music4awhile

ראשי » Posts tagged 'זובין מהטה'

Tag Archives: זובין מהטה

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

כרמן מחפשת במה

 

מחשבות על אופרות בפורמט קונצרט בעקבות "כרמן" בפילהרמונית / עמיר נהרי

מריה חוסה מונטיאל

הביצועים הקונצרטיים לאופרות בפילהרמונית הם אירועי מפתח בזירה המקומית. ענין מיוחד עוררה "כרמן", מהיפות ברפרטואר, כשמצד שני הפופולריות ותכיפות ביצועיה מציבים אתגר.

תחת ניצוחו המיומן של זובין מהטה הפיקה התזמורת צליל חי ועשיר, תוך הקפדה על ניואנסים, למרות שכלי המתכת וההקשה היו דומיננטיים מדי. הביצוע היה נמרץ וזורם מאוד, מה שהדגיש את חיוות המוזיקה. לעיתים הורגש צורך להאט על מנת להדגיש את רגעי השיא והאינטימיות, למשל בהבנרה.

הקטעים האינסטרומנטליים ה"מיניאטוריים" היו נהדרים; מקהלת הילדים "אנקור" היתה מצוינת. הצליל של מקהלת גארי ברתיני היה יכול להיות מאוזן ומהוקצע יותר, בייחוד אצל הגברים, אך גם כך היתה הופעתה מכובדת ומגוונת בהבעתה.

מריה חוסה מונטיאל שרה את כרמן בהצלחה ברחבי העולם, ואין ספק שמדובר בזמרת גדולה, בעלת קול חם, כהה ודרמטי. מונטייל עשתה שימוש מושכל בטכניקה ובדינמיקה, והפיאנסימי שלה היו יפהפיים. מנגד, לא תמיד נוצר גוון מספק בהבעה הרגשית, על מנת לבטא את מלוא המורכבות של הדמות: מחושניות להתרסה, מרוך לריחוק ולזעם.

לבועז דניאל, בתפקיד אסקמיו, יש קול גדול ועצמתי. את התפקידים המרכזיים הנוספים גילמו ארטורו צ'קון-קרוס (דון ז'וזה) ואיינג'ל בלו (מיכאלה). הטנור הפגין קול איטלקי עגול וגדול, וצלילים גבוהים מצויינים. גם בשירתו, שהיתה מעט מאומצת לפרקים, וגם אצל דניאל חסר לטעמי עוד עומק, אבל ייתכן כי גם זה קשור בהיעדר יד מכוונת דרמטית, כפי שיפורט בהמשך.

התגלית הגדולה של הערב היתה בלו, עם קול לירי וזוהר, ושירה מושכלת ועתירת הבעה. בלו גם מופיעה כזמרת פופ, ועם שיפור השליטה הטכנית ייתכן שנשמע עוד הרבה על הזמרת הצעירה הזו.

ההיבט הדרמטי לא היה מוצלח כמו המוזיקלי. לא הוקצה די מרחב לזמרים על הבמה, וממילא הרושם שהתקבל הוא שהבימוי נעדר ושהמשחק לא משכנע ועשוי כלאחר יד: גם בביצוע קונצרטנטי של אופרה דרושה איזושהי התייחסות תיאטרלית. נדמה שבמקום שהדרמה תנבע מהביצוע עצמו, היא עברה "אאוטסורסינג" לרקדנית הפלמנקו אורנילי אזולאי. אזולאי עלתה על הבמה מספר פעמים במחול יצרי ונאה. בפתיחת המערכה השניה לא ברור החיבור בין המבוא החרישי לפראיות המחול, אולם ברגעים אחרים השילוב היה טוב יותר. עדיין, בהיעדר פרשנות, המחול תפקד כגימיק יותר מאשר כאלמנט אינטגרלי.

לסיכום: ביצוע מכובד, מרשים, חי וזורם, מנוגן ומושר היטב, אבל הסיפור המיוחד של הצועניה המפתה פוספס במידת מה וכך גם המשל על האהבה הכובשת והאכזרית. הקהל קיבל מופע מהנה, אבל לא מסעיר.

"כרמן" בהפקת הפילהרמונית. זובין מהטה, מנצח; המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני; מקהלת אנקור. סולנים: מריה חוסה מונטיאל (כרמן), ארטורו צ'קון-קרוס (דון ז'וזה), בועז דניאל (אסקמיו), איינג'ל בלו (מיכאלה), אנסטסיה קלבן (פרסקיטה), פליקס ליבשיץ (רמנדדו), יורי קיסין (דנקאירו), נח בריגר (זוניגה), עודד רייך (מורלס), איילה צימבלר-הרץ (מרצדס), אורנילי אזולאי, רקדנית. 19.3.15, היכל התרבות.

 

מודעות פרסומת

חלון ראווה לנפש

חוויה מורכבת עם השניה של מאהלר בפילהרמונית / חגי אברבוך

תיאום מופלא. יוליה רוטיליאנו (מצו), ליליה גרצובה (סופרן)

מה נותן משמעות לחיים? איך ניתן יהיה לשאת אותם כפי שהם, במופלאות ובבנאליות שלהם? מאהלר הישיר מבט אל השאלה הזאת כמה וכמה פעמים. מה זה אומר, להמשיך לחיות אחרי אהבה נכזבת? מה זה אומר, להמשיך לחיות כשהיקר לך מכל הולך לעולמו והעולם פשוט ממשיך להיות?

הסימפוניה השנייה רוקדת את ריקוד החיים והמוות הבו-זמני, מזועזעת מעצמה, ומבקשת נחמה בפשטות ובציניות, במוזיקה מיתממת ובמוזיקה שמשוועת לשגב. היא מבקשת להאמין בהבטחה הטמונה בשורת השיר של קלופשטוק "לא לשווא חיית וסבלת" וכדי להאמין בהבטחה הזאת היא מגייסת מקהלה אדירה ותזמורת ושתי זמרות שממש מושכות זו את זו, כמו שתי ילדות שרצות הלאה, וכשאחת מתייגעת האחרת דוחפת אותה קדימה – "תראי, תאמיני, הנה" – ולא די בכל זה.

הסימפוניה השנייה מנסה להקיף כל כך הרבה עד שקל לה להתפרק. בביצועים טובים היא מהנה מאוד, ופה ושם יש ביצוע שמצליח להגיע אל מעבר למוזיקה ולגעת במשהו שקשה להגדיר – שבריר אחד של אמונה מוחלטת, שברור לך שעוד רגע ידעך.

היכולת של הסימפוניה השנייה לרגש, להפעים, טמונה לא רק בפרטים הקטנטנים אלא גם בראיית-על. וכאן החלו הבעיות בביצוע של הפילהרמונית. על אף שהתזמורת הייתה מהודקת, הבדלי טמפי קיצוניים בפרק הראשון לא הניחו למוזיקה לעורר את הרושם האפשרי, ובמקום חוויה אחידה קיבלנו רצף של רגעים יפהפיים ושיאים נקודתיים – המובילים לסיום קצת סתמי.

מן הפרק השני והלאה חל שיפור והתקבלה תחושת כיווניות. נדמה שמהטה מקפיד לא להקצין את העוקצנות שבפרק השני והשלישי, וטוב שכך. מאהלר עצמו ביקש לפרק השלישי "תנועה שלווה". כשהלגלוג שבפרק השלישי אינו מריר אלא משועשע, המעבר לשיר "אור קדומים" פחות חד.

אחד הרגעים הקסומים בעולם המוזיקה הוא רגע הכניסה של האלט בפתיחת שיר זה. רצף של ארבעה צלילים בסך הכל, בזה אחר זה, אבל כמה ענווה ואנושיות יש בהם. זמרת המצו יוליה רוטיליאנו ניחנה בקול רך ומתוק, וברגע שהחלה לשיר היה ברור שיש פוטנציאל לביצוע נוגע ללב. אלא ששוב, הבדלי טמפי חדים והאצה קיצונית ברגע השיא לא אפשרו למוזיקה לנבוע ולגעת בטבעיות. ולמה? למה לרוץ? הרי זה לב הדברים. הרי ברגע שהסבל האישי והתקווה האישית באים לידי ביטוי, יש מרחב להאמין למקהלה שעוד תבוא. אחרת זה נותר יפה ושטוח. כל כך חבל.

ולפיכך, הפרק האחרון היה מענג, מוזיקלית – מהנה מאוד – ולא מעבר לכך. גם על זה ניתן לברך. יש לברך על כלי נשיפה שנשמעים נהדר, על תזמורת שמצלצלת נפלא, על התיאום המופלא בין הקול הרגיש והנוגע ללב של ליליה גרצובה (שהוזעקה ברגע האחרון להחליף את הסופרן לורה טטולסקו) ובין יוליה רוטיליאנו, שיחד הצליחו ליצור רגעים של שגב אמיתי בתוך הרעש המרהיב.

המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני ומקהלת האיחוד היו תחילה מעט לא אחידות בכניסות, ואחר כך התהדקו לסיום המרשים. בהחלט ניתן לומר שזובין מהטה והפילהרמונית העניקו ביצוע ראוי ומכובד, חלון ראווה אל נפש האדם. כעת נותר לי לייחל לביצוע שבזכות מתינות וסבלנות ויתר דיוק אולי גם יגיע אל הנפש פנימה.

"התחיה" – הסימפוניה השניה של מאהלר בנגינת הפילהרמונית ובניצוח מהטה. סולניות: ליליה גרצובה – סופרן, יוליה רוטיליאנו – מצו. מקהלת האיחוד ומקהלת גארי ברתיני. היכל התרבות, 12.10.14.

פלדרמאוס אקספרס

העטלף – אופרטה דלת תקציב בפילהרמונית / ורד ברקת

שרה ג'קוביאק, סופרן

קשה ללכת להופעה מוזיקלית קלילה והומוריסטית, כאשר חשרת עבים צבאית מצטברת מעל ישראל. אולם, אך נשמעו צלילי האוברטורה העליזה, המפתה והמידבקת, הצליחו זובין מהטה והתזמורת לסחוף אותי לוואלס ססגוני ומשכר של זאכר טורטה וקייזרשמארן בתוך הררי הקצפת ואבקת הסוכר של מלך הוואלסים, יוהן שטראוס הבן.

ההפקה הנוכחית בפילהרמונית מיועדת למחפשי אסקפיזם. חלקים רבים מידי ביצירה, לטעמי, קוצצו לטובת הנחייתו של השחקן, הקומיקאי והבדרן צביקה הדר. ייאמר לזכותו, שבערב השני של ההפקה, הצליח למתן את ההתלהבות המתפרצת שלו, ולהתאים את הטקסט שבפיו, באופן יחסי, אל המקום ואל זמן ישראל. כך נודע לנו שזהו התפקיד של חייו, משום שההופעה בפילהרמונית הפכה אותו לבן המועדף של אמו, ה-"סלפי" שעשה עם מאסטרו מהטה, תוך כדי אימפרוביזציה של שניהם ובדיחות על שרה נתניהו, הכניסו אותנו היישר אל המאה ה-21. כתוספת על אלה, הנחה הדר את הערב, והסביר לקהל את נקודות העלילה המסתמנות, את משמעותן ואת תוצאותיהן, משל תכננה התזמורת להתאים את הערב לחובבי אופרה מתחילים, שכנראה מעולם לא שמעו על האופרטה, ואם ידעו על קיומה, לא הזדמן להם לראותה. אמנם, יש קהל רב שזקוק ואוהב הסברים. אחר כך הוא יכול לישון ולספר למחרת מה שכביכול ראה.

היצירה עוסקת בהתחזויות, במתיחות, באהבות ובתשוקות בקרב החברה הווינאית: גבריאל פון אייזנשטיין עומד להיכנס לכלא בגין העלבת עובד ציבור. אשתו רוזלינדה הרוסה מצער בגלל הפרידה הצפויה, עד שהיא שומעת את קולו של אלפרד, מאהבה האיטלקי, השר לה סרנדה תחת חלון ביתה. אייזנשטיין, נפרד ממנה לשלום ויוצא אל הכלא לבוש בבגדים הדורים. למעשה הוא מתעתד לבלות את הערב בנשף לוהט בווילה של הנסיך אורלופסקי. את ההזמנה למסיבה המבוקשת של האלפיון העליון השיג לו חברו הנאמן פאלקה. פאלקה דנן, מתכוון לערוך מתיחה באמצעות האירוע וכך לנקום באייזנשטיין את "נקמת העטלף". הרקע לכך התרחש עת השאיר אייזנשטיין את פאלקה מחופש ולבוש בגדי עטלף בשוק כשהוא שיכור כלוט. מאז זכה פאלקה לכינוי המעליב "העטלף" וחיכה לרגע המתאים שבו יוכל להיפרע מאייזנשטיין.

באופרטה כמו בקומדיה ממוצעת, כל הדמויות מצליחות להגיע תמיד לאותו מקום. אשתו של אייזנשטיין מגיעה למסיבה מחופשת לרוזנת הונגריה. בעלה, שמתחזה למרקיז רנאר, אינו מזהה אותה ומנסה להתחיל איתה. היא בתגובה מצליחה לכייס את שעונו. גם אדלה, המשרתת של רוזלינדה, מגיעה למסיבה, לאחר ששיקרה לגבירתה על מעשיה באותו הערב, ומתחזה לשחקנית. הערב עובר בנעימים. בדרך כלל באופרטה, זו ההזדמנות להעלות קטעי אופרה ויצירות קלאסיות שאינם קשורים לעטלף. לא שציפיתי לאורחים בקנה מידה של הסטופנדה או של פאווארוטי , אולם בפועל ההרגשה הייתה כמו בסרט "הקיץ של אביה" – אף אחד לא הגיע. אכן אופרטה דלת תקציב.

למחרת בבוקר, כאשר אייזנשטיין מגיע לבית הכלא, הוא מגלה שמישהו אחר נכלא במקומו. הוא מתחזה לבלינד, עורך דינו הכושל, ומתברר לו שהמאהב של אשתו, לא רק נואף, אלא גם ג'נטלמן, התחזה לו, כדי שלא יידעו שגבר זר היה בבית אייזנשטיין. פרנק – מנהל בית הכלא, רוזלינדה, אדלה, פלקה, הסוהר פרוש, ובעצם כל אורחי הנשף, מגיעים לבית הכלא. המתיחה מתבררת, צביקה הדר מסביר שהכל בגלל השמפניה, כולם סולחים לכולם על בגידותיהם ושרים את שיר השמפניה. פרנק מתנדב לממן מכיסו את הכשרתה האמנותית של אדלה ואייזנשטיין נכנס לכלא כדי לרצות את עונשו – 8 ימי מאסר.

רמת הזמרים נעה בין שני קצוות: שרה ג'קוביאק המופלאה בתפקיד רוזלינדה – קול עמוק ויפהפה והופעה משכנעת (אחחח… הצ'ארדש בנשף) ובועז דניאל כד"ר פלקה בקול בוטח וביצוע מקסים. לעומתם סטלה גרגוריאן כאורלופסקי די נבחה את התפקיד ואולגה סנדרסקיה, שהעלתה בי מחשבה, שאולי גם היא כמו ריהאנה, בילתה את השעות שלפני ההופעה בים המלח. משהו לא טוב קרה שם. אם היא הייתה מתמודדת בכוכב הבא, תוכנית המציאות האחרונה של צביקה הדר, השערתי היא שהמסך לא היה עולה. השמועה מספרת, שחן רייס המגלמת את אדלה בקאסט האחר, היא קרן האור של ההפקה. אולי כדאי לשקול להעסיק אותה בכל ההופעות. בסך הכל קטעי האנסמבל היו יפים. אם רייס היא קרן אור, השמש הוא המנצח זובין מהטה, שלמרות ההשגות, הפיק ערב סביר לחום יולי-אוגוסט ישראלי. הנעימה מאחור המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני. בסיום ערב שכזה של אופרטת פופקורן רק קרמשניט היה חסר.

העטלף – יוהאן שטראוס הבן. אופרטה בביצוע קונצרטי. התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוח זובין מהטה. סולנים: רוזלינדה: שרה ג'קוביאק. אדלה: אולגה סנדרסקיה. אייזנשטיין: אריס ארגיריס. אורלופסקי: סטלה גריגוריאן. אלפרד: מרקו ינץ'. בלינד: ניקלס ביורלינג ריגרט. ד"ר פלקה: בועז דניאל. פרנק: יורי קיסין. פרוש/מנחה: צביקה הדר. אורחים: המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני. טקסט מדובר : אורי גרוס. היכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן. 7.7.2014.

אותלו נופל וקם

הפילהרמונית מצטרפת לחגיגות ה-200 להולדת ורדי ומוכיחה מה יתרונות הפורמט הקונצרטי; הצצה לעונה הבאה / חגי אברבוך

אותלו של ורדי היא דרמה בימתית מאוד, ועם זאת, למרבה הפלא, יש יתרון אחד בולט לצפייה בה בגרסה קונצרטנטית: המוסיקה של ורדי זריזה כאן אף יותר מהרגיל אצל המלחין, מגיבה לכל הבלח ברק ותנודת רגש, ותענוג מיוחד הוא לראות את ההתרחשות בתזמורת מבלי שזו תתחבא למחצה בפיט. הפילהרמונית מגיבה היטב לניצוחו של מהטה ומצלצלת נהדר – גם מתחת לפיגומים שמוטב לא לשאת אליהם את המבט. באחד הרגעים היפים ביותר באופרה, במערכה השנייה, מקבלת דסדמונה תשורות מידי תושבי האי ולצורך כך מצטרפת למקהלה המעורבת מקהלת ילדים קטנה, ולתזמורת – מנדולינה. הניואנס הקטן הזה – כלי הפריטה שנוסף – והצפייה בנגינתו, הוא בונוס מיוחד ובלתי צפוי. כמו כן היה זה אחד הרגעים שבהם מקהלת גארי ברתיני הייתה במיטבה, בצליל חם ומלטף. למרבה הצער, במהלך רוב האופרה לא נשמעו כך. אם כי הייתה שירתם מדויקת, היה בה משהו יבש, שירת תווים מלומדת שצרמה במיוחד בפתיחתה הסוערת של האופרה. באנסמבל הגדול של המערכה השלישית השתפר המצב ועדיין – לא היה כאן הצליל החם והמלבב לו ניתן לצפות ממקהלה גדולה ומגובשת.

אריס ארגיריס היה יאגו נעים-קול אך שבלוני, ונתן את אחד הקרדואים הפחות מעניינים שהזדמן לי לשמוע. מרקו ברטי כאותלו עצמו היה באחד מימיו הפחות טובים. נדמה שאיזו בעיה חולפת (כך ניתן לקוות) העיבה על קולו והשטיחה אותו החל מגובה מסוים, ומכיוון שאותלו היא אופרה אכזרית במיוחד מבחינה זו (האריוזו הפותח מעיף את הטנור לגובה מיד עם כניסתו) הדבר ניכר ברגע שעלה על הבמה. הקול, עם זאת, עדיין חם ונעים, על אף האכזבה. אני מקווה שבהמשך ההופעות השתפר המצב, שכן זה אחד הטנורים הטובים שהופיעו כאן, והוא עוד זכור מאוד לטובה בתפקיד קאלאף בטורנדוט, עם התזמורת הפילהרמונית ומהטה, לפני כחמש שנים. ברטי, שמור על עצמך! בשבילנו.

ושוב, כמו במשכן לאמנויות הבמה, נקודת האור הייתה דסדמונה. ג'וליאנה די ג'קומו שטפה את היכל התרבות בקול זוהר ומרגש, ששמר על רכותו הנעימה גם כשהמלחין דורש ממנה לצלול אל מעמקיו – כמו באחד הרגעים הקשים ביצירה, כשדסדמונה נאלצת להתמודד עם אותלו המכנה אותה Cortigiana (במילים פשוטות, "זונה") והיא משיבה לו, אחרי רגע של תדהמה, "אני לא הדבר שמבטאת המילה הנוראה הזאת". מקובל לחשוב על דסדמונה כעל ארכיטיפ, סמל התמימות והטוהר. אבל למעשה היא יודעת מה הן זונות. היא לא באמת נולדה אתמול. ורדי שולח את הסופרן לפתע אל רגיסטר בלתי צפוי בקול, שדורש גוון אחר מבחינה דרמטית. ואת הסלידה והזעזוע הארציים האלו ג'וליאנה די ג'קומו מבטאת היטב, כשחקנית וכזמרת, וכל זאת מבלי לאבד את המלאות והעוצמה שבקול. זאת לא אופרה שנחמדה לזמרים שלה. באנסמבל הגדול של המערכה השלישית ורדי שולח את הסופרן לכיוון ההפוך, אל מרומי הרגיסטר, כשמקהלה שלמה וסולנים ותזמורת מאיימים לכסות אותה. הוא עושה זאת פעמיים, ובפעם הראשונה ג'וליאנה אכן מעדה מעט. זה קורה. בפעם השנייה היא עמדה באתגר. שיר הערבה והאווה מריה המותשת של המערכה הרביעית פשוט הפיצו זהב באולם. שתבוא לכאן שוב, ונמשיך לשמוע אותה.

בתפקידי המשנה הייתה סטלה גריגוריאן נעימה ואפקטיבית בתפקיד אמיליה – גם כשחקנית. והנהדר מכל היה הבאס מאוריציו מוררו בשלל תפקידי באס (השגריר הונציאני, מושל קפריסין לשעבר וגם סתם שליח). הוא הסתובב לו ללא תווים, עם נוכחות עזה בכל רגע שהיה באולם והבעה דרמטית. ניכר היה שהוא חי את התפקידים הקטנים האלה, וקולו היה נהדר ועמוק. מבחינה זו, כמעט מכאיב היה לראות אותו בתפקידים כאלה. אולי יכול היה ליטול על עצמו את תפקיד יאגו, על אף שזה תפקיד בריטוני. וכמובן שגם עלתה מחשבת כפירה – אילו רק ורדי היה שוקל לכתוב את אותלו כבאס. אבל לאופרה של המאה ה-19 כללים קשוחים משלה, ומאהבים זועמים הם כמעט תמיד טנורים.

טוב שמעלים אופרות כאלה בהיכל התרבות, וטוב שמעלים גם את פלסטף, יצירה יפה ועמוקה. לכו לראות, כי עם כל הכשלים שבדרך, החוויה התזמורתית שווה את הכול. דסדמונה לא מתה לשווא.

טרם נשמעו צלילי הסערה הפותחת את האופרה, הוקרן באולם סרטון אודות העונה הבאה. כהרגלה בקודש, תתהדר התזמורת במיטב השמות. בין המנצחים שיגיעו ארצה: גרגייב, פון דוחנני, דה בורגוס ונגאנו, ולצידם, בין היתר, להב שני הצעיר שיפתח את העונה בקונצרטים עם הפסנתרן רודולף בוכבינדר. עוד ברשימת הסולנים הארוכה: הפסנתרנים שיף, טריפונוב ומטסוייב, הכנרים יוליאן רחלין וחגי שחם, הצ'לן מישה מאיסקי והזמרות אנה סמואיל, חן רייס, לורה קלייקום ועינת ארונשטיין. הרפרטואר תוכנן לשמור על הקהל הנאמן ולמשוך בחזרה את זה שאמונו בתזמורת אולי התערער בעקבות העיכובים בשיפוץ ההיכל. הווה אומר, תכניות הנשענות לרוב על אבני היסוד של המוזיקה הרומנטית (תמונות בתערוכה, מן העולם החדש, כרמינה בורנה, העטלף וכד'), בתיבול זהיר ומרענן של מוזיקה מהמאה שעברה.

"אותלו" – התזמורת הפילהרמונית בניצוח זובין מהטה. סולנים: מרקו ברטי, אריס ארגיריס, ג'וליאנה די ג'קומו, סטלה גריגוריאן, פאולו פנלה, ניקלאס ביירלינג ריגרט, מאוריציו מוררו. המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני, מקהלת צעירי מורן. היכל התרבות, 9.7.13.