כמה רגעים סטאטיים, שהיו מאפשרים – כמו שתיקה בין מילים – ליצור חיבור אינטימי ועז יותר עם הקהל. כך למשל ניתן היה להעמיד את סטריז'אק בסצנת הקומנדטורה במקום להניע אותו.

ניתן לאמר שהאולם האינטימי אפשר חירות שאין לבמאי המשכן, הנדרשים לעניין גם את יושבי השורות העליונות ביציע. ניתן גם לאמר שהסטודיו חופשי מהצורך להדהים את משלמי הכרטיסים היקרים של בית האופרה. בכל זאת, הלוואי שקברניטי האופרה יאמינו יותר בקהל שלהם ויבכולתו להעריך איכות, יחסכו כסף על במאים זרים בעלי מוניטין (?) ועל אבזרים מיותרים, ישמרו את מפגני הראווה למצדה וייצרו הפקות נבונות וממוקדות יותר.

לסיכום, צוות הסטודיו התמודד בכבוד עם האתגר הטמון ב-"דון ג'ובאני" באמצעות בימוי מצויין, מרץ וכן חדווה שחילחלה גם לקהל. הסתמנו כמה הבטחות בקרב הזמרים הצעירים, בזכות קולות יפים, מקצוענות בסגנון ובדיקציה ועבודת צוות. על יסודות אלו צריכים להיבנות עוד גוון וניואנסים בהבעה, בייחוד העדינה והלירית, שיפור בשירת הדואט וכן העמקה פסיכולוגית ואינטלקטואלית שתהפוך את המשחק לאותנטי יותר, ואת ההגשה לבשלה יותר. עם זאת, בשורה התחתונה ההפקה היתה מהנה מאוד ויצרה ציפיה לקראת הבאות.

"דון ג'ובאני" בביצוע "מיתר – אופרה סטודיו". ניהול מוזיקלי – דויד זבה. בימוי – שירית לי וייס. משתתפים: עודד רייך – דון ג'ובני, יאיר פולישוק – לפורלו, טל ברגמן – דונה אלווירה, גוני כנעני – דונה אנה, דניאלה סקורקה – צרלינה, אנטון אלכסייב – מזטו, יעקב סטריז'ק – הקומנדטורה. המרכז ע"ש פליציה בלומנטל, 9.4.14.

ערב כישרונות צעירים

מופע מסדרה חדשה בהשתתפות זמרי האופרה-סטודיו / עמיר קדרון

לידתה של סדרת קונצרטים אינה דבר מובן מאליו. האקלים התרבותי-כלכלי אינו מעודד זאת, ואפילו הצלחה אמנותית (או פוטנציאל לכזו) לא תבטיח הישרדות מעבר לעונה בודדת. בעקבות הקונצרט "למות מאהבה", יש לקוות כי תימצא דרך למשוך קהל למופעי "לילה זוהר באופרה", סדרה חדשה המשותפת לתז' נתניה ולאופרה הישראלית. שיקלול רכיבי הערב המדובר רומז שעם מעט כיוונונים, יהיה למייסדי הסדרה להיט ביד.

בפורמט אין כל חדש: שרשרת אריות ואנסמבלים מלב הרפרטואר. יש הרבה קונצרטים בסגנון, אך ההבדל נעוץ בפרטים. המעלה הבולטת של "לילה זוהר באופרה" היא ששרביט הניצוח הופקד בידי דויד זבה. יש חשיבות רבה לכך, כיוון שהזמרים שהשתתפו במופע הם צוות "מיתר – אופרה סטודיו", תכנית ההכשרה בניהולו של זבה – ומי כמוהו מכיר את הקולות ומסוגל להעניק להם את הגב התזמורתי הנכון?

אין מנוס מהשוואה לקונצרט דומה שהתקיים בעונה שעברה. פרטיו לא יצוינו מפאת (חוסר) כבוד הנוגעים בדבר, ודי לומר כי המנצח – ששמו דווקא הולך לפניו בעולם – הוציא תחת ידיו תוצר נחות, ממש שפל חסר תקדים. התזמורת נשמעה כאוסף מקרי של נגנים; חטיבות הכלים פעלו ללא קשר ביניהן, והבלגן שרר גם בתוכן; הצליל היה גס, אנטי מוזיקלי ונטול סגנון; הזמרים בקושי נשמעו והלכה למעשה אולצו לצרוח.

בירור קצר העלה כי החליט מי שהחליט שחשוב לזמרים להתנסות בעבודה עם תזמורת, אך מטעמי חיסכון, ככה"נ, לא הוטלה המשימה על תז' האופרה, אלא על אחת התזמורות מהפריפריה (שמתחילה, כידוע, קילומטרים ספורים מת"א). בנוסף, בשם הידוק החגורה, צומצמו החזרות למינימום האפשרי – ועוד הגדילו פרנסי האופרה לעשות והגו פטנט: הקונצרט המתוכנן הוכפל ובוצע פעמיים ברצף, וכך הורווחה חזרה על חשבון הקהל.

מדוע להעלות כל זאת לסדר היום? כדי לחדד את האבחנה שאפשר גם אחרת. אין להסיק מכך שהמופע "למות מאהבה" היה מושלם (יש עוד כברת דרך לשם), אבל ניכר שהדברים לא נעשו כלאחר יד. גולת הכותרת של הערב, אפוא (ויש כמה טוענות לכתר), היתה תמונת הפתיחה לאופרה "צ'נרנטולה" (בנוסח עברי של זבה), שזומרה ושוחקה בכישרון רב ואף הצליחה לגרוף צחוקים ותגובה חמה מהקהל המנומנם. ענת צ'רני הקסימה בתפקיד הראשי; גוני כנעני וטל ברגמן כמעט וגנבו את ההצגה כצמד האחיות; יאיר פולישוק השלים היטב את האנסמבל בקולו הערב; ונדמה שמפגן המצוינות גרר אחריו גם את התזמורת, שנשמעה הרבה יותר מגובשת, מבריקה ולעניין ביחס לשאר התכנית.

ראוי לציין כי הקונצרט נפתח בקטעים מתוך "הספר מסביליה" ("Una voce", "Dunque io son"), ובהם נשמעה צ'רני מעט מהוססת – כאילו אינה ממוקמת בנחת בשירת רוסיני, או כמו לא החליטה סופית מה בדעתה לעשות עם המוזיקה. כיוון שכצ'נרנטולה זהרה ואף ריגשה, נראה שמדובר רק בצורך לצבור ניסיון נוסף, ושההזדמנות הבאה לשמוע אותה כרוזינה תשביע רצון.

תואר 'תגלית הערב' מגיע לבאס יעקב סטריז'ק, שהפליא לשיר את "Udite, o rustici" (מתוך "שיקוי האהבה", ושוב בתרגום זבה). בקצרה: קול אדיר ונדיר שנועד לגדולות. מאותה אופרה, איתן דרורי שר באורח נוגע ללב את הלהיט "Una furtiva lagrima", אך נמנע מהפיכתו לתצוגת תכלית מודעת לעצמה (מחלה אופיינית לטנורים), אלא הגיש פרשנות כנה וספוגה ברגש אמיתי.

קטע מצוין נוסף זומר ע"י דניאלה סקורקה – "Eccomi… O quante volte" ("רומיאו ויוליה", בליני). התהליך שבו מצויה הזמרת נושא פירות שהופכים כל מפגש עמה לחוויית האזנה מפתיעה ומרתקת. ייתכן שמדובר בהתרשמות אישית בלבד, כמובן, אך נדמה שנדבך אחר נדבך, נוספים לקולה רבדים של צבע, עומק וברק רך המעניקים לו נופך של נשיות בוגרת. מלכתחילה הסתמנה סקורקה כלא רק קול יפה, ולבטח כהרבה יותר מעוד סופרן לירי גנרי מצוי; כעת התמונה ברורה יותר: הקול מתעצב סופית, ואיתו אישיות מוזיקלית בעלת חותם ייחודי. אם להתמקד שוב בקטע המדובר, מלה טובה מגיעה גם לרות ורון על נגינתה המשובחת בקרן היער.

התכנית כללה עוד קטעים רבים ואין אפשרות או טעם להתייחס לכל, אלא לערוך סיכום ביניים ולצאת בקריאה לקהל לפקוד את ההופעות ולהתרשם במו אזניו. הקונצרט הבא בסדרה ייערך ב-11 בפברואר תחת הכותרת "כרמן וצועניות אחרות"; עוד לפניו יתקיים ערב דומה, במתכונת קאמרית מזמינה לא פחות. כיצד ניתן להתעדכן בפעילות הסטודיו? הישועה לא תימצא, כמה מפתיע, באתר האופרה הישראלית; לפיכך רצוי להירשם לעמוד שפתחו זמרי התכנית ובו יועלה מידע אודות פעילותם.

עוד כמה מלים על הקונצרט: ראשית, התזמורת. לפחות על פי התרשמות חד פעמית, אין בשורה יוצאת דופן. חטיבת כלי הנשיפה מעץ טובה ורהוטה, וזוהי כרגע המעלה המרכזית של ההרכב. מן הסתם בנסיבות אחרות תתקבל תוצאה שונה; לרוב, בערב המדובר נעדרו מהצליל התזמורתי ברק ואופי. דיווח יימסר, בלי נדר, לאחר הקונצרט הבא.

שנית, מעלה חשובה נוספת של המופע, וזו העובדה שנמשך קרוב לשעתיים ברציפות – אך ללא תחושה של אריכות יתר, מיצוי או נפילת מתח. הדבר כלל אינו מובן מאליו. שלישית, ההנחיה. בפתח הערב ציין זבה בהקלה שלא הוטל עליו התפקיד (האזנות קודמות מוכיחות שהוא דווקא מצטיין בזה), והזמין לבמה את אסתי זקהיים לצורך העניין. בסה"כ עשתה זו את עבודתה נאמנה, בגובה העיניים ובמינון מדויק של הומור. קשה לומר שיש ערך מוסף אמיתי לגימיק של מנחה-סלב, אבל כל עוד התזמורת מסוגלת לעמוד בהוצאה, ובהנחה שהמהלך יגייס קהל – דיינו.

"למות מאהבה" – מופע מסדרת "לילה זוהר באופרה" של תז' נתניה (הקאמרית הקיבוצית). קטעי אופרות איטלקיות בשירת זמרי "מיתר – אופרה סטודיו". מנצח ומנהל מוזיקלי: דויד זבה. מגישה: אסתי זקהיים. 14.1.14, היכל אמנויות הבמה, הרצליה.

מתחת לאף

הפקה קטנה מוכיחה שלא הכל רקוב בבית האופרה / עמיר קדרון

המחזור הנוכחי של "מיתר – אופרה סטודיו" חתם רישמית את פעילותו לשנה זו בערב מוצלח למדי, ובו שתי אופרות קצרות מאת מנוטי: "הטלפון" ו-"המדיום".

בראשונה נכנסו בהצלחה עודד רייך ושירי הרשקוביץ לנעלי יאיר פולישוק והגר ליבוביץ', שעבורם נוצרה ההפקה ע"י הבמאית שירית לי וייס לפני מספר שנים (במסגרת מיזם "אופרה פטיט"). האופרה אמנם התיישנה, אך המסר דווקא התחדד – התקשורת הבינאישית מידרדרת ביחס הפוך להתקדמות הטכנולוגיה – על כן הצליחה וייס לעדכן את היצירה באופן משכנע. כמו כן, תיבלה את העלילה בשפע התרחשויות, כך שלא נותר רגע דל, והכל נעשה בכישרון ובהשראה, ויושם היטב ע"י צמד הזמרים. בקצרה: חצי שעה של תיאטרון מוזיקלי במיטבו.

מעניין לציין כי "הטלפון" נכתבה כאשר מנוטי התבקש לצרף איזו יצירה קטנה לאופרה "המדיום" כדי 'למלא את הערב'. וייס החליטה להציג את הקומדיה תחילה, ובכך העצימה את הרושם הדרמטי ואת החותם הכללי שהותירה ההפקה הכפולה. יתר על כן, סדר ההופעות כמו בא לומר שמיומנותה הידועה בקומדיות ("הגננת המדומה" באקדמיה י-ם אשתקד; "האלמנה העליזה" באונ' ת"א שנה לפני כן) היא רק צד אחד של המטבע.

וייס היטתה את "המדיום" לכיוון לא צפוי ע"י מספר רעיונות מעניינים: ראשית, הוחלט שמוניקה עיוורת. למהלך זה יש משמעות מורכבת – הנכות ממצבת את מוניקה כשוות ערך לטובי האילם. לא מדובר רק בתלות הדדית, אלא בשותפות גורל. הליקויים שלהם מחזקים את הקשר ביניהם ואת העובדה שהם משלימים זה את זו וחייבים לאחד כוחות על מנת להתגבר על פלורה.

המאבק בינם ובין האחרונה הופך לנושא המרכזי של האופרה, וכך היסוד העל-טבעי נדחק הצידה, או מקבל משמעות אחרת: בסוף המערכה הראשונה ברור שטובי אחראי לתקלה בסיאנס, וזה כביכול פיתרון קל ומאכזב – אך למעשה, המסר של וייס מורכב בהרבה. לאורך האופרה מוצג במפורש הצד האירוטי ביחסים של טובי ומוניקה, ובכך וייס ממקמת את דמויותיהם בשלב קריטי בחיים: הם על סף הבגרות והבשלות המינית – ומסתבר שזה הנמשל ליסוד העל-טבעי שמאיים על פלורה. עד לשלב זה שלטה בשני הילדים ביד רמה והפכה אותם לחלק מהעולם הצר והמעוות שלה, והנה יחסי הכוחות משתנים לרעתה והכל קורס. לכן מעטה הקשיחות שלה דק במיוחד; לכן טובי הוא זה שמכניס את האקדח לתמונה; לכן השורה "Help, help!" הועברה ממוניקה לפלורה; לכן השאלה החותמת "Was it you?" מופנית למוניקה ולא לטובי. כלומר, המערכה השניה עומדת בסימן עירעור כל מה שחשבנו שידענו על "המדיום", ושופכת אור חדש על האופרה. מדהים.

לאור ההישג, לא נותר אלא לתהות מדוע מעדיפה הנהלת האופרה לייבא שוב ושוב במאים חסרי השראה במקום לתת הזדמנות לכישרונות מקומיים? אין שום תשובה מתקבלת על הדעת.

מבחינה מוזיקלית, ההפקה יכולה וצריכה להיות מהודקת יותר, ועליה העיבו בעיות של מבטא, היגוי, שירה לא נקיה, כמה בחירות ליהוק מוטלות בספק ועוד. על אף זאת, הרושם הכללי חיובי, והכוח התיאטרלי העז – בימוי, משחק, עיצוב, מעורבות ריגשית מובהקת של כל המשתתפים – פיצה על החולשות המוזיקליות.

התפקיד הראשי נמסר לשי בלוך, וזו הגישה דמות מפתיעה בפגיעותה ומעוררת חמלה והזדהות. אמנם, כנאמר לעיל, יש מקום ללטש את השירה, אך גם כך היתה זו הופעה מרתקת. העימות של פלורה עם טובי במערכה ב' היה מורט עצבים ממש בזכות עיצוב מדויק של חילופי הלך הרוח התדירים; מאד הרשים גם האופן בו לאטה בלוך את המונולוג "Afraid? Am i afraid?".

חשוב מאד לציין את ענת צ'רני (גב' נולן), שבהשוואה לעמיתיה בלטה לטובה במעלות המוזיקליות שהציגה: שירה מדויקת וזכה הנובעת מהפקת קול מוקפדת. תשתית טכנית איתנה זו הובילה להופעה מרגשת ביותר דווקא מתוך האיפוק שאפיין אותה.

לסיכום, יש לחשוב בכובד ראש על ההשלכות של הערב: לא הגיוני שהעבודה הרבה שהושקעה תסתכם בהופעה בודדת; חבל גם שלא נמצא לנכון לפרסם כראוי את המופע ולמשוך קהל חיצוני (האירוע נשא אופי משפחתי-ברנז'אי מובהק). הווה אומר, נמצאו סימני חיים בבית האופרה – מוסד שעל פי רוב מעדיף לשקוע בבינוניות נוחה.

זהו נס קטן, וצריך להכות בברזל בעודו חם ולקדם את הנושא: מדוע לא תרים הנהלת האופרה את הכפפה ותייסד, במקביל לעונה הרגילה, סדרה אלטרנטיבית של הופעות פרינג' באותו נוסח? יש אמצעים, יש יכולת וכישרון – צריך רק להחליט, להקצות משאבים ולבצע. ניסיונות דומים נעשים לעתים (רחוקות מדי) ע"י קבוצות כגון אופרה קאמרה, אופרה אביב, אופרה אטרנה ואחרות; האופרה הישראלית יכולה וצריכה לתת יד – בטווח הרחוק רק תרוויח מכך.

צוות "מיתר – אופרה סטודיו" מציג: "הטלפון", "המדיום". ניהול מוזיקלי: איתן שמייסר. בימוי: שירית לי וייס. פסנתר: איתן שמייסר, סשה איבנוב. משתתפים: עודד רייך (בן, מר גובינו), שירי הרשקוביץ (לוסי), שי בלוך (פלורה), הדר עטרי (מוניקה), אופיר לביא (טובי), יעל סייג (גב' גובינו), ענת צ'רני (גב' נולן). 30.5.13, האופרה הישראלית.