music4awhile

ראשי » Posts tagged 'יסמין לוי אלנטק'

Tag Archives: יסמין לוי אלנטק

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

במגמת צמיחה

הגר שרביט ויסמין לוי-אלנטק נרגשות לחלוק במה לראשונה / עמיר קדרון

55a1fe9c-f3f2-43a7-b9bd-dc2d2f0b263a

הגר שרביט, מצו. למדה בבוכמן-מהטה ובאופרה-סטודיו דיסלדורף. חברה באופרת אולדנבורג. בין תפקידיה: כרובינו, ולנסיין, אמסטרה. שרה בז׳נווה, בודפשט ועוד. בין היתר השתלמה אצל תומס המפסון וברברה בוני, בסדנת האופרה ת״א, בתכנית דומינגו בוולנסיה ובפסטיבלי זלצבורג, אקס אן פרובנס ורביניה. זכתה בתחרויות דאס ליד וברהמס.

יסמין לוי-אלנטק, סופרן. למדה באקדמיה י-ם, בקונס׳ ברוקלין ובסטודיו של האופרה הישראלית. בין תפקידיה: אריאדנה, אמליה ופיורדיליג׳י. הופיעה בדויטשה אופר ברלין ועם התזמורות המובילות בארץ. השתלמה בסדנת האופרה ת״א. זכתה בפרסים בתחרויות המט, פוצ׳יני-אלבנזה וליסנר, ובמלגות קרנות אמריקה-ישראל, רונן, בוכמן-היימן ועוד.

אני רוצה לפתוח בשאלה שגם הפניתי לעידו לפני התכנית הקודמת, ואולי לכן כזמרות יש זווית שונה: שתיכן הופעתן בשירה-שיר בתכניות בנושאים עם מטען רגשי ו/או דרמטי (שדים ורוחות; הורים וילדים), ואילו הפעם הנושא הוא צמחים ועל פניו זה נשמע מאד נייטרלי. זה באמת כך?

הגר: אני לא מומחית בשירה, אבל מנסיוני, בשירה הרומנטית טבע הוא החיים ומטאפורה לחיים. צמחים בדרך כלל מופיעים כמעט בכל שיר אהבה רומנטי, בעיקר בגרמניים, אבל בעצם גם בשירים מכל ארץ אחרת ובהרבה תקופות אחרות. צמחים בשירה לפני מאה-מאתיים שנה היו גם דרך יפה ואלגנטית לדבר על נושאים כמו כמו נעורים, יופי, מוות, אהבה וסקס.

יסמין: בהחלט מסכימה עם הגר. כל המוזיקה הרומנטית הגרמנית, לפי מה שאני יודעת, מבוססת על היחס שלנו עם הטבע הגדול ובהרבה מהמקרים – גם המאיים. לכן יש ויש לנו שירים דרמטיים בנושא.

כמובן שנבצע גם שירים יותר קלילים, אם כי זה אף פעם לא ״רק״ שיר שמח על צמחים למיניהם. זה כמעט תמיד יהיה עם מין זיכרון עצוב למשהו מהעבר, מישהו שכבר לא נמצא איתנו ועוד המון מטען רגשי.

אתן יכולות לתת דוגמאות לכך מתוך התכנית?

יסמין: אני יודעת לגבי מה שאני אשיר – לדוגמא שיר של סמואל בארבר בשם Now have I fed and eaten up the rose. הדובר בעצם ניזון וחי מוורד שהוא לא ראה מעולם. הוא רק מודה לאלוהים שהוא החזיק אותו בחיים.

גם באחד מארבעה שירים של רחמנינוב שאשיר יש התייחסויות למצב שלנו מול הטבע. בשיר ״רצ׳נאיה לילייה״ (The Water Lily) הוא ממש מפיח חיים בדמותם של חבצלת המים ושל הירח, וישנו למעשה דואט קטן על המרחק ועל היחסים ביניהם. אני לגמרי רואה שם הקבלה ליחסים של אישה וגבר – חולשה וחוזק, מרות וכו׳.

הגר: הדגש באמנות הרומנטית הוא האדם מול הטבע, והפליאה מן הטבע. צמחים, בגלל שהם חיים, אפשר בקלות להשוות אלינו. והם אכן מאוד נוגעים ללב ויפים, בעיני.

אני אבצע שיר של היינריך היינה, שנקרא פרח הלוטוס, והוא אולי אחד מהשירים הסקסיים ביותר שאני מכירה. שומאן הלחין אותו באופן כמעט בוטה (במובן הטוב ביותר של המילה). הירח הוא מאהבה של הלוטוס (פרח בגרמנית הוא בלשון נקבה) והיא משתוקקת ללילה בו תראה אותו. ואז כשהוא מופיע היא מדיפה ניחוח ובוכה ורועדת, מאהבה ומכאב האהבה.

אאל״ט, זה השת״פ הראשון שלכן. מה זה דורש בהתחשב בעובדה שזה פרויקט קצר עם זמן מועט לחזרות?

יסמין: זו באמת הפעם הראשונה שאני הולכת לשיר יחד עם הגר ואני מאוד מתרגשת ושמחה על כך! אני חושבת שזה דורש לבוא לגמרי מוכנות עם התפקידים שלנו לחזרות, כדי שבזמן שיש לנו נוכל באמת לעבוד על אינטרפרטציה והגשה, ובעיקר על תיאום רעיונות.

אני לגמרי סומכת על הגר בתור זמרת מקצועית, ומההיכרות האישית שלי איתה, בטוחה שיהיה לנו חיבור נהדר על הבמה. מהניסיון שלי עם עידו אריאל (שאגב היה הקואוץ׳ שלי כשלמדתי באקדמיה בירושלים לפני מיליון שנה) זה בטוח יהיה ערב מהנה.

הגר: מסכימה! אני רוצה להוסיף שאני נפלתי מיסמין מהרגע שראיתי אותה שרה את פיורדיליג׳י בסדנת האופרה (2009). יצאתי משם מלאת מוטיבציה והשראה. אח״כ שמעתי אותה שרה אלטרה (אידומנאו) ואת הרוזנת (נישואי פיגרו). כל כך מרשימה אותי הצורה בה היא שרה מוצרט, זה כל כך אותנטי ומקורי, ועם זאת גם בסטייל ועם המון לב. מרענן לשמוע מוצרט ככה.

אז יסמין ריגשה אותי עד דמעות בכל פעם, והיא אמנית מדהימה בעיני. אני מאוד שמחה שנעמוד ביחד על הבמה. בטח ובטח עם עידו שהוא נפלא, יהיה כיף!

יסמין: אנחנו צריכות לשיר מוצרט ביחד!

ויטליה וססטו!

יסמין: אמן!

הגר: כן! יום יבוא.

אתן כבר יוצרות פה הר של ציפיות לקראת המפגש… האם אתן יכולות להדגים על פי התכנית (ובכלל) מה הפונקציה של דואט בז׳אנר הליד לעומת האופרה?

יסמין: אני חושבת שבניגוד לאופרה, בז'אנר הליד לא תמיד יש פונקציה של דמות נוספת בדואט. זה יכול להתבטא פשוט בהרמוניה שמעשירה את היצירה.

אבל אצלנו בתכנית יש גם דואטים של דו שיח בין דמויות וגם דואטים שבהם אנחנו שרות יחד את כל הטקסט, או שהקו המוזיקלי מתחלף ועובר בין שתינו.

הגר: אני מסכימה, זה נכון שבאופרה כמעט תמיד אתה שר דמות, ואם שרים דואט אז יש דינמיקה בין שתי דמויות מבחינה דרמטית. בליד זה לא תמיד ככה (גם על זה אפשר להתווכח כי יש דרמה במוזיקה). לפעמים זה פשוט שיר ששרים אותו שני אנשים, כמו במקהלה. אבל אין חוק או משהו, זה יכול להיות גם כך וגם כך.

מה המשמעות הפרקטית של האבחנה בין הז׳אנרים עבור קולותיכן הדרמטיים (אם לא בפאך אז בזיקה הבימתית) בבואכן להתמודד עם שיר טעון כמו שר היער, למשל?

הגר: מבחינתי אין שינוי טכניקה בשום ז׳אנר. יש הבדלים סגנוניים, אם שרים שוברט או שטראוס. יש הבדל גדול, לדעתי, בין הגשה קונצרטנטית לבין הגשה אופראית-תיאטרלית. כלומר, אמן טוב יודע ״לקרוא את החדר״. אם מדובר באולם מאוד גדול ובהפקה אופראית, בה יש תלבושות ואביזרים ופרטנרים, אז כדאי ורצוי, לטעמי, להיות מאוד גופני ופעיל. אם מדובר בקונצרט, אני אישית מעדיפה לעבוד יותר עם העיניים, הנשימה והפנים – גם אם מדובר בשיר דרמטי כמו שר היער.

אבל בסופו של דבר, יש דברים שקורים על הבמה שאותם קשה לצפות מראש, והכי טוב זה להיות אמיתי וכן עם הקהל: כל עוד אין זיוף, הכל עובד. אני חושבת שכל עוד אתה מספר את הסיפור, המוזיקלי, הרגשי, בצורה הכי ישירה שיש, על כל במה שלא תהיה, זה יעבוד וזה לא ייראה מניפולטיבי או מתוכנן מראש. גם אם זה יהיה דרמטי מאוד ברסיטל קטן בפליציה בלומנטל או קטן ואינטרוורטי על במת לה סקאלה. זה גם עניין של טעם.

יסמין: אני חייבת לומר שאני לא מתייחסת לעצמי בתור סופרן דרמטי. עדיין לא, בכל אופן. התפקידים האופראיים שלי בהחלט נעשים יותר ויותר דרמטיים עם השנים, ואני מאוד נהנית מזה, אבל אני צריכה תמיד לשמור על בריאות וגמישות הקול שלי. לכן אני כן משלבת תפקידי מוצרט וכמובן קונצרטים כמו אלה, של חומרים יותר ״קלילים״.

בכל זאת, הגישה שלי לשירה של כל דבר היא באמת אותה גישה. אני משתמשת בכלי שלי, ומכוונת להשתמש בכולו כל הזמן. זה לא אומר דווקא לשיר בעוצמה המירבית שלי כל הזמן, אבל לא ״לרדת מהקול״, אם להשתמש בשפה מעט טכנית.

לכן בחירת החומרים היא מאוד חשובה. אם ישנו שיר שמסורת הביצוע שלו היא צבע מסויים וכמעט שקיפות קולית, זה יהיה פחות מוצלח עם הקול שלי. אני כבר נמצאת במקום שבו אני מכירה את הקול שלי מספיק טוב כדי לדעת מה לשיר, והכי חשוב – מה לא לשיר, גם כדי לא לגרום נזק קולי וגם כדי לשמור על אמינות מוזיקלית.

הגר: מחזקת את יסמין בכך שצריך לדעת מה לא לשיר – אבל גם יש משהו שמרני במסורת הליד, במיוחד במקומות מסויימים: שיר הוא שיר, והוא נועד לכל אחד שירצה לשיר אותו. בגלל שלוצ׳יה פופ עשתה הקלטה מאוד מוצלחת לשיר של שוברט, לא אומר שיונאס קאופמן לא יוכל לשיר אותו בדרכו שלו אחר כך.

אני לגמרי מסכימה שתמיד צריך לשיר בקול שלך ולא לרדת מהקול, אבל אני חושבת גם שיש מעט שירים שדורשים ירידה מהקול. שירים דורשים עדינות מוזיקלית ורגישות מוזיקלית מאוד גבוהה, מודעות לסטייל וטכניקה טובה. מלבד הדברים האלה, הם פתוחים לנו לבצע אותם כפי שנרצה. ברוב המקרים אנחנו חופשיים לטרנספז אותם לאיזה סולם שנרצה כדי לאפשר את הנוחות המירבית.

אני לא רוצה לשמוע העתק של אותו ביצוע כל הזמן, אלא פרשנות אישית של כל זמר. זה אומר גם שהשיר מקבל צבע אחר ברגע שעובר לידיו של זמר אחר. זה חלק גדול ממה שיפה ומעניין בליד בעיני.

הבסיס של שתיכן באירופה כבר כמה שנים, ומעניין אותי להשוות את פני הדברים למה שקורה בארץ בתחום הליד מבחינת אווירה והקשר עם הקהל. 

יסמין: אני מרגישה שבחו״ל זה דבר מאוד משתנה. זה תלוי בקונצרט עצמו, במקום, בקהל. ממש כמו בארץ, רק עם יותר מקומות להופיע בהם. אני זוכרת קונצרט ממש כיפי שהיה לי עם תזמורת ביה״ס אייזלר בברלין, שבו ביצענו את וזנדונק לידר של ואגנר. הייתה ממש אווירה צעירה וכיפית, לא מעונבת בכלל. אני לא חושבת שזה רק היה בגלל שהתזמורת היתה צעירה. זה הרגיש מין משימה אישית של כולנו לבצע את השירים האלה, שתוזמרו ע״י המנצח שם. בכל מקום אפשר למצוא מוזיקאים עם חדוות ביצוע, שזה בעצם הכי חשוב.

הגר: אני גם חושבת שזה מאוד תלוי במקום, באולם, באנשים, בקולגות. יש מקומות בהם אנשים באים בעיקר כדי לראות ולהראות, ויש מקומות בהם הקהל בא לגמרי כדי לשמוע מוזיקה ואפשר להרגיש בכך.

אני מאוד אוהבת את התיאטרון בו אני נמצאת עכשיו באולדנבורג, בעיקר בגלל האווירה. האולם כמעט תמיד מלא עד מפוצץ, יש הרגשה של קהילה ומסורת של מוזיקה, אנשים באמת אוהבים לבוא לתיאטרון.

אם כבר הזכרנו את עניין חו״ל – אני יוצא מנקודת הנחה שיש לכן עניין להפגין בארץ יותר נוכחות. האם להערכתכן זה עשוי להשתנות בעקבות, למשל, חילופי ההנהלה הקרבים באופרה?

יסמין: לי אישית מאוד חשוב להופיע פה וכמה שיותר. זה המקום ממנו אני באה, המשפחה שלי ברובה פה, ויש חיבור מאוד נעים עם הקהל פה שמכיר אותי כבר וראה אותי גדלה – בעיקר בסדנת האופרה כפי שהיתה פעם. ספציפית אני חושבת ומקווה ששיתוף הפעולה עם עידו ימשיך גם לעונות הבאות, וכמובן שאני אשמח גם לשיר שוב על במת האופרה הישראלית.

הגר: גם לי נורא חשוב הקשר עם הארץ ולהופיע בה. הייתי רוצה להופיע בארץ הרבה יותר, ואני חושבת שיש מוזיקאים מצויינים בארץ. אני מאוד מאוד אשמח ליותר שיתוף פעולה עם הגופים בארץ.

"שירי צמחים" – תכנית מסדרת שירה-שיר בעריכת עידו אריאל ובניהולו. משירי שומאן, רחמנינוב, ברבר, וילנסקי, זעירא ועוד. יסמין לוי-אלנטק, סופרן; הגר שרביט, מצו. 3-5.3.16, בכרמיאל, כפ"ס ות"א.

מודעות פרסומת

הקול נשאר במשפחה

עידו אריאל מתכונן לפתיחת העונה של 'שירה שיר' / עמיר קדרון

ד"ר עידו אריאל, פסנתרן מלווה, מדריך זמרים ומרצה. למד באקדמיה למוזיקה י-ם ובקולג' המלכותי למוזיקה בלונדון. ראש המחלקה הווקאלית באקדמיה למוזיקה י-ם. עבד באופרה הישראלית. זכה בפרס נשיא הקולג' למוזיקה בלונדון עבור הדוקטוראט שלו בנושא הדרכת זמרים בשירי שנברג.

אנו עומדים בפתח העונה השלישית של "שירה-שיר", ואולי כדאי שנתחיל בסיכום ביניים של העונות הקודמות.

שתי העונות הראשונות היו מבחינתנו חוויה גדולה. כל עונה כללה שלושה קונצרטים וכל קונצרט הוקדש לנושא: בעונה הראשונה שירי מסע, שירי ילדים ושירים ארוטיים; בעונה השניה שירי שדים ורוחות, שירים קומיים ושירי טירוף.

ההתמקדות בנושא מסוים מאפשרת לנו לבצע שירים בשפות ובסגנונות שונים, קלאסיים ועבריים, שירים ידועים לצד שירים לא מוכרים, וזאת מבלי לאבד את ההיגיון הפנימי של כל תוכנית. כך למשל, יכולנו לבצע שירים של פרסל והוגו וולף לצד שירים של וילנסקי ואחינועם ניני תחת הכותרת של 'שירי טירוף'. אני חושב שהצלחנו בדרך זו לרגש את הקהל ולהאיר באור מיוחד את השירים ואת הנושאים בהם הם עוסקים.

השיר האמנותי קרוב מאוד לליבי ואפשר לומר שזאת המוזיקה שאני מרגיש בה הכי בבית. יש תענוג מיוחד בביצוע השירים בקונצרט ובתחושה האינטימית הנוצרת עם הקהל. לא פחות מענגת היא גם עבודת ההכנה, הליטוש של כל פרט וגוון ביצירות הקטנות-גדולות האלה.

כאן אני שמח על שיתוף הפעולה עם חברים אהובים – מיטב הזמרים הישראליים: דניאלה סקורקה, עודד רייך, טל גנור, רויטל רביב, עינת ארונשטיין, גיא פלץ, הגר שרביט ויעל לויטה. ההצלחה של הקונצרטים היא בראש ובראשונה פרי העבודה המשותפת והמאומצת של כולם.

זכינו גם לעזרה רבה משני אולמות שמתאימים ביותר למוזיקה האינטימית של השיר האמנותי – המרכז למוזיקה ירושלים והמרכז ע"ש פליציה בלומנטל. האווירה הנוצרת בקונצרטים היא גם תולדה של הקשר הפיזי הקרוב בין המבצעים לקהל, ושני האולמות מאפשרים את זה בדיוק.

השימוש בשירים עבריים לצד השירים הקלאסיים מחייב אותנו למצוא עיבודים קיימים או לעבדם מחדש להרכב של קול (או שניים) ופסנתר. אחד ההישגים המשמחים של הסדרה הוא ההצטברות ההדרגתית של עיבודים חדשים שהופכים את השירים האלה ל'שימושיים' גם בקונצרט קלאסי. באופן זה יש לנו כבר עיבודים חדשים של יוני רכטר, יובל צורן, עינן פרל, גיא פרטי, יונתן שנקר וריימונד גולדשטיין.

לשמחתי, זכיתי כבר לשמוע כמה מעיבודים אלה בקונצרטים אחרים, וזה סיפוק גדול עבורנו שאנחנו היינו היוזמים של יצירת עיבודים אלה. אני מקווה שיותר ויותר מהעיבודים ייכנסו לשימוש שגרתי וכך שירים שעד כה לא היו זמינים, ייכנסו לרפרטואר הקונצרטים ה"קלאסיים".

מעבר לזיקה האישית לעולם השיר, מה דחף אותך לייסד את הסדרה?

ייסוד הסדרה היה חלום ישן שלי. כבר שנים רבות שלא קיימת בארץ מסגרת קבועה לביצוע של השיר האמנותי: מדי פעם מתקיימים רסיטלים, ופה ושם יש גם סדרות המוקדשות לנושא, אבל הייתה לי הרגשה שחסרה סדרה קבועה שתהיה בית לשיר האמנותי לאורך שנים.

"שירה שיר" פונה לקהל שמוזיקה זאת קרובה ללבו, וגם לדור העכשווי של זמרות וזמרים ישראליים שמעוניינים להתפתח בכיוון זה. לא תמיד זמרים יכולים לבטא את עצמם בתחום, והסדרה מאפשרת זאת עבור מספר גדל והולך של אמנים.

למה לדעתך השיר האמנותי טרם תפס אחיזה של ממש בסצינת הקונצרטים?

יש שני אתגרים גדולים שצריך לפתור כדי להגיע לקהל: הראשון הוא אתגר השפה. השירים כתובים בשפות שונות שפעמים רבות הקהל אינו מבין. אנחנו מתגברים על קושי זה בכך שאנחנו מקרינים את תרגום השירים בזמן ההופעה, כך שאפשר לעקוב בקלות אחרי המילים.

האתגר השני הוא שהתחום של השיר האמנותי הוא אינטימי ואין בו הזוהר של, למשל, האופרה או קונצרטים סימפוניים. בסדרה אנחנו דווקא נהנים מהאינטימיות, אבל גם מקפידים לשלב לפחות שני זמרים בכל תוכנית, וכן מגוונים מאוד את התוכניות מבחינת שפות וסגנונות ומוסיפים דברי קישור והסבר, כך שנוצר מופע מגוון ומרתק.

הפורמט שתיארת נוסח כך מתחילת הדרך, או שוכלל תוך כדי תנועה? למשל, אם תשלוף כרגע מהמדף את הקונצרט הראשון שהעלית, האם תשקול לשנות בו משהו?

הפורמט נשאר זהה לאורך כל הדרך. אנחנו אכן מרבים לחזור על תוכניות קודמות במקומות שונים בארץ; לפעמים אנחנו מקצרים או מאריכים, בהתאם לאופי המקום. אבל העקרון של שילוב שירים בעברית ובשפות אחרות תחת נושא מאחד נשאר זהה.

לטעמך, איזה מעמד יש לשיר הישראלי ביחס למסורת הליד?

השיר הישראלי שואב את מקורותיו ממקומות רבים. הדורות הראשונים של מלחיני השירים העבריים הביאו איתם כמובן מסורות מוזיקליות מארצות שונות. בהגיעם ארצה, רבים מהם נרתמו גם לשאיפה ליצירת סגנון עברי או ישראלי מובחן תוך הטמעת מסורות מוזיקליות מקומיות וים-תיכוניות.

אצל גדולי המלחינים של השיר העברי, כמו זעירא, ארגוב, וילנסקי – ובדורות מאוחרים יותר שמר, רכטר, כספי וכו', הגישה המלודית, הריתמית או ההרמונית של שירים רבים היא ברמת מורכבות גבוהה ביותר. כך גם עומק הקשר בין ההלחנה והטקסט. לכן, רבים מהשירים דומים מבחינה זאת לשיר האומנותי ה'קלאסי'.

לפעמים, למשל אצל נרדי, גם ההלחנה לפסנתר היא 'קלאסית' ולפעמים יש צורך בעיבוד על מנת שהשיר יתאים לקונצרט. אבל בגלל העושר האמנותי של השירים, תמיד יש לנו הרגשה שהם מאוד טבעיים בהקשר של השיר האמנותי.

כיצד אתה מרכיב תכנית? קודם בוחר נושא, או שאולי ייתכן שמחכה לך איזה שיר במגירה שעשוי להיות קצה חוט לערב שלם?

אכן, לפעמים ישנם שירים או מחזורי שירים שאנחנו רוצים לבצע, ומסביבם אנחנו בונים את הנושא. כך, למשל, מסביב לשירי המתכונים (La bonne cuisine) של לאונרד ברנשטיין רקמנו תוכנית שלמה של שירי אוכל ורעב שתועלה השנה. במקרה אחר רצינו לבצע את המחזור של פולנק 'שירים גסים' (Chansons gaillardes) ומשם יצאנו לתוכנית שלמה של שירים ארוטיים שהעלינו בעונה הראשונה.

מצד שני, לפעמים יש לנו רעיון לנושא מדליק שאליו אנחנו מתאימים את כל השירים. כך נוצרה, למשל, התוכנית של 'שירי נישואין ובגידות' שתועלה גם היא השנה: קודם כל החלטנו על הנושא ואחר כך מצאנו שירים מתאימים של מוצרט, שומאן, וייל, גרשווין ארגוב ועוד.

מה לגבי התכנית שתפתח את העונה?

הנושא של 'הורים וילדים' מקבל התייחסויות קוטביות בשיר האמנותי: מצד אחד שירי ערש, אהבה ודאגה של הורים לילדים, מצד שני מבט מפוכח ואף ציני על יחסי הורים וילדים כמו בשירים 'יוסי, ילד שלי מוצלח' או 'הצעה לשיר ערש חדיש' של שלומי שבן; ומכיוון אחר לגמרי – אבל של הורה על מות ילדיו ב'שירי מות ילדים' של מאהלר.

כמובן שיחסי הורים וילדים הוא נושא טעון  – באמנות ובחיים בכלל. הוא מאפשר לנו להגיש תוכנית מאוד מגוונת שמאירה את הנושא מכיוונים מגוונים ושיוצרת חיבורים מפתיעים בין מלחינים וסגנונות שונים מאוד.

כיצד נבחרו הזמרות לתכנית המדוברת? ובכלל – מה תהליך הליהוק?

גם כאן התהליך עובד לשני הכיוונים: יש זמרים שחוזרים להופיע בכל העונות של הסדרה, ואז אנחנו חושבים אילו שירים או נושאים יכולים להתאים להם. לפעמים אנחנו מגבשים קונספט של תוכנית, מבינים מה סוג הקולות הנדרש ואז פונים לזמרים מתאימים.

למשל, בתוכנית הקרובה של 'שירי הורים וילדים', קודם כל התגבשה התוכנית. זו כוללת יצירות דרמטיות כמו 'שר-היער' של שוברט ו'שירי מות ילדים' של מאהלר, שירים עדינים ואינטימיים כמו שירי ערש ספרדיים, ובנוסף שירים קומיים ושירים עבריים. הבנו שאנחנו זקוקים לזמרות בעלות יכולות מגוונות שיוכלו לעבור בין הסגנונות השונים ובחרנו ביסמין לוי-אלנטק ובעידית זמיר, שתיהן זמרות מעולות גם בפן הדרמטי וגם בפנים האינטימיים והקומיים.

הזכרת בתחילת השיחה את פליציה ומשכנות כחללים מתבקשים לאירוח הסדרה; חלק מהתכניות הוצגו גם באולמות אחרים, אמנם לא באופן רציף. זה נובע מאילוצים של לו״ז, לוגיסטיקה ומימון? על פניו פיתחת פורמט מנצח שאפשר לחרוש איתו את הארץ…

אכן, אנחנו מופיעים במקומות רבים בארץ, אבל חלק גדול מהזמרים המשתתפים בסדרה חי בחו"ל, והתיאום של זמרים לכל קונצרט הוא מאתגר. זו גם איננה משימה קלה למשוך קהל לקונצרט המוקדש לשירים אומנותיים.

כמובן שבעיית הקהל משותפת לכל הסוגים של המוזיקה הקלאסית, והאתגר גדול אף יותר בתחום של השיר האומנותי, שהוא מורכב, אינטימי ולא זוהר כמו אופרה או קונצרטים מקהלתיים וסימפוניים. אני מקווה שככל שהסדרה תתפתח היא גם תגיע ליותר ויותר מקומות ואנשים.

החיזור אחר הקהל הוא סוגיה קריטית, והבחנתי שהגישה שלך היא דיבור ישיר ובגובה העיניים, וכמובן הנגשה מירבית של התוכן ע״י הקרנת טקסט ותרגום. הקשר עם הקהל נמשך גם מחוץ לקונצרט?

אני חושב שהתפקיד שלנו הוא מצד אחד לתקשר עם הקהל באופן הבלתי אמצעי ביותר, ומצד שני לא להתפשר על רמת הקונצרטים או עושר התוכניות. בדרך כלל יש תגובות של קהל לקונצרטים, בעיקר בפייסבוק: לרוב התגובות חיוביות, אבל לפעמים יש גם דברי ביקורת שחשובים לנו מאוד ואנחנו יכולים ללמוד מהם. למשל, בעקבות אחת הביקורות שיניתי את אופי דברי ההסבר שאני אומר בין השירים, ועכשיו הם פחות אקדמיים ויותר משוחררים.

לסיום, מעט על המשך העונה ועל החיבור שיצרת בין התכנית הקרובה לבאות.

אנחנו מעלים שלוש תוכניות כל עונה. אחרי שנעלה את 'שירי הורים וילדים', נקדיש תוכנית ל'שירי נישואין ובגידות' והשלישית ל'שירי אוכל ורעב'. הקשר בין התוכניות הוא שבכולן השירים מדברים על דברים בסיסיים ויום-יומיים, דברים שאי אפשר בלעדיהם – אבל גם לא תמיד קל איתם. רעיון זה מתחבר לגישה הבסיסית שלנו, לפיה שירים אמנותיים תמיד רלוונטיים, תמיד מדברים על מה שמעסיק ומטריד כל אדם. מסיבה זו כל אדם יכול למצוא את עצמו בכל אחת מהתוכניות.

"הורים וילדים" – בתכנית הפתיחה לעונה השלישית של "שירה שיר", בעריכת הפסנתרן עידו אריאל ובהנחייתו, תתארחנה הזמרות יסמין לוי-אלנטק ועידית זמיר. 30.12.14-3.1.15.

המין החזק

על הפקת "נישואי פיגארו" בסדנת האופרה / צבי נתנאל

שני מרכיבים הכרחיים להצלחת האופרה "נישואי פיגארו". האחד הוא בימוי קולח ומדויק, ובנקודה זו הצליחה הבמאית לינדה ברובסקי בגדול: למרות מימדי הבמה הקטנה, ההפקה שלה אינטליגנטית, מפורטת וגדושה בפרטים קטנים ומדויקים. כל תנועה מחושבת, לכל אביזר על הבמה יש תפקיד, ויש ניצול מקסימלי של חלל האולם – כולל גרמי המדרגות והגשר שמעל הבמה. העבודה הקדחתנית בחזרות ניכרה היטב ולכל זמר היה ברור בדיוק מה הוא עושה, ובתזמון מושלם עם המוזיקה ועם הזמרים האחרים.

הברקות בימוי היו בשפע, כמו למשל סצינת הכיסא של כרובינו במערכה א', כאשר הרוזן מסיר את הכיסוי וכרובינו מתגלה תחתיו בפעילות שגרתית של ימינו – משחק בסמרטפון; או כרובינו שהופיע במערכה ב' במדי צה"ל ובדרגות סא"ל (קצין או לא קצין?). כך גם באריה non più andrai החותמת את מערכה א', כשמטאטא הפך באחת מכלי ניקוי לאת חפירה ולנשק, או הפתיחה לאריה porgi amor בה הרוזנת מביטה בחלון ורואה את הרוזן מתרחק בלי לשים לב אליה.

המרכיב ההכרחי השני הוא מה שמכונה italianità, ופירושו לנשום ולחיות את השפה האיטלקית העסיסית. זה בודאי חשוב באופרה איטלקית, ועל אחת כמה וכמה הכרחי בקומדיה. ניתן ללמוד על כך מהפקת "פלסטף" שזה עתה הסתיימה בפילהרמונית, בה צוות שרובו ככולו זמרים איטלקיים מיצה כל ניואנס שקיים בשפה. כמובן שאין לצפות מצוות זמרים ישראלי להיות טבעי בשפה זרה, אך מה שבלט לכל אורך הערב אצל רוב הזמרים היה דיקציה לא מספקת, ומבחינה זו יש לזמרים, בעיקר הגברים, עוד כברת דרך לעשות, ובמיוחד לפניני גרובנר בתפקיד פיגארו. המילים מרחפות על לשונו ללא חיתוך מספק, ללא ההדגשות וההרפיות הנדרשות, ולרוב נשמעות זרות. ההתייחסות לטקסט, ואגב כך לתפקיד, כללית מאוד. לכך יש להוסיף הפקה קולית גרונית למדי, שירה קולנית וגוון קול שלא נעם לאזני. התנהלותו על הבמה גברית ונמרצת אך שבלונית, עם כמה רגעים מרשימים מאוד בעיקר במערכה הרביעית.

ג'פרי גובל (Goble) בתפקיד הרוזן היה מצוין במשחק ובאינטרפרטציה, גם אם קולו בגד בו פה ושם ואיבד אנרגיה. איתן דרורי בתפקיד בזיליו הבריק בשירה ובמשחק א-לה מיסטר המפריז, וכל רגע שלו על הבמה היה משובב עין. סאווה ומיץ' (Sava Vemic) בתפקיד ברטולו שטף את הבמה בקול באס עצום שחיפה על מבוכה בימתית מסוימת ועל גיל צעיר מדי לתפקיד הזקן התחמן. וינסנט גראנה (Grana) הוכיח שאפשר לעשות מטעמים מתפקיד קטן כמו אנטוניו הגנן והסצנה בהשתתפותו היתה מענגת.

זלטה חרשברג בתפקיד מרצלינה הציגה קול עסיסי, הופעה בימתית כובשת ואינסטינקט קומי מדויק. שחר לביא הצטיינה בתפקיד כרובינו: קול חם, פרשנות מוזיקלית מקצועית ומרתקת, ומשחק מפורט שממלא את הבמה בכל רגע נתון, כולל מימיקה רבת משמעות.

ליסמין לוי-אלנטק יש אישיות בימתית מרשימה, אם כי פה ושם לרוזנת הענוגה והאומללה שלה מתגנבת קיסרית אימתנית. כמו כן היא ניחנה בקול אדיר, אך לתחושתי בשל מימדי האולם הצנועים היא היססה לשחרר את מלוא עוצמתו, וחבל – כיוון שמדובר בקול מפואר ומלא גוונים. היא הצטיינה בהגשת הרצ'יטטיבים, וראוי לציון הלגטו המרשים בביצוע מהדהד לאריה השניה.

דניאלה סקורקה היתה סוזנה צנועה שצריכה להעז וללכת עוד צעד אחד קדימה כדי למצות את כל הפוטנציאל הפעלתני של הדמות. היא הציגה קול פעמונים נקי, וההרמוניה בינה לבין לוי-אלנטק היתה מושלמת. דואט המכתב והאריה שלה במערכה רביעית היו משיאי הערב, אך אין להתעלם מכך שבדואטים עם גרובנר ובאנסמבלים הגדולים היא נבלעת ולא מספיק בולטת.

נעם צור הוביל את זמרים ותמך בהם היטב, אם כי לתחושתי פה ושם דברים נעשו קצת בחופזה. יש לברך על כך שהזמרים הוסיפו פה ושם קישוטים לקווים המלודיים, לא דבר של מה בכך כשמדובר במוצרט. פחות נהניתי מנגינתו של הפסנתרן גורדון שרמר (Schermer) שלעיתים היתה חזקה מדי, ולא אלגנטית וגמישה מספיק.

אם כן, ערב משעשע ורווי נחת בזכות הבימוי המצוין בתוספת התרגום העשיר של ישראל אובל, ובזכות כישרונות ישראליים מלאי פוטנציאל. האופרה תוצג שוב ביום ג' 23.7. מומלץ.

"נישואי פיגארו". הסדנא הבינלאומית לאופרה. נעם צור, מנצח; גורדון שרמר, פסנתר; לינדה ברובסקי, בימוי. זמרים: פניני גרובנר (פיגארו), דניאלה סקורקה (סוזנה), יסמין לוי אלנטק (הרוזנת), ג'פרי גובל (הרוזן), שחר לביא (כרובינו), סאווה ומיץ' (ברטולו), זלטה חרשברג (מרצ'לינה), איתן דרורי (בזיליו), וינסנט גראנה (אנטוניו), טל גנור (ברברינה). הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ת"א, 21.7.2013.