music4awhile

ראשי » Posts tagged 'יעל לויטה'

Tag Archives: יעל לויטה

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

ארבע אמהות, אחד אלוהינו

דויד זבה מסביר כיצד נולדת אופרה / עמיר קדרון

דויד זבה, מלחין, מנצח וזמר. למד קומפוזיציה וזמרה באקדמיה למוזיקה ת"א. הלחין לתיאטרון, למקהלות ולתזמורות. זכה במלגות מטעם קרן-שרת, קרן "מוסט" ועוד. השתתף בהפקות האופרה הישראלית כפסנתרן, סולן ומתרגם. מנהל את "מיתר – אופרה סטודיו" ואת סדנת האופרה באקדמיה י-ם.

אתה מוכר כיוצר קומי – ״אופרה בטירוף״, ״אליסה״, ״הדיוות״ – ואילו ״אמהות״, כמאמר הקלישאה, זו אופרה אחרת. איך הגעת לנושא?

ראשית זו לא בדיוק אופרה: בחרתי לכתוב יצירה שתהיה סידרה של מונולוגים / דיאלוגים או של מצבים. ללא עלילה. אולי כמו בתכנית אירוח בטלוויזיה, או על במת סטנד-אפ. אלא שכאן המונולוגים אינם קומדיה אלא להיפך… הסגנון הוא אופראי, ולכן יהיה נכון אולי לקרוא ליצירה קברט אופראי. בכל מקרה, זה קברט יותר מאשר אופרה.

אני אוהב מאוד לקרוא בתנ"ך ולפעמים נשאב לתוכו במשך שעות ולילות ארוכים. באופן מפתיע, לא נכתבו אופרות רבות על סיפורים מהתנ"ך – וגם אלה שנכתבו עוסקות בעלילות של אהבה וגבורה כמו יוסף ואחיו, שאול ודוד, שמשון ודלילה וכו'. בחרתי להתמקד בדמויות הנשיות של ספר בראשית, אמהות-האומה, אלה שהוגדרו ככאלה ואלה שלא הוחשבו ראויות להיקרא אמהות.

כבר מתחילתו של ספר בראשית, מעדיף אלוהים את מנחתו של הבל ולא את זו של קין; אלוהים גם מעדיף את שרה ויצחק על פני הגר וישמעאל ומורה לאברהם לנהוג בהתאם; יצחק מעדיף את עשיו ואילו רבקה את יעקב, יעקב מעדיף את רחל על פני לאה: ההעדפה, האפליה בין אישה אהובה לאישה שנואה ובין ילד אהוב לילד שנוא – עוברת לאורך כל ספר בראשית ויוצרת הסטוריה, נרטיב ומיתוס.

המוטיב הזה של האפליה הוא המנחה אותי ביצירה, המציגה רצף של סצינות כואבות ופחות פוטוגניות מחייהן של האמהות. הכתיבה נעשתה לא ממקום של לעג או תוכחה, אלא מתוך חמלה וניסיון להיכנס אל נבכי ליבן של הגר ולאה, של בלהה וזילפה, ולתת להן פה ובמה, שישירו את כאבן ואת היותן נשים דחויות שגורלן נחרץ בידי גברים חזקים מהן.

אם הבנתי נכון, ״אמהות״ נכתבה מתוך דחף פנימי – שזה נהדר, אבל איך מוציאים מיזם כזה לפועל? מישהו צריך להזמין / לממן את ההרפתקה.

בהחלט, וזה הרגע לפרגן למרכז תרבות מנדל, שלמרות גודלו הצנוע ומיקומו הרחק משד' שאול המלך, הפך בזכות המנהלת אינגי רובין למרכז פרינג' חיי ובועט, שנותן במה ליוצרים צעירים ונועזים.

מרכז מנדל נתן במה לחילול הקסם של דני ארליך ושלי, לאופרות מקוריות ומופעי קברט, ואף הפיק אופרה מקורית במתחם התחנה המרכזית.

כיצד נכתב הליברטו?

הליברטו נכתב לאחר שקראתי פעמים רבות את הפרקים הרלוונטיים בתנ"ך, ואז פניתי למדרשים, למאמרים של רבנים על פרשות השבוע, לספרים רבים שנכתבו בנושא בידי אנשי דת, פרשנים, חוקרים ופסיכולוגים.

לאחר לימוד וקריאה של הרבה פירושים והשערות, חזרתי שוב לתנ"ך וחיפשתי את הרגעים בהם הכאב, האפליה והמבוכה מגיעים לשיא וכתבתי לכל רגע כזה מונולוג, או אם זה מפגש של שתי דמויות – דיאלוג, תוך שימוש רק בעובדות מהתנ"ך: הרגע שבו מבין עשיו כי אחיו יעקב גנב את הבכורה והסתלק וברח רחוק, והוא נשאר עם אמו, רבקה, שביימה והפעילה את כל הגניבה הזו. הם מביטים זה לזו בעיניים והיא שרה לו שיר ערש ובו היא מתוודה על הכל. על אהבתה ליעקב, ועל חלקה הפעיל בתרמית; הרגע שבו שרה מביטה על הגר וישמעאל המגורשים למדבר על ידי אברהם; הרגע שבו שרה מביטה על אברהם ויצחק מתרחקים אל הר המוריה מבלי לדעת אייה השה לעולה והאם היא מעוניינת לעמוד במבחן כאם, שבעלה נדרש להקריב את בנה היחיד שנולד לה בערוב ימיה.

הסיפור שממנו התחלתי היה של רחל ולאה. דמותה של לאה סיקרנה אותי וממנה התחלתי. האופרה אף נקראה במקור "לאה". אלא שאז החלטתי לא לכתוב אפוס תנ"כי, לא להלחין סיפור עלילת אחד, אלא להתמקד בכמה צמתים זהות של קיפוח, של העדפה כואבת ואפליה.

מדרשים ופירושים רבים נכתבו על סיפור רחל ולאה: האם הן שיתפו פעולה ביניהן בהתחזות לאה לרחל? האם רחל ידעה על המתרחש? האם עזרה ללאה מתוך תחושה של שותפות גורל, מתוך היות שתיהן כלי משחק בידי אביהן לבן הארמי? האם רחל היתה באוהל החשוך וענתה ליעקב במקום לאה וסייעה לאחותה לרמות את יעקב? כל אלה ואחרים, תילי תילים של פירושים והשערות.

העדפתי להיצמד לעובדות התנ"כיות, העלומות מחד, אבל האכזריות מאידך. לתת לשתיהן להיפגש בבוקר המשפיל הזה, לאחר שיעקב התייחס ללאה כאל תרמית. לא מוזכרת אף מילה שיעקב אמר ללאה, אלא מיד תלונתו אל אביה. לאה הרגישה שנואה (וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה). כיצד חשה לאה ברגע הזה כשהשמש האירה את פניה באוהל, ויעקב גילה שהוא שוכב לא עם האישה שבשבילה עבד? כשהוא מיהר לצאת מן האוהל להטיח את האשמות בפני אביה? כיצד הוא ביטא את כעסו על לאה? ומה היה טיב היחסים בינה לבין רחל? השתמשתי בתיאורים מהתנ"ך (וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת) כאשר לבן הארמי מסביר ליעקב שלאה היא עונשו על כך שהוא גנב את הבכורה מאחיו ושיקר לאביו העיוור (וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ).

המשפטים מושרים בפי האחיות לאה ורחל, במן השלמה עם הגורל, עם היותן כלי בידי אביהן לבן, שקובע את חייהן, את אושרן, ומאמלל את שתיהן. זה חלק מהדואט שלהן:

שבעה חורפים חלפו על שתינו

מאז הובטחתי

מאז קויימתי

כי כך נהוג במקומותינו

בארם, בארם…

וכך שרים הרועים בשירם:

"הנה פוסעת יחפה

עיניה רכות והיא יפה

הכלה שהוחלפה"

הלילה הוא שלי עדיין

והוא יבוא אלי והוא ידע אותי

הלילה הוא יישן במיטתי

ואני אשן בה במקומך

ובשנתו הוא ילחש את שמך

אבא יודע שיהיה לשתינו טוב

באוהלו של יעקב

אתה מתאר תהליך כתיבה עם עבודת הכנה מעמיקה; המורכבות הזו אפיינה גם את שלב ההלחנה?

קשה להשוות את העבודה לתהליך של בישול לדוגמא, שם סדר הפעולות ברור וקריטי… נקודת ההשקה בין טקסט למוזיקה היא מרתקת, כל אחד מהרבדים עלול לדרוס את האחר, והבניה של שניהם לתוך מכלול הבעתי אחד היא קשה, אבל חייבת להיות סימולטנית.

גם כאשר אני מתרגם ליברטו קיים לעברית אני עושה זאת כמוזיקאי. אני כותב משפט ואז מנסה להיכנס למוחו של המלחין, ולנסות לחשוב איזה מילים היו גורמות לו להלחין דווקא את המשפט שהוא הלחין ואז אני מנסה לכתוב את המילים האלה לתוך המשפט המוזיקלי הקיים.

מכיוון שאני כותב גם את הליברטו וגם את המוזיקה, התהליך הוא לא עקבי, ואפילו מייסר, אבל בגדול הכיוון הוא: כתיבת הטקסט, כאשר כבר בעת הכתיבה ברור לי לאן המוזיקה הולכת, מהם רגעי השיא, כיצד הדרמה בטקסט מועצמת על ידי דרמה מוסיקלית, ואז כאשר אני מתחיל להלחין אני מוצא את עצמי משנה את הטקסט שוב ושוב כדי שבאמת שני הרבדים יגיעו למקסימום של ביטוי אבל לא יחלישו אחד את השני.

צ'רני, בלוך, לויטה, סקורקה. צילום: יוסי צבקר

אתה יכול לאפיין את הסגנון המוזיקלי?

השאלה השנואה ביותר על מלחין… ולמה? כי בבואי לאפיין את הסגנון המוזיקלי מצופה ממני להשתמש בשמות של ז'אנרים קיימים או של מאפיינים מוזיקליים ידועים ובזאת כאילו הגדרתי את עצמי כמעתיק, מושפע ולא מקורי. האם אני יכול לומר שהיצירה כתובה בסגנון וורבפוני או דיכולירי?

אני בהחלט מושפע ממלחיני אופרה רבים, פחות משפתם המוזיקלית באופן ישיר אבל יותר מדרך טיפולם בטקסט, בדראמה, במוטיבים… יש לי טעם ואני יודע מה מרגש אותי – אבל נתתי למילים להוביל אותי, והשפה המוזיקלית שנוצרה לא אחידה מחד אבל עקבית מאידך ולכן כן מתגבשת (לדעתי כמובן) לכדי אמירה אחידה.

יש באופרה רגעים פוליטונאליים, כמעט א-טונאליים אבל גם טונאליים וליריים. יש אפילו רגעים שהאריות נדמות לפזמון, כמו באנסמבל המסיים:

אנחנו האמהות שלא הכרתם

שסיימו את תפקידן בלידתכם

כשספרתם אמהות אותנו לא תמיד ספרתם

אבל לנצח נהיה האמהות שלכם

ההלחנה נעשתה מתוך מחשבה על הקולות הספציפיים שלוהקו?

מצד אחד ההלחנה נעשתה לארבעה קולות מוגדרים: סופרן גבוה, סופרן לירי, מצו סופרן ואלט. על פי ההגדרות האלה ניתן ללהק את היצירה ללא קושי.

אבל מכיוון שבהפקה הזו שרות ארבע זמרות ענקיות ונפלאות שאני אוהב ומעריץ, כתבתי את המוזיקה לפי הקולות שלהן, ביודעי היטב איך יישמע כל צליל, וכיצד להביא את הקולות לביטוי ולקיצוניות. מכיוון שאני מכיר את הזמרות היטב, ולא רק את שירתן, התאמתי להן את הדמויות ואת הסצינות.

ביצירה הזו לקחתי את הקולות עד הקצה. יעל לויטה, מפלסת הקרח הקולית, שרה את תפקיד אלוהים והיא עולה לצלילים גבוהים רבים ומאתגרים באריית פרולוג ארוכה. לשי בלוך יש קול אלט עמוק ועשיר וכאשר היא מספרת על עקידת יצחק הבאתי את הקול שלה ממש אל הקצה כאשר היא "שואגת" סול גבוה במילים "ארץ מוריה".

הקול של דניאלה סקורקה הוא קול כמעט בלתי מפוצח מבחינתי, שירתה מלומדת, נקיה ומדוייקת אך מלאת צבעים, וככל שהיא יותר נקיה ומדוייקת כך היא יותר נוגעת ומרגשת אותי עד דמעות. נהניתי מאוד להשתמש במכלול הצבעים הקוליים של דניאלה במיוחד ברגיסטר האמצעי הנדיב כל כך בצבעים.

קולה העמוק של ענת צ'רני מתאפיין במנעד נדיב ומפתיע והיא יכולה לעלות לגבהים של סופרן ולשיר גם ברגיסטר של אלט. מתחתי את הקול שלה ברגעים קיצוניים על פני כל המנעד, יש בשירתה איכויות דרמטיות והיא לעיתים מוכנה להקריב את היופי הקולי על מזבח הדמות, ולכן נתתי לה לשיר את תפקיד לאה.

כרגע קשה לי לדמיין זמרות אחרות שיבצעו את התפקידים כי בעיניי ובאוזניי – הקולות והאישויות מאחוריהם – קשורים לחלוטין לדמויות ביצירה.

כמה זמן ארכה העבודה על ׳אמהות׳?

הרעיון והסקיצות… הטיוטות, השירבוטים… לקחו שנה ויותר. נשארו לי המון רעיונות, מוזיקליים בעיקר, והמון מילים וצלילים שמצאו את דרכם לסל המחזור, אבל בסוף, הרגע הנורא הזה שמתאר סטרווינסקי, של העט שמטנפת לנצח את דף התווים הלבן, התחיל לפני חצי שנה ומאז האופרה עצמה הולחנה בכמה שבועות מפרכים.

עם כל עיסוקיך – ניצוח, עיבוד, ליווי, הוראה ועוד – לא היה קשה להתרכז בעבודה, או שאתה ממילא מתורגל במולטי-טסקינג?

כן, מולטי טסקינג זה אני. בעיניי זה רק מחזק אחד את השני. הכל אצלי איכשהו נמהל לתנור אחד ענק של נגינה, עיבוד, הלחנה, שירה וניצוח. כל תחום מגרה ומעורר את השני.

בהתחשב בנסיבות, אני מניח שתלווה את הזמרות בפסנתר – אבל האם עקרונית שקלת תזמור במהלך הכתיבה?

זה נכון שאת היצירה אלווה בפסנתר, אבל תפקיד הפסנתר הוא למעשה מעין רדוקציה של תיזמור שאני שומע בדמיוני. אני חושב תזמורת ושומע תזמורת ומשתדל לנגן תזמורת… אם תהיה לי הזדמנות לתזמר את היצירה, על מנת לשמוע ביצוע שלה, אהיה מאושר מאוד!

מניסיוני בשנים האחרונות, יצירות במתכונת של ״אמהות״ היו לאירועי ברנז׳ה. מצד אחד יפה שהקולגות מפרגנות, מצד שני יש תחושה של מעין משק אוטרקי של מוזיקה למוזיקאים. איך מושכים קהל רחב יותר, ובכלל – לאיזה קהל אתה מכוון את ״אמהות״?  

אני מניח שיש צדק בדבריך, אבל אין כל כוונה ליצור אופרה במעגל סגור רק לאנשי הבראנז'ה. הקהל הוא מן הסתם האנשים שאליהם הכי קל וזמין להגיע. כאן אנחנו נכנסים לתחום אחר – תקציב.

היצירה הזו תעלה בתקציב שהוא אולי 10 אחוז ממה שהפקה כזו אמורה לעלות. הזמרות כולן משתתפות בתעריפים נמוכים מאוד, בשם החברות האישית והמסירות למקצוע. הבמאית, המעצבים, כולם למעשה עושים את עבודתם מתוך ציונות אמנותית.

כדי להגיע לקהלים שהם אינם חברים או מכרים שלנו חייבים לפרסם, ופירסום עולה הון. אני כמובן אעשה את מיטב יכולתי להגיע לכמה שיותר קהלים ולעורר כמה שיותר רעש סביב ההפקה.

ובקשר לקהל הפוטנציאלי – נראה לי שחסידיי פוניבז' יראו באופרה סוג של כפירה, אך כמו כולם גם הם מוזמנים.

גם בין הזמרות יש שבאות מרקע דתי. איך הגיבו ל״כפירה״?

מצד אחד לאף זמרת לא היה קל להוציא מפיה מילים כמו: "שכב לישון עשיו, יעקב רחוק עכשיו / לא יעזרו תירוצים וסליחות, אמא אוהבת אותך אבל פחות". לא קל להיות שרה ולגרש את הגר באכזריות אל המדבר – על אחת כמה וכמה אם את זמרת שבאה מרקע דתי.

מצד שני השתמשתי ביצירה בתיאורים שלקוחים מהתנ"ך. בתנ"ך כתוב במפורש שיצחק אהב את עשיו, ורבקה את יעקב. גניבת הבכורה לא היתה מתרחשת אלמלא אמא רבקה ביימה אותה מההתחלה בתושיה ובערמומיות ומעודדת את יעקב הספקן ומנחה אותו מה לעשות. כתוב במפורש שיעקב אהב את רחל ושנא את לאה.

לכן, גם אם לשיר על זה כואב וקשה, זה עדיין לא פרשנות שלי אלא מובאות מהתנ"ך… המוזיקה – היא הרגשות והאינפורמציה שלא כתובה בתנ"ך אך המתבקשת מהסיטואציה.

אני מפנה את השאלה גם ליעל לויטה, שבאה ממשפחה דתית: "דיברת על כפירה – בעיניי כפירה זה לומר "אין אלוהים", וזה לא הסיפור פה. אני מודה שכשקראתי את הטקסט של הארייה של אלוהים בפעם הראשונה, והגעתי לסוף, לשורה "אבל בטח הבנתם ילדיי, שכבר הרבה שנים אתם מסתדרים בלעדיי", היה לי קצת קשה לעכל את זה. קראתי שוב ויצרתי לזה פרשנות משלי כמבצעת – וגם כאדם שהיחסים שלו עם אלוהים אמנם מורכבים וסבוכים, אבל עדיין קיימים: לשאול שאלות, להעלות סוגיות, לתת פרשנויות. אלה הדברים שהופכים את התנ"ך והדת לרלוונטיים לימינו."

אני מניח שבתהליך היצירה כבר ראית בעיני רוחך כיצד תוצג ׳אמהות׳ על הבמה. יחד עם זאת, על כך אחראים שירית והמעצבים. עד כמה אתה מעורב גם בהיבט הזה של ההפקה?

אני חושב שהביקורת שהיצירה אמהות עלולה להיתקל בה היא שהיא לא אופרה. שאין בה סיפור. אין התחלה, הסתבכות, סיום ומוסר השכל. היצירה היא סדרה של מונולוגים או מפגשים, שהקשר ביניהם הוא הנושא, האפליה, ההעדפה, השינאה מול האהבה, חוסר השוויון וחוסר האונים של גברים מול נשים, של אהובים מול שנואים.

לכן היה חשוב לי שגם בבימוי יהיה ברור שזה טיב היצירה. בדומה אולי ל"משתה" של אפלטון שגם הוא הפך לאופרה, או ל "אליסה בארץ הפלאות", סדרת מפגשים ללא התפתחות דרמטית, ללא עלילה משמעותית.

בשיחותיי עם הבמאית אמרתי לה שאני מדמיין תכנית טלויזיה עם מנחה ותיק, אולי מנחה בדימוס, דן שילון או ג'יי לנו, בתפקיד אלוהים כמובן, שמראיין את האמהות בזו אחר זה.

שירית היא גאון בעיניי, היצירות שלה הן תמיד אמירה אינטליגנטית על ציר הזמן, יצירה של הקשבה ועשיית אהבה עם המוזיקה ועם הטקסט, ואין לי ספק שמפה היא תיקח את זה למקומות שירגשו אותי וילמדו אותי דברים חדשים.

איזו תגובה אתה שואף לעורר בקהל?

חשוב לי לחלוק עם הקהל את הרגשות שלי בקשר לגיבוריי המיתוס שלנו. לתת אוזן ולפתוח את פיהן ואת ליבן של אמותינו, ולהביט בהן ולו לרגע כנשים ולא רק כגיבורות על. הקהל מוזמן לעשות עם זה מה שירצה, אבל אני יכול לומר שבקריאה הראשונה, כאשר כל זמרת שרה לראשונה את הארייה שלה – התכווצו השאר בכסאות וחלקן אף העלו דמעה…

מצד אחד ברור שיש פה מטען רגשי רב שמלווה את היצירה, מנגד – סיכוי לא גדול (בניגוד לאליסה למשל) ש״אמהות״ תוצג שוב לאחר ההופעות שנקבעו.

אני אשתדל לא לצאת שחצן בתשובה הזאת – אני מנצח ומנגן, עורך תכניות, לומד ומתכונן ומעבד הרבה, אבל שום דבר מכל עיסוקיי לא קרוב אפילו למסחטה הרגשית שבכתיבת יצירה. זה פשוט סוחט ומרוקן אותי כמעט עד כאב, וכשאני מסיים להלחין קטע מסויים אני מרגיש כאילו סיימתי מרתון מתיש ומייסר. אני מרגיש שאני חייב לענות בכל מילה ובכל צליל שאני כותב על השאלה – האם זה הטוב ביותר שאני מסוגל?

לכן בזמן שאני כותב יצירה או עובד עליה – אני משוכנע לחלוטין שהיא הולכת להיות מבוצעת אינסוף פעמים בכל שפה ובכל מקום בעולם… אבל מצד שני אני מטבעי לא אוהב להביט לאחור ולכן אני בטוח שאחרי סיבוב ההופעות הראשון של היצירה אתמסר כל כולי לכתיבה של יצירה אחרת ואהיה מרוכז בה. עברתי כברת דרך ארוכה מאז אליסה ואני משוכנע שאעבור דרך ארוכה גם אחרי אמהות.

מה תכניותיך להמשך העונה?

כאמור, עבודה על יצירה כזו היא מטבעה סוחטת, מתישה ומרוקנת. בניגוד ליצירה הנוכחית – רוב הפרויקטים שאני מעורב בהם אכן קשורים באופרה ובהומור, ואני מניח שהפרויקט הבא שוב יהיה כזה. אולי עוד מופע היתולי וירטואוזי של שיתוף פעולה ביני לבין זמרת נוספת.

מעבר לזה יש קונצרטים של הסטודיו, הפקות שלנו שיעלו בקרוב, האימפרסריו בגירסה מעניינת ומחודשת בבימויה של שירית, קונצרטים עם תזמורות ומקהלות בארץ, הזימריה השנה שתהיה בנושא האופרה ובה אטול חלק נכבד, האקדמיה למוזיקה ובעיקר סימפונט רעננה: קונצרטים, מופעים ועוד…

"אמהות" – קברט אופראי מאת דויד זבה על-פי ספר בראשית. משתתפות: יעל לויטה, דניאלה סקורקה, ענת צ'רני ושי בלוך. בימוי: שירית לי וייס.

29.12.15-2.1.16, מרכז מנדל ביפו; 8-9.4.16, 5-6.5.16, 26-27.5.16 בסטודיו (חדר הפקה, דרך כניסת האמנים) באופרה הישראלית. 03-6927777

מודעות פרסומת

לקראת בכורות

 

שתי אופרות ישראליות חדשות בערב אחד / עמיר נהרי

הפקה של שתי אופרות ישראליות באותו הערב מעוררת באופן טבעי עניין רב, במיוחד כשמדובר בעיבוד מוזיקלי לשתי יצירות קאנון מקומיות: "האדונית והרוכל" של עגנון והמחזה "שיץ" מאת לוין. הסקרנות גוברת עקב הבחירה במלחינים חיים פרמונט ("הבן יקיר לי"; "אותו הים" על-פי עמוס עוז), ויוני רכטר, שזו לו האופרה הראשונה שכתב.

היצירות הוזמנו לכבוד עונת ה-30 לאופרה הישראלית. הבחירה להפיק שתי אופרות קצרות (משך כל אחת כשעה) נבעה מתפיסה לפיה הקהל יתקשה לגלות סבלנות למשך זמן ארוך יותר, ועדיין – במסיבת העיתונאים ציין רכטר שזו יצירה רחבת יריעה עבורו יותר משכתב בעבר.

את ההשראה ל"אדונית והרוכל" קיבל פרמונט מהאופרה "טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק, ולכן יצירתו תהא גם היא דואט ארוך ואפל בין רוצח וקורבן, הנע לעבר סוף אלים. את "שיץ" הלחין רכטר ללא מקור השראה ספציפי, תוך הדגשת האלמנטים ההומוריסטיים שבמחזה. שתי היצירות מהוות אתגר לא פשוט להלחנה בשל עושר הרבדים שבהן, הדואליות והאירוניה הרבה. במילותיו של ברנרד שאו: מאחורי כל צחוק מתחבאת דמעה. במקרה זה, מתחבא לפעמים גם אגרוף.

בימאי ההפקה עידו ריקלין, שביים העונה את "שתיקתו של ברוך" מאת אלה מילך-שריף, החליט לשזור בין שתי היצירות חוט בין-דורי המקשר בין הקורבן היהודי בגולה ("האדונית") לבין הישראלי החדש המוצג, כדרכו של לוין, באופן ביקורתי ללא רחם. הבימאי הכתיר את החיבור בשם "טורפים", כדי לבטא שהיהודים, שהיו נטרפים בגולה, הפכו טורפים, או לפחות שחזרו עולם שבו יש טורפים ונטרפים, בהיעדר היכרות עם גורל אחר.

השאיפה לתת פרשנות פוליטית, גם אם מעודנת, ראויה לציון בעקבות השערורייה סביב ההחלטה שלא לבצע בעונה הנוכחית את יצירתה של אביה קופלמן "מעזה עד ברלין". התפאורה תהא משותפת לשתי האופרות, ותהפוך מביטוי מופשט של יער אירופאי ("האדונית והרוכל") למעין פיגומים של א"י הישנה הנבנית "שלמת בטון ומלט" ("שיץ"). מהצצה הראשונה עושה הרושם שההפקה תהא מושקעת ויצירתית ובהחלט מעוררת סקרנות.

"האדונית והרוכל" הולחנה ע"י פרמונט בעקבות ברטוק בשפה מוזיקלית מורכבת: טונלית אך מודרנית יחסית. היא צפויה לאתגר את הקהל ולא תנעם לאזני כולם. משמיעת אחד הדואטים, עושה רושם שהמוזיקה תיצור בהצלחה אווירה עשירה וקודרת. נותר לגלות אם יתפתח דיאלוג אינטראקטיבי מרתק בין הדמויות ואם יהיה ביטוי מתוחכם ומספק לדואליות ולאירוניה העגנוניות.

יש לברך על התפקיד הדרמטי הראשי שניתן סוף סוף לשחקן ולטנור הנפלא גיא מנהיים, שכיכב השנה בהפקות של וגנר בלייפציג. לצידו תשיר עידית זמיר, בעלת קול הספינטו הכהה.

"שיץ" צפויה לתקשר היטב עם הקהל הרחב. משמיעת שני דואטים עושה רושם שהשפה המוזיקלית תזכיר גם את "המוזיקה הקלה" של רכטר וגם פרקים קומיים של האופרה הקלאסית והאופרטה, ואולי גם את המוזיקה של קורט וייל. ההבעה המוזיקלית שתיווצר תהיה ישירה ונעימה לאוזן.

יש לברך על ההרכב המצויין שלוהק: אירה ברטמן ונח בריגר, שכבר שרו לוין באופרה "הילד חולם", ולצידם הקולורטורה יעל לויטה והכוכב העולה עודד רייך, בעל קול הבריטון העוצמתי. גם פה האתגר יהיה בתרגום העומק, התחכום והניואנס למוזיקה: לבטא מתחת להומור את המרירות הלוינית, ומתחתיה את הכמיהה לאהבה ולקיום בעל ערך אל מול עולם אכזר.

האופרה הישראלית והמשתתפים השונים הצהירו על ההתלהבות שביצירת חומרים מקוריים ומקומיים, את האפשרות להתייעץ עם המלחין בעת ההפקה, וכמובן להגיש לקהל יצירות ישראליות המושרות בעברית. המנצח איתן שמייסר דבר בגאווה על ריבוי היצירות האופראיות בעברית בשנים האחרונות.

עם זאת, מדברי המלחינים לא נראה כי ישנה שאיפה לעבר יצירה פורצת דרך דווקא, כזו שגם תתווה סגנון מוזיקלי "ישראלי" בעל מאפיינים ייחודיים. הקהל כן יחווה חוצפה ישראלית; איפה עוד שרים באופרה שורות כמו "הייתי רוצה להתחתן עם צ'יפס" ("שיץ")?

לסיכום – צפויה הפקה תיאטרלית עשירה שתתכבד בזמרים ישראליים מצויינים. לבטא במוזיקה את התחכום והניואנס של הקלאסיקות הישראליות יעמיד אתגר רב למלחינים ולמבצעים, ומכאן המשמעות הרבה של ערב. זה לא יהיה עוד "טרוויאטה" – הסקרנות רבה וברור שהחוויה לא תשכח במהרה.

"טורפים: מעגנון עד לוין" – "האדונית והרוכל" מאת חיים פרמונט על-פי ש"י עגנון, ליברית: צרויה להב. "שיץ" מאת יוני רכטר, על-פי חנון לוין, עריכת ליברית: מולי מלצר. בימוי: עידו ריקלין. ניצוח: איתן שמייסר. 3-10.7.15.

 

 

גרטה והמרוץ למחזמר

הנאה מצוות נפלא בחג המחזמר / עמיר נהרי

חג המחזמר בת ים הוא תחרות פתוחה לכל מי שמעוניין לשלוח יצירות. ארבעת מחזות הזמר הנבחרים מופקים ומוצגים לקהל, בתקווה שאחד התיאטראות יאמצם לרפרטואר. על היוזמה הברוכה מופקדים המנהל האמנותי אורי פסטר והמנהלת המוזיקלית קרין בן יוסף.

ההיכל הנעים של בת ים התמלא בקהל, שחלקו הגדול היה מקורביהם של האמנים – הרבה אמנים בזכות עצמם, לרוב צעירים – והאווירה היתה אנרגטית ומפרגנת, מעין חג של מוזיקאים.

הסיפור "גרטה והמרוץ לחלל" של ולריה זבילוצקי שזכה בתחרות "הארץ" הורחב ע"י המחברת בשיתוף יונתן כנען לכדי מחזה, כשכנען כתב גם את המוזיקה. העלילה, המתרחשת בברית המועצות, מספרת על נערה חולמנית המעריצה את הקוסמונאוט יורי גגרין, ומוצאת עצמה ביחסים מורכבים עם איש פשוט, שגגרין הוא גם שמו. זהו תיאור של "המצב הסובייטי" באמצעות שני אנטי-גיבורים שאינם מסוגלים להתפתח תחת שלטון מדכא ומעקר.

הטקסט היתה לטעמי החוליה החלשה ביצירה. הוא לא היה מהודק ומחדש מספיק. הטקסט לקה בערבוב משלבים לא מוצלח ובעיקר בסכמטיות, למשל: "הלאה! קדימה! רוסיה! מוסקווה! כאן מצדיעים למנהיג! חרושצוב, ברז'נייב, פרבדה, זהו עיתון 'האמת', נותן מידע אמין".

היצירה הוגדרה כ"מחזמר אופראי" ובוצעה על ידי צוות רחב יחסית ומגוון של זמרי אופרה, פופ (אוהד שרגאי) ושחקנים שגם שרו. הגיוון עבד והדיאלוג שנוצר בין האמנים והסוגות השונות הרגיש טבעי ומפרה. המוזיקה הורכבה בעיקר מקטעי אנסמבל, לעיתים נדירות גם אריה ודואט, ודומה שנכתבה בהשפעות של ברודוויי הקלאסית וקורט וייל – אם כי ללא הציניות שלו.

התוצאה היתה שפה מוזיקלית נעימה לאוזן, סכרינית ומוקפדת – וקפיצת מדרגה עבור המלחין בעל הרקע הקלאסי. עם זאת, לא היה לטעמי מספיק גוון וניואנס. הניכור והייאוש שבסיפור לא קיבלו התייחסות מספקת מבחינה מוזיקלית. על מנת שמחזמר יצליח, בין רגעי המתיקות והקסם יש צורך ברגעים טבעיים ואותנטיים – וגם אלו חסרו.

הרבה מילים חמות יש לומר על הרמה המוזיקלית של הביצוע. בידיה המקצועניות של קרין בן יוסף, הפיקה סימפונט רעננה צליל קל, מלא חיים ועם זאת מעודן ביותר. ההרכב היה קטן, אך לא השאיר תחושה של חוסר. כשהסולנים שרו, התזמורת ליוותה ולא התחרתה בהם – זה לא מובן מאליו. יעל קרת עשתה את עבודתה נאמנה על הפסנתר.

מבחינת הביצוע אם כן, הקהל אכן קיבל טעימה של ברודווי. במיוחד ראוי לציון קאסט חלומי ויוצא דופן באיכותו. גיא מנהיים נחשב לאחד מזמרי האופרה הטובים בארץ, עם שירה רועמת וכשרון תיאטרלי יוצא מן הכלל – דרמטי וקומי כאחד. יעל לויטה, כמוהו, במשחקה ובשירתה היתה פשוט נפלאה. שניהם הופיעו בתפקידי משנה קטנים!

עוד ליוו במשחק ובשירה לימור אילן, ענת צ'רני ודניאלה סקורקה המצויינת וכן צחי סיטון, וכולם ראויים לבמה רבה יותר. ה"גברות" שרית וינו אלעד ודנה מושקאטבליט הביאו עמן ניסיון בימתי רב ומשחקן הטבעי והזורם הוסיף לאמינות ההופעה. שרגאי הנעים בתפקיד הגברי הראשי.

כוכבת המחזמר, דניאלה לוגסי, פשוט זהרה. לוגסי מנהלת בשנים האחרונות קריירה יוצאת דופן שהובילה אותה מאופרה לפופ. במחזמר היה ברור שהיא כמו דג במים. הגם שיש עוד לוותר על כמה מניירות תיאטרליות, לוגסי הקסימה בזכות נוכחותה, קולה היפה והמתוק ושירתה המוקפדת. קריאה לכל הנוגעים בדבר – אנא איספו קאסט כזה לצורך הפקות רפרטואר של מחזות זמר ואופרטות! מישהו אמר קנדיד?

שירית לי וייס ידועה כבמאית נועזת ועתירת רעיונות. היא הראתה כאן שביכולתה גם לייצר הפקה מאופקת וצנועה יותר, ועם זאת מדוייקת, ו"לפנות את הזרקורים" ליוצרים – וטוב שכך. גם בבימוי לטעמי ניתן היה לחשוף עוד את האפור והקודר שמתחת לצבע. הערה לפני סיום: בלטה בהיעדרה חוברת עם מידע נוסף על האמנים ועל היצירות – וחבל.

בשורה התחתונה מדובר ביצירה עדיין בוסרית לטעמי, שבוצעה לעילא ולעילא על ידי קאסט נפלא שלא רואים כמותו תדיר במחוזותינו. נותר רק לאחל להמשך תחרויות ואירועים מסוג זה, וליזום הפקה של קנדיד בעונה הבאה – אם רק ירצו השם וקברניטי המוזיקה המקומיים.

"גרטה והמרוץ לחלל" – הפקת חג המחזמר. 21.12.14, היכל התרבות בת ים.

 

 

בוא רוח יוצר

תזמורת ראשל"צ בפרוייקט שאפתני במיוחד / צבי נתנאל

"דמה בנפשך את כל היקום מתחיל לשיר ולהדהד. אין עוד קולות אנוש, אלא כוכבי לכת ושמשות נעים במסלולם". כך תיאר מאהלר את הסימפוניה השמינית, אשר נוצרה מתוך פרץ השראה בעת ששהה בבקתת הנופש שלו במאיירניג, אשר בדרום אוסטריה, בקיץ 1906.

מבנה היצירה ייחודי: במקום מס' פרקים העוקבים זה אחר זה, היצירה כתובה בשני חלקים. החלק הראשון מבוסס על טקסט לטיני מן המאה ה-9 לכבוד חג השבועות, "בוא רוח יוצר". כבסיס לחלק השני השתמש מאהלר בסצינת הסיום מתוך פאוסט מאת גתה. הרעיון המקשר בין שני החלקים הוא הגאולה באמצעות אהבה, רעיון המובע במשפט "הבער אש בחושינו וצוק אהבה בלבבנו", כמו גם במוטיבים מוזיקליים השזורים לאורך כל הסימפוניה.

בניגוד ליצירות אחרות שלו, מאהלר התנער מאופיו הפסימי, ובסימפוניה השמינית מביע בטחון ברוח האנושית הנצחית. מאהלר היה בטוח בהצלחתו בהלחנת הסימפוניה ובחדשנות רעיונותיה, וכינה אותה "היצירה הגדולה ביותר שיצרתי, שלעומתה שאר יצירותיי אינן אלא מבואות".

באלכימיה עילאית יצר מאהלר סינתזה של סימפוניה, קנטטה, אורטוריה, מוטט וליד. בהתאם לכוונות נעלות שכאלו, היצירה כתובה בהיקף עצום ודורשת תזמורת גדולה, במיוחד במחלקות כלי הנשיפה והנקישה, שתי מקהלות, מקהלת ילדים ושמונה סולנים. בביצוע הבכורה של הסימפוניה במינכן ב-1910 השתתפו יותר מאלף איש, ועל כן, למורת רוחו של מאהלר, דבק בה הכינוי "סימפונית האלף".

הסימפוניה נפתחת באופן חגיגי וזוהר ע"י עוגב, והמקהלה פוצחת בשירת המזמור הלטיני. היצירה ארוכה ותובענית ועל כן נדרשו חזרות רבות, אך מיד כשהחלה לשיר, ניתן היה לעמוד על איכות השירה הגבוהה של המקהלה האקדמית איבאן גוראן קובאצ'יץ': צליל מלא ופתוח, צבע אחיד הן בחטיבות והן כתלכיד שלם – אם כי נדמה לי שאיכות השירה הגברית היתה מעט גבוהה מזו הנשית.

לכל אורך הערב ניכר שהמקהלה הוכנה כהלכה ושהזמרים שולטים היטב בכל האספקטים המגוונים שהציב המלחין בפניהם, משירת פורטה גדולה ועד פיאנו חם ונוכח. המקהלות הועמדו זו לצד זו, והדו-שיח ביניהן היה מתואם ומהודק, במיוחד בפוגה הכפולה והסבוכה שבמרכז החלק הראשון (Accende lumen sensibus). בחלק השני ישנם קטעים לקולות גברים או נשים בלבד, וגם במקרה זה הביצוע היה מצויין: תחילה הגברים בשירת-הד חרישית ומסתורית בפתח החלק השני, או מקהלות הנשים הזוהרות לאחר הסולו של הבאס, בעיקר ב-Jene Rosen aus dem Händen המענג.

לעומת זאת, מקהלת מורן, אשר גייסה כ-35 בנים ובנות, בקושי נשמעה, אף שמאהלר מסמן את רוב התפקיד של מקהלת הילדים בפורטה. הם נבלעו לגמרי ב-Accende, וגם בקטע המקדים את שירתה של החוזרת בתשובה קשה היה לשמוע אותם, ובמיוחד זה ניכר ב-Gloria Patri Domino המתחיל עם מקהלת הילדים בלבד.

כאמור למעלה, לביצוע היצירה נדרשים שמונה סולנים, שכל אחד מהם חייב להיות זמר מן המעלה הראשונה, בעיקר בשל תובענות התפקידים, ובמיוחד אלה של הסופרן הראשון והטנור. באופן טבעי, כאשר מקבצים שמונה זמרים ממקומות שונים ומאסכולות שירה שונות, קשה ליישר אותם באופן אחיד, וניכר שחלקם אינם אמונים של שירה אורטורית ובסגנון הגרמני. כוונתי היא שאצל חלקם ניכר שהם באים יותר מעולם האופרה האיטלקית, ובעיקר דברים אמורים על המצו-סופרן עדנה פרוחניק והבאס דניס סדוב. קיצורו של דבר אף שהם היו טובים מאוד, במיוחד סדוב, שהציג קול ענק, חם ואחיד, היתה חסרה לי "גרמניות" בשירתם.

הסופרן רגינה הנגלר התחילה לא טוב, אך העניינים השתפרו במהרה. התפקיד שלה רצחני, ובלית ברירה אף צעקני, וכבעלת קול אדיר ועוצמתי היא נשמעה צרחנית, ולרוב כיסתה את כל מי שהיה לידה, ובמיוחד זה ניכר מול טליה אור. התיאום ביניהן לא היה מוצלח בשל מימדי קולה העצומים של הנגלר. אור, בעלת קול זוהר וצנוע, נבלעה ב"תחרות" שבין שתיהן בסיום ה-Gloria. בחלק השני ניתן להנות מקולה היפה בקטעי הסולו, אף שבקטע המרכזי שלהVon edlen Geisterchor umgeben היא טעתה והלכה לאיבוד והתעשתה רק לקראת סופו. יחד עם זאת, בפינאלה היא הציגה קו לגטו מרהיב ואורך נשימה מרשים.

מעל כולם התבלטו הטנור רפל ברטמינסקי והמצו אגניישקה רייש. שניהם הופיעו בארץ בעונה הקודמת ברקוויאם הפולני של פנדרצקי בתזמורת הפילהרמונית, וכבר אז הותירו רושם עז. לרייש קול דבש גדול ויפהפה, וכאז כן עכשיו – תענוג להאזין לה. מבחינת תפקיד סולני, הרי שאת התפקיד הטוב ביותר בסימפוניה כתב מאהלר לטנור, וברטמינסקי בעל קול עוצמתי ונטול מאמץ היה פשוט מעולה, אף שהתזמורת היתה קצת נטולת נוכחות מאחוריו ויכלה לספק לו תמיכה צבעונית יותר.

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון (בכוחות מתוגברים) ניגנה היטב, וניכר ששריף, בעל נסיון רב בניצוח על יצירות מאהלר, הדריך את הנגנים למצלול ולסגנון מאהלרי במיטבו. הפרשנות של שריף היתה מהודקת וחגיגית, בחירה מושכלת של טמפי, הבלטה של המוטיבים המוזיקליים שצפו ועלו מבלי משים, בעיקר בכלי נשיפה המצוינים.

אמנם רוב היצירה מקהלתי, אך החלק השני נפתח במבוא תזמורתי ארוך ממיטב השראתו של מאהלר, ואף שהטמפו היה מעט מהיר לטעמי, הוא שיקף היטב את מצוינות הנגינה, את המיתרים הצלולים וכלי הנשיפה הענוגים. עוד ראויים לציון המעבר העוקצני והקודר לפני הסולו באס infirma nostri corporis בחלק הראשון, או המעבר שלאחר הסולו טנור בחלק השני Jungfrau rein im schönsten Sinne, קטע קצר ויפה להכאיב למיתרים והרמוניום, ובהמשך עם כלי נשיפה, שנוגן בצורה עילאית.

האיזון בין מאסות הצליל הגדולות של החלק הראשון ובין המרקמים הקאמריים הרבים בחלק השני היה מצויין. בסיום החלק הראשון ובסיום החלק השני מאהלר מבקש "תפקידים נפרדים" לכלי נשיפה ממתכת, ואלה הוצבו בשתי פינות האולם בגלריות, אך למרות הדבקות בהוראות המלחין, בשתי הפעמים הנשפנים היו מחרישי אזניים וכיסו את כל מה שבא מהבמה, ואולי באשמת תיאום לא מוצלח עם המנצח שרר בלגן ביניהם ובין התזמורת, במיוחד בפינאלה של הסימפוניה שהתפרק לגמרי ועיקר את נקישות הגונג והמצילתיים מרקיעות-השחקים מהאפקט עוצר הנשימה המביא לסיום את המונומנט הקולוסאלי הזה.
על כל פנים,
שאפו לתזמורת שהרימה את הכפפה הרצינית הזו ובהצלחה כה גדולה.

מספר המשתתפים הגדול מחייב היערכות מיוחדת על מנת להביא לביצוע הסימפוניה השמינית, ופרוייקט כזה כרוך בעלות תקציבית כבדה. ביצוע היצירה התאפשר הודות לתרומה כספית נכבדה של ליאורה עופר, בתו של יולי עופר, מייסד התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מאסטרו נעם שריף, מאושיות המוזיקה הבכירות במדינת ישראל הוזמן לנצח על הקונצרט כחלק מאירועים מוזיקליים שיציינו השנה את הגיעו לגבורות.

"סימפוניית האלף" – מאהלר, סימפוניה מספר 8. נעם שריף, מנצח; התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון; המקהלה האקדמית איבאן גוראן קובאצ'יץ'; מקהלת מורן; רגינה הנגלר, סופרן I; טליה אור, סופרן II; יעל לויטה, סופרן III; אגניישקה רייש, מצו-סופרן I; עדנה פרוחניק, מצו-סופרן II; רפל ברטמינסקי, טנור; דיויד וייקהאם, בריטון; דניס סדוב, באס. יום ד' 10.12.2014 המשכן לאמנויות הבמה.

 

ומה עם הפשטות?

שלל בעיות ותובנות ברסיטל של זוכי תחרות רובינשטיין / חגי אברבוך

נקודה חשובה לפתיחה: קשה להסיק מסקנות כוללות כשמדובר ברסיטל אחד מתוך שלושה ברצף, מה גם שברסיטל משמשים בערבוביה שלושה פסנתרנים שכל אחד מהם אולי היה מבצע אחרת או בוחר יצירות אחרות לו היה נדרש לביצוע רסיטל לבדו.

אין אלא לדבר על הרסיטל עצמו, ועל הרגע הנתון, שהרי מדובר בפסנתרנים מבטיחים בתחילת דרכם, זוכי פרס רובינשטיין, וכל אחד מהם עוד יעשה טעויות בדרך אל הקול האישי – ואולי גם יזכה בגדולה של ממש.

את ברישבסקי כבר שמעתי בעבר והתרשמתי הן מן המוכנות שלו לבצע יצירות מודרניות, והן מן המיומנות שלו בביצוע מלחינים תובעניים כמו מסיאן. גם הפעם לא התאכזבתי מבחינה זו, וביצוע יצירתו של ליגטי "מוזיקה ריצ'רקטה" היה מלוטש וחד. לצערי, לא בוצעה היצירה כולה בפסנתר לבד, אלא פרקים ממנה בוצעו – כנראה לצורך גיוון – על ידי אנסמבל כלי נשיפה (נגני תז' נתניה – הקאמרית הקיבוצית), בעיבודו של ליגטי עצמו, כמובן.

המעברים האלו, במקום שייצרו גיוון, שברו איזה רצף חשוב של יצירה שנבנית מתוך מיצוי של צליל אחד – וברישבסקי הוכיח כמה גוונים הוא יכול להוציא מן המינימליזם הזה ללא עזרה חיצונית. חברי האנסמבל עצמם לא היו לגמרי מגובשים – וחבל, כיוון שגם כך מדובר בעיבודים לא קלים לביצוע, הכוללים חילופי דברים זריזים בין הנגנים.

קודם לכן ביצע ברישבסקי שלוש סונטות של סקרלטי, עליהן העמיס משום מה קישוטים, ריטנוטי מרגשים כביכול ושלל אמצעי הבעה. הסונטות של סקרלטי הן ממזריות תמיד: כביכול הן קלילות, אך למעשה הן דורשות טיפול מיומן ועדין. ברגע שבאים אליהן עם יותר מדי תוספות וללא פשטות – כמעט תמיד הן מתנקמות במבצע; ואכן, מרוב סלסולים, פה ושם ברישבסקי ממש שגה בתווים עצמם. אלה יצירות שדורשות התמסרות נטולת אגו, כזאת שהפגין בבואו לנגן ליגטי. חבל שלא התייחס גם אליהן באותו הכבוד, אך נדמה שזה מקום שפסנתרנים רבים שוגים בו.

בעיות דומות ושונות ניכרו אצל סטיבן לין כשבא לבצע את הפתיחה הצרפתית בסול מינור מאת באך. יובש ומכניות שלטו בנגינה, וחוסר באמירה משמעותית, לצד גודש סלסולים מיותרים. לין המשיך בליווי הזמרות איילת אמוץ-אברמסון ויעל לויטה, בארבעה מתוך ששת הדואטים אופוס 63 מאת מנדלסון. הרביעי הוא היפה שבהם, ושם גם תאמו קולותיהן היטב. לין היה מלווה מעט אנמי, ובדואט הרביעי הייתה תחושה שהן "סוחבות" מבלי לקבל גיבוי מן הפסנתר.

לאחר מכן ניגש ברישבסקי ללוות כל אחת מהזמרות בשירים מאת דופארק ופורה, וכן בדואט הטרנטלה של האחרון. ברישבסקי, כמלווה, היה מעט אגרסיבי ומשתלט, אך לויטה ואמוץ-אברמסון התמודדו עם זאת היטב.

הסיום – "הוולס" הידוע של ראוול, בביצוע סונג-ג'ין צ'ו, היה שטוח למדי, וללא תחושת קשת ההתרחשות האדירה שיכולה להיות ביצירה זו – מן הערפל העמום, דרך הזוהר הווינאי ועד ההרס המוחלט. כמעט ביקשתי שברישבסקי הוא שיבצע את היצירה הארוכה הזאת, כיוון שבביצועו של צ'ו נדמה שאפילו שמץ הברק הווירטואוזי שאולי יש בגרסת הפסנתר אינו בא לידי ביטוי.

אין מילים פשוטות לסיום – מלבד, אולי, הצורך להדגיש שוב את חשיבותה של הפשטות. אף אחד מהמלחינים שבוצעו ברסיטל אינו קוטל קנים, הם כולם יודעים מה רצו לומר – וכשמתייחסים אליהם בענווה ובפשטות יכול להתרחש קסם רב. ביצוע יצירתו של ליגטי רק הוכיח זאת: המוזיקה כבר נמצאת שם. אל תהיו מחסום בפניה. היו נתיב, והיא כבר תתגמל אתכם ואת המאזינים עשרת מונים.

"חגיגת פסנתר" – רסיטל של זוכי התחרות הבינלאומית ה-14 לפסנתר ע”ש ארתור רובינשטיין 2014: אנטוני ברישבסקי (אוקראינה), סטיבן לין (ארה”ב) וסונג-ג’ין צ’ו (ד.קוריאה). אמנים אורחים: יעל לויטה, סופרן; איילת אמוץ-אברמסון (מצו); סולני תזמורת נתניה – הקאמרית הקיבוצית: דפנה יצחקי, חליל; מיקי לם, אבוב; ניצן כספי, קלרנית; אלה נדב, בסון; גבריאל ולינטום, קרן. בתכנית: סקרלטי: 3 סונטות (ברישבסקי); ליגטי: מוסיקה ריצ’רקטה (ברישבסקי ונשפני הקאמרית הקיבוצית); באך: פתיחה צרפתית, רי”ב 831 (לין); מנדלסון: דואטים, אופ. 63 (לויטה, אמוץ, לין); דופארק ופורה: מבחרים שירים ודואטים (לויטה, אמוץ, ברישבסקי); ראוול: הוולס (צ’ו). הקונסרבטוריון הישראלי, ת"א, 6.11.14.

הקול בצחוק

ליהוק מושלם בערב שירי הומור / עמיר קדרון

יעל לויטה

התכנית השניה בעונה זו של 'שירה שיר' נבנתה סביב נושא ההומור, ובכך נטל עורך הסדרה, הפסנתרן עידו אריאל, סיכון מסוים. על פניו, הנושא נשמע ככזה שינעם לקהל, אך אליה וקוץ בה – הומור הוא תלוי תרבות ותקופה, וספק אם כאן ועכשיו מישהו יצחק מסוג ההומור בשירים שנכתבו, למשל, באירופה לפני 100-200 שנה. לזכותו של אריאל ייאמר שלא הסתיר את ההתלבטות, ואף הודה שבמהלך הכנת הערב, קרה שהוא והזמרים ניסו להבין מה בדיוק מצחיק בשיר כזה או אחר.

אם כן, קשה לומר שהקונצרט סחט שאגות צחוק מהקהל – אך הוא ודאי הסב הנאה מרובה מכל בחינה אחרת. התכנית שאריאל בחר הצטיינה בגיוון סגנוני, ומעלתה העיקרית היתה הופעתם המסחררת של עודד רייך ויעל לויטה. למען האמת, קשה לחשוב על ליהוק מוצלח מזה: קולות יפים, מוזיקליות, רגישות, כישרון משחק, חוש טבעי לקומדיה, קשב והופעה מוקפדת. האחרונה משמעותה כי כל מחווה קולית או פיזית עשויה היטב, ויחד עם זאת נדמית ספונטנית ולא מאולצת.

לויטה פתחה את הערב בהצהרת כוונות עם "I hate music", והקסימה כשתיבלה את שירתה במינון מדויק של אטיטיוד אופראי. המהלך חזר, כצפוי וביתר שאת, בשיר "השכנה החדשה". אף שעיבודו מרחיק הלכת של יונתן שנקר לא עשה הנחות לזמרת, זו עמדה במשימה כאילו זה עניין של מה בכך. רייך לא טמן ידו בצלחת, והדגים שיר אחר שיר את מעלות קולו הערב, בין אם לירי או סמכותי. את "The Boatman's Dance" חתם בפיאנו מעודן, וכן עורר התלהבות ב-"I bought me a cat".

לפחות בנקודה אחת הצליחו רייך ולויטה למצות עד תום את הפוטנציאל הקומי, וזאת בדואט החתולים של רוסיני. למרות היותו שחוק, שלא לומר נדוש, ביצוע טוב תמיד מפיח חיים חדשים בדואט. במקרה המדובר היו הזמרים משכמם ומעלה, והגישו פרשנות וירטואוזית ממש – הן בשירה והן במשחק.

לסיום, כמה המלצות: את רייך אין להחמיץ בתפקיד הראשי בהפקת "דון ג'ובני" לצד צוות "מיתר – אופרה סטודיו"; לויטה תופיע בסוף החודש הבא בתכנית אחרת של "שירה שיר"; המופעים הבאים של הסדרה (9-16 במאי) יעסקו בטירוף, ובהם ישירו גיא פלץ ועינת ארונשטיין.

"שירי הומור" – מופע מסדרת 'שירה שיר'. יעל לויטה, סופרן; עודד רייך, בריטון; עידו אריאל, פסנתר, הנחייה, ניהול אמנותי. שירים מאת ברנשטיין, בטהובן, ברהמס, וולף, מהלר, ר. שטראוס, קופלנד, רוסיני וארגוב. המרכז ע"ש פליציה בלומנטל, 22.3.14.

שומניאדה

חוויות מוזיקליות ואחרות בקונצרט קאמרי שונה מהמוכר / אביעד שטיר

קודם כל, כמה מילים על המקום: הקונצרטים בסדרת "לוינסקי 24" נערכים כולם בסטודיו של הצייר אמנון דוד עָר בדרום תל אביב. אין זה מקום שגרתי, ללא ספק: בֵּזֶנְדוֹרְפֶר ישן פוער פה שחור בפינה אחת של הדירה, ולפניו מצטופפים המוזיקאים, כשקהל הצופים יושב בכיסאות כתר-פלסטיק לבנים שורות-שורות מסביבם. המיזוג לא ממש מקרר, החלונות פתוחים ומדי פעם נשמע רעש הרחוב; קרשי הרצפה חורקים והישיבה אינה נוחה במיוחד. ואף על פי כן, שורה על המקום קסם מיוחד, והוא מתפקע כל-כך מרוב מה שאפשר לקרוא לו "אופי", עד שכל ההפרעות הקטנות נשכחות. משהו במריטוּת הפיוטית של המקום, עם אוסף השלטים הישנים ושאר אוצרות-גרוטאות שמלקט בעל הבית מפה ומשם, ועם הדיוקנאות הנוקבים והצוננים פרי מכחולו של עָר המשקיפים על הקהל מן הקירות, משרה אווירה של ביתיות משוחררת ויצירתית, שמחזירה את המאזין לימים שבהם קונצרטים של מוזיקה קאמרית נוגנו בסלונים ובמסיבות רעים.

הקונצרט כלל שלוש יצירות מופת מאת שומאן: חמישה קטעים בסגנון עממי אופ' 102 לצ'לו ופסנתר, מחזור השירים "אהבת אישה וחייה", ורביעיית הפסנתר אופ' 47. מחזור השירים המהולל בוצע בפי הזמרת יעל לויטה לצד הפסנתרנית יעל קרת: שילוב מצוין וסימביוטי בין שני פרטנרים שווים בחשיבותם. ללויטה קול חם ואקספרסיבי, והאקוסטיקה הסלונית החמיאה לה מאוד, למרות רגעים של חוסר יציבות. הפרשנות שלה למילותיו של שאמיסו היתה אינטליגנטית ומרתקת, ללא רגע מת אחד, ואילו קרת הוכיחה את עצמה כבת לוויה ראויה ותומכת.

שתי היצירות הכליות בוצעו על ידי קבוצה של מוזיקאים צעירים, והם ניגנו במסירות ובהתלהבות שחיפו על מעידות קטנות פה ושם, והמשיכו לנגן בגבורה אפילו כאשר התפתחה תגרת ידיים קטנה בקהל – כפי הנראה, בין תומכי שומאן למצדדים בבראהמס. הצ'לנית טללית צ'רסקי ניגנה את אופ' 102 בפרשנות בהירה ומלאת ביטחון, גם אם לא תמיד מושלמת מבחינה טכנית, ויהודה ענבר בפסנתר הסתפק בנגינה קורקטית ומרוחקת יותר, ולא הרגשתי שהשניים מתמזגים לגוף מוזיקלי אחד. ברביעייה, לעומת זאת, לא היתה בעיה כזו, וארבעת הנגנים (הצטרפו אליהם הוויולנית שירה מיוני והכנר הכריזמטי אורי ויסנר-לוי) ניגנו כגוף אחד, למרות שברור היה שהם סובלים מחוסר קשר-עין, בשל מגבלות הבמה הזעירה. צ'רסקי הפליאה לנגן את הסולו המפורסם שלה בפרק השלישי, שמפגין לראווה את רגיסטר הבריטון העמוק של הצ'לו; אבל לצערי היא החליטה לוותר על הגמביט המסוכן של הורדת מיתר דו בטון שלם בסוף הפרק, ומנעה כך מן הקהל את הסי-במול הנמוך, בפיאניסימו ובהכפלת אוקטבה, שאמור להביא את הפרק אל קיצו בכובד ראש ובקול דממה דקה.

את הקונצרט הנחה בידענות ובחן רב יוסי שיפמן, ובסיומו נהנו האורחים מכיבוד פשוט וטעים של גבינות, לחם, זיתים ויין. זו בהחלט סדרת קונצרטים ששווה לעקוב אחריה.

"100% שומאן" – קונצרט מסדרת "לוינסקי 24".  בתכנית: "אהבת אשה וחייה", חמישה קטעים לצ'לו ולפסנתר אופ. 102, רביעיית פסנתר אופ. 47. משתתפים: יעל לויטה – סופרן; יעל קרת, יהודה ענבר – פסנתר; אורי ויסנר לוי – כינור; שירה מיוני – ויולה; טללית צ'רסקי – צ'לו. 8.6.13, הסטודיו של אמנון דויד ער.