music4awhile

ראשי » Posts tagged 'התזמורת הקאמרית הישראלית'

Tag Archives: התזמורת הקאמרית הישראלית

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

להפיץ את בשורת הבארוק

דוד שמר על סוגיות סגנוניות ואחרות לקראת עבודתו עם הקאמרית הישראלית / עמיר קדרון

ד"ר דוד שמר, מנצח וצ'מבלן. למד באקדמיה י-ם ובאונ' סטוני-ברוק (ניו יורק), התמחה בלונדון אצל טרוור פינוק ואחרים. מייסד תז' הבארוק י-ם ומנהלה. הופיע באוסטריה, אנגליה, גרמניה ועוד כסולן, כנגן מוזיקה קאמרית וכמנצח. מלמד צ׳מבלו ומוזיקה עתיקה באקדמיה י-ם ובאקדמיה למוזיקה בעיר הולדתו – ריגה.

הקאמרית הישראלית נבדלת מתזמורתך הקבועה מכמה וכמה בחינות. כיצד זה מתבטא בבואך להכין עמה תכנית בארוק?

את התזמורת שלי הקמתי לפני כמעט שלושה עשורים, ובשלבים הראשונים זו היתה מעין סדנא, מעבדה; לרוב הנגנים לא היה הרבה מושג בנגינה ההיסטורית, ואני שימשתי בעיקר כמדריך. כיום המצב הוא שונה. לכל נגני התזמורת ניסיון בנגינה בארוקית, וכשמצטרף נגן פחות מנוסה בתחום, הוא מקבל הדרכה "תוך כדי תנועה" – בעיקר, מעמיתיו לסקציה המנוסים, וכבר פחות ממני. הנגנים שמצטרפים אלינו עכשיו הם תמיד נגנים מעולים שתהליך "קליטתם" בתור נגני הבארוק הוא מהיר למדי, הודות לרמתם הגבוהה.

גם בתזמורת הקאמרית אני מניח שאפגוש נגנים מעולים שהיתה להם, אולי, פחות חשיפה לנגינה בעלת מודעות היסטורית – אם כי כיום, שלא כמו לפני 20-30 שנה, המודעות ההיסטורית, גם בקרב הנגנים "המודרניים", כבר איננה דבר נדיר כל-כך.

אני חושב שהאתגר העיקרי יהיה למצוא את הדרך להגיע עם כלים מודרניים להיבטים הסיגנוניים שנראים לי חשובים. מספר החזרות אינו רב, כך שבאמת אצטרך להיות מאד משכנע!

ומהם אותם היבטים סגנוניים?

בראש ובראשונה – האופן הכמו-דיבורי, הרטורי, של המוזיקה, גם הקולית וגם הכלית; האנרגיה המטרית שבאה לידי ביטוי באמצעות היררכיה בין הצלילים: החשובים (הנמצאים, לרוב, על הפעמות החזקות) והקישוטיים – מה שבמקורות מהתקופה נקרא לעתים "צלילים טובים וצלילים לא טובים". המשמעות היא מגוון גדול של ארטיקולציות, של צורות הפקת הצליל, של מיקרו-דינמיקה (שינויי חוזק הצליל במהלך מוטיבים קצרים ואפילו צלילים בודדים).

לנגנים מודרניים יש לרוב נטיה לחשוב בקווים מאד ארוכים – וזה מצוין לכשעצמו. אולם, במסגרת אותם המשפטים הארוכים במוזיקת הבארוק, מורגש, בדרך כלל, הצורך בריבוי "ארועים קטנים", שאם הם לא זוכים למספיק תשומת לב, המוזיקה עלולה להשמע מונוטונית משהו. נדרשת גם גמישות ריתמית, הנושקת לאילתור.

התחשבת במשימות הללו בזמן הרכבת תכנית הקונצרט?

לא. אלה הן סוגיות כלליות שהיו עולות בכל תכנית שהייתי בוחר, באופן כזה או אחר. אז חשבתי על מה שיהיה יפה ומעניין לנגן ולשמוע, לאו דווקא על מה שיהיה ״קל״.

מה בתכנית?

הנדל: קונצ'רטו גרוסו אופ' 6 מס' 5 ברה מז'ור; ג'מיניאני: קונצ'רטי מס' 5 ו-2 מתוך אופ' 2; באך: קנטטות מס' 51 ו-202.

מה עומד מאחורי ההתמקדות בבארוק מאוחר?

כשמדובר בתזמורת מודרנית, לרוב רק הבארוק המאוחר הוא באמת רלוונטי. התיזמור בחלקים גדולים של הרפרטואר המוקדם, זה של המאה ה-17, איננו בהכרח תואם לתזמורת מודרנית; נדרשים לעתים קרובות כלים שאין בתזמורת המודרנית, או שההתאמה של תפקידיהם לכלים המודרניים היא בעייתית יותר.

מעבר לכך, הרפרטואר המוקדם עלול להציב בפני המבצעים אתגרים סגנוניים קשים יותר מאלה של הרפרטואר המאוחר. גם אם מתעלמים מקשיי התאמת התיזמור, ביצוע ראוי של הרפרטואר מהמאה ה-17 דורש יותר זמן חזרות ממה שיעמוד לרשותנו.

אותו דבר אפשר להגיד גם על הבארוק הצרפתי – הן המוקדם והן המאוחר. אז יש רבדים שלמים ברפרטואר הבארוקי שלא אבחר להכין עם תזמורת מודרנית. לשמחתי, זה עדיין משאיר הרבה מוזיקה מדהימה שממנה אפשר להרכיב כמה תכניות מרתקות שרק רוצים!

כמנצח-אורח שמכין עם התזמורת הופעה חד פעמית, האם לתכיפות חילופי המנהלים האמנותיים שידעה הקאמרית בעונות האחרונות יש משמעות?

לא חשבתי על זה ואני לא בטוח שזה כל-כך קשור. מדובר כאן בקבוצת נגנים מקצועית ומנוסה ואני בטוח שלכל אחד הטעם האישי שלו. לאחדים הביצוע ההיסטורי הוא דבר מוכר ורצוי, לאחרים פחות. יתכן שיהיו גם כאלה שמראש יהיו מסויגים. אז הכל יהיה תלוי בטיב מרכולתי, בכמה אהיה משכנע, מבחינה מוזיקלית.

מה המשמעות והחשיבות של שילוב רפרטואר בארוק בתכניות של תזמורות ׳רגילות׳?

קודם כל, כי זה יפה; ובהרחבה – כי זה חלק מהתרבות המוזיקלית שלנו; כי חלקים נרחבים מהמוזיקה היותר מאוחרת מבוססים על הבארוק; כי עצם התזמורת כפי שאנחנו מכירים אותה כיום זה משהו שמקורו בבארוק, וכך גם רוב הסוגות המוזיקליות: האופרה, הקונצ'רטו, הסונטה ורבות אחרות.

במבט עוד יותר רחב – מוזיקת הבארוק היא תרבות יחודית שאמנם רחוקה מאיתנו בזמן, אבל נגישה מבחינת שפתה והמסרים שלה. אני מאמין שככל שנרבה להכיר תרבויות אחרות, ככל שנדע לתת להן את הכבוד הראוי, ככל שנשכיל להבין אותן ולדבר בשפתן – כך, אולי, נתרום משהו לעולם קצת יותר טוב, פתוח יותר, סובלני יותר…

האם חלק מהעניין הוא גם רצון להרחיב את אופקי הקהל, שאולי עקב כך עשוי להתעניין ולבדוק מה מעשיך עם תז׳ הבארוק?

לא יזיק…

לפני חודש הסתיימה הסדרה המרכזית בעונה של תז' הבארוק. מה תכניותיך להמשך העונה?

ננגן את הסטבאט של פרגולזי ושל ויוואלדי באונ' המורמונים בי-ם ב-3.5, וגם הסדרה הקאמרית שלנו, בימי שישי במוזיאון ישראל, עוד ממשיכה עד יולי (אני עצמי מנגן בקונצרט אחד בה, ביוני). ייתכן שיהיו עוד כמה דברים שעדיין לא נקבעו, אבל עיקר הפעילות שלנו יתחדש באוקטובר – כרגיל, אחרי החגים.

מה צפוי לנו בעונה הבאה?

הרבה מוזיקה לתיאטרון, הרבה באך, הרבה פרסל, וגם הנדל. בכל שנה אנחנו מנסים להקדיש יותר ויותר תשומת לב לחשובה שבסוגות המוזיקליות בבארוק – האופרה. כמובן שזוהי סוגה לא רק חשובה, אלא גם יקרה מאד. ישנם חלקים נרחבים של הרפרטואר האופראי הבארוקי שבינתים אין ביכולתנו להעלות, אבל לשמחתי, יש ברפרטואר הזה די יצירות נהדרות שלא דורשות משאבים כה רבים. למשל, נבצע בערב אחד שתי אופרות קומיות קצרות הכתובות על אותו הטקסט. אלה הן ״פינפינונה״ של אלבינוני (באיטלקית) ושל טלמן (באנגלית).

בפתיחת העונה נעלה את ״מלכת הפיות״ מאת פרסל. עם פרסל אף נסיים את העונה, כאשר בניצוחו של אנדרו פארוט, המנצח לשם כבוד של התזמורת, נבצע את ״בואו בני האמנות״ ועוד מבחר יצירות. תהיינה עוד תכניות הקשורות בסוגי תיאטרון מוסיקלי שונים.

סמוך ליום ההולדת של באך (21.3) נערוך פסטיבל בן כמה ימים המוקדש בעיקר ליצירותיו, אבל לא רק – הרי לבאך, אולי יותר מאשר לכל מלחין בארוקי אחר, היתה השפעה על מוזיקאים בדורות שבאו אחריו – עד לימינו. ננסה לתת ייצוג גם להשפעות הללו. ויהיו עוד דברים יפים, מבצעים נהדרים, יצירות מופת שלא שומעים אותן מספיק…

"פאר הבארוק" – הקאמרית הישראלית בניצוח דויד שמר. קונצ'רטי וקנטטות מאת באך, הנדל וג'מיניאני. אורחת: ענת עדרי, סופרן. 29.4.15, מוזיאון ת"א.

מודעות פרסומת

אאורידיצ'ה בשאול

קלייר מגנאג'י על תפקידה הקרוב באופרה של גלוק, שתפתח את עונת התזמורת הקאמרית הישראלית / עמיר קדרון

קלייר מגנאג'י, סופרן. בוגרת האקדמיה ע"ש רובין בת"א וקונסרבטוריון ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. שרה עם הפילהרמונית הישראלית, תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו, אנדרו פארוט ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל משנת 2005. ב-2009 השתתפה בתחרות "זמר העולם" בקרדיף.

נפתח בסוגיה: האופרה נקראת אורפאו ואאורידיצ׳ה, אבל מעשית הוא במרכז בעוד היא מבליחה כאפיזודה במסע שלו. מה המשמעות?

שאלה מקסימה ומעולה. על פניו אתה צודק: בעוד אורפאו קורע את עצמו שעה וחצי על הבמה, אאורידיצ׳ה באה לסצינה אחת יפהפיה (דואט, ארייה וכמה רצ׳יטטיבים) וכמובן חוזרת בפינאלה. לדעתי לראות אותה כאפיזודה מבליחה זאת טעות גדולה – היא הסיבה לכל המסע שלו, היא המטרה. הטעם והמשמעות היחידים לחייו הם האפשרות להחזירה לחיים.

מעניין לציין שבהפקה האחרונה בה שרתי באופרה הישראלית, הבמאי – אשר חתך את הסיום המקורי – נתן לדמות של אאורידיצ׳ה להיות נוכחת על הבמה כשהיא מוכפלת על ידי להקת רקדניות זהות לה במראה; כך כמעט לאורך כל האופרה, ולא רק בקטעי השירה. הדבר יצר אפקט מדהים לדעתי, והמחיש בצורה עמוקה מאוד את תפקידה באופרה. לפעמים היתה תחושה שהיא ממש רודפת את אורפאו, מה שלמעשה נכון…

אין ספק שטרלינסקי העביד אותך בפרך, ומעניין שההפקה הקרובה עם הקאמרית הישראלית היא היפוך מוחלט לזו שהזכרת, ולו מכך שמדובר בפורמט קונצרטי. כמובן שבין ״הפקות במאי״ מחד וקונצרט מעונב מאידך יש עוד אפשרויות. אני מניח שהתנסית בכולן; מה העדפתך?

בהתחלה רציתי לענות לך שאני מעדיפה את התיאטרון חד משמעית – הפקה בימתית מלאה שיש בה את כל הקסם של התיאטרון. אבל אז נזכרתי בהפקה קונצרטנטית לגמרי שעשיתי בסיור בצרפת ("אצ׳י, גלתיאה ופוליפמו", מעין פסטורלה של הנדל ששרתי עם ״האמנויות הפורחות״ בניצוח וויליאם כריסטי): דווקא כשההופעה מרוכזת רק במוזיקה, אפשר לגלות את הדקויות ולהתרכז בעשיית המוזיקה המזוקקת כשלעצמה, מה שהרבה פעמים הולך לאיבוד בהפקות בימאי ולו רק בגלל הוראות בימוי מופרכות.

יש גם ״בימוי חלקי״ – כשהתזמורת על הבמה אבל יש במאי ואביזרים ותלבושות. הרבה פעמים מדובר באילוצי סיור או בשאלות תקציביות (כמו שהיה ב״קומדיה השטנית״ עם מלקוביץ׳, בפסטיבל כפר בלום ובסיורים אחרים שעשיתי), וצריך במאי מוכשר ויצירתי כדי לפצות ולפתור את המלאכותיות המסוימת שיש במעמד כזה.

למזלנו בהפקה שלפנינו עם הקאמרית יש איתי קולגות נהדרים שהם זמרי אופרה וחיות במה – יניב ד׳אור שהיה אורפאו בכל העולם וגם איתי בהפקה באופרה עליה דיברנו, וגן-יה בן-גור אקסלרוד אשר עושה חיל בווינה. איתנו כמובן המנצח ישי שטקלר, שזאת הפעם הראשונה שאשיר איתו אופרה, והוא בכלל בא מעולם האופרה האיטלקית של הווריזמו, ובזכות זה שהוא חי את הדרמה הזאת כמנצח ובקיא בעולם האופרה באהבה גדולה, אני בטוחה שיהיה לנו קונצרט מסעיר גם ללא בימאי.

עקרונית את ויניב שובצתם בזמנו לצוותים נפרדים באופרה, אך האם הזדמן לכם גם לשיר יחד?

כן – היתה לנו הופעה אחת משותפת באופרה. חוץ מזה יצא לי להופיע איתו המון בקונצרטים וברסיטלים, ואין צורך להכביר מילים, תענוג גדול להופיע לצד זמר ושחקן כזה.

הסכמנו שהנתח המוזיקלי של אאורידיצ׳ה אינו גדול; ביחס לטווח המצומצם הזה – כיצד את חווה ומפרשת את הדמות שגלוק יצר?

מדובר בדמות מאד מאתגרת – אנחנו רואים אותה רק דרך עיניו של אורפאו; אנחנו יודעים שהיא אהובתו והמוזה שלו; אבל אנחנו לא יודעים מיהי באמת, מהי כדמות עצמאית – אם בכלל היא קיימת ככזאת. זה נותן המון אפשרויות.

דרך המוזיקה שגלוק נותן לה אפשר לראות קשת שלמה של רגשות שהיא חווה בזמן הקצר הזה – מחולשת המוות, חוסר ודאות, רוך ואהבה, חוסר אונים, ואז תוך זמן קצר מעבר לזעם גדול שמקורו בחוסר ההבנה ובחוסר היכולת לפרש בהיגיון ולקחת שליטה על המצב בו היא נמצאת: היא נכנסת לסערת רגשות מאוד גדולה כי הוא מסרב לראותה. יש פה באופן סמלי איזו תביעה שאורפאו יראה אותה, לדעתי לראות באמת לעומק ולא רק כפונקציה שהיא ממלאת בחייו. יש פה רבדים שלמים של סמלים, החל מהמקום שלה כאשה ובמערכת היחסים ביניהם, ולכן המיתוס הזה כל כך עמוק.

מה לגבי אתגר מוזיקלי? האם בכלל יש כזה, כאשר אנו בוחנים את הרפורמה של גלוק על הרצף של ״מגרש הבית״ שלך, שנגדיר לצורך העניין בין הנדל למוצרט?

בטח שיש! יש שם הכל, גם מוזיקלית וגם דרמטית. האתגר בעיניי הוא לא להתפתות למלודרמטיות ולעשיית יתר, כי הסצינה של אאורידיצ׳ה מלאה בדרמה ובשיאים ובנפילות, והטקסט קשה מאוד. אבל כשמבצעים מתוך כבוד לטקסט הכתוב, מבינים שאין כמעט צורך להוסיף עליו – כמו אצל מוצרט, הכל כבר שם.

אז מצד אחד זה "קל" יותר, כי הכל כבר שם, ומצד שני זה אולי קצת מתסכל שנעדר יסוד החופש והאילתור המאפיין מוזיקה מוקדמת יותר. גלוק היה מאד נועז כשקיצץ לזמרים את הכנפיים.

לא לא לא, למה לומר שקיצץ!? אני דווקא נורא אוהבת להוסיף שם קדנצות וקישוטים… וגם אצל אורפאו באריות מאד מקובל להוסיף. אולי חסרה לך הווירטואוזיות הבארוקית? זה די תלוי במנצח. אם הוא בא באוריינטציה בארוקית, אז הוא יחפש להראות את הקשר עם העבר; כי בניגוד למה שאוהבים להגיד בארץ, גלוק זה לא בארוק, אבל הוא כן חוליה מקשרת – ואפשר לפיכך להתפרע אצלו בכל האמצעים האקספרסיביים של הסגנון, כמו הקישוטים והקדנצות והמסה די ווצ׳ה (messa di voce) וכל הדברים שאנחנו כל כך אוהבים… יש לזה המון מקום שם!

בתשובתי הקודמת התכוונתי שבשבילי האתגר הגדול באופרה הוא לא ליפול למלודרמה ולתת יותר מדיי, אלא לשמור על אותנטיות ואמינות. למשל בארייה של אאורידיצ׳ה היתה פעם נטיה ללהק זמרות עם סופרן בגוון דרמטי יותר, ואז האופי שהתקבל היה מאוד מסוים – ולדעתי פחות מתאים.

כשאמרתי "הכל כבר שם" הכוונה שדרמטית הכל כבר נמצא, הכל כתוב כדרמה ואין צורך להוסיף – לא להוסיף נפח לצליל, לא להוסיף אקספרסיביות יתרה לדרמה שממילא שם. צריך לדעת לבוא לסיפור ולמוזיקה ממקום צנוע כדי שזה יהיה אמין, אחרת יוצא מין מיתוס גדול מהחיים במקום סיפור שהוא למעשה דרמה מאד אינטימית בסופו של דבר.

עוד בעניין חופש הפרשנות: מה דעתך על סיום האופרה? טרלינסקי חתך אותו בלי בושה, ובכלל עשה באופרה כבשלו; אבל יש במהלך הזה ערעור לגיטימי על קלזביג'י, שחטא למיתוס היווני בהוספת ההפי-אנד.

הפרשנות של טרלינסקי היתה בעיניי מדהימה, נכונה ואמיצה. בזמנו ממש התעמקתי בזה וכל כך אהבתי איך שראה את אורפאו כמשורר מרוכז בעצמו שלא יכול להציל את אאורידיצ׳ה המעורערת בנפשה. היתה שם רלוונטיות וכנות שלא מצאתי אצל אחרים.

אני זוכרת שהרבה אנשים וגם הביקורת פחות התלהבה מהפרשנות שלו ובהקשר הזה אני חייבת לספר: ממש בתחילת דרכי, כשלמדתי תואר שני בבוסטון (קונסרבטוריון ניו אינגלנד), התפקיד הראשון שעשיתי שם ובעצם בכלל, היה באופרה נשכחת של בונונצ׳יני, אצל האגודה למוזיקה עתיקה של הארווארד. רצה הגורל ועל ההפקה הזאת כתבו ביקורת ב-American record guide – כתב עת מאוד חשוב ויוקרתי. הם באמת אהבו מאוד מה שעשיתי שם. היתה לי הפתעה גדולה, ובעלי (הצ'לן צבי אורליאנסקי. ע"ק) הראה בגאווה את הביקורת למורה שלו לצ׳לו, לורנס לסר. הוא שמח בשבילי, אבל גם אמר, שהוא מעולם לא האמין לביקורת, כי אם יאמין לדברים הטובים – בסופו של דבר יצטרך להאמין גם לדברים הפחות טובים, ותמיד יהיה מישהו שיכתוב משהו שלא ימצא חן…

מאז אני תמיד זוכרת את זה, ולא משנה כמה ביקורות נלהבות אני זוכה לקבל. תמיד חשוב לזכור את המקום שלנו, לא משנה מה כותבים עלינו, ולא בגלל הקלישאה (ממילא באינטרנט הכל נשאר), אלא כי היום זמרים צריכים להתמודד עם כל כך הרבה דברים שאינם לעניין: כוכב נולד של האופרה זה ממש כבר כאן, עד כדי כך שלפעמים אני נזכרת איך התחלתי כזמרת צעירה וכמה האמנתי בכל ליבי שמספיק רק לשיר הכי טוב שאפשר ולעבוד ברצינות – והיום אני ממש לא בטוחה שזה עדיין ככה.

בקלישאה את מתכוונת ״מי שיכול – עושה, ומי שלא – כותב״…?

אני דווקא שמה לב שמי שיכול עושה, ומי שלא – הופך למנהל אישי. זה מה שאני רואה באירופה לפחות, מלא סוכנים שהיו פעם זמרים או נגנים ולא ממש מצאו את עצמם… אבל ברצינות, אני שמה לב שהביקורת בעולם השתנתה מאד בשנים האחרונות, כמובן בגלל האינטרנט והרשתות החברתיות. הרבה פעמים אני רואה מהבמה מישהו מוציא את הסמארטפון ומצלם, ולא משנה כמה יגידו שזה אסור, אנשים מצלמים וגם מעלים ליוטיוב כראות עיניהם, ואי אפשר להילחם בזה.

כך גם הרבה מהביקורת העיתונאית השתנתה וחלק גדול ממנה עבר לאינטרנט – אתרים מכובדים ביותר שהסקירות שלהם נחשבות מאד, למשל seen and heard international וכמובן slipped disc של נורמן לברכט שמתעדכן מדי כמה שעות. אלו רק שתי דוגמאות ממספר עצום בכל העולם, שרק גדל והולך. המדיה משנה את חוקי המשחק – לטוב ולרע. ביקורת היא כבר לא ״הנייר שעוטפים איתו דגים״…

לדעתי יש חשיבות קריטית לקיומם של אתרים כאלה גם בארץ, בעברית, אתרים שהם רציניים ובלתי תלויים. הקהל צריך לקבל את התמונה הכוללת של חיי המוזיקה ולא רק מה שהעיתונות הממוסדת רוצה שיידעו.

ובכן, אומר רק שאנחנו ב-music4awhile, מתוך גישה הוליסטית כמובן, שואפים להגיע לתפוצה וליוקרה של הניו-יורק טיימז. לענייננו: אם אכן הדגש אצל גלוק הוא בסיפור אינטימי על מערכת יחסים, כיצד תפרשי את סיום האופרה?

האם יש דרך אלגנטית לומר את זה? הסיום המקורי של האופרה בעיניי מלאכותי ומאולץ. הוא במיטב המסורת התקופתית כמובן, אך בניגוד מוחלט למקור היווני, שם יש משמעות חשובה לסיום.

הסיפור כולו עוסק באהבה, במוות ובאמנות – יש שם יסוד של ״עזה כמוות אהבה״, אבל גם המון שאלות שעד היום מטרידות אותנו. למה אורפאו פונה לאחור? למה הוא לא מצליח לכבוש את יצרו עוד דקה אחת עד שיצאו משם? יש פה מוטיב חזק מאוד של ירידה לשאול, ולדעתי כמו בפרשנות של טרלינסקי, מדובר באמן אגוצנטרי מאד אשר משתמש בטרגדיה שלו כמקור להשראה, ובוחר למעשה באמנות שלו על פני חיי אהבה ושגרה עם אשתו.

הסיפור מלא סמלים ומשמעויות – אאורידיצ׳ה מוכשת על ידי נחש ביום נישואיה, כשהיא בורחת מפני סאטיר המאיים לאנוס אותה – רק פה יש מספיק סמלים כדי לפרנס תיאוריות פסיכואנליטיות לרוב. הסיום באופרה משטיח אותן מאוד, כי הוא מעקר את הבחירה שעשה אורפאו ואת המחיר היומיומי שישלם על כך. חשוב לזכור שסופו של אורפאו היה אכזרי – הוא נקרע לגזרים בידי הנאיאדות בעודו בחיים. כלומר, חייו אחרי שאיבד את אאורידיצ'ה היו כנראה חיי אמן של ירידה מתמדת אל השאול – אל הזיכרון ואל הבחירה שעשה – וסופו מר למרות שנשאר נאמן לעצמו. לכן הסיום באופרה פשוט שגוי בעיניי. אבל לפעמים כמבצע אלו החומרים שאתה מקבל ועם זה אתה צריך לעבוד ולעשות הכי טוב, אז אולי תוך כדי העבודה נמצא סיבה או נצליח להשתכנע. עוד אתגר כנראה.

אנחנו לגמרי בראש אחד, ויחד עם זאת יש משהו מקסים בהתעקשות של המאה ה-18 על הפי אנד. כנראה היה אז צייטגייסט חיובי, ומתישהו איבדנו את התמימות הזו עד להודעה חדשה. בנימה זו בואי נתעקש על קצת אופטימיות: מתי ואיפה נשמע אותך בהמשך העונה?

אנחנו בהחלט ננסה לשמור על אופטימיות, כי בלעדיה יהיה מאד קשה פה… העונה תהיה מאוד משמחת עבורי. אופיע לראשונה במוסקבה עם הקאמרית הלאומית הרוסית בניצוח אנדרס מוסטונן; אחזור לפילהרמוני ברלין לשיר עם הסימפונית של ברלין וליאור שמבדל בפרויקט יחד עם אחותי אמילי, שהיא רקדנית בלט ושחקנית; יהיה סיור באנגליה עם הפילהרמונית של וורשה בביצוע התשיעית של בטהובן (הבנתי שהגיע הזמן אחרי ששרתי הרבה בטהובן בברמן ובווינה).

אולי הדבר המרגש ביותר הוא שהחודש סופסוף צפוי לצאת ״ציפור יחידה״, אלבום שירים מאת עודד זהבי שהקלטתי עם הפסנתרנית אירנה פרידלנד. מוזיקה נפלאה של עודד לטקסטים של יאיר הורוביץ, יונה וולך, לאה גולדברג, פיוטים ספרדיים ושירי צוענים, וגם שירים ביידיש – פרויקט שאני מאד גאה בו, וגם למעשה דיסק סולו ראשון שלי. יהיו קונצרטים לכבוד זה ברחבי הארץ וכל הקוראים מוזמנים!

בארץ תהיינה הופעות עם הבארוקדה: הגלוריה של הנדל לצד שירים בלאדינו. זו תכנית שביצענו בקונצרט הפתיחה של פסטיבל פוטסדאם ביוני האחרון. עמית טיפנברון כתב עיבודים כל כך מדהימים לשירים, שפשוט לא הבנתי למה לקח לי כל כך הרבה זמן לבצע את הרפרטואר המופלא הזה. בשנה שעברה הקלטתי עם הבארוקדה ועם האבובן המופלא שי קריבוס אריות של הנדל, וגם הדיסק הזה ייצא במהלך השנה הקרובה.

העונה אשיר שוב בפסטיבל אילת למוזיקה קאמרית ועם מוסטונן בפסטיבל טאלין-ת״א; רסיטל בסדרה החדשה "הסופרנוס" בסטודיו של חגי יודן – פרויקט ייחודי שאני מאושרת להיות חלק ממנו. הרכבנו תכנית איטלקית כמו שתמיד רציתי, לצד בכורה לעודד זהבי; ואופיע שוב גם בפסטיבל פליציה בלומנטל המשובח בתכנית "מסע איטלקי": קנטטות של ויוואלדי עם ההרכב האיטלקי ״קונצ׳רטו דה קוואליירי״.

"אורפאו ואאורידיצ'ה" – האופרה של גלוק תפתח את עונת התזמורת הקאמרית הישראלית. סולנים: קלייר מגנאג'י, גן-יה בן-גור אקסלרוד – סופרן; יניב ד'אור – קונטרה טנור. מנצח: ישי שטקלר. עם מקהלת זמרי קולגיום. 21.10.14, מוזיאון ת"א.

לצייר את הלילה

על ברליוז, רוסיני, אקדמיה ואופרה: שיחת היכרות עם שחר לביא / עמיר קדרון

שחר לביא, מצו סופרן. כיום מסיימת לימודיה בביה"ס בוכמן-מהטה. זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, בינהם זובין מהטה, פול נאדלר, זאב דורמן ויואב תלמי.

לפני שנתייחס להופעותייך הקרובות עם הקאמרית הישראלית, קצת רקע: מתי ואיך נדבקת בחיידק המוזיקה?

אני לא חושבת שנכון להגיד ש"נדבקתי בחיידק המוזיקה" בשלב כלשהו, כי אני מרגישה שתמיד היה לי קשר מסוים עם המוזיקה והשירה בפרט. זה היה הדבר שייחד אותי בתקופת בית הספר. לא הייתי ילדה מיוחדת, גם לא בדיוק מקובלת, ורק כששרתי אנשים שמו לב אליי. אחרי שאמרו לי שיש לי קול מיוחד ויפה, החלטתי להיבחן למגמת מוזיקה בתיכון – מגמת המאגניבים – ושם אמרו לי להתחיל לקחת שיעורי פיתוח קול מסודרים.

המורה הרצינית היחידה לפיתוח קול בקרית אונו הייתה נטליה שפילבוי, שגם ניצחה (ועדיין מנצחת) על מקהלת "קולות הזמיר". שם בעצם הכרתי את המוזיקה הקלאסית. אפשר לומר ששם נדבקתי בחיידק האופרה. נטליה בחרה רפרטואר מאוד קלאסי, ובפעם הראשונה שבאתי לשמוע את הזמרות (זה היה עיבוד לאדג'ו של אלבינוני) אמרתי לעצמי "אין מצב, את בחיים לא תשירי ברמה כזו!" ואני מאוד שמחה שטעיתי.

עד כמה נחשפת והתחברת למוזיקה קלאסית, אם בכלל, לפני שהצטרפת למקהלה?

למרבה הפלא, לא היה לי קשר בכלל למוזיקה קלאסית לפני כן. בבית לא שמעו מוזיקה כזאת, וגם בתיכון, למרות שהייתה זיקה לפרקטיקה קלאסית, לא עסקנו בזה הרבה. עשינו בעיקר מוזיקה קלה וג'ז. בחלק הקלאסי בקונצרט סיום המגמה שרנו את טריו הקלפים מתוך "כרמן" ואת שיר היין מתוך "לה טרוויאטה", והיה ממש כיף. אחרי שהתחלתי לשיר, אבא שלי גילה לי שהיה שומע בבית הוריו מוזיקה קאלסית, ושמאוד אהב את זה. איכשהו, אפילו שלא גדלתי על דיסקים של קאלאס, לא היתה לי בעיה להתחבר לעולם האופרה. זה סוג של מפלט בשבילי מהיומיום.

כמה זמן שרת במסגרת "קולות הזמיר"?

שרתי שם כ-6 שנים, מגיל 15 עד גיל 20-21.

ובמקביל למדת פיתוח קול באופן פרטי?

כן, אצל נטליה זאת עסקת חבילה – מי שלומדת אצלה פיתוח קול, שרה גם במקהלה. בהתחלה היא שמה אותי בחטיבת האלט, ועם השנים עליתי בסקציות עד שהגעתי לשיר עם הסופרן. קיבלתי חינוך די נוקשה ותובעני, אבל בדיעבד אני מאוד מודה לה. עד היום אני לא מעזה לאחר לשום מקום, ומתאמנת כמו שצריך בלי הנחות.

בשלב זה כבר היה לך ברור שתמשיכי ללימודים גבוהים?

ברור שלא! ידעתי שיש לי אפשרות ללכת לתזמורת צה"ל או לאחת מהלהקות הצבאיות. אבל ידעתי שאם אלך לכיוון של מוזיקה בצבא, לא אעשה את זה אחר כך. וחוץ מזה, מי שמע על "מוזיקאי מצטיין"? גיליתי שיש דבר כזה רק אחרי שהשתחררתי.

שנתיים שירתתי בממר"ם. ישבתי בבור ועבדתי עם גאוני המחשב של הצבא. אחר כך עוד עבדתי כמה חודשים טובים בחברת הייטק בתמיכה טכנית, ולרגע הייתי בטוחה שזה מה שאעשה בחיים – אתעסק במחשבים, יהיה לי בית, מכונית והכל יהיה מסודר. ואז יום אחד קמתי, ממש ככה, ואמרתי לעצמי: "את נורמאלית?! את בת 21, כל החיים לפנייך, ואת יושבת מול מחשב 9 שעות ביום ומתקתקת קודים!" (יש לי הרבה דיבור פנימי עם עצמי, כמו ששמת לב). ואז עשיתי את הבחירה הכי נכונה: עזבתי הכל והלכתי עם הלב, מצאתי את שרון (רוסטורף-זמיר, מורתה. ע"ק) ונכנסתי ל-4 שנים באקדמיה. הרבה זה בזכות אמא. היא תמיד לימדה אותנו לעשות מה שאנחנו הכי אוהבים ורוצים, וזה מה שעשיתי באמת.

כעת את נמצאת ממש על סף סיום התואר הראשון, וזה זמן לסיכום ביניים.

האמת שהיו הרבה תהפוכות בארבע שנים האחרונות. התבגרתי, התקדמתי והתפתחתי חברתית, מקצועית וגם פנימית. אני חושבת שבאקדמיה זאת היתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להיות אני בלי לעשות חשבון לאחרים ובלי מסיכות. אף אחד לא כפה עליי להיות שם, אני בחרתי את הדרך הזאת ולכן אין בי חרטה.

אין מה לומר – מוזיקה, ובמיוחד אופרה, זה אחד מהמקצועות הכי מאתגרים במקצועות הבמה – פיזית, ובעיקר נפשית ומנטלית. היה לי חשוב להקיף את עצמי באנשים שאני סומכת עליהם ושעושים לי טוב, שיגידו לי תמיד את האמת, ולא תמיד ידעתי לעשות את זה. למדתי את זה בדרך הקשה, בהתמודדויות לא פשוטות עם הסביבה הלא תמיד תומכת. מה שהיה לי יותר חשוב, זאת הסביבה המקצועית שלי: המורים שלי, ההחלטות שקיבלתי במהלך ההכשרה שלי, והלמידה מהטעויות הלא מעטות שעשיתי. לפעמים אני מודה לאלוהים ששם אותי בידי המורות שלי שרון ורודיקה, ויותר מאוחר טריש, שתמיד יגידו לי את האמת, לא משנה מה. לא מעט פעמים הייתי על סף שבירה; לא תמיד ידעתי אם אוכל למשוך עד הסוף, כי זמרים הם עם מטורף, מזוכיסטי וחסר רחמים, וצריך לדעת להתמודד עם זה, והן עזרו לי לא מעט, וחוו איתי הרבה משברים ופוסט משברים.

עבדתי מאוד קשה במהלך התואר, והתמורה של העבודה הזאת נתנה לי מוטיבציה ודחפה אותי קדימה. אני מחשיבה את עצמי לבנאדם מאוד חזק. אני לא מתקפלת בקלות ואני לא נותנת שישברו אותי, אפשר לומר גם שלמדתי לנתב בצורה יעילה את האנרגיות שאני משקיעה לדברים החשובים, שהם בעצם עשיית המוזיקה והשאיפה להשתפר כבן-אדם. אני לא מושלמת, ותמיד אשאף להשתפר איפה שאוכל.

חלק מהמשברים קשורים לתחושה של תחרות באקדמיה, אולי גילויי קנאה נלווים – ולצידם גם הרבה תקוות וציפיות שנתלו בך והלחיצו?

נקודות השבירה קשורות אך ורק ללחצים ולציפיות שלי מעצמי ושל אחרים ממני. במהלך השנים גדל היקף הפעילות שלי ויחד עם זה גם הציפיות, וזה לקח אותי למקום שבו כבר אי אפשר לעשות הנחות בעבודה, וזה הלחיץ אותי. הייתה נקודה בה הייתי צריכה להחליט אם לעשות או לא, ובסופו של דבר החלטתי לעשות. נגעתי בהרבה תחומים והשתתפתי בהרבה אירועים ופעילויות, ולאט לאט הבנתי מה דרוש כדי להצליח במוזיקה: עבודה קשה ומסירות מוחלטת.

תחרות בין קולגות תמיד ישנה. אין לברוח מזה, השאלה היא איך מתייחסים לזה. זה יכול להיות דבר שייתן לך מוטיבציה לדחוף את עצמך, שאיפה למצוינות והגשמת הפוטנציאל, או שזה יכול לדכא אותך ולמנוע ממך להתרכז בדבר שלשמו התגייסת מלכתחילה, וזה עשיית מוזיקה בצורה הכי טהורה ואמיתית שיש. במהלך התואר הבנתי שקנאה וחוסר ביטחון יכולים להביא אנשים לשפל, ובחרתי להימנע מזה כמה שאני יכולה.

תמיד צריך להבין מאיפה בן-אדם מגיע ומדוע הוא מתנהג בצורה זו או אחרת, אך צריך גם לזכור שכל דבר שעושים בצורה קיצונית ולא נכונה, יכול לפגוע בבנאדם עצמו ובסובבים אותו. לפעמים תחרות בריאה זה טוב, כדי לאמוד את עצמך ואת ההתקדמות שלך, לראות איך אתה לוקח את מה שיש לך עכשיו ומביא את זה לשלב הבא, אבל לא כדי לראות כמה אתה יותר טוב מאחרים. לדעתי רק ככה אתה באמת מתקדם, וזה קשור לכל תחומי החיים, לא רק במוזיקה.

ציינת שהשתתפת במהלך לימודייך בהרבה אירועים, ואם אני לא טועה, השנה החולפת היתה במיוחד עמוסה בעבודה. באילו מסגרות הזדמן לך לשיר?

מרגע שנכנסתי לאקדמיה, התחלתי ליצור קשרים מקצועיים ע"י השתתפות בפרויקטים שונים באקדמיה ומחוצה לה, בעיקר עם מקהלות שונות, כמו המקהלה של גארי ברטיני, האנסמבל הקולי הישראלי, מקהלת הקיבוץ הארצי ועוד. עם הזמן הכרתי גופים ואישים חדשים, ולאט לאט התחילו להזמין אותי לשיר בתור סולנית.

אני חושבת שאבני הדרך המרכזיות במהלך השנים האחרונות היו ההשתתפויות בהפקות ובקונצרטים במסגרת סדנת האופרה IVAI שמתקיימת כל קיץ בת"א, שם זכיתי לעבוד עם אנשי מקצוע מהעולם ולקבל הרבה מאוד ידע ומיומנות במה. פעמיים נסעתי יחד עם מורתי לפרוג'יה באיטליה כדי לבצע תפקידים מרכזיים – כרובינו (נישואי פיגארו) ורוזינה (הספר מסביליה). למרות התנאים המחפירים וחוסר הארגון, הצלחתי להיכנס לנעליים הגדולות האלה, כמובן בעזרתה הרבה של שרון. יש אמרה כזאת – מה שלא הורג אותך, מחשל אותך, וזה בדיוק היה זה.

הכי חשובים בשנתיים האחרונות היו הקונצרטים עם מאסטרו זובין מהטה, אחד מהם ב-Alte Oper בפרנקפורט, שבהם הוכחתי לעצמי שהכל אפשרי. המאסטרו הזמין אותי לשיר לו שוב ביולי, ואני מקווה שייצא מזה משהו טוב בעתיד. אני חייבת לציין גם את האקדמיה למוזיקה שנתנה לי כל כך הרבה הזדמנויות לשיר עם התזמורת ובהפקות האופרה השנתיות. זה לא מובן מאליו.

בחודשים הקרובים יש לי לא מעט פרויקטים: הרקוויאם של מוצארט יחד עם מקהלת Bachchor Essen מגרמניה; קונצרט יחד עם המקהלה הקאמרית ע"ש גארי ברטיני בפראג ובווינה, בניצוחו של רונן בורשבסקי, שלקח אותי במהלך השנים לשיר כמה וכמה פעמים אתו ועם המקהלה ונתן לי הרבה הזדמנויות גם בארץ וגם בחו"ל. הקיץ הייתי אמורה לשיר בהפקת האופרה "אריאדנה בנקסוס" (שטראוס), אבל מאחר והתקבלתי לאקדמיה רוסיניאנה בפזארו, אצטרך לוותר על זה. בנוסף, אני שמחה לחבור החל מספטמבר ל-"מיתר – אופרה סטודיו", כחברה מן המניין יחד עם חברים טובים ואמנים מן השורה הראשונה. באשר לטווח הקרוב – אשיר את היצירה המדהימה של ברליוז, "לילות קיץ", עם התז' הקאמרית בניצוח יואב תלמי.

כיצד נוצר הקשר שלך עם התזמורת?

בשנתי השנייה באקדמיה חברתי לכיתת הניצוח של תואר שני כדי לשיר את 'שירי שוליה נודד' של מאהלר. מידי פעם כיתות הניצוח והתזמור עובדות על פרויקטים שכוללים קטעי זמרה, והסטודנטים פונים לזמרים מהמגמה הקולית כדי לגייסם. זאת דרך ממש טובה ליצור קשרים בין-מגמתיים וגם עם אנשי מקצוע – מנצחים, מרצים וכיו"ב. שאלתי את נעם אביאל, שלמדה אז אצל תלמי, אם אוכל לשיר איתם באחת הפעמים, ובמסגרת זו הוא שמע אותי לראשונה. משם התגלגלו העניינים. בהמשך שרתי איתם עוד פרויקט – "מות אופליה" (ברליוז), ולאחר מכן תלמי פנה אליי ושאל אם אסכים להתנדב להופיע בגאלה למען חקר הסרטן, שנערכה בהיכל התרבות בדצמבר האחרון. באחת מפגישותינו בשנה שעברה הוא שאל אם אני מכירה את "לילות קיץ" ואם אני מעוניינת לבצע את היצירה עם התזמורת.

מה את יכולה לספר על היצירה?

נתחיל בזה ש"לילות קיץ" זאת אחת היצירות היפות  ביותר שברליוז כתב. מקבץ של שישה שירים שאוגדו לאחר כתיבתם וגם תוזמרו כל אחד בזמן שונה ולקולות שונים. אלו שירים מאוד ציוריים שנכתבו לטקסט מאת תאופיל גוטייה. רוב השירים כתובים בסולמות מאזו'ריים ונשמע כאילו הם מאוד אופטימיים ושמחים, אבל אם מסתכלים לעומק של הטקסט וגם של המוזיקה, מגלים כי הם מתארים אבדן, אילוזיה, געגוע ותקווה להתאחד שוב עם אהבה אובדת. יש הרבה רגש בטקסט שמתבטא במוזיקה בצורה מדהימה.

אפשר להרגיש שברליוז מאוד התחבר לטקסט, כי הדרישות המוזיקאליות והטכניות שלו מהזמרים מאוד ספציפיות. מבחינת רגש אפשר למצוא הרבה מאוד דגשים בתוך התווים על האופן בו צריך לשיר ולפעמים כמעט לדבר את הטקסט; מבחינה טכנית יש דרישה לצבעים שונים בכל שיר וזה מאוד מאתגר, במיוחד למבצע יחיד. השירים נכתבו לזמרים ספציפיים עם כוונה לצבע מסויים בכל אחד, אך בשנים האחרונות מקובל יותר לבצע את היצירה ע"י זמר אחד או זמרת אחת, מה שמצריך מהם למצוא בתוך עצמם ובקולם את הצבעים הנכונים לכל שיר ושיר. מה שעוד מעניין במחזור הזה הוא סדר השירים, היוצר מסע שהזמר והקהל אמורים לעבור במהלך ההאזנה – שיר ראשון ואחרון מאוד אופטימיים ובהירים, ולעומת זאת ארבעה שירים מלנכוליים שעוסקים בפרידה, עצב ומוות.

בתור מבצעת, הצורך להוציא מעצמי כל כך הרבה צבעים ורגשות בתוך זמן קצוב של 25 דקות, דרש ממני עבודת מחקר פנימית נרחבת וחפירה עמוקה בתוך הנשמה והחיים. כדי לגרום לטקסט לדבר ולגעת במאזינים, גם עליי להרגיש את מה שאני שרה ולהאמין בזה בעצמי. התחלתי לעבוד על היצירה הזאת לפני שנה ועד היום אני מרגישה שלא הגעתי למיצוי מוחלט של מה שאפשר להוציא מתוכה. אני צעירה ואין לי עדיין את כל ניסיון החיים שהיצירה הזאת דורשת, אבל בעזרת עבודה אינטנסיבית עם המורות ועם חברים טובים למקצוע, אני מרגישה שאני בדרך הנכונה.

בשנה שעברה שרת באקדמיה את גרסת הפסנתר. המעבר לליווי תזמורתי מצריך היערכות מחודשת?

לחלוטין. כך זה צריך להיות בכל פעם שבאים לבצע יצירה פעם נוספת, גם אם בגרסה זהה. צריך להעריך מה היה בפעם הקודמת, איך לדעתך צריך לשנות ולשפר את הגרסה הזאת, ולהביא דברים חדשים ומעניינים להופעה הבאה.

לשיר יצירה כזאת במסגרת קאמרית היא מאוד שונה מהתזמורתית. הליווי עשיר יותר, מלא צבעים שנותנים הכלים השונים בתזמורת, הטמפו שונה, וכמובן ישנן החלטות המנצח לגבי אינטרפרטציה וכיוון מוזיקלי – כל אלה משפיעים על קבלת ההחלטות של הזמר. אני חייבת לומר שבשנה שעברה לא הרגשתי מוכנה ב-100% לשיר את כל היצירה, אך זה משהו שהייתי חייבת לנסות כדי לראות איך אני מרגישה גם בתהליך וגם על הבמה.

לשיר עם תזמורת זה תמיד שונה מאשר לשיר עם כלי אחד או מספר כלים מצומצם, גם טכנית, גם הבעתית – הרבה דברים צריכים להשתנות בהתאם. טכנית, עליי לוודא שהצליל שאני מוציאה יהיה מפוקס במיוחד כדי שיוכל לעבור תזמורת; פיזית, זה דורש סטמינה ותמיכה קצת שונה. הבעתית, יש הרבה ניואנסים שבאולם קטן יותר יעברו יפה, אך לא על במה גדולה עם תזמורת מאחור, ואז צריך להוציא כמה שיותר רגש ומימיקות. אישית, אני תמיד מרגישה כחלק מההרכב שאתו אני מופיעה, ותמיד חושבת איך אפשר להשתלב כדי להוציא צבע מסוים.

ב"לילות קיץ" ברליוז מאוד השתדל לתת לתזמורת תפקידים מאוד ספציפיים שייצרו אווירה ואפילו סצינה שלמה שתעביר את הטקסט שהזמרת שרה. לדוגמא, בשיר השני, המספר מדבר מנקודת מבט של ורד שנמצא על דש הבגד לקראת הליכה לנשף, והתזמורת שם נותנת אווירה ריקודית מתאימה.  בשיר השלישי, התזמורת מחקה גלי ים בעוד הטקסט מדבר על ההליכה לים ללא אהבה, לאחר מכן בכי, כשהטקסט מדבר על בכי הנשמה ובכי היונה הנשכחת על האהבה האובדת. בשיר החמישי, האהוב עליי, מסופר על ההליכה לבית הקברות בלילה, ויש קטע בו הכינורות מנגנים בפלז'ולטים כדי לתאר את רוח הרפאים שעוברת בבית הקברות. זה יוצר אווירה קצת ספוקית שנכונה לסצינה. זה ממש כמו לצייר שישה ציורים שונים יחד עם התזמורת, ולהעביר לקהל את התמונה במלואה.

רבים וטובים הקליטו את "לילות קיץ", ואני מניח שהאזנת להקלטות שונות גם בלי קשר לתהליך ההכנה. נתקלת בגרסה מסוימת שדיברה אלייך, אולי אפילו שפכה אור חדש על היצירה?

היום מאוד מקובל להקשיב לגרסאות רבות של אותה יצירה, ולפעמים שוכחים לתת את הקול האישי של הזמר עצמו. שמעתי כמה וכמה גרסאות, גם זמרים וגם זמרות. היו כמה שדיברו אליי יותר והיו שפחות. אחת הגרסאות שהכי נגעה בי היא של ורוניק ז'אן, שהיא בעיקר זמרת בארוק. היא לקחה את היצירה למקום קצת אחר מבד"כ. פחות אופראי, יותר נקי ולבן.

הרבה יגידו כי הם מעדיפים את הגרסה של רז'ין קרספן (מהמפורסמות ביותר), זמרת צרפתיה בעלת ניסיון רב בז'אנר זה, שביצעה את היצירה פעמים רבות. המוזיקה הצרפתית היא מאוד דיבורית, מה שאפשר לשמוע גם ב"כרמן" של ביזה. הכל מאוד ציורי וקשור לשפה המדוברת, הכמעט יומיומית. כך לדעתי גם צריך לבצע את היצירה הזאת – בצורה פשוטה שתעביר את הטקסט והסיפור בצורה ברורה ואמיתית, בלי לרגע לוותר על האמוציות החזקות שמובעות בו.

בכתת אמן שהנחתה בסדנת האופרה שעברה, עלה מדברי חמדי כפיר שלשיר בצרפתית זו משימה קשה אפילו עבור זמרים שזו שפת אמם – קל וחומר עבור כל השאר.

יש שפות מאוד שירתיות שזורמות ומתנגנות ולכן הרבה יותר קל לשיר בהן, כמו איטלקית. אך יש שפות כמו צרפתית, אנגלית, רוסית ואפילו גרמנית, שאם אינן שפת האם של הזמר, יהיה לו מאוד קשה "להוציא" את הטקסט בצורה טובה ומובנת. גם אנגלית זאת אחת השפות הכי קשות לשירה, כי יש הרבה מאוד דברים שאינם מתקבלים בשירה כפי שמתקבלים בדיבור וצריך ללמוד את זה ביתר דקדקנות. רוסית בכלל – יש בשפה הזאת תנועות ועיצורים שמיוחדים רק לה ומאוד קשה ללמוד להגות אותם נכון. אגב, גם עברית זאת שפה בכלל לא קלה לשירה.

בצרפתית יש הרבה צלילים זרים לעברית: התנועות הנזליות (מופקות מהאף), כמה וריאציות על התנועות הבסיסיות (a, e, i, o, u), ה-r שלפעמים גרונית ולפעמים קדמית. אלה דברים שזמרים לומדים בשיעורי הדיקציה באקדמיה. בלילות קיץ הצרפתית לא פשוטה: הטקסט אינו טקסט יומיומי, השפה מאוד גבוה ופיוטית. מה שעוד יותר מאתגר זה השילוב של הטקסט עם המוזיקה, המסובכת כשלעצמה (למשל, השיר החמישי על משקל משולש והמלודיה בסינקופציה כמעט תמידית).

כוונתך שהגישה של ברליוז יותר אינסטרומנטלית?

הגישה שלו בהחלט יותר מאוזנת מאשר הגישה של רוסיני, למשל. אצל רוסיני ניכרת החשיבות שהוא נתן לקול, בעוד התזמור היה ליווי בלבד. כך הוא גם הדגיש בכל הזדמנות. ברליוז לא הסכים עם זה, ובמוזיקה שלו ניתן להבחין ולשמוע כי התפקיד שהוא נותן לתזמורת גדול יותר ביצירה. הכלים משתתפים יחד עם הקול ביצירת האווירה בסיפור, ומסמלים תפקידים ספציפיים שמוזכרים בטקסט (רוחות רפאים בשיר החמישי, גלי ים בשיר השלישי וכו').

האיזכור של רוסיני אינו מקרי – ובמידה מסוימת את כבר מזוהה עמו (ועם המייצגים הבולטים של שורשי סגנונו – הנדל ומוצרט). ברליוז הוא אופרה אחרת, כפי שהסברת. כששרת את 'לילות' לראשונה, הרגשת שאת יוצאת מאזור הנוחות שלך?

אני לא חושבת שיש לי אזורי נוחות או אי-נוחות. לדעתי, זמר בתחום הקלאסי צריך להביא את עצמו להרגיש נוח בכמה שיותר סגנונות כדי לא להגביל את עצמו לז'אנר מסוים. כמובן שבאופן טבעי אנחנו נתחבר פחות או יותר לסגנון שאנחנו יותר אוהבים ומרגישים נוח אתו, אבל תמיד צריך לדעת לצאת מהקופסא ולנסות דברים אחרים, ולהתמקצע בהם. זה גם תלוי ביכולות ובמבנה הפיזי. לדוגמא, אני לא יכולה לשיר ואגנר ושטראוס (כרגע), כי אין לי מסת קול או סטמינה שדרושה כדי לשיר אותם (לפחות את האופרות שלהם). סוג הקול שלי (פאך) הוא מצו קולורטורה, והאופי שלי הוא כזה שתפקידי רוסיני מאוד מתאימים לי, ואני מאוד אוהבת לשיר את זה.

בפעם הראשונה ששרתי ברליוז, כמובן שהיה לי קצת מוזר – גם בגלל השפה, שלקח לי קצת זמן "להושיב", וגם כי פתאום הקווים יותר ליריים וארוכים, יש עבודה עם ליווי מסוג אחר, יש צורך בצבעים שונים בקול וכו', אבל עם הזמן והעבודה הצלחתי להכניס גם את ברליוז ל"אזור הנוחות" שלי. אני חייבת להדגיש שוב שברליוז לא בדיוק אהב את מה שרוסיני כתב ואת צורת המחשבה שלו, על כך שהקול הוא הדבר הכי חשוב. הוא חשב שהמוזיקה שלו היא שיטחית מאוד ואין לה עומק רגשי כלל. האמת, שעם זה היה לי אפילו יותר קשה (:

ברליוז לא היה היחיד שהטיח ביקורת ברוסיני, ובעצם מעמדו בהיכל התהילה שוקם רק באמצע המאה ה-20. מה את מוצאת בו?

לדעתי רוסיני היה המלחין שהכי הבין את הקול ואת הפוטנציאל שלו. הוא העמיד את הקול במרכז, והעביר את כל ההבעה והרגש לקו המושר. יש כאלה שיגידו שהוא חוזר על עצמו, שהקווים שלו משעממים ושטחיים – והם ממש צודקים. השאלה היא מה עושים עם הקווים האלה, ועד לאן אפשר למתוח את גבולות הקול האנושי?

אני רואה במוזיקה של רוסיני אתגר; מה רמת הווירטואוזיות שאני מסוגלת להגיע מבחינה קולית ושבתוכה עליי להכניס רעיונות מוזיקאליים רגשיים שיצדיקו זאת? בשבילי המוזיקה שרוסיני כתב היא רק שבלונה שנועדה להביא אותי לחשוב כמו מלחינה, לפתח את היכולת לערב את הרגשות שלי לתוך המוזיקה ולעצב אותה בהתאם, כל רגש בדרך המיוחדת לו, ואני מאוד מתחברת לזה. המוזיקה הזאת היא כמו קרקס.

המוזיקה של רוסיני איבדה את מעמדה במהלך המאה ה-19 בעיקר בגלל השינוי בדרך המחשבה על המוזיקה ועל האופרה בפרט. לקראת סוף חייו של רוסיני, הצורך בזמרי בל-קנטו פחת, כי חלה תזוזה לעבר מאזן כוחות בין התזמורת לזמרים. צמח דור של זמרים שכמעט הכל היה כתוב להם, ובעיקר דאגו לעבור תזמורת. לדעתי בעידן המודרני התעורר הצורך לשחזר את מעמד הזמרים כאמנים ולתת להם יד חופשית יותר בתהליך עיצוב הקו המושר. היום יש זמרים שמבינים בל-קאנטו, כמו צ'צ'יליה בארטולי, ג'ויס דידונאטו, אלינה גראנצ'ה, חואן דיאגו פלורז – והם לוקחים את המוזיקה של רוסיני ויוצרים משהו חדש.

יש המאמינים שבתקופת רוסיני היו הקולות הכי מתאימים לז'אנר, ולדעתי זה לא בהכרח נכון. יש לזמרים היום נטייה למתוח את גבולות יכולותיהם, והתוצאות הן לטוב או לרע. רוסיני בעצמו טען שיש תכונות מולדות שלא תלויות טכניקה או למידה כלשהי, וגם שאי אפשר ללמוד לשיר רק טכנית ואקדמית, אלא ע"י האזנה לזמרים שמתעסקים בזה, ומהם לקחת את הסגנון למקומות אישיים.

לקראת סיום, אאחל הצלחה בהופעות עם הקאמרית, ואקווה שהשידוך יעלה יפה ושיימשך הלאה – אם כי תכנית העונה הבאה כבר סגורה וממילא תהיי עסוקה עד מעל הראש בסטודיו. אולי שם יזדמן לך לקדם את הרומן עם רוסיני?

אני מקווה להמשיך להתעסק במוזיקה של רוסיני, אני מאוד נהנית מזה. כמובן שאשמח להתפתח בז'אנרים אחרים: מעניין אותי לשיר רפרטואר צרפתי, ולקבל עוד ניסיון וידע ברומנטיקה ובפוסט-רומנטיקה גרמנית. אני מצטרפת לאנשים נהדרים, מקצוענים אחד אחד ומוזיקאים מדהימים, ואני מקווה שתהיה עונה פורה מאוד.

כרבים מעמיתיך, החלת את דרכך באופרה כסדרנית. זה הכין אותך למעבר לצד השני של המתרס?

העבודה כסדרנית לא הייתה קלה. ההתעסקות עם הקהל ובמיוחד הרצון לצאת מהמדים, גרמו לי להבין שאם כבר לעבוד באופרה, אז לא כסדרנית. מצד שני, זאת הייתה חוויה לימודית מדהימה, לראות כל ערב איך זמרים ונגנים נערכים להופעה, מה קורה מאחורי הקלעים, חזרות במה, אינטראקציה בין מנצח וסולנים. גם מעניין לראות טריקים של זמרים: איך לעבור תזמורת, איך להתנהל על במה יחד עם תפאורה, תלבושות וזמרים נוספים, וכמובן – מה לא לעשות… זה משהו שלא רואים כל יום, ודאגתי לנצל כל הזדמנות.

לא בטוח שהמפגש עם הקהל ינעם יותר כשתהיי על הבמה… אפשר לומר הרבה על הקהל, על האופרה ובכלל על תחלואי זירת המוזיקה, אבל עלינו להתבונן במחצית המלאה של הכוס: העובדה שיש לך אפשרות תעסוקה מובטחת לשנתיים הקרובות – ועוד בארץ – אינה מובנת מאליה במקצוע הרעוע הזה.

קודם כל, אני חייבת לומר שלדעתי אופרה זה מקצוע הבמה הכי קשה שקיים, ובכלל, אחד המקצועות הכי לא מובנים מאליהם. אני מודה לאלוהים שהעניק לי את הקול הזה ואת היכולת לעמוד בדרישות שהמקצוע מעמיד בפניי. אי אפשר להגיע לשום מקום בלי עבודה קשה, ואני שמחה שהעבודה הזאת משתלמת בצורה כה מתגמלת. אני מאוד שמחה על הסטודיו ובטוחה שהעבודה שם תיתן לי הרבה מאוד. כמובן שהשאיפה היא להגיע גבוה ורחוק ככל האפשר, אבל את זה צריך לבנות בחכמה, צעד אחר צעד – וזה מה שאני עושה, הרבה בזכות המשפחה שלי והמורות שלי שמרגיעות אותי ומורידות אותי לאדמה כשצריך… אני בנאדם לא סבלני, וצריכה שהכל יקרה עכשיו.

הזכרת קודם לכן שהזדמן לך לעבוד באיטליה, ואני מניח שבמקביל לבחינות לסטודיו "בדקת את השטח" בחו"ל – ובכל מקרה עינייך נשואות גם לשם.

כמובן שהחלום הוא להצליח בחו"ל, וזה נכון לכל מוזיקאי – לא רק בתחום הקלאסי.  אבל כמו שאמרתי, צריך לבנות את עצמך צעד צעד, ולמעלה החליטו שאני זקוקה להכשרה נוספת בישראל. אני מאוד שמחה שהתקבלתי לסטודיו. אני חושבת שיש לי הרבה פערים להשלים, ואת הכלים האלה אקבל בסטודיו, שהוא הגוף הכי מקצועי שיש להכשרת זמרי אופרה בארץ. יש מסגרות מקבילות באירופה שעיניי נשואות אליהן, אבל כל דבר בזמנו.

שבוע אחרי לילות קיץ תשירי את רסיטל סיום התואר. מניסיוני, עבור זמרים רבים זו הזדמנות נדירה להרכיב תכנית שהיא כולה על-פי טעמם ואופיים. על קצה המזלג ומבלי לחשוף את כל הקלפים – מה אנו עומדים לשמוע?

בשעה טובה ומוצלחת אני מסיימת 4 שנים באקדמיה. אכן, התכנית בנויה לפי טעמי האישי. הרסיטל יהיה מאוד מגוון ויכלול חומרים מכל התקופות והסוגים. יהיה מאוד מעניין ויהיו אורחים והפתעות. מי שהיה בתחרות השירה של האקדמיה השנה, קיבל את קצה המזלג – ואני מזמינה את כל מי שרוצה לדעת מה יהיה כל המזלג, להגיע ב-16 ביוני לרסיטל. אני מבטיחה שיהיה כיף.

"לילות קיץ": שחר לביא תתארח בקונצרטים של התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוח יואב תלמי. בתכנית: מיצירות פורה, ברליוז ובטהובן. 9-11 ביוני, מוזיאון ת"א וקיבוץ יפעת.

פתיחה חגיגית

קורסנטייה והקאמרית הישראלית פותחים בהצלחה את פסטיבל אמדאוס / אורה בינור

התזמורת הקאמרית הישראלית (בשיתוף תחרות רובינשטיין) הכריזה על "פסטיבל אמדאוס", שיוקדש לביצוע 27 הקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט לצד סימפוניות וקטעים נוספים. מוצרט הוא כמובן מוקד משיכה לאוהבי המוזיקה, ואולם רקאנטי (במוזיאון ת"א) שהיה מלא מפה לפה היה בבחינת אישור לכך – מה גם שבערב הפתיחה הופיע הפסנתרן אלכסנדר קורסנטייה, שזכה לפני 18 שנה בפרס הראשון ובכל שאר הפרסים בתחרות רובינשטיין.

הקונצרט נפתח בקונצ'רטו מס' 8 בדו מג'ור. השימוש של מוצרט בסולם הפשוט לכאורה נושא מטען מיסטי מסוים. זה לא רק סולם שכולו על הקלידים הלבנים של הפסנתר (ללא במולים וללא דיאזים) אלא שיש למוצרט איזה קשר מיוחד אליו, והוא בחר בו בין השאר גם לסימפוניית "יופיטר", האחרונה שלו.

מוצרט הלחין את הפרק הראשון בצורת סונטה, כמקובל – אך לא באדיקות. הוא מפתח, מדלג לסולמות רבים ומבליט ניגודים. הנושאים פשוטים יחסית ומבוססים על צלילי אקורד, על כן הפעימה התייחסותו של קורסנטייה אליהם: בשיא החומרה ובשיא העומק. נגינתו היה מלאה פרטים, קישוטים וגוונים, ומעניין כי הקדנצה בסוף הפרק הראשון, ובה איזכורים מנושאים שונים, נשמעה כאילו מתקופה מאוחרת מזו של הקונצ'רטו.

המנצח יואב תלמי הבליט בפרשנות התזמורתית את התחושה שלפנינו קונצ'רטו גרוסו, עד כי קטעי התזמורת היו לעתים חזקים מדי ביחס לעדינות הצליל המופלאה של קורסנטייה. כך גם בפרק השני: קורסנטייה ניגן בצליל פעמונים רב-השראה, כאילו מעבר לתווים עצמם. שליטתו בצליל ובגוונים, כמו גם השליטה בפדל, היא אחת מסגולותיו הייחודיות.

ארבעת פרקי הסימפוניה מס' 36 ("לינץ") בוצעו באנרגיה קצבית ובצליל קצת מוגזם. אמנם לנושא הראשי אופי ריתמי והצהרתי, אך אין צורך לעבות אותו בצליל גדול ולחוץ. יחד עם זאת, סך כל הפרטים יצר את השלם. היתה רוח מאותגרת בנגינת התזמורת, שהורכבה כמעט מחדש ופניה, יש לקוות, לעתיד טוב יותר. סביר שההרכב החדש של הנגנים יתגבש ויתגמש בהשך העונה תחת שרביטו המקצועי של תלמי.

לסיום ניגן קורסנטייה באורח מאלף את הקונצ'רטו מס' 9. בגדול, יש בפרק הראשון וגם בשלישי תחושה שמוצרט קצת "השתגע" והוא מתגרה במאזין ובסגנון התקופה. זהו מוצרט הנועז, שמביא 7 נושאים מנוגדים כמו בקליידוסקופ. האתגר שהוא מציב לפסנתרן הוא עצום. קורסנטייה בנה את הפרק מעשה מרכבה, ויצר זרימה ואמירה אחת. הקדנצה המרהיבה הבליחה כקרן אור באווירה הקודרת מעט, אבל השיא חל בפרק השני. בפרק זה מוצרט כתב למעשה את ה"לקרימוזה" של הרקוויאם, באותו מקצב ובצלילים דומים; זה פרק שיכול וצריך לעמוד בפני עצמו מרוב יופי ועצב חודר. קורסנטייה יצר בו תפילה פילוסופית – ובעקבותיו גם התזמורת, לראשונה בערב זה, ניגנה בצליל חם, רך ומלטף. ניכר כי כולם – הנגנים והקהל כאחד – ממש מחושמלים מהיופי. אחרי ביצוע כזה אין עוד מה לבקש אלא שהנגינה תמשיך עוד ועוד. אכן, לא ויתרו לקורסנטייה על הדרן, והוא הודיע בחיוך: "הפתעה: מוצרט, אדג'ו" וניגן כמו קוסם את הפרק השני מהסונטה הראשונה.

"אמדאוס 1" – התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוח יואב תלמי. סולן: הפסנתרן אלכסנדר קורסנטייה. בתכנית: קונצ'רטו מס' 8  ק. 246, סימפוניה מס' 36 ק. 425. קונצ'רטו מס' 9 ק.271. מוזיאון תל אביב, 30.10.2013.

אוסף פרטי

בפתח קיץ עמוס בעבודה, מגיעה הסופרן גן-יה בן-גור אקסלרוד לביקור מולדת הכולל הופעות, ומדברת על השליחות שבשירת מוזיקה ישראלית / עמיר קדרון

נפתח בקורותייך בשלוש השנים שחלפו מאז סיימת תואר ראשון באונ' ת"א.

נסעתי ללימודי תואר שני בניו יורק, ובמסגרת זו שרתי את מיכאלה ("כרמן"), מרפה ("כלת הצאר") ננטה ("פלסטף") ותאיס, וכן הופעתי בקרנגי הול.

בניו יורק יש תקופה שנקראת "עונת האודישנים": חודשיים בהם מתרכזים המון אודישנים, לרוב לתכניות קיץ, אבל גם לבתי אופרה. בשנה הראשונה ללימודים ניגשתי לכמה אודישנים, ואחד מהם היה לפסטיבל אקס-אן-פרובנס. לא שמעתי מהבוחנים והייתי בטוחה שנפלתי בין הכיסאות, כי ניגשים כל כך הרבה זמרים. לבסוף הגיעה תשובה שהם לוקחים אותי בחשבון, אבל אין צורך שאגיע לשלב השני שמתקיים בפריז. קצת התעצבנתי, וחשבתי שזו פשוט דרך מנומסת לומר "לא". לתדהמתי, כעבור כמה חודשים קיבלתי תשובה חיובית! הפסטיבל היה העבודה המשמעותית הראשונה שלי בחו"ל, ומשם דברים החלו להתפתח.

כשהייתי בפרובנס, קיבלתי הזמנה מקרן התרבות אמריקה-ישראל להשתתף בתחרויות האביב 2012. מאחר וחשוב לי מאוד להתפתח גם בארץ, שמחתי על ההזדמנות. בתחרות זו קיבלתי פרס על ביצוע יצירה ישראלית, ואז שמע אותי לראשונה יואב תלמי – שינצח על הקונצרטים הקרבים עם הקאמרית הישראלית.

בשנה השנייה ללימודיי, שלחו אותי מארגני פסטיבל אקס-אן-פרובנס לסדנה בבלגיה בהדרכת ז'וזה ואן דאם – מוזיקאי מדהים וכן אדם צנוע ונעים הליכות. זו הייתה חוויה מדהימה, וכמוה גם עבודתי הראשונה בבית אופרה – תפקיד קטן בהפקה קונצרטית בדויטשה אופר בברלין.

ניגשתי לכחמישה עשר אודישנים באותה שנה בניו יורק, ומתוכם התקבלתי להפקה של קבוצת "Opera Moderne" שהעלתה את "קיסר אטלנטיס" של ויקטור אולמן – יצירה שלא הכרתי, אבל זו היתה הזדמנות מצויינת לשיר מלחין שרציתי לבצע מזה זמן מה.

בסמסטר האחרון ללימודים ניגשתי לכעשרים אודישנים, מתוכם עברתי שלושה: אחד לפסטיבל בקולורדו, השני לפסטיבל ברביניה (Ravinia) בניהול ג'יימס קונלון (המנהל המוזיקלי של האופרה בלוס אנג'לס), והשלישי לתכנית קיץ בבייג'ינג – כך שיש לי אופציות לקיץ הקרוב.

סיימתי את התואר בדצמבר, ועמדתי בפני דרך חדשה. מאחר שהייתה לי התחלה עם אקס-אן-פרובנס ועם הדויטשה אופר, החלטתי להתמקם באירופה.

הגעתי לברלין בפברואר נטולת מוטיבציה ועייפה, בידיעה שרוב האודישנים לסטודיו בבתי אופרה בגרמניה כבר הסתיימו, והחלטתי לחפש תחרות כלשהי. תחרויות לא מתאימות לכל אחד, אך אני מאוד אוהבת את שלב איסוף החומרים: באודישן מצפים ממך לשיר אריות סטנדרטיות; לעומת זאת, בתחרויות יש יותר חופש בבחירת הרפרטואר.

לאחר התייעצות עם פרופ' תמר רחום (מורתי באונ' ת"א) החלטתי לגשת לתחרות הילדה צאדק. שילבתי שתי יצירות ישראליות (חשוב לי מאוד לייצג את הארץ ואת התרבות שלנו). גם בפרובנס שרתי יצירה של קופיטמן, ובקיץ אשיר ברביניה יצירה ישראלית. בתחרות צאדק זכיתי במקום הראשון ובשלושה פרסים נוספים, וקיבלתי שתי הצעות עבודה, האחת מ- theater an der Wien והשנייה מ-Vienna Staatsoper.

בהופעות הקרובות עם תלמי והקאמרית תשירי את "תמונות מאוספו הפרטי של אלוהים". במה מדובר?

מלבד ההזדמנות לעבוד עם תלמי, עבורי זהו קונצרט מיוחד משתי סיבות: האחת – אחותי מנגנת בתזמורת; השניה – אשיר את "תמונות" בליווי תזמורתי עם סולו אבוב, אותו ינגן עמרי רווה. מדובר במחזור של חמישה שירים שהלחין אהרון חרל"פ לשירים של יעקב ברזילי, ניצול שואה, העוסקים בנושא.

התוודעתי למחזור לראשונה בשנה השלישית שלי באוניברסיטה ומיד נשביתי בקסם היצירה המשותפת של השניים. מאז הזדמן לי לשיר את "אבי לא יברך על הלחם" מתוך מחזור של ארבעה שירים הנושא שם זה – גם הוא של ברזילי וחרל"פ – ואני מקווה שייצא לי לשיר בעתיד את המחזור כולו.

המלים של ברזילי חודרות ללב ומטלטלות ואי אפשר להישאר אדיש כלפיהן, במיוחד יחד עם המוזיקה של חרל"פ, התואמת בנאמנות את הטקסט ומעצימה אותו, וכתובה בצורה שנעים לי מאוד לשיר אותה.

כמבצעת של מוזיקה קלאסית, ההזדמנויות לעבוד צמוד עם המשורר והמלחין הן ספורות (שהרי רבים מהם כבר הלכו לעולמם), ולכן ההזדמנות לעבוד עם השניים היא אדירה: עם ברזילי נפגשתי כמה פעמים, עבדנו על ההגיה המדויקת (הוא גם קורא את שיריו בהטעמה כזו, שכמבצעת זה נותן לי רעיונות לאינטרפרטציה של המשפט המוזיקלי, כיצד ל"צבוע" כל מילה וכו'). כמו כן נפגשתי עם חרל"פ מספר פעמים ועבדנו על היצירה.

לצד הזכות לעבוד עם המלחין והמשורר, זה גם מלחיץ; כשהם יושבים בקהל אני מרגישה אחריות גדולה יותר לבצע את היצירה באופן שישביע את רצונם. בנוסף, "תמונות" היא חוויה כ"כ מרטיטה ומרגשת, שהאתגר הגדול שלי בביצוע המחזור יהיה לא לבכות יחד עם הקהל!

בנוסף אשיר את "תפילות ערבית" של מוצרט עם ענת צ'רני, יאיר פולישוק, איתן דרורי והמקהלה הקאמרית טבעון, שתשיר גם את הקִירִיֶה ברה מינור של מוצרט. התזמורת תנגן גם את הסימפוניה מספר 44 של היידן.

הדגשת בדברייך את תחושת השליחות בביצוע מוזיקה ישראלית. מטבע הדברים, מדובר במוזיקה שגם משתייכת לנישה המפחידה "מוזיקה בת זמננו"… יש לקהל סיבה לחשוש מהמחזור?

בהחלט לא. המוזיקה של חרל"פ ידידותית: היא נעימה ומעודנת ומכילה רגעים מלנכוליים ודרמטיים. חרל"פ, שהוא בין השאר מנצח מקהלות, מכיר את הקול האנושי ויודע כיצד לכתוב לו על מנת להוציא את הצבעים המתבקשים ולהציגו בשיא יופיו. השפה המוזיקלית ב"תמונות" מסורתית יותר, אין שם הרמוניות שבאות להמציא את הגלגל מחדש לשם המצאה. היופי בכתיבה שלו הוא שהיא נטולת אגו. כל תו שבה משרת את המילים בצורה מוצלחת שתורמת להעברת המסר. זוהי מוזיקה שעוצמת ההבעה שלה נוגעת לכל לב, ללא קשר להשכלה מוזיקלית קודמת של המאזין. לא בכדִי מבוצעת היצירה רבות בארץ ובחו"ל והוקלטה לכמה דיסקים. ראשיתה ב-1998 בהזמנת השלישיה הלירית י-ם (עמליה יצחק, וונדי אייזלר-קאשי ואלן שטרנפלד). לאור הביקוש הרב, כתב חרל"פ עיבוד לסופרן, אבוב ותזמורת כלי קשת. זוהי הגרסה שתבוצע בקונצרט הקרוב.

אני יוצא מנקודת הנחה שאת מכירה את המקור הקאמרי לפני ולפנים – באיזו מידה הגרסה התזמורתית שונה?

שאלה מעניינת. טרם יצא לי לגלות. עוד לא הייתה חזרת תזמורת ואני מחכה לקבל את הסקור המלא. אני מכירה את הגרסה הקאמרית טוב מאוד וסקרנית לגבי הגרסה עם תזמורת כלי הקשת.

מאז המפגש הראשון שלך עם "תמונות" חלפו מספר שנים – משהו השתנה באופן בו את מבינה ומבצעת את היצירה היום?

עברו כמה שנים ואיני אותו אדם שהייתי אז, כפי שעוד כמה שנים לא אהיה האדם שאני היום… (כמו שאמר הֵרַקְלֵיטוֹס: "הכל זורם"). עברתי כמה חוויות מאז, התבגרתי, השכלתי, התמתנתי, התרככתי – מה גם שהקול שלי התפתח וההיכרות שלי עם כתיבתו של חרל"פ העמיקה, ולכן הביצוע יהיה מעט שונה.

כמו כן, כפי שכבר ציינתי, הביצוע בקונצרט יהיה בליווי תזמורת, בעוד שאז שרתי את הנוסח הקאמרי. יהיה עליי להתאים את הביצוע להרכב הנוכחי. מה שיישאר דומה יהיה הכבוד למילה, כלומר האינטרפרטציה המוזיקלית שנובעת מהמילים.

דיברת על ההשלכות של עבודה בצמידות למלחין ולמשורר – בתוך מסגרת כזו, כמה מקום נשאר לפרשנות האישית שלך?

מסגרת העבודה עם חרל"פ וברזילי אינה מגבילה בשום צורה. ההפך; היא מבהירה לי את הדרך בה יש ללכת. אמנם אני שרה על פי מה שכתוב על הנייר, אך הדרך בה אני בוחרת לשיר היא פרשנותי האישית: מלה שאני בוחרת להדגיש, צלילים מסוימים שאני בוחרת לשיר כ"סטרייט טון", בחירות דינמיקה וכו'. מאחר ואני עושה עבודת הכנה עם המלחין והמשורר, יש לי את כל החופש לפרשנות אישית, שכן כל מה שינבע מתוכי יהיה ממקום של הבנת היצירה ויעמוד בקנה אחד עם כוונת המלחין והמשורר. שיתוף הפעולה של חרל"פ וברזילי מניב יצירות בהן המלים והמוזיקה משתלבות באופן אורגני מאוד ולי כמבצעת אין פערים לגשר עליהם, רק להוסיף את תחושותיי האישיות.

מה דעתך על השילוב של "תמונות" עם תכנית שרובה קלאסיקה וינאית?

לדעתי זו דרך מצויינת לאפשר לקהל לטעום מסגנונות שונים ולחשוף אותו לשפה מוזיקלית מגוּונת. שילוב "תמונות" מתבל את התכנית ומעניק איזון. יש חשיבות גדולה בביצוע יצירה של מלחין ישראלי לצד מוצרט והיידן. חרל"פ הוא חלק מהתרבות הישראלית. לא בכדי זכה בפרס ראש הממשלה, במספר פרסי אקו"ם וכן בפרס אק"ום על מפעל חיים.

אילו תגובות קיבלת כששרת את "תמונות" בחו"ל?

לצערי את "תמונות" טרם יצא לי לשיר בחו"ל, אבל שרתי את "אבי לא יברך על הלחם" לצד יצירות אחרות בתחרות "הילדה צאדק" בווינה. בשלב הראשון פתחתי בארייה ולאחר מכן ביקשו השופטים את "אבי" מתוך רשימה של 12 יצירות שהגשתי מראש (ביחד עם התווים של היצירות). כאשר שרתי את "אבי" הם עקבו אחר הפרטיטורה בעיון.

יש ערך מוסף כאשר שרים בשפת אם; המילים נטענות רגשית אוטומטית. שפה זה תרבות, היסטוריה, זיכרונות, חוויות. נכון שלכל מלה יש פירוש ומשמעות אך היא גם נושאת מטען רגשי. כשאני לומדת טקסט בכל שפה שאיננה עברית, אני לא רק מכוונת להבנת המילים אלא גם למטען הרגשי של כל מילה, דבר התורם לאינטרפטציה המוזיקלית. בשפת אם זה תהליך שקורה לנו אוטומטית. אני באה מבית עם כבוד רב לשפה, למילה: אמא שלי היא סופרת הילדים נעמי בן-גור. עכשיו אתה מבין למה קוראים לי גן-יה ולאחותי במבי… 😉

השיר "אבי" נושא מטען היסטורי-תרבותי-פוליטי כבד, מה שמוביל לשאלה הקבועה – עד כמה בעייתי להיות אמן ישראלי בחו"ל, על-פי ניסיונך?

אני אישית עד היום לא הרגשתי בעיה כאמנית ישראלית בחו"ל. יתרה מכך, לפני שנתיים ביצעתי בפרובנס יצירת בכורה של המלחין הלבנוני זאד מולטקה, והעבודה עמו הייתה מרגשת מאוד.

"תמונות מאוספו הפרטי של אלוהים" – התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוח יואב תלמי. מיצירות מוצרט, היידן וחרל"פ. 15-16 ביוני, מוזיאון ת"א.

הנדל כאן ועכשיו

הקאמרית הישראלית מגישה תכנית מושכת בפרשנות מפתיעה / עמיר קדרון

הקונצרט השני מהסדרה הקולית של התזמורת הקאמרית הישראלית נפתח בקונצ'רטו גרוסו אופ. 6 מס' 5 מאת הנדל. המאפיין העיקרי של הנגינה – גם ביצירות העוקבות – היה נחרצות בלתי צפויה, אם כי לא כזו שבהכרח אין לה מקום; על כן הרושם שהותיר הקונצרט (לצד ההנאה) היה מורכב, מאתגר, ובעיקר מעורר מחשבה.

לאורך הקונצ'רטו היתה התנהלות התזמורת לא עקבית: בפרק הפתיחה בלטה קבוצת הכינורות הראשונים – מלוכדת, מבריקה – בהובלה מצוינת של אלינא גורביץ'. לעומת זאת, הכינורות השניים ממש הפריעו בצליל כבד ומתכתי, ונוכחות חטיבת הבאס כמעט ולא הורגשה. הפער בין גישת הכינורות התרחב בדואט שבפרק ד' – ללא תמיכת התזמורת, הצירוף של גורביץ' ויוליה בלגליי יצר צליל על סף הצרימה. מנגד, דאג המנצח ג'ון נלסון להקטין ולעדן את הנגינה בפרק החמישי, שעוצב בקלילות הראויה.

חיבת המנצח והתזמורת לביטוי עז זלגה הלאה וביתר שאת אל הסימפוניה מס' 29 של מוצרט. בהתאם לכך בלטו מאד פרקי המסגרת של היצירה, בהם הודגשו בחריפות ניגודי האור והצל. מבחינה זו, נעילת הסימפוניה היתה קיצונית באופייה – כמעט אלימה. שוב, לצד זאת הודגמה יכולת מנוגדת: יש להחמיא לצניעות המדויקת שבה הותוותה הפתיחה האגבית של הסימפוניה, וכן לתיקון היחס בין חטיבות הכינורות – מה שהיה חסר במידה רבה, כאמור, בקונצ'רטו.

אם שתי היצירות שפתחו את התכנית עוררו תהיה באשר לכוונות האמנים, זו המסיימת נתנה מושג ברור. ככל שיישמע הדבר מופרך, נדמה כי נעשה ניסיון לפרש את המוזיקה על-פי רוח ההווה, ומכאן חדות הנגינה, הנטיה לטמפי מהירים והרושם הכללי של החלטיות וקשיחות. כמעט מפתה לפשט ולומר 'מוצרט והנדל פוגשים את שוסטקוביץ". למרבה הפלא, הקונספט הוכיח עצמו במידה רבה.

היצירה המסיימת, אם כן, היתה "דיקסיט דומינוס" מאת הנדל. עיון קל בטקסט – תהלים ק"י – מאשש את ההשערה הנ"ל. המסר כוחני וכולל ביטויים כגון: "אשית אויביך הדום לרגליך", "מחץ ביום אפו מלכים" וכדומה. על פי רוב, האלימות מתממשת בביצוע הקטע "Conquassabit", ואילו נלסון בחר להקצין ולהעניק ליצירה בכללותה אופי תוקפני – מורט עצבים ממש – עם הפוגות מבורכות כל אימת שהמקהלה השתתקה והזרקור עבר לסולנים.

מהאמור לעיל ניתן להבין שהתוצאה היתה שנויה במחלוקת, בלשון המעטה, ועל כן יש לברך על איכותה הגבוהה של השירה – באמת יוצאת מגדר הרגיל – שבזכותה ניצלה המוזיקה. מקהלת האקדמיה י-ם, על אף שלרוב אולצה לזעוק ולנהום, הצטיינה בשירה מבריקה להפליא, שקופה וממוקדת. הסולנים היו נהדרים אף הם: כבקונצרט האחרון של הקאמרטה, הסתפק גיא פלץ בתפקיד זעום, ושוב הותיר קולו היפהפה רושם עצום במעט שניתן לו. נתח קטן נפל גם בחלקו של לירן קופל, ואת שניהם ניתן וכדאי יהיה לשמוע בהיקף מכבד יותר בהפקת "דולי הפנינים" של האקדמיה למוזיקה בי-ם, המתוכננת לחודש מאי.

קולות הנשים נחשפו במידה רחבה יותר, ולא אכזבו: אביטל דרי שרה יצירה זו בתחילת העונה עם תזמורת הבארוק – ושיחזרה את הישגה. קלייר מגנאג'י, שקהל הקאמרית ודאי זוכר היטב מהופעתה המסחררת ב"הבריאה" של היידן, שוב הפליאה בגמישות ובברק המענגים של קולה, וכמוה גם דניאלה סקורקה. מעבר להיותו אתנחתא של רוגע מההמולה השתלטנית, ייזכר הדואט שלהן כפנינה מוזיקלית ובה מיזוג נדיר של שניים מהקולות היפים ביותר בארץ.

עוד כמה המלצות לסיום: בטרם תדרים התזמורת לפסטיבל קלאסיקאמרי באילת, תופיע בשתי תכניות לילדים. ראשית, "פטר והזאב", עם הבמאי-שחקן דני ארליך, ואחריה "חליל הקסם", בשירת נציגי האופרה-סטודיו. לקראת סוף החודש, אביטל דרי וגיא פלץ ינעימו זמירות עם חבריהם להרכב הרנסנס המצוין "גלוריאנה". כמו כן, יופיע פלץ לצד דניאלה סקורקה ואחרים בקונצרט המקיף מאה שנות לידר. האזנה ערבה!

התזמורת הקאמרית הישראלית, 16.1.13, מוזיאון ת"א. הנדל – קונצ'רטו גרוסו אופ. 6 מס' 5; "דיקסיט דומינוס". מוצרט – סימפוניה מס' 29. ג'ון נלסון – מנצח. קלייר מגנאג'י, דניאלה סקורקה – סופרן. אביטל דרי – אלט. לירן קופל – טנור. גיא פלץ – בריטון. המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה ולמחול, י-ם.