music4awhile

ראשי » Posts tagged 'ישי שטקלר'

Tag Archives: ישי שטקלר

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

אאורידיצ'ה בשאול

קלייר מגנאג'י על תפקידה הקרוב באופרה של גלוק, שתפתח את עונת התזמורת הקאמרית הישראלית / עמיר קדרון

קלייר מגנאג'י, סופרן. בוגרת האקדמיה ע"ש רובין בת"א וקונסרבטוריון ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. שרה עם הפילהרמונית הישראלית, תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו, אנדרו פארוט ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל משנת 2005. ב-2009 השתתפה בתחרות "זמר העולם" בקרדיף.

נפתח בסוגיה: האופרה נקראת אורפאו ואאורידיצ׳ה, אבל מעשית הוא במרכז בעוד היא מבליחה כאפיזודה במסע שלו. מה המשמעות?

שאלה מקסימה ומעולה. על פניו אתה צודק: בעוד אורפאו קורע את עצמו שעה וחצי על הבמה, אאורידיצ׳ה באה לסצינה אחת יפהפיה (דואט, ארייה וכמה רצ׳יטטיבים) וכמובן חוזרת בפינאלה. לדעתי לראות אותה כאפיזודה מבליחה זאת טעות גדולה – היא הסיבה לכל המסע שלו, היא המטרה. הטעם והמשמעות היחידים לחייו הם האפשרות להחזירה לחיים.

מעניין לציין שבהפקה האחרונה בה שרתי באופרה הישראלית, הבמאי – אשר חתך את הסיום המקורי – נתן לדמות של אאורידיצ׳ה להיות נוכחת על הבמה כשהיא מוכפלת על ידי להקת רקדניות זהות לה במראה; כך כמעט לאורך כל האופרה, ולא רק בקטעי השירה. הדבר יצר אפקט מדהים לדעתי, והמחיש בצורה עמוקה מאוד את תפקידה באופרה. לפעמים היתה תחושה שהיא ממש רודפת את אורפאו, מה שלמעשה נכון…

אין ספק שטרלינסקי העביד אותך בפרך, ומעניין שההפקה הקרובה עם הקאמרית הישראלית היא היפוך מוחלט לזו שהזכרת, ולו מכך שמדובר בפורמט קונצרטי. כמובן שבין ״הפקות במאי״ מחד וקונצרט מעונב מאידך יש עוד אפשרויות. אני מניח שהתנסית בכולן; מה העדפתך?

בהתחלה רציתי לענות לך שאני מעדיפה את התיאטרון חד משמעית – הפקה בימתית מלאה שיש בה את כל הקסם של התיאטרון. אבל אז נזכרתי בהפקה קונצרטנטית לגמרי שעשיתי בסיור בצרפת ("אצ׳י, גלתיאה ופוליפמו", מעין פסטורלה של הנדל ששרתי עם ״האמנויות הפורחות״ בניצוח וויליאם כריסטי): דווקא כשההופעה מרוכזת רק במוזיקה, אפשר לגלות את הדקויות ולהתרכז בעשיית המוזיקה המזוקקת כשלעצמה, מה שהרבה פעמים הולך לאיבוד בהפקות בימאי ולו רק בגלל הוראות בימוי מופרכות.

יש גם ״בימוי חלקי״ – כשהתזמורת על הבמה אבל יש במאי ואביזרים ותלבושות. הרבה פעמים מדובר באילוצי סיור או בשאלות תקציביות (כמו שהיה ב״קומדיה השטנית״ עם מלקוביץ׳, בפסטיבל כפר בלום ובסיורים אחרים שעשיתי), וצריך במאי מוכשר ויצירתי כדי לפצות ולפתור את המלאכותיות המסוימת שיש במעמד כזה.

למזלנו בהפקה שלפנינו עם הקאמרית יש איתי קולגות נהדרים שהם זמרי אופרה וחיות במה – יניב ד׳אור שהיה אורפאו בכל העולם וגם איתי בהפקה באופרה עליה דיברנו, וגן-יה בן-גור אקסלרוד אשר עושה חיל בווינה. איתנו כמובן המנצח ישי שטקלר, שזאת הפעם הראשונה שאשיר איתו אופרה, והוא בכלל בא מעולם האופרה האיטלקית של הווריזמו, ובזכות זה שהוא חי את הדרמה הזאת כמנצח ובקיא בעולם האופרה באהבה גדולה, אני בטוחה שיהיה לנו קונצרט מסעיר גם ללא בימאי.

עקרונית את ויניב שובצתם בזמנו לצוותים נפרדים באופרה, אך האם הזדמן לכם גם לשיר יחד?

כן – היתה לנו הופעה אחת משותפת באופרה. חוץ מזה יצא לי להופיע איתו המון בקונצרטים וברסיטלים, ואין צורך להכביר מילים, תענוג גדול להופיע לצד זמר ושחקן כזה.

הסכמנו שהנתח המוזיקלי של אאורידיצ׳ה אינו גדול; ביחס לטווח המצומצם הזה – כיצד את חווה ומפרשת את הדמות שגלוק יצר?

מדובר בדמות מאד מאתגרת – אנחנו רואים אותה רק דרך עיניו של אורפאו; אנחנו יודעים שהיא אהובתו והמוזה שלו; אבל אנחנו לא יודעים מיהי באמת, מהי כדמות עצמאית – אם בכלל היא קיימת ככזאת. זה נותן המון אפשרויות.

דרך המוזיקה שגלוק נותן לה אפשר לראות קשת שלמה של רגשות שהיא חווה בזמן הקצר הזה – מחולשת המוות, חוסר ודאות, רוך ואהבה, חוסר אונים, ואז תוך זמן קצר מעבר לזעם גדול שמקורו בחוסר ההבנה ובחוסר היכולת לפרש בהיגיון ולקחת שליטה על המצב בו היא נמצאת: היא נכנסת לסערת רגשות מאוד גדולה כי הוא מסרב לראותה. יש פה באופן סמלי איזו תביעה שאורפאו יראה אותה, לדעתי לראות באמת לעומק ולא רק כפונקציה שהיא ממלאת בחייו. יש פה רבדים שלמים של סמלים, החל מהמקום שלה כאשה ובמערכת היחסים ביניהם, ולכן המיתוס הזה כל כך עמוק.

מה לגבי אתגר מוזיקלי? האם בכלל יש כזה, כאשר אנו בוחנים את הרפורמה של גלוק על הרצף של ״מגרש הבית״ שלך, שנגדיר לצורך העניין בין הנדל למוצרט?

בטח שיש! יש שם הכל, גם מוזיקלית וגם דרמטית. האתגר בעיניי הוא לא להתפתות למלודרמטיות ולעשיית יתר, כי הסצינה של אאורידיצ׳ה מלאה בדרמה ובשיאים ובנפילות, והטקסט קשה מאוד. אבל כשמבצעים מתוך כבוד לטקסט הכתוב, מבינים שאין כמעט צורך להוסיף עליו – כמו אצל מוצרט, הכל כבר שם.

אז מצד אחד זה "קל" יותר, כי הכל כבר שם, ומצד שני זה אולי קצת מתסכל שנעדר יסוד החופש והאילתור המאפיין מוזיקה מוקדמת יותר. גלוק היה מאד נועז כשקיצץ לזמרים את הכנפיים.

לא לא לא, למה לומר שקיצץ!? אני דווקא נורא אוהבת להוסיף שם קדנצות וקישוטים… וגם אצל אורפאו באריות מאד מקובל להוסיף. אולי חסרה לך הווירטואוזיות הבארוקית? זה די תלוי במנצח. אם הוא בא באוריינטציה בארוקית, אז הוא יחפש להראות את הקשר עם העבר; כי בניגוד למה שאוהבים להגיד בארץ, גלוק זה לא בארוק, אבל הוא כן חוליה מקשרת – ואפשר לפיכך להתפרע אצלו בכל האמצעים האקספרסיביים של הסגנון, כמו הקישוטים והקדנצות והמסה די ווצ׳ה (messa di voce) וכל הדברים שאנחנו כל כך אוהבים… יש לזה המון מקום שם!

בתשובתי הקודמת התכוונתי שבשבילי האתגר הגדול באופרה הוא לא ליפול למלודרמה ולתת יותר מדיי, אלא לשמור על אותנטיות ואמינות. למשל בארייה של אאורידיצ׳ה היתה פעם נטיה ללהק זמרות עם סופרן בגוון דרמטי יותר, ואז האופי שהתקבל היה מאוד מסוים – ולדעתי פחות מתאים.

כשאמרתי "הכל כבר שם" הכוונה שדרמטית הכל כבר נמצא, הכל כתוב כדרמה ואין צורך להוסיף – לא להוסיף נפח לצליל, לא להוסיף אקספרסיביות יתרה לדרמה שממילא שם. צריך לדעת לבוא לסיפור ולמוזיקה ממקום צנוע כדי שזה יהיה אמין, אחרת יוצא מין מיתוס גדול מהחיים במקום סיפור שהוא למעשה דרמה מאד אינטימית בסופו של דבר.

עוד בעניין חופש הפרשנות: מה דעתך על סיום האופרה? טרלינסקי חתך אותו בלי בושה, ובכלל עשה באופרה כבשלו; אבל יש במהלך הזה ערעור לגיטימי על קלזביג'י, שחטא למיתוס היווני בהוספת ההפי-אנד.

הפרשנות של טרלינסקי היתה בעיניי מדהימה, נכונה ואמיצה. בזמנו ממש התעמקתי בזה וכל כך אהבתי איך שראה את אורפאו כמשורר מרוכז בעצמו שלא יכול להציל את אאורידיצ׳ה המעורערת בנפשה. היתה שם רלוונטיות וכנות שלא מצאתי אצל אחרים.

אני זוכרת שהרבה אנשים וגם הביקורת פחות התלהבה מהפרשנות שלו ובהקשר הזה אני חייבת לספר: ממש בתחילת דרכי, כשלמדתי תואר שני בבוסטון (קונסרבטוריון ניו אינגלנד), התפקיד הראשון שעשיתי שם ובעצם בכלל, היה באופרה נשכחת של בונונצ׳יני, אצל האגודה למוזיקה עתיקה של הארווארד. רצה הגורל ועל ההפקה הזאת כתבו ביקורת ב-American record guide – כתב עת מאוד חשוב ויוקרתי. הם באמת אהבו מאוד מה שעשיתי שם. היתה לי הפתעה גדולה, ובעלי (הצ'לן צבי אורליאנסקי. ע"ק) הראה בגאווה את הביקורת למורה שלו לצ׳לו, לורנס לסר. הוא שמח בשבילי, אבל גם אמר, שהוא מעולם לא האמין לביקורת, כי אם יאמין לדברים הטובים – בסופו של דבר יצטרך להאמין גם לדברים הפחות טובים, ותמיד יהיה מישהו שיכתוב משהו שלא ימצא חן…

מאז אני תמיד זוכרת את זה, ולא משנה כמה ביקורות נלהבות אני זוכה לקבל. תמיד חשוב לזכור את המקום שלנו, לא משנה מה כותבים עלינו, ולא בגלל הקלישאה (ממילא באינטרנט הכל נשאר), אלא כי היום זמרים צריכים להתמודד עם כל כך הרבה דברים שאינם לעניין: כוכב נולד של האופרה זה ממש כבר כאן, עד כדי כך שלפעמים אני נזכרת איך התחלתי כזמרת צעירה וכמה האמנתי בכל ליבי שמספיק רק לשיר הכי טוב שאפשר ולעבוד ברצינות – והיום אני ממש לא בטוחה שזה עדיין ככה.

בקלישאה את מתכוונת ״מי שיכול – עושה, ומי שלא – כותב״…?

אני דווקא שמה לב שמי שיכול עושה, ומי שלא – הופך למנהל אישי. זה מה שאני רואה באירופה לפחות, מלא סוכנים שהיו פעם זמרים או נגנים ולא ממש מצאו את עצמם… אבל ברצינות, אני שמה לב שהביקורת בעולם השתנתה מאד בשנים האחרונות, כמובן בגלל האינטרנט והרשתות החברתיות. הרבה פעמים אני רואה מהבמה מישהו מוציא את הסמארטפון ומצלם, ולא משנה כמה יגידו שזה אסור, אנשים מצלמים וגם מעלים ליוטיוב כראות עיניהם, ואי אפשר להילחם בזה.

כך גם הרבה מהביקורת העיתונאית השתנתה וחלק גדול ממנה עבר לאינטרנט – אתרים מכובדים ביותר שהסקירות שלהם נחשבות מאד, למשל seen and heard international וכמובן slipped disc של נורמן לברכט שמתעדכן מדי כמה שעות. אלו רק שתי דוגמאות ממספר עצום בכל העולם, שרק גדל והולך. המדיה משנה את חוקי המשחק – לטוב ולרע. ביקורת היא כבר לא ״הנייר שעוטפים איתו דגים״…

לדעתי יש חשיבות קריטית לקיומם של אתרים כאלה גם בארץ, בעברית, אתרים שהם רציניים ובלתי תלויים. הקהל צריך לקבל את התמונה הכוללת של חיי המוזיקה ולא רק מה שהעיתונות הממוסדת רוצה שיידעו.

ובכן, אומר רק שאנחנו ב-music4awhile, מתוך גישה הוליסטית כמובן, שואפים להגיע לתפוצה וליוקרה של הניו-יורק טיימז. לענייננו: אם אכן הדגש אצל גלוק הוא בסיפור אינטימי על מערכת יחסים, כיצד תפרשי את סיום האופרה?

האם יש דרך אלגנטית לומר את זה? הסיום המקורי של האופרה בעיניי מלאכותי ומאולץ. הוא במיטב המסורת התקופתית כמובן, אך בניגוד מוחלט למקור היווני, שם יש משמעות חשובה לסיום.

הסיפור כולו עוסק באהבה, במוות ובאמנות – יש שם יסוד של ״עזה כמוות אהבה״, אבל גם המון שאלות שעד היום מטרידות אותנו. למה אורפאו פונה לאחור? למה הוא לא מצליח לכבוש את יצרו עוד דקה אחת עד שיצאו משם? יש פה מוטיב חזק מאוד של ירידה לשאול, ולדעתי כמו בפרשנות של טרלינסקי, מדובר באמן אגוצנטרי מאד אשר משתמש בטרגדיה שלו כמקור להשראה, ובוחר למעשה באמנות שלו על פני חיי אהבה ושגרה עם אשתו.

הסיפור מלא סמלים ומשמעויות – אאורידיצ׳ה מוכשת על ידי נחש ביום נישואיה, כשהיא בורחת מפני סאטיר המאיים לאנוס אותה – רק פה יש מספיק סמלים כדי לפרנס תיאוריות פסיכואנליטיות לרוב. הסיום באופרה משטיח אותן מאוד, כי הוא מעקר את הבחירה שעשה אורפאו ואת המחיר היומיומי שישלם על כך. חשוב לזכור שסופו של אורפאו היה אכזרי – הוא נקרע לגזרים בידי הנאיאדות בעודו בחיים. כלומר, חייו אחרי שאיבד את אאורידיצ'ה היו כנראה חיי אמן של ירידה מתמדת אל השאול – אל הזיכרון ואל הבחירה שעשה – וסופו מר למרות שנשאר נאמן לעצמו. לכן הסיום באופרה פשוט שגוי בעיניי. אבל לפעמים כמבצע אלו החומרים שאתה מקבל ועם זה אתה צריך לעבוד ולעשות הכי טוב, אז אולי תוך כדי העבודה נמצא סיבה או נצליח להשתכנע. עוד אתגר כנראה.

אנחנו לגמרי בראש אחד, ויחד עם זאת יש משהו מקסים בהתעקשות של המאה ה-18 על הפי אנד. כנראה היה אז צייטגייסט חיובי, ומתישהו איבדנו את התמימות הזו עד להודעה חדשה. בנימה זו בואי נתעקש על קצת אופטימיות: מתי ואיפה נשמע אותך בהמשך העונה?

אנחנו בהחלט ננסה לשמור על אופטימיות, כי בלעדיה יהיה מאד קשה פה… העונה תהיה מאוד משמחת עבורי. אופיע לראשונה במוסקבה עם הקאמרית הלאומית הרוסית בניצוח אנדרס מוסטונן; אחזור לפילהרמוני ברלין לשיר עם הסימפונית של ברלין וליאור שמבדל בפרויקט יחד עם אחותי אמילי, שהיא רקדנית בלט ושחקנית; יהיה סיור באנגליה עם הפילהרמונית של וורשה בביצוע התשיעית של בטהובן (הבנתי שהגיע הזמן אחרי ששרתי הרבה בטהובן בברמן ובווינה).

אולי הדבר המרגש ביותר הוא שהחודש סופסוף צפוי לצאת ״ציפור יחידה״, אלבום שירים מאת עודד זהבי שהקלטתי עם הפסנתרנית אירנה פרידלנד. מוזיקה נפלאה של עודד לטקסטים של יאיר הורוביץ, יונה וולך, לאה גולדברג, פיוטים ספרדיים ושירי צוענים, וגם שירים ביידיש – פרויקט שאני מאד גאה בו, וגם למעשה דיסק סולו ראשון שלי. יהיו קונצרטים לכבוד זה ברחבי הארץ וכל הקוראים מוזמנים!

בארץ תהיינה הופעות עם הבארוקדה: הגלוריה של הנדל לצד שירים בלאדינו. זו תכנית שביצענו בקונצרט הפתיחה של פסטיבל פוטסדאם ביוני האחרון. עמית טיפנברון כתב עיבודים כל כך מדהימים לשירים, שפשוט לא הבנתי למה לקח לי כל כך הרבה זמן לבצע את הרפרטואר המופלא הזה. בשנה שעברה הקלטתי עם הבארוקדה ועם האבובן המופלא שי קריבוס אריות של הנדל, וגם הדיסק הזה ייצא במהלך השנה הקרובה.

העונה אשיר שוב בפסטיבל אילת למוזיקה קאמרית ועם מוסטונן בפסטיבל טאלין-ת״א; רסיטל בסדרה החדשה "הסופרנוס" בסטודיו של חגי יודן – פרויקט ייחודי שאני מאושרת להיות חלק ממנו. הרכבנו תכנית איטלקית כמו שתמיד רציתי, לצד בכורה לעודד זהבי; ואופיע שוב גם בפסטיבל פליציה בלומנטל המשובח בתכנית "מסע איטלקי": קנטטות של ויוואלדי עם ההרכב האיטלקי ״קונצ׳רטו דה קוואליירי״.

"אורפאו ואאורידיצ'ה" – האופרה של גלוק תפתח את עונת התזמורת הקאמרית הישראלית. סולנים: קלייר מגנאג'י, גן-יה בן-גור אקסלרוד – סופרן; יניב ד'אור – קונטרה טנור. מנצח: ישי שטקלר. עם מקהלת זמרי קולגיום. 21.10.14, מוזיאון ת"א.

בדרך לאלצ'ינה

 

רגשות מעורבים בבכורה מקומית לאופרה מופלאה של הנדל / חגי אברבוך

דניאל נויולה, צ'י ואי מוק, שירה רז. צילום: קיטן אטמו

אופרות בארוק הן אחד התענוגות הייחודיים שיש לעולם המוזיקה להציע. מדובר ברצף בלתי פוסק של אריות – לרוב בעלות מלודיות קליטות – שכל אחת מהן מאפשרת לזמר או לזמרת להפגין רגישות מוזיקאלית, וירטואוזיות, ואף יכולת אילתור מסוימת הנובעת ממבנה אריית הבארוק: חלק פותח בעל אופי מסוים, חלק שני בעל אופי אחר, לעתים מנוגד – ואז חזרה של החלק הפותח כשלמבצע/ת ניתנת הפעם יד חופשית להוספת קישוטים ולהעמקה רגשית. גם חוויה רגשית, גם חופש שמאפשר להתענג על זמרי אופרה בפראות האישית השמורה לזמרי ג'אז ורוק – וקשה להבין, אם כך, מדוע כה נדירה ההזדמנות להיתקל בתופעה זו בארץ. סצנת הבארוק הולכת ופורחת, יצירות לא חסרות – אך בית האופרה, לדוגמא, נותר סגור בפני החוויה (ולא, גלוק זה לא בארוק. אנחנו מדברים כאן על הנדל, ויוואלדי, ראמו, קוואלי ופרסל ביצירות בעלות היקף רחב מזה של "דידו ואניאס", ועוד רבות וטובות).

לפיכך רבה השמחה על העלאת אחת האופרות היפות של הנדל, "אלצ'ינה", במסגרת הסדנה הבין-לאומית לאופרה – גם אם בנוסח מקוצר (הדמות של אוברטו הושמטה, למשל). הסדנה ידועה ביכולת להעלות הפקות מרשימות ומרגשות תוך שימוש באמצעים מינימאליים (מדגם מייצג: פיגרו, אריאדנה, המדיום, בוהם). האתגר הפעם היה לא פשוט. אלצ'ינה תובענית מבחינה ווקאלית ורגשית, ואולי זאת אחת הסיבות שבמקרה זה התוצאה הסופית לא הייתה לגמרי ברמה לה הורגלנו בסדנה. התחושה הכללית היא שהיה עוד צורך לעבוד מעט על תקשורת והידוק הדרמה בין הזמרים כדי שכל היצירה תגיע לגבהים שהיא מסוגלת להגיע אליהם.

ענת צ'רני בתפקיד רוג'רו הייתה צלולה וטובה, קולה נעים וגמיש, וכמעט מכשף בארייה Verdi Prati הידועה והיפהפייה. עם זאת, עלה הרצון לשמוע אותה נפתחת מעט יותר לקהל, מבחינת משחק וגם מבחינה ווקאלית. לעתים נדמה שהיא מעט מכונסת בעצמה – אולי גם עקב הוראות בימוי. רוג'רו נמצא תחת הכישוף של אלצ'ינה, המאוהבת בו ומנסה לשלוט בו בכל דרך שהיא – ובכל זאת שפת הגוף המעט סהרורית לא תמיד העבירה מסר מדויק או ברור. כשהייתה צ'רני נמרצת וברורה יותר קל היה לראות מה יש לה להציע מלבד האיכות הקולית הטובה – הרבה קסם אישי ולא מעט הומור.

שירה רז בתפקיד בראדמאנטה, אהובתו של רוג'רו הבאה להציל אותו מכישופה של אלצ'ינה, הייתה אסרטיבית מבחינת משחק ומרגשת, והיא עמדה היטב בדרישות התפקיד. בעייתיות יותר היו אלצ'ינה עצמה – אלינור זון בשירה עתירת ויברטו שמנעה לעתים קרובות את ההנאה מיכולותיה הקוליות, וצ'י ואי מוק בתפקיד מורגנה, שקולה חינני וזריז אבל מעט חד.

בתפקידי משנה בלט דניאל נויולה – בקושי ארייה אחת יש לבס-בריטון המקסיקני הזה,אך מיד ברור היה שמדובר בזמר בעל נוכחות חזקה וקול יפהפה. ריקרדו גאטו בתפקיד אורונטה הוא טנור בעל קול נעים, אבל לא חף מבעיות – מדי פעם, בצלילים גבוהים וחרישיים נדמה שקולו חנוק מעט. יש לאן להתקדם – ויש למה לצפות, כיוון שהגוון עצמו טוב.

ניב הופמן ביים את ההפקה הזאת, ואחת מהחלטות הבימוי היפות הייתה להציב את נגני האנסמבל המצומצם – פסנתר, רביעיית כלי קשת ושתי חליליות – בתוך המרחב בו מתרחשת הפעילות. הנגנים לבושים לבן, יחפים, כביכול גם הם חלק מן הכישוף שהטילה אלצ'ינה על האי. יש להחלטה זו גם צד בעייתי מבחינה אקוסטית, כיוון שהנגנים ממש עוטפים בצלילם את הזמרים, וזו התמודדות לא קלה. ישי שטקלר ניצח על ההתרחשות כולה והחזיק את האנסמבל היטב – בייחוד בפיזור הלא פשוט הזה, שבו, למשל, הצ'לן יותם הרן יושב בגבו לפסנתרנית יעל קרת, על אף ששניהם משמשים רוב הזמן יחדיו כקונטינואו.

הנגנים עצמם טובים ומתמסרים למוזיקה הפסטורלית והאינטימית – והעמוקה מאוד – שכתב הנדל. המוזיקה הזאת מדברת על בגידה ואהבה בעוצמה נדירה, ואולי זה ההישג הגדול ביותר בה – אלצ'ינה היא הדמות הרעה והשנואה בסיפור, היא אנוכית, מניפולטיבית, מבקשת לשלוט באהוביה ולהרוס את מה שאינה יכולה לשלוט בו – אבל המוזיקה שהנדל כתב לה כל כך נוקבת, עד שבסוף האופרה אין ברירה כמעט אלא להזדהות אתה. אחרי אלצ'ינה, עולם המוזיקה נאלץ לחכות כחמישים שנה עד מוצרט כדי לשוב ולזכות בעומק רגשי כזה.

מחר ב-13:30 תעלה ההפקה שוב בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה. יש עוד צורך להדק בה לא מעט דברים – וייתכן והעבודה הזאת תיעשה עד אז. כך או כך, הסיכוי לשמוע את האופרה הקסומה הזאת של הנדל בכל דרך אחרת בארצנו נמוך עד לא קיים כרגע, וכמה מן המבצעים בהחלט ראויים. למי שמבקש להתוודע למוזיקה היפה הזאת בביצוע חי – ולמי שלא התוודע עד כה לבארוק ומבקש לטעום מן המתוק-מתוק הזה – כדאי לנסות.

"אלצ'ינה" – אופרה מאת הנדל. מנצח: ישי שטקלר; במאי: ניב הופמן. פסנתר: יעל קרת; כינור: רז זימור ואדי קוטלר; ויולה: גילי רדיאן שדה; צ'לו: יותם הרן. אלצ'ינה: אלינור זון; מורגנה: צ'י ואי מוק; רוג'רו: ענת צ'רני; ברדמאנטה: שירה רז; אורונטה: ריקרדו גאטו; מליסו: דניאל נויולה. הפקת סדנת האופרה הבינלאומית, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה (שטריקר), 20.7.14.